ארכיון הבלוג

מי מפחד מהאימפריה היפנית? הזמנה לכנס המיליטריזם הגדול

רוח רפאים רודפת את אסיה: רוח הבלהות של המיליטריזם היפני.

האימפריה היפנית קצרת הימים מתקשרת לרוב עם  טראומה של כיבוש אכזרי, צונאמי של דם ואש ששטף את אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה: פשעי מלחמה כמו אונס ננג'ינג, טבח מנילה והאונס ההמוני של "נשות הנחמה". אבל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני אותה תקופה איומה, האימפריה היפנית ייצגה עבור רבים מנתיניה גם חלומות של קדמה, מודרניות ואחווה פאן אסייאתית. לטוב ובעיקר לרע, המיליטריזם היפני היה אחד ממנועי השינוי העיקריים במזרח אסיה המודרנית, ואי אפשר להבין את האזור החשוב הזה בלעדיו.

בין ה-18 ל-20 ביוני, החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית יערוך כנס עם טובי החוקרים מישראל, ארצות הברית, יפן, אוסטרליה, וייטנאם ומדינות אירופה השונות. בשלושת ימי הכנס, ננסה להתבונן מחדש על המיליטריזם היפני. באופן ספציפי, ננסה לגלות את עקבותיהם הנשכחות של בוניו ומחולליו – הרפתקנים, קצינים ומדינאים – שלעיתים קרובות התעמתו, התקוטטו ואפילו רצחו זה את זה. אחדים מהדוברים יפליגו אל מעבר למחוזות יפן, וידברו על תופעת המיליטריזם בכללותה, על הרפתקנותו של הצבא הפקיסטני, או על הקשר האמיץ בין המיליטריזם היפני להתפתחותה של דרום קוריאה המודרנית.

הכנס ייפתח ב-18 ביוני, ב-18:00 בערב, בית מאירסדורף באוניברסיטה העברית, במופע ריקודים יפניים מסורתי של להקת נאנקה, והופעת נשק יפני מסורתי של אומני אייקידו. את הרצאות המליאה יתנו פרופ' בן עמי שילוני (האוניברסיטה העברית), פרופ' אנדרו גורדון (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ' שלדון גרון (אוניברסיטת פרינסטון). כל המופעים וההרצאות פתוחים לקהל הרחב, ואין צורך בכרטיס.

ביום שלישי, ה-20 ביוני, ב-10:00 בבוקר, אני אדבר על הרפתקנים, מרגלים והצדדים הנסתרים של האימפריאליזם היפני.  כל ההרצאות באולם אבא אבן במכון טרומן לקידום השלום, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית.

האירועים בחסות מרכז פריברג, מכון טרומן לקידום השלום, החוג ללימודי אסיה וקרן עזריאלי.

התוכניה המלאה מופיעה באתר הכנס (אם תקליקו מחכה לכם הפתעה)

Background2

להביט למפלצת בעיניים: על כוחנות, אלימות והשמאל

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, הגוף הבוחר את רשימת המועמדים לכנסת, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות של מפלגת השמאל. "אוף, איזה כוחנות", אמרה פעילה אחת, שהתבוננה בכרזה של מועמדת שציירה את עצמה כגיבורת על. "התכוונתי להצביע לה אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה." שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם הם מן המפורסמות. וזו בדיוק הבעיה שלו. ומה הקשר לפיגוע הטרור הימני-קיצוני בפורטלנד? 

פעם, לפני שנות דור, הייתי חבר בועידת מרצ, וזכיתי להשתתף בבחירות המקדימות לרשימת המפלגה לכנסת. מכל החוויות הנעימות יותר והנעימות פחות באותו יום פריימריז, אני זוכר אירוע קטן אחד במיוחד. אחת המועמדות השוליות יותר דאז, כיום פעילה בכירה בתנועה הרפורמית, היתה בעוונותיה גם אלופת שחייה. בקטע הומוריסטי למחצה, היא הצטלמה "עושה שריר" בפוזה של גיבורת על מסרט מצויר. לא הכרזה המוצלחת ביותר בעולם, יש להודות, וגם אני לא התלהבתי במיוחד כשעברתי לידה. אבל לפעילה ותיקה שעברה לידי היו דעות קצת יותר חזקות. "אוף, איזה כוחנות", היא אמרה בסלידה אנינת טעם ועיקמה את אפה קלות, "התכוונתי להצביע לה, אבל עכשיו אני מוחקת אותה מהרשימה."

Image result for ‫ועידת מרצ‬‎

סולדים מאלימות. ועידת מרצ. קרדיט: וואלה.

שנאתו של השמאל המערבי "העמוק" לכוחנות, אלימות, צבאיות ומיליטריזם היא מן המפורסמות. "עיטורים צבאיים עושים לי פריחה," אמרה פעם פרופ' טניה ריינהארדט ז"ל, מהאורים והתומים של הברנז'ה הותיקה בישראל. לא מדובר בכלל אוניברסלי, כמובן. יש לו חריגים רבים, ולפעמים, אלימותם של ה"מדוכאים" למיניהם מקבלת הנחת סלב גם אצל השמאלנים האדוקים ביותר. במאבקים הפנימיים שלהם, שמאלנים הם כמובן כוחניים כמו כל אחד אחר. אבל במילייה הרלוונטי, כוחנות ואלימות הן בדרך כלל מילות גנאי. לא הייתי מסתייג מכך במיוחד, אלמלא הסלידה מתופעות אלו היתה מלווה, ביותר מדי מקרים, בחוסר נכונות להתבונן בהן, להכיר אותן מקרוב ולהתחשב בנוכחותן בעולם.

כהיסטוריון צבאי שהסתובב רוב חייו המקצועיים במילייה שמאלי, הסלידה הזאת היא תופעה שנתקלתי בה כמעט מדי יום, במיוחד באירופה וארצות הברית. "בשביל מה ללמוד על מלחמות," אמרה לי דוקטורנטית אמריקאית יום אחד בקול חסוד, "רק כדי שנדע להרוג יותר טוב בפעם הבאה?" האופן שבו היסטוריונים צבאיים מופלים ומודרים בחלקים נרחבים של האקדמיה הפרוגרסיבית במערב מעיד כאלף עדים שהסנטימנט של אותה דוקטורנטית לא היה נדיר ומבודד. ברוב המחלקות להיסטוריה של האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית ובאירופה אין אפילו היסטוריון צבאי אחד; מומחית עם תואר דוקטור ליפן שהכרתי פעם בארצות הברית לא היתה מסוגלת לספר כמעט דבר על פרל הרבור, וחוקרים רבים שמלמדים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה עוסקים רק ב"גורמים" ו"השלכות" תרבותיות ואידיאולוגיות, או בתדמיות וזיכרון, בלי לומר כמעט מילה על הלחימה שהיתה שם באמצע. "מאז שנות השישים, נוטים לחשוד בתחום הזה, שנתפס כמשרת את השלטון", אמר לי פרופסור אחר, וייעץ לי בחום להתעסק בדברים אחרים. הנחת היסוד היא שאם ההתנגדות למלחמה מוצדקת (ולעיתים קרובות היא אכן מוצדקת: הרג בני אדם ללא הכרח זה דבר רע ומכוער), כדאי להתעלם מקיומה ואז היא אולי תתפוגג.

Image result for ‫לידל-הארט‬‎

הרוצה בשלום, ילמד על המלחמה. סר באזיל לידל-הארט

המציאות, כמובן, הפוכה לגמרי. כפי שקבע האסטרטגי הבריטי לידל-הארט, שבלקחיו כבר עסקנו בעבר כאן בינשוף, מי שרוצה לשמור על השלום חייב ללמוד לעומק את תולדות המלחמה בימים עברו. וגם כשאנחנו מדברים על המציאות, ולא על ההיסטוריה, אי אפשר להתמודד עם קיומה של אלימות בלי להבין אותה לפרטיה, ולפעמים אי אפשר להגן על חפים מפשע בלי להשיב באלימות שכנגד.

דוגמא מוזרה במיוחד ראינו לאחרונה בארצות הברית. כולכם שמעתם, כך אני משער, על הפיגוע בפורטלנד. טרוריסט ימני-קיצוני הציק לאישה מוסלמית ברכבת תחתית, ורצח בדם קר שני גברים שניסו להתערב לטובתה. בעקבות התקרית הזאת, ותקריות גזעניות אחרות ששטפו את ארץ הפסים והכוכבים מאז בחירתו של הדונלד לנשיאות, החלו ארגונים שונים לאמן אזרחים בסדנאות התערבות, נוסח "מה תעשה כשאתה רואה התקפה גזענית". רוב הטכניקות שנלמדות שם (למשל, לשאול את התוקף שאלות לא קשורות כדי להפיג את המתח) יכולות אולי לעבוד במקרים קלים, אבל מה במקרה של גזען אלים שנחוש לפגוע פיזית בלא לבנים? הוא לא יירתע כשישאלו אותו מה השעה. אז האם לקרוא למשטרה? תודה ששאלתם, לא. לפי כתבת הארץ טלי קרופקין, "ארגוני סיוע למוסלמים ומדריכים בסדנאות התערבות מייעצים שלא להזעיק את המשטרה לאירוע כי הקורבנות עשויים להיות מהגרים ללא מסמכים. בנוסף, מיעוטים בארצות הברית חשופים יותר לאלימות משטרתית, והארגונים מזהירים כי שוטרים שיוזמנו לאירוע עשויים לתקוף דווקא את הקורבן. בינתיים, הימנעות מהזעקת שוטרים לאירוע רק מוסיפה לאחריות שנופלת על קורבנות התקיפה או עוברי אורח לא מנוסים שמתבקשים להתמודד עם מצבים מסוכנים בכוחות עצמם."

