עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון" של מפא"י היה מתחלף בעקרונות ליברליים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, טווה אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר "לוּ". הרעיון מעניין, הדמויות שובות לב בחלקן, והכתיבה שנונה ומלאת הומור. ובכל זאת, העלילה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ובאי הבנה בוטה של האילוצים שממשלות נתקלות בהן בעולם האמיתי. כך, החלטות טובות ויצירתיות נבלעות בתרחישים אופטימיים ומופרכים על גבול ההזייה. ינשוף היסטורי מסביר.

אורי רדלר, לוּ : היסטוריה חלופית לישראל (הוצאת סלע מאיר). ניתן לרכוש עותק אלקטרוני באתר Getbooks.

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון של מפא"י" היה מתחלף בעקרונות ליברלים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, רקם אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר לוּ שראה אור בהוצאת סלע מאיר.

בסיפור של רדלר, מצליח אריה שיינהויז, מנהיגה המדומיין של "המפלגה הליברלית", לכבוש את השלטון באמצעות קמפיין נגד הצנע, ולדחוק את מפא"י לעמדה של אופוזיציה נצחית. שיינהויז ויד ימינו, פנחס גרוסמן, כורתים ברית עם החרדים, המזרחים והערבים, מחוקקים חוקה ומשנים את שיטת הבחירות. הם נמנעים מלהקים עיירות פיתוח, ומנהלים באופן שונה את הסכסוך הישראלי-ערבי. אחרי מלחמת ששת הימים מכריז ראש הממשלה גרוסמן שזמנו של הקולוניאליזם תם ומקים מדינה פלסטינית בשטחי 1967 ובחלק מסיני. בנוסף, הוא אוסר פעילות דתית יהודית או מוסלמית על הר הבית והופך את מסגד אל אקצא למוזיאון. יורשתו, יעל דרגל, חותמת גם שלום עם מצרים וירדן, ומקימה גוש כלכלי קפיטליסטי משותף של ישראל, ירדן ופלסטין.

ראשי הממשלה של המפלגה הליברלית לא נותנים כסף כמעט לשום מטרה שהיא, שומרים על תקציב מאוזן עם עודפים, וכך מושכים השקעות זרות. הם מבטלים מיד את הממשל הצבאי על ערביי ישראל, מכבדים את אורח חייהם של החרדים אך לא נותנים לישיבות אפילו אגורה שחוקה. האוניברסיטאות לא מקבלות כמעט כסף ממשלתי "אך בכל זאת פורחות" (ואין חוגים למגדר, תודה ששאלתם). רדלר מצטט מתוך דוחות מדומיינים של כלכלנים והיסטוריונים, שמסבירים איך הקפיטליזם של המפלגה הליברלית סייע להפוך את ישראל לאחת הכלכלות החזקות ביותר בעולם, שכל המשברים כמעט פוסחים עליה. דרגל הופכת את השלטון הליברלי של קודמיה למשטר ליברטריאני של ממש, אנרכיסטי כמעט, ומרוקנת למעשה את הממשלה המרכזית מתוכן. היא מבטלת את מס ההכנסה, מתירה זנות, הימורים וסמים, ומורה להחזיר עודפי תקציב לאזרחים בכל שנה. נעמה סינוואני, המנהיגה הצעירה ביותר של המפלגה ואחת הגיבורות המרכזיות של רדלר, מביעה תקווה שבעתיד אף אחד לא יידע אפילו מי הוא ראש הממשלה, כי לתפקיד פשוט לא תהיה חשיבות. השמאלנים, כמובן, ממורמרים כדבעי, וקטעי התוכחה שנכתבים בסגנונם ומפיהם של מאיר שלו, דוד גרוסמן ואינטלקטואלים אחרים הם מהמשעשעים ביותר בספר.

לוּ הוא ספר אוטופי, וזהו מקור חולשתו. ההכרעות שרדלר מתאר, שחלקן בהחלט הגיוניות ונבונות יותר מאלו ההיסטוריות, נבלעות בים של תרחישים אופטימיים על גבול ההזייה. לא זה המקום לבקר את תחזיותיו הכלכליות של המחבר, אם כי ניתן לתהות כיצד מדיניות שקופאת על שמריה במשך יותר משישים שנה מצליחה במאה אחוז מהמקרים. הניתוח הפוליטי שעומד בבסיסו של החיבור אינו רק אופטימי, אלא בלתי הגיוני באופן שפוגע בתזה כולה.

שימו לב, למשל, לקואליציה שהמפלגה הליברלית מתבססת עליה, מעין ברית מיעוטים של חרדים, ערבים, מזרחים ובורגנים בערים הגדולות. אלו נותרים נאמנים למפלגה במשך עשורים, ללא ויכוחים וללא חיכוכים. הם עושים זאת, כך רדלר, מפני שמדיניות "אי ההתערבות" הקפיטליסטית של הממשלה מאפשרת לכולם לפרוח, על חשבון קבוצות האינטרס הזדוניות של מפא"י. אולם, אבוי, לבני אדם יש גם אינטרסים שאינם כלכליים, אלא אידיאולוגיים או זהותיים. אם נצטט את מאמרו של יצחק קרומביין באחד מינשופי העבר, רדלר חושב אך ורק על ציר הקיום ומתעלם לחלוטין מציר הייעוד. שיינהויז, למשל, לא מצליח להגיע לשפה משותפת עם המנהיגים החרדים, והשיחה שלו עם ה"חזון איש" מסתיימת בטונים צורמים. הרב הגדול בתורה מדבר על "הגמל הריק" של החילונים, וראש הממשלה תוהה האם הוא ראה גמל מימיו. די בכך כדי לסכל שיתוף פעולה פוליטי מאורגן בין הציבור החרדי-ליטאי לממשלה. ומישהו מאמין שבמשך שישים שנה, לא יהיה ולו מאבק אחד על שבת וכשרות? החרדים של רדלר לא מוציאים הגה אפילו כשיעל דרגל ממסדת את הזנות, כאילו יש להם רק דרישות חומריות ואפס התעניינות בפרהסיה היהודית של המדינה.

התרחיש של רדלר חוצה במידה רבה יותר את קו המופרכות, בכל הנוגע לציבור הערבי. גם כאן, שיינהויז וגרוסמן נוקטים בצעדים חשובים, כמו מינוי ערבים לממשלה מהרגע הראשון והתרחקות מפרדיגמת "הסיכון הבטחוני" של מפא"י. אולם, האם הערבים ימשיכו להצביע לראש ממשלה שמבטל את המסגדים בהר הבית והופך אותם למוזיאון? גם אם נתעלם מכך, קשה להבין כיצד ציבור עני ואנפלביתי בחלקו, פצוע ומוכה בהלם, כפי שהיה הציבור הערבי בשנות החמישים, הולך שבי אחרי שר אוצר שקובע בפניהם כי "תל אביב לא מקבלת אגורה, וגם אתם לא תקבלו אגורה." אנשים שמצבם רע, ההזדמנויות שלהם מועטות והבידוד שלהם גדול, מאד לא יעריכו מדיניות של "שב ואל תעשה", אפילו אם היא עשויה להועיל להם בטווח הארוך. גם כאן, מפא"י כמובן היתה עשויה לנצל את המצב ולהבטיח כספי חלוקה, כדי לגזול קולות מהמפלגה הליברלית. עוד פחות סביר להניח שהפלסטינים, שזוכים בעצמאות כמדינת חסות, יהיו כינור שני לישראל, כפי שרדלר מתאר אותם בכל מהלך העלילה.

אלו, כמובן, בעיות שאפשר להתמודד איתן. אבל הקלות שבה המפלגה הליברלית מצליחה לעשות זאת, בלי לחץ פוליטי פנימי, בלי לאבד את השלטון אפילו פעם אחת, אפילו בלי לסדוק את ברית המיעוטים שלה, הופכת את הספר לפנטזיה יותר מאשר להיסטוריה אלטרנטיבית אמיתית.

מכאן, אני מגיע לממד חוסר הסבירות השני בספרו של רדלר, והוא התנהגותם של הנבחרים. מנהיגי המפלגה הליברלית לדורותיהם הם צנועים, ישרים, חסרי אינטרסים וחושבים אך ורק על טובת הכלל. לא מלכים פילוסופים במובן של אפלטון, שהרי מנהיג מתערב ויודע כל הוא הדבר השנוא ביותר על רדלר, אלא קיסרים פילוסופים במובן הדאואיסטי של המילה: פשוט נותנים לדברים להתנהל מעצמם. אמנם, אישיותם שונה, והמניירות הקטנות שלהם מספקות לא מעט רגעים משעשעים, אולם הטוהר שלהם חסין לחילופי הדורות, ואינו פגיע לסיאוב שעלול לתקוף כל מפלגה ששולטת במשך מעל שבעים שנה. אריה שיינהויז הוא קדוש יידישאי, פנחס גרוסמן – קדוש קירח וקדורני, יעל דרגל – קדושה טכנוקרטית, ואילו נעמה סינוואני – קדושה תימניה מצודדת. אף אחד מהם, למשל, לא מתפתה לבזבז כספי ציבור על מטרות שיקרות לליבו, שלא לדבר על תומכים פוליטיים או (רחמנא לצלן) שחיתות ממש. כולם מוכנים לעבוד בתת תנאים, פיזיים ממש, ולוותר כל הזמן על סמכויותיהם עבור האידיאל של ממשלה קטנה וליברטריאנית. ואם נותר כסף בקופה – הם מחזירים אותו לאזרחים. עזבו את העובדה שיש מעט מאד בני אדם כאלה בעולם. גם אם היו קיימים, שרידותם הפוליטית היתה מוטלת בספק, מפני שלא היתה להם דרך לתגמל את תומכיהם.

למעשה, המספר חושף בלי דעת את חוסר התוחלת, והאידיאל שלו קורס לתוך עצמו כמה וכמה פעמים. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא סירובה העיקש של המפלגה הליברלית, עד סוף שנות השמונים, לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. הסרבנות הזאת, מיותר לומר, אינה נובעת משיקולים כלכליים, אלא מאובססיה אנטי-גרמנית ו"שריטת שואה" נוסח מנחם בגין. כלומר, מנהיגי המפלגה הליברלית, משיינהויז והלאה, מקריבים את האינטרס הבטחוני, הדיפלומטי והכלכלי של מדינת ישראל על חשבון שיקולים אידיאולוגיים פרטיים. ואם בנושא הגרמני, מדוע לא בנושאים אחרים? יתכן שאחדים משרי הממשלה מחזיקים באובססיית שואה. ואולי שרים אחרים מחזיקים באובססיית מימון ספורט תחרותי? או באובססיה לבנות יישובים בנגב? או באובססיה להפוך את מדינת ישראל למעצמת רוק אנד רול באמצעות מימון ממשלתי? השנאה לגרמניה מראה עד כמה רדלר עצמו אינו מודע לאינטרסים הפרטיים היקרים לליבו, בעודו לועג לאינטרסים המיוחדים היקרים לאחרים.

למעשה, הטיפול של המפלגה הליברלית (קרי רדלר) בענייני חוץ, מוסיף נדבך שלישי, נוסף, לאוטופיזם הבלתי מציאותי של הספר. נראה שהממשלות הליברליות לדורותיהן פשוט לא מתעניינות ביחסי חוץ. השגרירויות נרקבות, מדינות חשובות נותרות ללא ייצוג דיפלומטי, ומעצמות כלכליות ופוליטיות כמו גרמניה זוכות להתעלמות. אפילו היחסים עם ארצות הברית "מפשירים", ולא במקרה, רק בימי רונלד רייגן. אולם כל מי שמכיר, ולו במעט, את ההיסטוריה הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה, יודע כי ישראל לא היתה יכולה לשרוד ללא תמיכה מעצמתית כלשהי. רדלר מצמצם את האתגרים הבטחוניים שעומדים בפני המדינה החדשה אך ורק למלחמת ששת הימים. הוא מתעלם לחלוטין משני העשורים שקדמו לה, והציבו בפני ישראל אתגרים בדמות פלישות טרור, מלחמה על המים, פעולות פאדיון ומירוץ חימוש עם המדינות השכנות. כל אלו היו מחייבים את הממשלה להשקיע סכומים אדירים בביטחון כל הזמן, ובעיקר – לטוות רשת קשרים דיפלומטיים שתאפשר לה להתמודד עם מצור ולחץ ערבי וסובייטי. רדלר מזניח את כל זה לטובת גישה מיסטית כמעט של "עם לבדד ישכון", שראויה אולי למשה פייגלין אבל לא להיסטוריה אלטרנטיבית בנויה כהלכה. אולי, בסופו של דבר, החלטתה של ראש הממשלה נעמה סינוואני, הגיבורה האהובה על רדלר, לייבש את האקדמיה הישראלית ובמיוחד את החוגים להיסטוריה, לא היתה נכונה במיוחד, ואיש לא יכול להעיד על כך יותר מהמחבר עצמו.

הרעיון שלו לוּ הוא בסופו של דבר רעיון טוב. מעניין מאד לדעת כיצד היתה מתפתחת ישראל, לו ממשלותיה הראשונות היו צועדות בכיוון ליברלי וקפיטליסטי יותר. אבל היסטוריה אלטרנטיבית טובה אסור לה שתשווה סוציאליזם מאפייניקי בפועל, עם כל השחיתות וחוסר היעילות שנלוו אליו, לליברליזם בתיאוריה. מי שמעוניין לכתוב היסטוריה כזאת, צריך להדגים כיצד ליברלים או ליברטריאנים מסוגלים להתמודד עם הבעיות של העולם האמיתי, מגבלות האופי האנושי וסערות הפוליטיקה הבינלאומית כפי שהן. לוּ יהי, וספר כזה ייכתב אי פעם בעתיד.