למה מעניין להיות היסטוריון צבאי? בנאום מלא השראה בכנס השנתי של חוקרי המלחמה, טען ההיסטוריון הימי קרייג סימונדס שהמלחמות והקרבות אינם אבני הדרך של ההיסטוריה, כפי שטען וינסטון צ'רצ'יל, אלא סימני הפיסוק שלה. הכל משתקף במלחמה – והיא משקפת כל דבר אחר, אבל בעיקר את ההפרעות, הקטיעות, ההאצות, שינויי הכיוון והזרימות של תהליכים אחרים, מקבילים ומנוגדים. קרבות הם צמתים שבהם תהליכים ורעיונות שמתבשלים במשך שנים רבות הופכים לחשובים מספיק בכדי שאנשים יקיזו דם עבורם. ינשוף צבאי-אסטרטגי על היסטוריה צבאית חדשה וישנה, ולמה כל זה משנה וחשוב.

קוראיו המושבעים של הבלוג הזה בוודאי שמו לב שלאחרונה הוא יצא לחופשה ארוכה. הסיבה העיקרית לכך היא שאני עצמי יצאתי לחופשה, במקרה הזה, שבתון בקיימברידג' שבאנגליה הירוקה והיפה. כן, אחרי שש שנים אינטנסיביות באוניברסיטה העברית עם החברים והסטודנטים האהובים שלי, יצאתי לחודשים של מילוי מצברים, מסעות בעולם ובעיקר מחקר, קריאה ומחשבה על רעיונות חדשים. אני לא כותב מזה זמן לא כי אין לי על מה, אלא להיפך – כי יותר מדי רעיונות מתרוצצים לי בראש וקשה לי לבחור מה מהם להעלות על הכתב. חוץ מזה, אני כותב גם ספר חדש שאמור לשנות חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על "אכזריות הצבא היפני" כביכול, ותמיד יש לי רגשות אשם שכתיבה בבלוג מגיעה על חשבון כתב היד התופח לאט מדי. ולבסוף, המשבר החוקתי בארץ הכניס אותי לסחרחרת רגשית. מצד אחד לא רציתי לכתוב עליו כאן בבלוג, ומצד שני – לא היה לי חשק לכתוב על שום דבר אחר.

היום דברים השתנו, אולי באופן חד פעמי בתקופה הקרובה, אולי באופן קבוע. בימים האלה אני נוסע בין כנסים ומעביר הרצאות במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. עכשיו, בסוף מרץ, אני שוהה בסאן דייגו היפיפייה, וכותב אליכם מכאן, בבר המשקיף על השקיעה במפרץ התכול. במלון עומד להסתיים אחד הכנסים הטובים שהייתי בהם בעת האחרונה, הכנס השנתי של האגודה האמריקאית להיסטוריה צבאית. היום, במוצאי שבת, שמענו הרצאת קינוט של אחד מההיסטוריונים הצבאיים המכובדים ביותר בארצות הברית, פרופ' קרייג סימונדס, מחבר ספרים ידועים תהילה על קרב מידווי ועל מלחמת האזרחים האמריקאית. אתוודה, שבדרך כלל הרצאות קינוט לא מרשימות אותי. לפעמים, הן כלליות כל כך עד כדי להיות חסרות משמעות ("השבריריות של אסיה המודרנית", "מעגלי זיכרון במבט לאחור"), הרצאות מעניינות אבל ספציפיות ("חלוקת הודו בראי הקולנוע הפקיסטני") או הזדמנות לכל מיני סלבריטי דוהים לעלות מחדש לבמה הציבורית (גנרל ג'יי גארנר, "למה לא טעינו בכלום בעיראק"). ההרצאה של היום היתה חריגה: סימונדס לא היה רק כריזמטי להפליא, אלא גם עמוק, מבריק, מחדש ולפרקים אפילו מרגש ונוגע ללב. הוא לא דיבר על נושא ספציפי אלא טווה רשת מרתקת על התחום שלנו בכללותו. הוא מיפה את תחום ההיסטוריה היום – והסביר למה היסטוריה צבאית אמורה לעמוד במרכזו, ולא בשוליים שלו, מה המשמעות האמיתית שלה, ולמה החלוקה בין היסטוריה צבאית ישנה ("מבצעית", "קשה") לבין היסטוריה צבאית חדשה ("חברתית", "רכה") משמעותית פחות מאשר נהוג לחשוב.

בביוגרפיה המפורסמת שלו על הדוכס ממרלבורו, וינסטון צ'רצ'יל כתב פעם שקרבות הם אבני הדרך של ההיסטוריה האנושית. סימונדס חולק עליו. החוויה האנושית עמוקה ומורכבת, ואי אפשר לצמצם אותה להתנגשויות אלימות. בימינו, התחום נע לעיסוקים כמו מעמד, מגדר, גזע, חיי האדם הפשוט, והיסטוריה צבאית כמו זו שכתב צ'רצ'יל נחשבת לנבירה מיושנת בחייהם של "גברים לבנים עשירים ומתים", כפי שהיה מי שאמר בזלזול. בשנות השישים, גם ההיסטוריה הצבאית הגיבה לרוחות הזמן, וחוקרים צעירים פיתחו את ה"ההיסטוריה הצבאית החדשה" שעוסקת בקשר בין צבא וחברה, ולאחר מכן גם כלכלה, סביבה, מגדר, גזע ותופעות אחרות. סימונדס הדגיש שהחלוקה בין מחקר צבאי חדש וישן אינה ברורה. הרי היסטוריה של מלחמה ושל עימות, כשהיא נכתבת טוב, תמיד היתה כוללנית. איך אפשר להבין שדות קרב בלי לחקור את הסביבה הגיאוגרפית? מלחמת העולם השנייה לא תהיה מובנת ללא שאלות של גזע ומגדר בצבא ארצות הברית ובחברה האמריקאית בכלל. טכנולוגיות המלחמה החדשות, למשל, הובילו את אנדרו ג'קסון היגינס, מהיזמים הימיים החשובים של הצי האמריקאי במלחמה, לשקול לשבור סגרגציה מסורתית ולהעסיק שחורים במפעלים שלו, אך בשל התנגדות הפועלים בחר להעסיק נשים לבנות במקומם. מדוע פועלים גברים לבנים העדיפו לעבוד לצד נשים לבנות, דבר שנחשב אף הוא טאבו באותו הזמן, ולא לצד גברים שחורים? התשובה הולכת הרחק מהמלחמה להתפתחויות ארוכות טווח של גזע ומגדר בחברה האמריקאית. דוגמא נוספת: קשה להבין את יפן במלחמת העולם השנייה בלי לדון ביריבות של הצבא והצי, אבל זו לוקחת אותנו לפוליטיקה פיאודלית שמרחיקה למאה התשע עשרה, אם לא למאה השש עשרה, ולמבנים היסודיים ביותר של הפוליטיקה היפנית כפי שהתפתחה מאז הרסטורציה של מייג'י (1868), כמו גם לאינספור שאלות משפטיות, חוקתיות, מוסדיות וחברתיות. למעשה, היסטוריה של מלחמה היא מדעי הרוח בזעיר אנפין: אין שום תחום – מגדר, חברה, סביבה, אוכל, כלכלה, טכנולוגיה, מדע, חינוך, משפט, מוסדות, פוליטיקה – שאינו מיוצג בה. היסטוריה של רגשות? אין שום פעילות אנושית אחרת, אולי מלבד אהבה, שמעוררת רגשות עזים כמו המלחמה. היסטוריה של אידיאולוגיה ורעיונות? הביוגרפיה שכתב סימונדס לגנרל הדרומי ג'וזף ג'ונסטון הראתה עד כמה שינו קודים של כבוד שהתפתחו בהדרגה תהליך קבלות החלטות רציונלי כביכול. היסטוריה פיננסית? אין מלחמה ללא מימון, והיא מבזבזת הכסף הגדולה ביותר, שגורמת לאחדים להתעשר ולרבים להתרושש. המלחמה היא כמו טיפת מים שאור נשבר לתוכה בכל גווני הספקטרום.

מעבר לכך, וכאן הגיע סימונדס לחלק המעניין ביותר בהרצאתו, היסטוריה צבאית היא גשר בין אירועים נקודתיים וצמתים היסטוריות לבין תהליכים ארוכי טווח. הפיצול בין הצפון לדרום בשאלת העבדות, למשל, הולך אחורה מאה שנה לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, אם לא יותר, אבל רק במלחמת האזרחים האמריקאית הנושא הפך להיות מספיק חשוב כדי שאמריקאים ישפכו דם ויהרגו אחד את השני בגינו. וברגע שהוא הפך להיות מספיק חשוב, מלחמת האזרחים יצרה צומת ששינתה את ההיסטוריה ללא היכר. לכן, מסיק סימונדס, המלחמות והקרבות אינם אבני הדרך של ההיסטוריה, כפי שטען צ'רצ'יל, אלא סימני הפיסוק שלה. הם מציינים את שיאם של תהליכים (כאמור – מתי השינוי הופך להיות מספיק חשוב כדי שאנשים יילחמו בשבילו), וכן את נקודות ההאצה והמפנה שלהם, והאירועים הדרמטיים שבקונפליקט עשויים להוות צמתים היסטוריות שמחברות בין תהליכים ותיקים לתהליכים חדשים, מקבילים ומנוגדים. כפי שהפסיק והנקודה מכוונים את המשפט, יוצרים בו הפסקות וגורמים לו לזרום, אך לא קובעים בהכרח את טיבו ומשמעותו, כך הקרבות בתמונה הגדולה של ההיסטוריה.

ברגע שאנחנו מבינים שהמלחמות הן סימני הפיסוק של ההיסטוריה, תובנה זו יכולה להנחות אותנו בחקר ההיסטוריה הצבאית. נוכל להיות "היסטוריונים צבאיים חדשים", שמתעניינים למשל בקשר בין צבא וחברה, ומראים את ההקשר הרחב שבתוכו סימני הפיסוק הם בעלי משמעות. אך כדי להבין את השפעת המלחמה על ההיסטוריה, צריך גם "לינגוויסטים" שיעמיקו בסימני הפיסוק עצמם, ויסבירו כיצד אנשים נלחמים למען מה שחשוב עבורם. בהקשר זה, ההיסטוריה המבצעית הישנה חשובה לא פחות מההיסטוריה הצבאית החדשה. קריטי לחקור את חווית החייל הפשוט, אבל משמעותיים לא פחות הם הגנרלים והמנהיגים שתורמים רבות להצבת סימני הפיסוק, וגם הם עצמם משקפים בתוכם, כמו טיפות מים, שינויים היסטוריים רבים ומגוונים (למשל ההשפעה של התפתחות ה"כבוד הדרומי" על האסטרטגיה של ג'ונסטון, והיכולת להשתמש בחייו כדי להדגים את ההיסטוריה של הכבוד הזה ואת השפעתו על המציאות). הוריי, אמר סימונדס, להיסטוריונים הצבאיים החדשים, והוריי לישנים; לחוקרי המפות עם החיצים, ולמתעמקים ביומנים של חיילים מהכפרים; לביוגרפים של וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול, ולתלמידי האדם הפשוט שחוקרים את השפעת השינויים הדמוגרפיים והחברתיים על הצבא ועל המלחמה, למתעניינים בטכנולוגיה הימית במלחמת העולם הראשונה, ולאלו שחוקרים את המגדר בצבא האמריקאי. כולם שותפים באותו הפרוייקט. כולם מסייעים לנו להבין את ספקטרום האור בטיפת המים, ולפענח את סימני הפיסוק של ההיסטוריה. "כשלעצמי", הוא סיים, "אני גאה להיות היסטוריון צבאי."

האמת? התרגשתי. מכאן אני ממשיך מחר בבוקר ליפן, להמשיך ולקרוא מסמכים נדירים על הצבא של ארץ השמש העולה.

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה להילחם בגרמניה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה הנגדי יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שדעתו של הפיהרר התבלעה עליו. האמנם? ספר חדש ופורץ דרך מאת ההיסטוריון קלאוס שמידר משחזר את תמונת המציאות שראה היטלר בראשית דצמבר 1941 וטוען שהחלטתו להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה מובנת, רציונלית להפליא – אך שגויה באופן פטאלי. ולמרבה האימה, הוא עצמו הבין זאת מספר ימים לאחר מכן, רק כשכבר היה מאוחר מדי.

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה למלחמה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה בעלות הברית יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שהפיהרר פשוט היה מטורף.

בספר חדש ופורץ דרך, מנסה ההיסטוריון הגרמני קלאוס שמידר לענות על השאלה הזאת באופן איטי, יסודי אך רציני ומקורי להפליא. פרק אחר פרק, הוא פורש בפנינו הקוראים תמונה מלאה על הלך מחשבתו של היטלר ותמונת המציאות שראה בשנת 1941, ובמיוחד בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המלחמה ב-11 בדצמבר. לפרקים אתה מרגיש, כקורא, כאילו ראית את המציאות דרך עיניו של הפיהרר בכל תחום אפשרי, עד שהפאזל הולך ומתגבש לאיטו כתמונה מלאה. כל פרק של שמידר עוסק בתחום אחר: התדמית של ארצות הברית ויפן בעיני הפיהרר, מבצע ברברוסה ומצב המלחמה מול ברית המועצות, יחסי החוץ הסבוכים של גרמניה מול יפן, המלחמה באוויר ובים, המאבק הכלכלי בין מדינות הציר ובעלות הברית על חומרי גלם, והתפתחות תעשיית המלחמה, כאשר כל אחד מהפרקים מתנקז לבסוף למציאות כפי שנראתה בראשית דצמבר 1941. כוחו של הספר במקצועיות ומומחיות שאין שנייה לה. לרגע, שמידר יכול לתאר את המהלכים האסטרטגיים במבצע ברברוסה כמו ההיסטוריונים הצבאיים הטובים ביותר, ואז לעבור לדיון מקצועי בתעשיית הגומי, בלוחמת צוללות, בפוליטיקה היפנית או במצבו הרפואי של היטלר, הכל באותה רמה גבוהה של פירוט וניתוח.

ראשית, שמידר מפריך מספר הסברים שגויים. בשנים שלאחר המלחמה, היו היסטוריונים שטענו שכבר ב-1941 נתקף היטלר במחלת הפרקינסון, ולכן קיבל את ההחלטה הגורלית בנוגע לארצות הברית במצב של חוסר צלילות דעת. אולם, בעקבות ההיסטוריונית והנוירולוגית אלן גיבל, טוען שמידר שהן הסמים שהיטלר נטל והן מחלותיו לא השפיעו על שיקול דעתו בשלב זה, בעיקר מכיוון שתחלואיו היו עדיין קלים ולא משמעותיים. באותו הזמן, הוא גם לא חשב שהוא עומד למות וצריך להכריע את המלחמה מהר, הלך רוח שאכן פקד אותו בשלבים מאוחרים יותר.

נהוג לומר שהיטלר תיעב את ארצות הברית, וראה בה מדינה מעורבת גזעית, דגנרטית, מלאת שחיתות, גנגסטרים וקפיטליזם חזירי, יהודי. אולם גם זה לא הסבר מספק להחלטתו להכריז עליה מלחמה. כשקוראים את התבטאויותיו של היטלר בשלמותן, ובהקשרן המלא, רואים שבתחומים מסויימים הוא דווקא כיבד את ארצות הברית ואפילו העריץ אותה. למשל, הפיהרר שיבח פעמים אינספור את הכוח התעשייתי של אמריקה ואת רוח היזמות שלה, ובמיוחד את תעשיית המכוניות, ונטה לחשוב שבזכות הפוטנציאל הכלכלי שלה ארה"ב תביס בסופו של דבר את בריטניה ותהפוך להיות כוח דומיננטי, שרק אירופה מאוחדת בהנהגה גרמנית תוכל לעצור.

הסיבה הראשונה שבגינה החליט היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, היתה מפני שלדעתו, נכון לראשית דצמבר, גרמניה עמדה לנצח את ברית המועצות. באותו השלב, הגנרלים הגרמנים עדיין לא הבינו שהתנופה של מבצע ברברוסה נעצרה, וראו את בלימתו של הצבא הגרמני מול מוסקבה כזמנית בלבד. אמנם, התקפת הנגד של מרשל ז'וקוב, שתהדוף את הגרמנים כמאה קילומטרים אחורנית, החלה כבר באותו הזמן, אולם הקצב האיטי והקבוע שאפיין את מבצעיו של ז'וקוב גרם להיטלר ולגנרלים שלו לחשוב שמדובר בהתקפת נגד אפויה למחצה, שאינה שונה בהרבה מכאלו שנכשלו כבר בעבר. הרי הסובייטים נהגו להריץ כל הזמן התקפות נגד חסרות תועלת, עתירות אבדות והרסניות. באופן אישי, היטלר לא התעניין יותר מדי בכיבוש מוסקבה אבל סבר שהסובייטים הותשו די הצורך בכדי שהצבא האדום לא יוכל להשתקם, והאמין שבשנת 1942 יוכל הוורמאכט להשמיד אותו בנקל. כמאמין מושבע בכלכלה, היטלר ייחס חשיבות רבה לכך שהרייך שלט בשלושה רבעים מתעשיית ברית המועצות שהיתה מרוכזת באגן דונצק. רק שלושה ימים לאחר הכרזת המלחמה, ב-14 בדצמבר 1941, הבין הדיקטטור לאימתו שהתקפת הנגד הסובייטית היתה אסון נורא שאיים "לקפל" את קבוצת הארמיות מרכז.

שנית, בראשית דצמבר 1941, היטלר האמין שבקרוב צפוייה נקודת מפנה במערכה על האוויר ובמערכת הצוללות על האוקיאנוס האטלנטי שתשפר מאד את מצבה של גרמניה. בשנת 1942, כך האמין, תוכל התעשייה הגרמנית להאיץ את קצב ייצור הצוללות, וכך להכריע את הקרב על התווך הימי שבין בריטניה וארצות הברית. באוויר, דגמים חדשים של מפציץ בין יבשתי, מפציץ כבד ארוך טווח (HE-177) ומטוס יירוט כבד (ME-210), יוכלו להעניק לגרמניה שליטה ניכרת בשמיים. אולם בגלל כאוס בדרגי הניהול של תעשיית האוויר והים, מחסור בכוח אדם מיומן והערכות שגויות, כל הנבואות הללו התבדו: הצי הגרמני לא הצליח להאיץ את ייצור הצוללות, וגם דגמי המטוסים החדשים לא יצאו לשדה הקרב בזמן; וכשיצאו, הם היו הרבה פחות טובים מכלי הנשק המופלאים שהיטלר דמיין לעצמו. גרינג היהיר והמנופח דרש מיצרני המטוסים שפע דרישות לא אפשריות וסותרות שסרבלו את הייצור, הובילו לבעיות טכניות וגרמו למטוסים החדשים להתרסק לעיתים קרובות עם טייסיהם. אתרע המזל, ובזמן שהיטלר החליט להכריז מלחמה על ארצות הברית, נתונים שגויים מקברניטי התעשייה הכניסו אותו לפרץ של אופטימיות. כשזה דעך, הפור כבר נפל והיה מאוחר מדי להתחרט.

הגורם השלישי שסייע להיטלר להכריע היה הערכת חסר של ארצות הברית. בשלהי 1938, בעקבות מאורעות ליל הבדולח, גירשו האמריקאים את השגריר הגרמני בארצות הברית, דיקהוף, שדווקא היה ריאלי ומפוכח יחסית. הדיפלומטים שנשארו, הציר הנס תומסן והנספח הצבאי גנרל פרידריך פון בוטישר, ציירו לפיהרר תמונה מפורטת, אמינה בחלקה הגדול אולם מוטה בנקודות מפתח. אף שהשניים לא היו מעוניינים במלחמה מול ארצות הברית, בוטישר, במיוחד, נטה להגזים בהערכה של בעיות אמיתיות בתעשייה הצבאית האמריקאית, ובעיקר לא הבין עד כמה מהר תוכל ארצות הברית להתגבר עליהן. כתוספת, הוא גם נטה להגזים בכוחם של כל מיני גזענים ואנטישמים בדרום שהתנגדו למדיניות של רוזוולט.

שיקול חשוב של ההנהגה הגרמנית נגע גם לבעית הגומי. מרגע שהיפנים פלשו לדרום מזרח אסיה, הם ניתקו את האמריקאים מתשעים אחוז של מצבורי הגומי הטבעי בעולם. האמריקאים אמנם צברו מלאי אסטרטגי מראש, אבל היה ברור שזה לא יוכל למלא את כל צרכיהם במלחמה ממושכת. הגרמנים, שהצטיינו באופן יחסי בייצור גומי סינתטי, לא העריכו עד כמה האמריקאים יוכלו לבנות במהירות תעשייה בתחום הזה כמעט מאפס, משום שמאמציהם [של האמריקאים] עד אותו הזמן לא היו מוצלחים במיוחד.

הגורם הרביעי היה הערכה של היטלר, שארצות הברית תתקוף אותו בכל מקרה – הערכה שאין לנתקה  מהמדיניות האמריקאית כפי שהתפתחה בשנת 1941. לא מפתיע שנשיא ארצות הברית, רוזוולט, תמך בבריטניה והתנגד בגלוי לשאיפות ההתפשטות של גרמניה ויפן, מסיבות אידיאולוגיות, דיפלומטיות ופוליטיות-פנימיות כאחד. עם זאת, רוזוולט התקשה להתגבר על הבדלנים בקונגרס ובציבור ולהיכנס למלחמה. כנגדו  עמדו בעיקר "חוקי הנייטרליות". הראשון שבהם התקבל ב-1935, בעקבות הפלישה האיטלקית לאתיופיה, ושני חוקים נוספים התקבלו ב-1936 וב-1937. החוקים הללו אסרו על ארצות הברית למכור נשק לצדדים לוחמים, להעניק להם קרדיט או הלוואות ולהוביל אליהם סחורות צבאיות.

 ב-2 בספטמבר 1940, לאחר מאבקים רבים, הצליח רוזוולט להעביר בקונגרס עסקה של "משחתות תמורת בסיסים" עם בריטניה. ארצות הברית העבירה לבריטים חמישים משחתות ישנות, תמורת זכויות שימוש בבסיסים בריטיים ימיים ברחבי האימפריה. הצעד החשוב הבא של רוזוולט היה בדצמבר 1940, כאשר התחיל לדחוף את תוכנית החכר והשאל. כדי להסביר זאת לציבור ולקונגרס, הוא השתמש במשל הצינור – אם הבית של השכן שלי בוער, אני אשאיל לו את צינור הגן שלי ולא אבקש ממנו תשלום מראש. הסיבה: לבריטניה כבר לא היה כסף לשלם עבור סחורות אמריקאיות. בנאום רדיו ב-28 בדצמבר הגדיר רוזוולט את ארצות הברית כ"מחסן הנשק של הדמוקרטיות". ב-8 בפברואר הצליח הנשיא להעביר את החכר והשאל בקונגרס, וחתם עליה כחוק ב-11 במרץ. ב-7 בנובמבר 1941, הרחיב רוזוולט את התוכנית גם לברית המועצות.

במקביל, הסלים רוזוולט את העימות מול גרמניה. ב-9 באפריל, הוא הכריז על גרינלנד, קודם לכן קולוניה דנית, כפרוטקטורט אמריקאי. ב-16 ביוני 1941, האמריקאים "קיבלו" את איסלנד מהבריטים. לאחר קבלת איסלנד, רוזוולט הרחיב את "אזור הביטחון" מסביב ליבשת אמריקה, שאליו אסור לגרמנים להיכנס, כמעט עד איסלנד, ציווה על הצי האמריקאי ללוות אוניות בריטיות עד לקצה האזור, ואפילו להטביע אוניות גרמניות, תוך כדי מצג (לפעמים מצג שווא) כאילו הגרמנים אשמים בכל אחת מהתקריות. ההוראות של הצי האמריקאי היו לתקוף כל ספינה או צוללת גרמנית שאיימו על הנתיב בין ארצות הברית לאיסלנד.

היטלר, שבאביב וקיץ 1941 פחד עדיין ממלחמה מול ארצות הברית, הגיב בריסון מפתיע לפרובוקציות האמריקאיות הבלתי פוסקות. עם זאת, בעיקר בלחץ הצי, הרחיב ב-1 באפריל את אזור המלחמה הגרמני לאיסלנד, דבר שיצר מים חופפים בין תחום הלחימה הגרמני לאזור הביטחון האמריקאי והפך תקריות ימיות לבלתי נמנעות. ביולי, לאחר כיבוש איסלנד בידי ארצות הברית, הפיהרר המשיך לאסור על תקיפת ספינות אמריקאיות ואפילו ספינות לא מזוהות, אך גם אמר שמפקדי צוללות ש"יטעו בזיהוי" לא ייענשו. ב-9 באוגוסט החמיר פיקוד הצי את הוראות הפתיחה באש, ובעיקר התיר לתקוף, בליבת אזור המלחמה, גם ספינות שלא זוהו, כל עוד לא ברור שהן אמריקאיות. מפקד הצי, גרנד אדמירל רדר, הפציר בהיטלר להחמיר את הוראות הפתיחה באש ולתקוף גם ספינות אמריקאיות שהובילו אספקה לבריטים או ליוו ספינות בריטיות, אך נענה בסירוב.

כדי לתקוע קיסם נוסף בעיניו של הפיהרר, נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל ב-14 באוגוסט 1941 כדי לחתום על האמנה האטלנטית, מצע אידיאולוגי לניהול המלחמה. ארצות הברית, שהיתה עדיין נייטרלית, הכריזה עתה בריש גלי שאחת ממטרותיה היא השמדת הרייך השלישי. בו בזמן, הצליחו אנשיו של רוזוולט בקונגרס לרוקן את חוק הנייטרליות של 1939 מכל תוכן על ידי ביטול סעיפיו המשמעותיים. בניגוד לציפיות של הנציגים הגרמנים בוושינגטון, הבדלנים בקונגרס לא הצליחו לבלום את יוזמות הנשיא, שעברו לבסוף כולן בשני בתי המחוקקים.

ב-4 בספטמבר, 1941, ספינה אמריקאית בשם גריר, ששטה ליד איסלנד, הותקפה בידי צוללת גרמנית. כתוצאה מכך, ב-11 בספטמבר, רוזוולט הוציא הוראה שידועה כ-Shoot on sight, שהסמיכה את הצי האמריקאי לתקוף באופן מיידי כל כלי שיט שמסכן כלי שיט אמריקאי או ספינות של מדינות אחרות שעוסקות במסחר באזור הביטחון האמריקאי. ב-17 בנובמבר, חיסל רוזוולט סופית את חוקי הנייטרליות, כאשר התיר לספינות סוחר אמריקאיות לשאת חימוש נגד צוללות ולהיכנס לנמלים של מדינות המעורבות במלחמה, קרי, בריטניה.

כפי שטוען שמידר, הראיות מצביעות על כך שההתגרויות האמריקאיות באיסלנד לא היו הגורם המכריע בעיני היטלר. אפילו דניץ לא ראה בהן מכשול משמעותי מדי למלחמת הצוללות שלו. מבחינת היטלר, הקאזוס בלי היה ההחלטה ב-17 בנובמבר להתיר לספינות אמריקאיות ללוות את הבריטים לנמלים שלהם, דבר שימנע הן מהצי הגרמני והן מהלופטוואפה לפגוע בספינות המתקבצות בנמלים, כמו גם ההרחבה של החכר והשאל לברית המועצות ב-7 בנובמבר. ועדיין, אפילו בשלב זה, היטלר היסס להכריז מלחמה, והעדיף שהאמריקאים יעשו זאת לפניו.

כאן, נכנס הגורם החמישי, האחרון והמכריע שהטה את הכף: בדצמבר 1941 היטלר חשב שיש לו הזדמנות חד פעמית, בלתי חוזרת, לכרות ברית אסטרטגית אמיתית עם היפנים. במשך שנים של דיונים מול היפנים, הגרמנים התאכזבו והותשו פעם אחר פעם מאופיה הייחודי והבלתי אפשרי של הפוליטיקה היפנית, סוג של מאבק סיעתי מתמיד שדרש קונצנזוס צבאי-אזרחי, ובין הסיעות הצבאיות השונות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות, קונצנזוס שכמעט אף פעם לא הושג. הגרמנים שבעו הבטחות מהיפנים: פעם אחר פעם הבטיחו להם דיפלומטים וגנרלים יפנים (הבולט מביניהם – גנרל בשם בנזאי שביקר בגרמניה באוגוסט 1941) שיפן עומדת לתקוף את ארצות הברית. גם שר החוץ מצואוקה הבטיח הבטחות גרנדיוזות ונטה לסגת מהן. הסיבה היתה שכמעט תמיד מישהו הכשיל את הקונצנזוס הטוקיואי ברגע האחרון. אולם בדצמבר 1941, היטלר הבין שהצבא היפני הצליח לגבש קונצנזוס נדיר לתקוף את ארצות הברית. הגרמנים חששו שאם לא יחזקו את הקונצנזוס הזה בנכונות להכריז מלחמה מצדם, רגע החסד בטוקיו יחלוף במהרה, ויפן תגיע להסדר מהיר עם האמריקאים על חשבונה של גרמניה.

לסיכום, כאשר היטלר קיבל את ההחלטה להכריז מלחמה על ארצות הברית ב-4 בדצמבר, ואז, סופית, ב-11 בדצמבר 1941, הוא האמין ש:

1. אמנם ארצות הברית היא מדינה חזקה מבחינה תעשייתית עם רוח נועזת ויזמית, ענק שקשה מאד להביס אותו, אולם:
2. גרמניה עומדת להכריע את ברית המועצות בשנת 1942
3. מצב המלחמה מבחינת גרמניה טוב, ואף ילך וישתפר, הן במערכה מול ברית המועצות, הן באוויר והן בים.
4. תעשיית המלחמה האמריקאית במצב גרוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שיפן שולטת על 90% ממרבצי הגומי הטבעי בעולם.
5. ארצות הברית ממילא תיכנס למלחמה ב-1942
6. הרגע הזה, שהיפנים מוכנים להילחם מול ארצות הברית ולבוא לעזרת גרמניה, הוא רגע חולף של קונסטלציה רגעית במערך הכוחות היפני. אם כבר להיכנס למלחמה, אז עדיף לעשות זאת ברגע הזה.

לפיכך, טוען שמידר, ההחלטה של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה רציונלית מנקודת המבט של דצמבר 1941. אולם מספר ימים לאחריה, התגלו בקיעים הולכים ומתרחבים בתמונה הורודה. ההצלחה הגרמנית בחזית המזרח הפכה לכישלון מדשדש, דגמי המטוסים שהובטחו התגלו כבלון נפוח, ייצור הצוללות לא הואץ באופן משמעותי, וגם יפן – כפי שהתחוור לברלין – ניהלה מלחמה משלה בלי לשתף פעולה באופן יעיל עם גרמניה. היטלר ניצב מול צבת של אויבים שסגרו עליו את הרשת לאט וביסודיות, עד שבסופו של דבר הכריעוהו. באופן אירוני, טוען שמידר, ההחלטה המוטעית ביותר של היטלר במלחמה, היתה אולי אחת ההכרעות הרציונליות ביותר של המשטר הנאצי.

מיאמוטו מוסאשי, מגדולי אמני הלחימה היפנים בעת החדשה המוקדמת, היה אחד מהתיאורטיקנים המעניינים והחדשניים ביותר של הלחימה ביפן המסורתית. גיא רנן, שתרגם מיפנית קלאסית את יצירתו הגדולה, ספר חמש הטבעות, טוען בטור אורח לינשוף כי מוסאשי גילה עצמאות מחשבתית נדירה בחברה מסורתית, והפיק תובנות שערכן גדול גם בימינו אלה.

מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645) היה סמוראי ואוֹמן לחימה בחרב מהמעלה הראשונה, ונחשב אולי לגדול לוחמי החרב במסורת היפנית. במהלך חייו ערך יותר משישים דו-קרבות ולא הפסיד אף לא באחד. הוא גם השתתף בשלוש ממערכות המלחמה הגדולות של תקופתו (קרב סקיגהרה ב-1600, המערכה על טירת אוסקה ב-1615, ודיכוי מרד שימאברה ב-1638). מוסאשי הפך ברבות השנים לגיבור תרבות יפני – נכתבו על אודותיו ביפן עשרות מחזות, ספרים וספרי מָאנגָה (קומיקס יפני), והופקו אין ספור סדרות טלוויזיה וסרטים המספרים על מהלך חייו.

בערוב ימיו התבודד במערה בשטחו של מקדש זן, לא הרחק מהעיר קוּמָמוֹטוּ אשר באי קיוּשוּ. במערה זו העלה על הכתב את תורתו, שהתגבשה במהלך שנים של לחימה ובעזרת תובנות שהגיע אליהן בשנים מאוחרות יותר. זהו ספר חמש הטבעות. הספר נכתב כדי לשמש חומר עזר לתלמידי דרך הלחימה של מוסאשי, חיבור המתמצת את עיקרי התאוריה והפרקטיקה של שיטתו, אך יש בספר הרבה יותר. הספר מציג את תפיסת החיים של מוסאשי כלוחם וכסמוראי, את דרך מבטו על העולם ועל מקומו של האדם בו.

הספר זכה לפופולריות רבה גם במערב. הוא תורגם לשפות רבות ושווק כספר המפתח להבנת סוד הכוח היפני וכמדריך לאסטרטגיה העסקית של חברות יפניות. הספר ידוע כמובן ביפן ורבים קוראים אותו. גם שם הוא ממשיך לצאת עד ימינו במהדורות שונות, בתרגום ליפנית מודרנית ובצרוף פרשנויות חדשות; כמעט תמיד הוא נתפס כמקור השראה והכוונה לבניית אופי חזק, הנותן כלים לחיים מלאים תוך הגעה למיצוי היכולות האישיות. על אף שהספר הוא יציר של תקופה ותרבות כה שונים משלנו, יש בו נקודות מבט מרתקות כמו גם עקרונות מעשיים הניתנים ליישום בחיים המודרניים.

מוסאשי יוצא דופן בנוף היפני של תקופתו. חשיבתו עצמאית ונון-קונפורמיסטית, הוא אינו מושפע ממסורות, מנהגים ותכתיבים חברתיים. מאפיינים אלה ניכרים לא רק בכתיבתו, אלא גם באישיותו ובמהלך חייו. מוסאשי נשאר כל חייו עצמאי – רוֹנִין, סמוראי ללא אדון, ללא מחויבות רשמית אך גם ללא התמיכה והביטחון שבהשתייכות. המאמר הקצר הזה יציין מספר מאפיינים של חשיבה כמו-מודרנית, מאפיינים הזרים לחשיבה היפנית המסורתית, המופיעים באופן בולט במשנתו.

האינדיבידואליזם של מוסאשי נוכח מאוד בספר חמש הטבעות. הוא כותב בשפה מקורית משלו. בתקופתו, כחלק מהמחשבה הקונפוציאנית שדגלה בהסתמכות על חכמת העבר, היה נהוג לבסס טיעונים ודעות על טקסטים קנוניים קדומים או 'אמיתות' מושרשות ומקובלות. בניגוד למקובל, כפי שהוא מעיד בעצמו בהקדמה לספר, הוא אינו נשען כלל על מושגים ורעיונות בודהיסטיים או קונפוציאניים שרווחו באותה תקופה, ואף לא נעזר בחיבורים צבאיים או אסטרטגיים קודמים. גם כשהוא שואל מושגים קיימים הוא יוצק בהם תוכן אחר, שונה מן המקובל. מחשבתו עצמאית לגמרי ומבוססת רק על ניסיונו ותובנותיו האישיים.

מוסאשי הוא ריאליסט גדול, שאינו מתייחס לתפיסות ומושגים מטאפיזיים, רוחניים או דתיים, ולא משתמש בהם כשהוא פורשׂ את משנתו. הוא אינו מדבר על התגלות או מפגש עם ישות עליונה כזו או אחרת שהעניקה לו את סודות הלחימה – דבר שהיה נפוץ ביותר בקרב מייסדי שיטות לחימה ביפן המסורתית. הוא גם אינו עוסק בכוחות מיוחדים המגיעים מתוך תרגול רוחני כלשהו. זאת אף על פי שתפיסות כאלו היו נפוצות בטקסטים על אומנויות לחימה אז, ובמידה רבה גם היום. כפי שמשנתו מַכתיבה, הוא תמיד נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, ונותן מקום אך ורק למה שעבר את המסננת האכזרית של לחימה לחיים ולמוות.

הוא בולט כנון-קונפורמיסט בתוך התרבות היפנית של תקופתו. אחדים מרעיונותיו מהפכניים, וקוראים תיגר על המסורת והמוסכמות הנהוגות ביפן, שאז כמו היום היו בעלות השפעה חברתית חזקה ביותר. בין התפיסות הייחודיות לו ניתן לציין את גישתו להוראה, שדוגלת בהתאמת החומר והקצב לכל תלמיד ותלמיד לפי יכולתו. הוא התנער ממסורות של "ידע סודי" וחומר מתקדם ואפוף מסתורין הנמסר רק למתי מעט, ובכך למעשה צידד בשיתוף ידע והפצתו. הוא גם אינו מהסס למתוח ביקורת על מוסכמות נהוגות בעולם אומנויות הלחימה, וכן תפיסתו סותרת לעיתים את מהותו של אתוס מעמד הסמוראים. עקרון ההקרבה העצמית לפיו הסמוראי לא יהסס להקריב את חייו לטובת אדונו, המשימה או חובתו, אינו מקובל על מוסאשי שאומר שעל הסמוראי להילחם כדי לנצח תמיד וכדי להישאר בחיים.

נקודה חריגה נוספת במחשבה היפנית של התקופה, וחשובה ביותר במשנתו, היא תפיסת ההסתמכות העצמית שלו. לפי גישתו, גם בתוך מציאות שבה כל אחד הינו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי שבו הוא חי, בסופו של דבר גורלו של אדם בידיו. קארמה או גורל מוכתב מלמעלה אינם קיימים, על האדם ללכת בדרכו שלו ולא להסתמך על אחרים או על המסורת. גם אין להסתמך על בודהא או על האלים, או כפי שכתב: יש לכבד אותם אך לא לבקש מהם דבר.

בעולם בעל הירארכיה קפדנית בו מסורות ומנהגים נוקשים, יחד עם מוסכמות חברתיות ואמונות עתיקות הכתיבו את מסלול חייהם של רוב האנשים, מוסאשי חשב וחי אחרת. מלבד אינדיבידואליזם, מקוריות, יצירתיות, ושיתוף ידע, ישנם עקרונות 'מודרניים' נוספים המופיעים בכתיבתו של מוסאשי שוב ושוב:

השכלה: הוא גרס שיש לרכוש ידע ומיומנויות מגוונות (ואכן מוסאשי היה בין השאר גם צייר מחונן, מעצב גנים, מתכנן ערים ואסטרטג צבאי) שיעזרו להבנה טובה יותר של המציאות.

אנליזה: איסוף נתונים וניתוח. הוא כותב רבות על החשיבות של השימוש הנכון בידע, בחושים ובאינטואיציה כדי לאבחן לעומק את היריב, את הסיטואציה ואת הסביבה. רק מתוך הניתוח הכולל הזה של מצב העניינים והבנה נכונה של הנסיבות, ראיה נכוחה של המציאות, לטוב ולרע, ניתן לקבל החלטה על דרכי פעולה.

תועלתנות:  זהו הקו המנחה בחשיבתו. אסור ללכת שבי אחר הטיות חשיבה או רגש כאלו ואחרות, יש להשתמש אך ורק במה שמועיל ולזנוח את מה שאינו. רק מה שמקדם לעבר הניצחון (או כל מטרה אחרת) ראוי שנעשה בו שימוש.

מצוינות: על הלוחם להתאמן ולתרגל עצמו ללא הרף. יש לשאוף תמיד להשתפר ולהתעלות, להיות הטוב ביותר בכל דבר שתעשה. ההתקדמות יכולה להיות איטית אך היא תמיד שם. ערך זה מתומצת יפה באחד המשפטים בספר: "היום אנצח את עצמי של אתמול".

גמישות מחשבתית: מוסאשי מדבר רבות על הסכנה שבתלות, תלות בהרגלים, בכלים או באנשים. על הצורך להתאים את דרכי הפעולה והאמצעים למצב, כל פעם מחדש. על הצורך לשנות תכניות בהתאם למציאות, ועל החיסרון במחשבה 'מרובעת' ומקובעת.

אחריות: מוסאשי כתב כי אין לצפות לעזרה מאחרים אלא לסמוך על עצמך בלבד. אדם, באמצעות משמעת עצמית, פיתוח יכולותיו על ידי תרגול בלתי פוסק, וראִייה נכוחה של המציאות, יכול לשפר עצמו, להתקדם ולהגיע אל מטרותיו. צדו האחר של מטבע זה הוא ההבנה שאין להאשים אחרים, או לתלות את הכישלונות בַּסביבה, במזל או בכוח עליון. מה שהאדם עושה הוא באחריותו הבלעדית.

דמותו של מוסאשי מצטיירת לרוב כדמות של לוחם אומן, עשוי ללא חת שאין שני לו בלחימה בחרב. פחות ידועה העובדה שהיה גם אומן ואיש אשכולות. מאמר זה נועד להטיל אור על פן נוסף ומרכזי באישיותו; היותו פורץ דרך, בעל חשיבה שונה, עצמאית ומקורית שהתנתקה מכבלי החברה, המסורת והחינוך היפנים המקובלים למעמדו ותקופתו. כפי שכתוב בספרו, הוא לא רק הטיף או לימד את דרכו של הלוחם, הוא היה לדרך, וגילם אותה בחייו וחשיבתו.

בספרו, יציאת מצרים במהופך, פורש יגיל הנקין תמונה מקורית, מפורטת ומשכנעת של מלחמת סיני – המערכה של ישראל, צרפת ובריטניה נגד מצרים הנאצריסטית. מהספר המצויין הזה אנחנו לומדים על הקשיים שבמלחמות קואליציה, ההשפעה של פעולות צבאיות על התקשורת הבינלאומית, וגם על טבעו החמקמק והבוגדני של הניצחון במציאות ובתעמולה.

באוקטובר 1956, ערב המשא והמתן הקדחתני שקדם למלחמת סיני, התרחשה תאונה מביכה שנשמרה בסוד כמוס. ישראל ניהלה מגעים חשאיים עם צרפת ובריטניה, בניסיון למגר יחדיו את האיום של משטר נאצר העוין במצרים. לכל אחת מהמדינות היו אינטרסים אחרים: צרפת רצתה לשים קץ לתמיכה המצרית במורדים באלג'יריה, בריטניה זעמה על הלאמת תעלת סואץ, וישראל רצתה למגר את התקפות המחבלים מגבול מצרים ולהכות בצבאו של נאצר בטרם יוכל להתעצם ולהטמיע בתוכו נשק סובייטי חדש ומסוכן. באחד ממסעות המו"מ, טסה המשלחת הישראלית לפריז בתוך מפציץ צבאי בכדי לשמור על סודיות. שר התחבורה, משה כרמל, שנע בלילה במטוס החשוך, דרך בטעות על פתח הפצצות שלא נסגר היטב, וכמעט צנח למותו. הצוות הצליח להחזיק אותו רק בקושי, לא בלי ששבר את צלעותיו. מקרה ביש המזל הזה היה סמלי: הוא יבשר כמה וכמה תקלות, טעויות ואי הבנות שיתרחשו במלחמת סיני (או מבצע קדש), אחת מהמלחמות המוקדמות והנשכחות יחסית של מדינת ישראל.

בספרו, יציאת מצרים במהופך: מלחמת סיני ב-1956 והסדר העולמי החדש במזרח התיכון, פורש יגיל הנקין, היסטוריון צבאי מהמכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, את ההיסטוריה של המערכה המרתקת הזאת במיומנות שאין שני לה. במהלך פרקי הספר, ותוך שימוש במגוון רחב של מקורות ראשוניים מכל הצדדים, הוא מנתח את הרקע ההיסטורי של המערכה, המו"מ בין אנגליה, צרפת וישראל שקדם לה, וכמובן – הלחימה עצמה ותוצאותיה. ספרו הוא ראשית כל היסטוריה צבאית מהסוג הטוב ביותר: קריא, זורם, מבוסס ומעמיק, ויכול בקלות לשמש כמבוא מצויין לכל מי שרוצה להכיר את מלחמת קדש. הספר מפריך מספר מיתוסים עקשניים הנפוצים במחקר. בין היתר, מראה הנקין כי העוינות הפעילה של מצרים לישראל לא נבעה ממלחמת סיני אלא קדמה לה, כי נצחונה של ישראל היה רחוק מאד מלהיות מובטח, ושהמערכה סיכלה בסבירות מסויימת כוונה מצרית עתידית לתקוף את ישראל. אותי, אישית, הפתיע ללמוד שהנשיא אייזנהאואר ומזכיר המדינה שלו, דאלס, התחרטו לימים על כך שאילצו את ישראל לסגת מסיני. זאת ועוד: מהספר עולות כמה תובנות מעניינות, רחבות יותר, ששווה להזכיר כאן.

ראשית כל, ספרו של הנקין מדגים את הקושי הטמון בלוחמת קואליציה. בכל פעם שכוחות שונים משתפים פעולה, יש להם גם אינטרסים מנוגדים, חיכוכים ובעיות בתיאום. ישראל ניצלה זאת היטב כאשר עמדה מול קואליציה ערבית מסוכסכת ב-1948, והצליחה להביס את יריביה בנפרד בטרם סגרו עליה. במלחמת סיני, לעומת זאת, המצרים היו אלו שהרוויחו מהפילוג, המתחים והחשדות שבין יריביהם הישראלים, הבריטים והצרפתים. לפי הנקין, צרפת היתה זו שדחפה את ישראל ללחימה. באותם שנים, פריז היתה בעלת בריתה העיקרית של ירושלים. היא מכרה לה נשק חדיש, חלקה עמה מודיעין וסייעה לה לבנות תוכנית גרעין. הישראלים, שהיססו בהתחלה, הגיעו למסקנה ש"אם הצרפתים רוצים את המלחמה שלהם, הם יקבלו את המלחמה שלהם." היחסים בין בריטניה לישראל היו מתוחים בהרבה. שמונה שנים לאחר סיום המנדט הבריטי ועצמאותה של המדינה היהודית, לונדון וירושלים חשדו זו בזו וזרם ביניהן שפע של דם רע. הבריטים כלל לא הסכימו בהתחלה להשתתפות ישראלית במלחמה, והיתה דרושה מנה גדושה של לחץ צרפתי בכדי לשכנע אותם לעשות כן.

התירוץ של הצדדים למלחמת סיני היה "שמירה על השלום". לפי התוכנית, ישראל היתה אמורה להתקיף את מצרים, כביכול בכדי לשים קץ להסתננות ה"פדאיין" משטחה. לאחר מכן, בריטניה וצרפת יעמידו אולטימטום לשני הצדדים להפסיק את הלחימה על מנת "לשמור על חופש השיט בתעלת סואץ". ישראל תתקרב די הצורך לתעלת סואץ, תעצור, ותיתן לבעלי בריתה להשלים את העבודה. אולם ההסדר הזה עמד, מראש, על כרעי תרנגולת. על מנת להעמיד פנים שאין להן קשר להתקפה הישראלית, בריטניה וצרפת עיכבו את פתיחת המבצע שלהן (מבצע מוסקטר) ב-12 שעות, וסירבו להצעה ישראלית לכבוש את הצד המזרחי של התעלה בכדי לתמוך באגף של כוחותיהן. קשיי התיאום הללו שיבשו את המאמץ הצבאי המשותף נגד מצרים.

התובנה השנייה, ובכך מלחמת סיני מבשרת את המאבקים התקשורתיים של היום, קשורה בהשפעה של כל פעולה צבאית על מפת התקשורת הבינלאומית ובכך גם על מאזן הכוחות הבינלאומי. בריטניה וצרפת הבינו, אם כי בקושי ובחירוק שיניים, שהעולם השתנה, והאימפריות האירופיות הותיקות אינן מסוגלות לשחק בו כרצונן. לאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות הכתיבו במידה רבה את כללי המשחק. להוותם של הבריטים והצרפתים, שתי מעצמות העל נאבקו באותה העת על ליבה של מצרים, והיה סביר שיתנגדו למלחמה. מכאן ההחלטה להימנע מכל פעולה צבאית אסטרטגית, כמו למשל התקפה על מתקני תשתית, פן תפריך את התירוץ השקרי של "מבצע לשמירה על השלום". הכישלון של בריטניה וצרפת לנצל את ההצלחה הצבאית הישראלית לטובתן נבע, באופן ישיר, מהצורך הפוליטי להעמיד פנים שלא מדובר ב"התקפה" או ב"מלחמה".

נקודה חשובה שלישית היא הפחד של הצדדים הלוחמים מקרבות עירוניים. כעשור לאחר מכן, בשלהי מלחמת ששת הימים, דיבר המרגל הישראלי הכלוא וולפגנג לוץ עם אסיר מצרי שחלק עמו את ספסל בית הסוהר. האסיר הביע חשש שישראל תתקדם דרומה ותכבוש את קהיר, אך לוץ הרגיע אותו. המדינה היהודית, אמר, לעולם לא תסתבך בקרבות מבית לבית, מרחוב לרחוב, בתוך כרך ערבי שאוכלוסייתו דאז היתה גדולה מזו של ישראל כולה. ואם תצליח לכבוש את העיר, כיצד תפנה כוחות לשלוט בה ומשאבים בכדי להאכיל אותה? גם במלחמת סיני, כפי שמראה הנקין, הצדדים פחדו מאד מלוחמה עירונית בערים כמו קהיר או אלכסנדריה, והחליטו להימנע ממנה. בשולי הדברים ייאמר, שמאז מערכות ברלין ומנילה בסוף מלחמת העולם השנייה לא היו קרבות עירוניים בקנה מידה גדול בערים של מיליוני תושבים, אלא רק של מאות אלפים (גרוזני או פאלוג'ה) או עשרות אלפים (ג'נין), ואף אחד לא יכול לדמיין אפילו כיצד תיראה מלחמה מודרנית במגלופוליס של מיליונים רבים כמו טוקיו, בייג'ינג או טהראן.

כאן, ראוי להוסיף גם שמלחמת סיני, כפי שהיא משתקפת מספרו של הנקין, מלמדת אותנו משהו על טבעו ההפכפך של הניצחון במציאות ובתעמולה. ישראל, כביכול, יצאה מושפלת מהמלחמה, לאחר שארצות הברית גזלה ממנה את הישגיה הטריטוריאליים ואילצה אותה לסגת מעזה וסיני. עם זאת, היא מיגרה את תופעת הפדאיין מהגבול המצרי וקנתה לעצמה עשור של שקט בו הצליח צה"ל לבנות את עצמו מחדש כצבא משוריין ומודרני. כפי שהנקין כותב, הרמטכ"ל דיין דרש לבקר ולבחון כל צעד ומבצע של ישראל במלחמה, כדי לבדוק מה אפשר לתקן ולשפר, לקחים שהיו המנוע לסדרת תוכניות ("בני יעקב", "חשמונאים", "בני אור") ששדרגו את צה"ל משמעותית לקראת מלחמת ששת הימים.

מצרים, כביכול, יצאה מורווחת מהמלחמה למרות כישלונה הצבאי. נסיגתה של ישראל מסיני עיצבה נראטיב מצרי וערבי שבו נאצר התמודד לבדו מול מלוא עוצמתן של שלוש אויבות, שתיים מהן מעצמות אמפריאליסטיות מעוררות אימה, ויכל להן. כתוצאה, גרף נשיא מצרים רווחים פוליטיים עצומים, הפך לגיבור של העולם הערבי ואף העמיק את שיתוף הפעולה שלו עם ברית המועצות. עם זאת, בניגוד למצב בצה"ל, הבעיות שהתגלו בצבא המצרי במלחמת סיני לא תוקנו אלא טואטאו מתחת לשטיח. דווקא הכרה בהפסד היתה אולי מאלצת את נאצר לערוך רפורמה משמעותית בצבאו, אולם אופוריית ה"ניצחון הערבי" סייעה לבעיות להחמיר באין טיפול. הן ישובו וירדפו את מצרים כעבור עשור, ויתרמו לתבוסתה המוחצת במלחמת ששת הימים.

מכאן אולי, לדעתי, הלקח החשוב ביותר של מלחמת סיני: גם אם ניצחת במלחמה, נסה לבחון את התפקוד שלך כאילו הפסדת. אולי ניצחת לא בגלל אלא למרות מה שעשית, ובזכות מזל ונסיבות חיצוניות? אולי צעדים מסויימים שנקטת בהם היו מועילים והכריעו לטובת ניצחון, אך אחרים היו מזיקים ופשוט נבלעו בהצלחה הכללית? לעומת זאת, תדמית תעמולתית של ניצחון סוחף, כמו במקרה של מצרים או יפן במלחמה מול רוסיה ב-1905, עלולה לטפח אשלייה שהכל בסדר ולא צריך לתקן כלום, ובכך לנטוע את זרעי הכישלון הבא.

בספר קצר ומרתק, מנסה ההיסטוריון מייקל גורדין לטעון ששתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ועל נגסקי כלל לא היו מיוחדות ודרמטיות כפי שאנחנו חושבים. האם הוא מצליח לשכנע? לא כל כך, אבל בדרך הוא חושף כמה וכמה תובנות חשובות ומעניינות הן על מלחמת העולם השנייה והן על העידן הגרעיני. ינשוף היסטורי טוען שלא תמיד קל לפצח גרעינים, ומי שמתיימר להיות מקורי, לא תמיד מצליח להיות כזה בפועל.

כל אחד שאי פעם שלח את ידו בכתיבת היסטוריה מכיר את התסכול הזה. אתה בוחר נושא שמעניין אותך, מרתק אותך ואפילו מלהיט לך את הדם; סיפור, בעיה או תסבוכת מהעבר שאתה קורא כל מה שנכתב עליהם ומשתוקק לתרום משהו חדש לדיון. דא עקא, שהנושא נחרש מכל צדדיו, ויש מעט מאד דברים חדשים לומר עליו. לפעמים, ברי המזל שבינינו מצליחים לגלות ראיות חדשות שצובעות את העבר באור שונה לחלוטין, בהנחה, כמובן שיש ראיות כאלו ושהם מצליחים לאתר אותן. אלו, בדרך כלל, הספרים הטובים והמעניינים ביותר. אחרים, שמזלם לא שיחק להם עד כדי כך, לשים אמנם בצק ישן, אבל מפצים על כך בהברקה קונספטואלית. באמצעות זוית חדשה ומקורית, הם מצליחים לקחת את העובדות הישנות ולהציג אותן בעטיפה חדשה שגורמת לנו לחשוב על העבר אחרת, להבין אותו מכיוון שטרם חשבנו עליו, ואולי גם להסיק ממנו תובנות חדשות. לעיתים נדירות, המשימה הזאת מצליחה, לעיתים קרובות מדי, היא נכשלת, ולפעמים התוצאה מעורבת. זה האחרון הוא המקרה של חמישה ימים באוגוסט, ספרו של היסטוריון המדע מייקל גורדין, שעוסק בשתי פצצות האטום שהוטלו על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה.

לכאורה, גורדין עוסק בנושא לעוס לעייפה. הררים של ספרים, מאמרים ודיוני פולמוס סוערים יצאו על החלטתה הגורלית של ארצות הברית להטיל שתי פצצות אטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי באוגוסט 1945, החלטה שחתמה במידה רבה את מלחמת העולם השנייה ופתחה את העידן הגרעיני. ההיסטוריונים והעיתונאים שכתבו על הנושא נחלקים בעמדותיהם, לפעמים בחריפות, אבל עוסקים לרוב באותן השאלות. האם הטלת פצצות האטום היתה מוצדקת, למרות שפגעה באזרחים רבים? האם יפן היתה נכנעת גם ללא פצצת האטום? ולצד זאת, מדוע החליטה ארצות הברית להטיל את הפצצה? הנראטיב הטיפוסי, כפי שמבהיר גורדין בהקדמה לספרו, תמיד נע בין מספר מוגבל של זירות, ובסדר קבוע. בהתחלה, משגרים אותנו ההיסטוריונים ללוס אלמוס, אזור מדברי ונידח של ניו מקסיקו, שם אנחנו בדרך כלל שומעים על הקווסט המדעי לייצר את פצצת האטום. מכאן, אנחנו עוברים למקבלי ההחלטות בוושינגטון הסוערת של ימי המלחמה, לדיונים אצל הנשיא טרומן, מזכיר המלחמה סטימסון ועמיתיהם במחנה בעלות הברית, לועדה שקבעה את המטרות ותעדפה אותן, לויכוחים השונים ולהחלטה הסופית להטיל את הפצצה. לרוב, הפרק הזה מסתיים בדיוני ועידת פוטסדאם. משם, אנחנו עוברים להירושימה ונגסקי, כדי לחזות בפטריית העשן. אלו שמתעניינים בקורבנות עוסקים בהרחבה בנזקי הפצצה, אבל כולם תמיד עוברים משתי הערים החרבות לתחנה האחרונה של המסע: הבונקר מתחת לארמון הקיסר בטוקיו, שם דנו המנהיגים הצבאיים והאזרחיים של יפן בשאלת הכניעה.

ההיסטוריונים השונים שהשתתפו בפולמוס הזה, מדגיש גורדין, נחלקו אמנם בעמדותיהם בשאלה האם היה מוצדק להטיל את הפצצה, אבל נטו להסכים לפחות בסוגיה אחת. אליבא דכולי עלמא, פצצת האטום היתה נשק גורלי, מכריע, ששינה את העולם. כפי שכתב אייל נווה, היסטוריון ישראלי של ארצות הברית, בספר לימוד ידוע פרי עטו, השעונים שנעצרו בהירושימה הצביעו על רגע פתיחתו של העידן הגרעיני. העולם לפני ה-6 באוגוסט, 1945, היה שונה באופן רדיקלי מהעולם שלאחריו. הנחת היסוד מאחורי הנראטיב הזה היא שפצצת האטום היתה ונותרה "נשק מיוחד" בעל אופי אפוקליפטי, שנבדל באופן מהותי מכל נשק אחר. באופן ספיציפי, הנחת היסוד הזאת עמדה גם ביסודה של התנועה האנטי-גרעינית לאחר המלחמה. בעוד פצצות תבערה קונבנציונליות, למשל, נתפסו כעובדת חיים מצערת, הנשק הגרעיני הוקע ככלי שאסור להשתמש בו פן יושמד העולם.

בספר חמישה ימים באוגוסט, מנסה גורדין להתבונן מחדש על הסיפור בפרשנות רדיקלית, שמסתכלת עליו כפי שהדברים נראו באותה התקופה, קיץ 1945, ולא בדיעבד, מתוך המלחמה הקרה והעידן הגרעיני. הוא טוען שבזמן אמת, למקבלי ההחלטות בכלל לא היה ברור שפצצת האטום היא נשק מיוחד, או שונה באופן מהותי מפצצות התבערה שטחנו לאבק את ערי יפן (וגרמניה) במשך חודשים ארוכים. הויכוחים האינסופיים על השאלה האם פצצת האטום מוצדקת, או האם היא גרמה לכניעתה של יפן והצילה את כל הצדדים ממלחמה קונבנציונאלית ארוכה ואכזרית מבית לבית, מייצגים חכמה שבדיעבד. באותם ימי קיץ לוהטים של אוגוסט, מנהיגיה של ארצות הברית, הצבאיים והאזרחיים, ראו בפצצת האטום נשק עוצמתי אמנם, אבל המשך ישיר לכלי משחית קונבנציונאליים רגילים, וכלל לא היו בטוחים שהיא תוביל לכניעתה של יפן. כעבור שנים, נשפכו נהרות של דיו על השאלה האם היה די בפצצת אטום אחת, על הירושימה, בכדי להכניע את יפן, או שלא היה מנוס מלהחריב גם את נגסקי. באותו הזמן, מקבלי ההחלטות והדרגים הצבאיים שיערו שלא יהיה די בשתי פצצות, ולמעשה התכוננו להשליך על יפן "מתנות" גרעיניות נוספות, כולל כאלו שילוו את הכוחות האמריקאיים המתקדמים לאחר הפלישה ליפן. למעשה, הם הופתעו (לטובה, יש להודות) כשהקיסר נכנע, והחורבן הזה נחסך מהם ומאויביהם. הצוותים שהיו אמונים על תפעול הפצצה באי טיניאן התכוננו להשלכת פצצות אפילו אחרי כניעתה של יפן, במקרה שקצינים יפנים חמומי מוח יפילו את הממשלה הקיסרית ויחליטו לחדש את פעולות האיבה.

לדעתי, התובנה החשובה ביותר מספרו של גורדין קשורה לשאלת הקרינה. השיח על פצצת האטום כנשק "מיוחד" מתבסס לא רק על כוח ההרס האדיר שלה (למעשה, בהפצצות התבערה הקונבנציונאליות על טוקיו נהרגו יותר יפנים מאשר בהירושימה או נגסקי), אלא גם על העובדה שבניגוד לכלי נשק אחרים, פגיעתה הרעה, בדמות קרינה רדיואקטיבית, גורמת למוות ולמחלה שנים ארוכות לאחר תום הקרבות. גורדין מראה באופן משכנע שלמרות שהמדענים ידעו שתהיה קרינה, ההבנה הזאת לא חלחלה לדרגים הצבאיים והפוליטיים. אף אחד לא ניחש, בזמן אמת, שגם כעבור עשור אנשים יחלו בסרטן באופן מוגבר באזור ההפצצה, ולראייה – מקבלי ההחלטות תכננו להפציץ בגרעין שטחים שחיילים אמריקאיים יגיעו אליהם כעבור שעות וימים. ידע מדעי, למרבה הצער, לא בהכרח מחלחל לאנשי המעשה שמשתמשים באותו המדע לצרכים צבאיים. יותר מזה, גורדין מראה שאפילו לאחר המלחמה, לא כולם השתכנעו שפצצת האטום היא נשק מיוחד. היו מספיק אמריקאים בכירים שחשבו להשתמש בפצצות אטום בסיטונות גם נגד ברית המועצות וטענו שאין הבדל בין פצצת אטום לכדור רובה, דעה שנדחקה לשוליים רק בעקבות פיתוח פצצת המימן, על כוח ההרס העצום שלה. קטע מרתק נוסף בספר, אחד החשובים בו, מראה שהאמונה האמריקאית בפצצות האטום בשנים הראשונות אחרי המלחמה היתה מוגזמת באופן פראי. בפועל, לאמריקאים היו מעט מאד פצצות אטום בשנים הראשונות שלאחר 1945, ולפני פיתוח הטילים הבליסטיים המתאימים, גם מעט מאד אמצעים להביא אותן למטרה. לסובייטים, לעומת זאת, היה יתרון צבאי מכריע על האמריקאים באירופה, וקשה להאמין ששימוש טקטי בכמות קטנה של פצצות אטום היה עוצר אותם. בראשית המלחמה הקרה, לפחות, המטריה הגרעינית האמריקאית היתה מחוררת באופן מפחיד.

אולם בכל זאת, חרף כתיבתו היפה והתובנות החשובות שהוא מעלה, נראה שנסיונו של גורדין לפרש מחדש את סיפור פצצת האטום אינו מוצלח לחלוטין. ומכיוון שהוא היסטוריון הגון, שמביא גם עובדות לא נוחות, ניתן להיווכח בכך בנקל גם כאשר קוראים את ספרו שלו. בכל מערכת צבאית ומדינית יש ויכוחים ותפיסות שונות של טכנולוגיות צבאיות, בין אם מדובר בטנק ובין אם מדובר בפצצת האטום. אולם גורדין עצמו מדגים, כאילו בניגוד לרצונו, שההנחה הרווחת יותר בין מקבלי ההחלטות היתה שפצצת האטום היא נשק מיוחד, חריג וחסר תקדים. כיצד ולמה? הם הרי תכננו להכניע את יפן באמצעות מה שקראו לו "אסטרטגיית הלם", כלומר, נשק שיחולל אפקט פסיכולוגי חזק יותר מבעבר. מנהיגים אמריקאים כמו מזכיר ההגנה הנרי סטימסון חשבו שפצצת האטום תוכל למלא את התפקיד הזה ביעילות, בדיוק מפני שהיפנים לא נתקלו בה עדיין. עוד הפצצות תבערה לא ישנו כלום. אם הצבא ייכנע בעקבות "עוד מאותו דבר", כיצד יסביר לקיסר ולעם מדוע לא נכנע בעבר, והמיט על יפן סבל בל יתואר? הקיסר אישר זאת למעשה בנאום הכניעה שלו, ואחד מיועציו הקרובים, ראש הממשלה לשעבר קונואה פומימארו, אמר את הדברים כמעט במפורש כאשר הגדיר את הפצצה כ"מתנה מהשמיים" למחנה הכניעה ביפן.

נכון, היו קברניטים אמריקאים, כמו למשל הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל, שהטילו ספק בכך שהיפנים ייכנעו לאחר פצצת אטום אחת או שתיים, אבל הם פשוט הניחו שצריך עוד מאותו נשק מיוחד. אין גם שום פליאה בכך שהצבא התכונן להטיל עוד פצצות גרעיניות, אפילו לאחר הכניעה. תפקידו של הצבא הוא תמיד להתכונן לגרוע מכל. גם אם חושבים שפצצת האטום היא נשק דרמטי שיגרום לכניעתה של יפן, צריך להיות מוכן לאפשרות שההנחה הזאת תתבדה. הפספוס הגדול ביותר של גורדין, מבחינה זו, היא ההתמקדות הארכנית והמיותרת בצוותים הטכניים שהרכיבו את הפצצה באי טיניאן. האנשים הללו עשו את המוטל עליהם, בלי להיות מודעים למצב הפוליטי בכללותו או להבין את התמונה המלאה. השאלה מה אותם דרגים זוטרים חשבו על הפצצה לא באמת אומרת לנו הרבה מעבר לסקרנות אנתרופולוגית. גם העובדה שמדינאים וקצינים אמריקאים דיברו שוב ושוב על שימוש בפצצות גרעיניות במלחמה הקרה, אינה חשובה כפי שגורדין טוען. Talk is cheap. העובדה היא שארצות הברית מעולם לא העזה להשתמש בפצצה כזאת, לא במשבר ברלין, לא בהתקפת מנע על ברית המועצות לפני שזו פיתחה פצצת אטום, לא בקוריאה ולא בוייטנאם. ברגע שגנרל מקארתור התחיל לדבר בפומבי על שימוש בנשק כזה במלחמת קוריאה, הנשיא טרומן פיטר אותו בלא הנד עפעף.

כך, בסופו של דבר, הנראטיב המקורי שגורדין מנסה להציג לנו מעניין אמנם, אבל אינו חדש לחלוטין. מתוך האריזה הנוצצת מבצבץ לו, בסופו של דבר, הסיפור ההיסטורי המוכר והידוע.  

כיצד האסטרטגיה של הצבא הגרמני, שהתפתחה עוד בשלהי המאה ה-19, השפיעה על השואה וסייעה למפקדים רבים כל כך לשתף פעולה עם רצח היהודים? גרהארד גרוס, קצין בכיר בצבא הגרמני העכשווי, פותר את החידה במחקר מצמרר. ינשוף היסטורי על הרגע שבו מפקדי הוורמאכט החליטו לשתות מהדם.

באגדות אימה גותיות, תמיד ישנו הרגע שבו הערפד משחית אנשים חיים, מתוך תשוקה בלתי נשלטת לשתף בסבלו את כל באי עולם. לפעמים הדבר נעשה על ידי נשיכה בצוואר, ולפעמים, באופן מנומס קצת יותר, באמצעות שתייה בצוותא. הערפד מגיש לקורבנו גביע עם דם טרי, וברגע שהקורבן טועם ממנו, גורלו נחרץ. לא ניתן להושיע יותר את מי שלגם מהדם ואחת דינו – להפוך למת חי. מטאפורת הערפדים הזאת תמיד נראתה לי מתאימה לדיקטטורים רצחניים כמו היטלר, סטלין וסדאם חוסיין, שנוטים לשתף מעגלים הולכים וגדלים בפשעיהם. אלו מעוניינים שכל החוג הרחב שסביבם יהיה מעורב בכל תועבות המשטר – רצח, אונס, הרעבה, ביזה. בכך הם למעשה מגנים על עצמם ומחסלים התנגדות עוד לפני שצמחה. כאשר כל בכירי המדינה יודעים שהם עצמם רוחצים בטומאה עד צוואר, יש להם אינטרס בהמשך קיומה של המערכת שנותנת להם להשתולל. בנוסף לכך, קשה להאמין שמישהו מהם יחליט להפיל את השליט, מפני שכל אחד מהם עלול לתת את הדין ברגע שהמשטר יתחלף.

היסטוריונים רבים, החשוב שבהם אולי כריסטופר בראונינג, הראו כיצד התהליך הזה התרחש בגרמניה הנאצית. באמצעות מערכת נפתלת של שוחד והטבות, דאג היטלר שבכירי המשטר והצבא כולם יהיו מעורבים בכל סוגי הפשעים, או לפחות ישלימו עמם ללא התנגדות. באמצעות הסכם ואגנר-היידריך הנכלולי, דאגו ראשי הס"ס שגם הצבא הגרמני, הוורמאכט, יהיה מעורב בהשמדת היהודים, רצח הפולנים, חיסול הרוסים ויתר תועבות האיינזצגרופן. בראונינג סוקר, בקצרה, כיצד הצבא הפך למוטב של הפשעים הללו. הם "ניקו" לו את העורף מגורמים שנתפסו מסוכנים, פינו בדרך פלא דירות עבור חיילים וקצינים, דאגו למלאי רכוש, ביזה ומזון, וגם העבירו את האחריות על האוכלוסיה הכבושה לס"ס, בכדי שהצבא יוכל לדאוג רק ללחימה בחזית. בספר חדש ומרתק, מראה ההיסטוריון הצבאי הגרמני, גרהארד גרוס, כי הדברים היו עמוקים אף יותר. הוא מנסה להסביר מדוע, להוציא גנרלים מעטים שמחו, ומעטים עוד יותר שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית החשאית בצבא, רוב מפקדי הוורמאכט השלימו עם ההשמדה ושיתפו איתה פעולה בהתלהבות. גרוס, קצין בכיר בבונדסוור (הצבא הגרמני הנוכחי) והיסטוריון צבאי, טוען שהם צעדו מרצונם לתוך הביצה הזאת, בין היתר מכיוון שהיא השתלבה באופן קטלני עם האסטרטגיה של הצבא הגרמני מימים ימימה. זו, הוא מדגיש, לא היתה אסטרטגיה של ג'נוסייד או טבח המוני, אבל בשינויים מסויימים, התאמות לתנאים של מלחמת העולם השנייה, ותוספת של אידיאולוגיה נאצית, היא הפכה בקלות לכזו.

ספרו של גרוס, The Myth and Reality of German Warfare: Operational Thinking from Moltke the Elder to Heusinger (המיתוס והמציאות של הלוחמה הגרמנית: מחשבה אופרטיבית ממולטקה הזקן עד להויזינגר), לא עוסק כמובן רק או בעיקר בשואה. הספר המרתק הזה, שחובבי היסטוריה צבאית יקראו בנשימה עצורה, מתאר בשפה קולחת, תמציתית אך עם עומק מחקרי מרשים, את הרעיונות האסטרטגיים והאופרטיביים המרכזיים שליוו את גרמניה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השמונים של המאה ה-20. פרקי הספר השונים מתארים את עליית הקיסרות הגרמנית, מלחמת העולם הראשונה, שנות התסכול הצבאי של רפובליקת ויימאר, נסיקתו של היטלר ומלחמת העולם השנייה. בניגוד לכותבים אחרים, גרוס לא עוצר ב-1945, אלא מראה כיצד חלקים מהמסורת האופרטיבית הגרמנית המשיכו הלאה לתוך המלחמה הקרה, הן במזרח והן במערב גרמניה, תוך כדי שילוב עם נסיבות חדשות, דוקטרינה סובייטית ורעיונות אמריקאיים.

בין היתר, טוען גרוס כי המחשבה האופרטיבית הגרמנית, מרשימה ועמוקה ככל שתהיה, לקתה בנקודות עיוורון בסיסיות. בראש ובראשונה, המצביאים הגרמניים לדורותיהם פעלו מעמדה של נחיתות במספרי גייסות, בציוד צבאי ובמשאבים. כדי להתגבר על כך, הם תכננו כמעט תמיד, דור אחרי דור, להילחם בשתי חזיתות בו זמנית ולחסל את אויביהם באמצעות תנועות מלקחיים מהירות של "עמדה מרכזית" (להיפטר מאויב אחד ואז מהשני לפני שיוכלו לחבור זה לזה ולסגור על הצבא הגרמני). האסטרטגיה הזאת הצריכה תנועה מהירה מאד של יחידות צבאיות, לפעמים קרוב לגבול היכולת האנושית. מצביאיה של גרמניה האמינו שיוכלו לרבע את המעגל באמצעות פיקוד ושליטה מצויינים, מורל על-אנושי של החיילים, ואלתור בשטח של הקצינים. הבעיה היא, שלגרמניה לא היתה כמעט אף פעם את היכולת הטכנולוגית להניע גייסות במהירות בכל תוואי שטח. הגרמנים אמנם יכלו לשנע חיילים במהירות באמצעות רכבות, אבל מחוץ לקווי הרכבת, הם סבלו מבעיה קשה של תנועתיות. אפילו לאחר שהצבא הגרמני הצטייד בטנקים, רובו עדיין נע ברגל, או שהיה מבוסס על תותחים כבדים ומסורבלים, נגררי סוסים. זו אחת הסיבות שבגינן גרמניה נכשלה במלחמות פעם אחרי פעם. ברוח "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן, העיוורון היה משותף לקבוצת אליטה שלמה במשך מספר דורות. לאחר כל כישלון, הגנרלים וההוגים הצבאיים הגרמנים נטו לטעון שהדוקטרינה שלהם היתה מושלמת, אבל המצביאים לא היו מספיק טובים. כך הם האשימו את מולטקה הצעיר ופלקנהיין אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואת היטלר אחרי מלחמת העולם השנייה. פרסונליזציה של האשמה היא דרך מצויינת לברוח מדיון בבעיות עמוקות יותר. המחשבה שגרמניה פשוט אינה מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה אויבים בו זמנית, ושאולי עליה לוותר על חלום העליונות המעצמתית, פשוט לא עלה על דעתם.

ואיך האסטרטגיה הזאת השתלבה בשואה? גרוס מדגיש, וחשוב לומר זאת שוב, שהדוקטרינה הגרמנית לא היתה פושעת או ג'נוסידית מעצם טבעה (לפחות לא באירופה – המחבר לא מתעכב על פרשת רצח ההררו בנמיביה בסוף המאה ה-19). דא עקא, שהיו בה מעין "נקודות טעינה" שהתחברו באופן נוח מדי לתוכניות ג'נוסייד. ראשית כל, ברמה הרטורית. הדוקטרינה הגרמנית דיברה מאז סוף המאה ה-19 על "השמדה". איש מהוגי הדוקטרינה, כמובן, לא התכוון לרצח עם. תחת זאת, כיוון המונח Vernichtung לקרב הכרעה שימגר את צבא האויב ככוח לוחם, אפילו לא כזה שישמיד את כל חייליו עד האחרון, ובטח לא את אזרחיו. עם זאת, ברגע שהיטלר, אנשיו והגנרלים ששיתפו עמם פעולה הרכיבו על הגזע הזה את הנטע המורעל של האידיאולוגיה הנאצית, היה קל מאד להרחיב את ה-Vernichtung לאוכלוסיות שלמות. המחקרים של יוהנס הירטר, למשל, מראים בפרוטרוט כיצד הדבר הזה נעשה. ראשית כל, שופרותיה הרבים של האידיאולוגיה הנאצית בצבא הגדירו את היהודים כסיכון בטחוני וכחלק מהאויב. מי שמוגדר כ"אויב", קל יותר להרוג. בחודשיים הראשונים של ברברוסה רצחו אנשי האיינזצגרופן, שתפקידם היה לאבטח את העורף של הצבא, בעיקר גברים כשירים, ולאחר מכן השתמשו במושג ה"אויב" המתרחב להצדיק גם טבח של נשים וילדים.

שנית, האסטרטגיה הגרמנית התבססה על ריכוז מאמץ מקומי בכדי להשיג כיתור והשמדה של יחידות אויב. הצבא הגרמני היה בחיסרון מספרי מול רוב אויביו, ובמיוחד מול ברית המועצות. כדי להשיג יתרון מספרי מקומי, היה עליו "לסחוט" את כל משאבי האנוש העומדים לרשותו, וכל חייל היה חשוב. לכן, הצבא קיבל בהתלהבות את הסכם ואגנר-היידריך שהפקיד בידי הס"ס את אבטחת העורף, ובכך אפשר לצבא להשאיר מאחור רק דיביזיות ביטחון באיכות נמוכה יחסית. בהתחלה, הצבא שמח שאנשיו של הימלר עושים עבורו את העבודה המלוכלכת. במהרה, כפי שמראה בן שפרד במחקריו על מבצע ברברוסה, דיביזיות הביטחון הצטרפו לחגיגה, ובמקומות מסויימים הפכו להיות רצחניות לא פחות מאשר הס"ס.

שלישית, הסתירה הבסיסית ביסוד הדוקטרינה הגרמנית – דגש על תנועה מהירה בצבא שרובו מבוסס על רגלים וסוסים – הפכה את מערכת האספקה לבלתי אפשרית. הגנרלים הגרמנים לדורותיהם תמיד זלזלו, באופן יחסי, בלוגיסטיקה, ובמלחמת העולם השנייה הם שילמו את המחיר על כך בריבית דריבית. כך, כבר ב-1941, החוד המהיר של הטנקים התקדם במהירות, והפער שנפער בינו לבין יחידות הרגלים יצר גיהנום לוגיסטי בלתי נסבל. לפיכך, ההנחה היתה שהחייל הגרמני צריך "לחיות מטוב הארץ", כלומר – לבזוז את האוכלוסיה המקומית. בימי נפוליאון, אסטרטגיה דומה הפכה את הצבא הצרפתי לעדר ארבה שפלש לאזורים חקלאיים דשנים והשאיר אותם חשופים ונקיים ממזון. במלחמת העולם הראשונה, היא הובילה את צבא הרייך השני לדינמיקה של מעשי זוועה כנגד אזרחים בבלגיה. כפי שכתבתי בהקשר של הצבא היפני, זלזול בלוגיסטיקה, בכל מלחמה שהיא, נוטה להיות גורם מרכזי לרצח, אונס והרעבה של אזרחים.

אולם במלחמת העולם השנייה, הנאצים הרכיבו על הגזע הזה נטע מורעל נוסף. הם שכנעו את הגנרלים שיש פתרון לבעיות הלוגיסטיקה שלהם: ביזה שיטתית, ממלכתית ומאורגנת, מדעית כמעט, של האוכלוסיה המקומית. התוצאה היתה המתה מכוונת של מיליונים ברעב, הן אזרחים והן שבויי מלחמה. בחורף 1942, אמר גרינג למושלים נאציים בארצות הכבושות שמבחינתו, מוטב שאלף מקומיים יגוועו ברעב ואפילו גרמני אחד לא ירעב, ושתפקידם לבזוז את שטחי השלטון שלהם עד העצם לטובת גרמניה. הצבא, שהדוקטרינה שלו הובילה אותו, כמעט בכל מלחמותיו, לסבול מבעיות לוגיסטיות כרוניות, קיבל בשמחה את התרופה הנאצית המורעלת. מישהו אחר יפתור את בעיות האספקה והמזון לחיילים. והאוכלוסיה? יש גושפנקה מלמעלה לגזול ממנה אפילו את אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר.

זו, בסופו של דבר, האמת המזוויעה. הצבא הגרמני, ברובו הגדול, שיתף פעולה עם היטלר ברצון, משום שהשלטון הנאצי התיימר לפתור בעיות כרוניות שהציקו לאסטרטגים הגרמנים מאז שלהי המאה ה-19. מפקדים, שעסוקים ראשם ורובם בחזית, תמיד מוצפים בבעיות. כשמישהו אחר מציע לפתור אותן, הם ישמחו, בוודאי אם מדובר במנהיג שרובם העריצו ושנשבעו לו אמונים. וכאשר מפקדי הצבא הגרמני קיבלו את הדיל, הרצח, ההרעבה והביזה של האוכלוסיה המקומית נכנסו כבר לחישובים הצבאיים שלהם. מרגע שלגמו מגביע הדם, לא היתה כבר דרך חזרה.

כדי להבין מלחמות, ואת ההיסטוריה האנושית בכלל, אין די בתמונה הגדולה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר מדוע, ולוקח אתכם למסע ממלחמת האזרחים האמריקאית ועד לתאים מיוזעים של אדמירלים יפנים במלחמת העולם השנייה. מדוע הבינו את קרב מידווי באופן שגוי עד היום, מה הבעיה עם מרשלים של כורסה, ומה קורה כשגנרלים תוקפים קדימה ולא שמאלה.

חובבי היסטוריה צבאית בארצות הברית יודעים לספר אחד לשני את האנקדוטה הבאה, בדרך כלל על כוסות של בירה מקציפה. כידוע, ישנם "מרשלים של כורסה" שנוהגים לנתח קרבות לפרטי פרטים בכדי להשיא עצות למצביאים שהפסידו ומתו מזמן. למשל, אנשים כאלו טוענים שהקונפדרציה היתה מנצחת בקרב גטיסברג (ואולי במלחמת האזרחים האמריקאית כולה) אם גנרל לי היה תוקף את כוחות הצפון בגזרה השמאלית ולא בגזרה המרכזית. לפי האנקדוטה, יום אחד התקבצו אלפים רבים של חובבים בכדי לצפות בשחזור השנתי של קרב גטיסברג. רגע לפני המפנה המכריע בהסתערות הכידונים של פיקט, צעק מישהו מקצה הקהל אל השחקנים שגילמו את חיילי הקונפדרציה: "שמאלה! מה אתם עושים?! תסתערו שמאלה!"

בדרך כלל נהוג לספר את האנקדוטה הזאת בכדי ללעוג לאותם חובבי היסטוריה צבאית שמתעמקים בפרטי הפרטים של קרבות על חשבון תהליכים היסטוריים רחבים וחשובים יותר. בכל זאת, היסטוריונים נוהגים לטעון שהצפון ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית בגלל תהליכים כלכליים, היסטוריים וחברתיים ארוכי טווח, ובגלל עדיפותו הבסיסית במשאבים ובכוח אדם. גם אם לי היה מנצח בקרב גטיסברג, הצפוניים היו מגייסים צבאות נוספים ומביסים אותו בסופו של דבר. אפילו אם ההיסטוריה היתה יכולה להתפתח באופן שונה, בוודאי שזה לא היה מתרחש בגלל החלטה רגעית של מצביא בודד.

בפועל, הכתיבה על היסטוריה צבאית נוטה ללכת – למרבה הצער – לכיוון ה"תמונה הגדולה" על חשבון הפרטים. בגלל חוסר הפופולריות הכללי של התחום באקדמיה, שבו דנתי בעבר כאן בינשוף, היסטוריונים שמעזים לעסוק במלחמות חוקרים בדרך כלל את הפריפריה הרכה שלהן: תרבות, מגדר, זיכרון, השפעות כלכליות וחברתיות וייצוגים אומנותיים, בכדי להיות קרובים יותר לעמיתיהם משאר התחומים ההיסטוריים. בפני עצמה, מדובר בהרחבת דעת מבורכת. מלחמה היא אחת הפעילויות האנושיות הנפוצות והמשפיעות ביותר, ויש לה השלכות רחבות בהרבה מההיסטוריה האופרטיבית גרידא. אולם כפי שכתב קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגדול של המאה ה-19, הבסיס של המלחמה היה ונותר הקרב. ומי שלא מבין אותו – יתקשה להבין היבטים אחרים.

הבעיה הזאת חמורה במיוחד, כאשר חוקרים מנסים להיות "מרשלים של כורסה" ולנתח אסטרטגיה "גדולה" ותהליכים של קבלת החלטות בלי להכיר באמת את אמנות המלחמה. אחרי הכל, בכדי לדבר על אסטרטגיה לא צריך ידע טכני רב, מפני שככל שאנחנו עולים למעלה במעוף הציפור, תהליכי קבלת ההחלטות נראים פשוטים יותר. פרופ' סטיבן בידל, אחד המורים שלי בארצות הברית, אמר פעם שכל ילד יכול להסתכל על מפה גדולה של אירופה ולומר מאיפה סטלין צריך לתקוף או מאיפה היטלר צריך לתקוף. הקשיים מתעוררים כשאתה עושה את זה לא על מפה גדולה אלא על חזית של מאות קילומטרים, עם תנאים טופוגרפיים שונים ומגוונים, עם תקלות אינסופיות, קשיי שליטה ביחידות, קשר משובש וכשיורים, מפגיזים ומפציצים אותך לאורך ולרוחב. התמונה האמיתית והמבולגנת של מלחמה מורכבת מאינסוף פרטים קטנים שכאלה, ולא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות בלעדיהן. לא לחינם אמר ד"ר יגיל הנקין, מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים בישראל, שכל מי שלא מבין באמת מה קורה בשטח, בורח למעלה ומנסה לנתח את תהליך קבלת ההחלטות.

בספרם פורץ הדרך חרב מנותצת – הסיפור הנעלם של קרב מידווי, מראים ההיסטוריונים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי עד כמה אפשר לטעות, כאשר מנסים להבין מלחמה תוך מבט בלעדי בתמונה הגדולה ובלי תשומת לב לפרטים הקטנים, הטכניים כביכול. כל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה, כמעט, מכיר את קרב מידווי (יוני 1942), ההתנגשות הימית המכריעה שסימנה את נקודת המפנה במלחמה בין יפן לבין ארצות הברית. פרשאל וטאלי טוענים, באופן משכנע, שכמעט כל ההיסטוריונים המערביים שחקרו את קרב מידווי הסתמכו על שלושה מקורות יפניים מתורגמים, כולם חלקיים ומוטים, ואחד מהם מסולף באופן קשה. מפני שכמעט כל ההיסטוריונים הצבאיים שעסקו בקרב בפירוט לא שלטו בשפה היפנית, ו/או לא טרחו להתעמק במקורות הראשוניים ובמחקר היפני, הם שכפלו את הטעויות אחד של השני. בעתיד, אני מקווה לכתוב פוסט על קרב מידווי ולהסביר חלק מהטעויות הנפוצות הללו בפירוט. כאן, מעניין אותנו יותר חטא ספציפי של רוב הכותבים על קרב מידווי: לא רק שהם הסתמכו על מקורות בעייתיים, הם גם לא שאלו את השאלות הנכונות.

למשל, היו "מרשלים של כורסה" שכתבו שאדמירל נגומו, המפקד היפני בקרב, "היה צריך" לעשות כך וכך. הם האשימו אותו, למשל, שלא שיגר גל מטוסים נגד הכוח האמריקאי בזמן. אבל מי שמבין את האופן שבו פעלו המעליות בנושאות המטוסים היפניות, וכן את הפרוצדורה של חימוש מטוסים, יגיע למסקנה שדרכי פעולה שנראות נכונות על הנייר היו בלתי אפשריות מבחינה טכנית. גם אם נגומו היה רוצה לשגר מטוסים לפני ההתקפה האמריקאית, הוא לא היה מספיק להעלות, לצייד ולחמש אותם. להבדיל, היו אלטרנטיבות זמינות שלא התאימו לדוקטרינה המקובלת בצי היפני (קרי, לפרוצדורות המלחמתיות הנהוגות במקרים כאלו). אפשר לטעון שנגומו היה יכול לשבור את הדוקטרינה, אבל מי שמנסה לעשות זאת מתעלם לא רק מהאילוצים הארגוניים שבפניהם עמד, אלא גם מכך שפעולה בניגוד לנוהל המקובל סתרה את ההרגלים של אנשי הצוות ואת האימון שלהם, ולכן היתה עלולה לגרום לבלבול ולשרוף זמן יקר שלא עמד לרשותו של האדמירל. יש כאלו שטענו שמטוסי הסיור היפניים היו "צריכים" לראות את האוניות האמריקאיות מוקדם יותר, ובתוך כך התעלמו ממצב העננות, הראות, הזווית המדוייקת של המסלול ויתר גורמים שהגבילו אותם.

הטענה העיקרית (והמשכנעת מאד) של הכותבים, היא ששחקנים היסטוריים מוגבלים בידי אינסוף פרטים קטנים שחוסמים את מרחב התמרון שלהם. לכן, לא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות והסיבות שבגינן התקבלו בלי לשלוט בסוגיות טכניות כמו חימוש, דוקטרינה צבאית, ואפילו בלי להכיר את המרחב הפיזי של הספינות. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, פרשאל וטאלי משווים בין המרחב הפיזי שעמד לרשותם של אדמירלים יפנים לעומת אלו שעמד לרשותם של אדמירלים אמריקאיים. הראשונים נדחסו בחלל קטן ומחניק ובקושי היו יכולים לזוז, והאחרונים נהנו מנוחות של חדר פיקוד מרווח יחסית. כשאתה דחוק בין קצינים אחרים, שטוף בזיעה ובקושי יכול להזיז יד, שלא לדבר על לפתוח מפה לכל אורכה, היכולת שלך לקבל החלטות בקור רוח ובלחץ זמן קטנה יותר מזו של יריביך הנהנים מתנאים נוחים. אולם מי שלא טרח לברר את המבנה הפיזי של נושאות מטוסים יפניות ואמריקאיות בכלל לא מודע למגבלות הללו.

כל הדברים הללו, כמובן, משליכים גם על התמונה הגדולה ועל התהליכים שמעניינים היסטוריונים. אם, למשל, אנחנו מבינים שמטוסי הסיור היפניים לא היו יכולים לראות את הצי האמריקאי בגלל מגבלות מסלול, נוכל לשאול את עצמנו מדוע לא היו יותר מטוסים כאלו שטסו במסלולים שונים. התשובה היא שהצי היפני העדיף להשקיע את משאביו במטוסי קרב ולא במטוסי סיור שיאספו מודיעין, בחירה שהולכת אחורה לתרבות ארגונית, לתנאים ההיסטוריים שבהם הוקמו הכוחות המזויינים היפנים ולתהליכים תרבותיים של מאה שנים ויותר. כשאנחנו מכירים בכך שאופציות פעולה רבות היו חסומות בפני הקצינים היפנים מסיבות של דוקטרינה, שאי אפשר היה לשנות בלחץ זמן וברגע האחרון, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע לא אימנו אותם מראש לחשיבה עצמאית ולאלתור במקום, או לפחות לכמה דרכי פעולה במצבים שונים (מה שנקרא פיקוד מוכוון משימה, שגם עליו כתבתי בעבר בינשוף). אם נתעמק בשאלה הזאת, נראה שבתחומים מסויימים, קצינים יפנים דווקא נהגו לאלתר. למשל, בעשורים קודמים, רבים מהם סיכלו נסיונות של הממשלה והמטכ"ל להגיע להפסקת אש עם אויבים כאלו ואחרים, כי בעיניהם היה נכון יותר לתקוף. מה הן הסיבות ההיסטוריות והתרבותיות שבגינן נהוג לאלתר במצבים מסויימים, אולם חובה לשמור על החוקים והנהלים במצבים אחרים? גם התשובה לשאלה הזאת תלויה בכמה מהתהליכים המרכזיים שעברו על יפן בדרכה לעולם המודרני במאות ה-19 וה-20. מובן מאליו שלא ניתן להבין את ההחלטות האסטרטגיות ה"גדולות" של יפן במלחמת העולם השנייה, ואת השפעתן על העולם הרחב, בלי לדון במגבלות הרבות שעיצבו את ההחלטות הללו, בתהליכים ההיסטוריים ובפרטים הקטנים שבנו אותן כמו מיליוני אבנים שמרכיבות חומה.

ומה שנכון להיסטוריה צבאית, תופס באותה המידה גם לתחומים אחרים של תולדות האנושות כמו היסטוריה כלכלית, תרבותית, אינטלקטואלית ומגדרית. אם אתם רוצים להבין נושא היסטורי לעומק, אף פעם אל תסתפקו בסיכומים כלליים. מוטב לצלול לפרטים הקטנים, להתמחות בהם, ואז, בהדרגה, להתחיל ולשחזר את התמונה הגדולה על כל הניואנסים והגוונים שלה. ואם אין לכם זמן – נסו להסתמך על מישהו שעושה זאת ולא על כותבים שבסך הכל מסכמים ספרים מוקדמים יותר.

אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מבריק של מזרח ודרום אירופה ודוקטורנט באוניברסיטת ייל, כתב לאחרונה פוסט מעניין על הנטייה האקדמית הידועה להזניח טקסטים של קובעי מדיניות ו"אנשים גדולים" לטובת עיסוק הולך וגובר באדם הפשוט, ולמאוס בתחומים המובילים של פעם כמו היסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. בגלל חשיבותו של העניין, אני מצטט את הפוסט של אור-אל במלואו:

באופן קצת אירוני, הרבה מהמדינאים ומהדיפלומטים שכתבו יומנים וספרי זיכרונות כדי שההיסטוריה תתחשב בנקודת מבטם הפכו את עצמם תוך כמה עשורים לכמעט בלתי-שמישים. לא כי אנחנו לא יודעים להתמודד עם הסובייקטיביות של נרטיבים אישיים, אלא כי הם לא יכולים היו לחזות את עלייתה של ההיסטוריה החברתית החדשה בשנות השמונים ואת המפנה התרבותי שהתרחש בעשורים שאחר כך.

היום, כשהיסטוריה דיפלומטית, פוליטית וצבאית איבדו חלק ניכר מהדומיננטיות שלהן לטובת היסטוריה חברתית ותרבותית, ספרי הזיכרונות והיומנים האלו, שעסקו כמעט אך ורק באירועים "חשובים" ובתרומתם של אותם האישים להם, הפכו למקורות שימושיים להיסטוריונים מעטים הרבה יותר מאשר צפו אותם המדינאים הכותבים. רובם לא הזכירו, למשל, את נשותיהם אפילו פעם אחת. אפילו לא איזו רפלקציה על ההתקדמות או חוסר ההתקדמות שלהם בקריירה. או הלבטים הכרוכים בגידול ילדים ממרחק.

הכי מסכנים הם אלו שפרסמו את כתביהם בשנות הששים והשבעים. ממש תוך עשר-עשרים שנה, בעוד הם הופכים מאקטואליה להיסטוריה בעצמם, סדרי העדיפויות של הדיסציפלינה ההיסטורית החלו להשתנות כל כך דרמטית, שספריית ייל אפילו לא הגיעה לרכוש חלק ניכר מהזיכרונות של בכירי משטר וישי בצרפת, למשל. חלק מהזיכרונות של דיפלומטיה של רפובליקת ויימאר או של איטליה הפאשיסטית מעולם לא צוטטו, על אף שממש עשור או שניים קודם לכן הם היו הלחם והחמאה של כמעט כל ההיסטוריונים. אבל הם כתבו רק על עצמם בתוך אירועים משני עולמות כמו מלחמות עולם וחוזי שלום, והיום אחרים — כמוני — מתעניינים יותר בכל מה שהם לא כתבו.

המפנה האקדמי משתלב עם ירידה מתמשכת בקרנה של ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית – חקר מערכות, מלחמות, יחסים בינלאומיים – באקדמיה האמריקאית, ובמיוחד באוניברסיטאות העילית. נכון לשנת 2015, רק שלושה אחוזים מההיסטוריונים הפעילים מגדירים את עצמם כהיסטוריונים דיפלומטיים, לעומת שבעה אחוזים בשנת 1975. רק 44% אחוזים מהמחלקות להיסטוריה מעסיקות היסטוריון דיפלומטי בשנת 2015, לעומת 85 אחוזים ב-1975. בשנה האקדמית 2015-2016, רק שלוש מתוך 572 משרות אקדמיות שפורסמו באגודה ההיסטורית האמריקאית עסקו בהיסטוריה דיפלומטית או בינלאומית.  לא ראיתי נתונים דומים להיסטוריה צבאית, אבל ממעקב אחרי המשרות שמתפרסמות, לא זכור לי שראיתי משרה אחת בתחום אלא במוסדות צבאיים כמו ווסט-פוינט או אנאפוליס. לפחות במקרה אחד, אוניברסיטה בקנדה דחתה הצעה של תורם למימון מלא של קתדרה בהיסטוריה צבאית (ימית), רק מפני שלא רצתה לסבול אנשים שעוסקים בתחום.

גרוע מכך, נראה שהנתונים אינם משקפים את המצב במלוא חומרתו. מקס הייסטינגס, היסטוריון בריטי צבאי מוביל, מזהיר שאוניברסיטאות העילית וכתבי העת המובילים מנסים להימנע מהיסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. אכן, בין 1975 ל-2005 ה-American Historical Review, כתב העת החשוב ביותר בדיסציפלינה, כמעט ולא פרסם מאמרים שעסקו במלחמות החשובות ביותר בהיסטוריה, לבד מדיון בפשעי מלחמה. פול קנדי, חוקר נודע מייל, כתב שהיום אי אפשר אפילו לדמיין אוניברסיטאות חשובות כמו שיקגו, ברקלי ופרינסטון פותחות מחלקות ללימודי ביטחון, כפי שהיה בעבר. "היסטוריה צבאית היא הדחוייה ביותר מבין מקצועות ה'גבר הלבן המת'." הרווארד כמעט ולא מציעה קורסים על המלחמות הגדולות של המאה העשרים, וכמו אוניברסיטאות עילית אחרות, מעדיפה קורסים על תרבות, גזע ואתניות.

התוצאה עגומה מאד. כפי שכותב האל ברנדס, קורסים על "אמריקה בעולם" כמעט ולא עוסקים באירועים פוליטיים חשובים. "כשעבדתי על הדוקטורט שלי באוניברסיטת ייל", הוא מציין, "שימשתי כעוזר הוראה בקורס על יחסי החוץ של ארצות הברית מאז 1898, שכמעט ולא הכיל שום מידע על יוזמות מדיניות החוץ החשובות של התקופה. כשהתחלתי לעבוד כפרופסור באוניברסיטת דיוק, המחלקה להיסטוריה הציעה קורס על מלחמת העולם השנייה, שהתעלם כמעט לחלוטין מנושאים של אסטרטגיית-על, קבלת החלטות, מבצעים צבאיים ומהלך המלחמה עצמה, והתמקד במקום זאת בסרטים, רומנים, וההשלכות התרבותיות והחברתיות של הסכסוך." באוניברסיטאות מפורסמות לא פחות, מרצים מרשים לעצמם להעביר קורסים על מזרח אסיה במאה העשרים, בלי להזכיר כמעט את תקופת ברוני המלחמה, מלחמת הפסיפיק או מלחמת האזרחים הסינית – אירועים שעיצבו את המרחב ואי אפשר להבין אותו בלעדיהם.

קנדי מבהיר שלא מדובר באינטרס כלכלי של האוניברסיטאות – קורסים בהיסטוריה צבאית פופולריים מאין כמותם בקרב סטודנטים ותורמים – אלא באופנות אינטלקטואליות בקרב אנשי הסגל, שפשוט לא רואים את התחום כחשוב. כלומר, האוניברסיטאות הולכות כאן נגד האינטרסים הכלכליים של עצמן, ואין מנוס מהמסקנה שההזנחה המכוונת הזאת טמונה בהטיות אידיאולוגיות. כשנכנסתי ללמוד בהרווארד, אחד מהמרצים בחוג אמר לי שתחום ההיסטוריה הצבאית "מנוון" בגלל "החשדנות ששוררת מאז מלחמת וייטנאם כנגד ממסדים צבאיים ומקבלי החלטות". אם הייתי מקבל דולר בכל פעם שדוקטורנט או דוקטרונטית עמיתים שאלו אותי בלעג האם המטרה של התחום שלי היא "להרוג אנשים טוב יותר בפעם הבאה", הייתי ככל הנראה גר היום בהרצליה פיתוח.

כפי שכתבתי במקום אחר, בהדרגה החלו ההיסטוריונים הצבאיים להגיב לביקורת שהוטחה כלפיהם על ידי אימוץ פרקטיקות של היסטוריה חברתית ותרבותית. בפוסט הזה של ברט דוונו, סקירה מעולה של הטרנדים בהיסטוריה צבאית, תוכלו להבחין בסוג של התנצלות על עצם העיסוק בתחום: אנחנו לא אוהבים מלחמות, תודה ששאלתם, ומתעניינים לא רק או אפילו בעיקר בקרבות, דגלים וגנרלים ״גאוניים״. ואכן, בעשורים האחרונים, היסטוריונים צבאיים רבים חרגו מההיסטוריה המבצעית הישנה והחלו לחקור תחומים רחבים יותר, קרובים יותר לתחומי העיסוק של עמיתיהם מעולמות תוכן אחרים. גם מלחמה, ככלות הכול, היא חוויה – קיצונית ואינטנסיבית לא פחות מחוויות רבות אחרות. אפילו ג'ון קיגן , ההיסטוריון הצבאי הגדול שנתפס בעיני רבים – שוב, שלא בצדק – כמייצג ההיסטוריה האליטיסטית הישנה של מצביאים גדולים, התמקד ב-The Face of Battle, אחד מספריו המפורסמים, גם בחווית הקרב של החייל הפשוט. אין-ספור ספרים שהתפרסמו מאז תיארו את החוויה הצבאית בכל מלחמה אפשרית וחקרו אותה, והרחיבו את הקשריה לא רק למוות, להרג ולסבל של שדה הקרב אלא גם לרעיונות, לאמונות ולאידאולוגיות שנתנו משמעות לחייהם של המשתתפים בעימות הצבאי. למשל, בספרה של קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן (Ivan’s War) נידונים חוויית הקרב של החייל הסובייטי במלחמת העולם השנייה והמתח בין המציאות שחווה לבין האידיאולוגיה הבולשביקית שהוא ומפקדיו דגלו בה. ספרי חוויה רבים מספור התפרסמו גם על מלחמת העולם הראשונה, אולי אחת המלחמות המתועדות ביותר בהיסטוריה, וחלקם השכילו לחדור מבעד לקבוצה הקטנה של סופרים פציפיסטים מפורסמים, להשתמש במגוון רחב יותר של מקורות ולשחזר את החוויה של המון החיילים מן השורה, אלו שכתבו הביתה אך לא השאירו אחריהם שירים מרטיטי לב או יצירות מופת ספרותיות.

רק שבלי ללמוד את ההיסטוריה הצבאית הקלאסית, זו של המפות, החיצים, ההחלטות הפיקודיות והגנרלים (כלומר, בלי להבין כיצד המלחמה התנהלה) לא ניתן להבין גם את השיגרה, את חייו של החייל הפשוט, את התרבות, הזיכרון ואת כל השאר. מלחמה היא תופעה כל כך מרכזית בהיסטוריה האנושית שלא ניתן לפענח שום תופעה אחרת בלי להתחשב בה. ומה שקורה ברמת השטח מאד מושפע ממה שקורה למעלה. כך אנחנו מגיעים למצב אבסורדי שבו היסטוריונים מלמדים קורסים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה שיש בהם הכל חוץ מהמלחמה עצמה.

לכן אני חושב שכל היסטוריון, למעשה כל בוגר תואר ראשון בהיסטוריה, עדיף שיקבל מבוא להיסטוריה צבאית "קלאסית", לצד חייו של החייל הפשוט וכדומה. אם לא קורס מבוא שלם, כמו שאני מעביר, אז לפחות פרק במבוא היסטורי רחב יותר. לא כדי שכולם או רובם יהיו היסטוריונים צבאיים, אלא כדי שגם היסטוריונים תרבותיים, סביבתיים, מגדריים, אורבניים, כלכליים, חברתיים, ואחרים יביאו את המלחמה בחשבון כשהם כותבים על הנושאים שלהם, מכיוון שהמלחמה, כמו הפוליטיקה והמדיניות, השפיעה באופן עמוק על כל התחומים הללו ולא ניתן להבין אף אחד מהם בלעדיה.