ארכיון הבלוג

הקרב הבא על אירופה: טור אורח מאת שי שפירא

מה יהיה עם האיחוד האירופי, והאם הוא יקרוס עקב הבדלנות הגואה והלחץ הפופוליסטי מימין ומשמאל? מדובר בתהליך ארוך, ונצטרך לחכות עוד כמה חודשים, אבל אפשר כבר להצביע על מה שעשוי להיות השלב הבא: הבחירות הכלליות בהולנד במרץ הקרוב עלולות להיות המסמר האחרון בארונו של האיחוד. טור אורח מאת שי שפירא

3971610_f22605a6

הנהגת האיחוד האירופי הגיבה לברקזיט עם מעט מאוד חשבון נפש והרבה מאוד רוח לחימה. הקולות מבריסל מדברים עוד ועוד על הענשת הבריטים כדי למנוע ממדינות נוספות לרצות לעזוב, מדברים על חיזוק האינטגרציה האירופית יותר ויותר לקראת חלום "ארצות הברית של אירופה", ומנהלים מלחמה חסרת פשרות במה שהם מכנים "פופוליזם" ו"ימין קיצוני". בצד השני מצב הרוח לוחמני לא פחות, ונותר רק לספור את הימים עד ששני המחנות ייפגשו לקרב הבא. למזלנו המלחמה הזאת מתנהלת בקלפיות, ול"קרב" הבא יש כבר מועד ומיקום – 15 במרץ 2017, כשהבחירות הכלליות בהולנד יוכלו להעלות ממשלה שתמשיך את המצב הנוכחי, או, כמו שמתחיל יותר ויותר להיראות אפשרי בסקרים, יחוללו מהפכה לאומית בראשות הפופוליסט הססגוני חֶרְט וִילְדֶרְס.

למה בכלל אכפת לנו מהמדינה הקטנה והצנועה הזאת? כי המשמעות חורגת הרבה מעבר להולנד עצמה. הולנד היא במקרה הבאה בתור שהולכת לבחירות, אבל רשימת המדינות שבהן יש כבר סיכוי ממשי לרוב נגד האיחוד האירופי הולכת וגדלה. כמו שהתוצאות מבריטניה וארצות־הברית עודדו את הגל האנטי־ממסדי הזה, גם מהפך בהולנד עומד לחזק את אפקט הדומינו – הולנד היא אומנם קטנה וצנועה יותר מבריטניה, אבל בניגוד אליה היא חברה מייסדת של האיחוד האירופי ונחשבת חלק בלתי נפרד ממנו (בניגוד לבריטים, שתמיד הקפידו לעמוד קצת מבחוץ, ולהתעקש על פחות ופחות אינטגרציה). ומכה כזאת יכולה אולי להיות הקדמה למה שיהיה סיום מוחלט של האיחוד האירופי – ניצחון של מרין לה־פן בבחירות לנשיאות צרפת. כל מהות האיחוד האירופי היא הברית בין גרמניה לצרפת, ואם אחת מהן יוצאת מהאיחוד, וזה בדיוק מה שמרין לה־פן רוצה לעשות, כבר לא תהיה אפשרות לדבר עליו בתור "האיחוד האירופי".

download

ראש הממשלה הבא של הולנד? מנהיג מפלגת החירות חרט וילדרס

אבל לא צריך להיסחף מוקדם מדי. הפוליטיקה ההולנדית מבולגנת לפחות כמו זו הישראלית, ומורכבת מהמוני מפלגות שבכל פעם יוצרות ממשלות קואליציה. ה"מהפך" המדובר לקראת הבחירות הקרובות מורכב מסקרים שצופים למפלגת החירות של וילדרס להפוך להיות המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט – אבל זה עדיין לא אומר הרבה, כמו שתספר לכם מפלגת קדימה. אם נסתכל על הסקר המחמיא ביותר למפלגת החירות בזמן האחרון, קצת אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארה"ב – הם מקבלים 33 מושבים בפרלמנט (סקרים אחרים באותו הזמן צפו הרבה פחות). זה הופך אותם למפלגה הגדולה ביותר באופן משמעותי, אבל עם 150 מושבים בסך הכול בפרלמנט, זה לא ממש הופך את וילדרס לראש ממשלת־יחיד. בשביל להיות ראש הממשלה הוא יהיה חייב לשתף פעולה עם מפלגות אחרות, ובזה הוא לא מצטיין. מצע המפלגה מלא בדגלים שחורים עבור כל שאר המפלגות המשמעותיות, ובשתי המפלגות שאיתם הייתה מפלגת החירות בסוג של קואליציה לפני הבחירות האחרונות זוכרים היטב איך וילדרס פירק בסופו של דבר את אותה הממשלה, היחידה שבה הוא אי פעם תמך, ולא ימהרו לעשות איתו שוב עסקים. עם פרסום מצע המפלגה האחרון והקיצוני במיוחד עלתה אפילו התהיה אם וילדרס בכוונה הופך את עצמו לבלתי־ניתן להכללה בכל ממשלה, רק כדי שהוא יוכל להתלונן על המפלגות הממסדיות שמשאירות אותו מחוץ לממשלה למרות שהוא מנהיג המפלגה הגדולה ביותר.

אבל גם הנתונים האלה עדיין לא צריכים להרגיע יותר מדי את חובבי האיחוד האירופי. וילדרס הוא לא היחיד בהולנד שרוצה לצאת – מפלגת החירות היא אומנם היחידה מהמפלגות הגדולות שמכריזה על יציאה מהאיחוד האירופי כמדיניות רשמית, אבל יש לרעיון תומכים בלא מעט מפלגות אחרות. ויותר חשוב – וילדרס לא חייב באמת להיות ראש ממשלה. כל מה שהוא רוצה וצריך זה להשיג משאל־עם בסגנון בריטניה, ולזה יש לו סיכוי לא קטן להשיג תמיכה בכמה מהמפלגות האחרות, וכדאי לזכור שמי שהביא לנו את משאל העם של הברקזיט הם לא מפלגת העצמאות הבריטית שדרשה את היציאה, אלא המפלגה השמרנית שהנהגתה דווקא התנגדה ליציאה מהאיחוד האירופי, אבל הבינה שהמצביעים שלה רוצים את זה. האם יכול לקרות תרחיש דומה בהולנד? זה לא יהיה חסר תקדים. כאמור, מפלגת החירות כבר השתתפה כתומכת מבחוץ בממשלת מיעוט בראשות המפלגה הליברלית. אומנם זה לא נגמר בטוב, ואומנם וילדרס מקפיד בחודשים האחרונים להשמיץ את ראש הממשלה ומנהיג המפלגה הליברלית בכל הזדמנות, אבל אם הוא יעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט יכול להיות שלא תישאר להם ברירה. מעבר לבעייתיות של הקמת ממשלה בלי המפלגה הגדולה ביותר, עניין לא מקובל בהולנד, במקרה של תוצאת בחירות כמו שרואים בסקרים כרגע הקואליציה היחידה בלי מפלגת החירות תהיה חייבת להיות קואליציית־ענק של כל המפלגות הממסדיות, ולא יהיה להן קל להסתדר ביחד. אם וילדרס יציע תמיכה מבחוץ כשהמחיר היחיד שלו הוא ארגון משאל עם על פרישה, זו עשויה להיות הצעה מפתה למפלגות היותר ימניות מביניהן.

TOPSHOT-FRANCE-POLITICS-CONGRESS-PARTY-FN

ניצחון וילדרס עשוי להעלות לשלטון מפלגות דומות במקומות אחרים באירופה. מרין לה-פן, מנהיגת החזית הלאומית.

ואם יצליחו לארגן משאל עם, מה תהיה התוצאה? הסקרים האחרונים נראים די צמודים, שזה עוד יותר ממה שהיה לתומכי הברקסיט בשנה שלפני המשאל. ואולי עוד יותר חשוב: יש לזה תקדים. שני משאלי עם כבר היו בהולנד על ענייני האיחוד האירופי, ובשניהם הצביע העם נגד האיחוד. ב 2005 הם הצביעו נגד חוקת האיחוד האירופי, שבסופו של דבר נכפתה עליהם בכל מקרה, ולפני פחות משנה הגיע משאל העם על ההסכם הכלכלי בין האיחוד לבין אוקראינה, סוגיה שולית לחלוטין לכל הדעות, אבל מתנגדי האיחוד החליטו להפוך אותה להפגנת כוח נגד האיחוד. הם אספו חתימות נדרשות לזימון משאל עם ובסופו של דבר ניצחו בו, כשראשי המחנה הצהירו במפורש שלא ממש אכפת להם מאוקראינה, אך הם רוצים לחסום כל דבר שקשור לאיחוד האירופי עד שיצליחו להשיג פרישה הולנדית מהאיחוד.

ואיפה עומדת ישראל בכל העניין הזה? למרבה האבסורד, במקום די מרכזי. בהולנד כמו בהרבה ממדינות אירופה, עמדות לגבי ישראל הן חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה המקומית, והחלוקה ברורה: המפלגות השמאליות הממסדיות מאמצות את כל העמדות שאנחנו רגילים אליהן מהדיפלומטיה האירופית, ובפרט תמיכה בסנקציות נגד ישראל על מפעל ההתנחלויות. מולן, אולי כתגובת־נגד, עומד וילדרס שלא רק מצהיר ללא הפסקה על אהבה לישראל – אם תלכו לחשבון הטוויטר שלו, לא ייקח לכם הרבה זמן למצוא את דגל ישראל או איזושהי הודעת תמיכה בישראל, אלא גם מביע דעות שהיו ממקמות אותו עמוק בימין הישראלי, ובאתר מפלגת החירות אפשר למצוא מאמרים כמו "כבר יש מדינה פלסטינית: ירדן". במפלגת השמאל הירוק, בינתיים, אפשר למצוא את המאמר "ישראל: אפרטהייד היא עדיין המילה המתאימה". המגמה הזאת דומה לזו שקיימת בהרבה מאוד ממדינות אירופה ובעיקר באירופה הצפונית, והצלחה לוילדרס יכולה להיות תחילתו של מהפך ביחס האירופאי לישראל. גם המפלגה הליברלית, מפלגת השלטון הנוכחית ומי שבתיאוריה הייתה יכולה להיות השותפה העיקרית של מפלגת החירות, עדיין מתנגדת לסנקציות נגד ישראל, ושיתפה פעולה עם מפלגת החירות בעניין הזה.

אז תהיו מוכנים – במרץ הקרוב מהדורות החדשות שלכם עומדות להתמלא בדיבורים על פוליטיקה הולנדית, והסיפור הזה עומד להיות ההקדמה, ואולי אפילו יגנוב את ההצגה, מהסיפור הפוליטי הגדול של 2017 – הבחירות לנשיאות צרפת. בכל מקרה, האיחוד האירופי כרגע נלחם על חייו, אבל הסיפור עדיין לא נגמר. נחכה ונראה.

לבלוג של שי שפירא, הקישו כאן.

דוקטרינת פח הזבל: מה בין פייגלין לאלוף יאיר גולן?

הייתם מאמינים שמשה פייגלין יואשם ב"התרפסות" לשמאל? ומה הקשר לסערה עקב דבריו האמיצים של האלוף יאיר גולן? ינשוף פוליטי-מדיני על פחי זבל, סמולנים והאויב החמקמק שבגללו, רק בגללו, אנחנו אף פעם לא מנצחים.

images

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,

אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?

אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.

ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?

אם כי

יש לשער

שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר.

עוזי וייל, במחשבה שנייה

בשעות האחרונות, מתרחשת תופעה מעניינת בפיד הפייסבוק של משה פייגלין, הפוליטיקאי הצבעוני מהימין הקיצוני. פייגלין, יאמר לזכותו, תמיד היה אחד מההוגים המקוריים והמעמיקים ביותר בימין הדתי, חרף בורות היסטורית ודבקות במיתוסים מעוורים. בהתאם לשם מפלגתו החדשה, "זהות", פייגלין אוהב לסכם את משנתו במילים "זהות, משמעות וחירות". הוא סבור שהבעיה של הימין היא בהיעדר זהות יהודית ואמונה בייעוד המיסטי של עם ישראל ובצדקת דרכו, ולפיכך הוא נדון להמשיך ולדשדש בנתיבים שחצב כבר השמאל. מי שמבין באמת את זהותו של עם ישראל, מטעים פייגלין, יכבוש בשמחה ובצהלה את ארץ ישראל, יעודד את הגירת ה"אויב" וממילא ישכנע גם את העולם בצדקתו. ומשום שהזהות היהודית, כפי שרואה אותה פייגלין, קשורה באופן הדוק לרעיון החירות (האדם כפוף לאלוהים בלבד), הרי שיהודים אמיתיים יתמכו גם בחברה ליברלית ובכלכלה חופשית.

פייגלין NRG

זהות, משמעות וחירות: משה פייגלין מסתבך בצרות

פייגלין טוען גם שמי שבטוח בזהותו, לא יבסס אותה על לעומתיות כלפי ערבים או שמאלנים. כדי להדגים את העיקרון היפה הזה, פרסם מנהיג מפלגת זהות פוסט מחוייך בפייסבוק: צילום של פעיליו מחובקים עם פעילים של שלום עכשיו. הוא לא ציפה לתגובות. בתוך דקות, התמלא הפיד של מפלגת זהות בתשפוכות של זעם, סלידה ואפילו שטנה. מסתבר שאפילו הפוליטיקאי שנמצא בקצה הימני של הימין, אינו חסין מגל הטרלול שעובר עלינו בימים אלו, אם הוא מגלה מקוריות מחשבתית או סוטה ממגמת הדמוניזציה המתמדת של אויבי העם המתרבים והולכים. לשווא ניסה פייגלין להסביר שהשמאל אמנם טועה ומטעה, עובד עבור אינטרסים זרים ומחזיק באידיאולוגיה הרסנית ומסוכנת, אבל בכל זאת הוא חלק מהעם ומהחברה. הוא אפילו מיהר לפרסם סרטון מפוחד משהו, בו תיאר את כל הישגיו וזכויותיו הרבות – כיצד זרק חברי כנסת ערבים מהמליאה, דרש לעודד את הגירתם מהארץ, סירב להשתמש במילה "פלסטיני" ותבע לבטל את הסכמי אוסלו. לא ממש עזר לו. התגובה של אחד מתומכיו מרתקת ומלמדת לא מעט בהקשר הזה:

פייגלין אל תלך עם הראש בקיר, אנחנו הקהל שלך ואנחנו לא מרגישים בנוח עם תמונות כאלה אז פשוט תפסיק עם זה וזהו!!! תאמין לי שכולנו מבינים את המסר שאתה רוצה להעביר אבל לא תצליח לחנך אותנו לחשוב בדיוק כמוך, למה זה טוב התמונה הזאת???? סתם עוד ועוד קולות ילכו לפחח ובשביל מה? בשביל שלום עכשיו??? בשביל שלום עכשיו אתה רוצה לאבד קולות??? לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו, הסיבה שנמאס לנו מהליכוד ומבנט היא כי גם הם מסוגלים להצטלם עם שלום עכשיו ואפילו יותר גרוע מזה, ביבי לחץ ידיים עם רב המרצחים ערפאת!!!! אנחנו לא רוצים לראות יותר תמונות הם כאלה שפועלים נגד הצבא שלנו ונגד המדינה שלנו, אני אנסח זאת הכי פשוט שיש, כל מי שמכנה את יום העצמאות שלנו כ"יום הנכבה" לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת, יהודי או ערבי או נוצרי.

שימו לב למילים שהדגשתי: "לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו". ומה רוצה "הזרם"? אי אפשר הרי לחשוד בפייגלין שהוא מוכן להתפשר עם המיינסטרים בנוגע לסטטוס קוו בגדה המערבית, השמאל, בית המשפט העליון או הציבור הערבי. הוא גם היה אחד מהתומכים הקולניים ביותר של אלאור עזריה, החייל החשוד ברצח מחבל מנוטרל. מה ש"הזרם רוצה", בהקשר הזה, היא דמוניזציה מוחלטת של ה"סמולני", ש"לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת". פייגלין הוא לא הפוליטיקאי היחיד מהימין הדתי שטעם מנחת זרועם של טוקבקיסטים כי העז לחרוג ממקהלת השנאה הרגילה. גם נפתלי בנט ספג לא מעט, כשגיבה את רשויות האכיפה בחקירת הרצח בדומא, או כשהעז לומר שגם הערבים הם אזרחים שווי זכויות. מה קורה כאן? מדובר למעשה בשילוב של שני תהליכים.

בנט כלכליסט

גם הוא חטף – נפתלי בנט. קרדיט: כלכליסט

ראשית כל, יש כאן תופעה שאני נוהג לכנות "תסמונת פח הזבל". כל חברה כמעט מגדירה לעצמה "פחי זבל" – קטגוריות שמי שנכנס אליהן אינו לגיטימי ולפיכך אינו כשיר להשתתף בדיון. באוניברסיטאות באירופה וארצות הברית, או בחוגים חברתיים ליברליים אחרים, "גזענות" ו"הומופוביה" הם פחי זבל כאלו. בישראל, פח הזבל המשמעותי ביותר הוא "אנטי-ציונות" (אלא אם אתה נכנס לנישה המוגבלת של הערבי המגניב, ואז מוקצה לך מקום בשולי השולחן). פחי זבל אינם פסולים בפני עצמם, כי ברור שישנן תופעות שלא צריך לתת להן לגיטימציה. מעטים, למשל, ירצו לנהל דיונים עם מכחישי שואה, נאצים או תומכים ברצח עם. הבעיה עם פחי זבל, היא שיש פיתוי עצום להרחיב אותם. כשאתה מתקשה להתמודד מול יריב פוליטי, מה פשוט יותר מאשר להכניס אותו לקטגוריה לא לגיטימית כלשהי, ובכך להדיר אותו מהדיון? כך, פחי הזבל הולכים ומתרחבים עם הזמן. בתרבות הפוטיקלי-קורקט האמריקאית, שדיברנו עליה לא מעט כאן בינשוף, קיימת נטייה בלתי נשלטת להגדיר כ"גזענות", "סקסיזם" או "הומופוביה" (שלושת פחי הזבל העיקריים) אפילו עמדות שבעבר נחשבו ללגיטימיות לחלוטין, ואפילו אנשים שהשתתפו במאבקים אנטי-גזעניים בעבר, בכל פעם שהם חולקים על איזו דוגמה צדקנית, מרגיזים איזה מקופח מקצועי או מרהיבים עוז לבקר קבוצות מיעוט כאלו ואחרות. בישראל, פח הזבל של ה"אנטי-ציונות", ששינה מתישהו כותרת "לסמול", גדל אף הוא במהירות. כאן, התהליך הטבעי של הרחבת פח הזבל משתלב עם רעה חולה אחרת, שקשורה באופן ספציפי למצב הישראלי: ניסיון נואש למצוא שעיר לעזאזל חדש מדי שבוע.

678356301000100490582no

אנטי-ציונות כפח הזבל הגדול – כרזת תעמולה של אם תרצו

ישראל, ובמיוחד מאז כשלונו של הסכם אוסלו, תקועה במצב של "לא לבלוע ולא להקיא" עם הכיבוש הצבאי בשטחים. היא לא מצליחה להגיע להסדר עם הפלסטינים, כפי שמציע השמאל, וגם לא לספח את השטחים ולהפוך אותם לחלק מישראל, לפי עמדת הימין הדתי-מתנחלי. בניגוד לעבר, היא גם לא מצליחה להכריע את אויביה, בין אם מדובר בחמאס, חיזבאללה או ארגוני טרור אחרים – ובוודאי שלא להגיע לתוצאה ברורה בעימות הרציני יותר מול איראן. למרות שתנועת החרם הבינלאומית אינה מסכנת באמת את ישראל, ולא תוכל לאלץ אותה להפסיק את הכיבוש, התחזקותה האיטית (והפמפום התקשורתי האינסופי) מגבירים אף הם את תחושת המחנק והמיאוס מהסטטוס-קוו. אנשים רוצים הכרעה, והכרעה אין. הממשלות השונות אינן מסוגלות לבלוע או לפלוט את הגוש בגרון. סיסמאות נוסח "תנו לצה"ל לנצח" מניחות שחוסר ההכרעה מגיע עקב מחסום, שתמיד מיוחס לאויב נסתר כלשהו שבולם את כוחותינו האמיצים.

            מפלגת העבודה, שהקפידה בעבר לזחול לממשלות אחדות למיניהן, שימשה באופן מסורתי כבוגי-מן נוח להאשמות מהסוג הזה. עדיין זכור לי איזה מפקד בצבא, שנהג לומר לנו אחרי כל פיגוע ששרון היה ממגר את הטרור תוך כמה ימים, "אם פרס לא היה בולם אותו". אחרי פרס, היה אפשר להאשים את ציפי לבני. ובהיעדר ציפי, כשנתניהו והקיסרית מולכים על אחת הממשלות הימניות ביותר שהיו כאן אי פעם, מחפשים אשמים אחרים. יש לנו את תנועת החרם, הנשיא אובמה, שרת החוץ השוודית ויתר גורמים חיצוניים, אבל הם רחוקים מדי. כדי לצאת מהמיצר ולהסביר מי מונע מהם לספח את השטחים או להכריע את הטרור, ביבי, בנט והקמפיינרים שלהם החלו לתלות את הצרות בבג"ץ, בשמאל המתכווץ והולך, בתקשורת או בארגוני הקרן החדשה לישראל. הבעיה היא שכמו סם, הציבור נוטה להתרגל לאויב ספציפי. כמה פעמים אפשר להאשים, למשל, את גדעון לוי? זה הופך להיות משעמם. אז מוצאים אויבים חדשים: הקרן החדשה, שלום עכשיו ועמוס שוקן, למשל. וכשהציבור מתרגל גם לאלו, פח הזבל המושמץ שנקרא "סמול" הולך וגדל, ומכיל גורמים בשמאל מרכז, שהופכים מיני וביה ל"שמאל קיצוני".

download (1)

משעמם להאשים אותו – גדעון לוי

החידוש בשנתיים האחרונות, הוא שפח הזבל חצה כבר את קו המרכז, ומתחיל לנגוס בטריטוריה של לב הממסד והימין הפוליטי. טובי המפקדים והלוחמים של ישראל, אנשים שבילו את כל שנותיהם במלחמה בטרור ומאבק על בטחון המדינה, הופכים במחי עט של תועמלנים לחמדנים סמולנים, מרושעים ומושחתים עד היסוד. מאיר דגן ז"ל, ראש המוסד האגדי, כבר הפך לבוגד ול"סוכן של אובמה". ראשי השב"כ שהופיעו בסרט שומרי הסף נדחסו אף הם לעומק פח הזבל. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט מצא את עצמו בליבה של סערת צואה (מה שנקרא בלעז, shit storm), משום שהעז לומר שחייל צריך להימנע מלירות בנערה שמחזיקה מספריים. מפקדי הצבא שפעלו לפי הפקודות, והעמידו לדין חייל שככל הנראה רצח שבוי, הפכו גם הם לאויבי האומה, מושאי נאצות של המון משולהב. הקורבן האחרון הוא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שטען כי תהליכים מסויימים בישראל מזכירים תופעות שליליות שהתרחשו במרכז אירופה וגרמניה בשנות השלושים כגון גזענות ושנאת זרים. במציאות שבה טוקבקיסטים מאחלים רצח עם, תאי גזים, אונס ורצח לכל ערבי וסמולני, שאישה ערביה ובנותיה מותקפות בלינ'ץ ברחוב ירושלמי, ושצעקות מוות לערבים הפכו לשגרה במגרשים, הדברים שלו נראים כמובנים מאליהם. אבל זה הספיק, כמובן, כדי לדחוף אותו לפח.

אנשי ימין מתונים גילו, כמובן, שכוח הכבידה של פח הזבל שואב גם אותם. זה התחיל בקורבנות קלים כמו הנשיא ריבלין, שהתייצב למען המיעוט הערבי; המשיך באיש ימין מובהק כמו שר הביטחון משה בוגי יעלון, ואפילו בנפתלי בנט, אחד מאדריכלי דוקטרינת פח הזבל. והיום – אפילו משה פייגלין, לא יאומן כי יסופר, מוצא את עצמו תחת מתקפה כי הצטלם עם שמאלנים. השאלה היא רק מי יהיה הקורבן הבא, ומתי יתבטא פח הזבל של הקהל ואספסוף הטוקבקיסטים בדברים גרועים יותר ממילים.

%d בלוגרים אהבו את זה: