ארכיון הבלוג

כשהפלסטיק נמס: על סלסה, מהפכה ו"החיים עצמם"

כשהפלסטיק השטחי של החברה המודרנית נמס, מה נגלה מאחורי הטיפות? רובן בלאדס, פוליטיקאי וזמר לטיני ידוע ואהוב, חושב שהוא מצא את התשובה. ינשוף היסטורי על סלסה, נערות מפלסטיק, פוריטניות ו"החיים עצמם".

credit: Kagerot, deviant art

רובן בלאדס הוא זמר לטיני ידוע ואהוב, שלהיטי הסלסה שלו מכבבים במועדוני ריקודים ברחבי העולם. כאקטיביסט חברתי גאה, הוא שולח את ידו גם בפוליטיקה. בעבר כיהן מספר שנים כשר התיירות של פנמה, מולדתו, ואף ניסה להתמודד לנשיאות. באחד משיריו היפים ביותר, plastico, הוא מותח ביקורת נוקבת על החברה המודרנית, המושפעת מהתרבות האמריקאית השטחית, על החומרנות, הטמטום והאנוכיות שלה. במרכז הביקורת של בלאדס ניצב ה"פלסטיק", חומר האינסטנט התעשייתי שמתאים לחיים המודרנים הזוהרים אך המזוייפים. התרגום להלן הוא שלי, ומתבסס על הגירסה האנגלית באתר הרשמי של בלאדס:

היא היתה נערה מפלסטיק, כזו שתראה אם תסתכל

מאלו שכשמתרגשות, הן מזיעות בושם שאנֶל.

חולמת להתחתן עם רופא

כדי שיפרנס אותה יפה.

אף פעם לא מדברת עם סתם אדם מהיישוב

אלא אם כן הוא בן של מישהו חשוב.

יפה, חטובה ולבושה אסתטי

עם מבט מתנשא וצחוק סינתטי.

כדי שאף אחד לא יחשוד שמדובר בביקורת שוביניסטית, המתבססת על הדימוי הידוע על שטחיותן של נשים, בלאדס עובר לטפל גם בבן זוגה של נערת הפלסטיק, וממטיר עליו לעג חריף לא פחות:

הוא היה בחור מפלסטיק, לא משהו מיוחד

עם מבט מיתמם ומסרק ביד.

השיחה שעליו הכי אהובה

היא איזו מכונית הכי טובה.

אינו אוכל, לשמור על גיזרה אסתטית

בשביל לצוד נערת פלסטיק סינתטית.

 

ובמקרה הזה, חיבור של פלסטיק לפלסטיק יוצר סינתזה דוחה אף יותר:

 

הם היו זוג מפלסטיק, כאלו שרואים המון

הוא חושב רק על כסף וממון

היא חושבת על אופנת פריז האחרונה

כדי לשמור על התדמית שלהם בשכונה.

חיים באשלייה, ואת הילד מזהירים

לא לשחק עם ילדים מצבעים אחרים.

לוקחים הלוואות, החוב תופח וזוחל

כדי לשמור על הסטטוס שלהם במסיבות קוקטייל.

 

לבסוף, חברה שמורכבת מנערי פלסטיק ונערות פלסטיק הופכת לדיסטופיה סיוטית, עד שאפילו השמש מפסיקה לעלות במזרח:

 

זו היתה עיר מפלסטיק, מאלו שגורמות לך כאב

עם בניינים מסרטנים ונצנצים בלב.

במקום שמש – שטר דולר ירוק

איש אינו יודע איך לבכות או איך לצחוק.

רובן בלאדס

בלאדס לא לבד. בלי להקביל בינו לבין תנועות מהפכניות רצחניות שפעלו ברחבי ההיסטוריה, אי אפשר לא להבחין בקו משותף שעובר בחוט השני בחשיבה המהפכנית (או האקטיביסטית) לדורותיה. הוגים מהפכניים ותנועות מהפכניות רבות מספור באלף השנים האחרונות הפנו זרקורים אדירים לחומרנות, לזיוף ולשחיתות בחברה שאותה ביקרו, בפרט לשחיתות של האליטות. הדגש האנטי-חומרני והזלזול בהנאות החיים מובן מאליו כשמדובר בתנועות טיהור דתיות: החל מהנזירים הקנאים של סבונרולה ששרפו יצירות אומנות בפירנצה של המאה ה-15, עבור בחוקים נגד מוזיקה, ריקודים ועידוד במשחקי כדורגל של הטליבאן באפגניסטן, וכלה בלוחמי אל קאעדה בעיראק, שאסרו על תושבים לאכול גלידה כי היא "המצאה של כופרים שלא היתה קיימת בימיו של הנביא". ביצירת המופת שלו, שיר של אש ושל קרח, מסנתז ג'ורג' ר.ר. מרטין דורות של תנועות רפורמה דתיות בדמותם של ה"דרורים", מסדר נזירים סגפנים שמשתלט על עיר בירה נהנתנית ומטהר אותה מה"טומאה" עד שהיא הופכת לכלא קודר ונטול חיים.

ייצוג ספרותי של תנועות רפורמה דתיות. בתמונה: "הדרור העליון" בסדרה משחקי הכס של HBO, המבוססת על ספרי שיר של אש ושל קרח.

עובדה יותר מעניינת, ופחות מובנת מאליה, היא שגם תנועות מהפכניות חילוניות, ואף אתיאיסטיות, גילו פוריטניות דומה, לפחות בשלב הראשוני והאידיאליסטי שלהן. הבוז והשנאה לחומרנות ניכר כבר בתעמולה של היעקובינים במהפכה הצרפתית. ברוסיה הבולשביקית או בסין המאואיסטית, סטודנטים שרקדו ריקודים סלוניים, בילו יותר מדי בבתי קפה או הפגינו גינוני אבירות מיושנים כלפי עלמות, היו עשויים להיחשב כבורגנים ואויבי העם, לסבול מפיטורים וסטיגמות, ואף להיעלם בשממה קפואה כלשהי. אפילו בשנות העשרים הליברליות יחסית, השלטון הבולשביקי ברוסיה פשט מדי פעם בפעם על מסעדות ומקומות בילוי וסגר אותם באשמת דקדנטיות. גם התנועה הנאצית בזה בפומבי להנאות החיים הבורגניות, לפחות עד שהתבססה וטעמה ממנעמי השלטון, וגם אז המשיכה לתקוף את החומרנות מן השפה ולחוץ. תועמלנים נאציים קידשו את דמות לוחם החזית השרירי, הכואב והסובל למען האומה, והנגידו בינו לבין יריביהם הפוליטיים, שתוארו תמיד כנהנתנים נוטפי שומן, מושחתים מן היסוד, "רכים וספוגיים". בזירה יותר קרובה לזו של בלאדס, תקף הוגו צ'אבס, הדיקטטור השמאלי של ונצואלה, את השחיתות והנהנתנות של המעמדות הגבוהים, שמשתעבדים לארצות הברית ומפריעים לחזון הנעלה של צדק חברתי ואיחוד לאומי.

קרוב יותר לבלאדס – נשיא ונצואלה לשעבר, הוגו צ'אבז

דווקא התעמולה של הצ'אביסטה, שמשתקפת באופן מובהק בשיר של בלאדס, מבהירה לנו מדוע תנועות מהפכניות חילוניות, שאמורות להיות מטריאליסטיות, מתנגדות בכל זאת לחומרנות ומטיפות לפוריטניות. ראשית כל, השאיפה להנאות החיים מאפיינת את המעמדות הגבוהים, ולפיכך משקפת ניצול חברתי. בשיר פלסטיקו, מתקשרת החומרנות גם עם תכונות שליליות אחרות שהזמר מייחס לאליטה – התנשאות, שטחיות ואף גזענות (ההורים הפלסטיים מורים לילד שלהם לא לשחק עם ילדים שאינם לבנים, נקודה כאובה במיוחד באמריקה הלטינית ומעבר לה). שנית, נהנתנות מושפעת מתרבות בינלאומית, שמקושרת במקרה זה ל"מעצמה האימפריאליסטית" הראשית, ארצות הברית. בדיוק מסיבה זו מטיף בלאדס ל"אחיו הלטיניים", בהמשך השיר, לדחות את התרבות הזרה והמזיקה ולזכור בגאווה את מורשתם המפוארת. כשהפלסטיק נמס, מפציעה הגאווה הלאומית בלב הלטיני הטהור, וסוללת את הדרך לאחדות בין כל מדינות מרכז אמריקה ודרומה. כסמל לאחדות הזאת, מעלה בלאדס על נס את סימון בוליבאר, גיבור מלחמות השחרור הלטיניות נגד האימפריאליזם הספרדי:

 

אנו רואים את פני הפועלים המזיעות

אנשים בשר ודם שפועלים בלא ליאות

עומלים לחצוב נתיב חדש, כבני אדם

שגאים להיות לטינים, וגאים במורשתם,

כעם אחד ומאוחד, כפי שבוליבאר חלם.

 

הקטע הזה תמיד הזכיר לי את הנאום האגדי של אמג'ד, גיבור הסדרה "עבודה ערבית", בהפגנה של לאומנים ערבים ביום האסיר בטמרה – פארודיה חדה ונשכנית על רטוריקה לאומנית מהסוג הזה:

 

"בני עמי האמיצים…. באתי לומר לכם – שאתם גיבורים! אני עומד כאן, על במה זו… אתם גיבורים!"

מנהיג עממי: נורמן עיסא כאמג'ד בסדרה "עבודה ערבית"

השנאה והבוז של המהפכן החילוני להנאות החיים בשם הגבורה והטוהר משכנעות כל כך, דווקא משום שהן מתבססות על חולשות אמיתיות של החברה החומרנית. השטחיות, ההתנשאות והגזענות של "אנשי הפלסטיק" משירו של בלאדס אולי מוגזמות וחסרות הקשר, אבל בהחלט לא מומצאות יש מאין. בחברה הקפיטליסטית הקיימת אכן יש פגמים רבים. המהפכן מפנה לפגמים הללו זרקורים אדירים, משום שהוא סבור שברגע שהעם ינטוש את הנאות החיים החומריות, הוא יוכל להתרכז ב"מה שחשוב", היינו – מוביליזציה למען קידום הרפורמות או המהפכה, והירתמות למאבק שעלול לדרוש קורבנות אישיים ניכרים. מה יהיה העתיד הזה? מה צופן סופו של המאבק? זו כבר שאלה אחרת לחלוטין. בלאדס, כמו מהפכנים ופסוודו מהפכנים אחרים, לא מתאר את החזון שלו לאמריקה הלטינית מעבר לאמירות חלולות, ובעיקר לא אומר מה יחליף את החומרנות השנואה עליו. האם בחברה העתידית גברים לא יסתובבו עם מסרק ונשים לא יזליפו על עצמן בושם שאנל, ובמקום זאת יתנדבו כולם לשירות לאומי או יהגו בכתבים מהפכניים? לא ברור.

למעשה, גם פוליטיקאים והוגים מהפכניים רציניים הרבה יותר לא הצליחו לגבש חזון חיובי משכנע לתקופה שאחרי המהפכה, מעבר לשלילת המציאות החומרנית הקיימת. קארל מרקס, אולי המעמיק ביותר מבין הוגי המהפכה המודרנית, כתב הרבה מאד על החברה הקפיטליסטית של ימיו, ומעט מאד על החברה האוטופית שאחרי המהפכה. הוגים פופוליסטיים ולאומניים, כמו הוגו צ'אבס או בלאדס, נותרו בדרך כלל ברמת הקלישאה. ובדין: משום שכל תיאור מפורט של העולם שאחרי המהפכה ישבור את האחדות של קהל התומכים, שיש ביניהם מן הסתם חילוקי דעות רבים באשר לחברה העתידית הרצויה.

בינתיים, שלילת החומרנות והבוז להנאות החיים "הפלסטיות" עלולים לשחרר אנרגיה אדירה של פנאטיות. מפני שהעתיד המזהיר של המהפכה תמיד מאחר להגיע, אף כי הוא נמצא כביכול מעבר לפינה, ההמון נוטה לשחרר את האנרגיה והתסכול שלו על אויבים אמיתיים או מדומים של המהפכה, וכן באמצעות פולחן אישיות הולך וגובר של "מנהיגים דגולים" למיניהם. ונצואלה של הוגו צ'אבז, מדינה שעומדת עכשיו על כרעי תרנגולת, הדגימה את התהליך הזה באופן גרוטסקי כמעט. ראשית כל, צ'אבז גייס את העם לא רק נגד העשירים בארצו, אלא גם נגד שורה ארוכה של "אויבים", כגון ארצות הברית, ספרד וקולומביה. במקביל, הוא עורר מסביבו פולחן אישיות, שלאחר מותו הגיע לרמות ביזאריות. יורשו, ניקולאס מאדורו, שולח נבואות מהמנהיג המת לעם שהגיעו אליו בחלומות או דרך ציוצי דרורים.

צ'אבז נגלה אליו בחלום: נשיא ונצאולה ניקולאס מאדורו

מי שדורש מבני אדם להקריב את הנאות החיים הקטנות למטרה גדולה יותר, אינו בהכרח עריץ כמו היטלר, סטלין או מאו, ואפילו לא עריצון מגוחך כמו צ'אבז או מאדורו. לפעמים, במצבי חירום אמיתיים, באמת יש להקריב נוחות זמנית למען העתיד. קשה למשל לגנות את בן גוריון, צ'רצ'יל או צ'יאנג קאי-שק, על שדרשו "דם, יזע ודמעות" מהעמים שלהם בזמן מלחמות קיומיות נגד אויבים אכזריים, אם כי אפשר לגנות חלק מהם על שהמשיכו לקדש את הספרטניות, הסגפנות והקורבן גם לאחר סיומו של מצב החירום, או שניצלו אותם כדי להילחם באויבים אישיים. אולם במקרים רבים אף יותר, המלחמה כנגד החומרנות מסווה מוביליזציה למטרות מפוקפקות, הרסניות וגם רצחניות. אפילו כשהדבר אינו כזה, היא יכולה לשמש כמפלט לפוליטיקאים ציניים שמפזרים איומים אפוקליפטיים, וקוראים לציבור להקריב את איכות החיים שלו למען "החיים עצמם", דהיינו – המשך שלטונם וביצור כוחם הפוליטי. במקרים כאלה, חשוב לקחת את הביקורת על החומרנות עם גרעין גדול של מלח. ראוי לחכות ולחשוב לרגע לפני שפונים להמיס את הפלסטיק. אמנם, מתחתיו עשוי להסתתר לב פועם, כפי שמבטיח רובן בלאדס בשירו, אך גם – במקרים רבים מדי – ניביה המשוננים והמחודדים של הפנאטיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: