ארכיון הבלוג

אבן פינה: מה קורה כשמנהל מחיפה וגנרל גרמני נפגשים?

מה קורה כשמנהל בית ספר מחיפה נפגש עם גנרל פרוסי ששירת את היטלר, ואז הפך לרב המרגלים של מערב גרמניה במלחמה הקרה? ההתכתבות בין דוד אבן פינה לגנרל ריינהרד גהלן, שנחשפת כאן לראשונה בשפה העברית, מסתתרת לה באחד מהתיקים בארכיון העירוני של חיפה. כשפולנים ומזרחים קוראים ליהודים גרמנים, "ייקים", למה למעשה הם מתכוונים? מדוע ישראל היא פרוסיה של המזרח התיכון, וכיצד מגיב גנרל גרמני כשמספרים לו על משה רבנו והמכבים? ינשוף פוליטי מדיני על שני חברים ותיקים שניסו לגשר על התהום בין יהודים וגרמנים, אך בינם עמד עדיין צל שחור שמיאן להתפוגג.

Credit: Sablin Stanislav, depositphotos.com

בשנת 1970, מושך החוטים המסתורי המסתורי שחי בוילה, אי שם בכפר שליו על גדת האגם שטרנברג בבוואריה, הפך להיות הרבה פחות עוצמתי וקצת פחות מסתורי; והוא מאד לא אהב את זה.

רק שנתיים קודם לכן, היה ריינהארד גהלן, לפחות להלכה, אחד מהאנשים העוצמתיים ביותר במערב גרמניה: ראש שירות המודיעין הפדרלי, BND, הממונה על מדיניות החוץ והמבצעים החשאיים של ארצו במלחמה הקרה. אדם נמוך קומה, קירח וממושקף, עם עיניים אפורות קרות כפלדה, אחד מהטיפוסים שתמיד נוחתים על רגליהם לאחר כל נפילה. במלחמת העולם השנייה היה אחראי על חטיבת מחקר שעסקה בניתוח מודיעין בחזית המזרחית, ולאחריה מיהר לסגור דיל עם האמריקאים: הוא נתן להם את ארכיון הביון היקר שלו על הצבא האדום, תמורה להגנה ולהמשך הקריירה שלו תחת כנפיה של וושינגטון. בין היתר, האמריקאים אסירי התודה קנו לו במתנה את הוילה שליד אגם שטרנברג.

האמריקאים אסירי התודה קנו – הוילה של גנרל גהלן ליד אגם שטרנברג. צילום: דני אורבך

"ארגון גהלן" התחיל כחבורה של שכירי חרב גרמנים שעבדו עם ה-CIA, והפך את עצמו, בעקבות תככים פוליטיים נמרצים ונכלוליים של מייסדו, לשירות ביון החוץ היחיד של מערב גרמניה. לגהלן, שנודע בעולם הביון בשם המסתורי "ד"ר שניידר" (או פשוט "הדוקטור") היו הצלחות מודיעיניות משמעותיות, בעיקר בשנים הראשונות לפעולתו. אולם מאז 1961, סדרה של שערוריות ריגול, חפרפרות סובייטיות, שחיתויות ומהלכים פוליטיים פזיזים הפכו אותו, בהדרגה, לדמות שולית ומנודה בצמרת המערב גרמנית. בכל זאת, אף קנצלר לא הצליח להיפטר ממנו, והוא בסופו של דבר "הופרש" לפנסיה רק בשנת 1968. מאז אותה שנה, הסתגר בוילה שלו, וכשלא יצא לשחייה באגם, השקיע את רוב זמנו בכתיבת זכרונותיו, וכן מאמרים וספרים פוליטיים זועמים שהוקיעו את הממשלה ה"שמאלנית" של מערב גרמניה על התקרבותה הפושעת למזרח גרמניה הקומוניסטית ולברית המועצות.

בתוקף מעמדו החדש כפובליציסט, קיבל איש הצללים לשעבר לא מעט מכתבים ומבקרים, ביניהם אנשי ביון ופוליטיקאים אמריקאים, וכן מעצבי דעת קהל מרחבי אירופה, בעיקר מהימין השמרני. אולם מכתב אחד, שקיבל יום אחד בשנת 1970, הצליח בוודאי להפתיע אותו. "הכותב הוא בן שבעים, ולמד איתך בבית הספר בברסלאו", התחיל המכתב, שנחתם בידי אחד דוד אבן פינה, לשעבר תיאודור אקשטיין, מנהל בית ספר ישראלי מחיפה. המחנך הנ"ל, דמות ידועה בסצינה החיפאית של אותה התקופה, היה אכן חברו של גהלן מימי בית הספר הרחוקים. שדרן הטלוויזיה חיים יבין, שהשלים בגרויות בגימנסיה הפרטית של אבן פינה, תיאר אותו לימים כ"יקה רזה, גבוה, מזוקן, יהודי דתי לבוש שחורים." תלמידים אחרים זכרו אותו כמנהל מעורר יראה, שהקפיד על כל תו ותו בתלבושת האחידה של תלמידיו המיוזעים. ב-1970, פרש גם אבן-פינה כבר לפנסיה, וחיפש עיסוקים לעצמו. כאיש אצ"ל לשעבר ומאמין אדוק בארץ ישראל השלמה, הגביר את פעילותו בתנועת החירות של בגין, אך בהדרגה, נשא את עיניו לגרמניה – מולדתו השנייה, הרחוקה, אותה השאיר מאחור לפני שנים רבות כל כך. מכאן, נפתחה התכתבות מרתקת בין המנהל הדתי מחיפה לגנרל הגרמני הפורש מאגם שטרנברג, התכתבות שמהווה ראי מסויט, קומי לעיתים אך גם נוגע ללב ליחסים המורכבים בין יהודים וגרמנים במאה העשרים.

הצריף הזה, ב"אחו האומללות" (Elendalm) שבבוואריה, הוא אחד המקומות החשובים ביותר בחייו של ריינהארד גהלן. כאן טמן באדמה את אוצר המסמכים על ברית המועצות, שאותו "מכר" מאוחר יותר לאמריקאים תמורת העמדתו בראש שירות ביון חדש במלחמה הקרה. צילום: דני אורבך

המכתב הראשון של אבן פינה לגהלן היה מהוסס. הוא ידע היטב שבן כיתתו לשעבר היה מבכירי הגנרלים של היטלר, לפני שהפך למשרת של גרמניה החדשה והדמוקרטית, ושמנהיג תנועתו האהוב, מנחם בגין, התנגד לכל קשר שהוא עם גרמניה, ובוודאי עם גנרלים גרמנים. גם במכתבו לגהלן הדגיש ש"תהום נפערה בין העמים שלנו", סיפר על קרוביו שנספו באושוויץ, ותהה כיצד גנרלים גרמנים עמדו מנגד בעוד יהודים נשרפו בכבשנים. עם זאת, נראה שהשואה לא תפסה את המקום המרכזי אפילו במכתב הראשון. תחת זאת, תיאר אבן פינה לגהלן בפרטי פרטים את ברסלאו הישנה, את הדרך שהלכו ביחד מבית הספר הביתה, את המורים, החוויות המשותפות והמשפחות של שניהם. באופן שהפתיע את אבן פינה, הגנרל הגרמני הגיב בפירוט ובחום. הוא התייחס לאבן פינה כחבר ותיק, ביקש ממנו לפנות אליו בפניית הקרבה du, התעניין במשפחתו והחליף איתו זכרונות בשמחה רבה. השיחה ביניהם נמשכה, בהפסקות, כמעט שמונה שנים, ולפעמים השתתפה בה גם אשתו של אבן פינה, סופי. השניים גם נתנו ספרים במתנה אחד לשני (במקרה של גהלן, בעיקר ספרים פרי עטו או חיבורים על היסטוריה פרוסית, במקרה של אבן פינה – ספרים על מלחמות ישראל וההיסטוריה של העם היהודי).

Reinhard Gehlen 's memoirs: Der Dienst, The Service | Espionage |
תמנותו של ריינהארד גהלן בשער האוטוביוגרפיה שלו – ששלח לדוד אבן פינה

לא מזמן, הלכתי לארכיון העירוני בחיפה כדי לקרוא את ההתכתבות הזאת, כחלק מהליטוש הסופי של ספרי על שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה (Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War). נראה שמה שאבן פינה ניסה לעשות יותר מהכל, זה "לתקן את הטעות", ליישר את העקוב, להסדיר את הסטייה האיומה של ההיסטוריה מ-1933 ואילך. לצד היותו פטריוט ישראלי, הוא רצה להוכיח לגהלן שהוא עדיין גרמני, ולא סתם גרמני – אלא פרוסי מיליטנטי. עם זאת, מכיוון שהוא לא היה מתבולל אלא יהודי דתי וישראלי ימני, הוא לא רצה לחזור לכור מחצבתו הישן כאדם יחיד, אלא לשלב את הקולקטיב היהודי במורשת הצבאית הגרמנית והפרוסית. מכתביו הארוכים לגהלן מלאים בתיאורים הירואיים של מלחמות ישראל (לרבות שבחים ל"גנרל הגאוני אריאל שרון"), והשתפכויות על המכבים ועל משה רבינו. באחת ההזדמנויות, כתב שהחיילים הישראלים הגנו על מולדתם והקריבו את נפשם "כמו הנוער הגרמני בקרב ייפר במלחמת העולם הראשונה". המשובחים מבין הישראלים, הדגיש בפני גהלן, הם כמובן היהודים הגרמנים. באחד מהקטעים המשעשעים יותר בחליפת המכתבים, הדגיש אבן פינה כי כאשר פולנים או מזרחים משתמשים בביטוי "ייקה", הם מתכוונים לקורקטיות, חריצות וכיוצא בזה, תכונות המאפיינות את הרוח הפרוסית.

גהלן הגיב למכתבים באמביוולנטיות מסויימת. מצד אחד, הוא הסכים לחלוטין עם אבן פינה שיהודים שייכים למסורת הפרוסית, ושאת הסטייה של שנות המלחמה חובה לתקן, לפחות מבחינה זו. כך, למשל, הוא קבע כי ההיסטוריון שתיאר בצורה הטובה ביותר את מהותה של פרוסיה הוא החוקר היהודי הנס-יואכים שפס, ואף שלח לאבן פינה את ספריו. בהמשך, אמר בהתלהבות כי החיילים הישראלים שפגש שכנעו אותו כי מדינת היהודים היא "פרוסיה של המזרח התיכון". כאן יש לציין שגהלן מעולם לא היה אנטישמי, ולמרות שתמרן בין מדינות ערב לישראל במהלך כהונתו כראש שירות הביון המערב גרמני, תמיד העדיף את ישראל על הערבים. הוא סייע להבריח עולים מעבר למסך הברזל, נתן למוסד לפעול בחופשיות יחסית בגרמניה, ואף הקריב את רשת הריגול שלו במצרים בכדי לסייע לוולפגנג לוץ, "מרגל השמפניה", לוחם ישראלי שנתפס בקהיר.

אריק שרון, כאן בתמונה משמאל, היה אחד ה"גיבורים היהודים" שאבן פינה הרבה להזכיר במכתביו לגהלן

עם זאת, גהלן היה קר לחלוטין להשתפכויות הנלהבות של אבן פינה בנושאים יהודיים. במכתביו התעלם לחלוטין ממעשי הגבורה של משה והמכבים, נמנע להתייחס לנקודות שאבן פינה העלה בנוגע לדת היהודית, ובמיוחד – לא הזכיר את השואה ולא התנצל עליה, למרות שבחלק מהמכתבים נראה שבן שיחו ממש מתחנן בפניו לעשות זאת. רק בהזדמנות אחת כתב שהוא מהסס לשלוח לאבן פינה את הביוגרפיה שלו [של גהלן] מפני שהספר מתחיל בתקופה הנאצית, "התקופה האפלה ביותר בחיי ובחייה של גרמניה." אבן פינה, כמובן, ביקש את הביוגרפיה וקרא אותה בהתלהבות.

אולם היו מספר נושאים ששני חברי בית הספר הותיקים הסכימו עליהם לחלוטין, והחליפו עליהם דעות בשקיקה רבה. ראשית כל, שניהם היו יכולים לדבר עד בלי סוף על נוסטלגיה מברסלאו. שנית, שניהם תיעבו את הקומוניזם. גהלן, מרוצה מעצמו ואולי קצת נבוך מהמחמאות ששפך אבן פינה על פועלו (של גהלן) במלחמה הקרה, כתב ש"בסך הכל ניסה לשרת את האנושות" במקום שבו הגורל הציב אותו. שלישית, גהלן התעניין מאד בהיסטוריה הצבאית של מדינת היהודים, בגיאו-פוליטיקה שלה, ובתפקידה במלחמה הקרה ובמזרח התיכון. הוא הסכים עם אבן פינה שהפתעת מלחמת יום הכיפורים אינה אשמתו של המודיעין הישראלי (בכל זאת, גם סטלין ורוזוולט הופתעו בברברוסה ובפרל הרבור), ושהצבא הישראלי ראוי להערצה על האופן שבו התאושש והביס את מצרים שוק על ירך. במיוחד, הוא ואבן פינה הסכימו שישראל היא חוד החנית של המערב, שחקן החלוץ הקדמי שלו מול המזרח הערבי והקומוניסטי. "גבולותיה של מדינת היהודים", כתב אבן פינה בפרפרזה על הרצל, "היא גבול השטח של התרבות האירופית." גהלן פירט במכתביו על האופן שבו לדעתו ישראל משתלבת כשחקן מרכזי וחשוב בגוש המערבי. אבן פינה כל כך התלהב מ"הערכת המומחה" של הגנרל הגרמני, עד שהפליג בדברים ואמר שצה"ל הבלתי מנוצח יוכל להביס שוק על ירך אפילו את הצבא האדום, גם אם ישראל תעמוד לבדה מול כל עוצמתה של ברית המועצות. עם זאת יש לציין, כי גהלן מעולם לא היה שותף לשנאתו הבוערת של אבן פינה לערבים, אותם ראה כברברים צמאי דם. בכל זאת, כראש שירות חשאי, גהלן השקיע גם בקשירת קשרים עם מדינות ערב, וממש לא התחשק לו להתנצל על כך. עם זאת, ברור שבבחירה בין הצדדים, היתה אהדתו נתונה בעיקר לצד היהודי והישראלי.

הבניין שבו שכנה פעם גימנסייה אבן פינה, ברחוב נורדאו 23, חיפה. קרדיט: אתר עיריית חיפה

עם הזמן, תשובותיו של גהלן לאבן פינה הולכות והופכות לקצרות יותר. לא בהכרח מפני שגהלן מאס בהתכתבות (לפעמים הוא שולח מכתבים ארוכים יותר, ותמיד כותב בשפה חמה וידידותית מאד), אלא מפני שבריאותו של הגנרל הלכה והידרדרה ממחצית שנות השבעים ואילך. חלומותיו של אבן פינה, לחזור ולהיות גרמני לאומי כמו פעם, בלי לוותר על זהותו היהודית והישראלית, מזכירה דוגמאות רבות אחרות שדוד ויצטום הביא בספרו המעולה על יחסי ישראל-גרמניה. הוא שייך לאותם הייקים שכעסו על מולדתם הקודמת, אבל התגעגעו אליה, האמינו בסופו של דבר בעליונותה (שהיתה גם עליונותם שלהם), רצו לחזור ולהשתלב בה, לתקן את אותה טעות ארורה מ-1933 – אבל אף פעם לא הצליחו לעשות זאת לחלוטין. מבחינת אבן פינה נראה שההתכתבות היתה מעין פנטזיה פרטית שהתחילה והסתיימה בין ארבע קירותיו של חדר העבודה. לא מצאתי עדויות על כך שניסה, למשל, לפעול בפומבי בכדי לשפר את יחסי ישראל גרמניה, לאתגר את עמדותיו של בגין בתוך תנועת החירות, לנסוע לאגם שטרנברג ולפגוש את ידידו הותיק או אפילו להזמין אותו להתארח בחיפה. גם לגהלן לא היה את העוז להתמודד באמת עם מה שקרה בין 1933 ל-1945, וכך לנסות לגשר על הפער. בדיעבד, נראה שההתכתבות הזאת דומה לשני אנשים שנמצאים משני צידיה של זכוכית, מושיטים ידיים ומנסים לגעת זה באצבעותיו של זה, אך אף פעם לא מצליחים לסגור את הפער לחלוטין. ביניהם  – שותק, מאיים ומסרב להתפוגג – עמד עדיין צילו השחור של אדולף היטלר.  

מכונית הצעצוע: מה גורם למרגלים לבגוד?

מה גורם למרגלים לבגוד? אלו שמתבוננים בעולם הביון מבחוץ חושבים שמדובר בכסף, טובות הנאה, תענוגות ואידיאולוגיה, אך זו אינה האמת כולה. בפועל, הבגידה היא ניסיון נואש להתגבר על חוסר האונים האנושי, על האפרוריות, על השגרה, ולנסות להשיב לעצמך את תחושת השליטה באירועים שמעבר לכוחו של האדם היחיד. אולם האם זו אמת, או שמא אשלייה? הינשוף על מרגלים מפורסמים, אמיתיים ובדיוניים, בוגדים ומכוניות צעצוע.

תמונת אילוסטרציה. Credit: Golyak, depositphotos.com

בספרו הקלאסי, מלחמה ושלום, כתב הסופר לב טולסטוי כי אפילו מנהיגים "דגולים" כמו נפוליאון, הבטוחים שהם מניעים את מהלך ההיסטוריה וקובעים את גורלן של מדינות ואומות, נהנים ממידה פחותה בהרבה של שליטה מאשר הם מדמיינים לעצמם. למעשה, הם נלחצים בידי נסיבות, החלטות של אינספור אנשים אחרים ודינמיקה של אירועים. המנהיגים הללו, בפראפרזה על טולסטוי, דומים במידה רבה לילדים הנוהגים ברכב צעצוע, מסובבים את ההגה ובטוחים שהם הם מניעים את מה שבפועל זז עקב כוחות חיצוניים.

ואם מנהיגים, שכביכול נמצאים ממש בצמרת, אז בוודאי אנשים שמאיישים שלבים נמוכים יותר של ההיררכיה. שרים חדשים, למשל, בטוחים לפעמים שיוכלו להניע רפורמות מרגשות ברגע שהם נכנסים למשרד, ואז נתקלים באילוצים של המציאות ושל שירות המדינה. בסדרה הקומית הבלתי נשכחת, פולישוק, אומרת בכירת המשרד לקידום חברתי, שמחה בכור-קטן, לשר פולישוק כי אסור לו "להזיז מהדק ממקום למקום" בלי אישור של הצוות: שיסתובב במסיבות עיתונאים וייתן להם לעבוד. גם שרים במציאות גילו פעמים רבות כי מעבר למכסת מינויים מצומצמת, הם כפופים לחובות מכרזים למיניהם ולנהלי נציבות שירות המדינה, שקשה להם לפטר עובדים בעייתיים, ושעובדי הציבור יכולים לגרור רגליים בכל הנוגע לרפורמות שהם לא מעוניינים בהן. לא סתם אביגדור ליברמן, למשל, ביקש לא רק את משרד האוצר אלא את כל מוקדי הכוח הכלכליים גם יחד כדי שיוכל להניע לפחות חלק מהמהלכים שהוא רוצה לקדם. עכשיו דמיינו לכם שר כמו עיסאווי פרייג', שנכנס למשרד לשיתוף פעולה אזורי מלא חלומות על פרוייקטים נוצצים עם אבו מאזן, ירדן ומצרים, וגילה שמותר לו לעשות מעט מאד, ומה שכן נעשה, משרד החוץ ייקח עליו את הקרדיט. התופעה הזאת מתרחשת, כמובן, בכל הדרגים. כמה פעמים נכנסתם למקום עבודה חדש, בטוחים שתוכלו לעשות דברים מסעירים ולהניע מהלכים דרמטיים, ואז גיליתם את שלל ההגבלות מהממונים עליכם, מעמיתיכם ואפילו מהעובדים הכפופים לכם? ככל שמדובר באנשים חרוצים, אנרגטיים ויוזמים, הפער בין החלום לעשות, לדחוף ולשנות, להניע מהלכים ולחוות הרפתקאות מקצועיות מסעירות, ובין המגבלות בפועל, יוצר תמיד תסכול, בכל הדרגים ובכל מקומות העבודה.

ככל שחקרתי שירותי ביון, נוכחתי לדעת שהתופעה הזאת קיימת שם ביתר שאת. יש מעט מאד מקומות עבודה, שהתדמית שלהם נוצצת כמו זו של שירותים חשאיים, ומעט מאד מקומות שהפער בין הדמיון למציאות הוא כל כך גדול. תעיפו מבט פעם בסרטוני התדמית של השב"כ והמוסד, שמבטיחים למגוייסים הרפתקאות נוסח ג'יימס בונד.

"עוד יום שגרתי" – סרטון תדמית של השב"כ

בארגונים הללו, אין ספק, יש אנשים שחווים דברים מדהימים, אולם אפילו מידה השליטה שלהם באירועים מוגבלת מאד. ועל כל אדם שמעורב במבצעים "מעבר לכל דמיון", יש רבים שעושים עבודות אפורות ומשעממות. אמנם גם המשימות ה"אפורות" הללו הן חלק משלם גדול יותר, אבל בגלל המידור והסודיות, העובדים היחידים בדרך כלל לא רואים את התמונה המלאה. אלו שמגיעים לדרגים הגבוהים ביותר, הם גם אלו שנתקלים בקירות הכואבים של גבולות הכוח. פעם, שמעתי את ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בהרצאה בהרווארד. בתשובה לשאלה של סטודנטית סינית על המבצעים החשאיים וההתנקשויות של המוסד, הוא הודה שהתועלת של כל אלו מוגבלת, אולם הם חלק ממשחק ארוך טווח שבו כל צד מנסה להשיג נקודות על חשבון היריב. במחקר פנימי של המוסד על המבצעים החשאיים נגד המדענים הגרמנים במצרים בשנות השישים, הובע התסכול הזה במילים יותר חריפות:

להבדיל ממבצעים רבים אחרים, פרשת המדענים משאירה הרגשת חוסר סיפוק. הרבה טרחה, סערות, משברים; הרבה מבצעים מסובכים, מסוכנים ונועזים – ברובם מוצלחים – ובסוף לא ניתן לנו הסיפוק שפעולות המוסד, במערכה שנמשכה שש שנים, היא [כך במקור] שהביאה לסיכול הסכנה. היתה זאת מערכה ארוכה ומייגעת ובסופה – מידה של תסכול… הסכנה פגה מעצמה.

הדמיון שלכם הוא המציאות שלי – סרטון תדמית של המוסד

סופרי הריגול הטובים יותר, שחלקם היו קשורים לשירותים חשאיים והכירו אותם היטב, השכילו להראות כיצד התסכול הזה, ותחושת חוסר השליטה, עומדים מאחורי בגידה של מרגלים במעסיקיהם ובמדינותיהם. ראובן וייס, חוקר ספרות מבריק מהאוניברסיטה העברית בירושלים, כתב כי ברבים מהספרים הללו, עצמיותו של המרגל נשחקת מסיפורי כיסוי והחלפת זהויות חוזרת ונשנית, עד שהוא משתוקק להשיב לעצמו את זהותו באמצעות בגידה. אקט הבגידה מחזיר למרגל את תחושת השליטה. הנה, במקום להיסחף ממשימה למשימה, ממקום למקום, הוא בוחר באופן עצמי ורצוני את נאמנותו, ומתמרן אחרים במקום שהם יתמרנו אותו.

"החפרפרת", אותו בוגד אולטימטיבי בספרו של ג'ון לה-קארה, פחח, חייט, חייל, מרגל, הוא דוגמא מובהקת לתופעה (דמותו, דרך אגב, מבוססת על בוגד אמיתי: הרולד "קים" פילבי ששימש סוכן חדירה סובייטי בשירות הביון הבריטי MI6). כביכול, למה שיבגוד? החיים היטיבו איתו. לה קארה מספר לנו שהוא שייך למשפחה אריסטוקרטית בריטית, אביו שופט בבית המשפט העליון, אחיותיו היפיפיות נשואות כולן לבני אצולה, יש לו כסף למכביר, משרה בכירה בשירות חשאי שרבים יחלמו עליה, פילגשים ומותרות ככל שירצה, ואפילו רישיון לא רשמי לעבור על החוקים ההומופוביים של התקופה בלי להיענש. בפועל, ה"חפרפרת" מרגיש שהוא נסחף אחרי האירועים ולא שולט בהם. ה"כיכר", בן דמותו של ה-MI6 בספרי לה קארה, הוא שירות ביון מאפיר ושוקע, שאיכות המקורות שלו הולכת ויורדת. "אנחנו מאבדים את מחייתנו ואת כבודנו העצמי, סבלנו די", אומר אחד מהבכירים לראש הארגון. אולם השקיעה הזאת אינה קשורה רק לחסרונותיהם של מנהיגי הארגון, אלא לתהליך שקיעה בלתי נמנע של אנגליה עצמה, שהפכה לאחר מלחמת העולם השנייה ממעצמת על, אימפריה השולטת בימים, למדינה אירופית קטנה, מוכה ועייפה. הקומוניזם הסובייטי כל כך מפתה בעיני "החפרפרת", אותו אריסטוקרט בריטי חובב סדר ואסתטיקה, בדיוק בגלל תחושת השליטה שהוא משדר. מי יכול בכלל להשוות את מצעד הקדמה הקומוניסטי, שהכל בו מאורגן, מתוקתק ומסודר, למשרדי הביון הבריטיים המרקיבים, שאפילו מרכז העצבים שלהם מצחין מהזנחה וריח מתקתק של תה יסמין מלוכלך? באמצעות בגידתו, ה"חפרפרת" חש שהוא הופך משחקן סביל גרידא לדמות פעילה המשנה את מהלך ההיסטוריה.

"הייתי צריך לבחור צד, ג'ורג', והמערב הפך להיות כל כך מכוער…" דבריו של הבוגד ב"חפרפרת" (פחח, חייט, חייל מרגל) מאת ג'ון לה קארה.

אם נעבור מהספרות לעולם האמיתי, הרי התשוקה להשיב לעצמך את תחושת השליטה אופיינית לכמה מהבוגדים, החפרפרות והעריקים המפורסמים ביותר בעולם הריגול. ב-1954 ערק ראש השב"כ המערב גרמני, אוטו יוהן, למזרח גרמניה (פרשה שכתבנו עליה כבר בינשוף), ואמר במסיבת עיתונאים כי מאס בנאצים לשעבר ששורצים במסדרונות השלטון של הרפובליקה הפדרלית. יוהן, לוחם התנגדות וחבר לשעבר במחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, אכן תיעב את אותם נאצים לשעבר, שהרימו את ראשם והפלו אותו ואת חבריו על כל צעד ושעל. תפקידו כראש המודיעין המסכל, "המשרד להגנת החוקה", היה בדיוק לבלום את אותם אנשים ולמנוע מהם להפוך את מערב גרמניה ל"רייך רביעי", אולם הוא חש שאלו חותרים תחתיו ומסכלים את עבודתו, אפילו מתוך המודיעין המסכל פנימה. לא סתם חצה את הגבול למזרח ברלין לאחר טקס הזיכרון לגיבורי ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944, שמילא אותו בתחושות נוסטלגיה, חרטה והחמצה. ואז, כשהסובייטים הציעו לו להגיע לפגישות במזרח ברלין בכדי "לתווך" בין שני הגושים, הוא חש שיוכל להחזיר לעצמו את תהילת העבר ולשוב ולשלוט במהלך האירועים. האם המחתרת האנטי-נאצית לא היתה גשר בין מזרח ומערב? מיד כשהגיע למזרח ברלין, יוהן סומם ונחטף, ונאלץ להפוך לפיון תעמולה סובייטי מן המניין. תחושת השליטה במהלך האירועים היתה, כמובן, מזוייפת.

מנגד, הסובייטים גייסו גם נאצים לשעבר משירות הביון המערב גרמני, ותיקי ס"ד שהתברגו במשטר הדמוקרטי החדש. חלק מהבוגדים הללו, כמו הבריון האנטישמי הנס קלמנס שנודע בקרב קורבנותיו היהודים כ"מתאגרף", חשו מופלים ומודרים במערב גרמניה. כמעין תמונת מראה לזעמו של אוטו יוהן, קלמנס חש כי שירות הביון המערב גרמני אמנם מעסיק קציני ס"ס לשעבר, אולם כדי להימנע ממבוכה שומר אותם בתפקידים זוטרים ולא מספקים, לרוב בכל מיני משרדים נידחים ומרוחקים. "אנחנו מופלים", אמר, "ביחס ללוחמי ההתנגדות". מלבד זאת, חש גם תשוקה עזה להיות, פעם אחת ולתמיד, בצד הנכון של ההיסטוריה. הקומוניזם דוהר, וידרוס בסופו של דבר את הדמוקרטיות המערביות. "כגרמני, הפסדתי בשתי מלחמות עולם", אמר לחוקריו לאחר שנתפס. "במלחמת העולם השלישית, אני רוצה להיות בצד המנצח."

תשוקת השליטה הזאת בלטה אפילו יותר בסיפורו של היינץ פלפה, עמיתו של קלמנס בס"ד ואחד מגדולי סוכני החדירה הסובייטיים במלחמה הקרה. מפעילו של פלפה בקג"ב, ויטאלי קורוטקוב ("אלפרד") נתן לו להרגיש שהוא לא רק עובד עבור כסף. כמובן שהתמורה הכספית, הן במקרה של פלפה והן במקרים אחרים, היתה חלק חשוב מהעניין, אבל בשום פנים ואופן לא בלעדי. קורוטקוב, קצין ביון מקסים, יפה תואר ודובר גרמנית שוטפת, נתן לפלפה להאמין, באינספור ארוחות מפוארות עם יין ומטעמים, כי הוא "סוכן עצמאי" שמתמרן הן את המערב והן את המזרח, הן את ארצות הברית והן את ברית המועצות. פתאום, הוא הפך מקצין ביון שעבודתו בעיקר משרדית, לסוכן-על של המלחמה הקרה. פלפה אמנם גרם נזק אדיר לארצות הברית ומערב גרמניה, הסגיר מאות סוכנים, מסר כ-15,000 מסמכים וסיכל מבצעים אינספור, אולם בפועל תומרן יותר מאשר תמרן. כאשר הסובייטים הרגישו כי מיצה את עצמו, הסגירו אותו בלי היסוס בכדי ליצור שערוריה פוליטית שתפגע בשירות הביון המערב גרמני. לאחר מכן דאגו לשחרר אותו בעסקת שבויים, והבוגד המפורסם סיים את הקריירה שלו בתפקיד לא מרגש בעליל של מרצה לקרימונולוגיה במזרח ברלין.

Spion ohne Grenzen: Heinz Felfe - Agent in sieben Geheimdiensten (German Edition) מאת [Bodo V. Hechelhammer]
רצה להשיב לעצמו את תחושת השליטה – היינץ פלפה, כאן בשער הביוגרפיה החדשה שלו מאת בודו הכלהאמר.

גם את "המלאך", אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר שריגל עבור המוסד, אפשר להבין דרך המשקפיים הללו. במשך שנים התווכחו בישראל האם מרואן היה אכן סוכן ישראלי, או סוכן כפול מצרי. המסמכים שנחשפו לאחרונה, יש לציין, נוטים בעיקר לאופציה הראשונה. כפי שכותב אורי בר יוסף, קשה להאמין שהמצרים היו מוסרים במכוון לישראל את תוכניות ההתקפה שלהם, פרוטוקולים של שיחות מדיניות רגישות ואינפורמציה צבאית ופוליטית יקרה מפז, רק כדי להטעות אותה בנוגע לשעת ההתקפה (אפילו לא התאריך!) במלחמת יום כיפור. אולם ממעקב אחרי דמותו של מרואן, כפי שהיא משתקפת בביוגרפיה של אורי בר יוסף, המלאך, נראה כי הוא תפס את עצמו כמי שמתמרן בין שתי האויבות המושבעות, ישראל ומצרים, ומכוון את היחסים המדיניים והצבאיים ביניהן כרצונו. בתקופה שיצר קשר עם המוסד הוא היה, בעיקר, בן המשפחה הדחוי של נאצר, שעבד במשרה משעממת בלשכת הנשיא והרוויח משכורת נמוכה שלא הספיקה לחיי התענוגות שחמד לעצמו. אולם המוסד הבטיח לו לא רק כסף, אלא גם תחושה של הרפתקאה ושל שליטה על מהלך האירועים. כאשר קיבל תפקיד בכיר ומספק הרבה יותר בחוג הפנימי של הנשיא סאדאת, יורשו של נאצר, הוא התמכר כבר לסם ההרפתקה, לאשליית הסוכן החופשי שנע בין הצדדים הניצים.

נע כסוכן חופשי בין הצדדים הניצים – טריילר לסרט "המלאך" על חייו של אשרף מרואן

אלו, כמובן, רק שתי דוגמאות. בספרו, המשחק הגדול: המיתוסים והמציאות של עולם הריגול, מראה פרדריק היץ כיצד התשוקה להשיב לעצמך את השליטה אפיינה גם בוגדים מפורסמים אחרים בעולם הריגול, כמו אלדריץ' איימס ורוברט האנסן, שתי החפרפרות הידועות לשמצה שריגלו עבור ברית המועצות ב-CIA וב-FBI. אולם, כפי שכותב גם ראובן וייס על המקרים הספרותיים, תחושת השליטה הזאת היתה תמיד אך ורק אשלייה. כמעט כל המרגלים שחשבו שהם מתמרנים הן את מעסיקיהם הישנים והן מעסיקיהם החדשים, גילו – מאוחר מדי – שתומרנו בעצמם, ושמידת השליטה שלהם בפועל על מהלך האירועים היתה אפסית. קים פילבי נאלץ לבלות את שארית חייו בדירה אפרורית במוסקבה, בלי הרפתקאות וריגושים, וגילה שברגע שערק ל"גן העדן של הפועלים והאיכרים" אף אחד כבר לא סופר אותו. היינץ פלפה תומרן על ידי קורוטקוב, ולא תמרן אותו. בניגוד לאחרים, אשרף מרואן השפיע במידה מסויימת על יחסי ישראל ומצרים, אולם גם כאן, השפעתו היתה קטנה יותר מאשר דמיין, והישראלים ראו אותו כמקור בראש ובראשונה, ולא ממש כבן שיח פוליטי.

הסיבה לאשלייה של כל אותם מרגלים שערקו, היא שתחושת השליטה תמיד נראית חזקה יותר כשאתה מסתכל מבחוץ ולא מבפנים. בדיוק כפי שמתבונן על משרד ממשלתי מבחוץ חושב לפעמים שהשר הוא שליט כל יכול, אבל השר ויועציו מודעים היטב למגבלות שמעיקות עליהם מכל עבר, כך בוגדים כמו פילבי, פלפה (או החפרפרת של ג'ון לה קארה) רואים את האילוצים וחוסר השליטה בשירות המערבי שהם עובדים בו. הם מפרשים את המגבלות שהם נתונים בהן כשקיעה וניוון, ומביטים בקנאה על שירות הביון היריב, שנראה מרחוק כמונוליט מרגש, רב עוצמה וכל-יכול. הם חושבים כך, רק מפני שהם לא מודעים למצב הפנימי במחנה האויב, ומגזימים בתחושת השליטה שהם עשויים לקבל, כביכול, אם "יתמרנו בין הצדדים". כמובן, גם ראשי הקג"ב שמתמרנים אותם, ואפילו מנהיגי המדינות, נהנים מיכולת שליטה מוגבלת בלבד, אם מסתכלים על המלחמה הקרה בכללותה. אבל כמה קשה לבני אדם להשלים עם חוסר האונים הזה! הבגידה היא בסופו של דבר ניסיון לא מוצלח, אחד מבין רבים, להשיב לעצמך את ההגה, עד שאתה מגלה לאימתך שמדובר במכונית צעצוע בלבד.

"מודיעין במקומות אחרים": ביון, מרגלים וצללי העבר

האם ארגוני מודיעין מודרניים מושפעים ממסורות ריגול עתיקות, ואם כן, כיצד? ספר שאפתני בשם "מודיעין במקומות אחרים" לוקח את הקורא למסע בין מרגליו של הנביא מוחמד, משוררים נכלוליים בחצי האי ערב, מתנקשים סיניים עתיקים ו"קדושים" הודים קלאסיים שאוזניהם כרויות למידע מסווג, כמו גם למודיעין של האימפריה הביזנטית והאופן שבו התגלגל לתוך מסורת הריגול הרוסית והסובייטית. הספר מרתק ומעורר מחשבה, אבל בסופו של דבר נכשל בהשגת מטרתו העיקרית. ינשוף היסטורי מסביר.

בתקופה שלמדתי בארצות הברית, זכיתי להכיר דוקטורנט רומני מבריק שהתמחה בהיסטוריה חדשה. אחד ממאפייניו המובהקים, שאחרים נהגו לחקות (תמיד בהומור) היה נטייה לומר שכל דבר שיש בעולם המודרני, ממדינת הלאום ומטה, הוא המצאה של המאה ה-19. פעם הוא אפילו אמר שאהבה ותשוקה, כפי שאנחנו מכירים אותן, אינן אלא חידושים מודרניים מאותה המאה. בקרב הדוקטורנטים הסתובבה הבדיחה, שאם אתם רוצים לדעת מתי הומצא משהו, תשאלו את פלורין והוא תמיד יאמר לכם שהמקור הוא בסביבות 1870.

אותו דוקטורנט היה מוצא שותפים רבים לעמדותיו אם היה מתמחה בחקר המודיעין והריגול. למרות שאלו נמצאים איתנו משחר ההיסטוריה, רוב החוקרים מסכימים שקשה לדבר על מודיעין כתחום ממוסד לפני התקופה המודרנית. לפני כן, עבודה מודיעינית הופקדה לרוב בידי אנשים משולי החברה, ואיש לא טרח לפתח ידע מודיעיני מתודי ומקצועי. גם אלו שניהלו גופים המקבילים ל"ארגוני מודיעין" של ימינו, למשל סר פרנסיס וולסינגהאם, רב המרגלים של המלכה אליזבת הראשונה, עשו זאת באופן פרטי ובלתי רשמי. חוקרים שניסו לעקוב אחרי תולדות המודיעין מתקופות עתיקות, כמו כריסטופר אנדרו, עשו זאת לרוב באופן מרושל ו"כלאחר יד", והתחילו לנתח את החומר ברצינות רק בפרקים על המאות ה-19 וה-20. כמו כן, רוב המחקר על מודיעין וריגול עוסק עדיין במדינות דוברות האנגלית, בריטניה וארצות הברית, לצדן של גרמניה וברית המועצות (בעיקר בהקשר של הסכסוך בינן לבין המדינות דוברות האנגלית). המדינה היחידה שאינה שייכת לאנגלוספירה, לא נלחמה איתה ועדיין זכתה לטיפול מחקרי נרחב יחסית היא ישראל.

Mossad Ups Recruitment Game, Opens Jobs Facebook Page - Ctech
זכה לטיפול מחקרי נרחב יחסית – המוסד הישראלי

מודיעין במקומות אחרים: מרגלים וריגול מחוץ לעולם דובר האנגלית (Intelligence Elsewhere: Spies and Espionage Outside the Anglosphere), קובץ מחקרים מרתק בעריכתם של כריסטיאן גוסטאפסון ופיליפ דייויס, הוא אחד הנסיונות המקוריים יותר להתגבר על הבעיה הזאת. גוסטאפסון ודייויס אספו חוקרי ריגול מהמובילים בעולם החותרים, במאמץ משותף, לקשר בין מסורות מודיעין בעולם העתיק לבין התרבות הארגונית של  שירותי ריגול מודרניים. הספר נפתח במאמר ארוך ומעמיק שמנסה להתוות את הגבולות התיאורטיים של "תרבות מודיעין": שורה של נורמות שמתעצבות עם הזמן, וקובעות לא מה ארגוני הביון עושים, אלא איך הם עושים את זה, ומה המשמעות שהשחקנים מקנים לפעולות שלהם בזמן אמת. הרי כביכול, אפשר לומר שכל ארגוני הביון עושים אותו דבר: איסוף מידע, מבצעי חתרנות, לעיתים אפילו פעולות חבלה או התנקשויות. אבל האופן שבו הדברים נעשים, המסגרת שלהם, והמשמעות שמייחסים להם משתנה בהתאם לתרבויות המודיעין השונות. יתכן, למשל, שהפעולות מתבצעות מתוך הנחת יסוד לפיה ארגון המודיעין הוא אוונגרד מהפכני שמטרתו לשנות את העולם, נציג של מדינה נצורה שכל שכנותיה קמות עליה לכלותה, או חיל משמר קדמי של מעצמה המעוניינת להגן על נתיבי הסחר וההזדמנויות העסקיות שלה. אופן הפעולה של ארגוני מודיעין ישתנה בכל אחד מהמקרים.

כמו כן, המשמעות שהתרבות המודיעינית מקנה לפעולות עשויה להוביל להשלכות פוליטיות שונות בכל מקרה ומקרה. כפי שמראה רונן ברגמן בספרו על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שימוש יתר בהתנקשויות עלול לגרום למשברים פוליטיים. זאת במיוחד אם האליטה הפוליטית מרגישה שלא בנוח עם פעולות כאלו, תפיסה שמשתנה בהתאם להבחנות בין "אשמים" ו"חפים מפשע", שבתורן מתחלפות ומשתנות בהתאם להתפתחות התרבות הפוליטית של המדינה המתנקשת והאיומים שמסביבה. תרבות המעקב הכוללני של שירותי ביון קומוניסטיים כמו השטאזי המזרח-גרמני והסקוריטטה הרומני עשויה לגרום להם להתעניין בדברים שסוכנויות מודיעין אחרות תראנה כבלתי רלוונטיים בעליל, ובכך לחדור ולשנות את היחסים האינטימיים ביותר בין אנשים בחברה.

מכאן, גוסטאפסון ודייויס הולכים צעד אחד קדימה. במחקר נהוג בדרך כלל להניח, שהתרבות המודיעינית של ארגונים מודרניים מושפעת בראש ובראשונה מקשרים אופקיים בין גופים בתוך המדינה (השב"כ והצבא בישראל, למשל) או בין מדינות שונות (המודיעין האיראני שלמד שיטות פעולה מה-CIA והמוסד, המודיעין הסורי שלמד ממומחי גסטפו, שטאזי ו-KGB). לעומת זאת, עורכי הספר טוענים שאי אפשר להבין את התרבות של סוכנויות ריגול מודרניות, בלי להתבונן לעומק גם על קשרים היסטוריים אנכיים, מסורות ריגול עתיקות בנות מאות שנים באותן תרבויות. כאן, כדאי להצביע על כמה מהמאמרים המעניינים ביותר בספר. הדיפלומט הסעודי עבד אל עזיז אל-אסמארי, למשל, טוען שלא ניתן להבין את שירותי הביון הערביים של היום, בלי לחקור לעומק את המורשת המודיעינית של האסלאם מהנביא מוחמד והלאה. אסמארי לוקח את הקורא למסע מרתק ומפגיש אותו עם מרגלים (בערבית: "עויון", עיניים), משוררים נכלוליים, גששים ומתנקשים באסלאם הקלאסי. הוא מראה כיצד מודיעין יומינטי, פעולה חשאית והתנקשויות היו חלק בלתי נפרד ממאבקו של הנביא בעובדי האלילים ממכה, וכיצד התפתחה באסלאם מסורת עשירה של הפעלת סוכנים מסוגים שונים, כמו גם הבחנה מאד חדה (במינוח ובמטען התרבותי) בין מרגלים "שלנו" (שנתפסים באופן חיובי) לבין אלו של האויב, שמוגדרים תמיד כבוגדניים וחורשי מזימות.

How Early Islamic Science Advanced Medicine
תרבות ריגול וביון עשירה – כתב יד אסלאמי עתיק

מאמרים מעניינים לא פחות הם אלו שעוסקים במסורות הריגול של סין והודו הקלאסיות. ראלף סוייר מנתח לעומק את ה"סון-דזה", אולי ספר האסטרטגיה הידוע הראשון בהיסטוריה שעסק באופן מפורש בריגול ובאיסוף מודיעין. סון-דזה, כידוע, הבדיל בין סוגים שונים של מרגלים, ביניהם גם סוכנים כפולים ו"מתאבדים" שמטרתם להפיץ דיסאינפורמציה בארץ האויב לאחר שהם נתפסים. סוייר מסביר שהאסטרטג הנודע, שפעל בעידן הפרוע של המדינות הלוחמות בסין, ראה בריגול, בפעולה חשאית ובהתנקשויות את האמצעים הטובים ביותר לחתור תחת האויב ולהפילו ללא קרב, שיטת המלחמה האידיאלית מכולן. סוייר לא מסתפק בקריאה קרובה של תורת הריגול של סון-דזה, אלא מסביר גם את הרקע של המלחמה בין הממלכות הסיניות במאות שלפני הספירה, תורת הריגול של הוגים אחרים, וההשפעה של כל אלו על תפיסת המודיעין במסורת הסינית.

במאמרו על הודו, מנתח פיליפ דייויס את הארתשסטרה, ספר הדרכה לניהול מדינה שנכתב בידי קאותיליה, יועץ לקיסר צ'נדרה-גופטה מאוריה (סוף המאה ה-4 לפני הספירה). הארתאשסטרה מחזיקה בתפיסת מודיעין כוללנית, ומציעה לשליט להפעיל מרגלים מסוגים שונים ומגוונים (כולל כאלו שיתחזו לנזירים נודדים ואנשים קדושים) כדי לאסוף מודיעין הן על האויב והן על הנתינים שלו עצמו. אלו הסבורים ששאיפות טוטליטריות הן המצאה מודרנית, צריכים לעיין בעצות של קאותיליה כיצד לתמרן את תושבי הממלכה ולסחוט מהם משאבים עבור השליט באמצעות ריגול מתמיד, הונאה, שמועות שווא והפצת פייק ניוז. אליבא דמחבר הארתאשסטרה, אומנות הריגול חודרת כמעט לכל תחום שהשליט עוסק בו, אפילו מדיניות מוניטרית ועבודות ציבוריות. מאמר נוסף, חשוב ומעניין לא פחות, מעז וטוען שהשורשים של המודיעין הסובייטי הידוע לשמצה נעוצים לא רק בתקופה הצארית, אלא הולכים הרחק אחורה, לתקופה הביזנטית. הרעיון של שירות ביון אידיאולוגי, שמחוייב להפיץ "דת" מסויימת ברחבי העולם ולחתור תחת הכופרים, היה נטוע עמוק באימפריות של ביזנטיון, רוסיה הצארית וברית המועצות כאחד.

המליץ להכניע את האויב ללא קרב – פסל של סון דזה במחוז טוטורי, יפן. Credit: 663highland, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.5

הבעיות בספר מתחילות ברגע שנגמר החלק שעוסק בעולם העתיק. במקום לבקש מאמרים ממומחים לשירותי הביון המודרניים של מדינות ערב, סין, הודו וברית המועצות, ולנתח באופן זהיר את הגלגול העכשווי של מסורות הביון העתיקות, עורכי הקובץ מסבים את תשומת הלב של הקורא לכיוונים אחרים לגמרי. החלק השלישי של הספר מכיל אמנם מאמרים מצויינים על שירותי הביון המודרניים של פקיסטן (ה-ISI הידוע לשמצה, תרומתו לעליית הג'יהאד העולמי וכשלונו המהדהד בהתמודדות מול הודו והטליבאן), איראן, אינדונזיה ויפן, אולם למרבה האכזבה, אלו מכילים מעט מאד מידע על מסורות ביון עתיקות. כך, הספר מכיל שני חלקים שכל אחד מהם מבטיח בפני עצמו, אך לא מממש את ההבטחה. החלק העתיק עוסק אך מעט בארגוני ביון מודרניים, רומז שישנה השפעה – אך לא מרחיב עליה את הדיבור, בעוד החלק המודרני מדלג למדינות אחרות, ובכך מתמקד רק בעכשווי תוך התעלמות ממסורות ישנות יותר. לפיכך, ספרם של דייויס וגוסטאפסון, חרף היותו מרתק ומעורר מחשבה, בסופו של דבר נכשל במשימתו העיקרית. ההיסטוריה של הביון העתיק והשפעתו על עולם הריגול המודרני עדיין מחכה לגאולה.

הנאצי שעבד עם ישראל: מתי סוכן הופך לבעל ברית?

בימי הזוהר של ה-KGB, נהגו הסובייטים לגייס קומוניסטים אידיאליסטים ממדינות המערב, ולרתום אותם למכונת הריגול הסובייטית. לפעמים, אותם סוכנים סירבו לקבל כסף, אך המגייס התעקש לשלם להם בכדי ליצור יחסי תלות. אולם מה קורה, כאשר המקור רואה את עצמו כשווה למפעיל? האם תיתכן ברית שוויונית, פחות או יותר, בין שירות חשאי לבין מי שמוסר לו מידע? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מאבק המוסד במדענים הגרמנים במצרים, הנאצי שעבד עבור ישראל, ומנהיגי עולם שניהלו בסתר מגעים עם שירותי ביון זרים.

Credit: Pressmaster, depositphotos.com

תארו לכם שאתם מגיעים למסיבה או אירוע חברתי, ופוגשים שם אדם מקסים בשם סבסטיאן. החיבור ביניכם מיידי: סבסטיאן צוחק מהבדיחות שלכם, מחניף ומתעניין בעבודה המשעממת שלכם (נגיד, במפעל בטחוני כלשהו) שאף אחד אחר לא רוצה לשמוע עליה. לאחר מספר ימים, סבסטיאן קובע אתכם פגישה במסעדת יוקרה שתמיד רציתם לבקר בה אך לא יכולתם להרשות זאת לעצמכם. הוא מפנק אתכם באוכל וביין משובח, ואז מזמין אתכם למועדון טניס שגם אליו – מעשה שטן – תמיד חלמתם להצטרף. סבסטיאן מעלה מדי פעם, בעדינות ובטבעיות, נושאים מקצועיים שקשורים לעבודה שלכם. אתם כמובן יודעים על מה אסור לכם לדבר, אך מדי פעם אתם מתחילים "לגלוש" גם לנושאים סודיים. זה אמנם לא חוקי, אך בכל זאת, סבסטיאן הוא חבר טוב. בשלב מסויים, הוא מציע לכם תשלום קטן עבור מידע, שבו הוא מתכנן – כך הוא אומר לכם – להשתמש למחקר או כתבה עיתונאית כלשהי. לאט לאט אתם מתרגלים לכסף, והוא הופך לחלק מההכנסה החודשית שלכם. כעבור זמן מה, סבסטיאן מכפיל או משלש את התשלום. ואז, מאוחר מדי, מגיעה "שיחת הגיוס" ואתם מבינים שנלכדתם ברשת. מפני שסבסטיאן עובד בשירות ביון זר, ואתם כבר מזמן אשמים בבגידה.

הסיפור ההיפותטי על סבסיטאן נלקח מהספר שרוד כמו מרגל, מדריך של "תובנות CIA" מאת סוכן הביון בדימוס ג'ייסון הנסון. אמנם הספר פופוליסטי למדי, אולם דווקא הדוגמא של סבסטיאן היא אחד החלקים הטובים שבו. הנסון מתאר כיצד קציני איסוף תרים אחרי נקודות תורפה אצל מועמדים לגיוס, בין אם מדובר בתאווה להרפתקאות, אידיאולוגיה, אגו, תסכול, תשוקה לנקמה, פרט אפל שעלול לשמש מושא לסחיטה, או חובות הימורים. אולם לרוב, כסף הוא חלק משמעותי מהתהליך. אפשר לראות בו סוג של מסמר שמקבע את הגיוס והופך אותו ליחסים קבועים של סוכן-מפעיל.  

Amazon.com: Survive Like a Spy: Real CIA Operatives Reveal How They Stay  Safe in a Dangerous World and How You Can Too eBook: Hanson, Jason: Kindle  Store

אכן, בימי הזוהר של ה-KGB, שירות הביון של ברית המועצות, נהגו הסובייטים לגייס אינספור סוכנים במדינות המערב. מועמדים היו בשפע, מפני שבארצות הברית, בריטניה, מערב גרמניה, צרפת ומדינות אחרות לא חסרו קומוניסטים אידיאליסטים או אפילו אנשי שמאל רך שהזדהו עם ברית המועצות או שאפו "לאזן" בינה לבין ארצות הברית במלחמה הקרה. במקרים רבים, אותם אנשים לא רצו לקבל תשלום מהסוכנים הסובייטים שאספו מהם מידע. בדיוק להיפך: הם ראו כסף, ואפילו מתנות יקרות, כעלבון לאמונתם הקומוניסטית. לא בוגדים שכירי חרב הם, אלא מתקני עולם. ובכל זאת, כמעט בכל המקרים, אנשי ה-KGB דרשו מהסוכנים שלהם לקבל תשלום, ומסיבה ברורה. קומוניסט אידיאליסט שעובד בהתנדבות יכול לשרת את ברית המועצות היום אבל להיעלם מחר, אם ייעלב ממשהו שההנהגה במוסקבה תעשה או יחלוק עליה בפרט אידיאולוגי כלשהו. כמו כן, הוא יראה את עצמו כשווה למפעיל שלו, ועל כן עלול שלא לציית להוראותיו. קבלת תשלום או טובות הנאה אחרות, לעומת זאת, יוצרת תלות היררכית קבועה בין המפעיל לסוכן. אמת זו חורגת כמובן מעולם הריגול. כאשר אנחנו מנהלים מערכת יחסים בריאה, מקובל שבני זוג או חברים מחליפים מתנות, אולם פחות נהוג שאחד מהם נותן לשני מזומנים באופן קבוע. הסיבה היא שהחלפת מתנות הדדית נתפסת כקשר שוויוני, ואילו מימון – כקשר היררכי, בדיוק סוג מערכת היחסים שה-KGB ניסה ליצור עם סוכניו.

אולם במקרים מסויימים, מעניינים מאד, ארגוני ביון יוצרים דווקא קשר שוויוני ולא היררכי עם מקורות שהם מגייסים. ב-1964, למשל, גייס המוסד את אוטו סקורצני, מנהיג קומנדו נאצי אגדי, כדי שימסור לו מידע על מדעני הטילים הגרמנים שעבדו במצרים. מנהיגי ישראל וקהילת המודיעין שלה חשבו, בטעות, שמדענים אלו הם סכנה קיומית, מפני שיוכלו לייצר טילי קרקע-קרקע שיגיעו לכל מקום בישראל. בפועל, הפרוייקט המצרי היה כושל, מפני שלארץ הנילוס לא היתה התשתית לייצר טילים ברמת תחכום גבוהה. היועצים הגרמנים (שרובם היו ברמה נמוכה יחסית) לא הצליחו לייצר מערכת ניווט, או לאפשר לטילים לשאת ראש קרב כבד למרחקים גדולים. לפיכך, בפועל, תפקדו הטילים המצריים כמרגמות מגושמות ולא מדוייקות לטווח קצר, ולא יותר מכך. בכל זאת, קהילת המודיעין הישראלית הפנימה את האמת הזאת באיטיות רבה. בשלהי 1962 וראשית 1963, ניסה ראש המוסד, איסר הראל, לחטוף ולרצוח חלק מהמדענים ולאיים על אחרים – ללא הצלחה. במרץ 1963 נאסרו שני סוכני מוסד בשוויץ, והראל הזועם פתח בקמפיין ציבורי שהאשים את המדענים ואת ממשלת גרמניה בניסיון לחולל שואה שנייה. המשבר הפוליטי שנוצר בעקבות צעדיו של ראש המוסד ערער את מדיניות החוץ של דוד בן גוריון, שהתבססה בין היתר על פיוס עם מערב גרמניה, והוביל לנפילתם של הראל ובן גוריון גם יחד. מאיר עמית ולוי אשכול, הרמס"ד וראש הממשלה החדשים, רצו גם הם לפתור את בעיית המדענים הגרמנים, אולם החליטו שהם זקוקים למודיעין מדויק מלב הפרוייקט בכדי להעריך נכונה את רמת האיום. גיוסו של סקורצני נועד לפתור את הבעיה הזאת. הקולונל הנאצי המפוקפק היה קשור להרמן ולנטין, סמל ס"ס לשעבר וקצין הביטחון של המדענים הגרמנים, והיה יכול לשמש "סוכן גישה" עבור המוסד. כלומר, לאפשר מגעי גיוס עם רכז הביטחון של הפרוייקט, שיוכל לספק למוסד מידע פנימי רב ערך.

יחסים שוויוניים בין המוסד לקצין נאצי: אוטו סקורצני – תמונה לשימוש חופשי

לעניינו, חשובה במיוחד הדרך שבה פנה המוסד לסקורצני. כשמגייסים סוכנים, כאמור, מחפשים בדרך כלל "נקודת תורפה", חודרים לפסיכולוגיה שלהם, ואז מציעים תשלום בכדי לבסס את הקשר ולהפוך אותו לקשר תלות היררכי. אולם סקורצני היה עשיר, גאה ורם מעלה מדי מכדי להיות תלוי במוסד מבחינה כלשהי. המגייס שלו, אברהם אחיטוב (לימים ראש השב"כ), ויתר מראש על קשר היררכי איתו, ובמקום זאת התייחס אליו (ולו מן השפה ולחוץ) כקולגה ולא כסוכן. בפגישה שלו עם סקורצני, פתח בדיון מעמיק על מלחמת העולם השנייה, השואה, מדינת ישראל ועניינים של פוליטיקה עולמית, דאג להפריד בין "קצינים מכובדים שמילאו את חובתם" (כמו סקורצני) לבין "פושעי מלחמה" והחניף במיומנות לאגו של בן שיחו. לאחר מכן, "שאל את עצתו" כמומחה מודיעין "מה לעשות בנושא המדענים הגרמנים". סקורצני התחיל "לייעץ", ובמהרה שיתף פעולה עם המוסד בגיוס ולנטין ובמבצעים אחרים. באופן מפתיע, הוא דרש מעט מאד (בעיקר מחוות סמליות הקשורות לטיהור שמו) והיה מוכן לעבוד עבור ישראל גם כשהמוסד דחה בעדינות חלק מבקשותיו. הקשר עם אחד משירותי הביון המפורסמים בעולם החניף לסקורצני, והברית עם אותם "יהודים חדשים" ומוזרים הפכה למעין guilty pleasure סודי שמעולם לא חשף ברבים. הוא המשיך למסור מידע למוסד, כמעט בהתנדבות, עד יום מותו.

המוסד ניהל קשר דומה, שוויוני ובלתי היררכי, עם לודוויג בלקוב, אחד מהתעשיינים המובילים בגרמניה. בעצה אחת עם שר ההגנה לשעבר פרנץ יוזף שטראוס, חבר ותיק ומושבע של מדינת ישראל, דאג בלקוב לספק לישראלים מידע על מדעני הטילים הגרמנים במצרים, והציע להם עבודה בחברות שלו בכדי למשוך אותם חזרה מארץ הנילוס. בסופו של דבר, התגלו ההצעות המפתות של בלקוב כיעילות הרבה יותר ממבצעי החטיפה, ההתנקשות והאיומים של איסר הראל ב-1962 וב-1963. בהקשר זה, מעניין גם לראות כיצד התנהלה מערכת היחסים בין המוסד לבין בלקוב. הקשר הראשוני איתו נוצר באמצעות קצין משטרה בכיר ש"הושאל" למוסד. הלה היה ייקה מבוגר ומשכיל, שהיה מיומן במשא ומתן עם גרמנים ממעמד חברתי גבוה. לאחר יצירת הקשר הראשוני, הוזמן בלקוב לטיול מפנק בישראל, בתקופה שבה גרמנים מעטים יחסים הורשו להיכנס לארץ הקודש. לכאורה הגיע לשיחות עסקים, אבל למעשה סייר בארץ לאורכה ולרוחבה ביחד עם בכיר במוסד, שניהל איתו שיחות עמוקות על פילוסופיה, היסטוריה ופוליטיקה בינלאומית. בלקוב לא קיבל כסף מהביון הישראלי. הוא סייע מרצונו הטוב, כפי שמסייעים לחבר ולבעל ברית. קשה להאמין גם שגיוס רגיל, באמצעות כסף, היה עובד עם אדם כל כך עשיר ועוצמתי, ממעמד חברתי כל כך גבוה. נסיונות כאלו היו נתפסים בעיניו כהשפלה גרידא.

הוזמן לביקור בישראל – לודוויג בלקוב, פורטרט מאת גונטר ריטנר, CC-BY-SA 3.0

קשר שוויוני בין שירותי ביון ובין מקורות הרבה יותר נפוץ מכפי שנדמה לנו, אולם חוקרים של הריגול נוטים משום מה להתעלם ממנו. תוכלו לקרוא בספרים רבים, למשל, שמחמוד עבאס (אבו מאזן) היה סוכן KGB, או שהמלך חוסיין היה סוכן CIA. אמת, מלך ירדן קיבל כסף מה-CIA, ויתכן גם שמחמוד עבאס קיבל תשורות מה-KGB (לי אין מידע על זה). בכל מקרה, המעמד של האישים הללו היה רם כל כך, עד שאי אפשר לדבר על קשר תלות בינם לבין שירותי הביון שעמדו איתם במגע. אפשר לנתח באופן דומה גם את המגעים של רוברט איימס, קצין האיסוף האגדי של ה-CIA, עם בכירים באש"ף, ובראשם עלי חסן סלאמה, הנסיך האדום. מדובר, למעשה, בערוץ מגעים חשאי בין כוחות פוליטיים שונים, ארה"ב ואש"ף, או בברית פוליטית חשאית, יותר מאשר ביחסי סוכן-מפעיל. נראה שכאשר מנתחים את הקשר בין ארגון ביון ומקורותיו, יש להקדיש תשומת לב יותר רבה להיררכיה, ליחסי הכוח ולתלות ביניהם, ולבדוק את מידת הסימטריה או חוסר הסימטריה שבתוכם. השאלה, האם המקור הוא סוכן או בעל ברית, עשויה להשפיע על אופי המידע שהוא נותן, הערכתו של המידע, התמורה שהוא מקבל מהמקור, ובעיקר, האופן שבו הם מתמרנים זה את זה.

%d בלוגרים אהבו את זה: