ארכיון הבלוג

לקראת הבחירות: למה המערכת הישראלית לא מתפקדת ולמי אצביע

בניגוד להשוואות שאנחנו שומעים חדשות לבקרים, ישראל אינה רפובליקת ויימאר, ושום פשיזם לא עומד מעבר לפינה. עם זאת – ישנו דמיון מטריד לגרמניה של ראשית שנות השלושים באספקט מסויים: המערכת הפוליטית שלנו הופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר, ובמקום להתפשר, המפלגות השונות מחרימות זו את זו עד שהכנסת חדלה מלתפקד. וגם: למי החלטתי להצביע ומדוע.

Credit: Igor Vetushko, depositphotos.com

במהלך שנים רבות של נוכחות בשמאל ובמרכז הישראלי זכיתי לשמוע לא מעט אנולוגיות היסטוריות, והנפוצה מביניהן נוטה להיות השוואה לרפובליקת ויימאר. תמיד "אנחנו ב-1933" והפשיזם עומד מעבר לפינה אלא אם נתגייס כולנו כאיש אחד ולא ניתן לו לעבור. השופט בדימוס אהרון ברק אפילו אמר פעם שאם היה בויימאר אקטיביזם שיפוטי, היטלר לא היה עולה לשלטון, רמז ברור לישראל של ימינו. מבחינה היסטורית, ההשוואות הללו בדרך כלל שגויות, מפני שהן לא מביאות בחשבון את ההבדלים המשמעותיים בין שתי התקופות והמדינות. בישראל לא משוטטות מיליציות חמושות עם מאות אלפי חברים שמטילות טרור על אזרחים, מערכות בחירות לא מתנהלות באמצעות קרבות אקדחים אלימים בביבים, והמפלגה הגדולה ביותר אינה מצהירה שאת חבריה יוציאו ממשרדי הממשלה "רק בתוך ארונות מתים", כפי שיוזף גבלס אמר בשעתו. מעל הכל, הדמוקרטיה הישראלית אינה נתפסת כתכתיב זר ועוין, כפי שנתפסה בגרמניה של ויימאר. מיותר לומר שאין אף "היטלר" בנמצא. עם זאת, מבט היסטורי זהיר מראה שישראל דווקא כן דומה לגרמניה של ויימאר במובן ספציפי אחד ויחיד: המערכת הפוליטית שלנו מאבדת את היכולת לעבוד תוך פשרה בין מרכיביה השונים, והופכת להיות דיספונקציונאלית יותר ויותר.

זה לא פוסט היסטורי, אבל בקצרה נזכיר שאחת מהסיבות העיקריות שהובילו לעליית הנאצים ב-1933, היתה שאף אחד לא היה מסוגל להרכיב קואליציה עם רוב פרלמנטרי בלעדיהם. עוד לפני שנות השלושים, המפלגות בויימאר התקשו לשתף פעולה במידה כזו, שראשי ממשלה נאלצו למשול באמצעות צווי חירום נשיאותיים. ב-1932, המפלגות האנטי-דמוקרטיות המובהקות, הנאצים והקומוניסטים, החזיקו ביחד ברוב בפרלמנט. כלומר, כל קואליציה שלא הכילה אחת מהם היתה חייבת להתבסס על צווי חירום. המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, גרורה סטליניסטית אלימה שמילאה הוראות ממוסקבה, היתה פסולה בעיני כל, והיטלר לא הסכים להשתתף בשום קואליציה אלא אם הוא עצמו ינהיג אותה. המצב היה כל כך חמור, עד שראש הממשלה האחרון של הרפובליקה, קורט פון שלייכר, ניסה להקים קואליציה בלתי אפשרית שתכיל את כל המפלגות שאינן נאציות וקומוניסטיות, מהסוציאל-דמוקרטים בשמאל ועד הלאומנים בימין, במקביל לניסיון לפלג את המפלגה הנאצית כדי להשיג את תמיכת חלק מחבריה. הביצה ההזויה הזאת, כמובן, מתה עוד בטרם נולדה. כשהנשיא הינדנבורג מינה את היטלר בינואר 1933 לתפקיד הקנצלר, הוא עשה זאת מפני שזו – למעשה – היתה הדרך היחידה לבנות ממשלה עם רוב פרלמנטרי שלא תסתמך על צווי חירום דיקטטוריים. רפובליקת ויימאר מתה, באופן אירוני, דווקא מפני שהנשיא ניסה, בפעם הראשונה מזה שנים, לשמור על הליכים דמוקרטיים תקינים.

 כדי שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, אדגיש שוב שישראל אינה רפובליקת ויימאר, וגם סכנה של דיקטטורה פשיסטית אינה מעבר לפינה. אולם כמו גרמניה דאז, המערכת הפוליטית שלנו סובלת מחוסר תפקוד מדאיג, שמקורו במיאון של המפלגות השונות לשתף פעולה זו עם זו. למעשה, זו הסיבה המבנית העיקרית שבגינה אנחנו תקועים בלופ בלתי נגמר של מערכות בחירות, והולכים לקלפי בפעם הרביעית תוך זמן קצר. פשוט אי אפשר להקים קואליציה מתפקדת, אלא בהסדרים רעועים של רוטציה, וגם זה לא תמיד. כמעט אין מפלגה שלא מחרימה מפלגות אחרות. מחנה אנטי-ביבי מחרים את נתניהו. הליכוד פוסל כל קואליציה שנתניהו לא יעמוד בראשה. בנט לא מוכן לשבת עם מרצ, וגם לא עם העבודה (אם תקבל שבעה מנדטים, ואבתסאם מראענה תיבחר לכנסת), ובוודאי שלא עם אף מפלגה ערבית. החרדים מחרימים את לפיד, וליברמן מחרים את החרדים. כל המפלגות מימין ללפיד מחרימות כמובן את הרשימה המשותפת. לכל אחד מהחרמות הללו יש סיבה הגיונית, ולפעמים אפילו מוצדקת, מנקודת הראות של מטיליו, אולם כולם ביחד ימנעו בוודאות קרובה הרכבת קואליציה גם לאחר הבחירות הבאות. כפי שקבעו בצדק כמה פרשנים פוליטיים, אם אף אחד לא יפר את החרמות שהטיל ואת ההבטחות שהבטיח, התוצאה תהיה בחירות חמישיות, ואין שום ערובה שאחריהן המצב ישתנה. במערכת הישראלית שכחו כבר מזמן שפוליטיקה היא אמנות שיתוף הפעולה בין שונים. אתה מנצל את הכוח שקיבלת מהבוחר כדי להגשים כמה שיוצר מהמצע שלך, תוך ויתור על חלקו ופשרות עם מפלגות אחרות, בהתאם לכוחן היחסי.  

ומה בנוגע אלי?

זה לא סוד שבבחירות הללו אין לי באמת למי להצביע, והתלבטתי כמעט עד לרגע האחרון. כרגע ברור לי שאף מפלגה קיימת לא מייצגת אותי, אפילו לא באופן חלקי. אני מעריך מאד את תרומתו של ראש הממשלה נתניהו, בעיקר את הסכמי הנורמליזציה האסטרטגיים במפרץ ומבצע החיסונים המוצלח, אבל מודע היטב לפוליטיזציה המבישה של משבר הקורונה, להתחנפות הקטלנית לפוליטיקאים החרדים וליתר הכשלונות הצורבים שלו במהלך הקנדציה. הפגיעה במנגנון המדינה, והכישלון להעביר תקציב בכדי שלא לקיים את הרוטציה עם גנץ, חוצים את הגבול לתחום הבלתי נסלח. וזה עוד בלי לדבר על רגבי העפר למיניהם ברשימה שלו. הקריירה של בני גנץ היא כישלון מביש מתחילתה ועד סופה. לפיד, בעיני, הוא פוליטיקאי שכשל בכל תפקיד מיניסטריאלי שביצע, שר אוצר גרוע שמינה שרים גרועים, וההתבטאויות שלו בנושאי חוץ, ביטחון ואסטרטגיה נראות לי לפעמים אינפנטיליות ברמה של גן ילדים. מרצ, בעיני, מייצגת פרוגרסיביות Woke קיצונית נוסח אמריקה, וקשה לי לסלוח לה על החמיצות שבה קידמה את הסכם השלום האסטרטגי עם האמירויות. מירב מיכאלי היא אישה מוכשרת וראויה ביותר, אך המדיניות הכלכלית ה"הסתדרותית" שהיא תומכת בה שגויה ומסוכנת בעיני. לעומת זאת, אני תומך מאד בתוכנית הכלכלית של נפתלי בנט, חיתוך חד של רגולציה ומיסים, אך מתקשה להצביע למפלגה שתומכת במאחזים בלתי חוקיים ומובילה דה-לגיטימציה גסה לציבור הערבי ולנציגיו. המפלגות החרדיות, סמוטריץ' וליברמן פסולים בעיני, כמובן, מהיסוד. הרשימה המשותפת מייצגת גישה קיצונית, לעומתית ומתבדלת שאני מתנגד לה נחרצות.

לכן, בלית ברירה, החלטתי ללכת על הצבעת מחאה טקטית בלי לזרוק את הקול לפח. אני מעוניין לתת את הקול שלי לציבור הערבי, שעובר דה-לגיטימציה חמורה, שגל פשע שוטף את עריו וכפריו, ושמודר מהמיינסטרים של הפוליטיקה הישראלית. אם רע"מ תעבור את אחוז החסימה ותקבל ארבעה או חמישה מנדטים (והסקרים מצביעים שכך עתיד להיות המצב), היא תוכל לשמש כלשון מאזניים ו"לסחוט" ויתורים חשובים משני המחנות עבור עשרים אחוז מאזרחי המדינה. יותר מכך, תמיכה ברע"מ פירושה מתן עידוד לקול ערבי פרגמטי, ששואף להשתלב במיינסטרים הפוליטי בישראל תוך כדי שימור ייחודו החברתי, הדתי והתרבותי. לגיטימיציה לרע"מ תהיה תקדים חשוב, שיעודד גם את הרשימה המשותפת להתמתן ולהיכנס למשחק הפוליטי. שבירת החרם על הפוליטיקאים הערבים, בעיני, היא חלק מהותי מהמלחמה בחרמות הפוליטיים שמשתקים את המערכת שלנו, מפחיתים את הגמישות והיכולת להתפשר, ותוקעים אותנו בלופ פוליטי אינסופי.

אין לי ביטחון שהמהלך הזה יצליח, או אשליות בנושא הזה, ואני מודע היטב לכך שרע"מ לא מייצגת אותי בשום צורה. אני יהודי, ציוני וליברלי, והם ערבים, מוסלמים ושמרנים. אולם במצב שבו איש לא מייצג אותי באמת, אני מוכן לתרום את הקול למטרה שנראית לי ראויה, ואף נושאת בחובה סיכויים לשינוי אסטרטגי חיובי בפוליטיקה הישראלית בטווח הבינוני והארוך.

מדוע ישראל וגרמניה התפייסו במהירות לאחר השואה?

מדוע התפייסו ישראל ומערב גרמניה זמן קצר כל כך לאחר השואה? ספר חדש ומרתק של דוד ויצטום עוסק בשאלה הזאת, וחושף תוך כדי כך אמיתות חשובות על אסטרטגית העל של ישראל. ינשוף היסטורי על תחילתה של ידידות מופלאה.

דוד ויצטום, תחילתה של ידידות מופלאה? הפיוס בין ישראל לגרמניה, 1948-1960 (הוצאת שוקן, 2018)

בשאלת יחסים בינלאומיים אנו שואלים עצמנו השאלה הפשוטה והיחידה: מה טוב לישראל. ואם זה טוב – כל רגשותיי וכל האינסטינקטים היהודים שלי, וכל כבודי היהודי והאנושי אומרים לי: עשה מה שטוב לישראל ומה שדרוש לביטחונה. ואם קורבנות השואה מדובבים בקבר, יאמרו: חזק ואמץ.

ראש הממשלה דוד בן גוריון, נאום בכנסת על עסקת הנשק עם גרמניה, 1.7.1959

כיצד התפייסו מדינת ישראל וגרמניה המערבית, זמן קצר כל כך לאחר השואה? במבט לאחור, השאלה הזאת נראית מופרכת. עם ששליש ממנו נרצח בפקודתם של שליטי גרמניה הנאצית, ובהשתתפות פעילה של חלק גדול מאזרחיה, קושר ברית הדוקה עם אותה מדינה עשר שנים לאחר מכן? בראשית שנות החמישים, כמעט ולא מצאת כתב בעיתונות הישראלית, סופר או אינטלקטואל שהעז לדבר על פיוס עם גרמניה. להיפך – העיתונות ראתה ברפובליקה הפדרלית המשך ישיר של גרמניה הנאצית, והרבתה באזהרות על כינונו של "רייך רביעי". באותם הימים, על הדרכונים הישראלים הוטבעה החותמת "לכל המדינות חוץ מגרמניה", זמרת גרמניה גורשה בבושת פנים מהארץ למרות שקיבלה אשרת כניסה, וממשלת ישראל הטילה איסורים מאיסורים שונים על צריכת תרבות גרמנית ומסחר עם גרמניה. יתר על כן, ותיקי אצ"ל ולח"י איימו לרצוח כל גרמני שיעז להראות פניו על אדמת ישראל. והנה, כבר בסוף אותו עשור, הציגו בתי הקולנוע סרטים גרמניים לרוב, תיירים גרמנים ביקרו בארץ באופן חופשי, ובעיקר – בין שתי המדינות נוצרה ברית צבאית ומדינית שמחזיקה מעמד עד ימינו אלו.

כל מי שיעיין בעיתונות של אותם ימים, יוכל לראות עד כמה עזה, כביכול, היתה ההתנגדות להתפייסות עם "אומת הרוצחים". מנחם בגין חצב אש ולהבות נגד הסכם השילומים והבטיח מרד, גרדומים ומלחמת אחים, בעוד חסידיו רוגמים את הכנסת באבנים. רבבות השתתפו בהפגנות המונים, מונהגים בידי פרטיזנים ולוחמי גטאות. המאורות האינטלקטואליים הגדולים של התקופה, ביניהם נתן אלתרמן, התגייסו כנגד הפיוס והנורמליזציה עם גרמניה, ואליהם הצטרפו העיתונאים המשפיעים ביותר של הדור. והנה – במבט לאחור – ההתנגדות הזאת נראית כקצף על פני המים. בגין, שאיים במרד מזויין ומלחמת אחים, דיבר גבוהה גבוהה אך לא עשה דבר. אלתרמן השלים בהדרגה עם המציאות, וההפגנות נגד גרמניה הפכו לעניין רוטיני שלא השפיע באמת על התפתחות היחסים. בסופו של דבר, נותרו רק שרידים, כמו החרם הישראלי על ואגנר ואזרחים מעטים שמוסיפים להימנע מקניית תוצרת גרמנית או ביקורים בגרמניה.

חצב אש ולהבות – מנחם בגין בהפגנה נגד הסכם השילומים. קרדיט: הנס פין, לע"מ

בספרו החשוב, תחילתה של ידידות מופלאה – הפיוס בין ישראל וגרמניה, מסביר החוקר והעיתונאי דוד ויצטום מדוע היה התהליך היה מהיר כל כך, וכיצד ההתנגדות לו קרסה במהירות רבה כל כך. לשיטתו, הדבר קרה בשל צירוף מורכב של נסיבות. ראשית כל, קבוצה קטנה של דיפלומטים, סופרים ועיתונאים יהודים-גרמנים, שזעמו אמנם על גרמניה אך ראו בה עדיין את ביתם התרבותי, פילסו את הדרך לפיוס בין המדינות גם בתקופה שהדבר נראה כבלתי אפשרי. אולם הקרקע שאלו הכשירו היתה מצמיחה, ככל הנראה, רק ראש ולענה, לולא התפתחויות גיאו-פוליטיות משמעותיות שבאו לעזרתם. בראשית שנות החמישים, ישראל וגרמניה המערבית היו זקוקות אחת לשנייה. המדינה היהודית הצעירה צמאה לסחורות חיוניות ולמטבע זר, וגרמניה, לעומת זאת, ראתה בהכרה יהודית מסלול עוקף למערב האנטי-קומוניסטי שאליו רצתה להצטרף. לאלו, כותב ויצטום, הצטרפו שיקולים מוסריים של תחושת אחריות קולקטיבית (אם כי לא אשמה) מצד חלק מקובעי המדיניות הגרמנים, והדינמיקה של המלחמה הקרה, שהשליכה הן את גרמניה המערבית והן את ישראל לאותו מחנה בינלאומי.

בעוד הייקים תיווכו בשקט, והצרכים וההתפתחויות הגיאו-פוליטיות סייעו להכשיר את הדרך, הפיוס לא היה מתאפשר ללא כוח אישיותם של שני מנהיגים קשישים: ראש הממשלה דוד בן גוריון והקנצלר קונרד אדנאואר, אנשים מנוסים, פרגמטיים ובעלי מזג אוטוריטי ועוצמה פוליטית בלתי נדלית. שניהם קראו את המפה הפוליטית היטב, ראו ביחסי ישראל-גרמניה כורח המציאות ופעלו בהתאם, ביעילות וללא סנטימנטים. בכנסת, הסכם השילומים אושר חרף פרעות המוניות של תומכי בגין, וגם בבונדסטאג, נזקק אדנאואר לקולות האופוזיציה הסוציאל-דמוקרטית בכדי לאשרו. צירים רבים, בעיקר מהימין, חשבו כי יש להשקיע את כספיה של גרמניה בראש ובראשונה בפליטים גרמנים, ורבים אחרים פחדו מתגובת העולם הערבי. ישראל, מצדה, הדגישה שאינה רואה בשילומים כפרה אלא רק החזרת גזילה. לא ייתכן, אמרו אנשי בן גוריון, שהגרמנים רצחו יהודים וגם ישמרו את כספיהם ואת רכושם. טקס החתימה בלוקנסנבורג (1952), היה קפוא ועגום בהתאם. ישראל גם החמיצה את השעה לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. כשגרמניה המערבית רצתה זאת, בשעה שהכירו בה כל מדינות המערב ב-1955, גררה ישראל רגליים. לאחר מכן, נמנעה ממשלת אדנאואר מכינון יחסים כאלו, עקב איומם המוצהר של הערבים שינתקו עמה יחסים ויכירו במזרח גרמניה הקומוניסטית במקומה.

טקס חתימת הסכם השילומים. קרדיט: העמותה למורשת משה שרת

אולם חרף העדר היחסים הדיפלומטיים, אלו שחשבו שהסכם השילומים לא יביא לפיוס בין ישראל לגרמניה השלו את עצמם וגם אחרים. בפועל, מתאר ויצטום ביד אומן כיצד פתח ההסכם דינמיקה בלתי נשלטת של התקרבות. לא רק משום שהעלה את רמת חייהם של אזרחים רבים ובכך יצר אינטרס מובנה לתמוך בו ובממשלה שחתמה אותו, אלא גם מפני שהכתיב שיתוף פעולה הדוק עם גרמנים אינדיבידואלים: מדינאים, אנשי עסקים, מומחים וטכנאים שהגיעו לארץ בכדי להדריך את הישראלים כיצד להשתמש בציוד שרכשו. גם בצד הגרמני, התמוססה ההתנגדות עקב הדינמיקה הכלכלית של ההסכם. הישראלים קנו סחורה גרמנית באמצעות כספי השילומים, ובכך יצרו ביקושים והזניקו ענפים מסויימים בתעשייה של בון. באמצעות הפיצויים לישראל ולניצולי השואה, סבסדה הממשלה הגרמנית את התעשייה שלה עצמה. עורך מעריב עזריאל קרליבך, ממתנגדיו החריפים של הסכם השילומים, הפליא לתאר את הדינמיקה הזאת בעטו המושחז:

הבטיחו לנו, בשעת הויכוח על השילומים, כי לזה לא נגיע לעולם. כי לא נשב שם בקלן כמקבלי פיצויים של חסד, המחייבים הערכה איזו שהיא, התקרבות כלשהי כתמורה. אלא נשב שם כפקידי הוצאה לפועל, הגובים מייד הפושע את קנסותיו, המחרימים ומחזירים גזל מידי גוזלו… אך לא כך ישבנו. הגרמנים קיימו בכנות את אשר קיבלו על עצמם. ואנחנו נאלצנו לבקש מהם מפעם לפעם שאף יעשו עמנו לפנים משורת החוזה, והם עשו.. ונתקבל הרושם, שהם כל כך טובים.. ואין אתה יכול לירוק לתוך הקערה שמתוכה אתה אוכל- בתיאבון. ונישאו נאומים (איומים) על "הפרשה העגומה ביחסי שני העמים" שכאילו נסתם עליה הגולל, – אגב משלוח כך וכך טונות של פלדה. נלחצו ידיים בפגישות חגיגיות בין נציגי ההון הגדול שלנו לשלהם, והורמו כוסות ברכה. והתיישב המון של פקידים של משלחת השילומים בבית מפואר בתוככי קלן, ומובן שאי אפשר לחיות שם לאורך ימים בלי להתוות גם יחסים אישיים.

מכאן מגולל ויצטום את הפרשה המרתקת של הברית הצבאית-בטחונית, עסקאות הנשק ויתר הדילים האסטרטגיים בין גרמניה לישראל, וכאן מסקנתו המפתיעה והמעניינת ביותר: העדר היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין ישראל לגרמניה לא רק שלא הפריע, אלא אפילו סייע להתפתחות הקשרים הללו.

תיאר את הדינמיקה בעטו המושחז – ד"ר עזריאל קרליבך. קרדיט: לשכת העיתונות הממשלתית

כדי להבין את התזה של ויצטום, מומלץ לקרוא גם את מאמרו החשוב של יגיל הנקין על אסטרטגית העל של ישראל. לשיטתו של הנקין, בן גוריון האמין שהסכמים מדיניים ויחסים דיפלומטיים רשמיים אינם אלא ביטוי למפגש אינטרסים אמיתי שמתקיים בפועל ולאורך זמן. מסיבה זו בדיוק, בן גוריון לא לחץ על גרמניה המערבית להכיר רשמית בישראל, ובמקום זאת העדיף לפתח עמה מערכת יחסים בלתי רשמית עניפה של סחר בנשק. זאת ועוד: הוא לא עשה זאת דרך הדיפלומטים של משרד החוץ, השבויים בדקדוקי עניות, בשיקולי פרוצדורה ודעת קהל, אלא דרך קבוצת מקורבים, בראש ובראשונה משה דיין ושמעון פרס, שהיו נאמנים לו ללא עוררין ויצרו יחסים אישיים עם מקביליהם הגרמנים. כך, מערכת היחסים הבטחונית עם גרמניה התפתחה לא רק כתוצאה של אינטרסים הדדיים מופשטים אלא גם מקשרים חזקים בין אינדיבידואלים – שמעון פרס מהצד הישראלי, ושר ההגנה פרנץ יוזף שטראוס מהצד הגרמני. ויצטום מראה כיצד, בעיני מקבלי ההחלטות הישראלים, היחסים עם גרמניה היו חשובים לא רק בשל כוחה הבינלאומי הגובר, אלא כמסלול מסייע ליחסים שהיו חיוניים אף יותר באותה תקופה: הברית האסטרטגית עם צרפת. בן גוריון ופרס זיהו את הקשרים המתרקמים בין בון ופריז, והבינו שלישראל יש הזדמנות בלתי חוזרת להבטיח לעצמה פרוסה דשנה מהעוגה המפתה.

העובדה שהיחסים התנהלו בשקט, ובפרופיל נמוך, סייעו לשני הצדדים להתגבר על ההתנגדות הפנימית. ויצטום כותב שהיחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין ישראל וגרמניה המערבית, בשנת 1965, נחתמו כמעט כדרך אגב, כתמרון מדיני של פרופ' לודוויג ארהארד, יורשו של אדנאואר. זה הבין שהיחסים של גרמניה המערבית ומצרים אבודים ממילא, בשל התקרבותה של האחרונה לגרמניה המזרחית ולגוש הקומוניסטי, אך העדיף שלא לנתק אותם סתם כך. במקום זאת, הוא החליט להכיר בישראל, וכך זכה בשלושה פרסים: גם גרם למצרים לנתק את היחסים ביוזמתם, גם נתן לעצמו נקודות זכות בקהילה הבינלאומית, וגם זכה בידידותה של ישראל.  אולם העובדה שהמהלך הזה התקבל בהבנה יחסית בשני הצדדים (אי אפשר היה לדמיין אותו עשר שנים קודם לכן) היה תוצאה של אותו תהליך ארוך של פיוס, קשרים אישיים ומפגשי אינטרסים שראשיתו בהסכם השילומים ב-1952. הוא גם מאשר את התזה של הנקין על אסטרטגית העל של ישראל. הן בן גוריון והן יורשו, לוי אשכול, האמינו כי יחסים מדיניים רשמיים הם בסופו של דבר ביטוי של יחסים לא רשמיים שקיימים בפועל, ולא להיפך.

ספרו המעמיק ופורץ הדרך של ויצטום ראוי לקריאה מסיבות רבות. מעבר לסוגיה המעניינת כשלעצמה – הפיוס בין ישראל ומערב גרמניה, הוא חושף גם את כוחם של דינמיקות ותהליכים ואת האופן שבו הם מתגברים על אידיאולוגיות וטראומות, חזקות ככל שיהיו, כמו גם את חשיבותם של רשתות קשרים אישיים במדיניות חוץ. בנוסף, יש בספר פרקים מרתקים, שלא נגענו בהם בהרחבה בסקירה זו, על העיתונאים והסופרים הישראלים שביקרו בגרמניה, ועל הסיקור המפורט, המורכב והאמביוולנטי שלהם על המתרחש בה. יש רק להצטער שהספר מסתיים ב-1960, ולא נוגע בפרשת המדענים הגרמנים במצרים וקמפיין הטרור הישראלי נגדם – פרשה שהעיבה על היחסים בין המדינות אך סייעה בסופו של דבר לחזקם.

לבסוף יש לציין כי תחילת של ידידות מופלאה עוסק בעיקר בצד הישראל ובנקודת מבטו. יש לקוות שחוקרים עתידיים, ואולי ויצטום עצמו, ירחיבו גם על הצד הגרמני, וכיצד תפסו קבוצות שונות בגרמניה את הפיוס ההיסטורי עם העם היהודי.

בצל קשר 20 ביולי: מדוע ערק ראש השב"כ הגרמני?

ב-20 ביולי 1954, התקיים בברלין אירוע שהיה אמור להיות טקס זיכרון דרמטי לקושרים שניסו לרצוח את היטלר, אך בפועל הוליד סיפור ריגול משונה ומפותל. אחד מותיקי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית, שכיהן באותה תקופה כראש השב"כ המערב גרמני, ערק לאחר הטקס למזרח גרמניה ונשבע "להילחם בנאציזם החדש" ביחד עם ברית המועצות. סיפורו המוזר של ד"ר אוטו יוהן חשף מציאות מפוקפקת של שנאות, מזימות ותככים שרחשו מתחת לתדמית ההרמונית כביכול של הנהגת "גרמניה החדשה". ינשוף היסטורי בטור מיוחד, לכבוד יום השנה ה-75 לניסיון ההתנקשות בהיטלר.

ד"ר אוטו יוהן, ראש המשרד הפדרלי להגנת החוקה (השב"כ המערב גרמני)

ב-20 ביולי 1954, התקיים במערב ברלין טקס חגיגי ומיוחד, שהסתיים בתוצאות בלתי צפויות.

הרעיון, שנולד בלשכתו של הנשיא תיאודור הויס, היה פשוט וחיובי: להתוות כיוון חדש לדמוקרטיה הגרמנית הצעירה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. מספר שעות לאחר שהפציע השחר על העיר המחולקת והמצולקת מאימי המלחמה, הגיעו בכירי המדינה, בראשות הנשיא והקנצלר, לבלוק אפור של משרדים בבנדלרשטראסה, בקרבת אחד הפארקים הגדולים של הבירה לשעבר. בקומפלקס הזה, לשעבר מפקדת צבא המילואים, ניסו קצינים גרמנים, חברי המחתרת האנטי-נאצית החשאית שבוורמאכט, להפיל את משטר האימים הנאצי עשר שנים קודם לכן. אולם הפצצה של קולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג, שכמעט הרגה את היטלר, כשלה ברגע האחרון מפני שאחד הקצינים – שלא חשד בדבר – הזיז אותה לצד השני של השולחן. הקושרים הצליחו להשתלט לרגע על חלקים מהאימפריה הנאצית, אולם לקראת חצות קרסה ההפיכה. גנרל לודוויג בק, שהיה אמור להיות נשיא המדינה האנטי-נאצית החדשה, הוצא להורג לצידו של קולונל שטאופנברג ועוד שלושה מעוזריהם. מילותיו האחרונות של שטאופנברג היו "תחי גרמניה הקדושה שלנו".

קלאוס פון שטאופנברג
קלאוס פון שטאופנברג

חרף הפטריוטיזם המוצהר של הקושרים, פשעי הנאצים וההרס שהמיטו על גרמניה ואירופה, התקשו רבים מבני העם הגרמני לקבל אותם כגיבורים לאחר התבוסה. במזרח גרמניה הקומוניסטית, הם היו חשודים מראש כאנשי ימין, אצילים ו"ריאקציונרים". במערב גרמניה, יותר מדי ותיקי וורמאכט, ס"ס וגסטפו כיהנו במשרות בכירות, ואלו נטו לראות את הקושרים כבוגדים. גם גרמנים רבים מן השורה מיאנו להתלהב. אמנם, טענו אלו, המשטר הנאצי היה מרושע, במיוחד בדיעבד, אולם כיצד אפשר לכבד אנשים ש"תקעו סכין בגב" לחיילים בחזית בזמן מאבק לחיים ולמוות? בפועל, המורשת של ההתנגדות הציבה מראה מאד לא נעימה לרוב אזרחי גרמניה, ששיתפו פעולה ברצון עם המשטר הנאצי. הקושרים הראו שאפשר גם אחרת, ועל כך, התקשו גרמנים רבים לסלוח להם. מהסיבה הזאת בדיוק, רבים מניצולי תנועת ההתנגדות מצאו את עצמם מופלים ומנודים במערב גרמניה. בכל פעם שניסו להתקבל לצבא, למשרד החוץ או למשרות בכירות בשירות הציבורי, גילו שם נאצי לשעבר שתקע להם מקלות בגלגלים.

ב-1954, במלאות עשור לקשר, החליטו בכירי המדינה לנצל את יום השנה כדי להתוות דוגמא אישית ולשנות את היחס הציבורי לאירוע. הנשיא תיאודור הויס, בראשות משלחת של שרים ובכירים, הגיע למערב ברלין כדי לכבד את הטקס בנוכחותו. במהלך אירוע הזיכרון, נשא הויס נאום מרגש, בנוי לתלפיות, ובו שיבח את הקושרים שבגבורתם בנו את היסוד לדמוקרטיה הגרמנית החדשה. משקיפים רבים ראו, אז והיום, את הנאום הזה כנקודת מפנה, מעשה מנהיגותי שהעניק לגיטימציה לקושרים האנטי-נאצים והצליח להכניס אותם למיינסטרים הגרמני. אולם בפועל, אירוע מוזר שהתרחש לאחר הנאום האפיל עליו במידה רבה, וחשף, כמכת ברק, מציאות מפוקפקת של שנאות, מזימות ותככים שרחשו מתחת לפני השטח וחתרו מתחת לתדמית ההרמונית כביכול של הנהגת "גרמניה החדשה".

הוביל מהפך ביחס להתנגדות הגרמנית להיטלר: פרופ' תיאודור הויס, הנשיא הראשון של מערב גרמניה

אחד מאורחי הכבוד בטקס הזיכרון, שישב והקשיב לנאומו של הנשיא, היה ד"ר אוטו יוהן, מנהל "המשרד הפדרלי להגנת החוקה", שירות ביון פנימי, מקביל לשב"כ הישראלי, שהיה אמון על חשיפת מרגלים וגורמים אנטי-דמוקרטים במערב גרמניה. המשרד להגנת החוקה נלחם לא רק בבוגדים שעבדו בסתר עבור האויב האדום, ברית המועצות ומזרח גרמניה, אלא גם בקיצונים – הן קומוניסטים והן ניאו-נאצים, שניסו לחתור תחת המשטר מבפנים. בעלות הברית, שעדיין שלטו בגרמניה עד 1955, חששו שהארגון עלול להפוך ל"גסטפו חדש", ולכן הבינו מנהיגי גרמניה כי אסור להם למנות נאצי לשעבר לתפקיד היושב ראש. מצד שני, כמעט כל האנשים שהיה להם ניסיון כלשהו בביון ובריגול נגדי היו ותיקי גסטפו או ס"ד. כדי לפתור את הבעיה, מצאו אדנאואר ואנשיו מועמד אידיאלי לניהול המשרד. ד"ר אוטו יוהן, פקיד לשעבר בלופטהנזה, היה מבכירי תנועת ההתנגדות הגרמנית בזמן המלחמה, וסייע לנהל את הקשרים החשאיים של המחתרת עם הבריטים. לאחר קריסת ההפיכה ב-20 ביולי 1944, נמלט בעור שיניו לספרד ואז ללונדון. גם רקורד אנטי-נאצי וגם ניסיון בפעילות ביון? אין דבר יותר מושלם למכור לאמריקאים ולבריטים. לפיכך, מונה יוהן ב-1950 כמנהל הראשון של המשרד.

סמל המשרד להגנת החוקה

אולם בהדרגה, גילה יוהן כי הנאצים לשעבר במנגנון המדינה "שמים לו רגליים" בכל אשר ילך. חלק מהכפופים לו העסיקו ותיקי גסטפו וס"ס, וניסו להתעלם מהוראותיו ולבודד אותו בצמרת. תובעים מחוזיים מסויימים נמנעו מלשתף עמו פעולה, והשירות החשאי, בראשותו של גנרל ריינהרד גהלן, התייחס אליו בעוינות גלויה. יוהן חש כי אינו מקבל גיבוי ממשרד הקנצלר, וגרוע מכל – הוא וחבריו, קושרי 20 ביולי, שימשו מידי יום ביומו כמטרה לגל התקפות והשמצות מכוער. לאט לאט חש יוהן, כי המדינה המערב גרמנית אינה זו שהוא וחבריו חלמו עליה. האם קושרי 20 ביולי הקריבו את חייהם כדי לבנות גירסה מרוככת של הדיקטטורה הנאצית, בחסות אמריקאית? ראש המשרד להגנת החוקה השתעשע במחשבה שאולי כדאי למערב גרמניה לקבל את הצעתם של הסובייטים, ולאחד את המדינה כישות "נייטרלית" שלא תשתתף כלל במלחמה הקרה. במהלך הימים הלוהטים של קיץ 1954, עלתה בראשו מחשבה לרקום מזימה פרטית, שתשנה מן היסוד את הכיוון שאליו הלכה המדינה הגרמנית. יום השנה העשירי לקשר 20 ביולי, החליט, יהיה המועד המתאים להוציאה לפועל.

הקנצלר קונרד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס בטקס ההנצחה לקושרים האנטי-נאצים, 20 ביולי 1954. הטקס התקיים בחצר משרד ההגנה, האתר שבו התנהלה ההפיכה ובו הוצאו הקושרים להורג

לאחר הטקס, לגם יוהן קפה עם כמה חברים מתנועת ההתנגדות באחד ממלונות היוקרה במערב ברלין, ואז אמר לאשתו שהוא רוצה לנוח במלון. כשהיא חזרה לחדר, לא מצאה אותו. בחסות החשיכה, נכנס ראש השב"כ הגרמני למכונית שחורה, בה המתין לו רופא שהיה מקורב אף הוא להתנגדות בתקופת הרייך השלישי, וכעת עבד עבור השטאזי, הביון המזרח גרמני. אותו רופא, ד"ר וולגמות, העביר אותו את הגבול בין שתי הגרמניות, וחנה ליד דירת מסתור. בדירה חיכו ליוהן בכירי קג"ב מסביב לשולחן ערוך בכל טוב, ומוקף בנרות. הם אמרו לו שהחליטו לערוך ארוחת אשכבה לזכר גיבורי 20 ביולי, כמיטב המסורת הרוסית. במהלך הארוחה, שתו המסובים וודקה למכביר, ואחד מקציני הקג"ב נשא נאום לזכר הקצינים הגרמנים האמיצים שהקריבו את חייהם "במלחמה נגד הפשיזם". הנאום גרם ליוהן להתרגש עד דמעות. הנה, במערב גרמניה "הדמוקרטית" הוא וחבריו מושמצים ומוכפשים, ודווקא הסובייטים – האויב מאתמול – יודעים לתת כבוד לאומץ ליבו של יריב. ההתרגשות של יוהן לוותה בכבדות הולכת וגוברת, אולי מהוודקה – כך חשב. עולמו הסתחרר סביבו, וכאשר קם, מצא את עצמו במיטה. הסובייטים סיממו אותו, והודיעו לו רשמית שערק ממערב גרמניה. יוהן הבין ששרפו עבורו את הגשרים, ואין לו ברירה אלא לשתף פעולה.

אוטו יוהן, במרכז, עם "מארחיו" ממזרח גרמניה

במשך שנים, התווכחו משקיפים, עיתונאים והיסטוריונים בנוגע לסיבות האמיתיות מאחורי אותה פרשה משונה. לאחר שנתיים, שבהן התרוצץ ממסיבת עיתונאים למסיבת עיתונאים, מנאום לנאום, ובכולם הוקיע את ה"נאציזם החדש" במערב גרמניה, הצליח יוהן לברוח מחדש למערב ברלין. מיד עם בואו, הועמד למשפט ונידון לעשר שנות מאסר על בגידה במולדת. על דוכן הנאשמים, טען כי הסובייטים חטפו אותו מצדו המערבי של הגבול. זה היה שקר ברור, מכיוון שכל הראיות הוכיחו מעבר לכל ספק כי יוהן חצה את הגבול מרצונו. אולם גם הטענה כאילו רקם מזימת בגידה, לא היתה באמת נכונה. יוהן בבירור התכוון לחזור למערב ברלין כבר באותו הלילה, והיה עושה כן – אלמלא סומם בידי הקג"ב.

אז מה קרה כאן, למעשה? ההיסטוריונים בנג'מין הט ומיכאל ואלה, שחקרו את הפרשה, טענו כי האמת היתה באמצע, בין יוהן לבין מקטרגיו. כלומר, הוא לא היה בדיוק קורבן, אבל גם לא בוגד מרושע. כפי שראינו, הוא נאכל מתסכול בכל הנוגע לחזרתם של הנאצים לשעבר למעגלי הכוח של מערב גרמניה, וחש מבודד ואומלל. האשמות הבגידה נגד קושרי 20 ביולי פגעו בו אישית, רושם שאפילו נאומו הרהוט של הנשיא הויס לא הצליח לפוגג. התסכול החזיר אותו, מבחינה מנטלית, לעברו בתנועת ההתנגדות. אי אז, כאשר שיתף פעולה עם קושרי 20 ביולי, ניהל יוהן משא ומתן חשאי עם בעלות הברית כדי להבטיח תנאי כניעה נוחים לגרמניה. בקיץ 1954, הוא רצה לשחזר את אותם הימים ההירואיים ולנהל משא ומתן חשאי עם הסובייטים באותה צורה. הוא שכנע את עצמו, שדרך הקג"ב יוכל להגיע לבכירים סובייטים, ולשכנע אותם להניח על השולחן הצעה מפורטת, רצינית ואמיתית לאיחוד גרמניה תמורת נייטרליות במאבק הבין גושי. אז מה אם יאמרו עליו שהוא בוגד במולדת? זה הרי בדיוק מה שהם אומרים עליו כעת, מעצם העובדה ששיתף פעולה עם אלו שניסו לרצוח את היטלר. הסובייטים, כמובן, רק התכוונו להשתמש ביוהן ככלי תעמולה, והוא נפל לידיהם כפרי בשל. ברגע שהבין זאת, התבייש בתוכניתו המקורית, ולכן טווה את השקר כאילו "נחטף" ממערב גרמניה, בעוד שבפועל נחטף רק אחרי שהסכים לחצות מרצונו למזרח.

מי שרוצה לקרוא עוד פרטים על הפרשה המרתקת הזאת, מוזמן לקנות את ספרם המותח, הבנוי לתלפיות, של ואלה והט. מהדורה אנגלית שלו אמורה לצאת בזמן הקרוב ממש. ואלו מסקנות אפשר, לדעתי, להסיק ממנו? העיקרית שבהן נוגעת, ללא ספק, למגבלותיהן של תוכניות קונספירטיביות מחוכמות לכאורה. כאדם מנוסה, יוהן היה אמור להבין שלא היתה לו שום יכולת לנהל מגעים רציניים עם כוח זר כמו הסובייטים, כל עוד אין לו מנופי לחץ אמיתיים להפעיל עליהם. ברגע שאתה מנהל משא ומתן מעמדת חולשה, ואתה למעשה נתון לחסותו של הצד השני, הרי שסביר שינצל ויזרוק אותך בהזדמנות הראשונה (כתבתי על הנושא הזה באחד הפוסטים המוקדמים בינשוף). כשיוהן ניהל דיפלומטיה עבור קושרי 20 ביולי (שהיתה אף כי כושלת למדי), לפחות עמדה מאחוריו מחתרת שהיתה מסוגלת לבצע נסיונות התנקשות בהיטלר. ב-1954, לא עמד מאחוריו איש, ולכן יכולתו להשפיע על הסובייטים היתה נמוכה עד אפסית.

שנית, אפשר לומר כי חטאו הגדול ביותר של יוהן, היה שמיאן להבין כי לפעמים עדיף לחיות בעולם לא מושלם. כן, גרמניה המערבית שרצה נאצים לשעבר, שמיררו את חייו. כן, ההתנגדות הוכפשה והושמצה. אבל בכל זאת, גרמניה המערבית היתה מדינה דמוקרטית, יוהן הצליח לבנות שירות ביטחון מקצועי ויעיל, ובהדרגה, גם מעמדה של תנועת ההתנגדות עלה. לטווח ארוך, נאומו של הויס סימן מפנה בדעת הקהל המערב גרמנית, וזו הפכה להיות אנטי-נאצית יותר ויותר עם חילופי הדורות. אם כבר, העריקה של יוהן נתנה תחמושת לנאצים לשעבר, לניאו נאצים ולמכפישיהם של הקושרים. "פעם בוגד, תמיד בוגד", הם אמרו. יוהן נתן לקשיי ההווה לעוור את עיניו. לאסונו, הוא לא הבין שהזמן וההיסטוריה עובדים, בסופו של דבר, לצדו.

אוטו יוהן ניסה לטהר את שמו עד סוף ימיו, אבל נכשל. גם כאשר שוחרר מהכלא, הוא נותר בוגד מורשע, מנודה ומבוזה. הטרגדיה שלו מלמדת אותנו לפקפק בתוכניות המחוכמות שלנו, להיזהר לפני שנוקטים בצעדים דרמטיים שנועדו "לשנות את מהלכה של ההיסטוריה". אולי, אם נמתין בסבלנות, נגלה שהיא זורמת לכיוון שלנו.

נ.ב. אתמול, 20 ביולי 2019, התקיימו בברלין טקסי יום השנה ה-75 לקשר 20 ביולי 1944. כידוע לחלקכם, חקרתי את הסיפור במשך שנים רבות, מחקר שהסתכם בספרי The Plots against Hitler (בעברית: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר). בזכות הספר, זכיתי לקבל ממשפחתו של אחד הקושרים, פריץ פון דר שולנבורג, הזמנה לטקסי הזיכרון. טירוני הצבא הגרמני, מחיל היבשה, חיל הסייבר והתקשוב, חיל האוויר וחיל הים, נשבעו בשטאופנברג-שטראסה, המקום שבו הוצאו הקושרים להורג, אמונים לדמוקרטיה הגרמנית. הקנצלרית אנגלה מרקל נשאה נאום צנוע ומרגש, באמת ובתמים, על אומץ אזרחי, על חשיבות ההתנגדות לעריצות, על תפקידו של צבא במדינה דמוקרטית ועל הצורך להילחם בגזענות, בקיצוניות ובאנטישמיות. היא אמרה שמטרתם העיקרית של החיילים היא להגן על החירות של אזרחי גרמניה כולם, לרבות חירותו של אזרח יהודי ללכת עם כיפה ברחוב ללא חשש. האירועים לוו בהרצאה מצויינות של חוקרת צעירה, לינדה פון קייסרלינג, שערכה מחקר כמותי פורץ דרך על הרשתות החשאיות של הקשר, והוכיחה שתנועת ההתנגדות היתה גדולה וחזקה יותר מאשר שיערנו בעבר. הספר שלה, שמתבסס על תורת הרשתות החברתיות, עתיד להיות נקודת הפתיחה לכל מחקר עתידי בתחום.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: