ארכיון הבלוג

משבר הקורונה כמלחמה: מה מלמדת אותנו ההיסטוריה הצבאית?

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב בדימויים צבאיים מצד רבים מהעוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ועד בכירי משרד הבריאות. הדמיון אינו רטורי בלבד: כמו במלחמות, ההתמודדות עם הקורונה דורשת קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח וגיוס של חלקים נרחבים במשק. ההיסטוריה הצבאית עשויה להעניק לנו מפתח שיסייע לנו להבין את מה שעובר עלינו, ולספק לנו לקח חשוב ספציפי לעתיד. הינשוף בפוסט חדש, על משבר הקורונה כהיסטוריה צבאית.

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב במטאפורות צבאיות ומלחמתיות של כל העוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ומטה. רק אתמול (7 במאי), סיפר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב, על הרגע הראשון שבו שמעו הוא ובכירי משרדו על קבוצת חולי הקורונה הדרום קוריאנית שתיירה בארץ לאורכה ולרוחבה. באותו הרגע, אמר, קטע את חופשתו באילת וחזר לתל אביב. "פותחים את החמ"ל," אמר, "והמלחמה התחילה." למעשה, הדמיון בין מצב החירום שהיינו נתונים בו לבין מצב מלחמה אינו רטורי בלבד. ההתמודדות עם הקורונה דרשה קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח (חופש התנועה, חופש הדת, הזכות לפרטיות וחופש העיסוק) ומוביליזציה של חלקים נרחבים במשק ובמערכת הבריאות תוך כדי קיצור בירוקרטיה ועיגול פינות. לא לחינם מילא הצבא, שתחום עיסוקו הוא משברים כגון אלו, תפקיד מרכזי בהתמודדות עם הפנדמיה. הדמיון למלחמה מרמז שההיסטוריה הצבאית, בנוסף כמובן לתולדותיהן של פנדמיות בעבר, עשויה להעניק לנו מפתחות חשובים להבין את מה שעבר עלינו ולהסיק מסקנות חשובות לעתיד.

בתחילת המשבר, ניהלתי שיחות ארוכות עם חברים שעוסקים או מתמחים בענייני רפואה, או סתם אזרחים מודאגים שאימצו את הקו המחמיר של משרד הבריאות. בשיחות הללו, תובנה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב: ההתמודדות עם הפנדמיה אינה דומה להתמודדות עם אויב רגיל, מכיוון שאי אפשר לנהל עם הוירוס משא ומתן. הברירה היא להקריב את כל הקורבנות הדרושים, לרבות נזק כלכלי עצום, או לחדול מלהתקיים. לא פעם שמעתי גם מטאפורות שואתיות: האוכלוסיה שמתמודדת מול הוירוס כמוה כציבור היהודי שהתמודד מול הנאצים. במצב עניינים כזה, אין כמובן מה לדבר על שיקולים כלכליים בפרט או על שיקולים חוץ-רפואיים בכלל. משרד הבריאות, ותומכיו בשיח הציבורי, סירבו להזכיר אפילו תאריכי יעד להקלות משמעותיות, וחלקם דיברו במרץ ובראשית אפריל על סגר נושם ללא מועד תפוגה באופק, "שגרת קורונה" מחמירה עד שיושג חיסון.

אולם למעשה, ההתמודדות מול הוירוס דומה הרבה יותר למלחמה קשה אך רגילה מאשר לשואה, או אפילו למצבה של ישראל במלחמת 1948. בשואה עמדנו מול אויב שהתכוון, והיה בהחלט מסוגל, להשמיד כמעט את כל העם היהודי. פירושה של כניעה ב-1948 היה, לכל הפחות, חיסול הישות היהודית בארץ ישראל, הרג רבים מתושביה וגירוש יתרתם לאירופה. הוירוס, לעומת זאת, לא היה יכול לגרום לשואה או השמדה מוחלטת אפילו במצב של אפס עשייה. גם אם היו מתממשות תחזיות האימים של פרופ' סיגל סדצקי, משה בר סימן-טוב ובכירים אחרים במשרד הבריאות של "אלפי מתים", "עשרות אלפי חולים קשים" ו"קריסה של מערכת הבריאות", אין פירוש הדבר השמדה טוטלית, חיסול פוליטי או אפילו משהו שקרוב לזה, אלא נזק שלא חורג בהרבה מנזקן של מלחמות כבדות ואכזריות בהיסטוריה. יתר על כן, אותו הנזק לא היה פוגע בכלל האוכלוסיה באופן פרופורציונלי, אלא בעיקר בקשישים, בעלי מחלות רקע ואוכלוסיות חלשות אחרות.

מדובר, כמובן בתרחיש אימים. בשום פנים ואופן אני לא מתייחס אליו בקלות ראש או רומז שהיה עלינו להניח לו להתגלגל. לדעתי, היה ראוי לנקוט לפחות ברוב הצעדים הקשים של משרד הבריאות בכדי למנוע קריסה של המערכת ולהציל חיי אדם, אפילו במחיר כלכלי כבד. מה שאני כן אומר, הוא שבסופו של יום לא מדובר בברירה של "להיות או לחדול" אלא בספקטרום רחב של טרייד-אוף בין נזק בריאותי לאובדן כלכלי. אפשר לא לעשות דבר, להניח לאלפים רבים למות אך להפחית את הנזק הכלכלי למינימום, או לסגור את הכלכלה לחודשים רבים בסגר חונק עד שיפותח חיסון ולמוטט אותה למעשה. ישראל, אוסטריה, שוודיה, יפן, טייוואן, סין ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהתמודדו עם המגפה נקטו בצעדים שונים שייצגו קשת של בחירות בתוך הספקטרום הזה. אף מדינה לא בחרה באחת מנקודות הקיצון: אפילו שוודיה נקטה בצעדים של ריסון וריחוק חברתי, וגם סין – שהטילה סגר חונק – התחילה להסיר אותו לאחר חודשיים.

היו בישראל רבים, בעיקר אלו שדבררו את עמדת משרד הבריאות, שהציגו את הטרייד-אוף הזה כבחירה בין הצלת חיי אדם מחד, וקמצנות מפונקת מאידך. האם לא שווה לשלם כל מחיר בכדי להציל בני אדם? אחרי הכל, אפילו אנשים מבוגרים עם מחלות רקע היו יכולים לחיות לפעמים עוד שנים רבות אם הוירוס לא היה תוקף אותם. התשובה, למרבה הצער, היא "לא" רבתי. גם נזק כלכלי גורם לאובדן חיי אדם בדיכאון, התאבדויות, התקפי לב והרס תשתית החיים, וכל בחירה בכלכלת בריאות (כמו במלחמה) עולה בחיי אדם לצד כזה או אחר. הרי אפילו לסל הבריאות אנחנו לא מכניסים את כל התרופות. ברגע שהועדה בוחרת טיפולים מסויימים ולא אחרים, היא מצילה אנשים מסויימים ומקריבה אחרים, ובכל ההחלטות הללו שיקולים כלכליים ממלאים תפקיד מרכזי. הטיעון הדמגוגי של "תחשוב שזו היתה סבתא שלך" אינו רלוונטי לכאן ולכאן. אם קובעי מדיניות היו חושבים כך הם לא היו יכולים לקבל שום הכרעה קשה שתעלה בחיי אדם, ממלחמה נחוצה ועד הרכב סל התרופות.

מדינאי שבוחר לצאת למלחמה עומד, למעשה, לפני דילמה דומה. עליו לשאול את עצמו, עד כמה מטרת המלחמה חשובה, וכמה נזק כלכלי, בריאותי, ברכוש ובחיי אדם הוא מוכן לספוג בכדי להשיג אותה או חלקים ממנה. הצרה, כפי שהזהיר אותנו קלאוזביץ לפני שנות דור, היא שמנהיגים שיוצאים למלחמה נוטים להמעיט במחיר שהם עומדים לשלם, ואני הייתי מוסיף – גם להגזים בחשיבות התועלת או ההכרח שבמערכה. כמעט כל המערכות שנחשבות היום למלחמות שולל מיותרות – מלחמת העולם הראשונה, מלחמת אלג'יר, מלחמת וייטנאם, מלחמת לבנון הראשונה – נהנו בתחילתן מתמיכה ציבורית מסיבית מקיר אל קיר, וכמעט בכולן המדינאים וחלקים גדולים מהציבור האמינו שכל קורבן יהיה סביר בכדי להשיג את המטרה. מה, לא נקריב משאבים עצומים בכדי להציל את אירופה מה"מיליטריזם הפרוסי", לשבור את "טבעת החנק שנועדה להשמיד את גרמניה" או למנוע את "אפקט הדומינו" שיהפוך את אסיה כולה לקומוניסטית? לא נעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי למנוע מהטרוריסטים לכבוש את אלג'יריה, שנחשבה לא לקולוניה אלא לחלק בלתי נפרד מצרפת, ולהציל אזרחים צרפתים שחיו באלג'יר, אוראן וקונסטנטין יותר ממאה שנים? נמשיך לתת לאש"ף להפציץ את יישובי הצפון? ההחלטות הללו נחשבו לשערוריות רק בדיעבד, כשמחירה הבלתי נסבל של המערכה הפך גלוי לעיני כל.

מכאן הלקח החשוב ביותר שאנחנו יכולים לשאוב מההיסטוריה הצבאית בכל הנוגע למשבר הקורונה. לכל מלחמה או מערכה, גם כזאת שנחשבת בתחילתה למלחמת הכרח ונהנית מתמיכה ציבורית מקיר לקיר, יש תאריך תפוגה ואשראי ציבורי מוגבל – לרוב הרבה יותר מוגבל מאשר קובעי המדיניות מדמיינים לעצמם. ככל שהמערכה מתמשכת, הנזק שלה גדל ומספר קורבנותיה מאמיר, הציבור מוכן לוותר יותר ויותר בכדי להפסיקה. שימו לב לשיח הציבורי בזמן משבר הקורונה: כאשר פרופ' יורם לס אמר בתחילת המשבר שיש להקריב את אותם קשישים שעתידים למות מהמגפה, נוצרה סערה ציבורית והוא נעלם מהבמות התקשורתיות. בהדרגה, ככל שהמשיך הסגר ומחירו הכלכלי הקשה מנשוא הפך להיות גלוי לעין, לס חזר וצבר לעצמו תומכים. גם אלו שלא היו ברוטליים וקיצוניים כמותו גילו נכונות הולכת וגוברת לשלם מחירים בחיי אדם רק בכדי להסיר את הסגר, לצאת מהאווירה החונקת של ארבע קירות ביתם ובעיקר לשוב ולהתפרנס. במילים אחרות, הם היו מוכנים לשלם ביותר קורבנות מחלה מהשכבות החלשות בחברה בכדי לספוג פחות נזק כלכלי לחברה כולה. למזלנו, הסגר הפחית את התחלואה במידה כזאת, שהממשלה חשה עצמה מסוגלת לרופף אותו משמעותית לפני שהאשראי הציבורי אזל. אבל העדויות מתחילת אפריל מלמדות שגם אם הדבר לא היה כך – גם אם מספרי החולים היו נותרים גבוהים באופן יחסי – לא היה מנוס מהקלה על הסגר. אין למשטרה משאבים לאכוף את החוק על כל אזרח, ואם אנשים היו פותחים עסקים, מקיימים מסיבות מחתרתיות או יוצאים להפגנות המוניות, לא היה אפשר באמת לעצור את כולם.

לפיכך, הלקח המעשי הנו כדלהלן:  אם אתה מדינאי שמתמודד עם משבר כמו מלחמה או פנדמיה, יהא האשראי הציבורי לעיניך תמיד. זכור שלעולם הוא מוגבל, ונוטה לאזול הרבה יותר מהר מאשר אתה מדמיין לעצמך. רוב הציבור האמריקאי, למשל, היה מוכן להקריב לא מעט בכדי להציל את דרום וייטנאם ומזרח אסיה מהקומוניזם, אך לא להזרים לשם משאבים אנושיים וכלכליים בלתי מוגבלים כפי שדרש גנרל ווסטמורלנד, מפקד המערכה. הוייטקונג וצפון וייטנאם לא הצליחו לנצח את ארצות הברית – רק למשוך די זמן ולהתיש אותה עד שאזל האשראי של הציבור האמריקאי.

גם כשמתמודדים עם פנדמיה, כמו משבר הקורונה, יש לחשוב היטב על ההשלכות של כל צעד לא רק על המאבק במגיפה, אלא גם על האשראי הציבורי להתמודדות איתה. הגורם העיקרי כאן הוא הזמן. ככל שהזמן עובר, והנזק הכלכלי גדל, כך אוזל האשראי במהירות הולכת וגוברת. מסיבה זו, קובעי המדיניות חייבים להבין שעומד לרשותם זמן מוגבל, ושיש לנקוט בכל צעד אפשרי בכדי לקצרו: למשל, הגדלה מסיבית ומהירה של מספר הבדיקות (גם במעבדות מחקר, שמשרד הבריאות "עשה להן את המוות" במשך שבועות), קיצור חסמים בירוקרטים במתן תוצאות, ניפוק מסיכות עוד בשלב מוקדם, ואיכונים מהירים שיסייעו להחליף את הסגר הכולל בסגרים ממוקדים. בישראל, משרד הבריאות הבין את זה, באיחור, ולהערכתי – בעיקר בגלל הלחץ הציבורי לסיים את הסגר אחרי חג הפסח. חשוב להבין גם שכל החמרה מבזבזת במהירות גדולה יותר את האשראי הציבורי, בעיקר אם היא נראית קטנונית ומיותרת (מגבלות ה-100 מטרים, רדיפה אחרי גולשי גלים, קיצוץ מכסת העובדים המותרת מ-30 ל-15 אחוזים). ולבסוף, כדי שהאשראי הציבורי יספיק לזמן רב יותר, גם דוגמא אישית של המנהיגים חשובה. כשהציבור הישראלי ראה את נתניהו, ריבלין, גלנט, ליצמן וקובעי מדיניות אחרים מצפצפים על ההנחיות של עצמם, הנכונות שלו להקריב קורבן לזמן ממושך פחתה באופן טבעי.

לבסוף, בשולי הדברים, חשוב לומר כמה מילים על ועדת החקירה הבלתי נמנעת שתקום בסוף המשבר. חשוב, אפילו קריטי, להקים ועדה שתחקור את תפקוד הממשלה בזמן ההתמודדות עם הקורונה, אבל אסור שהיא תהפוך לועדת עונשין שעיקרה "מסקנות אישיות" ועריפת ראשים. העושים במלאכה למדו תוך כדי תנועה, וגם אם טעו – יש להבין ולקבל זאת. עוד לא נתקלתי במערכה כלשהי, צבאית או בריאותית, שהתנהלה ללא טעויות חמורות. הועדה שתקום חייבת להתמחות, בראש ובראשונה, בחקר ביצועים, ולראות מה היה נכון ומה לא היה נכון בהתמודדות עם המשבר, וכיצד אפשר לשפר את צעדי המדיניות, התהליכים וקבלת ההחלטות. גם אם הגענו לתוצאה טובה, יתכן שהיו טעויות חמורות, ואפילו אם היינו נכשלים – סביר שחלק מצעדי המדיניות היו טובים. לכן, הועדה חייבת לעודד את קובעי המדיניות לדבר בכנות גם על טעויותיהם שלהם. לשם כך, עליה להכריז מראש שתימנע ממסקנות אישיות ומהמלצות פיטורים, אלא במקרים חריגים מאד של עבירה על החוק או רשלנות בוטה. רק כך נוכל להקים מערכת לומדת ולהתמודד כהלכה עם המשבר הבריאותי הבא, שכולנו מקווים שלא יגיע.

פיקוד מֻכְוון משימה: מניסיון ההתנקשות בהיטלר ועד מלחמת לבנון השנייה

חיילים ישראלים שמתכננים לכבוש גבעה, אך מגלים שההוראות שלהם אינן מעודכנות. רמטכ"ל גרמני שמגיע למשרד ההגנה בכדי לעמוד בראש הפיכה צבאית, אך נמנע מלתת הוראות לפקודיו בכדי שלא להתערב בעבודתם. קצינים יפנים שתוקפים מדינות זרות ללא אישור ומובילים את ארצם למלחמות הרסניות. בין המקרים הללו עובר כחוט השני רעיון הידוע כ"פיקוד מֻכְוון משימה".  מה יתרונות השיטה הזאת, מהן המלכודות הטמונות בה, וכיצד תרבות ועדות החקירה של ישראל יכולה להרוג אותה? ינשוף צבאי-אסטרטגי מציג לכם את אחד המושגים החשובים ביותר באסטרטגיה המודרנית.

דמיינו שאתם מפקדים על פלוגה של חיילים עייפים ומאובקים, נעים בשבילים צרים במדבר בניסיון לתקוף יעד אויב. אולי משלט או מוצב, אולי מעוז הררי ומבוצר. אתם כפופים למפקד הגדוד, שמצפה מכם למלא את המשימה הקטנה שלכם כמרכיב אחד מבין רבים בתוך תוכנית גדולה יותר. השמש בקרוב תגיח במזרח, ויש לכם זמן מועט לתקוף בחסות החשיכה. ופתאום, ממש לפני קו הזינוק של המשימה, אתם מגלים שהוראות ההתקפה המדוייקות שניתנו לכם אינן מעודכנות. למשל, הנתיב שלכם ידוע לאויב, והוא תגבר אותו, בעוד שחלק אחר בגזרה נוח יותר להתקפה. אולי תותחים חדשים שהאויב קיבל הופכים את ההתקפה לבלתי אפשרית, או קשה יותר ממה שמפקד הגדוד שיער לעצמו כשנתן את הפקודות. או שלהיפך: גיליתם שההגנות של האויב חלשות עד כדי כך, שאתם יכולים לא רק לכבוש את המוצב אלא גם להמשיך הלאה לעומק השטח. אבל אם תמתינו להוראות, אתם עלולים לאבד את המומנטום. את מפקד הגדוד קשה להשיג. הוא נמצא מאחור ולא מכיר את המצב בשטח. מה תעשו? האם תפירו את ההוראות ותפעלו באופן עצמאי? התורה המורכבת שאמורה לתת תשובה לשאלה הזאת – אבן יסוד באתוס של רוב הצבאות המערביים – נקראת "פיקוד מֻכְוון משימה".

פיקוד מכוון משימה (אנגלית: Mission command, גרמנית: Auftragstaktik) פירושו חופש נרחב לקצינים להפעיל שיקול דעת בביצוע המשימה שניתנה להם. המלחמה, הרי, היא ממלכת האי וודאות. פערי מידע, ערפל קרב והשינוי המתמיד בתנאי השטח עלולים להפוך אפילו את התוכניות המחוכמות ביותר לבלתי רלוונטיות. הצורך המתמיד בעדכון, הסתגלות וניצול הזדמנויות מצריך לפעמים פעולה מהירה של קצינים זוטרים בשטח, מפני שהם – יותר מהממונים עליהם – חשופים לתנאים האמיתיים ולמציאות המשתנה. מקורו של הרעיון הזה עוד בגרמניה של המאה ה-19, אולם הוא התפתח בכל הצבאות המערביים לקראת שלהי מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום (1916) הסתבר למפקדים מכל הצבאות שבכדי לפרוץ את קווי החפירות של היריב יש לנוע ביחידות קטנות ומפוזרות, לזהות נקודות תורפה ולנצל הצלחות במהירות, בלי להמתין לפקודות מגבוה. צה"ל השתמש באופן מבריק בדוקטרינה הזאת במלחמת ששת הימים, למשל ביוזמות מקומיות של קצינים, שניצלו הזדמנויות ואפשרו את הכיבוש המהיר של רמת הגולן. החוקרים סטיבן בידל וקייתלין טלמאדג' מגדירים פיקוד מכוון משימה כחלק בלתי נפרד מ"המערכת המודרנית" של כל הצבאות המתקדמים בימינו. צבאות דיקטטוריים שבנויים באופן היררכי ונוקשה, ולא מאפשרים לקצינים שלהם יוזמה בשטח, נוטים לקרוס מול יריב שמפעיל פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, קרס הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. הקצינים, שלא היו מורגלים ביוזמה עצמאית, נאחזו בפאניקה ונטשו את עמדותיהם ברגע שמערכת הפיקוד המרכזית בקהיר חדלה מלתפקד.

Image result for Battle of the Somme
המפקדים למדו לתת מרחב לשיקול דעת – הקרב על הסום

יש להדגיש שפיקוד מכוון משימה מצדיק, במקרים קיצוניים, אפילו הפרת הוראות, אולם רק בתוך גבולות ברורים. לכפוף יש חופש מבצעי במסגרת התוכנית שהוכתבה לו בידי המפקד. כלומר, הוא אמור לחפש בעצמו את האמצעי הטוב ביותר בכדי למלא את המשימה שניתנה לו. כשכוונתו של המפקד אינה ברורה, קשה לדבר על פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, במלחמת לבנון השנייה (2006), קצינים רבים התלוננו כי התוכנית של הרמה הממונה לא היתה ידועה להם, וממילא השתנתה חדשות לבקרים. מדוע שתיקח סיכונים לעצמך ולחייליך, תפעל באופן עצמאי ותנצל הזדמנויות, כשאתה לא יודע לאיזו מטרה אתה חותר? מנגד, היו מדינות, כמו יפן הקיסרית לפני מלחמת העולם השנייה, שבהן הצבא התרגל להכתיב את מדיניות החוץ. בתנאים כאלו, קצינים זוטרים השתמשו בפיקוד מוכוון משימה ובשיקול הדעת המבצעי שלהם (יפנית: Dokudan Senko, מילולית: פעולה שרירותית) כדי להתנקש במנהיגים זרים, להוביל מבצעים צבאיים פרטיים ולפתוח במלחמות עם מדינות זרות בניגוד להוראות. כפי שהראיתי בספרי, בוגדים למען המולדת, אי הציות המובנה של הצבא היפני גרר את המדינה כולה למלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר לתבוסה ולחורבן מוחלט.

יתר על כן, פיקוד מכוון משימה קשה מאד ליישום. הוא מצריך אמון בתוך הצבא, כך שהמפקדים יהיו בטוחים שכפופיהם לא ינצלו את חופש הפעולה שלהם לרעה, וגם – כמו שראינו במקרה היפני – רצוי שיוגבל על ידי קווים אדומים שאותם אסור לחצות. לרוב, הוא עובד רק במדינות שמצליחות לגייס קצינים אינטליגנטים ומשכילים שיודעים לחשוב בעצמם. חברות שמערכת החינוך שלהן היררכית, נוקשה ודורשת ציות עיוור, ככל הנראה לא יוכלו להפעיל פיקוד מכוון משימה בשום מקרה שהוא.

בכנס התו"ל (תורת הלחימה) הבינלאומי של צה"ל, שהתקיים לאחרונה בנוכחות קצינים מצבאות זרים, דנו המשתתפים לעומק בסכנות, בבעיות ובקשיים של פיקוד מכוון משימה. באחד המושבים המעניינים ביותר, ניתח אחד המרצים את קרב נבי סמואל במלחמת 1948. באותו הקרב, קיבל מפקד פלוגה בשם חיים פוזננסקי ("פוזה") הוראה לכבוש את הכפר נבי סמואל בהפתעה ובחסות החשיכה. עם זאת, המג"ד הורה לו להמתין עד שכוח שאיחר יגיע למקומו. כשעלתה השמש, מפקד הפלוגה שאל את המג"ד האם עליו לתקוף את הכפר בכל זאת, וזה אמר לו ש"תעשה מה שנראה לך נכון." מפקד הפלוגה עשה "מה שנראה לו נכון", ושילם על כך בחייו ובחיי אנשיו. הוא תקף עמדה מבוצרת בעלייה בניגוד לכל העקרונות הצבאיים, בלי יתרון הפתעה ועם השמש מול העיניים, הסתערות שהסתיימה בטבח רבתי. כפי שהעיר אחד מנציגי צבא פולין בכנס, זוהי דוגמא מובהקת לשימוש מוטעה בפיקוד מכוון משימה. המג"ד לא הבהיר למפקד הפלוגה את הכוונה שלו: האם עדיין ברצונו לכבוש את הכפר בכל מחיר, למרות שהשתנו התנאים? המ"פ, מצדו, השתמש בשיקול הדעת המבצעי שלו כדי לתקוף באופן לא רציונלי וחסר סיכוי. פיקוד מכוון משימה מניח שהאחראי בשטח שוקל באופן הגיוני תנאים משתנים, בכדי להגשים את כוונת הרמה הממונה. כאן לא היה ניתוח הגיוני של המצב, וכוונת המג"ד לא היתה ברורה. לכן, לא מדובר בפיקוד מכוון משימה, אלא בהעדר מוחלט של פיקוד מכל סוג.

משתתפים אחרים בכנס, בעיקר הנציג של צבא ארצות הברית, העירו שמדי פעם, המפקדים הבכירים חייבים לנטוש לחלוטין את הרעיון של פיקוד מכוון משימה ולנהל את המבצע בפרוטרוט ובאופן אישי. זה קורה בעיקר במבצעים רגישים, כמו ההתנקשות באוסאמה בן לאדן, שבהם לכל החלטה של מפקד זוטר עלולות להיות השלכות פוליטיות הרסניות (וראה גם כאן בינשוף). אני חשבתי מיד על דוגמא מהמחקר שלי, על קשר ה-20 ביולי 1944 נגד היטלר. במהלך ההפיכה האנטי-נאצית נמנע מפקד הקשר, גנרל לודוויג בק, ממתן הוראות מפורטות לאנשיו. כרמטכ"ל גרמני לשעבר, שהאמין בפיקוד מכוון משימה, הוא סבר כי אל לו להתערב בעבודה של כפופיו. לכן, הגיע למטה הקשר רק בשעה מאוחרת, לאחר שהכפופים לו עשו מספר טעויות מבצעיות קריטיות. בעיקר, אותם כפופים ניהלו את ההפיכה באופן מסודר מדי, עם נוהל קרב, כפי שמנהלים מבצע צבאי, ולא הבינו שבהפיכה צבאית המהירות חשובה יותר מהיעילות ומהסדר. מפני שקושרי קשר הם, בהגדרה, חלשים יותר מהממשלה. הסיכוי היחיד שלהם לזכות לתמיכה הוא לנצח לפני שהממשלה מתעשתת, או לפחות לקבוע עובדות קריטיות בשטח במהירות הבזק. גנרל בק לא הבין שפיקוד מכוון משימה עובד רק כשהכפופים יודעים באיזה מסגרת הם פועלים. הגנרלים האנטי-נאצים בברלין, לעומת זאת, חשבו שהם מנהלים קרב, בעוד הם ניהלו בפועל מבצע שונה לחלוטין – הפיכה. במצב כזה, כשמהותה של המסגרת לא ברורה, יש חשיבות עליונה לפיקוח קרוב וצמוד של מפקד עליון, שאמור לקבוע ולהבהיר לפקודיו את האסטרטגיה המנחה של המבצע כולו.

לבסוף, אם נחזור לאזור שלנו, החברה הישראלית עוברת שינויים מדאיגים שמקשים על קציני צה"ל לנצל את שיקול הדעת המבצעי שלהם וליישם פיקוד מוכוון משימה. חוסר הסובלנות של החברה לאבדות ולכשלונות הוליד תרבות של ועדות חקירה, מסקנות אישיות ועריפת ראשים. ברגע שמפקדים יודעים שישלמו בקריירה שלהם על כל טעות, הם ייטו שלא לקחת סיכונים וממילא גם לא יפעילו שיקול דעת מבצעי. בכדי לבנות צבא גמיש, שקציניו יודעים לנצל הזדמנויות ולהסתגל במהירות לתנאים משתנים, חשוב לגלות גם סובלנות לטעויות. אם ראשים ייערפו בכל פעם שהתקשורת תדרוש זאת, קציני הצבא עלולים להפוך לחבר אנשים בינוניים ומפוחדים, שעוקבים בקפדנות אחרי נהלים ולא מגלים שום יוזמה יצירתית או העזה פורצת גבולות. בכדי לשמור על הפיקוד מכוון המשימה, רצוי שלא למנות ועדות חקירה בראשות שופטים, שעוסקים מדרך הטבע במציאת אשמים, אלא צוותים של מומחים לחקר ביצועים, שיסיקו מסקנות פרודוקטיביות ויעלו הצעות לשיפור. את הצבא צריכים להנהיג אנשים שכבר נכשלו ולמדו מכשלונותיהם, ולא קצינים נקיים מכל רבב שלא נכשלו כי לא העזו לעשות דבר.

קצין ומרגל: האם מגזימים בחשיבות המודיעין?

הזלזול במודיעין, שאפיין צבאות שונים במהלך ההיסטוריה, גרם לטרגדיות אפיות, אך האם אחרים לא נוטים להגזים בחשיבותם של המאזינים והמרגלים? ספרו הקלאסי של ג'ון קיגן, מודיעין במלחמה, מעלה סימני שאלה מטרידים על היחסים בין איש המודיעין, הלוחם והקברניט. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

באחת מההפגנות האחרונות למען ראש הממשלה נתניהו בכיכר גורן בפתח תקווה, נשא דברים גם ארז תדמור, מנהיג אם תרצו לשעבר ומהדמויות המובילות בימין הפופוליסטי הישראלי. בנאומו, השתלח תדמור לא רק במערכת אכיפת החוק, אלא גם בקהילת המודיעין הישראלית. תדמור עמד על פער משמעותי בהקרבה ובתרומה בין צעירי הימין לצעירי השמאל בישראל. בעוד הראשונים מתגייסים לחטיבות רגלים ונלחמים בשוחות, האחרונים מתגייסים ליחידות מודיעין כמו 8200 ובכך "תופסים טרמפ" על המדינה ומשאביה. דבריו של תדמור, שהתעלם מתרומתם הקריטית של חיילי 8200 לביטחון ישראל, מצטרפים להתבטאויות מזלזלות אחרות מפי בכירי ימין למיניהם. כך, ח"כ דוד ביטן קבל על כך ש"משהו קורה" לבכירי המוסד והשב"כ בזמן שירותם, מפני שבמהלכו כולם הופכים לשמאלנים.

תדמור וביטן ישמחו לדעת, שלזלזול במודיעין לעומת ה"תהילה הקרבית" יש היסטוריה ארוכה. בצבא היפני, למשל, מודיעין תמיד נחשב לעיסוק משני ונחות, שאינו נמצא בליבת העשייה הצבאית. חייל וקצין "סמוראיים" צריכים להסתער על האויב עם כידון, לא להאזין לו וללמוד את אורחו ורבעו. לפיכך, נטו קציני הצבא הקיסרי להפקיד את עבודת המודיעין בידי כל מיני קבלני משנה, הרפתקנים מפוקפקים למיניהם שמסרו מידע חלקי, מוטעה ומסולף. ערב מלחמת העולם השנייה, היפנים היו בחיסרון מודיעיני רציני לעומת בעלות הברית, והדבר תרם לשורה של החלטות הרות אסון (למשל, זלזול בכוחו של הצבא האמריקאי ובנחישותה של ארה"ב להילחם) שדחפו את האימפריה היפנית לחורבנה. המקרה היפני, ומקרים דומים אחרים, מבהירים אמת חשובה: ללא המודיעין, הן המנהיגים והן הלוחמים מסתערים באפלה, עם עיניים ואוזניים אטומות, במקרים רבים למותם ממש.

קוואשימה נאניווה (מימין) היה הרפתקן פלילי שריכז חלק גדול מהמאמץ המודיעי של יפן בסין. הצבא היפני, שלא התעניין במודיעין, הפקיד חלק גדול מהעבודה בידי אנשים מפוקפקים כמוהו, שמסרו מידע חלקי, מגמתי ומסולף. משמאל, בתו המאומצת של קוואשימה, הנסיכה המנצ'ורית יושיקו: קרוס-דרסרית, זמרת רומנטית, שחקנית, סלבית ומנהיגת כנופיית שודדים רכובים.

מצד שני, היו שחטאו בכשל ההפוך, וניפחו את תפקידו של המודיעין בקבלת החלטות מעבר לכל פרופורציה. בספרו המרתק, מודיעין במלחמה (Intelligence in War) טוען ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן כי מודיעין טוב הוא תנאי הכרחי לניצחון במלחמה, אך בהחלט לא תנאי מספיק. במקרים מסויימים, הוא סייע לאלו שהחזיקו בו להשיג ניצחונות מזהירים או לפחות הישגים משמעותיים. כך, למשל, המידע שהבריטים הצליחו להשיג על תוכנית הטילים הנאצית, או השימוש המבריק של הגנרל הדרומי תומס "סטונוול" ג'קסון במודיעין במלחמת האזרחים האמריקאית.

לא כן במקרים אחרים. לפעמים, אתה יודע הכל, אבל פשוט לא יכול לתרגם את הידע שלך לפעולה. פולין, למשל, פיענחה את הצופן הגרמני כבר בשנות השלושים, אולם המידע המדוייק לא סייע לה כשגרמניה פלשה לשטחה, מפני שצבאה היה חלש משמעותית יותר מאשר הוורמאכט. לגנרל ברנרד פרייברג, המפקד הבריטי במערכה על כרתים (מאי-יוני 1941), היה מידע מושלם כמעט על הפלישה הגרמנית לאי, שזרם אליו במועד ממרכז פיענוח הצפנים בבלצ'לי פארק. באופן עקרוני, פרייברג היה יכול לנצל את המידע הזה בכדי להדוף את הפלישה הגרמנית על ידי ריכוז כוחותיו במקומות הנכונים. אולם שורה מעורפלת אחת בדו"ח המודיעין יצרה אי הבנה קריטית, שיבשה את התפקוד הבריטי בקרב ובסופו של דבר הובילה לתבוסה. בקרב מידווי, לאמריקאים היה מודיעין מדויק ביותר על הכוחות היפניים, אולם הדבר לא הספיק בכדי לאתרם בפועל בים. רק אלתור נועז של טייסים שטסו על אדי הדלק האחרונים, סייע לאמריקאים למצוא את הכוח היפני העיקרי ולהשמיד אותו. בהקשר זה, קיגן טוען כי מלחמות לא מנצחים על ידי מודיעין – אלא באמצעות חיילים קרביים מאומנים, נחושים ואמיצים המצויידים במודיעין הנכון.

כאן, ראוי להוסיף עוד כמה מילים על הממשק בין אנשי המודיעין לבין הקברניטים. במקרים רבים, מרגלים הצליחו לחדור לעומק ההנהגה של האויב ולהביא משם מידע מדויק להפליא, אולם המנהיגים לא ניצלו אותו כראוי. סטלין לא האמין לדיווחים שזרמו אליו מריכרד זורגה, רב המרגלים הסובייטי ביפן, על מועד ההתקפה הנאצית נגד ברית המועצות. אשרף מרואן ("המלאך"), חתנו של נשיא מצרים סאדאת, מסר למוסד מידע על הכוונות המצריות לפלוש לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, אולם ראש הממשלה גולדה מאיר לא התייחסה אליו ברצינות, בין היתר מפני שמועד הפלישה נדחה ודיווחיו הראשונים של מרואן לא התאמתו.

המקרה של ג'ורג' בוש הבן לפני מלחמת עיראק השנייה, הוא דוגמא מובהקת נוספת לשימוש לקוי במידע מודיעיני. לפני המלחמה, ה-CIA העריך, בטעות, שעיראק מחזיקה בנשק להשמדה המונית. כפי שכתב חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס, הטעות הזאת היתה מובנת בהתחשב בנסיבות. סדאם עצמו עשה הכל כדי לגרום לעולם לחשוב שהוא מחזיק בנשק כזה, בעיקר בכדי להרתיע את איראן. למעשה, לא רק ה-CIA אלא גם שירותי מודיעין מערביים וערביים נפלו בפח של סדאם, והיו בטוחים שהוא מסתיר נשק ביולוגי או כימי. הנשיא בוש השתמש בהערכת ה-CIA כתירוץ לפלוש לעיראק. אבל בפועל, הוא ציטט אותה באופן חלקי ומסולף. בניגוד לעמדת הממשל, ה-CIA טען גם שסדאם לא סייע לפיגועי ה-11 בספטמבר, והעריך באופן פסימי מאד את סיכויי הפלישה לעיראק. המודיעין, במקרה הזה, שימש כאליבי בלבד. באמצעות קטיף דובדבנים (cherry picking), בחירה סלקטיבית של עובדות, הקברניטים נמנעו מלהתחייס אליו ברצינות, והתמשו בו אך ורק כתירוץ לקו המדיניות שרצו לנקוט בו מלכתחילה.

אז כיצד, בסופו של דבר, אנחנו צריכים להתייחס למודיעין? כפי שכתב קיגן, מלחמות מוכרעות באמצעות "מגפיים על הקרקע", ולא באמצעות מידע, אולם המודיעין הוא כלי עזר הכרחי עבור הלוחם. במקביל, הן הלוחם והן המרגל שייכים לארגז הכלים של הקברניט, ואינם אלא עזרים שמסייעים לו לנווט את הספינה במסלול הטוב ביותר. חשוב שלקברניט יהיה מידע עדכני ומדויק, אולם אזי עליו לפרש אותו נכון, וחשוב מכך – לתרגם אותו לפעולה נחושה, מהירה ומדוייקת. ללא ביקורתיות, חכמת חיים, גמישות, סקרנות ופרגמטיות, אפילו המודיעין הטוב ביותר לא ימנע ממנו להוביל את עמו לאסון.

נייט, מולוטוב: על מהפכות, אימפריות ושירי מלחמה

בשיר המלחמה המתריס וההיתולי "לא, מולוטוב!" לועג זמר מלחמה פיני לשר החוץ של סטלין בהקשר של מלחמת החורף בין שתי המדינות (נובמבר 1939 עד מרץ 1940). מולוטוב אולי ציפה לאכול גלידה בהלסינקי למחרת הפלישה, אולם במקום זאת – הפינים קפצו על הגרון שלו. גורלו של שר החוץ הסובייטי, מזהיר הזמר הפיני, יהיה דומה לזה של בובריקוב, המושל הצארי של פינלנד – שנרצח בידי פטריוט מקומי. השיר מעלה שאלה גדולה יותר, ומעניינת למדי. האם מדיניות החוץ של אימפריות שעברו מהפכה, כדוגמת רוסיה, משתנה בהתאם לאידיאולוגיה של המשטר החדש? האם יש הבדל אמיתי בין מולוטוב לבובריקוב? ומה עם אימפריות שנוצקו מחדש לאחר מהפכה במקומות וזמנים אחרים? ינשוף היסטורי מסביר.

בימי סתיו זהובים אלו, בעוד עלי העצים נושרים והנחליאלי מקפץ בעמקים, אני מכין את הקורסים החדשים לסמסטר הסתיו הקרוב. כמנהגי בקורסים על היסטוריה צבאית, אני בוחר שירי מלחמה כ"טיזרים" לתחילת השיעורים. אני יודע שיש כאלו שאומרים שפורנוגרפיה היא אהבה כפי שמוזיקה צבאית היא מוזיקה, ובכל זאת – תמיד היתה לי פינה חמה בלב למארשים, תופים וחצוצרות מכל הסוגים.

בשבועות האחרונים, היתה לי הזדמנות לא רעה ללמוד כמה כאלו. ביחד עם שלושה חברים, הדרכתי "עלייה לקברי רשעים", טיול תיירותי אפל במרכז אירופה, שעליו אולי אכתוב בהזדמנות קרובה. במהלך נסיעה בין אגמים ויערות בצפון פולין, יצא לנו לשמוע שיר מלחמה פיני בלתי נשכח ממלחמת החורף של 1940, ואני התאהבתי מיד.

השיר הזה, שברגע הראשון חשבתי שהוא בכלל ברוסית, נקרא "נייט, מולוטוב" (לא, מולוטוב!), ומשהו בנחישות הלוחמת אך ההיתולית שלו שבה את ליבי. הזמר הפיני מתייחס לאחת המלחמות הטראומטיות ביותר בהיסטוריה של מדינתו. בנובמבר 1939, תוך ניצול של תירוצים קלושים, הורה סטלין לצבא האדום לפלוש לפינלנד. הפינים, שהיו בעבר חלק מהאימפריה הרוסית וזכו בעצמאותם רק עם התפרקותה, התכוננו במשך שנים למלחמה מול ברית המועצות. החיילים הסובייטים נאלצו להילחם ביערות אורנים סבוכים ומזג אוויר קפוא עם רובים תקולים ומעילים דקים מדי, כשצלפים ולוחמי סקי פינים – שנחשבו בין הטובים ביותר בעולם – צדים אותם מכל הכיוונים. הפינים התמחו בטקטיקה שנודעה בשם "מוטי" (בשוודית: חבילת עצי הסקה) – ביתור יחידות סובייטיות, ניתוקן מקווי האספקה וחיסולן ההדרגתי באמצעות התקפות גרילה. הצבא האדום התרסק במשך חודשים על קו מנרהיים – קו הביצורים הפיני – ועל אף יתרונותיו הגדולים בכוח אדם התקשה להשיג הכרעה במערכה. בסופו של דבר הצליחו הסובייטים להתיש את הפינים ולסחוט מהם את שטחי קראלייה. אולם בתודעה הלאומית הפינית, מלחמת החורף נחשבה לניצחון. כפי ששני חיילים פינים אמרו לי פעם: "הם רצו לכבוש את כל פינלנד, ורק בגלל לחימת הגבורה של הצבא שלנו השיגו רק חלק ממבוקשם." יש היסטוריונים הסבורים שתפקודו הלקוי של הצבא האדום בפינלנד המריץ את היטלר לתקוף את ברית המועצות ביוני 1941 ללא הכנות מספיקות, אבל זה כבר סיפור אחר.

A Finnish Maxim M-32 machine gun nest during the Winter War.jpg
חיילים פינים במלחמת החורף

נחזור לשיר המלחמה. הזמר הפיני לועג לוייאצ'יסלב מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, שהבטיח ביהירות כי "כבר מחר יאכל גלידה בהלסינקי". הוא מתאר בלעג את התוועדות המנהיגים הסובייטים ב"צריף מעבר להרי אוראל", בעוד הפינים "קופצים על הגרון שלהם". הנקודה שעניינה אותי היא דווקא השוואה היסטורית שעורך המשורר. בפזמון החוזר, הוא קובע כי מולוטוב הוא שקרן גרוע אפילו יותר מ"בובריקוב". הכוונה כמובן לגנרל ניקולאי איוואנוביץ' בובריקוב, המושל הצארי של פינלנד, שהיה שנוא במיוחד על האוכלוסיה. הצאר ניקולאי השני, שדגל במדיניות של "רוסיפיקציה", שלח את בובריקוב הנוקשה לאלף את הפינים ולדכא את תרבותם. ב-16 ביוני 1904, נורה המושל בידי הפטריוט הפיני (דובר השוודית) אויגן שאומאן. באזכור של בובריקוב, רומז כותב השיר שגורלו של מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, יהיה דומה.

ההתנקשות בגנרל בובריקוב, 16 ביוני 1904

הנקודה המעניינת מבחינתי בשיר, היא שאין בו כמעט אזכור לבולשביזם – האידיאולוגיה השנואה של ברית המועצות. רק בבית האחרון, שבו מתאר המשורר באירוניה את באי צריפו של מולוטוב, הוא מזכיר "קומיסרים ופוליטרוקים", אולם הדבר נעשה כמעט בדרך אגב. רוב כינויי הגנאי והאיזכורים ההיסטוריים הלעגניים בשיר שמורים לרוסים ("איוואנים"), והקישור בין מולוטוב לבובריקוב מראה כי מבחינת הזמר ושומעיו, אין הבדל אמיתי בין ברית המועצות לרוסיה הצארית – שתיהן ניסו תמיד וינסו תמיד לחמוס את אדמתה של פינלנד.

תוצאת תמונה עבור ‪Molotov‬‏
וייצ'יסלאב מולוטוב

ואכן, מבחינת הפינים, האם היה הבדל אמיתי בין מולוטוב ובובריקוב? האידיאולוגיה הבולשביקית של ברית המועצות היתה שונה מאד מהאוטוקרטיה האורתודוקסית של הצאר (וגרועה ממנה בהרבה). מדיניות הפנים של סטלין וממשיכיו היתה שונה מהותית מזו של הצארים לדורותיהם, אבל כמה שונה היתה מדיניות החוץ של שני המשטרים? בסופו של דבר, האינטרסים של רוסיה ככוח גיאופוליטי נותרו בדיוק אותם אינטרסים, ואזורי ההשפעה היו דומים, אם כי לא חופפים לחלוטין. בנאום הכרזת המלחמה שלו על יפן, סטלין הביע שאיפה לנקום על התבוסה של רוסיה (הצארית!) במלחמת רוסיה-יפן בין 1904 ל-1905. לפעמים נראה שלפחות בתקופת סטלין, האידיאולוגיה שימשה את מדיניות החוץ בעיקר כפיתיון ללכוד מיני אידיוטים שימושיים מהמערב. יש להדגיש גם כי המדינה הצארית והמדינה הבולשביקית היו דומות באופיין בעוד ממד משמעותי: שתיהן היו אימפריות רב לאומיות.

אפשר לדון בשאלה הזאת גם בהקשר של אימפריות אחרות שנוצקו מחדש לאחר מהפכה. צרפת, למשל, נחשבה לכוח יבשתי מאיים ואגרסיבי באירופה עוד הרבה לפני המהפכה הגדולה, במיוחד בעיניים בריטיות. ההוגה האסטרטגי סר באזיל לידל-הארט כתב פעם, שכל שליט קונטיננטלי חזק מדי תמיד ייחשב בעיני בריטניה לאויב דמוני, בין אם הוא צרפתי, גרמני או רוסי, מלוכני, מהפכני, נאצי או קומוניסטי. בעבר הרחוק מילא את התפקיד לואי ה-14, ואחריו נפוליאון, הקייזר וילהלם השני, היטלר וסטלין. באזור אחר של העולם, התייחס לכך סיאנוק, המלך הותיק של קמבודיה, בציניות של אדם שראה הכל. וייטנאם, אמר, לעולם תרצה לכבוש את קמבודיה, לחמוס את אדמתה ולדכא את עמה ואת תרבותה, וכלל לא משנה אם השליט של וייטנאם הוא קיסר קונפוציאני, אדמירל צרפתי, נשיא קפיטליסטי או דיקטטור קומוניסטי.

ואם נרצה להביא דוגמא נגדית, דווקא, אפשר להביא אותה מאזורנו. הביטו במדיניות החוץ של מצרים והיחס שלה לישראל. תחת שלטונו של נאצר, מצרים היתה מדינה עם אוריינטציה יבשתית, ששאפה להגמוניה בעולם הערבי באמצעות האידיאולוגיה של הפאן-ערביות – השאיפה לאיחוד של כל הערבים באשר הם. העוינות לישראל והרצון להשמידה היו אבן יסוד במדיניות החוץ המצרית וחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הנאצריסטית, מפני שכל פרוייקט כלל-ערבי כמעט תמיד יאחד שורות כנגד האחר הציוני. אולם ברגע שאנוואר סאדאת עלה, המדיניות השתנתה. הנשיא החדש ויתר על הגמוניה ערבית בחסות סובייטית, והעדיף לבנות זהות מצרית נפרדת בתמיכת המערב. הנשיא החדש עדיין רצה, כמובן, לשחרר את סיני משליטת ישראל, אולם ההכרה בה – ולו לאחר מלחמה קשה שתשיב את הכבוד המצרי – השתלבה באידיאולוגיה ובמדיניות החוץ שלו. כשאתה רואה את האינטרס המצרי כנפרד מהשאיפות הכלל-ערביות, אפילו הכרה בישראל היא בגדר האפשר.

השאלה, עד כמה מהפכה אידיאולוגית משנה מדיניות חוץ של מדינת לאום או של אימפריה, תשתנה לפיכך בהתאם לתנאים של המקרה הספציפי. האם אפשר למצוא המשכיות כלשהי, אפילו חלקית ומוגבלת, בין המדיניות של הקייזר וילהלם השני לזו של היטלר, או שהאידיאולוגיה הכתיבה מדיניות חדשה ושונה לחלוטין? שני המשטרים היו מעוניינים לשלוט למשל בפולין ואוקראינה. כל אחד מכם מוזמן לענות על השאלה הזאת כטוב בעיניו, ואפילו להביא דוגמאות נוספות. יהיה מעניין.

מלחמת העתיד: נבואת האימים המדוייקת של איוון בלוך

היה וחשקה נפשכם להיכנס למועדון של קצינים בכירים ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, הייתם בוודאי נתקלים, בין כורסאות הקטיפה לאח המבוערת, גם בכתבי עת דחוסים על טקטיקה ואסטרטגיה, פרי עטם של מיטב הגנרלים והמומחים בתקופה. מי היה מאמין, שאותו קאדר מקצועני ובטוח בעצמו נכשל בחיזוי האסון של מלחמת העולם הראשונה, ואף השלה עצמו שתסתיים בהכרעה מהירה ונוחה? למעשה, דווקא היה מי שחזה, וכולם לעגו לו. איוון בלוך, בנקאי פולני ממוצא יהודי, ניבא באופן מחריד את מלחמת החפירות של 1914 על כל זוועותיה והשלכותיה ההרסניות. מדוע בזו אנשי הצבא לניתוח הכלכלי שלו, "חישובי החישובים של התיאורטיקאי הנבער הזה", ומה אפשר להסיק מכך על כוחם של החובבנים? ינשוף היסטורי מסביר.

Bloch-future-of-war

אם הייתם נכנסים למועדון של קצינים בכירים ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, בברלין המעטירה, לונדון המלכותית, פריז האלגנטית או אפילו סנט פטרסבורג, סביר שעל כמה וכמה מהשולחנות, בין כורסאות הקטיפה לאח המבוערת, הייתם מוצאים גם כתבי עת צבאיים מקצועיים. אלו, שנכתבו לקהל של קצינים וחובבי צבא, היו בדרך כלל במה לחיבורים בענייני טקטיקה, מבצעים ואסטרטגיה. הייתם יכולים לקרוא בהם על התקפות רגלים, עולם הארטילריה המתפתח, וניתוח של קרבות ומלחמות עבר. הכותבים שפרסמו בבמות האלה היו סוג של מועדון סגור, לרוב של קצינים בשירות פעיל או מילואים, באופן טיפוסי גברים מכסיפי שיער עם שפמים מטופחים ופאות לחיים עשירות. חלק מהם כתבו רק לקהל מקצועי צר. אחרים, כמו קולמר פון דר גולץ או אלברט פון בוגוסלבסקי, פרסמו ספרים פופולריים שנרכשו ונקראו בידי קהל רחב יותר, ועוררו סנסציה ציבורית בעיתונות התקופה. אחדים פנו להדריך צבאות זרים, והרביצו את תורתם בפני קצינים טורקים, יפנים ומאוחר יותר גם סינים, תהליך שהפיץ את המחשבה הצבאית המערבית גם בארצות הללו. הם, כמובן, קראו את את אלו, והתווכחו זה עם זה מעל במות כתבי העת. חלקם היו דוגמטיים ושטחיים, אחרים – מעמיקים ומתוחכמים, אבל כמו כל חוג מקצועי – היו להם נקודות עיוורון. והדבר האחרון שהם אהבו, זה אאוטסיידרים חצופים שהכריחו אותם לדון בהן ברבים.

בשנת 1898, פרץ חוצן מוחלט את דלתות הפלדה של המועדון המהודר, ועורר בו בוקה ומבולקה. איוון בלוך היה בנקאי פולני ממוצא יהודי, שצבר לעצמו הון עתק בהשקעות חכמות במסילות ברזל. פציפיסט בהשקפותיו, בלוך תיעב את המלחמה. אך בניגוד לאנשי שמאל רבים באקדמיה המודרנית, לא הסיק מכך שאין ללמוד ולהתעמק בתחום המלוכלכך של לימודי ביטחון והיסטוריה צבאית, אלא בדיוק להיפך. בלוך רצה להתמחות במלחמה יותר מהגנרלים, לא כדי לקדם אותה, אלא כדי למנוע אותה.

האאוטסיידר המשולש הזה – גם פולני, גם יהודי במוצאו וגם פציפיסט – פרסם שנתיים לפני מפנה המאה את מלחמת העתיד, שישה כרכים עמוסים בתרשימים, טבלאות וניתוח היסטורי, כלכלי וטכנולוגי מדויק. במרכז הניתוח של בלוך, ששילב ידע צבאי וטכנולוגי עם מומחיותו הפיננסית, עמדה אחת הבעיות הקשות ביותר שהטרידו אנשי צבא במאה ה-19: עלייתו של כוח האש. כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, הופיעו רובים נטעני בריח, שנכנסו לשימוש נרחב במלחמת פרוסיה-צרפת (1871) ובמלחמת רוסיה-טורקיה (1877-1878). כדור המינייה אפשר ירי מדוייק יותר. אבק השריפה המודרני העלים משדה הקרב את ענני העשן השחור, הגביר את הראות וכפועל יוצא מכך גם את הדיוק של הארטילריה. מאוחר יותר הופיעו גם בולמי הרתע, המקלעים ומכונות הירייה. כל אלו הכפילו ואף שילשו את הטווח והדיוק של האש, התפתחות שהועילה לצד המגן הרבה יותר מאשר לצד המתקיף. פגיעתו של כוח האש, הרי, מסוכנת יותר למתקיף המסתער מאשר למגן הנייח והמחופר. הכתובת היתה על הקיר עוד ממלחמת קרים, וסימני האזהרה המשיכו להצטבר במלחמת האזרחים האמריקאית ומלחמת רוסיה-טורקיה. כל המלחמות הללו סיפקו דוגמאות למכביר, כיצד כוח מסתער, נחוש ככל שיהיה, נקטל ונטבח מול אש אינטנסיבית של מגן מבוצר.

Bloch-IVan

איוון בלוך

טענתו המרכזית של בלוך היתה, כי עוצמת האש של ההגנה תהפוך את מלחמת העתיד לסיוט שונה בתכלית מתכנוניהם המדוייקים והמדוקדקים של הגנרלים בכל הצבאות. התפיסה הצבאית המקובלת בשלהי המאה ה-19, שהושפעה מהמחשבה הצבאית הגרמנית מבית מדרשו של קלאוזביץ, גרסה כי ההכרעה הצבאית היא "מהותה" של המלחמה. כל מערכה צריכה להסתיים מוקדם ככל האפשר, בהשמדה של מרכז הכובד, היינו – הכוח הלוחם של האויב. כדי להגיע להכרעה כזאת, גנרלים למדו לתמרן, להקיף, לנוע במהירות ובמידת האפשר, לכתר את האויב בתנועת מלקחיים. גנרל אלפרד פון שליפן, רמטכ"ל חשוב של הצבא הגרמני בתחילת המאה ה-20 ואדריכל "תוכנית שליפן" המפורסמת, העלה על נס את קרב קאנאי (הניצחון המכריע של חניבעל על הרומאים ב-216 לפנה"ס), וטען שכך צריכה להסתיים כל מערכה שהיא. רס"ן יאקוב מקל, כותב גרמני חשוב שהפך ליועץ בשכר ומייסד הדוקטרינה הצבאית היפנית, טען כי ההסתערות הנחושה במטרה להכריע את היריב היא לב ליבה של המלחמה, ואין לה תחליף. לקראת מלחמת העולם הראשונה, מצביאים מכל הצדדים ניבאו שאף היא תסתיים בהכרעה מהירה, בדיוק כפי שהסתיימו מערכות קודמות.

דעתו של בלוך היתה שונה. "במלחמת העתיד", הוא טען, "תקפא החזית כולה, ותשאיר מדבר של אש בין הצדדים היריבים":

בתחילה יתגבר הטבח לממדים כה נוראים, עד שלא יהיה אפשר להניע את הלוחמים להביא את הקרב לכלל הכרעה… הכל יהיו מחופרים במלחמה הבאה. תהיה זו מלחמה גדולה של חפירות. האת יהיה חיוני לחייל לא פחות מן הרובה… קרבות ימשכו ימים תמימים, ובסופו של דבר, ספק רב אם תתאפשר השגתו של ניצחון מכריע כלשהו.

 (הציטוט מתוך עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, תרגום עמנואל לוטם, הוצאת מערכות, 2005, עמ' 288)

הלוחמים, הוסיף בלוך, ימותו בלי לשמוע או לראות דבר, פשוט ייקצרו כמו אלומות חיטה מכל הכיוונים. אי אפשר יהיה לאגף, ושני הצדדים יתחפרו זה מול זה כדי להתגונן מעוצמת האש. עידן הסתערויות הכידונים, כמו גם עידן ההלם של הפרשים, חלף בלי שוב מהעולם. גם יתרון מספרי לא יעזור. בלוך חישב בזהירות את צפיפות האש, סיכויי הפגיעה וחדירת הכדורים, ומצא כי כוח מחופר של מאה איש יוכל לקצור ללא קושי יחידה מסתערת גדולה פי ארבע, ברגע שתחדור לשדה אש ברוחב של 300 יארד. אולם מפני שבחברות המונים תעשייתיות עסקינן, כל צבא יוכל לשפוך כמות בלתי מוגבלת של חיילים במקום אלו שנהרגו, ולכן "מלחמת העתיד" תהפוך למערכת התשה, סיוט מתמשך שאין לו סוף.

כל מי שקורא את השורות האלה, ומכיר את תולדות מלחמת העולם הראשונה, נדהם בוודאי שהן נכתבו ב-1898, כעשור וחצי לפני המלחמה, ולא מיד לאחריה. בגדול, הנבואה של בלוך היתה מדוייקת להפליא, באופן מילולי כמעט. הדברים אמורים לא רק בניתוח הטקטי, אלא בעיקר במומחיות הכלכלית שהביא עמו. הכלכלות האירופיות השונות, כתב בלוך, קשורות זו בזו לבלי הפרד. מלחמת החפירות הסטטית תהפוך לשואב אבק מקולל, שימצוץ מהמדינות השונות את כל משאביהן הכלכליים. בגלל התלות ההדדית בין הכלכלות השונות, הרס וחורבן במדינה אחת ישפיעו גם על כל היתר, לרבות אויבותיה, והרס מערכות ההפצה והשינוע יגרום לנזק ארוך טווח. בסופו של דבר, ניבא בלוך, אלו יביאו לעוני, רעב, חוסר יציבות חברתית ומהפכות שישטפו החוצה את המשטרים הקיימים.

בלוך, כמובן, לא הפריח דברים בעלמא. כבנקאי ומומחה כלכלי, הוא ליווה את טיעוניו בסטטיסטיקות, חישובים ומודלים מפורטים. למעשה, טוען ההיסטוריון עזר גת, מלחמת העתיד, היה אחד מהדוגמאות הראשונות בהיסטוריה המודרנית לחקר ביצועים מדעי. אולם כל אלו, לא הקלו על קבלת דבריו בממסדים הצבאיים השונים. הגנרלים, הרמטכ"לים וחברי המועדון הסגור של כתבי העת המקצועיים, בדרך כלל דחו את ספרו של בלוך בשצף קצף, כקשקושים של חובבן מנותק מהמציאות. נכון, כמעט כל הצבאות הכירו בעלייה של עוצמת האש והודאגו ממנה מאד. אולם ההשערה היתה שהמורל, רוח הלחימה והנחישות יתגברו בסופו של דבר על היתרון החומרי של הטכנולוגיה.

המתכננים הצבאיים הצרפתים בתחילת המאה העשרים, למשל, חשבו שדווקא בגלל העלייה בעוצמת האש, חובה להתקיף בנחישות גדולה אף יותר כדי לנצח במהירות, וזו היתה גם מסקנתם של ראשי הצבא היפני, ששלחו את חייליהם להיקצר בגלים אנושיים מול המקלעים במלחמת רוסיה-יפן של 1904-1905. ובכלל, מה החוצן הזה, היהודי המומר, הבנקאי הסלאבי, מבין באבירות, במורל, ברוח צבאית אמיתית? הוא יכול רק לספור כסף. או כמו שכינה זאת אחד המבקרים, "חישובי החשבונות של התיאורטיקאי הנבער הזה" (גת, מקורות, עמ' 289).

Bloch-machine-gun

במבט לאחור, גם בלוך וגם מבקריו טעו. בלוך, שניבא את העתיד בדיוק מחריד, העריך באופטימיות יתר כי מחירה של המלחמה יהיה כה מזוויע, עד שאיש לא יעז לפתוח בה. האם יבשת שלמה תקפוץ להתאבדות קולקטיבית? האם משטרים יזרקו את עצמם מרצון למערכה ממושכת, מדממת וחסרת תהילה, רק כדי למצוא את עצמם בסופו של יום מרוששים ועל סף מהפכה? אולם במאה ה-19, הן מדינאים והן אנשי צבא ראו במלחמה תופעה בלתי נמנעת, לגיטימית ולפעמים אף מבורכת. הרעיון של מלחמת הכרעה מהירה היה נטוע כל כך בהיגיון הבסיסי שלהם, עד שהעדיפו להתכחש לעובדות, להחליק אותן או להדוף אותן הצידה, כדי לא להתמודד עם הצורך בשינוי מעמיק וכואב בהשקפותיהם הטקטיות. לכן, אנשי הצבא והמקצוענים מכתבי העת הצבאיים לא היו יכולים לקבל את מסקנותיו של בלוך. כפי שעזר גת כותב, הן עוררו "התנגדות נרחבת משום שהשלכותיהן היו בלתי נסבלות, מבחינה פוליטית וצבאית." האסון שפקד את אירופה ב-1914, שורש ראש ולענה שאדי הרעל שלו מפעפעים עד היום, הוא במידה רבה תוצאה של העיוורון הזה.

אלו מסקנות אנחנו יכולים להסיק מנבואת הקסנדרה של בלוך, חזון אימים מדוייק שרוב "אנשי המקצוע" העדיפו להדחיק או להדוף בלעג? מסקנה מתבקשת, אבל לא נכונה, תהיה זלזול קבוע בעמדתם של אנשי מקצוע, וקבלה אוטומטית של אאטוסיידרים וחובבנים. אבל על כל מקרה של בלוך שהביך את המילייה המקצועי, יש עשרה או מאה מקרים של חובבנים שטעו והטעו, אפילו אם צברו פופולריות (וסאגת מתנגדי החיסונים בישראל תוכיח). לעניות דעתי, אפשר וכדאי להסיק שתי מסקנות אחרות.

ראשית כל, אחת הסיבות לזלזול הלא מוצדק של המילייה הצבאי המקצועי במסקנות בלוך, היה התיחום המוגזם בין עולמות ידע שונים. בלוך אולי היה חובבן בתחום הצבאי (אם כי למד והבין אותו ברמה מקצועית ומפורטת להפליא), אולם בו בזמן, הוא היה מומחה בתחום הכלכלי. מלחמה, גם "מוצדקת" וגם "בלתי נמנעת", עולה כסף רב ויש לה השלכות כלכליות מורכבות. לאנשי צבא, שלא אומנו בתחום הכלכלי ולא למדו אותו, יש נטייה להתעסק בתחום הטקטי והאסטרטגי שלהם, ולחשוב שאחרי המלחמה, אזרח מעונב כזה או אחר יפרע את החשבון, או בהתאם למימרה המפורסמת בעברית, "שולמן ישלם". לעיתים קרובות הם לא מבינים, שמהלכים טקטיים ואסטרטגיים שמתעלמים מאילוצים כלכליים עשויים להמיט על הצבא ואף על המדינה אסון והתמוטטות. כך, גרמניה וצרפת סיימו את מלחמת העולם הראשונה על סף חורבן ופשיטת רגל. וראשי הצבא היפני, שבזו ל"זוטות כלכליות", רקמו תוכנית אסטרטגית "מקודשת ובלתי ניתנת לשינוי" בלי שום קשר למשאביה האמיתיים של המדינה. כשאאוטסיידר כמו בלוך, בן בית בתחום הפיננסי, הוכיח את הבעיות הללו במספרים, שחור על גבי לבן, היה קל לאנשי הצבא לפטור את דבריו כ"חישובי חשבונות של תיאורטיקאי נבער" מאשר להתמודד איתם. לכן, אחת המסקנות המרכזיות מהסיפור העצוב הזה, הוא שרצוי לערבב בין תחומי ידע. חברי מילייה מקצועי חייבים לדעת להקשיב למומחים מתחומים אחרים, שמביאים פרספקטיבות אחרות, ולא למצוא מקלט בתגובה הפבלובית הנפוצה של לעג והסתגרות.

לבסוף, אזהרותיו של בלוך נפלו על אוזניים אטומות, מפני שרוב הגנרלים והמדינאים האמינו באמת ובתמים שמלחמה גדולה היא בלתי נמנעת. ואם אין מנוס, הרי שעדיף להילחם מוקדם מאשר מאוחר (אותו היגיון הוביל את היפנים להתקפה הרת האסון על פרל-הרבור ב-1941). ממילא, אם אני חושב שמשהו בלתי נמנע, נוח מאד להתעלם מההשלכות האפשריות שלו. בפועל, יש מעט מאד דברים שמתאימים להגדרה "בלתי נמנע". לרוב, צעדי מדיניות הם בלתי נמנעים, כל עוד אנחנו לא מוותרים על הנחות יסוד מסויימות. ההתקפה היפנית על ארצות הברית היתה בלתי נמנעת, אבל רק כל עוד יפן התעקשה להמשיך ולשלוט בסין. העימות ההרסני של צרפת מול ה-FLN היה בלתי נמנע, כל עוד התעקשו הצרפתים לשמר את אופי המשטר הקיים שלהם באלג'יריה. מלחמת העולם הראשונה היתה בלתי נמנעת, כל עוד הגרמנים חשו מחוייבים לברית שלהם עם אוסטריה, בנו צי והתעמתו עם בריטניה, ואף פירשו את הגיאופוליטיקה האזורית כ"טבעת מצור המתהדקת סביבם." חישוב זהיר של מחיר המלחמה, מול המחיר של ויתור על אותה הנחת יסוד, עשוי להוביל למסקנה שעדיף לוותר מאשר להילחם. אבל כפי שאמר בלוך עצמו ברגע של ייאוש, "מרגע שהמלחמה נחשבת בלתי נמנעת, אוטמים השליטים את עיניהם מראות את תוצאותיה."  הזעם הצפוי מול מי שמציג בפני השליטים והמקצוענים את תג המחיר, הוא גורם מרכזי לאסונות ולטרגדיות, אז כהיום.

מלחמות הסמוראים: כיצד סדר צומח מתוך אנרכיה

פעם, כאשר דיברתי עם סטודנטיות במדינה מרכז אסייאתית, אחת מהן שאלה אותי מהו סוד כוחה של יפן. כיצד הצליחה ארץ השמש העולה, לבדה כמעט ב"עולם השלישי", לשמור על עצמאותה, לשגשג כלכלית ולהפוך לאחת מהמעצמות המובילות במאה העשרים? אם הייתי עונה לה היום – הייתי מספר על מלחמות הסמוראים של המאה ה-16. שם – בשעטת הפרשים והסוסים, החרבות המונפות, הסבל והדם – טמון סוד שאפשר את צמיחתה של יפן בתקופות מאוחרות יותר. ינשוף היסטורי על הסדר שנוצר מתוך אנרכיה.

בשנת 1467, משהו היה רקוב בממלכת יפן – מהקיסר ועד לאחרון הסמוראים.

המדינה נשלטה על ידי בובות. לקיסר ולאציליו, שהיו מסוגרים בארמון בקיוטו, אף אחד כבר לא התייחס. גם השוגון, הגנרל שכביכול שלט על מעמד הסמוראים בשם הקיסר, היה אדם רכרוכי שלא התאים בעליל לתפקידו. הוא ישב בארמונו, פביליון הכסף המרהיב שבקיוטו, וכתב שירה – בעוד המדינה הולכת ומתערערת מסביבו. אזורי הכפר  נשלטו בידי מושלים צבאיים, סמוראים אוחזי חרב וכנופיות שודדים. אלו היו קשורים בבריתות סבוכות, שהלכו והתרכזו מסביב לשתי משפחות סמוראים שמשכו בחוטי הפוליטיקה של הבירה קיוטו. שני המנהיגים הניצים, ימאנה סוזן – סמוראי-נזיר שנודע לשמצה בהתקפי זעם, והוסוקאווה קצומוטו – לוחם קר דם ורוח, החזיקו כל אחד במבנה רעוע של ווסאלים ברחבי המדינה. מצב הביטחון הלך והידרדר, וגם האיכרים התחמשו, ביצרו את כפריהם והתארגנו בליגות חמושות – בתחילה כדי להגן על עצמם בפני שודדים, ולאחר מכן כדי לחמוס ולשדוד בעצמם. המקדשים הבודהיסטיים הפכו אף הם למרכזים פליליים, ורבים מתושביהם לא היו מלומדי דת אלא פושטקים אלימים וגלוחי ראש.

באותה שנה, 1467, משפחות ימאנה והוסוקאווה הסתכסכו על הסוגיה הסבוכה של ירושת השוגון. הנזיר הרתחני ימאנה סוזן תמך בבנו של השוגון, ואילו יריבו הוסוקאווה קצומוטו תמך דווקא באחיו של השליט. השוגון, שרצה שהשניים יניחו לו לנפשו, הציע להם לפתור את הסכסוך שלהם בקרב בשטח של מקדש קיוטואי. כתוצאה מכך, קיוטו כולה נקרעה במלחמת חפירות שנמשכה עשר שנים תמימות. הצבאות הניצים פשטו על אזורי ההפקר, שדדו, רצחו והבעירו. בתוך זמן קצר, אוצרותיה התרבותיים של הבירה העתיקה, המקדשים, הגנים והארמונות שלה הפכו לאודים עשנים של אפר.

Sengoku7

שרפו את קיוטו לאפר – אילוסטרציה של מלחמת אונין

גרוע מכל: המלחמה בין משפחות ימאנה והוסוקאווה, שנודעה כ"מלחמת אונין", פוצצה לרסיסים את המבנה השלטוני במדינה כולה. בעלי הברית של שתי המשפחות החלו להילחם זה בזה, וכעבור תקופה, שכחו בכלל את שני הצדדים הניצים שבגינן התחילו להילחם. הקיסרות היפנית שקעה במלחמת הכל בכל שנמשכה כ-130 שנה, תקופה אפלה שנודעה לימים כ"תקופת הארץ במלחמה" (יפנית: Sengoku). זו היתה מלחמת פסיפס, שבה כולם נלחמו בכולם: מקדשים חמושים, ליגות איכרים, כנופיות שודדים, ומעל כל, מאות אדונים פיאודליים שונים שהסמוראים שלהם פשטו כארבה ברחבי הארץ.

Sengoku3

מלחמת הכל בכל – חלוקת השטח בין האדונים הפיאודליים הגדולים ביותר, נכון לשנת 1477. חוץ מאלו היו עוד עשרות רבות של אדונים קטנים וזעירים.

בתקופה המרתקת הזאת עוסקים רוב סרטי הסמוראים, לרבות יצירותיו של קורוסאווה אקירה. "המבצר הנסתר", למשל, מספר את סיפורם של שני איכרים, שמכרו את בתיהם כדי לקנות נשק ועוברים כהרפתקנים מצבא לצבא, בניסיון למצוא מטמון. הסרט "קגמושה" (כפיל), מגולל את אחד מהסיפורים הידועים ביותר בתקופה, על אדון פיאודלי כריזמטי שנטה למות, וגייס כפיל שיחליף אותו – שודד שהוצא בזה הרגע מעמוד התלייה. באחד מרגעי השיא של הסרט (החל מדקה 3:00 בלינק הזה), השודד מאשים את האדון הפיאודלי כי הוא הרוצח האמיתי, והאדון מסכים איתו. "הגליתי את אבי ורצחתי את בני", הוא אומר, "אעשה כל דבר כדי לאחד את הארץ הזאת."

תקופת "הארץ במלחמה" לא היתה רק תקופה של כאוס, אלא גם של בגידה. האתוס הסמוראי של נאמנות לאדון מעולם לא נראה נלעג כל כך. הכרוניקות ההיסטוריות והספרותיות של התקופה, המשתקפות גם בסרטים כמו "ראן" של קורוסאווה, מספרות לנו כי אדונים פיאודליים לא היו יכולים לבטוח באיש: בנים רצחו אבות, אבות רצחו בנים, אחים שחטו את אחיהם באפלה, ושומרי ראש דקרו את מפקדיהם למוות.

ובכל זאת – התקופה הזאת מציבה לנו פרדוקס מרתק. היינו מצפים שבתקופה כל כך אלימה, הכלכלה תתרסק, האוכלוסיה תקטן והמדינה תידרדר לאנרכיה שמאפיינת מדינות כמו סומליה וסוריה בימינו. למעשה, התרחש ההיפך הגמור. התקופה היתה אכן אלימה ואנרכית, אבל הכלכלה צמחה בקצב מהיר, והאוכלוסיה גדלה. חלק מהאדונים הפיאודליים הקימו ערי טירה משגשגות, שסוחרים ואיכרים התרכזו מסביבן. בחלק מאותם מקומות, המנהל, המשפט והכלכלה הפכו להיות יעילים מאי פעם. אלו היוו בסיס לאיחוד יפן על ידי המשטר הפיאודלי של טוקוגאווה ב-1603, ובאופן עקיף – גם לשגשוג הכלכלי של יפן המודרנית. עצם העובדה שמדינה כאוטית ומפורקת כל כך התאחדה בסופו של דבר, מסתורית ודורשת הסבר.

חוקרי התקופה העלו הסברים רבים ומגוונים, כולם מעניינים ונכונים ברמה כזאת או אחרת. היו שהצביעו על כניסתם של האירופים למשחק היפני הסבוך בשנת 1542. אלו, ובעיקר הפורטוגזים והספרדים, הביאו עמם את הנשק החם. רק האדונים העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לקנות אותו, ולפיכך אדונים קטנים יותר נעלמו או שחברו לשחקנים חזקים יותר. כך, הביא הנשק החם לתהליך מהיר של איחוד למספר גושים גדולים. מכאן, טוענים חוקרים אחרים, לקחו את המושכות שלושה מנהיגים אכזריים, גאוניים וחסרי מעצורים, שהצליחו להשליט סדר בכאוס ולאחד את המדינה תחת שלטונם. ההסברים הללו נכונים, אולם מתעלמים מהתשתית החברתית והכלכלית שאפשרה לאחד את יפן ב-1603 וליצור בה משטר יציב ומשגשג. המאחדים קיבלו לידיהם ערים גדולות ושוקקות, כלכלות מתפקדות וחוקות יעילות, שאותן היה קל יותר ללוש למדינה מאוחדת. כיצד נוצרו איים ממשליים וכלכליים מתפקדים ואף משגשגים בתנאים של כאוס ולוחמה, זו השאלה הגדולה האמיתית של התקופה.

Image result for Himeji castle

טירת הימג'י – אחת מערי הטירה המפורסמות של התקופה

ההיסטוריונים לי באטלר (Butler) ופייר סורי (Souyri), שהתמחו בחקר יפן של ימי הביניים, הציעו לכך הסברים מרתקים. גם לאדונים האלימים והציניים ביותר, או לפחות לחלקם, היתה תפיסה של שירות ציבורי, ואידיאל של אחדות האימפריה. הם נלחמו זה בזה על איחוד יפן, אולם כולם הסכימו שמישהו צריך לאחד אותה בסופו של דבר. הזיכרון העתיק של מדינה קיסרית מאוחדת וריכוזית, בסגנון סיני, היה אמנם לעג לרש, אולם עצם קיומו כאידיאל איפשר בסופו של דבר איחוד מחדש.

לדעתו של פייר סורי, דווקא הציניות והבוגדנות של האדונים הפיאודליים היא שיצרה את היעילות המנהלית והשגשוג הכלכלי בתוך הכאוס. חלקם הגדול היו הרפתקנים שתפסו את השלטון בנחלותיהם בכוח החרב, ולא היתה להם שום לגיטימציה דתית ומסורתית. לכן, הם לא היו מחוייבים למבנים שלטוניים ישנים שאבד עליהם הכלח, וידעו שכדי לשמור על מעמדם הם חייבים לספק תוצאות בשטח. התחרות העזה ביניהם עודדה את המוכשרים מביניהם לחוקק חוקים טובים, להפחית מיסים כדי למשוך אליהם סוחרים עשירים ואיכרים מוכשרים, לבנות תעלות השקיה, לסלול דרכים, לטבוע מטבעות ולהסדיר שווקים. כך, התרחשו ביפן שני תהליכים מקבילים ומנוגדים. ברמה הלאומית, המדינה התפרקה לרסיסים, אבל ברמה המקומית – חל גיבוש. בין האדונים הפיאודליים השונים היתה מלחמת הכל בכל, אולם בתוך הנחלות של הטובים שבהם, שררו סדר וחוק חסרי תקדים. גם אם האדון נרצח על ידי אחד מאנשיו או נכבש על ידי אדון אחר, כפי שהתרחש חדשות לבקרים, לחומס השלטון היו תמריצים לשמור על הישגי קודמו ולהעצימם. המאחדים של יפן לא השמידו את הנחלות הללו, אלא חיברו אותן יחדיו במבנה פיאודלי ששימר את היתרונות הייחודיים של כל אחת מהן.

הצמיחה הכלכלית נמשכה גם לאחר האיחוד בשנת 1603. המשטר של טוקוגאווה היה ריכוזי מספיק כדי להפסיק את המלחמה ולשמור על חוק וסדר, אך ביזורי ופיאודלי מספיק כדי לשמר גם את התחרות הכלכלית בין האדונים הפיאודליים השונים. בעת החדשה המוקדמת, הנחלות הפיאודליות השונות התמחו במוצרים ושירותים ספציפיים, ויצרו מערכת כלכלית כלל-יפנית מסועפת ומתוחכמת. חרף אסונות טבע מזדמנים, משברים כלכליים ומרידות איכרים מחזוריות, הכלכלה הוסיפה לצמוח, והחברה הפכה להיות מתוחכמת יותר ויותר. כשמשטר טוקוגאווה פינה את מקומו לממשלה מודרנית בשנת 1868, הוא הוריש לה לא רק סדר ריכוזי, פרוטו-תעשייה וכלכלות מקומיות מתוחכמות, אלא גם חברה שנהנתה מאחוז יודעי קרוא וכתוב בין הגבוהים בעולם. היתרונות הייחודיים הללו הם שאפשרו ליפן לתפוס מקום מוביל מבין המעצמות בעולם המודרני.

הפיכה נשכחת באפגניסטן: היום ששינה את ההיסטוריה העולמית?

בבוקר סוער אחד, באפריל 1978, הפילו קצינים קומוניסטים את משטרו של נשיא אפגניסטן בהפיכה צבאית. היום הנשכח ההוא פתח מכתב שרשרת של מוות, שאדיו הרעילים מרחפים בחלל האוויר עד זמננו. הם מהדהדים בין חורבות מגדלי התאומים, בדם הנרצחים הרבים של אל קאעדה, דאע"ש ואינספור חקייניהם, בפלישה האמריקאית לעיראק ובכאוס האינסופי שזו יצרה במזרח התיכון ומעבר לו. האם התוצאה הזאת היתה בלתי נמנעת? נשיא אפגניסטן היה יכול למחוץ את ההפיכה, אולם אויביו פעלו נכון, בעוד הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. ואם היה פועל אחרת, מה אז? ינשוף היסטורי חוזר לאותו יום נשכח, ותוהה עד כמה אירועים קטנים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. 

בשנת 1978, אפגניסטן לא היתה עדיין הארץ החרבה, מוכת המלחמות והטרור שאנחנו מכירים היום. הרפובליקה הדרום אסייאתית היתה אמנם מדינה מוסלמית מסורתית, שבטית וענייה, אבל לא קיצונית או קנאית. האסלאם הפופולרי בה היה בעיקר מהזרמים הסופיים, המיסטיים והרכים יותר. תיירים שביקרו בה באותה העת זכרו אותה כמדינה של אנשים מכניסי אורחים ומסבירי פנים, שלא היססו להציע נאן, כוס תה או חפיסת חשיש משובח למבקרים תמורת מחיר שווה לכל נפש. מסיבה זו בדיוק, קאבול הפכה לתחנת חובה בטיולי ההיפים האמריקאים של שנות השישים והשבעים. תיירים חובבי רוחניות מהמערב עברו באפגניסטאן בדרך להודו, קנו מזכרות ברחוב התרנגולות בקאבול, עישנו גראס ושתו אינספור כוסות של צ'אי אפגני חזק. אם היו הרפתקנים יותר, יצאו גם למרחבים ואזורי הכפר, טיילו בהרים המושלגים, ביקרו במסגד עוצר הנשימה במזאר א-שריף או הביטו בהערצה בפסלי הבודהה המונומנטליים בבמיאן. גם מבחינת מעמד האישה, אפגניסטן השתפרה בהדרגה, ובקצב שלה. בכפרים ובשכונות העוני נשים עטו בורקות ורעלות כמימים ימימה, אולם בחברה הגבוהה של קאבול הן היו יכולות להיות מרצות באוניברסיטה או אפילו שרות בממשלה. מאות פרופסורים ומומחים זרים הגיעו ללמד את הנוער האפגני, ובערים הגדולות של המדינה צמחו אוניברסיטאות עיוניות וטכניות.

אולם מתחת לפני השטח, הפוליטיקה האפגנית סערה. חמש שנים קודם לכן, ב-1973, הפיל דאוד ח'אן, נסיך ממשפחת המלוכה, את זאהיר שאה, המלך האחרון של אפגניסטן, והכריז על הקמת רפובליקה. המהלך, שהונע בראש ובראשונה מקנאה אישית ומשפחתית, הסתיר מתחתיו יריבויות שמקורן בפוליטיקה הסבוכה של המלחמה הקרה. בעוד המלך זאהיר ניסה לשמור על הנייטרליות של אפגניסטן ולתמרן בין ארצות הברית, ברית המועצות, סין והשכנה המאיימת פקיסטן, דאוד תמך בקו פרו-סובייטי מובהק יותר. הקג"ב, שסוכניו מילאו את אפגניסטן כפטריות אחרי הגשם, תמך בדאוד, וראה בממשלתו הרפובליקנית החדשה הזדמנות מצויינת ליצור מדינת לווין סובייטית באזור אסטרטגי של דרום אסיה. במיוחד, הקג"ב הורה למפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, שרבים מאנשיה היו קציני צבא שאומנו בברית המועצות, לתמוך בשקט בשלטונו של דאוד.

אולם לאחר שנתיים, החל דאוד לסטות מהמדיניות הפרו-סובייטית, ולנקוט בקו מתמרן ונייטרלי יותר, בדומה למלך שהדיח מהשלטון. הוא החל לקבל סיוע אמריקאי, אירח בקאבול את מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, ואף שיפר את היחסים עם פקיסטן, אז בעלת ברית אמריקאית ומדינה עויינת לאינטרסים הסובייטיים באזור. הדיקטטור האפגני, שחשד בצדק כי כל המערך השלטוני שלו מלא במרגלים וסוכנים סובייטיים, החל לטהר מהממשלה ומהפקידות את חברי המפלגה הקומוניסטית. לרוע מזלו, הוא שכח שניים מהם, שהחזיקו בתפקידי מפתח במשטרה החשאית. באפריל 1977, במהלך ביקור במוסקבה, דחה דאוד בזעם את דרישתו של מנהיג ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב הקשיש וקשה העורף, לפטר יועצים אמריקאים שעבדו ליד הגבול הסובייטי. מבחינת הסובייטים, זה היה קאזוס בלי. הקג"ב עדיין היסס בנוגע להפיכה, אולם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האפגנית פעלו על דעת עצמם וגררו את הרוסים אחריהם.

Image result for Daoud khan and brezhnev

קאזוס בלי – הנשיא דאוד ח'אן נפגש עם מנהיג ברה"מ לאוניד ברז'נייב

בדיעבד, היסטוריונים יציגו את השתלשלות העניינים כבלתי נמנעת. הם יסבירו ששלטונו של דאוד היה חלש, ובסיס התמיכה בו לא היה איתן מספיק כדי לבלום את הקומוניסטים. אולם בפועל, כפי שכותב פיטר טומסן בספרו על מלחמות אפגניסטן, הנשיא היה חזק יותר מאשר נדמה לנו בדיעבד. בעיקר, היתה לו תמיכה משמעותית מאד בצבא. רוב הקצינים והמפקדים החשובים תמכו בו. לפיכך, ב-26 באפריל 1978, הנחית דאוד את המכה הראשונה. אלמונים, ככל הנראה סוכנים של השירות החשאי האפגני, התנקשו באחד מראשי המפלגה הקומוניסטית, ובכך גרמו לקושרים לדחות את מועד תחילת ההפיכה. הקומוניסטים עשו עוד טעות, כאשר במהלך הלווייתו ההמונית של הבכיר הנרצח, התירו לבכירי המפלגה לשאת נאומים שקראו להפלת השלטון. דאוד הגיב בגל מעצרים של הדוברים בהלוויה. אבל אז, החרמש שהנחיתה הממשלה פשוט נשמט לקרקע. במקום לקרוא לכוחות צבא נוספים מהמחוזות להגן על הבירה, על ארמון הנשיאות ועל בסיסי צבא קריטיים (במיוחד בסיס חיל האוויר בבגראם), התחילו המפקדים הנאמנים לדאוד לחגוג את ניצחונם. במקום להמריץ אותם לפעולה מיד, הנשיא, שהיה בטוח שהגרוע מכל כבר מאחוריו, בזבז זמן יקר בישיבת ממשלה ארכנית.

אולם בזמן ישיבת הממשלה, הקומוניסטים, שהבינו שהם נמצאים במצב של להיות או לחדול, הנחיתו את מכת הנגד. רק מיעוט בצבא תמך בהם, אולם היו להם נאמנים ביחידות הקרובות לקאבול, בחיל השריון, בחיל האוויר ואפילו במשטרה החשאית. בניגוד לקושרים בטורקיה של ארדואן, הפוטשיסטים האפגנים פעלו ביעילות ובמהירות. כפי שכותב טומסן, הם פיצו על מיעוט אנשיהם וחולשתם בצבא במכת בזק ממוקדת, מפתיעה ומכריעה למרכזי הכוח של השלטון – בדיוק בהתאם לחוקי ההפיכה הצבאית שניסחו תיאורטיקנים כאדוארד לוטוואק. בשעה תשע בבוקר ב-27 באפריל, 1978, יחידות שהונהגו בידי רס"ן מוחמד אסלאם וטאנג'אר, מראשי הקושרים, פשטו עם טנקים על ארמון הנשיאות ומשרד ההגנה, בעוד עמיתיהם השתלטו על בסיס חיל האוויר בבגראם והשיגו מטוסי הפצצה יקרים. כעת, מטוסי מיג 21, מלווים בהליקופטרים, המריאו לקאבול כדי לתמוך ביחידות השריון של וטאנג'אר. אלו כיתרו את כוחות המשמר הנשיאותי שהתבצרו בארמון, והכריעו אותם. שר ההגנה ראסולי הצליח לברוח לאחת מיחידות הצבא בסביבת הבירה ולארגן התקפת נגד לכיוון ארמון הנשיאות, אולם כוחותיו הופצצו מהאוויר והתקדמותם נבלמה. ראסולי עצמו נתפס ונורה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 באפריל נכבש ארמון הנשיאות, שהיה נתון ממילא להפצצה אווירית מסיבית. הנשיא דאוד הסתגר באחד החדרים עם משפחתו המורחבת, וניסה להגן על קרוביו באמצעות אקדח. הוא נורה למוות מיד, והחיילים הקומוניסטים טבחו את כל בני המשפחה, לרבות נערות וילדים רכים. גופות ההרוגים הושלכו לקבר אחים ליד העיר. קצין מקומי חמל עליהם, והיטה את ראשיהם לכיוון מכה, בהתאם למסורת המוסלמית. בהמשך, אותו הקצין יברח לגבול פקיסטן ויהפוך לאחד ממנהיגי המוג'אהידין שיילחמו בשלטון הקומוניסטי.

ההפיכה של הקומוניסטים האפגנים פתחה מכתב שרשרת של מוות, תאונה מתגלגלת של הכרעות בינלאומיות שגויות שהעצימו זו את זו, ושינו לנצח את ההיסטוריה של אפגניסטן והעולם כולו. הממשלה הקומוניסטית החדשה, שעמדה בפני מרד, הזעיקה סיוע סובייטי. בהתחלה, הסובייטים החליטו בתבונה שלא להיכנס, אך נגררו פנימה כדי להפיל את אחד המנהיגים הקומוניסטים שהשפיל אותם בריש גלי. אז נשארו כדי לסייע לממשלה החדשה שהקימו.

לאוניד ברז'נייב התגבר על היסוסיו, והחליט על התערבות סובייטית מסיבית באפגניסטן. בתגובה, חימשה ארצות הברית את המוג'אהידין, הלוחמים האסלאמיסטיים שנלחמו בשלטון הקומוניסטי ובפולשים הסובייטים. במיוחד, האמריקאים ציידו אותם בטילי סטינגר שהיו יכולים להפיל מטוסים. ה-CIA אימן לא רק את המוג'אהידין, אלא מאות רבות של מתנדבים שהגיעו מכל רחבי העולם האסלאמי כדי לתמוך בהם. שניים מאותם מתנדבים, עבדאללה עזאם ואוסאמה בן לאדן, הקימו בסיס אימונים לג'יהאדיסטים, שנודע בעתיד כ"בסיס", בערבית – אל קאעדה. וההיסטוריה ידועה. האמריקאים, בכוחות עצמם, חימשו, מימנו ואימנו את אויביהם הגרועים ביותר בעשורים הבאים.

גרוע מכל, פקיסטן, שראתה את אפגניסטן כ"עומק האסטרטגי" שלה מול הודו, טיפחה את הגורמים הקיצוניים והפונדמנטליסטיים ביותר בחברה האפגנית. בעזרת כספי נפט וסיוע מסיבי של ערב הסעודית, מימנה פקיסטן לוחמים אסלאמיים פנאטים, חלקם ילדי פליטים, ששרצו במדרסות קיצוניות בגבול פקיסטן-אפגניסטן. האסלאם הסעודי הוואהבי, שהיה זר למסורת האפגנית, הוא שהוליד את אימי משטר הטליבאן. מאז ידעה אפגניסטאן חילופי שלטון ומהפכות נוספות. השלטון הקומוניסטי בקאבול התמוטט לאחר נפילת ברית המועצות. המוג'אהידין הפרו-אמריקאיים התעמתו עם יריביהם הפרו-פקיסטניים, ובסופו של דבר נסוגו מקאבול מול התקפת הטליבאן. משטר הטליבאן באפגניסטאן נתן חסות לבן לאדן ויתר הטרוריסטים שחוללו את התקפות 11 בספטמבר. ההמשך ידוע לכל: הפלישה האמריקאית, ההזנחה של המדינה ההרוסה והכבושה על ידי הנשיא בוש, הפלישה האסונית לעיראק וגלי ההדף הבינלאומיים האדירים שחוללה אחריה. מכתב שרשרת של מוות, תאונת שרשרת, שהתחילה בהפיכה צבאית ובניסיון של מעצמה עולמית להתערב בענייניה של מדינה קטנה אחת.

ההפיכה הנשכחת של 1978 באפגניסטן, מלמדת אותנו, עד כמה לאירועים קטנים שמתרחשים בפינות נידחות של הגלובוס יכולה להיות השפעה דרמטית, מרחיקת לכת וחסרת כל פרופורציה. החוקר תיאודור קריצ'פילד הצביע על תהליך דומה, בכל הנוגע להתערבות המעצמות המערביות והאסייאתיות השונות בענייני קוריאה בסוף המאה ה-19. הבחישה האינסופית בפוליטיקה הפנימית של ממלכה מסוגרת ונידחת הובילה לכיבוש היפני של קוריאה ומנצ'וריה, למלחמת סין-יפן, לעימות בין יפן לארצות הברית, ולמלחמת העולם השנייה באוקיאנוס השקט. הנתיב הזה הסתיים בהטלת שתי פצצות אטום ובעידן הגרעיני.

הטענה כאילו לאירועים קטנים, שוליים ומקריים יכולה להיות השפעה דרמטית, אינה פופולרית במיוחד בקרב היסטוריונים ומומחים אחרים. רוב החוקרים סבורים שתקריות כמו ההפיכה באפגניסטן, המאבקים הפנימיים בקוריאה או ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד ב-1914, רק האיצו תהליכים שהיו מתרחשים בין כה ובין כה. אולי הם צודקים. אבל מפני שכאן בינשוף אנחנו לא בבמה היסטורית רשמית, מותר לנו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו. ההפיכה באפגניסטאן לא היתה חייבת להצליח. הקושרים הקומוניסטים היו בנחיתות מספרית ואיכותית, בעיצומו של טיהור דמים וכפי שהודתה גם ההנהגה הסובייטית לימים, גם חסרי תמיכה עממית כלשהי. אם דאוד חאן היה מביא את כוחותיו לנקודות המפתח בבירה ולבסיס חיל האוויר בבגראם במהירות מספקת, סביר להניח שההפיכה היתה נכשלת והמפלגה הקומוניסטית מתרסקת. קשה לראות את ברז'נייב, קשיש חולה והססן, פולש לאפגניסטן בלי ממשלה ידידותית שתתמוך בו ותעניק לו לגיטימציה כלשהי. ואז – מה עם כל האירועים שהתרחשו לאחר מכן? מה עם מלחמת הג'יהאד, מחנות הפליטים שהצמיחו את הטליבאן, הקמת אל קאעדה, ה-11 בספטמבר, המלחמה בטרור, כיבוש עיראק, הקמת דאע"ש – האם כל אלה היו מתרחשים?

המחשבה שתהליכים גדולים יכולים להתהפך בגלל החלטות רגעיות, התפתחויות שוליות ואירועים מקריים מטרידה. היא אומרת שגם אם נבין את התהליכים הגדולים, אנחנו יכולים לפספס את האירוע הקטן שישנה את המשחק. התהליכים חשובים: הם קובעים את הנסיבות, הגבולות, האילוצים ומערכת התמריצים. כפי שכתבתי פעם בינשוף, התנאים החיצוניים שמתעצבים בידי אותם תהליכים מטים את הטלת הקוביה, ומגבירים את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת. אולם התוצאה לעולם לא ברורה או וודאית, ויכולה להתהפך באופן לא צפוי. זו מחשבה טורדת מנוחה – לקציני מודיעין, מעריכי הערכות והיסטוריונים גם יחד.

בליץ: טריפ הסמים של היטלר וגרמניה הנאצית

התעמולה הנאצית נהגה לתאר את הרייך השלישי כחברה טהורה וצלולה שבניה ובנותיה אינם נוטלים סמים משום סוג שהוא. היהודים, מנגד, הוקעו כמי שעומדים מאחורי הפצתם של חומרים ממכרים בגרמניה ואירופה. אולם מחקר חדש ונועז טוען כי הרייך השלישי היה רווי כולו בסמי מרץ והזייה. המחבר, נורמן אוהלר, מספק הסבר חדש ומקורי – כימי – להחלטות מפתח ולאירועים צבאיים חשובים בזמן מלחמת העולם השנייה, לרבות הצלחת "מלחמת הבזק" הנאצית מול צרפת. מדוע היטלר הולעט בהירואין, קוקאין ותמציות מוזרות של בעלי חיים, וכיצד הדבר השפיע על קבלת ההחלטות שלו? האם יש קשר בין סמים להשמדת העם היהודי? ינשוף היסטורי במסע מוזר במיוחד למחוזות ההזייה. 

Blitzed - title page

אחד האירועים המפתיעים והמוזרים ביותר במלחמת העולם השנייה, היתה תבוסתה המוחצת והמהירה של צרפת מול הפלישה הנאצית בקיץ 1940. אולם הניצחון הגרמני המזהיר לא היה מובטח מראש, והיטלר חב אותו במידה רבה לצירוף מקרים עיוור. בתחילת 1940, המטכ"ל הגרמני הכין תוכנית פלישה עייפה וחסרת מעוף, שהיתה דומה במידה רבה ל"תוכנית שליפן" המפורסמת ממלחמת העולם הראשונה. לפי תוכנית זו, הוורמאכט ירכז את עיקר כוחו בגיזרה הצפונית, יעבור דרך בלגיה, יעקוף את קו הביצורים הצרפתי (קו מאז'ינו) ויתקדם לעבר פריז. אלא שהצרפתים התכוננו מאז 1918 בדיוק לאפשרות הזאת, ותכננו לשלוח את עיקר צבאם לצפון בלגיה כדי לבלום את המהלומה. אלא שבמקרה, טייס גרמני נפל בידי הצרפתים, ועמו התוכניות הסודיות. היה צורך לשנותן, וקבוצה של גנרלים צעירים ונמרצים שכנעו את היטלר "להחליף דיסקט". ארכיטקט התוכנית החדשה, גנרל אריך פון מנשטיין, הציע לפלוש בגיזרה הדרום בלגית, דרך האזור המיוער של הרי הארדנים. היתרון בתוכנית: הצרפתים היו בטוחים, משום מה, שההרים הללו אינם עבירים לכוחות שריון. תנועה מהירה דרך הרי הארדנים תוכל לכתר את עיקר הצבא הצרפתי והבריטי מדרום ולסגור עליו במלקחיים. הרמטכ"ל הצרפתי, בטפשותו הרבה, לא השאיר עתודות אסטרטגיות במולדת, וכך לא היה דבר שיבלום את הפלישה הגרמנית. כלומר – התוכנית של מנשטיין שיחקה בדיוק על נקודות החולשה הצרפתיות. היטלר, שתמיד העריך תעוזה והרפתקנות, אישר את פקודת המבצע.

Blitzed - Manstein

גנרל אריך פון מנשטיין – הוגה מבצע הפלישה לארדנים

הסיפור הזה ידוע היטב לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה. מה שפחות ידוע, זה שבתוכנית הארדנים היו גם חסרונות רבים. האזור המיוער היה באמת בעייתי עבור כוחות שריון. הדרכים בו היו צרות ופקוקות, ועם קצת מאמץ ותעוזה הצרפתים היו יכולים לרסק את הטורים הגרמניים גם עם כוחות קטנים ביחס. שוב למזלם של הגרמנים, הצרפתים שמו בגיזרה כוחות ירודים באופן יחסי, אבל היה ברור שאם יבחינו בתנועה הגרמנית ינסו להעביר לשם כוחות גדולים ומובחרים יותר. כלומר – מבצע הארדנים היה הימור אדיר, והגרמנים היו חייבים להריצו במהירות הבזק. גנרל היינץ גודריאן, מצביא השריון המבריק שמילא חלק מרכזי במבצע, העריך שיש להשלים את התנועה תוך שלושה ימים. זה היה קצב מטורף, לא אנושי, שהצריך נהיגה ללא הפסקה בתנאי בלגן, ערבוביה – יתכן שתוך כדי לחימה. לכן, ביקש גודריאן מצוותי הטנקים לא לישון במשך 72 שעות. לאחר תבוסת צרפתים, שיבח הגנרל את חייליו, ואמר שבעוד הוא הורה להם לא לישון שלושה ימים, הם לא ישנו יותר משבוע. היטלר טען שההישג הזה נבע מחוסנו הגזעי של החייל הגרמני, אבל אין סיבה להאמין להבלים הללו. גם חיילים גרמנים הם בני אדם, והאורגניזם האנושי צריך שינה, אפילו בתנאי אדרנלין של מלחמה. וכאן נשאלת השאלה: איך צוותי הטנקים הצליחו לעשות זאת?

את התשובה המפתיעה נותן החוקר הגרמני נורמן אוהלר, בספרו המרתק, "תחת מתקפה: סמים ברייך השלישי" (Blitzed: Drugs in the Third Reich). מסתבר שהצבא הגרמני, בניצוחם של רופאים צבאיים "משוגעים לדבר" נתן לחייליו לא פחות מ-35 מיליון כדורי פרוויטין, סם ממריץ שידוע לנרקומנים מודרניים כ"קריסטל מאת'". ככל הנראה לא כל החיילים סוממו, ורוב הסמים חולקו לצוותי הטנקים שעמדו בחוד של הבליצקריג. הניצחון הזה עלה במחיר יקר לחיילים עצמם, שרבים מהם התמכרו לסם הרעיל והמסוכן, והמשיכו לקחת אותו ברשות במהלך המלחמה, ובניגוד לחוק גם אחריה. הצרפתים, דרך אגב, נתנו לחיילים שלהם יין אדום. יעיל הרבה פחות, כמסתבר.

Blitzed - Pervitin

ההסבר של אוהלר מוכיח שהמהירות של הבליצקריג היתה תלויה במידה רבה בחומרים כימיים, וחושף את חוסר האנושיות של האסטרטגיה הזאת אך גם את מגבלותיה. פרוויטין, חזק ככל שיהיה, אינו תחליף לשינה. הוא מסוגל לדחות עייפות, אך לא לבטלה לחלוטין. גם במבצע ברברוסה, הפלישה הנאצית לברית המועצות, חילק הצבא את סם המרץ לחייליו – אולם האפקט שלו היה שולי. אפשר לדרבן חיילים באמצעות פרוויטין כאשר מדובר במרווח זמן קריטי של שלושה ימים, אבל לא לתנועה אינסופית במרחבים האדירים של ברית המועצות. כשמבינים שהבליצקריג נגד צרפת לא היה מצליח ככל הנראה ללא שימוש מסיבי בסמים, מבינים יותר טוב את נקודות התורפה שלו מול אויב בסדר הגודל של רוסיה. מלחמת הבזק מאבדת מכוחה ומזוהרה במהירות ככל ששטח האויב שלך גדול יותר. אין בה שום תועלת נגד יריב ששטחו משתרע מקצה פולין ועד גבול יפן.

Blitzed - tanks

הפרוויטין לא עזר – טנקים במבצע ברברוסה

אוהלר אינו חוקר טיפוסי. במקצועו הוא לא היסטוריון, אלא סופר ותסריטאי. את הפרוויטין גילה בפעם הראשונה במקרה, כאשר ידיד שלו, די ג'יי מברלין, "עלה" במקרה על מאגר סמים נאצי ישן באחד מבתי המרקחת במזרח העיר. התקליטן ניסה את הכדורים המתפוררים בעצמו, ונדהם מעוצמתם, שבוודאי הועמה עם השנים. אוהלר, שהתעניין בנושא, הצליח למצוא את רישומיו של תיאודור מורל, רופאו האישי של היטלר, וראה כיצד הלעיט מטפל האליל את הפייצנט שלו בעשרות סוגים של סמים ותרופות מסוגים שונים ומשונים. וזה דבר מדהים: הרייך השלישי, שהציג את עצמו כטהור, צלול ונקי, והוקיע את היהודים כמפיצי הסמים בגרמניה ובעולם, היה בעצמו רווי בסמי הזיה. באופן תיאורטי, היו חוקים נוקשים נגד סמים בגרמניה, אבל בפועל השתמשו בהם בכל מקום כמעט, מהצבא, עבור בפקידות וכלה בפיהרר ועוזרו הקרוב הרמן גרינג. מפקד חיל האוויר ומספר 2 היה מכור קשה למורפיום. בהתחלה, חשב אוהלר לכתוב רומן על הנושא, אולם הראיות נראו לו חזקות מספיק כדי לבסס מחקר היסטורי. למרות בעיות והגזמות מסויימות (שעוד נדבר עליהן), הוא הצליח במשימה הזאת באופן מעורר השתאות.

מלבד ה"פיסה החסרה" שמסבירה טוב כל כך את הצלחת הבליצקריג הגרמני בצרפת, הדיון המרתק ביותר בספר הוא השפעת הסמים על היטלר עצמו. עוד בשנות השלושים, טופל הפיהרר בידי רופא ברלינאי מצליח, פרופסור תיאודור מורל. ההוראות שניתנו למורל היו פשוטות יחסית: היטלר חייב לעבוד ללא הפרעות בריאותיות. הוא לא יכול לקחת "חופשות מחלה". אולם הפיהרר, לעיתים קרובות מדי, לקה בשפעת, או סבל מבעיות עיכול קשות (משפחתיות ככל הנראה) לרבות נפיחות בבטן וגזים שעינו אותו. בנוסף, כדי להזין את התדמית שלו כ"על אדם" כל יכול, הוא נהג לנאום בפני ההמונים בחורף, לבוש במדים דקים. כדי "לחזק" את היטלר, לרכך את הסימפטומים של תחלואיו הרבים ולסייע לו לעמוד טוב יותר במזג אוויר קר, הלעיט אותו מורל בזריקות ויטמינים וגלוקוזה יומיות. החל מ-1941, היטלר התחיל לקבל גם מנות קבועות של אויקודל, סם שדומה להירואין, בתוספת למיני זריקות אחרות, שונות ומשונות. ככל שמצבו הבריאותי הלך והחמיר, מורל ניסה לרכך את הסימפוטמים באופן נואש יותר ויותר, וגלש לתחום רפואת האליל. הוא נתן למטופל שלו, "פציינט מספר 1", מינון הולך וגובר של תרופות וטרינריות ותמציות שהפיק מרקמות בעלי חיים, לרבות אשכים של פר. האויקודל, אולי המרכיב החשוב ביותר בקוקטייל התרופות הזה, יכול לסייע להסביר את הלך הרוח של היטלר במהלך המלחמה: אופוריה מוחלטת, ניתוק מהמציאות ו"אופטימיות" שהדביקה רבים מתומכיו.

המצב של "פציינט מספר 1" החמיר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944 – נסיונה האחרון של תנועת ההתנגדות הגרמנית לחסל את הפיהרר ואת המשטר הנאצי, עליו כתבתי במפורט בספרי, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר (גירסה מלאה יותר באנגלית: The Plots against Hitler). התיק של קולונל קלאוס פון שטאופנברג לא הרג אמנם את היטלר, אבל החריש אותו באוזן אחת, חרך וזיעזע אותו קשות. לאחר ההתנקשות, סבל היטלר מצלצולים באוזניים ומיני תחלואים ומיחושים. אבל מכיוון שהוא רצה להמשיך באותו משטר עבודה, מורל הגביר את מינון הסמים שלו. באותו הזמן נכנס לתמונה גם רופא מתחרה, מהצבא, שניסה לחשוף את נכליו של מורל ולסלק אותו מהפיהרר. אולם גם הרופא הצבאי לא הגיע בידיים ריקות, ונתן להיטלר קוקאין. אוהלר טוען שהשילוב בין אופייאטים מרגיעים כמו אויקודל, שמשרים אופוריה, לסמי מרץ כמו קוקאין, יצרו סופה ביוכימית במוח של היטלר, ויכולים שוב להסביר במידה רבה את הטירוף ההולך והגובר שלו בשלהי 1944, כמו גם את תנועתו המתמדת בין אופוריה, פרצי אופטימיות, התפרצויות זעם ודיכאון. אוהלר טוען גם שידיו הרועדות של היטלר בבונקר ב-1945 לא נגרמו בגלל מחלת הפרקינסון, כפי שחשבו עד היום רוב החוקרים. למעשה, מורל נתן לו רק פעם אחת תרופה לפרקינסון, ולא מזכיר את המחלה הזאת ברישומיו. לדעתו של אוהלר, הרעידות היו תסמינים של קריז. ב-1945, מורל לא הצליח להשיג יותר זריקות אויקודל, ו"פציינט מס' 1" חווה את מה שחווה כל נרקומן כשאוזל מלאי הסמים.

Blitzed - Untergang

נרקומן בקריז? השחקן ברונו גנץ מגלם את היטלר הדועך בסרט "הנפילה"

שאלה נוספת, שאוהלר מתייחס אליה בקצרה, היא ההשפעה של הסמים על השואה ורצח היהודים. האם ניתן לומר שהנאצים ביצעו את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה תחת השפעת סמים? כאן, תשובתו של המחבר שלילית באופן נחרץ. היטלר פיתח את עקרונות האידיאולוגיה שלו הרבה לפני שהיה מסומם, ורוב המעורבים בשואה לא היו נתונים להשפעת סמים. אין למשל ראיות שרוצחי האיינזצגרופן לקחו סמים, אם כי לפעמים תדלקו את עצמם בשנאפס כדי לשכוח את ייסורי המצפון. מפעילי תאי הגזים, נהגי הרכבות, שומרי מחנות הריכוז וההשמדה, שלא לדבר על המערך הפקידותי הענף שבלעדיו השואה לא היתה אפשרית, לא צרכו אלכוהול וסמים יותר מגרמנים אחרים.

כפי שרמזתי קודם, יש לראות את ספרו של אוהלר כאחת התרומות החשובות והמקוריות ביותר למחקר הרייך השלישי בימינו, גם ובמיוחד משום שלא מדובר בהיסטוריון מקצועי עם ותק של עשרות שנים. אוהלר מצליח להוסיף למשוואה שלנו עוד גורם חשוב, שמסייע להסביר אירועי מפתח במלחמת העולם השנייה כמו הצלחת הבלציקריג בצרפת. הוא גם מביא ראיות (ספורדיות יותר) שגם בצבאות בעלות הברית השתמשו בסמים, וכוחות מזויינים אף ממשיכים להשתמש בהם עד ימינו אלו. ככל הנראה, מי שינתח מבצעים צבאיים בעתיד יאלץ לשאול את עצמו האם סמים היו מעורבים, ואם כן – מה היתה מידת השפעתם. חוקרים עתידיים גם לא יוכלו להתעלם מהשפעת החומרים הכימיים על קבלת ההחלטות של היטלר. לא יתכן שמנות יומיות של יותר מ-90 סוגים של סמים, תמציות ותרופות שונות ומשונות לא השפיעו כלל על קבלת ההחלטות שלו ברגעי לחץ וצמתי מפתח, ובמיוחד לקראת סוף המלחמה.

עם זאת, ב-Blitzed יש גם מספר בעיות וחסרונות שכדאי לתת עליהם את הדעת. כמו כל מי שמנסה לקדם תזה חדשה, אוהלר מגזים לפעמים בחשיבותה. סר ריצ'רד אוונס, היסטוריון ותיק ונודע של הרייך השלישי, קטל את הספר באופן מרושע ולא הוגן (כפי שהוא קוטל כמעט כל ספר מקורי שיוצא על התקופה) – אבל יש ממש בטענתו שאוהלר הגזים הן באומדן הכמותי של משתמשי הסמים בגרמניה והן במידת השפעתם. מספר המשתמשים בגרמניה של ויימאר וברייך השלישי היה כנראה נמוך בהרבה ממה שמשער אוהלר, בעיה שיש לפתור בעתיד בעזרת מחקרים כמותיים מעמיקים יותר. הוורמאכט נתן כמויות גדולות של סמים לחייליו במבצעים מסויימים, כמו הבליצקריג בצרפת, אבל לא תמיד, לא לכל היחידות ולא במשך כל המלחמה. אפילו בצרפת, הסמים ניתנו בעיקר לצוותי הטנקים ולא לכל חייל וחייל.

לפעמים אוהלר גולש גם להערכות צבאיות תמוהות. הוא מנסה, למשל, לתת הסבר כימי ל"נס של דנקירק" – עצירתם המפתיעה של הגרמנים שסייעה לבריטניה לפנות את עיקר צבאה מצרפת הקורסת. קבלת ההחלטות הגרמנית בדנקירק היא עד היום סוג של תעלומה, אבל נהוג להסבירה בשחצנות התהומית של גרינג, מפקד חיל האוויר, שרצה לרסק את הכוחות הבריטיים בעצמו ללא עזרת הצבא, או בחוסר הרצון של היטלר להכריע את בריטניה לחלוטין. אוהלר טוען שהצבא, שהולעט בסמי מרץ, רצה להתקדם בלי להתחשב בתוצאות, ואילו גרינג, שהתמכר למורפיום מרגיע, נתקף ב"אופטימיות קוסמית" והיה בטוח שיוכל לרסק את הבריטים לבדו ללא עזרה. ההסבר הזה קלוש למדי, ולו מפני שאין כל ראיות שראשי הצבא נטלו בעצמם סמי מרץ. לזכותו של אוהלר, הוא כותב בעצמו שמדובר בהשערה בלבד.

ובכל זאת, הבעיות הללו אינן מעיבות על הספר של אוהלר. הוא כתוב נפלא, מרתק וקולח, ומי שיקרא אותו בפרופורציה הנכונה ובניכוי ההגזמות, יוכל להרוויח ממנו המון. לדעתי, מדובר בקריאת חובה לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה.

Blitzed יתורגם בקרוב לעברית בהוצאת מטר.

Norman Ohler, Blitzed – Drugs in the Third Reich (Houghton Mifflin Harcourt, 2017)

מי מפחד מהאימפריה היפנית? הזמנה לכנס המיליטריזם הגדול

רוח רפאים רודפת את אסיה: רוח הבלהות של המיליטריזם היפני.

האימפריה היפנית קצרת הימים מתקשרת לרוב עם  טראומה של כיבוש אכזרי, צונאמי של דם ואש ששטף את אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה: פשעי מלחמה כמו אונס ננג'ינג, טבח מנילה והאונס ההמוני של "נשות הנחמה". אבל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני אותה תקופה איומה, האימפריה היפנית ייצגה עבור רבים מנתיניה גם חלומות של קדמה, מודרניות ואחווה פאן אסייאתית. לטוב ובעיקר לרע, המיליטריזם היפני היה אחד ממנועי השינוי העיקריים במזרח אסיה המודרנית, ואי אפשר להבין את האזור החשוב הזה בלעדיו.

בין ה-18 ל-20 ביוני, החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית יערוך כנס עם טובי החוקרים מישראל, ארצות הברית, יפן, אוסטרליה, וייטנאם ומדינות אירופה השונות. בשלושת ימי הכנס, ננסה להתבונן מחדש על המיליטריזם היפני. באופן ספציפי, ננסה לגלות את עקבותיהם הנשכחות של בוניו ומחולליו – הרפתקנים, קצינים ומדינאים – שלעיתים קרובות התעמתו, התקוטטו ואפילו רצחו זה את זה. אחדים מהדוברים יפליגו אל מעבר למחוזות יפן, וידברו על תופעת המיליטריזם בכללותה, על הרפתקנותו של הצבא הפקיסטני, או על הקשר האמיץ בין המיליטריזם היפני להתפתחותה של דרום קוריאה המודרנית.

הכנס ייפתח ב-18 ביוני, ב-18:00 בערב, בית מאירסדורף באוניברסיטה העברית, במופע ריקודים יפניים מסורתי של להקת נאנקה, והופעת נשק יפני מסורתי של אומני אייקידו. את הרצאות המליאה יתנו פרופ' בן עמי שילוני (האוניברסיטה העברית), פרופ' אנדרו גורדון (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ' שלדון גרון (אוניברסיטת פרינסטון). כל המופעים וההרצאות פתוחים לקהל הרחב, ואין צורך בכרטיס.

ביום שלישי, ה-20 ביוני, ב-10:00 בבוקר, אני אדבר על הרפתקנים, מרגלים והצדדים הנסתרים של האימפריאליזם היפני.  כל ההרצאות באולם אבא אבן במכון טרומן לקידום השלום, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית.

האירועים בחסות מרכז פריברג, מכון טרומן לקידום השלום, החוג ללימודי אסיה וקרן עזריאלי.

התוכניה המלאה מופיעה באתר הכנס (אם תקליקו מחכה לכם הפתעה)

Background2

להביט למפלצת בעיניים: על כוחנות, אלימות והשמאל

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, הגוף הבוחר את רשימת המועמדים לכנסת, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות של מפלגת השמאל. "אוף, איזה כוחנות", אמרה פעילה אחת, שהתבוננה בכרזה של מועמדת שציירה את עצמה כגיבורת על. "התכוונתי להצביע לה אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה." שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם הם מן המפורסמות. וזו בדיוק הבעיה שלו. ומה הקשר לפיגוע הטרור הימני-קיצוני בפורטלנד? 

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת. מכל החוויות הנעימות יותר והנעימות פחות באותו יום פריימריז, אני זוכר אירוע קטן אחד במיוחד. אחת המועמדות השוליות יותר דאז, כיום פעילה בכירה בתנועה הרפורמית, היתה בעוונותיה גם אלופת שחייה. בקטע הומוריסטי למחצה, היא הצטלמה "עושה שריר" בפוזה של גיבורת על מסרט מצויר. לא הכרזה המוצלחת ביותר בעולם, יש להודות, וגם אני לא התלהבתי במיוחד כשעברתי לידה. אבל לפעילה ותיקה שעברה לידי היו דעות קצת יותר חזקות. "אוף, איזה כוחנות", היא אמרה בסלידה אנינת טעם ועיקמה את אפה קלות, "התכוונתי להצביע לה, אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה."

Image result for ‫ועידת מרצ‬‎

סולדים מאלימות. ועידת מרצ. קרדיט: וואלה.

שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם היא מן המפורסמות. "עיטורים צבאיים עושים לי פריחה," אמרה פעם פרופ' טניה ריינהארדט ז"ל, מהאורים והתומים של הברנז'ה הותיקה בישראל. לא מדובר בכלל אוניברסלי, כמובן. יש לו חריגים רבים, ולפעמים, אלימותם של ה"מדוכאים" למיניהם מקבלת הנחת סלב גם אצל השמאלנים האדוקים ביותר. במאבקים הפנימיים שלהם, שמאלנים הם כמובן כוחניים כמו כל אחד אחר. אבל במילייה הרלוונטי, כוחנות ואלימות הן בדרך כלל מילות גנאי. לא הייתי מסתייג מכך במיוחד, אלמלא הסלידה מתופעות אלו היתה מלווה, ביותר מדי מקרים, בחוסר נכונות להתבונן בהן, להכיר אותן מקרוב ולהתחשב בנוכחותן בעולם.

כהיסטוריון צבאי שהסתובב רוב חייו המקצועיים במילייה שמאלי, הסלידה הזאת היא תופעה שנתקלתי בה כמעט מדי יום, במיוחד באירופה וארצות הברית. "בשביל מה ללמוד על מלחמות," אמרה לי דוקטורנטית אמריקאית יום אחד בקול חסוד, "רק כדי שנדע להרוג יותר טוב בפעם הבאה?" האופן שבו היסטוריונים צבאיים מופלים ומודרים בחלקים נרחבים של האקדמיה הפרוגרסיבית במערב מעיד כאלף עדים שהסנטימנט של אותה דוקטורנטית לא היה נדיר ומבודד. ברוב המחלקות להיסטוריה של האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית ובאירופה אין אפילו היסטוריון צבאי אחד; מומחית עם תואר דוקטור ליפן שהכרתי פעם בארצות הברית לא היתה מסוגלת לספר כמעט דבר על פרל הרבור, וחוקרים רבים שמלמדים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה עוסקים רק ב"גורמים" ו"השלכות" תרבותיות ואידיאולוגיות, או בתדמיות וזיכרון, בלי לומר כמעט מילה על הלחימה שהיתה שם באמצע. "מאז שנות השישים, נוטים לחשוד בתחום הזה, שנתפס כמשרת את השלטון", אמר לי פרופסור אחר, וייעץ לי בחום להתעסק בדברים אחרים. הנחת היסוד היא שאם ההתנגדות למלחמה מוצדקת (ולעיתים קרובות היא אכן מוצדקת: הרג בני אדם ללא הכרח זה דבר רע ומכוער), כדאי להתעלם מקיומה ואז היא אולי תתפוגג.

Image result for ‫לידל-הארט‬‎

הרוצה בשלום, ילמד על המלחמה. סר באזיל לידל-הארט

המציאות, כמובן, הפוכה לגמרי. כפי שקבע האסטרטגי הבריטי לידל-הארט, שבלקחיו כבר עסקנו בעבר כאן בינשוף, מי שרוצה לשמור על השלום חייב ללמוד לעומק את תולדות המלחמה בימים עברו. וגם כשאנחנו מדברים על המציאות, ולא על ההיסטוריה, אי אפשר להתמודד עם קיומה של אלימות בלי להבין אותה לפרטיה, ולפעמים אי אפשר להגן על חפים מפשע בלי להשיב באלימות שכנגד.

דוגמא מוזרה במיוחד ראינו לאחרונה בארצות הברית. כולכם שמעתם, כך אני משער, על הפיגוע בפורטלנד. טרוריסט ימני-קיצוני הציק לאישה מוסלמית ברכבת תחתית, ורצח בדם קר שני גברים שניסו להתערב לטובתה. בעקבות התקרית הזאת, ותקריות גזעניות אחרות ששטפו את ארץ הפסים והכוכבים מאז בחירתו של הדונלד לנשיאות, החלו ארגונים שונים לאמן אזרחים בסדנאות התערבות, נוסח "מה תעשה כשאתה רואה התקפה גזענית". רוב הטכניקות שנלמדות שם (למשל, לשאול את התוקף שאלות לא קשורות כדי להפיג את המתח) יכולות אולי לעבוד במקרים קלים, אבל מה במקרה של גזען אלים שנחוש לפגוע פיזית בלא לבנים? הוא לא יירתע כשישאלו אותו מה השעה. אז האם לקרוא למשטרה? תודה ששאלתם, לא. לפי כתבת הארץ טלי קרופקין, "ארגוני סיוע למוסלמים ומדריכים בסדנאות התערבות מייעצים שלא להזעיק את המשטרה לאירוע כי הקורבנות עשויים להיות מהגרים ללא מסמכים. בנוסף, מיעוטים בארצות הברית חשופים יותר לאלימות משטרתית, והארגונים מזהירים כי שוטרים שיוזמנו לאירוע עשויים לתקוף דווקא את הקורבן. בינתיים, הימנעות מהזעקת שוטרים לאירוע רק מוסיפה לאחריות שנופלת על קורבנות התקיפה או עוברי אורח לא מנוסים שמתבקשים להתמודד עם מצבים מסוכנים בכוחות עצמם."

Image result for Portland attack

רצח שני גברים שניסו להגן על אישה מוסלמית. המחבל מפורטלנד

אתם מבינים מה קורה כאן? ארגונים ופעילים מטיפים שלא לקרוא למי שמוסמך ויכול למנוע אלימות, בין אם מתוך שנאה למשטרה ולשלטון ובין אם מתוך חשש שקורבנות התקיפה עברו גם הם על החוק. אז אם המשטרה לא תמנע את האלימות, מי ימנע? אולי אזרחים מודעים פוליטיות שיתערבו בתקיפה? לא ולא. שימו לב לקטע אחר מאותה כתבה:

בסוף הסדנה, התלמידים התבקשו להשתתף בהדמיה של אירוע בקרון הרכבת התחתית, שבה אדם ממלמל "טרוריסטים" לעבר אשה מוסלמית וילדיה. חלק מהמשתתפים בחרו לשנות את מקומם במטרו כדי לחצוץ בגופם בין האשה המוסלמית לתוקף, אחרים אמרו בקול "אני לא מרגיש בנוח עם הערות כאלה". "תסלחי לי, אבל אנחנו מתבקשים לדמיין אירוע של תקיפה במטרו, והרי השבוע היתה תקיפה דומה, ושני גברים שהתערבו נהרגו", אמרה אחת המשתתפות בסיום ההדמיה. המדריכה נמנעה מתשובה ישירה, והסבירה כי לא כל התערבות עובדת. "חוץ מזה, יש אירועים רבים שעוברי אורח התערבו בהצלחה, ועליהם לא שומעים בחדשות", אמר אחד המשתתפים, ואחרים הנהנו בהסכמה.

המדריכה היתה אמורה לדעת שמי שמספיק פזיז וטיפש לא לקרוא למשטרה כשהוא רואה אלימות גזענית מולו, צריך לפחות להיות מאומן די הצורך להתערב בכוח ולמנוע אותה. אבל היא לא מוכנה להודות בכך, כי הרי זה "כוחני". אם נתעלם מקיומה של האלימות, אם לא נביט למפלצת בעיניים, אולי היא תיעלם איכשהו מעצמה.

רק שזה לעולם לא יקרה, כי העולם הזה הוא עולם אכזרי, שבו כוח ואלימות משחקים תפקיד מרכזי. מי שרוצה למנוע אלימות ומלחמה במידת האפשר, חייב להבין ולהכיר אותן היטב. מי ששם לו למטרה להגן על קורבנות, חייב להיות מוכן להגן עליהם גם בכוח אם כלו כל הקיצים. ולפעמים – בוודאי ביחסים בינלאומיים – כל דבר שנבחר לעשות, או להימנע מלעשות – יוביל למותם של קורבנות חפים מפשע. כדי לכבוש את העיר מוסול מידי דאע"ש, יש להפציץ במטוסים וארטילריה ולהפיל קורבנות אזרחיים מרובים. מצד שני, המשך שלטונו של דאע"ש יפיל גם הוא קורבנות אזרחיים מרובים. בעולם האמיתי, הבחירה היא בדרך כלל לא בין טוב לרע, אלא בין רע לרע יותר. מי שרוצה לשרוד ולקדם את האינטרסים הבסיסיים שלו, חייב להיות מוכן למלחמה ולפעמים גם לבצע עוולות. כדי לשפר את המצב בעולם, ולו במעט, חייבים קודם כל להבין את האמת הפשוטה הזאת.

 

 

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: