בספרו החשוב, "בין איראן לציון", חוקר ליאור שטרנפלד את הזהות וההיסטוריה של יהודי איראן לפני המהפכה האסלאמית, במהלכה ולאחריה. בטור ביקורת לינשוף כותב אלכס גרינברג, מומחה להיסטוריה איראנית ויועץ מודיעין וגיאופוליטיקה בקבוצת ראות, כי לצד תרומתו של הספר, הוא סובל מבעיות קשות שפוגמות בערכו: מתודולוגיה מרושלת, הזדהות אידיאולוגית עם מושאי המחקר, טינה כלפי ישראל והציונות והתמקדות יתר ביהודים שפעלו במפלגות השמאל האיראניות.

ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים (הוצאת כתב, 2020). תרגום: תומר בן אהרון

ספרו של ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים, מהווה תרומה חשובה למחקר על יהודי איראן. הספר סוקר את מגוון הפעילויות בתחומים שונים באיראן שיהודים השתלבו בהם, ומביא ראיות למכביר לכך שהיהודים באיראן ראו עצמם כחלק בלתי נפרד מהעם ומהתרבות האיראניים. תהליכי חילון ואקולטורציה לא פסחו על יהודי איראן – יהודים רבים רכשו השכלה גבוהה ופנו גם לפעילות פוליטית. גם כאשר יהודי איראן הזדהו עם הציונות הם לא נטשו את זהותם האיראנית. שותפות הגורל של יהודים עם איראן נמשכה גם במהלך המהפכה האסלאמית ולאחריה, כאשר יהודים רבים נלחמו בשורות הצבא האיראני נגד הצבא העיראקי. יהודים רבים איישו את מפלגת תוּדֶה ומפלגות שמאל אחרות.  ניכר וברור שהציונות לא הייתה מוקד ההזדהות היחיד של יהודי איראן.

שכרו של הספר היה מרובה אלמלא פגמיו הרבים מספור, שראשיתם כבר בכותרת שלו. מחקרו של שטרנפלד היה אמור לקבל כותרת אחרת מאשר "בין איראן לציון", מאחר שהנראטיב המוצע מתאר בעיקר יהודים פעילי מפלגת תוּדֶה או פעילי שמאל בכלל. למקרא הספר נוצר הרושם שיהודי איראן כולם הזדהו עם מפלגת תוּדֶה והתנגדו לעריצותו של השאה מוחמד רזא פהלוי. האם היו יהודים במפלגת תוּדֶה והיו יהודים שהזדהו עם המהפכה? בוודאי. אבל כמה יהודים היו במפלגת תוּדֶה, כמה הזדהו עם המהפכה, כמה היו ציונים וכמה פנו לכיוונים אחרים? שטרנפלד לא מביא נתונים סטטיסטיים המצליחים לבסס את טענותיו. המחבר אכן מביא עובדות אחדות כגון סיועו של צוות בית החולים היהודי ספיר לפצועי ההפגנות מטעם חומייני נגד השאה. אולם אנקדוטות, מרתקות ככל שיהיו, אינן תחליף לתימוכים מספריים שיאפשרו לנו לאמוד את כמות היהודים שתמכו במהפכה או התנגדו לה. שטרנפלד גם שוכח את העיקרון הבסיסי של חיי יהודים בגולה, מיעוט קטן שאפשרויות התמרון הפוליטי שלו מוגבלות. מיעוט שכזה אינו יכול להתנגד לכוח עולה ופופולארי וזאת מתוך אינסטינקט הישרדות בסיסי.  האם ייתכן שליהודים באיראן בזמן המהפכה הייתה אופציה כלשהי להתנגד לחומייני?

בפרק הדן באיראן העכשווית הנימה הכללית היא אותה נימה. שטרנפלד מצטט אישים יהודיים ברפובליקה האסלאמית הנשבעים אמונים לאיראן; הוא מדגיש  את נוכחותו של ציר יהודי במג'לס ועוד כיוצא באלה דוגמאות. התהייה שאינה מוזכרת היא האם ייתכן שציר יהודי רשמי במדינה אוטוריטרית יתבטא באופן שונה? הספר מזכיר את היהודים האיראנים שהקפידו להסביר שליהדות אין לה דבר עם הציונות ושישראל היא כובשת ברברית. גם כאן אין שום התייחסות לכך שבתנאים הנוכחים באיראן קשה להתייחס לאמירות אלה ככנות ואמיתיות. זוהי מציאות המזכירה את  ברית המועצות עם הוועד היהודי האנטי-ציוני ועם הוקעות פשעי הציונות מדי יום ביומו.

שטרנפלד מקפיד לבעוט ב"נראטיב הציוני" על הטיותיו. למשל הוא מציין שבניגוד לנראטיב הציוני, רוב היהודים באיראן ראו את עצמם כאיראנים או שבניגוד לנראטיב הציוני והישראלי, רוב היהודים שהיגרו מאיראן לא עלו לישראל. הוא לא טרח להסביר באיזה נראטיב ציוני מדובר ואיזה נראטיב ציוני קבע שהיהודים לא יכולים להיות גם איראנים, רוסים, צרפתים או אמריקאים. השאלות כגון איזו ציונות, באיזו תקופה, של איזו מפלגה או של איזה מוסד ישראלי נותרו ללא מענה. במקום זאת שטרנפלד מצייר דמות של נראטיב ציוני אחיד ודיכוטומי. יש כאן סירוב לראות מורכבות כמו כפל זהויות. הרי יכול אדם יכול להיות יהודי ואפילו יהודי דתי וציוני ובו בזמן גם בן אותו לאום שבקרבו הוא חי. שגריר ישראל באיראן מאיר עזרי, אשר שטרנפלד משתלח בו בספר, הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך.

כל התופעות המתוארות אצל יהודים איראנים כתופעה מיוחדת במינה, מאפיינות למעשה יהודים בכל מקום בעולם, דבר המדגיש את שותפות הגורל היהודי ואת הדמיון בדפוסי החיים של יהודים בארצות שונות. העדר הגדרה ברורה וממוסמכת של אותו נראטיב ציוני משמשת כאיש קש, שכן רק כך המחבר מצליח ליצור תזה קוהרנטית כלשהי. בהעדר איש הקש בדמות הנראטיב הציוני הספר לא מכיל שום טענה חדשה, שכן אין הבדל רב מבחינה זו בין יהודי איראן ליהודי רוסיה, פולין או מרוקו, שיחסם לציונות ולזהותם המקומית היה רב פנים ומורכב לא פחות. ניכרת שאיפתו של המחבר להוכיח שהזהות היהודית היא דתית בלבד ואין לה דבר עם שאיפות ציוניות.  אלא שהיהודים המתארים את הזהות היהודית כדתית בלבד, למשל קומוניסטים, הם הרחוקים ביותר מכל פרקטיקה דתית יהודית בפועל. שטרנפלד מזכיר את חגיגות ט"ו בשבט באיראן ומתאר אותו כחג יהודי, מבלי לציין שמדובר בחג ציוני לחלוטין שלא נחוג טרם הופעת הציונות.

במהלך הספר, המחבר נוטה לתאר עובדות פשוטות בנימה מתריסה כאילו מישהו התכוון לשלול אותן. למשל, העובדה שבזמן הרעב באיראן יהודים עניים סבלו כמו כל השאר. וכי מי אומר אחרת?  שטרנפלד, בעקבות האידאולוגים של השמאל היהודי והכללי, לוקה בכשל בסיסי. הוא מסרב להבין שהיהודים סבלו בדיוק מאותן צרות מהן סבלה האוכלוסייה הכללית, אלא שבנוסף לכך סבלו גם בשל היותם יהודים.

למקרא תיאוריו של שטרנפלד עלול להיווצר רושם שאיראן הייתה סוג של גן עדן ליהודים. רק בכמה משפטים לאורך הספר מודה המחבר בחצי פה שהאנטישמיות הייתה נפוצה ביותר באיראן. אולם במקומות אחרים, מנסה להצניע שטרנפלד את אותם היבטים אנטישמיים. כך, למשל, הוא מתאר באופן בולט את מפגשם של בכירי הקהילה היהודית עם חומייני וטורח להסביר שמנהיג המהפכה הבחין בין היהודים לציונות, ועד כמה לא היה אנטישמי. למעשה, חומייני לא היה נאצי אבל בהחלט היה אנטישמי: הוא התחיל את ההסתה שלוחת הרסן נגד ישראל ב-1963 עוד לפני הכיבוש של 1967, וכתב בספריו שהיהודים, יחד עם המזרחנים והקומוניסטים התאחדו כדי למגר את האסלאם. שטרנפלד מציין כי במהלך דיכוי ההפגנות בטהראן נפוצו שמועות שצנחנים ישראלים יורים על מפגינים איראניים. עם זאת, המחבר פוסח על העובדה שחומייני עצמו עמד מאחורי שמועות אלה, וכן על אופיין הגזעני: צנחנים ישראלים תוארו כבלונדינים אירופאיים כמיטב התעמולה הפלסטינית. במקרים רבים, שטרנפלד פוסח על אירועים שמהווים אנטישמיות גלויה או על כאלו שאי אפשר להעניק להם אינטרפרטציה סלחנית. כך אין אזכור להסתה הפרועה נגד ישראל עוד משנת 1963, לאמירות אנטישמיות מובהקות של מובילי המהפכה האסלאמית כגון מרתזא מטהרי ועלי שריעתי או לפיגועים הנוראים נגד שגרירות ישראל ונגד הקהילה היהודית בבואנוס איירס בתקופת הרפובליקה האסלאמית.

הסוגייה הקריטית והמעניינת ביותר נותרה ללא התייחסות תיאורטית: לצד היחס של היהודים עצמם לזהותם האיראנית, יש לשאול גם באיזו מידה ראו רוב האיראנים (לפחות עד המהפכה) את היהודים כאזרחים שווים וכאיראנים לכל דבר. שאלה זו נותרת אף היא ללא מענה.

לאורך רוב פרקי הספר, לוקה הכתיבה של שטרנפלד בפגמים אקדמיים חמורים. ראשית כל, רוב האינפורמנטים שלו הם חברי תוּדֶה או אנשים אחרים המזדהים עם רעיונות מרקסיסטיים, הם אנונימיים למעט שמם הפרטי ואין עליהם שום פרטים רשמיים, מה שפוגע באמינותו של הספר כמחקר מדעי. שנית, כאשר שטרנפלד מתאר "גיבורים חיוביים", כגון חברי תוּדֶה או אפילו בכירי המשטר האסלאמי הנוכחי, הוא נוטה לתאר אותם בטון אמוציונאלי, בעוד ישראל, הציונות והציונים תמיד מתוארים באור שלילי. למשל הצעתו של מוסאדק היא "נדיבה" והמבטא העיראקי הוא "יפהפה". תיאורים אמוציונליים או הזדהות פוליטית גלויה  מקומם לא יכירם בכתיבה אקדמית. יתרה מכך, כאשר שטרנפלד משתלח במושאי הביקורת שלו  הוא לעולם לא טורח להביא מקורות מדויקים ויש שהוא מעוות את המציאות. כך למשל הוא טוען שעולה מספרו של מאיר עזרי שחיי ישראלים בטהראן התמקדו סביב עסקנים והכל היה סודי. מדובר בעיוות מוחלט. למעשה, כתיבתו של עזרי מלאה הערכה וכבוד לעם האיראני ולתרבות האיראנית, אם כי מדרך הטבע פעילותו היתה חייבת להיות דיסקרטית.

שטרנפלד מתאר קשרים בין איראן לישראל אבל ניכר שהתיאור שלו שם למטרה לא להראות את רוחב הקשרים האלה בכל התחומים, אלא לסתור טענות של הנראטיב הציוני המדומיין. בהערת שוליים אחת הוא מציין שהאהדה לישראל נפסקה ברגע שנודע דבר שיתוף הפעולה בין ישראל לסוואק (שירות הביטחון האיראני). כאן רומז המחבר לעלילה שהופצה על ידי הקג"ב וחלחלה לנראטיבים אנטי-ישראליים, כאילו שת"פ מקובל בתחום הבטחוני בין מדינות ידידותיות הוא דבר שלילי. אין שום הוכחה אמפירית, על כל פנים שטרנפלד לא הביא שום ראיה כזאת, שיש קשר בין התגברות השנאה לישראל באיראן לבין שיתוף הפעולה בין סוואק לקהילת המודיעין הישראלית. מאז חומייני ועד היום התקבעה התפיסה שלפיה יחסי איראן-ישראל בתחומי הביטחון והמודיעין היו רעים מטבעם, וכי השב"כ והמוסד העבירו למודיעין האיראני קורסים בעינויים ובחקירות. מובן שזה כזב שלא נתמך בשום הוכחה. ישראל קיימה ומקיימת יחסים עם כל שירותי הביטחון והצבא העמיתים – זהו הנוהג הקיים בכל המדינות ומהווה חלק בלתי נפרד מדיפלומטיה צבאית. הטענות בדבר העינויים שסוואק למד כיבכול מהשב"כ הם עלילה מבית היוצר של הקג"ב.  הטענה הכוזבת הזאת ממוחזרת על ידי המשטר האיראני וכמובן באקדמיה המערבית. היחסים האלה החלו בשנות החמישים. מה היו שב"כ ומוסד בשנות החמישים והשישים כדי "ללמד" את האיראנים? הרעיון  שאיראן, שהעינויים מאז מעולם היו נהוגים בה, הייתה צריכה ללמוד משהו בתחום אפל זה מישראל שייך ככל הנראה לעולם האגדות.

שטרנפלד מספר על התנהלותו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק בקשר להלאמת תעשיית הנפט באיראן, אולם גם כאן הדבר נעשה במטרה במטרה להוכיח עד כמה ישראל הייתה אווילית על שלא נענתה להצעתו של מוסאדק לספק לישראל 25% מתצרוכת הנפט שלה. המחבר פוטר עצמו מעיסוק בשאלה מה היה קורה אילו ישראל נענתה להצעת מוסאדק  ומה הייתה עושה לאחר הפלת מוסאדק וחזרת השאה לשלטון. בנימה כללית, ההנחה שמדינה כמו ישראל בשנת 1952 היתה יכולה להרשות לעצמה מדיניות אנרגיה עצמאית ומתריסה נגד בריטניה ונגד ארצות הברית לא הגיונית ולא סבירה.

התיאור של מפלגת תוּדֶה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, לוקה בהטייה מפורשת ובלתי אקדמית בעליל ועקב כך הוא נעדר כל ביקורתיות, לא רק כלפי המפלגה האיראנית אלא גם כלפי ברית המועצות והקומוניזם. שטרנפלד מתאר את הוצאתם להורג של מרגלי האטום אתל ויוליוס רוזנברג על סמך "האשמות בריגול כביכול" וזאת שעה שהוכח מעל לכל ספק שבני הזוג רוזנברג אכן ריגלו והופעלו על ידי המודיעין הסובייטי. לעומת זאת הרדיפות האנטישמיות בברית המועצות לא מוזכרות כלל והמחבר מסתפק בתיאור משפט הרופאים במוסקבה ב-1952  כתקרית מצערת וחריגה. המחבר לא מציין שמפלגת תוּדֶה הייתה מפלגה קומוניסטית לגמרי, שהוקמה ביוזמה סובייטית וכמו כל מפלגה קומוניסטית סרה לחלוטין למשמעתה של מוסקבה. שטרנפלד מתעלם מכך שתוּדֶה תמכה ב-1946 בדרישה סובייטית לקבל קונסציית נפט באיראן, היא תמכה בפלישה הסובייטית לאיראן ואפילו תמכה בניסיון סובייטי לקרוע שטחים מאיראן, מה שכמובן פגע בתדמיתה בעיני איראנים רבים.

הפרק האחרון ופרק האפילוג של הספר נראים כמו חנופה למשטר האיראני תוך כדי השלכת רפש בישראל. הספר  לא מזכיר ולו במילה אחת את הרדיפות הנוראיות נגד בהאיים שגם עכשיו נרדפים באיראן כאשר המשטר מציק להם על צעד ושעל. אין שום זכר להוצאה להורג של אלפי אסירים פוליטיים בהוראת חומייני, לתפיסת השגרירות האמריקאית אשר היוותה הפרה בוטה וחמורה של כל נורמה בינלאומית, ולפיגועים ולחטיפת בני ערובה בלבנון בהוראה ישירה מטהראן. איראן וישראל מתוארות כמי שהתדרדרו "לרטוריקה מרירה" ללא שום התייחסות לסיבות , כאילו איראן וישראל פשוט מחליפות נאצות אחת כנגד השנייה. שטרנפלד מתאר אמנם את הכחשת השואה של אחמדינז'אד ובכל זאת מקפיד לדלות נקודות זכות כדי להראות שנשיאה לשעבר של איראן לא ממש אנטישמי. לאחר מכן הוא מצר על כך שהכחשת השואה של אחמדינז'אד העניקה פיתחון פה למבקרי איראן המציגים את איראן "כארץ אנטישמית באופן מהותי וחסר תקנה". במקרה הזה מדובר כבר לא בחריגה מכללי כתיבה אקדמית בלבד אלא במניפולציה:  אף דובר ישראלי או יהודי מעולם לא הציג את איראן כולה כארץ אנטישמית או כאומה אנטישמית. ישראל הרשמית תמיד הבחינה בין המשטר ובין העם האיראני. שטרנפלד מגדיל לעשות וטוען שישראל וכלי תקשורת תאבי פרסום תרגמו לא נכון את הסיסמא של יום ירושלים "ישראל חייבת להימחק  ממפת העולם"  בפועל, זוהי אמירה של חומייני והטענה שמדובר בתרגום שגוי אינה תואמת למציאות.

לסיכום, בין איראן לציון מהווה נדבך חשוב במחקר המעורבות של יהודים בחיי השמאל הקומוניסטי באיראן. הראיונות שהמחבר ליקט על סמך שיחות עם אינפורמנטים מוסרים מידע רב ערך. עם זאת המידע הזה נקודתי ואנקדוטלי, כלומר הוא מוסיף על הקיים אך אינו מגלה היבטים חדשים באופן עקרוני. עם זאת, חריגות רבות מספור מכללי הכתיבה האקדמית, אי דיוקים מכוונים ונטייה אידיאולוגית מובהקת של המחבר הופכים את הספר למנשר פוליטי ואין לראות בו מחקר מדעי במלוא מובן המילה.