מדוע לממשלת ישראל קשה ליישם החלטות שהיא מקבלת? פרשה נשכחת של ציד נאצים מראשית שנות השמונים תבהיר לנו, שמעט מאד השתנה מתקופתו של מנחם בגין עד למחדלי משבר הקורונה.

במהלך סגרי הקורונה התכופים של השנה האחרונה, שמתי לב לתופעה מעניינת ולא חדשה כלל: לממשלת ישראל הרבה יותר קל לקבל החלטות מאשר ליישם אותן. היסטוריון עתידי שיכתוב על תקופת הקורונה, ויקרא את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אולי ישים לב לערב רב של החלטות שהתקבלו בלי שמישהו ינסה בכלל לקדם אותן לרמת האכיפה: רמזור, סגרים על ערים אדומות, מלוניות לשבים מחו"ל, הפחתת הצפיפות בנתב"ג, וזו רק רשימה חלקית. אני לא מתכוון כרגע להחלטות שמתקבלות ומבוטלות לאחר זמן קצר בגלל לחץ פוליטי, אלא לאלו שנותרות על כנן אך לא נאכפות. התוצאה של הדינמיקה הזאת היא בדרך כלל החלטות חדשות שמתקבלות ברעש וצלצולים, בלי שמישהו יטרח ליישם גם אותן. והתוצאות? אלו הרסניות בלשון המעטה: אם היו נאכפות החלטות קודמות ומתונות יותר בזמן, אולי לא היינו מגיעים ל"סגר השלישי" הנוכחי.

התופעה כמובן אינה ייחודית למשבר הקורונה. מי שיספור, למשל, כמה פעמים פוליטיקאים גזרו סרטים והניחו אבני פינה לרכבת התחתית בתל אביב, יגלה שהרבה יותר קל, פשוט ומהנה להכריז על החלטות ועל פרוייקטים מאשר לבצע אותם. למרבה הצער, יש עדיין כאלו שמודדים הישגים של חברי כנסת לפי מספר החוקים שהם מחוקקים, בלי להבין שחלק מאלו זהים או כמעט זהים לחוקים קיימים, שאף אחד לא טורח לאכוף או לקיים. לאחרונה, קראתי על דוגמא נשכחת אך מעניינת למדי לאותה תופעה: ההחלטה של ממשלת מנחם בגין לצוד נאצים בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים.

תקופת הזוהר של ציד נאצים במדינת ישראל היתה במחצית הראשונה של שנות השישים. ב-1960 נלכד אדולף אייכמן ב"מבצע דיבוק", ולאחר מכן ניסה המוסד לחסל גם את עוזרו, אלויס ברונר, בסוריה. ב-1965 חוסל הנאצי הלטבי הרברט צוקורס, שנשא באחריות לרצח יהודי המדינה, והמוסד השקיע בנוסף מאמצים רבים בחיפוש אחר יוזף מנגלה ורוצחים מפורסמים אחרים. עם זאת, עניין זה דעך במהלך שנות השישים, בעיקר משיקולי סדר עדיפויות (למוסד היו משימות חשובות יותר) ורגישויות מדיניות מול מערב גרמניה. בדצמבר 1968 אמר ראש הממשלה לוי אשכול לרמס"ד צבי זמיר ש"הספיק לנו אייכמן, זה היה סמל", והסכים איתו שישראל לא תרצה או תוכל לעמוד בשערוריה בינלאומית נוספת. לכן, הורה אשכול לזמיר להקפיא את כל המהלכים לציד נאצים (מלבד יוזף מנגלה) עד להודעה חדשה. בפועל, גם המרדף אחרי מנגלה הפך לפסיבי.

המצב השתנה – ובקול תרועה רמה – רק בשנת 1977, כאשר עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין. ראש הממשלה החדש, שרבים מבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בפולין, תמיד ראה את עצמו כניצול שואה. ה"שריטה" הנאצית שלו התבטאה בהתנגדות אלימה ומשולחת רסן להסכם השילומים, ובסירוב עיקש לכל מערכת יחסים עם גרמניה, גם כשזו היתה חיונית מבחינה אסטרטגית. כראש ממשלה, בגין התמתן משמעותית, אך בכל זאת החליט שמדינת ישראל מחוייבת היסטורית לצוד נאצים. כתוצאה מכך, הורתה ועדת השרים לענייני ביטחון למוסד להמשיך את המרדף אחרי רוצחים נמלטים בכדי להביאם למשפט בישראל, "ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם".

ראש המוסד, יצחק "חקה" חופי, לא התלהב במיוחד מההוראה של בגין. הוא אמנם קיבל אותה, אך הבהיר לראש הממשלה שמשאבי המוסד מוגבלים, ולפיכך, השקעה של מאמצים מרובים בציד נאצים תפגע במבצעים חשובים לסיכול פעילות חבלנית עוינת ולריגול במדינות ערב. בגין התפשר, והסכים עם חקה שיש לצוד אך ורק מספר מצומצם של פושעים: וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז, ששהה בצ'ילה, קלאוס ברבי, "הקצב מליון", אלויס ברונר בדמשק, יוזף מנגלה וכמה אחרים. ברשימה היו גם פרנץ מורר, רוצח יהודי וילנה, וארנסט לרך, אחראי ראשי להשמדת יהודי לובלין. הביצוע של ההחלטה הזאת היה מוגבל: אמנם המוסד השקיע מאמצים סבירים בנסיון לחסל את ראוף, ברבי וברונר, ולאתר את מנגלה, אף שכל אלו נכשלו בסופו של דבר, אך המרדף אחרי מורר ולרך היה דוגמא מובהקת להחלטה ישראלית שהתבצעה ב"לב ולב". המוסד השקיע משאבים מרובים באיסוף מודיעין לפני מבצע (מל"מ) על השניים הללו, ובתכנון מדוקדק של התנקשויות, אך תמיד נמנע מללחוץ על ההדק, דחה את המבצעים ובסופו של דבר מסמס אותם. אין מדובר כאן רק ב"כן אדוני השר", או פקידים שמכשילים בכוונת מכוון את החלטותיו של הדרג המדיני, אלא ברשלנות משותפת של הקברניטים והדרג הביצועי.

מנחם בגין, כמסתבר, היה הרבה יותר טוב ברעש, צלצולים והחלטות דרמטיות, מאשר במעקב קפדני אחרי ביצוע החלטותיו בפועל. ראשית כל, הוא לא שם לב שבהחלטה עצמה היתה סתירה פנימית משמעותית. מורר ולרך שהו באוסטריה, ובכדי להימנע מסיבוכים מדיניים, ראש הממשלה הורה לא להתנקש בהם באוסטריה, בגרמניה או במדינות אירופיות סמוכות. אבל מכיוון שבאותה תקופה היו השניים כבר פנסיונרים שחיו בכפר (מורר) ובעיר קטנה (לרך), קשה להבין כיצד חשב בגין שהמוסד יוכל לפגוע בהם. בסוף שנות השבעים, פנסיונרים אוסטרים לא נהגו לנסוע לטיולים הרפתקניים בקונגו או ברפובליקה המרכז אפריקאית. התוצאה היתה תכנון מבצעי מבוזבז מראשיתו. סוכני המוסד התארחו, למשל, בצימר של מורר, מיפו את הבית במדויק, אפילו מנו את הכלבים והחיות האחרות, ואף לא שכחו לשרטט במדויק את דרכי הגישה ונתיבי המילוט. אבל בכל פעם שהכינו "תיק מבצעי" להתנקשות, סירבו ראשי המוסד, חופי ויורשו נחום אדמוני, לאשר לאנשיהם ללחוץ על ההדק מפני ש"שיקולים מדיניים" מנעו זאת. אותם שיקולים מדיניים הוזכרו, כמובן, כבר בהחלטתו הראשונית של ראש הממשלה. כך, בזבז בגין את משאביו של המוסד בתכנון מיותר של מבצע שלא היה יכול להתגשם – לוגית – על סמך האותיות הקטנות שבהוראותיו שלו.

שנית, בגין הורה למוסד להקים תשתית מבצעית חדשה לציד נאצים, אך לא בדק את אופיה ואת טיבה. יצחק "חקה" חופי אמנם הקים מחלקה מיוחדת למרדף אחרי פושעים בתוך "מצדה", היחידה למבצעים חשאיים, בכדי להעניק לעוסקים במלאכה גישה ישירה לסוכנים וחוליות מתנקשים. לכאורה, היה מדובר בשיפור משמעותי. "עמל", היחידה שעסקה בציד נאצים עד כה, היתה למעשה יחידה מחקרית, שהיתה צריכה להתחנן למחלקות אחרות במוסד בכל פעם שרצתה להשתמש בנכסים בשטח. בגין היה מרוצה – הנה, המוסד לוקח ציד נאצים ברצינות. אם היה מסתכל מקרוב על המצב, היה רואה כי מחלקת ציד הנאצים החדשה, "מסר", הכילה עובד אחד בדיוק. אותו מנהל מסור, "רביב", אפילו לא זכה למשרד ולמזכירה, ובפועל היה מעין נווד בירוקרטי שרוב מנהלי המחלקות ראו כמטרד גרידא. הוא אפילו נאלץ לנסוע לחו"ל, לגייס מקורות ולדבר איתם באופן אישי. הלחץ של "רביב", שהיה באמת ובתמים מסור לעבודתו, הוביל אמנם למבצעי התנקשות בברונר, בראוף ובברבי, אך אלו היו תמיד בעדיפות שנייה ושלישית, התבצעו מתוך חוסר נכונות לקחת סיכונים, ולא נוסו מחדש ברגע שנכשלו. המוסד, למשל, אסף מל"מ מפורט על הדירה של אלויס ברונר בדמשק והחדיר אליה סוכן בוסני, אולם סירב לשלוח מתנקשים "בכדי לא לסכן אותם", ובסופו של דבר שיגר לפושע הנמלט מעטפה עם כמות קטנה של חומר נפץ. כתוצאה, ברונר איבד כמה אצבעות. על המתנקשים שארבו לראוף נאסר לפגוע באשתו הצ'יליאנית, וברגע שהיא התחילה לצעוק, הם נסוגו ולא חזרו מחדש. כל המבצעים סבלו מדחיות חוזרות ונשנות, והתוצאות של רובם היו אפסיות עד זעומות.

מה הלקח מהפרשה? בדיוק כמו במשבר הקורונה, חשובה לא רק ההחלטה. היא אמנם החלק ה"כיפי", שנותן סיפוק (ולפעמים גם תשומת לב תקשורתית) לקברניטים, אבל אין לראות בה אלא תחילתו של סיפור. להחלטה אין ערך אם הקברניט לא בודק שאין "מוקשים" בנוסח שלה (סתירות פנימיות, היעדר מימון מספיק, וכדומה), שמי שאמור לבצע אותה הקים מנגנונים בירוקרטיים מתאימים, שמותנעים הליכים מתאימים ליישום, ושהמערכת לא מתעייפת לאחר ניסיון או שניים. תחשבו על זה, בפעם הבאה שאתם רואים פוליטיקאי משיק פרוייקט גרנדיוזי בתופים ובחצוצרות, או מתפאר בפני הבוחרים בכמות החוקים שהעביר בכנסת.

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון" של מפא"י היה מתחלף בעקרונות ליברליים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, טווה אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר "לוּ". הרעיון מעניין, הדמויות שובות לב בחלקן, והכתיבה שנונה ומלאת הומור. ובכל זאת, העלילה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ובאי הבנה בוטה של האילוצים שממשלות נתקלות בהן בעולם האמיתי. כך, החלטות טובות ויצירתיות נבלעות בתרחישים אופטימיים ומופרכים על גבול ההזייה. ינשוף היסטורי מסביר.

אורי רדלר, לוּ : היסטוריה חלופית לישראל (הוצאת סלע מאיר). ניתן לרכוש עותק אלקטרוני באתר Getbooks.

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון של מפא"י" היה מתחלף בעקרונות ליברלים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, רקם אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר לוּ שראה אור בהוצאת סלע מאיר.

בסיפור של רדלר, מצליח אריה שיינהויז, מנהיגה המדומיין של "המפלגה הליברלית", לכבוש את השלטון באמצעות קמפיין נגד הצנע, ולדחוק את מפא"י לעמדה של אופוזיציה נצחית. שיינהויז ויד ימינו, פנחס גרוסמן, כורתים ברית עם החרדים, המזרחים והערבים, מחוקקים חוקה ומשנים את שיטת הבחירות. הם נמנעים מלהקים עיירות פיתוח, ומנהלים באופן שונה את הסכסוך הישראלי-ערבי. אחרי מלחמת ששת הימים מכריז ראש הממשלה גרוסמן שזמנו של הקולוניאליזם תם ומקים מדינה פלסטינית בשטחי 1967 ובחלק מסיני. בנוסף, הוא אוסר פעילות דתית יהודית או מוסלמית על הר הבית והופך את מסגד אל אקצא למוזיאון. יורשתו, יעל דרגל, חותמת גם שלום עם מצרים וירדן, ומקימה גוש כלכלי קפיטליסטי משותף של ישראל, ירדן ופלסטין.

ראשי הממשלה של המפלגה הליברלית לא נותנים כסף כמעט לשום מטרה שהיא, שומרים על תקציב מאוזן עם עודפים, וכך מושכים השקעות זרות. הם מבטלים מיד את הממשל הצבאי על ערביי ישראל, מכבדים את אורח חייהם של החרדים אך לא נותנים לישיבות אפילו אגורה שחוקה. האוניברסיטאות לא מקבלות כמעט כסף ממשלתי "אך בכל זאת פורחות" (ואין חוגים למגדר, תודה ששאלתם). רדלר מצטט מתוך דוחות מדומיינים של כלכלנים והיסטוריונים, שמסבירים איך הקפיטליזם של המפלגה הליברלית סייע להפוך את ישראל לאחת הכלכלות החזקות ביותר בעולם, שכל המשברים כמעט פוסחים עליה. דרגל הופכת את השלטון הליברלי של קודמיה למשטר ליברטריאני של ממש, אנרכיסטי כמעט, ומרוקנת למעשה את הממשלה המרכזית מתוכן. היא מבטלת את מס ההכנסה, מתירה זנות, הימורים וסמים, ומורה להחזיר עודפי תקציב לאזרחים בכל שנה. נעמה סינוואני, המנהיגה הצעירה ביותר של המפלגה ואחת הגיבורות המרכזיות של רדלר, מביעה תקווה שבעתיד אף אחד לא יידע אפילו מי הוא ראש הממשלה, כי לתפקיד פשוט לא תהיה חשיבות. השמאלנים, כמובן, ממורמרים כדבעי, וקטעי התוכחה שנכתבים בסגנונם ומפיהם של מאיר שלו, דוד גרוסמן ואינטלקטואלים אחרים הם מהמשעשעים ביותר בספר.

לוּ הוא ספר אוטופי, וזהו מקור חולשתו. ההכרעות שרדלר מתאר, שחלקן בהחלט הגיוניות ונבונות יותר מאלו ההיסטוריות, נבלעות בים של תרחישים אופטימיים על גבול ההזייה. לא זה המקום לבקר את תחזיותיו הכלכליות של המחבר, אם כי ניתן לתהות כיצד מדיניות שקופאת על שמריה במשך יותר משישים שנה מצליחה במאה אחוז מהמקרים. הניתוח הפוליטי שעומד בבסיסו של החיבור אינו רק אופטימי, אלא בלתי הגיוני באופן שפוגע בתזה כולה.

שימו לב, למשל, לקואליציה שהמפלגה הליברלית מתבססת עליה, מעין ברית מיעוטים של חרדים, ערבים, מזרחים ובורגנים בערים הגדולות. אלו נותרים נאמנים למפלגה במשך עשורים, ללא ויכוחים וללא חיכוכים. הם עושים זאת, כך רדלר, מפני שמדיניות "אי ההתערבות" הקפיטליסטית של הממשלה מאפשרת לכולם לפרוח, על חשבון קבוצות האינטרס הזדוניות של מפא"י. אולם, אבוי, לבני אדם יש גם אינטרסים שאינם כלכליים, אלא אידיאולוגיים או זהותיים. אם נצטט את מאמרו של יצחק קרומביין באחד מינשופי העבר, רדלר חושב אך ורק על ציר הקיום ומתעלם לחלוטין מציר הייעוד. שיינהויז, למשל, לא מצליח להגיע לשפה משותפת עם המנהיגים החרדים, והשיחה שלו עם ה"חזון איש" מסתיימת בטונים צורמים. הרב הגדול בתורה מדבר על "הגמל הריק" של החילונים, וראש הממשלה תוהה האם הוא ראה גמל מימיו. די בכך כדי לסכל שיתוף פעולה פוליטי מאורגן בין הציבור החרדי-ליטאי לממשלה. ומישהו מאמין שבמשך שישים שנה, לא יהיה ולו מאבק אחד על שבת וכשרות? החרדים של רדלר לא מוציאים הגה אפילו כשיעל דרגל ממסדת את הזנות, כאילו יש להם רק דרישות חומריות ואפס התעניינות בפרהסיה היהודית של המדינה.

התרחיש של רדלר חוצה במידה רבה יותר את קו המופרכות, בכל הנוגע לציבור הערבי. גם כאן, שיינהויז וגרוסמן נוקטים בצעדים חשובים, כמו מינוי ערבים לממשלה מהרגע הראשון והתרחקות מפרדיגמת "הסיכון הבטחוני" של מפא"י. אולם, האם הערבים ימשיכו להצביע לראש ממשלה שמבטל את המסגדים בהר הבית והופך אותם למוזיאון? גם אם נתעלם מכך, קשה להבין כיצד ציבור עני ואנפלביתי בחלקו, פצוע ומוכה בהלם, כפי שהיה הציבור הערבי בשנות החמישים, הולך שבי אחרי שר אוצר שקובע בפניהם כי "תל אביב לא מקבלת אגורה, וגם אתם לא תקבלו אגורה." אנשים שמצבם רע, ההזדמנויות שלהם מועטות והבידוד שלהם גדול, מאד לא יעריכו מדיניות של "שב ואל תעשה", אפילו אם היא עשויה להועיל להם בטווח הארוך. גם כאן, מפא"י כמובן היתה עשויה לנצל את המצב ולהבטיח כספי חלוקה, כדי לגזול קולות מהמפלגה הליברלית. עוד פחות סביר להניח שהפלסטינים, שזוכים בעצמאות כמדינת חסות, יהיו כינור שני לישראל, כפי שרדלר מתאר אותם בכל מהלך העלילה.

אלו, כמובן, בעיות שאפשר להתמודד איתן. אבל הקלות שבה המפלגה הליברלית מצליחה לעשות זאת, בלי לחץ פוליטי פנימי, בלי לאבד את השלטון אפילו פעם אחת, אפילו בלי לסדוק את ברית המיעוטים שלה, הופכת את הספר לפנטזיה יותר מאשר להיסטוריה אלטרנטיבית אמיתית.

מכאן, אני מגיע לממד חוסר הסבירות השני בספרו של רדלר, והוא התנהגותם של הנבחרים. מנהיגי המפלגה הליברלית לדורותיהם הם צנועים, ישרים, חסרי אינטרסים וחושבים אך ורק על טובת הכלל. לא מלכים פילוסופים במובן של אפלטון, שהרי מנהיג מתערב ויודע כל הוא הדבר השנוא ביותר על רדלר, אלא קיסרים פילוסופים במובן הדאואיסטי של המילה: פשוט נותנים לדברים להתנהל מעצמם. אמנם, אישיותם שונה, והמניירות הקטנות שלהם מספקות לא מעט רגעים משעשעים, אולם הטוהר שלהם חסין לחילופי הדורות, ואינו פגיע לסיאוב שעלול לתקוף כל מפלגה ששולטת במשך מעל שבעים שנה. אריה שיינהויז הוא קדוש יידישאי, פנחס גרוסמן – קדוש קירח וקדורני, יעל דרגל – קדושה טכנוקרטית, ואילו נעמה סינוואני – קדושה תימניה מצודדת. אף אחד מהם, למשל, לא מתפתה לבזבז כספי ציבור על מטרות שיקרות לליבו, שלא לדבר על תומכים פוליטיים או (רחמנא לצלן) שחיתות ממש. כולם מוכנים לעבוד בתת תנאים, פיזיים ממש, ולוותר כל הזמן על סמכויותיהם עבור האידיאל של ממשלה קטנה וליברטריאנית. ואם נותר כסף בקופה – הם מחזירים אותו לאזרחים. עזבו את העובדה שיש מעט מאד בני אדם כאלה בעולם. גם אם היו קיימים, שרידותם הפוליטית היתה מוטלת בספק, מפני שלא היתה להם דרך לתגמל את תומכיהם.

למעשה, המספר חושף בלי דעת את חוסר התוחלת, והאידיאל שלו קורס לתוך עצמו כמה וכמה פעמים. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא סירובה העיקש של המפלגה הליברלית, עד סוף שנות השמונים, לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. הסרבנות הזאת, מיותר לומר, אינה נובעת משיקולים כלכליים, אלא מאובססיה אנטי-גרמנית ו"שריטת שואה" נוסח מנחם בגין. כלומר, מנהיגי המפלגה הליברלית, משיינהויז והלאה, מקריבים את האינטרס הבטחוני, הדיפלומטי והכלכלי של מדינת ישראל על חשבון שיקולים אידיאולוגיים פרטיים. ואם בנושא הגרמני, מדוע לא בנושאים אחרים? יתכן שאחדים משרי הממשלה מחזיקים באובססיית שואה. ואולי שרים אחרים מחזיקים באובססיית מימון ספורט תחרותי? או באובססיה לבנות יישובים בנגב? או באובססיה להפוך את מדינת ישראל למעצמת רוק אנד רול באמצעות מימון ממשלתי? השנאה לגרמניה מראה עד כמה רדלר עצמו אינו מודע לאינטרסים הפרטיים היקרים לליבו, בעודו לועג לאינטרסים המיוחדים היקרים לאחרים.

למעשה, הטיפול של המפלגה הליברלית (קרי רדלר) בענייני חוץ, מוסיף נדבך שלישי, נוסף, לאוטופיזם הבלתי מציאותי של הספר. נראה שהממשלות הליברליות לדורותיהן פשוט לא מתעניינות ביחסי חוץ. השגרירויות נרקבות, מדינות חשובות נותרות ללא ייצוג דיפלומטי, ומעצמות כלכליות ופוליטיות כמו גרמניה זוכות להתעלמות. אפילו היחסים עם ארצות הברית "מפשירים", ולא במקרה, רק בימי רונלד רייגן. אולם כל מי שמכיר, ולו במעט, את ההיסטוריה הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה, יודע כי ישראל לא היתה יכולה לשרוד ללא תמיכה מעצמתית כלשהי. רדלר מצמצם את האתגרים הבטחוניים שעומדים בפני המדינה החדשה אך ורק למלחמת ששת הימים. הוא מתעלם לחלוטין משני העשורים שקדמו לה, והציבו בפני ישראל אתגרים בדמות פלישות טרור, מלחמה על המים, פעולות פאדיון ומירוץ חימוש עם המדינות השכנות. כל אלו היו מחייבים את הממשלה להשקיע סכומים אדירים בביטחון כל הזמן, ובעיקר – לטוות רשת קשרים דיפלומטיים שתאפשר לה להתמודד עם מצור ולחץ ערבי וסובייטי. רדלר מזניח את כל זה לטובת גישה מיסטית כמעט של "עם לבדד ישכון", שראויה אולי למשה פייגלין אבל לא להיסטוריה אלטרנטיבית בנויה כהלכה. אולי, בסופו של דבר, החלטתה של ראש הממשלה נעמה סינוואני, הגיבורה האהובה על רדלר, לייבש את האקדמיה הישראלית ובמיוחד את החוגים להיסטוריה, לא היתה נכונה במיוחד, ואיש לא יכול להעיד על כך יותר מהמחבר עצמו.

הרעיון שלו לוּ הוא בסופו של דבר רעיון טוב. מעניין מאד לדעת כיצד היתה מתפתחת ישראל, לו ממשלותיה הראשונות היו צועדות בכיוון ליברלי וקפיטליסטי יותר. אבל היסטוריה אלטרנטיבית טובה אסור לה שתשווה סוציאליזם מאפייניקי בפועל, עם כל השחיתות וחוסר היעילות שנלוו אליו, לליברליזם בתיאוריה. מי שמעוניין לכתוב היסטוריה כזאת, צריך להדגים כיצד ליברלים או ליברטריאנים מסוגלים להתמודד עם הבעיות של העולם האמיתי, מגבלות האופי האנושי וסערות הפוליטיקה הבינלאומית כפי שהן. לוּ יהי, וספר כזה ייכתב אי פעם בעתיד.