Image result for Portland attack

רצח שני גברים שניסו להגן על אישה מוסלמית. המחבל מפורטלנד

אתם מבינים מה קורה כאן? ארגונים ופעילים מטיפים שלא לקרוא למי שמוסמך ויכול למנוע אלימות, בין אם מתוך שנאה למשטרה ולשלטון ובין אם מתוך חשש שקורבנות התקיפה עברו גם הם על החוק. אז אם המשטרה לא תמנע את האלימות, מי ימנע? אולי אזרחים מודעים פוליטיות שיתערבו בתקיפה? לא ולא. שימו לב לקטע אחר מאותה כתבה:

בסוף הסדנה, התלמידים התבקשו להשתתף בהדמיה של אירוע בקרון הרכבת התחתית, שבה אדם ממלמל "טרוריסטים" לעבר אשה מוסלמית וילדיה. חלק מהמשתתפים בחרו לשנות את מקומם במטרו כדי לחצוץ בגופם בין האשה המוסלמית לתוקף, אחרים אמרו בקול "אני לא מרגיש בנוח עם הערות כאלה". "תסלחי לי, אבל אנחנו מתבקשים לדמיין אירוע של תקיפה במטרו, והרי השבוע היתה תקיפה דומה, ושני גברים שהתערבו נהרגו", אמרה אחת המשתתפות בסיום ההדמיה. המדריכה נמנעה מתשובה ישירה, והסבירה כי לא כל התערבות עובדת. "חוץ מזה, יש אירועים רבים שעוברי אורח התערבו בהצלחה, ועליהם לא שומעים בחדשות", אמר אחד המשתתפים, ואחרים הנהנו בהסכמה.

המדריכה היתה אמורה לדעת שמי שמספיק פזיז וטיפש לא לקרוא למשטרה כשהוא רואה אלימות גזענית מולו, צריך לפחות להיות מאומן די הצורך להתערב בכוח ולמנוע אותה. אבל היא לא מוכנה להודות בכך, כי הרי זה "כוחני". אם נתעלם מקיומה של האלימות, אם לא נביט למפלצת בעיניים, אולי היא תיעלם איכשהו מעצמה.

רק שזה לעולם לא יקרה, כי העולם הזה הוא עולם אכזרי, שבו כוח ואלימות משחקים תפקיד מרכזי. מי שרוצה למנוע אלימות ומלחמה במידת האפשר, חייב להבין ולהכיר אותן היטב. מי ששם לו למטרה להגן על קורבנות, חייב להיות מוכן להגן עליהם גם בכוח אם כלו כל הקיצים. ולפעמים – בוודאי ביחסים בינלאומיים – כל דבר שנבחר לעשות, או להימנע מלעשות – יוביל למותם של קורבנות חפים מפשע. כדי לכבוש את העיר מוסול מידי דאע"ש, יש להפציץ במטוסים וארטילריה ולהפיל קורבנות אזרחיים מרובים. מצד שני, המשך שלטונו של דאע"ש יפיל גם הוא קורבנות אזרחיים מרובים. בעולם האמיתי, הבחירה היא בדרך כלל לא בין טוב לרע, אלא בין רע לרע יותר. מי שרוצה לשרוד ולקדם את האינטרסים הבסיסיים שלו, חייב להיות מוכן למלחמה ולפעמים גם לבצע עוולות. כדי לשפר את המצב בעולם, ולו במעט, חייבים קודם כל להבין את האמת הפשוטה הזאת.

 

 

 

 

היכל התענוגות הנעלים – כשיפן החליטה להפריט את הריגול

אם איתרע מזלכם לחיות בסין של סוף המאה התשע עשרה, שלהי קיסרות הצ'ינג, ולצאת מקו הבריאות, יתכן שהשמועות היו מובילות אתכם לבית מרקחת יפני תמים למראה, שנשא את השם "היכל התענוגות הנעלים". מעטים מהלקוחות הסינים של בתי המרקחת הללו ידעו כי שימשו כמסווה לרשת ריגול יפנית מתוחכמת שנוהלה בידי הרפתקנים פרטיים. מדוע "הפריט" הצבא היפני את חלק הארי של פעולות הריגול והקומנדו שלו לכנופיות הרפתקנים אזרחיים שפעלו על דעת עצמם, ומה היו ההשלכות? ינשוף היסטורי על מרגלים, מתנקשים והקשר שלהם להשחתה הרת האסון של הצבא החזק ביותר במזרח אסיה.

resized_99263-bridge-of-spies1_24-20167_t630 (1)

אם איתרע מזלכם לחיות בסין של סוף המאה התשע עשרה, שלהי קיסרות הצ'ינג, ולצאת מקו הבריאות, הייתם יכולים להיעזר ברפואה הסינית המסורתית או לבקר מיסיונר נוצרי עם ידע רפואי כזה או אחר. הרפואה המערבית רק התחילה להיכנס לסין באותה התקופה, ולא היתה זמינה לכל תושביה. בערים הגדולות שנגחאי, בייג'ינג או וו-חאן, יתכן שהשמועה היתה מובילה אתכם לבית מרקחת יפני בשם "היכל התענוגות הנעלים" (Rakuzendō), שמכר תרופות מערביות באיכות גבוהה, לרבות משחות עיניים יעילות להפליא, וגם ספרים, עיתונים ומוצרי סידקית יפניים אחרים. בקומת הקרקע, סביר שהיה מקבל את פניכם מוכר סיני. אם הייתם רואים את אחד מאנשי הצוות היפניים, הוא היה מעניק לכם יחס מנומס, עסקי וענייני ביותר, ומסרב בכל תוקף להתווכח על פוליטיקה או לדבר על המתח ששרר בין שתי המדינות. אלו שהיו מצליחים להסתנן לקומה השנייה בסניף המרכזי בוו-חאן, שהיתה מחוץ לתחום ללקוחות, היו רואים אולי פוסטר מוזר עם כיתוב ביפנית. "המטרה של הבית הזה," נאמר בו, "היא להביא לשלום נצחי במזרח וישועה לכל באי עולם. רפורמה בסין היא השלב הראשון." מסר תמוה במקצת, שחשף טפח והסתיר טפחיים. מנהל הרשת, אראו סיי, היה למעשה סגן צעיר בצבא הקיסרי. במסווה של בית מרקחת, הוא הפעיל רשת ריגול מתוחכמת ומוצלחת למדי, אחת הראשונות שפעלו בסין מאז כינון היחסים המודרניים בין המדינות בשנת 1872. (כותבים מאוחרים יותר ללא מושג אמיתי על האירועים, ומחברי ספרי "היסטוריה של הריגול" בגרוש וחצי, הוטעו לימים מהשם "היכל התענוגות", וכתבו שאראו ניהל בוו-חאן בית זונות שבו אירח וסחט את אנשי האליטה הסינית. אין בכך שמץ של אמת: היכל התענוגות מכר רק תרופות, ספרים, עיתונים ומוצרים תמימים אחרים).

מרגלי היכל התענוגות - איור על כריכת הדו"ח של אראו סיי

מרגלי היכל התענוגות – איור על כריכת הדו"ח של אראו סיי

            עובדי "היכל התענוגות" התחלקו לשני מדורים: צוות פנימי, שכלל מנהלנים, דסקאים, אנשי מחקר ומנתחי מודיעין, וצוות חיצוני – מרגלים שנסעו לכל רחבי סין, פתחו סניפים של ההיכל בערי שדה או פעלו במקומות מרוחקים כרוכלי תרופות נודדים. סגן אראו הטיל עליהם לאסוף מידע מודיעיני מכל הסוגים: לא רק מודיעין צבאי על גיאוגרפיה, תחבורה, ריכוזי צבא ומשטרה סיניים ונוכחות צבאית זרה, אלא גם מודיעין בסיסי יותר על החברה, התרבות, הכלכלה וגורמי כוח מקומיים. חלק מהסוכנים המוצלחים יותר הצליחו לחדור לאזורים נידחים של קיסרות הצ'ינג, עד למרחבי מנצ'וריה הקפואים בצפון, גבול טיבט ההררית במערב והיערות הטרופיים של יונאן בדרום, וליצור קשרים עם קבוצות אתניות בדלניות ומנהיגי כנופיות שודדים. רבים מהם היו גם בקשר עם מהפכנים רפובליקאים בערי הנמל. אראו האמין שמהפכה ו"רפורמה בסין" היא השלב הראשון לברית בין המדינות. אולם הדבר המפליא באמת, שייחד את "היכל התענוגות" מרשתות הריגול המוכרות לנו בהיסטוריה המערבית, היא אופיו הפרטי. מלבד אראו, אף אחד מאנשיו לא היה איש צבא או סוכן מקצועי. המרגלים של ההיכל היו כולם הרפתקנים חופשיים – בני נוער אידיאליסטים שהגיעו לסין כדי לחוות הרפתקאות, להרוויח כסף ולקדם בכוחות עצמם וביוזמתם את האינטרסים היפניים ביבשת. גם כשעבדו בשביל הצבא, למשל בהיכל התענוגות, הם תמיד היו עצמאיים למחצה, נאסר עליהם לבקש עזרה מקונסוליות יפניות, וציפו מהם לפרנס את עצמם ממכירת תרופות ועסקים זעירים אחרים.

סגן אראו סיי

סגן אראו סיי

לצבא היפני היו סיבות טובות לעבוד ב"קבלנות", ולהעסיק הרפתקנים עצמאיים בתפקידים רגישים של ריגול ומבצעים מיוחדים. היועצים הזרים, גרמנים, בריטים או צרפתים, שבנו את הצבא ואת הצי היפניים ככוחות מודרניים בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה, לא התעניינו במיוחד בשאלות של מודיעין, אלא בעיקר בטקטיקה צבאית, ארגון ובניין הכוח. כתוצאה מכך, למטכ"ל היפני לא היה אגף מודיעין עד 1907, מועד מאוחר יחסית. בתקופה המוקדמת, מקצועני המודיעין היו קומץ קצינים "משוגעים לדבר", נוסעים אובססיביים ותרמילאים דוברי שפות כמו אראו סיי ופוקושימה יאסומאסה – הרפתקן שנסע מברלין ועד סין על גב סוס וחצה את כל מרחבי רוסיה וסיביר. בהעדר קאדר מקצועי של מרגלים וקציני מודיעין, או מוסדות חינוך שיוכלו להכשיר אנשים כאלו, היה קל לצבא להסתמך על הרפתקנים שנסעו ממילא ליבשת מרצונם.

הבעיה העיקרית היתה שההרפתקנים הללו לא היו ממושמעים במיוחד, וחלקם אף נזרקו מקורסי קצינים ומסגרות צבאיות אחרות בנעוריהם. הם נטו להיות צעירים פרועים, אלכוהלוסטים עם שיער ארוך ובגדים מטונפים, שלא אהבו לקבל משמעת משום סוג. גרוע מזה: רובם היו אנשי אופוזיציה, שהעריצו את "אנשי החזון" (shishi), הסמוראים הטרוריטים משנות השישים של המאה התשע עשרה, ואת הלוחמים שניסו למרוד בממשלה של יפן המודרנית בשנות השבעים של אותה המאה. ארגונית, הם היו משוייכים לרוב לגוש מפלגות האופוזיציה, "התנועה לחירות וזכויות העם", או לארגונים לאומניים כדוגמת "אחוות הדרקון השחור" שביקרו את הממשלה על רפיסותה במגעים עם מעצמות המערב ועל כשלונה לכבוש שטחים בסין ובקוריאה. ההרפתקנים היו מוכנים לשתף פעולה עם הצבא בריגול ומבצעי קומנדו – אבל לא היו מחוייבים לעצור כשקיבלו פקודה. בפועל, רובם עבדו כגורמים עצמאיים בשטח.

חברי אגודה פטריוטית - מכאן הגיעו רוב ההרפתקנים

חברי אגודה פטריוטית – מכאן הגיעו רוב ההרפתקנים

ההסתמכות על הרפתקנים עצמאיים למחצה היתה הגיונית מבחינת הצבא לא רק כי מילאה צורך חיוני וחסכה כסף ומשאבים, אלא גם מפני שתמיד ניתן היה להתנער מהם. בסוף המאה התשע עשרה, לפחות עד הניצחון על רוסיה ב-1905, יפן עדיין נחשבה מדינה חלשה ממדרגה שנייה, שהיתה תלויה ברצונן הטוב של מעצמות המערב. אלו, שהחזיקו בשפע אינטרסים בסין ובקוריאה, הביטו בחשד הולך וגובר על הפעילות הצבאית היפנית במזרח אסיה. כשהעסיק הרפתקנים במבצעי קומנדו וריגול מלוכלכים, הצבא היפני היה יכול לחקור אפשרויות ולפתוח דרכי פעולה מחד, ולהתכחש לאחריותו אם נתפס מאידך.

אולם לאאוטסורסינג של הריגול היה מחיר כבד מבחינת יפן, שהתגלה רק בהדרגה במהלך השנים. קציני הצבא, המודיעין והקומנדו שניהלו מגע שוטף עם ההרפתקנים, הושפעו מהם בהדרגה. כבר בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, התרבות השתיינית, הפרועה וחסרת המשמעת של הכנופיות הפטריוטיות הללו חלחלה לחבר הקצינים עצמו, ועצם נוכחותן בשטח אפשרה לקצינים יפנים לנהל מבצעיים מופרעים בניגוד לרצון הממונים עליהם מבלי לשלם את המחיר. ב-1895, החליט השגריר היפני בסיאול, גנרל במילואים, לרצוח את מלכת קוריאה בלי לשאול איש ובניגוד לחוק היפני, כדי לפתור קשיים פוליטיים שלא ידע להתמודד עמם. המבצע התאפשר, רק משום שהשגריר ואנשיו היו יכולים להיעזר בחבורת הרפתקנים – עיתונאים, מוכרי תרופות, אומני לחימה ונזירים נודדים – שהסתובבו בקוריאה כחברי "מסדר האבירות והחסד השמיימי" ועסקו בריגול אד-הוק עבור הצבא. כשההרפתקנים פרצו לארמון כדי לרצוח את המלכה, הם לוו בקצינים ושוטרים יפנים, שהורידו את המדים והתערבבו בכנופיית הרוצחים הפלילית. הגבול בין חיילים להרפתקנים היה כה מטושטש, עד שדיפלומטים ועיתונאים זרים, שהגיעו לזירת הרצח, לא הצליחו להבחין ביניהם. "למען העתיד של מולדתנו", כתב אחד העיתונים היפניים בזעזוע לאחר המקרה, "יש להצטער עד עומק הנפש שהחיילים שלנו אימצו את דפוס ההתנהגות של הלוחמים ההרפתקנים." כישלונה של מערכת המשפט היפני להעניש כראוי את השגריר וכנופיית ההרפתקנים, שנעצרו לאחר המעשה, עודד חזרה על אותם מעשים בעתיד.

מלכת קוריאה, שנרצחה בידי השגריר היפני וכנופיית ההרפתקנים שלו

מלכת קוריאה, שנרצחה בידי השגריר היפני וכנופיית ההרפתקנים שלו

בעשורים הבאים, ההרפתקנים התחברו עם הקצינים הפרועים והבלתי ממושמעים ביותר בצבא, והעניקו להם חיילים זמינים לכל מבצע מופרע. ב-1914 רקם קוואשימה נאניווה, אולי ההרפתקן המפורסם מכולם, מזימה עם קציני מודיעין יפניים, להשתלט על מנצ'וריה ולהמליך עליה את אחד מנסיכי שושלת הצ'ינג המודחת. במהלך ההפיכה, תכנן קוואשימה להיעזר בשבטים מונגוליים ובכנופיות שודדים הרריים שהונהגו אף הן בידי הרפתקנים יפנים, כמו האקו מאסומי, בריון ענק שנודע בכינוי "הגנרל השמיימי". המזימה הזאת נכשלה רק משום שהממשלה היפנית גילתה אותה ברגע האחרון והטילה עליה ווטו, בדומה לתוכנית נפל דומה שנהגתה שנתיים לאחר מכן. אולם שיתוף הפעולה ההרסני בין קצינים והרפתקנים לא נפסק. ב-1928 רצח קצין מבצעים את השליט הסיני של מנצ'וריה, משתף פעולה חלקי של יפן, ובכך ריסק לרסיסים את מדיניות ממשלתו שלו. ההתנקשות עצמה בוצעה בידי חיילים, אך אלו נעזרו לכל אורך הדרך בכנופייה של הרפתקנים יפנים, רובם אנשי עסקים מפוקפקים, סרסורים וסוחרי סמים. ראש ממשלת יפן, שניסה להעניש בחומרה את הקצינים וההרפתקנים, נתקל בהתנגדות מבית. שרי הקבינט פחדו שאם תהיה ענישה חמורה, ההרפתקנים ובעלי בריתם ביפן עלולים לפצוח במסע התנקשויות כנגד בכירים בתוך המדינה. הקשר הלא קדוש בין הרפתקנים לחיילים בלתי ממושמעים הגיע לשיאו ב-1931. לאחר שקציני צבא, שוב על דעת עצמם, ביימו תקרית שאפשרה להם לכבוש את מנצ'וריה באופן חד צדדי, הם קיבלו הוראה חד משמעית מהממשלה והמטכ"ל שלא להתקדם לעבר צפון החבל. כדי לאפשר את ההתקדמות, הקצינים הפעילו הרפתקן ידוע לשמצה בשם אמאקסו מסאהיקו, קצין שהודח מהצבא כי רצח עציר אנרכיסטי ובנו הפעוט עשר שנים קודם לכן. אמאקסו וכנופייתו השתוללו בעיר חרבין שבצפון מנצ'וריה, ריססו במכונות ירייה לעבר עסקים ובניינים יפניים – וסיפקו לצבא עילה לכבוש את האזור כולו כדי "להגן על התושבים מפני הטרור הסיני".

כפי שראינו, שיתוף הפעולה ארוך השנים והמתמיד בין הצבא להרפתקנים פרטיים, שנועד לשרת מטרות מבצעיות ספציפיות אך יצא משליטה, העצים את הגורמים הפרועים והבעייתיים ביותר בצבא היפני עצמו. כיצד התופעה הזאת הובילה לגל של התנקשויות פוליטיות בתוך יפן ותרמה לתהליך שהוביל למלחמת העולם השנייה – בכך נדון באחד הינשופים הבאים.

בחזרה לוייטנאם – טור אורח מאת גל פרל

הספר "חיילים היינו וצעירים" מתאר את אחד הקרבות המרתקים ביותר במלחמת וייטנאם ומדגיש את חשיבות הניידות והגמישות במלחמה כנגד כוחות גרילה. גל פרל במאמר אורח לינשוף.

"כדי לראות ולשמוע מה קורה, עליך להיות על הקרקע עם חייליך. כדי להחליט ולפעול נכון, עליך לספוג מידע ממקור ראשון." (תפיסתו של סא"ל "האל" מור את הפיקוד הקרבי, עמוד 60)

WEW WERE"חיילים היינו וצעירים" מאת הארולד "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי, הוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, 2006

מאז מלחמת וייטנאם לבשו רבים מן העימותים הצבאיים אופי של  לחימת צבא מודרני עתיר טכנולוגיה כנגד צבאות גרילה פזורים המנצלים את השטח והאוכלוסייה לטובתם ופועלים בשיטות לוחמה זעירה. כך לחמו האמריקנים באפגניסטן, הרוסים בצ'צ'ניה (ובאפגניסטן). גם צה"ל, מאז מלחמת של"ג, מצא עצמו נתון במלחמות שכאלו. נוכח העובדה כי כאלה יהיו, ככל הנראה גם פני עימותי העתיד יש מה ללמוד מן הניסיון האמריקני בווייטנאם, שכן ברמה הטקטית הצליחו כוחות צבא ארה"ב לנצח כמעט בכל מפגש.

הספר "חיילים היינו וצעירים" (הוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, 2006) מאת גנרל הארולד "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי, מתאר מפגש שכזה, בין כוח אמריקני, קל ונייד שפועל בעומק, לבין כוחות עדיפים מצפון וייטנאם. הקרב שהתרחש בעמק יא-דראנג בנובמבר 1965 היה למעשה העימות הראשון בין צבא ארצות הברית לצבא צפון וייטנאם וללוחמים הלא-סדירים של הוייטקונג. בעוד שמור לחם בקרב כמג"ד היה שותפו לכתיבת הספר, גאלוויי, עיתונאי שסופח לגדוד בעת הקרב והפך לחברו. התוצאה מאירת עיניים ומלמדת בהקשר לחשיבות הניידות בשדה הקרב המודרני, בדגש על הלחימה בתוואי הררי, ועל חשיבות הקרב המשולב והסיוע האווירי.

270px-1st_Cavalry_Division_-_Shoulder_Sleeve_Insignia.svgתג אוגדת הפרשים המוטסת הראשונה, שכוחה בניידותה הגבוהה.

סא"ל "האל" מור, קצין לא שגרתי כפי שהוא מעיד על עצמו, שאף לפיקוד קרבי לאורך כל שירותו בצבא כלוחם ומפקד ביחידות צנחנים וחיל רגלים. בשנת 1964 מונה מור למפקד הגדוד ה-1 בריגמנט ה-7 שבאוגדת הפרשים המוטסת הראשונה שעיקר כוחה בשילוב שבין מסוקי סער לחיל רגלים קל ונייד בביצוע מבצעי איגוף אנכי. "ביום שני, 29 ביוני, בדיוק במועד שנקבע, קיבלתי פיקוד על הגדוד. הייתי בן 42 בוגר ווסט-פוינט מחזור 1945, לאחר 19 שנות שירות, כולל תקופת לחימה בת 14 חודש בקוריאה. בשיחת הפתיחה הקצרה שלי עם החיילים, אמרתי להם כי זהו גדוד טוב, אבל נעשה אותו טוב יותר. "אני אעשה את המיטב", אמרתי לחיילי, ו"אני מצפה מכל אחד מכם שיעשה את אותו הדבר"." (עמוד 38)

375px-Ia_Drang_Infantry_disembarking_from_Helicopter

מור אימן את גדודו, הכשיר אותו לקרב והוביל אותו לקרב במתחם "קרני רנטגן" (LZ X-Ray) בווייטנאם. הגדוד בפיקודו נשלח למשימת "חפש והשמד", שבה היה על החיילים לנחות ביעד עליו היתה התרעה כי מתקיימת בו נוכחות אויב, לאתרו ולהשמידו. ביעד, כך נתברר מאוחר יותר, התמקמה חטיבת חי"ר מצבא צפון וייטנאם בת כ-4,000 חיילים.

size0-army.mil-2007-03-23-151617המג"ד, האל מור, מדווח בקשר במהלך קרב יא-דראנג, 1965.

הגדוד ביצע נחיתת סער ביעד ומצא עצמו עד מהרה נתון בקרב קשה, כפי שהגדיר את המצב מפקד הגדוד האל מור, "היינו נעולים על טקטיקה של קרב פראי, של תנועה ואש, של קרב הישרדות שבו רק צד אחד מנצח. למפקד בקרב יש שלושה אמצעים כדי להשפיע על הלחימה: אש סיוע – הנוחתת כאן ועכשיו כמבול; נוכחות המפקד בשדה הקרב; השימוש בעתודות והפעלתן." (עמוד 134) ניצחונו של הגדוד בקרב, נוכח עדיפות הכוח הצפון וייטנאמי, הופכת את הקריאה בספר למרתקת.

Weweresoldiers_posterכרזת הסרט המבוסס על הספר, בכיכובו של מל גיבסון כ"האל" מור, 2002.

אפיזודה משעשעת שהתרחשה לאחר הקרב תפסה את תשומת לבי, כאשר המג"ד מור, מיוזע ומטונף כפי שרק מי שלחם מספר ימים עשוי להיות, ושניים מחבריו לנשק נכנסו למועדון הקצינים במטרה לשתות לחיי חבריהם ופקודיהם שנפלו. המוזג, בשל הופעתם הלא תקינה בלשון המעטה, סירב לשרת אותם. "אז, הניח מור את ה-M-16 שלו על הדלפק. קרנדל ומילס הלכו בעקבותיו, שלפו את אקדחי ה-38 שלהם, והניחו אותם לצידו, ואז מור אמר: 'יש לך בדיוק 30 שניות להניח את המשקאות שלנו על הבר, או שאני הולך לנקות את הבית'. המוזג התעשת, בחר בדרך הנכונה ומזג את המשקאות." (עמוד 227) או אז הגיע לסיומו הקרב על מתחם "קרני רנטגן".

צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.

הקורא הישראלי לא יכול  להימנע מן ההשוואה עם קרב החווה הסינית. בעוד שב-1965 גדוד חי"ר אמריקני מובחר שלחם בעומק הצליח להפוך את הקערה על פיה ולהביס כוחות אויב עדיפים, הרי שב-1973  הוטס גדוד הצנחנים 890 במסוקים במטרה לטהר את ציר טרטור מציידי טנקים ונקלע למתחם חטיבתי (אם לא למעלה מזה). אף שאין להטיל דופי בגבורת המפקדים והלוחמים, הרי שהצנחנים לא מימשו את השילוב ההכרחי כל כך של החי"ר עם חיל האוויר והסיוע הארטילרי, ונחלצו בעור שיניהם, מבלי לבצע את המשימה. הטענה, הנכונה חלקית, כי בלחימתו סייע הגדוד למאמץ ההטעיה ומנע מן הצבא המצרי לזהות את מאמץ הצליחה אין בה בכדי לנחם.

במהדורה העברית שבידי מופיעה הקדמה מאת מאת אל"מ ירון פינקלמן, שפיקד בשעתו על חטיבת הצנחנים בה אני משרת במילואים, לחיילי ומפקדי החטיבה. בהקדמה מציג פיקלמן את מורכבות הלחימה בעומק. "מחד, הצורך בשיתוף פעולה רב-זרועי, המסה הקרבית החסרה, העובדה כי האויב נמצא בכל היקף הכוח הפועל בעומק ובשלל טווחים, הקשיים בניוד לאחר הנחיתה וכן בקושי לפעול ברציפות ובהמשכיות לאורך זמן. ומאידך, המענה: כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד, יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה, לכידות היחידה, שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר ומעל לכל, המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם. פיקוד משימה המתבצע מלפנים." (עמוד 9)

תרגום הספר נהיר ובהיר. המחברים הוציאו מתחת ידם ספר שכתוב למופת ונקרא, אף שמדובר בספר עיון, בנשימה עצורה. הקרב היה לחלק מן המורשת של הכוחות המוטסים האמריקניים והספר אודותיו הפך לקריאת חובה בעבור קציני החי"ר של הצבא האמריקני. מומלץ בחום רב ללוחמי ומפקדי צה"ל, בדגש על חיל הרגלים, לחובבי מדע המדינה וההיסטוריה הצבאית. יש מה ללמוד!

המערכה על עזה – 1917: ביקורת ספר מאת גל פרל

לרוע מזלם של עזה ותושביה, הרצועה היתה שדה מערכה הרבה לפני המאה ה-21. במאמר זה סוקר גל פרל, עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, את ספרו של ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל: 1917". אלו אתגרים עמדו בפני הבריטים שניסו לכבוש את עזה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ומה הדמיון והשוני בינם לבין האתגרים שעמדו ועומדים בפני צה"ל במבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על רצועת עזה בלהב הקרב, אז והיום.

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" מאת ג'ון ד.גריינג'ר, הוצאת מודן, 2012.

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" מאת ג'ון ד. גריינג'ר, הוצאת מודן, 2012.

 

"ארבע תמות מרכזיות של מעשה המלחמה שזורות כחוט השני לאורך הספר, והן מדגישות בעיות יסוד בניהול קרבות ומלחמות, בכל הזמנים: המנהיגות הקרבית ובעיקר זו הנדרשת מן המפקד הבכיר; תורת הלחימה – בעיקר קרבות ההגנה והנסיגה העות'מאניים; הלוגיסטיקה הצבאית ברמת המערכה – בעיקר בחבל הארץ הצחיח שלנו; ולבסוף, נצחיותה של הקרקע – ובעיקר בגזרת עזה, שם נלחמנו בעבר ועודנו עתידים להילחם." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמוד 9)

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" הוא ספר שנכתב בידי ההיסטוריון הצבאי, ג'ון ד. גריינג'ר. הספר מתאר את המערכה הבריטית לכיבושה של ארץ ישראל מידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה. הספר, אף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות ויכולתו המופלאה של גריינג'ר לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית.
מח"ט הצנחנים דאז, אל"מ אמיר ברעם
מח"ט הצנחנים דאז, אל"מ אמיר ברעם

מיזם תרגום הספר הוא פרי יוזמת המעבדה התפיסתית באגף המבצעים של צה"ל, בשיתוף עם חטיבת הצנחנים ומפקדה, אל"מ אמיר ברעם (לימים תא"ל). "עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה ‭2‬' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה." (מתוך הכתבה "מח"ט הצנחנים נערך למלחמה הבאה" מאת עפר שלח, "מעריב", 16 בספטמבר 2012) למען הגילוי הנאות יש לציין שברעם היה המג"ד שלי בצנחנים, והערכתי אותו מאוד.

מקלענים בצבא העות'מאני מפעילים מכונות ירייה מסוג MG08
מקלענים בצבא העות'מאני מפעילים מכונות ירייה מסוג MG08.

המטרה שבהוצאת הספר לאור בעברית היא העמקת הידע הצבאי ההיסטורי, כמו גם הידע המבצעי והתפתחותו בקרב קצונת השדה הצעירה בצה"ל. אף שמלחמת העולם הראשונה השפיעה השפעה עמוקה על האופן שבו עוצבו הישויות הגיאו-פוליטיות במזרח התיכון למשך המאה העשרים כולה, ישויות המצויות כיום בחלקן בתהליך פרגמנטציה (סוריה, עיראק ולבנון רק לשם הדוגמה ומדינות נוספות עשויות לחוות תהליכים דומים), לא תורגמו ספרים רבים אודות מערכת 1917 במזרח התיכון, ולא פורסמו אף מחקרי מקור. המפות המעודכנות שבספר, ובכלל זה תצלומי האוויר ומרשמי הקרב, מאפשרים הבנה יותר טובה של האירועים ואף מחברים את השמות, המקומות והאירועים לשטח כפי שאנו מכירים אותו כיום.

220px-General_Allenby
גנרל אדמונד אלנבי, קיבל את הפיקוד על חיל משלוח מוכה ומובס וקומם אותו מתבוסה לניצחון.

הספר נפתח בתיאור קרב עזה הראשון והכושל של חיל המשלוח הבריטי, בפיקוד גנרל מאריי. לאחר ההפסד הצורב מונה למפקד הצבא הגנרל אדמונד אלנבי, שלחם קודם בחזית צרפת: "ראוי לזכור, שאלנבי קיבל את הפיקוד על צבא מובס ומדוכדך, הסב אותו מקצועית ומוראלית, כדי לנצח ולהביס אויב אימתני ומנצח. נוספו לו כוחות מעבר לאלה שהיו בפיקודו של גנרל מאריי, אולם לא רבים כדי לעשות את השינוי ולהפוך לכוח הכרעה. בנוסף לשינוי המוראלי ולשיקום המבצעי, הייתה זו השיטה שלו כיצד להפעילם – התכנון נעשה באופן המייחד והמיוחד לו." (עמוד 259)

קרס פון קרסנשטיין (משמאל) והברון לאגר (מפקד הכוחות האוסטריים בחזית ארץ ישראל)
קרס פון קרסנשטיין (משמאל) והברון לאגר, מפקד הכוחות האוסטריים בחזית ארץ ישראל).

בראש המגינים על עזה עמד הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין. הכוח שסר למרותו היה מיומן, ערוך היטב ומצויד כיאות על-מנת להגן עליה. בספרו עומד גריינג'ר על העובדה כי בסופו של חשבון גילה החייל העות'מאני כישורי שדאות, חיילות וקשיחות בסיסית שעלו על אלו שהפגין החייל הבריטי.

תמונת מתקפת הפרשים בקרב באר שבע המתעדת את מתקפת הפרשים הקלים האוסטרלים. אותנטיות הצילום שנויה במחלוקת.
תמונת מתקפת הפרשים בקרב באר שבע המתעדת את מתקפת הפרשים הקלים האוסטרלים. אותנטיות הצילום שנויה במחלוקת.

נוכח הכישלון הצורב קיים גנרל אלנבי תהליך שיקום וחזרה לכשירות בחיל המשלוח, החדיר רוח הלחימה במפקדים ובחיילים ובניגוד לקודמו, בחר בדרך של תחבולנות והעזה. במקום לתקוף את עזה, בחר להשקיע את המאמץ העיקרי דווקא בכיבוש באר-שבע ולפשוט על עזה כפעולת הסחה שנועדה להטעות את הצבא העותומאני. המהלך הפתיע את הכוחות העות'מניים ואלו מצידם נקטו בקרב נסיגה והשהייה, קרב שבו הפגינו שוב את יכולתם הקרבית הגבוהה.

נוסף על הספר ראוי להתעכב גם על ההקדמה המצוינת שכתב לספר מח"ט הצנחנים, אמיר ברעם, המנתחת את הלקחים ואת הנושאים המרכזיים בהם עוסק הספר, אשר נותרו רלוונטיים לימינו אנו:

חפירות של הצבא העות'מני שנתפסו בידי חיל המשלוח הבריטי בקרב עזה השלישי
חפירות של הצבא העות'מני שנתפסו בידי חיל המשלוח הבריטי בקרב עזה השלישי.

"הקרקע 'בוגדנית' והמתעתעת של חבל הבשור, המוכרת לנו מהתרגילים בצאלים, בשילוב מושכל של עמדות לחימה מאוישות במקלעי 'מקסים' גרמניים (MG08) שכיסו שטחי השמדה מטווחים מראש על-ידי תותחים מסוג 'הוצ'קיס' הנגררים על-ידי פרדות – נטרלו את יתרונו של התוקף הבריטי ועשו שמות בלוחמיו. הספר חוזר על הלקח הנצחי שעדיפות טכנולוגית בנשק, חיל נייד ויתרון מספרי של התוקף עלולים להפוך לחסרי משמעות בגלל תנאי הקרקע – הגורם היציב והקבוע ביותר בשדה הקרב. בעוד שכיווני השלוחות, כיווני הזרימה וקווי האגן לא השתנו במשך 95 השנים האחרונות… החליפה התכסית האורבאנית והצפופה של ימינו את 'הבוקאז' העזתי של 1917, של משוכות צבר (סברס) צפופות, ואשר כמו בנורמנדי, נוצל היטב על-ידי המגן. אין זה מקרה שכיווניה וזוויותיה של ההתקפה במבצע 'עופרת יצוקה' יהיו בדיוק אותם כיוונים שנבחרו על-ידי הבריטים במערכת עזה הראשונה והשנייה בשנת 1917, ואנחנו הרי עתידים להילחם שם שוב. הספר, אם כן, יעזור לקורא להכיר יותר טוב את הקרקע ולהבין את חשיבותה של הטקטיקה בגזרת לחימה מוכרת." (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמודים 11-12)

מפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן", אל"מ עופר וינטר
מפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן", אל"מ עופר וינטר

הספר כאמור, יצא בשנת 2012. שנתיים לאחר מכן לחמו כוחות צה"ל, שוב, ברצועת עזה במסגרת מבצע "צוק איתן". אמנם, התמרון הקרקעי במבצע האחרון לא דמה למערכה הקרקעית הקודמת ברצועת עזה, אולם מספר לקחים העולים ממנו כוחם יפה גם עתה. ובהם למשל, השימוש שעושה האויב בשטח (תכסית ותבליט כאחד). ניכר כי הניתוח של ברעם בהקשר למורכבות השטח הבנוי מדויק. דוגמה בולטת לכך מהווה הקרב בו לחמו כוחות מחטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, על מנת לסכל את חטיפת גופתו של סגן הדר גולדין. לקח נוסף נוגע למוכנות הכוחות. על מנת להצליח במערכה נדרש הגנרל אלנבי לשקם ולאמן את חיל המשלוח שבפיקודו. מכאן שחובה לקיים כשירות גבוהה בצבא היבשה. הוא זה הנושא בעיקר הנטל בשעת הלחימה, מצוי בשיא החיכוך עם האויב ומביא להכרעה ולפגיעה קשה בו. לקח זה מקבל משנה תוקף נוכח קריאת הפרק בדו"ח המבקר אודות מצב הליקויים במוכנות מערך המילואים של צה"ל שפורסם לאחרונה.

הקריאה בספר מלמדת כי עזה היתה ונותרה סוגיה סבוכה, שכוחות צבא שונים לאורך ההיסטוריה נדרשו לחשיבה יצירתית על מנת להתמודד איתה בהצלחה.

המלחמה האחרונה: העולם כזירת סומו

מתי תגיע סוף סוף "המלחמה האחרונה", זו "שתשים קץ למלחמות"? קולונל אישיווארה קנג'י, אחד מההוגים הצבאיים המבריקים ביותר של יפן, חשב שהוא מצא את המפתח שיפתור את החידה: תיאורית הסומו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקו הדק בין רציונליות וטירוף ומתאבקי סומו חמושים בפצצות תבערה.

 Asashoryu_fight_Jan08

בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות,

אשר עברו את כל האש והשחיקות,

בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים

ועיניהם כבדות ממלח וגלים

בשם כל חברי אשר קולם קרע לילות

בשם, בשם כל הגייסות והחילות

אני מבטיח לך,

ילדה שלי קטנה

שזו, תהיה המלחמה האחרונה…

_44920207_03_ap

מתי תגיע סוף סוף המלחמה האחרונה? שירו המפורסם של חיים חפר (כאן בביצוע יהורם גאון) ביטא ומבטא בעיני רבים את הכמיהה הבלתי פוסקת לשלום, דווקא מצד אלו שחוו קטל בשדות הקרב. אולם פעמים רבות, ישנן משמעויות נסתרות, זיכרונות חבויים וצללים מפחידים בין הצלילים המרגשים והשורות המתקתקות. מה זה בדיוק "המלחמה האחרונה"? איך אנחנו יודעים שהיא תהיה "האחרונה"? כיצד נדע שהגענו לשלום העולמי המיוחל? היו כאלו, כמו הפילוסוף עמנואל קאנט, שקיוו לשיתוף פעולה בין לאומי הולך וגובר שיגביל את המלחמה עד לביטולה. אולם בדרך כלל – אלו שהאמינו בשלום עולמי נטו להניח כי לפני שנגיע אליו, נצטרך לסבול מעין "מלחמה אחרונה" איומה ונוראה, חבלי משיח של סבל בל יתואר כתנאי לאושר עתידי. לעיתים קרובות הסדר היה הפוך: מלחמת העולם הראשונה, ללא ספק המלחמה האיומה ורחבת ההיקף ביותר שחווה העולם עד לאותה התקופה, היתה כל כך טראומטית לרבים ממשתתפיה, עד שהניחו לעצמם לדמיין שהיא תהיה "המלחמה שתשים קץ למלחמות." רק האוטופיה העתידית תוכל להצדיק את בוץ החפירות, את הדם ואת המוות חסר הפשר. ולא לחינם השתמשתי בביטוי "חבלי משיח" – כי מאחורי האמונה ב"מלחמה האחרונה" מסתתרת תפיסת עולם לינארית, יהודית-נוצרית-מוסלמית, המאמינה כי ההיסטוריה מתקדמת בקו ישיר לעבר הגאולה. המשיח, גם אם יתמהמה, בוא יבוא – אבל לפני כן, כך סברו רבים – יגיעו אפוקליפסה, אסון מחריד, יום דין ומלחמת גוג ומגוג.

            כעשר שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה (והרבה שנים לפני חיים חפר), הרהר קצין יפני צעיר ברעיון "המלחמה האחרונה". האם, אי פעם, יגיע קץ לסבל ולדם? סרן אישיווארה קנג'י היה באותה תקופה סטודנט ללימודים צבאיים בגרמניה, שחזה היטב בהלם שאחז במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למד את שפתה, את תרבותה ואת תורתה הצבאית. האיש הזה, שתפקידו בטרגדיה היפנית של מלחמת העולם השנייה עתיד להיות מכריע, היה אחד ההוגים הצבאיים המעמיקים והמרתקים בהיסטוריה היפנית המודרנית: היסטוריון צבאי בחסד, קצין מבצעים תוקפני ופרוע, הרפתקן חסר מנוחה ופנאט דתי-משיחי על גבול הטירוף – כל זה בגוף אחד. ורעיון "המלחמה האחרונה" עמד במרכז תורתו.

אישיווארה קנג'י

אישיווארה קנג'י

            אישיווארה לא היה נוצרי אלא בודהיסט. למעשה, בודהיסט אדוק מכת ניצ'ירן – זרם דתי יפני שהיה הדבר הקרוב ביותר שהצמיח הבודהיזם לקנאות של ממש. ניצ'ירן היה נביא שחי ביפן במאה ה-13 לספירה, בתקופת הפלישה המונגולית. כמו הנביאים התנכ"יים, הוא הוכיח את שושלת השוגונים השליטה על פשיטת הרגל המוסרית שלה, ובמיוחד – העובדה שנתנה לדתות אחרות להתקיים לצד הדת האמיתית – זו שלו. יש לציין שניצ'ירן לא היה מודאג מהשינטו דווקא, היו אלו רק הכתות הבודהיסטיות האחרות (זן, הארץ הטהורה) ששאף להשמיד. כחלק מהשקפתו, היה ניצ'ירן מאמין אדוק באפוקליפסה. תפיסת ההיסטוריה שלו לא היתה קווית כמו זו של היהודים והנוצרים. כלומר, הוא לא האמין שהעולם עתיד להסתיים בנקודה מסויימת. עם זאת, הוא האמין שמדי פעם יעבור העולם אסון אפוקליפסטי (מטר של אש ינחת על בני האדם, למשל) תהיה גאולה לתקופת מה, ואז תשוב ההיסטוריה למסלולה עד האפוקליפסה הבאה. מעין היסטוריה מעגלית עם שיאים תקופתיים. כמאמין ניצ'ירן מודרני, אישיווארה הושפע מהנצרות – והמיר את האפוקליפטיות המעגלית של מורו ורבו לתפיסה קוית נוצרית המניחה כי להיסטוריה יש נקודת סיום. והיא תהיה רועשת, מסעירה ושטופה בדם. הרבה מאד דם.

אפוקליפסה עכשיו - ייצוג מודרני של מלחמת גוג ומגוג (ואנחנו כמובן באמצע)

אפוקליפסה עכשיו – ייצוג נוצרי פונדמנטליסטי של מלחמת גוג ומגוג (ואנחנו כמובן באמצע)

            אולם בניגוד להוגים משיחיים אחרים, שהיו יכולים לחבר חזונות על סוף העולם בחדרם הבטוח, אישיהארה היה גם קצין – ולפיכך, לצד החזון המשיחי, עמד עם שתי רגליו על קרקע המציאות. מנסיונו בגרמניה למד כי אומה שאין לה יכולת לשנע את כל המשאבים הכלכליים למטרות צבאיות, לעולם לא תוכל לנצח במלחמת התשה ממושכת. אבל נגד מי, ומתי, צריך להילחם? מתוך מבט מעמיק בתולדות המלחמה במערב (אישיווארה פרסם ספרי היסטוריה צבאית מהטובים בתקופתם), היה סבור קצין זה כי מצא את המפתח למהלך העתיד, אותה הנוסחה שמקדמת את ההווה קדימה עד לשיא הבלתי נמנע – המלחמה האחרונה שתשים קץ למלחמות.

הנוסחה הזאת היתה קשורה ליחסים המורכבים בין יכולת הגנתית, ליכולת התקפית. בניגוד לרוב הקצינים היפניים בתקופתו, שהעריצו את "הנשמה היפנית" והאמינו כי פנאטיות התקפית, חיילים שלא מפחדים מהמוות ומסתערים ללא הפסק על עמדות האויב ינצחו את המלחמה, העריך אישיהארה גם את חשיבותה של ההגנה. בכל תקופה, כך חשב, מתקיים מתח בין ההגנה להתקפה. כאשר הטכנולוגיה ההתקפית גוברת על זו ההגנתית – יש טעם בהתקפות נמרצות כדי לרסק את הכוח הצבאי של האויב, והמלחמה הופכת למלחמת הכרעה. אולם כאשר, כמו במלחמת העולם הראשונה או במלחמת האזרחים האמריקאית, היכולת ההגנתית עולה על זו ההתקפית, העולם חוזה באיוולת של המוני חיילים המסתערים על ביצורים רק כדי להיתלות על גדרות תייל ולהיקצר במכונות ירייה ללא טעם ותועלת. במקרה כזה, המלחמה הופכת למלחמת התשה. בכל תקופה, הוא הסיק, ישנם נסיונות בלתי פוסקים לשפר את התחום החלש יותר מבין השניים, כדי להגיע לאיזון בין הגנה להתקפה. אולם האיזון ישוב על כנו זמן קצר לאחר מכן. אם ישתפר הנשק ההתקפי, חזקה שתשתפר גם יכולת ההגנה.

מלחמת התשה - חפירות במלחמת העולם הראשונה

מלחמת התשה – חפירות במלחמת העולם הראשונה

התוצאה של התהליך הזה הוא דינמיקה שהופכת את המלחמה לאכזרית וקטלנית יותר ויותר ככל שחולפות השנים. מכיוון שיכולת ההתקפה חייבת להתאזן עם יכולת ההגנה, היא חייבת להפוך גם להרסנית יותר ולתבוע קורבנות רבים יותר בנפש. הסיוט הזה, לדבריו של אישיווארה, יסתיים רק כאשר תתפתח יכולת התקפית שלא ניתן יותר להגן בפניה. המלחמה האחרונה תתבע הרס כה רב מהצדדים, עד שלא תהיה להם יכולת לנהל מלחמות נוספות – עמים שלמים יילחמו זה בזה, נשים וילדים ימותו בדיוק כמו חיילים חמושים וערים שלמות יימחקו באש תופת. אישיווארה האמין שאת תחילת התהליך הזה הוא רואה כבר בתקופתו עם עליית ההפצצות האוויריות. לא ניתן באמת להגן בפני להקי מטוסים מפציצים, הוא חשב, ולכן מלחמת עולם שתביא לחורבן בלתי נתפס מהאוויר תסיים את המלחמות.

המלחמה האחרונה? הפצצות תבערה מעל יפן, מלחמת העולם השנייה

המלחמה האחרונה? הפצצות תבערה מעל יפן, מלחמת העולם השנייה

אולם את התורה הזאת, הרציונלית בבסיסה, ליווה אישיווארה בגישה אפוקליפטית, נוצרית-בודהיסטית, שהניחה כי ההיסטוריה נדחפת קדימה על ידי התנגשות מתמדת בין ציביליזציות. כלאומן יפני, הוא הניח שהמלחמה האחרונה תהיה בין תרבות המערבית החומרנית, הריקה וחסרת האלוהים, לבין תרבות המזרח ה"רוחנית". מכאן התפתחה תיאוריה שכונתה לימים "תיאורית זירת הסומו". את ההיסטוריה, טען אישיווארה, ניתן להמשיל לאליפות סומו. בכל שלב מנופים המתאבקים החלשים, עד שרק הטובים ביותר נשארים על הזירה. ובסופו של דבר – נותרים רק שניים, והמאבק ביניהם מסיים את הטורניר כולו. אישיווארה חשב שהטורניר ההיסטורי הזה מתנהל בשני בתים: הבית של המערב, והבית של המזרח, וכל בית יבחר אלוף להתמודדות הסופית. הוא חזה כי האלופה של המערב תהיה ארצות הברית, והאלופה של המזרח תהיה יפן. והמלחמה ביניהם תהיה המלחמה האחרונה – זו שתסיים את כל המלחמות. כאשר קצין אמריקאי הזמין אותו פעם לבקר במולדתו, ענה אישיווארה ברצינות גמורה שיגיע לשם רק על מנת לפקד על צבא הכיבוש היפני.

Asashoryu_fight_Jan08

כדי להכין את יפן ל"אליפות", תבעו אישיווארה וחבריו לקבוצת החשיבה שכונתה "חוג יום חמישי", כולם כוכבים עולים באגפי התכנון והפיקוד של הצבא היפני, לערוך ריאורגניזציה טוטלית במשק ולגייס אותו לקראת מלחמה טוטלית. תהליך כזה יחייב, מין הסתם, משטר סמכותי יותר. כשמתכוננים למלחמה האחרונה, אין סבלנות וזמן לוויכוחים ריקים בפרלמנט. יתר על כן, יפן חייבת להגיע לאוטרקיה כלכלית, חייבת להשיג מספיק משאבים כדי שלא תהיה תלויה ביבוא. לשם כך, היא זקוקה בעיקר לעצמאות אנרגטית, המחייבת השתלטות על מצבורי הפחם הגדולים שבמנצ'וריה.

ב-1931 תכננו אישיווארה וחבריו, כולם בעלי תפקידים בכירים ב"צבא גוואנדונג", הכוח היפני שהופקד לשמור על מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית, את השלב הבא בהתכוננות לקראת המלחמה האחרונה – כיבוש צבאי מלא של מנצ'וריה. הם ערכו תכנונים כלכליים ופוליטיים מפורטים, הכינו ועדה חוקתית מכוננת, דנו בצורת המשטר של מנצ'וריה העתידית כמדינת בובות של יפן. מה חושב הרמטכ"ל בטוקיו? מה תוכניותיהם של ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצבא? זה לא ממש עניין אותם. מבחינות רבות, אישיווארה וחבריו החזיקו את ברזי הכוח הצבאי בחזית העיקרית של יפן במזרח. הם, מבחינת מדיניות החוץ של הקיסרות מול סין– היו הממשלה האמיתית. מפקד צבא גוואנדונג, גנרל הוֹנג'וֹ שיגֶרוּ, היה אדם חלש, מעין שליט בובה שנתן לאישיווארה וחבריו לעשות ככל העולה על רוחם. הם אפילו לא טרחו לשתף אותו בתוכניות. בטוב ליבו בתכנון, אמר אישיווארה כי לא יעצור גם אם יקבל הוראות סותרות ממנהיגיה של יפן. במצב כזה, התפאר, יוותרו הוא וחבריו באופן זמני על אזרחותם היפנית, יכבשו את השטח ואז ימסרו אותו ליפן במתנה.

לתת ליפן במתנה - חיילים יפנים במהלך תקרית מנצ'וריה

לתת ליפן במתנה – חיילים יפנים במהלך תקרית מנצ'וריה

בספטמבר אותה שנה, במסגרת מזימה שזכתה לימים לכינוי "תקרית מנצ'וריה", הטמינו אישיווארה ואנשיו פצצה במסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. הפצצה היתה קטנה ולא פגעה באמת ברכבת, אולם צבא גאוונדונג האשים "טרוריסטים סינים" בפיגוע. אישיווארה שלח הודעה לגנרל הונג'ו כי הסינים תוקפים את כוחותיו (שקר נוסף), וקיבל ממנו אישור לכבוש את מוקדן, בירתה של מנצ'וריה. שר החוץ, ראש הממשלה והרמטכ"ל, שלא רצו במלחמה, ביקשו לבודד את התקרית – אולם תוך הפרה של פקודותיהם, ביקש גנרל הונג'ו תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. תוך כמה חודשים, כבש הצבא היפני את מנצ'וריה כולה. לשר החוץ וראש הממשלה לא היתה סמכות לפטר קצינים – ואת הדבר היחיד שהיה בסמכותם, להפסיק את התקציב לצבא גוואנדונג, הם לא העזו לעשות. כעבור זמן קצר, התפטר ראש הממשלה ווקאצוקי. הפוליטיקאי שעלה במקומו קיבל כבר את כיבוש מנצ'וריה כ"עובדה מוגמרת". גנרל הונג'ו, מפקד צבא גוואנדונג, גיבה את קציניו לאורך כל הדרך.

גיבה את קציניו לאורך כל הדרך - גנרל הונג'ו שיגרו

גיבה את קציניו לאורך כל הדרך – גנרל הונג'ו שיגרו

אישיווארה עצמו , כפרס על הפרת הפקודה הבוטה שלו, זכה בעיטור "העפיפון המוזהב" מטעם הקיסר, התקדם במהירות בסולם הדרגות, וכעבור מספר שנים הפך לראש אגף מבצעים במטכ"ל. אז, פתאום החל לראות דברים אחרת. יפן אמנם צריכה להתכונן למלחמה האחרונה – אולם יש לעשות זאת בזהירות ובשיקול דעת. מי אמר שצריך להילחם כנגד העולם כולו? מי קבע שצריך לכבוש את כל סין? להיפך – יפן חייבת להפוך את סין לבעלת בריתה. "כל עוד אני חי," אמר אישווארה ב-1936, "אף חייל יפני לא יפלוש לסין." אישיווארה הבין את מידת השנאה של הסינים ליפן, במידה גדולה בשל מעשיו שלו עצמו, אולם בכל זאת ניסה, כמיטב יכולתו, לפשר בין הצדדים. אולם את השדים שהוא עצמו הוציא מהבקבוק, לא היה ניתן להשיב עוד. קצינים יפנים צעירים ממנו המשיכו לכבוש שטחים סיניים בניגוד להוראות. ב-1936, פקד אישיווארה על אחד הקיצוניים שבהם, מוטו אקירה, להפסיק להשתלט על שטחים במונגוליה הפנימית. תשובתו של מוטו היתה נוטפת בוז וזלזול: "זוכר איך אתה הפרת את הוראות הממשלה והמטכ"ל ב-1931?" שאל את אישווארה, "אז עכשיו אני מפר באותו האופן את פקודותיך שלך." כאשר פרצה המלחמה הגורלית מול סין, שהפכה בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה – ניסה אישיווארה לתווך בין הצדדים ולמנוע את האסון. בשלב מסויים אף ניהל מגעים עם שליחים סינים, ונטה להסכים לנסיגה טוטלית של יפן מסין, לבד ממנצ'וריה כמובן. אולם המציאות הקדימה אותו והקיצוניים ניצחו במאבק. ב-1937, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הכריז ראש ממשלה יפן כי נשיא סין "אינו פרטנר למשא ומתן." בכך, נסתם הגולל על מאמציו של אישיווארה למנוע את הקונפליקט. בתגובה על כשלון תוכניתו להפגיש בין ראש ממשלת יפן קונואה לנשיא סין צ'אנג קאי שק, כתב אישיווארה לקונואה כי "אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה."

אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה - ראש ממשלת יפן קונואה פומימארו

אשמה של אלפיים שנה – ראש ממשלת יפן קונואה פומימארו

במהלך מלחמת העולם השנייה, פוטר אישיווארה מכל תפקידיו בידי אויבו הותיק, ראש הממשלה טוג'ו. הוא היה אחד הקצינים היחידים שהתנגדו להתקפה על פרל הרבור, ויצאו בחריפות כנגד ההתעללות באזרחים הסינים ופשעי המלחמה היפניים באסיה. יפן, הוא טען, אמורה לשחרר את אסיה ולא לענות אותה.  האם מלחמת העולם השנייה היתה "המלחמה האחרונה" שלהתכוננות לקראתה הטיף כל חייו? אולי – אבל יפן לדעתו עדיין לא היתה מוכנה, ולנהל מלחמה מול המערב בתנאים שכאלה אינו אלא טירוף. לקראת הכניעה, הציע אישיווארה להפריד בין העם היפני לצבא – העם ישתף פעולה בצייתנות עם האמריקאים, אבל הצבא ייסוג למובלעת בהרים וימשיך להילחם משם. במשפטי טוקיו נשא נאום זועם כנגד האמריקאים והאשים את המערב באימפריאליזם וניצול חסר רחמים של אסיה והמזרח הרחוק. הוא אף אמר כי יש להעמיד את הנשיא טרומן לדין על הפצצת אזרחים יפנים מהאוויר.

הוביל את יפן לאסון - אבל מה אחריותו של אישיווארה? ראש הממשלה טוג'ו במשפטי טוקיו

הוביל את יפן לאסון – אבל מה אחריותו של אישיווארה? ראש הממשלה טוג'ו במשפטי טוקיו

עם זאת, נראה כי אישיווארה השלים עם הכיבוש האמריקאי של יפן. בהדרגה, החל להטיף לבני עמו לשתף פעולה עם הכיבוש, ואמר כי "המלחמה האחרונה" לא תהיה צבאית אלא מדעית ותרבותית. יפן, לפיכך, צריכה להתפרק מנשקה ולהפוך למדינה פציפיסטית. הוא אפילו שלח מכתבים לגנרל מקארתור וניסה לעניין אותו בתורתו, ואף פתח בסדרת הרצאות ונאומים ברחבי יפן כולה. במידה מסויימת, עבר אישיווארה תהליך של "הפנמה דתית", במסגרתו החזון המשיחי מתרחק והולך ומפנה את מקומו לפרגמטיות פוליטית. אולם האמריקאים, באופן לא מפתיע מבחינתם, לא היו מוכנים להשלים עם גנרל לשעבר שמסתובב ברחבי המדינה כולה ומדבר על "המלחמה האחרונה" – ושללו לאישיהארה את זכות הדיבור. במכתביו האחרונים לשלטון הכיבוש, התלונן הגנרל לשעבר שהאמריקאים, בכך שהם משתיקים אותו, מועלים בהבטחה שלהם "לשחרר את יפן מהדיקטטורה." ב-1949 מת מדלקת ריאות.

אישיווארה קנג'י אכן ניסה להציל את יפן ממלחמת עולם במשך שנים. ללא ספק היווה את אחד הגורמים המתונים היחידים במדינה ששקעה בטירוף לאומני. אולם תרומתו שלו לאסון שנפל על מולדתו היתה בלתי ניתנת לשיעור. הוא, שנתן את הדחיפה הראשונה לכיוון התהום, נכשל בנסיונותיו הנואשים לעצור את העגלה המידרדרת. מעולם לא התנצל על מעשיו במנצ'וריה, ולא לקח עליהם אחריות.

מישהו אחר דווקא כן לקח. בלילה ארוך אחד בטוקיו, כתב גנרל הונג'ו שיגרו, לשעבר מפקד צבא גוואנדונג, מכתב לקיסר, לעם היפני ולהיסטוריה. זו היתה אשמתו, הודה, שהניח לאישיווארה ולאנשיו להשתולל, שנתן להם לכבוש חבל ארץ סיני בניגוד לפקודות, שגיבה אותם בכל הדרך למלחמת העולם. מה שנראה ב-1931 כהרפתקה מלהיבה בדרך לגדולה לאומית, הסתיים במדינה הרוסה עד היסוד, אוכלוסייה רועדת וגוועת ברעב וחורבן המבנה הפוליטי של המדינה. יפן, בפעם הראשונה בתולדותיה, נכבשה בידי כוחות זרים. והוא – גנרל הונג'ו – בחולשת דעת, לא הניח יד תקיפה על תיבת פנדורה, לא בלם את מחול השדים בתחילתו. זמן קצר קודם לכן, נודע לו כי האמריקאים הוציאו נגדו צו מעצר כפושע מלחמה. המכתב שלו, תערובת מכמירת לב של השקרים הישנים ותחושת אשמה שאינה מרפה – ראוי לקריאה. בתרגום מיפנית:

מזה שנים רבות שרתי בתפקידי מפתח בצבא, ועתה – נגזר עלי לראות את המולדת במצבה הטרגי הנוכחי, על סף אבדון. גם אם פרשתי מהשירות, בחיל ורעדה אני ניצב מול חטאי שעליו עלי לשלם בחיי.

תקרית מנצ'וריה היתה פעולה של הגנה עצמית מתחייבת מצד צבא גוואנדונג, כנגד פיגוע רכבת של אלמנטים אנטי-יפניים. אולם תוך כדי כך, הפרנו את הוראות הממשלה והפיקוד העליון של הצבא, וזוהי אחריותי הבלעדית – כמפקד צבא גוואנדונג באותה התקופה. אני מקבל על עצמי את האחריות ועוזב את העולם הזה. יחי הקיסר! אני מייחל בכל ליבי שהמבנה הלאומי שלנו יישמר ושהמולדת תקום מחדש.

ספטמבר, 1945,

הונג'ו שיגרו

לאחר שסיים לכתוב, שלף הונג'ו את חרבו ושיסע את בטנו בספוקו – ההתאבדות הסמוראית המסורתית. עבורו, מלחמת העולם השנייה היתה באמת ובתמים המלחמה האחרונה.

%d בלוגרים אהבו את זה: