למה מעניין להיות היסטוריון צבאי? בנאום מלא השראה בכנס השנתי של חוקרי המלחמה, טען ההיסטוריון הימי קרייג סימונדס שהמלחמות והקרבות אינם אבני הדרך של ההיסטוריה, כפי שטען וינסטון צ'רצ'יל, אלא סימני הפיסוק שלה. הכל משתקף במלחמה – והיא משקפת כל דבר אחר, אבל בעיקר את ההפרעות, הקטיעות, ההאצות, שינויי הכיוון והזרימות של תהליכים אחרים, מקבילים ומנוגדים. קרבות הם צמתים שבהם תהליכים ורעיונות שמתבשלים במשך שנים רבות הופכים לחשובים מספיק בכדי שאנשים יקיזו דם עבורם. ינשוף צבאי-אסטרטגי על היסטוריה צבאית חדשה וישנה, ולמה כל זה משנה וחשוב.

קוראיו המושבעים של הבלוג הזה בוודאי שמו לב שלאחרונה הוא יצא לחופשה ארוכה. הסיבה העיקרית לכך היא שאני עצמי יצאתי לחופשה, במקרה הזה, שבתון בקיימברידג' שבאנגליה הירוקה והיפה. כן, אחרי שש שנים אינטנסיביות באוניברסיטה העברית עם החברים והסטודנטים האהובים שלי, יצאתי לחודשים של מילוי מצברים, מסעות בעולם ובעיקר מחקר, קריאה ומחשבה על רעיונות חדשים. אני לא כותב מזה זמן לא כי אין לי על מה, אלא להיפך – כי יותר מדי רעיונות מתרוצצים לי בראש וקשה לי לבחור מה מהם להעלות על הכתב. חוץ מזה, אני כותב גם ספר חדש שאמור לשנות חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על "אכזריות הצבא היפני" כביכול, ותמיד יש לי רגשות אשם שכתיבה בבלוג מגיעה על חשבון כתב היד התופח לאט מדי. ולבסוף, המשבר החוקתי בארץ הכניס אותי לסחרחרת רגשית. מצד אחד לא רציתי לכתוב עליו כאן בבלוג, ומצד שני – לא היה לי חשק לכתוב על שום דבר אחר.

היום דברים השתנו, אולי באופן חד פעמי בתקופה הקרובה, אולי באופן קבוע. בימים האלה אני נוסע בין כנסים ומעביר הרצאות במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. עכשיו, בסוף מרץ, אני שוהה בסאן דייגו היפיפייה, וכותב אליכם מכאן, בבר המשקיף על השקיעה במפרץ התכול. במלון עומד להסתיים אחד הכנסים הטובים שהייתי בהם בעת האחרונה, הכנס השנתי של האגודה האמריקאית להיסטוריה צבאית. היום, במוצאי שבת, שמענו הרצאת קינוט של אחד מההיסטוריונים הצבאיים המכובדים ביותר בארצות הברית, פרופ' קרייג סימונדס, מחבר ספרים ידועים תהילה על קרב מידווי ועל מלחמת האזרחים האמריקאית. אתוודה, שבדרך כלל הרצאות קינוט לא מרשימות אותי. לפעמים, הן כלליות כל כך עד כדי להיות חסרות משמעות ("השבריריות של אסיה המודרנית", "מעגלי זיכרון במבט לאחור"), הרצאות מעניינות אבל ספציפיות ("חלוקת הודו בראי הקולנוע הפקיסטני") או הזדמנות לכל מיני סלבריטי דוהים לעלות מחדש לבמה הציבורית (גנרל ג'יי גארנר, "למה לא טעינו בכלום בעיראק"). ההרצאה של היום היתה חריגה: סימונדס לא היה רק כריזמטי להפליא, אלא גם עמוק, מבריק, מחדש ולפרקים אפילו מרגש ונוגע ללב. הוא לא דיבר על נושא ספציפי אלא טווה רשת מרתקת על התחום שלנו בכללותו. הוא מיפה את תחום ההיסטוריה היום – והסביר למה היסטוריה צבאית אמורה לעמוד במרכזו, ולא בשוליים שלו, מה המשמעות האמיתית שלה, ולמה החלוקה בין היסטוריה צבאית ישנה ("מבצעית", "קשה") לבין היסטוריה צבאית חדשה ("חברתית", "רכה") משמעותית פחות מאשר נהוג לחשוב.

בביוגרפיה המפורסמת שלו על הדוכס ממרלבורו, וינסטון צ'רצ'יל כתב פעם שקרבות הם אבני הדרך של ההיסטוריה האנושית. סימונדס חולק עליו. החוויה האנושית עמוקה ומורכבת, ואי אפשר לצמצם אותה להתנגשויות אלימות. בימינו, התחום נע לעיסוקים כמו מעמד, מגדר, גזע, חיי האדם הפשוט, והיסטוריה צבאית כמו זו שכתב צ'רצ'יל נחשבת לנבירה מיושנת בחייהם של "גברים לבנים עשירים ומתים", כפי שהיה מי שאמר בזלזול. בשנות השישים, גם ההיסטוריה הצבאית הגיבה לרוחות הזמן, וחוקרים צעירים פיתחו את ה"ההיסטוריה הצבאית החדשה" שעוסקת בקשר בין צבא וחברה, ולאחר מכן גם כלכלה, סביבה, מגדר, גזע ותופעות אחרות. סימונדס הדגיש שהחלוקה בין מחקר צבאי חדש וישן אינה ברורה. הרי היסטוריה של מלחמה ושל עימות, כשהיא נכתבת טוב, תמיד היתה כוללנית. איך אפשר להבין שדות קרב בלי לחקור את הסביבה הגיאוגרפית? מלחמת העולם השנייה לא תהיה מובנת ללא שאלות של גזע ומגדר בצבא ארצות הברית ובחברה האמריקאית בכלל. טכנולוגיות המלחמה החדשות, למשל, הובילו את אנדרו ג'קסון היגינס, מהיזמים הימיים החשובים של הצי האמריקאי במלחמה, לשקול לשבור סגרגציה מסורתית ולהעסיק שחורים במפעלים שלו, אך בשל התנגדות הפועלים בחר להעסיק נשים לבנות במקומם. מדוע פועלים גברים לבנים העדיפו לעבוד לצד נשים לבנות, דבר שנחשב אף הוא טאבו באותו הזמן, ולא לצד גברים שחורים? התשובה הולכת הרחק מהמלחמה להתפתחויות ארוכות טווח של גזע ומגדר בחברה האמריקאית. דוגמא נוספת: קשה להבין את יפן במלחמת העולם השנייה בלי לדון ביריבות של הצבא והצי, אבל זו לוקחת אותנו לפוליטיקה פיאודלית שמרחיקה למאה התשע עשרה, אם לא למאה השש עשרה, ולמבנים היסודיים ביותר של הפוליטיקה היפנית כפי שהתפתחה מאז הרסטורציה של מייג'י (1868), כמו גם לאינספור שאלות משפטיות, חוקתיות, מוסדיות וחברתיות. למעשה, היסטוריה של מלחמה היא מדעי הרוח בזעיר אנפין: אין שום תחום – מגדר, חברה, סביבה, אוכל, כלכלה, טכנולוגיה, מדע, חינוך, משפט, מוסדות, פוליטיקה – שאינו מיוצג בה. היסטוריה של רגשות? אין שום פעילות אנושית אחרת, אולי מלבד אהבה, שמעוררת רגשות עזים כמו המלחמה. היסטוריה של אידיאולוגיה ורעיונות? הביוגרפיה שכתב סימונדס לגנרל הדרומי ג'וזף ג'ונסטון הראתה עד כמה שינו קודים של כבוד שהתפתחו בהדרגה תהליך קבלות החלטות רציונלי כביכול. היסטוריה פיננסית? אין מלחמה ללא מימון, והיא מבזבזת הכסף הגדולה ביותר, שגורמת לאחדים להתעשר ולרבים להתרושש. המלחמה היא כמו טיפת מים שאור נשבר לתוכה בכל גווני הספקטרום.

מעבר לכך, וכאן הגיע סימונדס לחלק המעניין ביותר בהרצאתו, היסטוריה צבאית היא גשר בין אירועים נקודתיים וצמתים היסטוריות לבין תהליכים ארוכי טווח. הפיצול בין הצפון לדרום בשאלת העבדות, למשל, הולך אחורה מאה שנה לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, אם לא יותר, אבל רק במלחמת האזרחים האמריקאית הנושא הפך להיות מספיק חשוב כדי שאמריקאים ישפכו דם ויהרגו אחד את השני בגינו. וברגע שהוא הפך להיות מספיק חשוב, מלחמת האזרחים יצרה צומת ששינתה את ההיסטוריה ללא היכר. לכן, מסיק סימונדס, המלחמות והקרבות אינם אבני הדרך של ההיסטוריה, כפי שטען צ'רצ'יל, אלא סימני הפיסוק שלה. הם מציינים את שיאם של תהליכים (כאמור – מתי השינוי הופך להיות מספיק חשוב כדי שאנשים יילחמו בשבילו), וכן את נקודות ההאצה והמפנה שלהם, והאירועים הדרמטיים שבקונפליקט עשויים להוות צמתים היסטוריות שמחברות בין תהליכים ותיקים לתהליכים חדשים, מקבילים ומנוגדים. כפי שהפסיק והנקודה מכוונים את המשפט, יוצרים בו הפסקות וגורמים לו לזרום, אך לא קובעים בהכרח את טיבו ומשמעותו, כך הקרבות בתמונה הגדולה של ההיסטוריה.

ברגע שאנחנו מבינים שהמלחמות הן סימני הפיסוק של ההיסטוריה, תובנה זו יכולה להנחות אותנו בחקר ההיסטוריה הצבאית. נוכל להיות "היסטוריונים צבאיים חדשים", שמתעניינים למשל בקשר בין צבא וחברה, ומראים את ההקשר הרחב שבתוכו סימני הפיסוק הם בעלי משמעות. אך כדי להבין את השפעת המלחמה על ההיסטוריה, צריך גם "לינגוויסטים" שיעמיקו בסימני הפיסוק עצמם, ויסבירו כיצד אנשים נלחמים למען מה שחשוב עבורם. בהקשר זה, ההיסטוריה המבצעית הישנה חשובה לא פחות מההיסטוריה הצבאית החדשה. קריטי לחקור את חווית החייל הפשוט, אבל משמעותיים לא פחות הם הגנרלים והמנהיגים שתורמים רבות להצבת סימני הפיסוק, וגם הם עצמם משקפים בתוכם, כמו טיפות מים, שינויים היסטוריים רבים ומגוונים (למשל ההשפעה של התפתחות ה"כבוד הדרומי" על האסטרטגיה של ג'ונסטון, והיכולת להשתמש בחייו כדי להדגים את ההיסטוריה של הכבוד הזה ואת השפעתו על המציאות). הוריי, אמר סימונדס, להיסטוריונים הצבאיים החדשים, והוריי לישנים; לחוקרי המפות עם החיצים, ולמתעמקים ביומנים של חיילים מהכפרים; לביוגרפים של וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול, ולתלמידי האדם הפשוט שחוקרים את השפעת השינויים הדמוגרפיים והחברתיים על הצבא ועל המלחמה, למתעניינים בטכנולוגיה הימית במלחמת העולם הראשונה, ולאלו שחוקרים את המגדר בצבא האמריקאי. כולם שותפים באותו הפרוייקט. כולם מסייעים לנו להבין את ספקטרום האור בטיפת המים, ולפענח את סימני הפיסוק של ההיסטוריה. "כשלעצמי", הוא סיים, "אני גאה להיות היסטוריון צבאי."

האמת? התרגשתי. מכאן אני ממשיך מחר בבוקר ליפן, להמשיך ולקרוא מסמכים נדירים על הצבא של ארץ השמש העולה.

בשבוע שעבר, פרסמתי בינשוף טור על דעיכתה של ההיסטוריה כמקצוע. אור-אל ביילינסון, היסטוריון מאוניברסיטת ייל, מגיב וטוען שאולי יש צורך בפחות היסטוריונים, ואלו צריכים לשרת את הציבור. אבל איך בדיוק? סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה, הוא טוען, יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כשדלפה טיוטת הפסיקה בדבר ההגנה הפדרלית על הזכות להפלה, החלו הבדיחות בטוויטר: ״אני היסטוריונית וכל הפסיקה שגויה; ציוץ אחד מתוך 2365.״ השרשורים עצמם הגיעו מיד אחר כך. כל מי שבילה זמן בטוויטר מכיר את הז׳אנר. היסטוריונות רבות יש בטוויטר ומחויבותן, כשאינן משתפות תמונות חתולים, נתונה לתיקון טעויות; לא לחינם, מפני שבאמת ישנן הרבה טעויות היסטוריות בזירה הציבורית. כך או אחרת, ההיסטוריונית נזכרת בדימיון הקולקטיבי של הטוויטר כמגיבה טרחנית במיוחד.

לפני זמן קצר כתב עפרי אילני ביקורת על הספר ״שאל היסטוריון״ מאת גרג ג׳נר. ג׳נר מגדיר עצמו כ״היסטוריון ציבורי,״ מי שתפקידו להנגיש היסטוריה להמונים. אילני לא אהב את הספר. האנקדוטות, לשיפוטו, אינן נסכמות לתובנה גדולה יותר. ״למה להניח שאזוטריה מההיסטוריה הבריטית צריכה להעסיק גם אותנו?״ הוא שאל. כדוגמת נגד הביא אילני את רוברט דארנטון, אולי מגדולי ההיסטוריונים של התרבות. מבין כל הישגיו של דארנטון בתחום המעניין והמוזר, הוא נזכר כמי ש״הדגים באמצעות השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון את הפער בין תקופתנו ובין עידן הנאורות של המאה ה–18.״

הן ג׳נר והן ההיסטוריון המצייץ מבטאים ״שירות לציבור״ כפי שמדמיינת אותו הדיסציפלינה. ג׳נר רואה בעצמו כמי שתפקידו לעניין את הציבור. יש בהיסטוריה פרטים מעניינים, גישה זו מורכבת בעיקר מסיפורים מעניינים שנקברים תחת עול המונוגרפיה, המנגנון האנליטי, הערות השוליים וביקורת העמיתים. על כן קמים סופרים טובים המיומנים בצריכת מחקר יותר מאשר בהפקתו ומנסים לעכל את כל זאת לידי תוצר חופשי יותר – ובהתאם זמין יותר לצריכה המונית. למודל זה נוכל לקרוא, בפרפרזה, ״ההיסטוריה מעניינת מכדי להשאיר אותה להיסטוריונים.״

באופן מהותי, ייתכן שהשירות שעושה ההיסטוריונית בטוויטר לציבור חשוב יותר. את ההיסטוריה אנחנו צורכים לא רק לבידור. הפסיקה של בית המשפט העליון הסתמכה בסופו של דבר על טיעונים הלקוחים מתחום ההיסטוריה המשפטית של בריטניה ושל ארצות הברית. השופט קלרנס תומס הודה בהערת שוליים שלא ניתן לצפות משופטים לבצע מחקר היסטורי מקיף, והעביר את האחריות לצדדים המתדיינים. במערכת המשפטית האדוורסרית שבה הוא עובד, בתי המשפט ״רשאים להכריע תיק על סמך הרקורד ההיסטורי כפי שגיבשוהו הצדדים.״ אך האם הצדדים, בתורם, מסוגלים לבצע מחקר היסטורי מעמיק?

הדוגמה מבית המשפט האמריקאי מזכירה לנו שאת ההיסטוריה אנחנו צורכים כדי לקבל החלטות. מדיניות עתידית נבחנת לפי העבר. את תגובתנו לשינוי חברתי מתקרב אנו מפיקים, בין היתר, על בסיס היכרותנו עם שינויים חברתיים קודמים. האובססיה שלנו לגרמניה הנאצית – כמעט על חשבון כל פרק אחר בתולדות העמים – מובילה אותנו לבחון כל תנודה פוליטית בראי צלב הקרס. אך כמו שההיסטוריונית הטרחנית בטוויטר מזכירה לנו, הידע ההיסטורי שלנו אינו יוצר את עצמו. ההיסטוריונית מצטיינת בנגישותה לפסיפס מקורות לא מושלם שלא היה נגיש לאנשים שחיו באותה תקופה. היא מצטיינת ביכולתה לגשת לעבר כל פעם עם שאלות חדשות ולהוציא ממנו תובנות חדשות.

מה, אם כך, עושה היסטוריון? אפשר לבחור בניסוח מעורפל כמו: "היסטוריון עוזר לנו להבין את המצב האנושי.״ מהתיאור הקודם שלי את הצורך בהיסטוריונים אפשר לבסס גם ניסוח מתגונן: ״ההיסטוריון מתקן את הטעויות שאנו עושים כשאנו שולים מן העבר נקודות דיון בהווה.״ אחרים יבחרו בניסוח שעיקרו הוראה ולא מחקר: ההיסטוריון מלמד את הסטודנטים והסטודנטיות כיצד הבנתנו את המציאות מוגבלת על ידי ראייה יחסית צרה של מקורות מוגבלים מטבעם, ואולי גם מקנה להן כמה כלים לחשיבה ביקורתית יותר על הכלים האלו. אני בוודאי משתמש בכל הניסוחים האלו כדי להסביר למה אני אוהב להיות היסטוריון. אני במקצוע כדי ללמד סטודנטיות דרך בעיות. אני שם בכדי להסביר לא רק מדוע המאה התשע עשרה מרתקת נרטיבית, אלא גם מאתגרת מבחינה אינטלקטואלית. חלק מהסוגיות שצצות בה אנחנו עדיין מתקשים להבין, קל וחומר לפתור.

כולם יכולים להרוויח מלימודי היסטוריה. אני מאמין בזה באמת. אבל הרבה אחרים ינחרו מצחוק מול המסך ויסבירו שההיסטוריונים כולם שמאלנים, פרוגרסיבים ומטומטמים שמבינים הרבה פחות ממה שהם – המגיבים – יודעים כבר מבלי ללמוד. כאן כדאי לחזור להיסטוריונית הטרחנית בטוויטר. בין אם אתם מאמינים שישנה הטייה שמאלית מדאיגה באקדמיה ובין אם לא, הרי שישנו משבר מומחיות של ממש בחברה העולמית. גם להיסטוריונים רציניים מאמינים כבר רק מעטים. איש לא ישנה את פסיקתו לאור ההיסטוריונים הצועקים באופן מנומק (ובשקט, כלומר בכתב) שהבסיס העובדתי שעליו הוא מסתמך שגוי. דחיקתו של ההיסטוריון לעמדת מספר הסיפורים העליז, המותח או המרטיט מנשלת אותו ממטרות מרכזיות של הדיסציפלינה: להפיק תובנות, לחשוף מנגנונים, לעקוב אחרי תוצאות בלתי מכוונות ולאפיין מקורות. מה שההיסטוריון חייב לחברה שסביבו הוא לא סיפור טוב, אלא תובנה.

לדברים אלו אפשר להתנגד. יש היסטוריוניות מעולות הפועלות ללא כל רגישות להווה: גם נושאים תאורטיים נכנסים תחת ״המצב האנושי״, ובהחלט ישנם בהיסטוריה סיפורים מדהימים שאפשר לספר גם ללא הכפפתם לעולה של תובנה. ״המדע המודרני,״ כתב פרופ׳ מרדכי בן אבי, ״התפתח כשאנשים הפסיקו לדון בשאלות מטאפיזיות על העולם ובמקום זאת העסיקו עצמם בגילוי חוקים שהיו בייסודם מתמטיים.״ היסטוריונים, בניגוד לרוב מדעי החברה, פורשים כמעט תמיד מן המרוץ לגילוי חוקים ובוודאי שאינם מחפשים יסודות מתמטיים. סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כך יוצא שאת המחקר ההיסטורי קשה למשמע. אם נמדוד את תרומתו של ההיסטוריון לציבור על ידי כמות התוכן שהציבור צורך כבידור, הרי שנצטרך לתהות לגבי בחירתנו המוזרה להעסיק מספרי סיפורים מקצועיים. אם נמדוד את תרומתה של ההיסטוריונית על פי כמות התובנות שהיא מספקת לציבור לדיון ציבורי, הרי שנכריח אותה כל הזמן לנחש מה תהיה שיחת היום מחר. כפי שכתב פרופ׳ דני אורבך בטור שהתניע את הסדרה, המשימה השלישית – הצגת תמונות היסטוריות גדולות המסכמות שינויים גדולים – דורשת מן ההיסטוריון לבנות על הררי מחקרים ממוקדים שעלולים להיעלם מהעולם עם דעיכתו של המקצוע. כהיסטוריון ששינויים גדולים מעסיקים אותו מאוד, גם אני חייב את יכולתי לעבוד לאותם מחקרים ממוקדים.

אולי המפתח לעניין הוא הכמות. את כמות ההיסטוריונים היום קבענו, בגדול, לפי מספר הסטודנטים. ככל שהתרחבה ההשכלה הגבוהה לבירות המחוזות ואז אפילו לערים קטנות יותר, כך העסקנו יותר היסטוריוניות. המספרים המפחידים שהוצגו בתור של דני אורבך משקפים גם את ההכפפה המוחלטת של ההשכלה האקדמית לשוק העבודה וגם את הנסיגה, כתוצאה מכך, של הסטודנטים ממקצועות שלא מיתרגמים ישירות לתפקיד רווחי, עדיף בהייטק. הם משקפים גם נטייה אנטי-אינטלקטואלית, כזו שמתפתה לראות בכל מרצה מי ששאיפתו היחידה הוא לשטוף את מוחות הצעירים אל תורה שמאלנית כלשהי (בעוד שאני, בכיתה, בקושי מצליח לשטוף את מוחם לקרוא את הסילבוס). אם אנחנורוצים לנצל את ההזדמנות כדי לחשוב מחדש על האקדמיה, עלינו לחשוב על מדדים חדשים שאינם מספרי הסטודנטים.

אני משוכנע שגם בסוף תהליך רציונלי שכזה מספר ההיסטוריונים ירד. בשלב ראשון, על אוניברסיטאות המחקר לצמצם דרסטית את כמות הדוקטורנטים שהן מוכנות לקבל. כל הדיבורים על תכניות קריירה מחוץ לאקדמיה נכנסות לאוזן אחת ויוצאות מהאוזן השנייה, לפחות אצלנו בייל. מי ירצה להאמין שהוא בסוף יישאר מחוץ לדלתותיה הנחשקות של המשרה התקנית? אחר כך נוכל להתחיל לדמיין מסלולי סלקציה חדשים, כאלו שיפיקו פחות היסטוריונים שיהיו טובים יותר: מורים מצוינים, חוקרים מעולים וכותבים בחסד. ייתכן מאוד שהם ייבחרו לפי תחומי העניין שמשרתים את הציבור, מה שאומר שהיסטוריונים יישפטו בתחנות השונות גם לפי מה מעניין אותם ולא רק לפי כמה הם חכמים או מוכשרים. אבל השלב הראשון, בעיניי, הוא לקבל ארבע הנחות מוצא שהן בגדר אמל״ק לרשומתי כולה:

1. אין טעם להגיב לגל הצמצומים בניסיון בלימה. יש להפסיק את ההתגוננות ולצאת להתקפה – להתחיל לנסח קריטריונים פוזיטיביים לתכנון מספר האקדמאים שנעסיק בכל תחום. לא נוכל לעשות זאת באופן מושלם, אבל…
2. מספר הסטודנטים אינו מדד טוב לכמות החוקרות הדרושה. ייתכן שעלינו להפריד בין השניים כדי למקסם את התועלת הציבורית ואת הרווחה הפרטית של האקדמאים המועסקים, שייתכן שרואים במחקר עול שהם נושאים כדי ללמד או בהוראה עול שהם נושאים כדי לחקור.
3. פנייה לציבור אינה רק כמספרי סיפורים. אין יום שבו הפייסבוק והטוויטר לא מוכיחים לנו כמה הבנתנו את העולם בנויה על נרטיבים היסטוריים.
4. כשאקדמאים פונים לציבור והציבור דוחה אותם, אין זאת רק אשמת ההיסטוריונים. אך גם אם נשרת את נבחרי הציבור, את הביורוקרטיות במשרדי הממשלה ואת אותם הצדדים שהשופט תומאס רוצה שיטענו היסטורית – גם זה שירות חשוב לחברה.

האם תחום ההיסטוריה בגוויעה? ואם כן, מה הפיתרון לבעיה? ההיסטוריון ברט דוורו מביא נתונים מפחידים. ינשוף היסטורי על מחלקות מתכווצות, מפלצות אוכלות זמן, ועד כמה מסובך לפנות לציבור ולהיות יותר פופולריים כאסטרטגיה לפתרון הבעיה.

אולי יש מכם שתוהים, מדוע אני מאחר ומתרשל בזמן האחרון בפרסום ינשופים. התשובה היא שאני מבלה את שנת השבתון הנוכחית שלי באוניברסיטת קיימברידג' בניסיון לנשום אוויר עם עדי, להכיר את אנגליה היפיפייה, וגם לכתוב ספר חדש שיפענח את החידה מאחורי הברוטליות הצבאית של יפן. הקמפוס בקיימברידג', כידוע, יפה, מעורר הוד, ושומר בספריותיו אוצרות נדירים של ידע, אבל יש בו גם משהו מיוחד שמעודד אותך לעבוד מהר יותר. באחד מרחובותיו, בין הקולג'ים קינגס, קורפוס כריסטי, סנט קתרין ופמברוק, ישנו פסל מכני מוזר, של מפלצת הרוכבת על גלגל ומסובבת אותו. אם תסתכלו מקרוב בגלגל, תראו שמדובר למעשה בשעון, והמפלצת היא הזמן חסר הרחמים שנוגס בימים שנותרו לך. אני חושב על זה בכל יום: האם עבדתי מספיק? אולי אני מבזבז את הזמן שלי? הימים בשבתון המקסים הולכים ונגמרים, והקורסים של שנה הבאה מתקרבים אלי בצעדי ענק. ואולי בכלל כדאי לחשוב ברוח הזן בודהיזם, ולנצל כל רגע במלואו בלי להשקיע מחשבות עגמומיות בזמן שכבר בוזבז?

והנה, מאמר די מפחיד שקראתי לאחרונה, רומז לי שהשעון לא מתקתק דווקא לי אישית, אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים".

אם היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם. הבעיה היא שגם ההנהלות של אוניברסיטאות רבות בארצות הברית מנסות לחנוק את התחום. כותב המאמר, ההיסטוריון ברט דוורו מבלוג "הפדאנט", חושף נתונים מבהילים על הצטמקות החוגים להיסטוריה. מסקר שנעשה בחוגים הרלוונטיים ב-14 אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, עולה כי התקנים להיסטוריונים צנחו ב-29%, ושליש מהתחום למעשה נמחק תוך שנים ספורות. אם 54% ממחזור הסטודנטים שסיימו את הדוקטורט ב-2013 הצליחו למצוא מקום עבודה קבוע תוך ארבע שנים, הרי שלאלו שסיימו ב-2017 השיעור הוא 27% בלבד, וב-2020 הוא כבר צנח ל-9.7%. מי שנמצא בתחום, רואה ציוצים נואשים של היסטוריונים שעשו כביכול כל מה שנדרש מהם: פרסמו אינספור ספרים ומאמרים, קיבלו הערכות הוראה מצויינות מסטודנטים, ובכל זאת לא קיבלו קביעות ונזרקו החוצה מהמערכת. לדעתו של דוורו, לא מדובר ב"הצבעה ברגליים" של הציבור הרחב דווקא. אמנם בגלל המצב הכלכלי, סטודנטים מעדיפים מסלולים יותר מעשיים ורווחיים על תואר בהיסטוריה, אבל הם עדיין נרשמים בהמוניהם לקורסים בהיסטוריה. גם אלו שמסיימים תארים בהיסטוריה ולא מוצאים עבודה בתחום (הרוב המוחלט) מסתדרים בדרך כלל בשוק החופשי ומוצאים עבודות מתגמלות. קהל הקוראים עדיין מתעניין מאד בספרי היסטוריה פופולריים, שמדפי חנויות הספרים מלאים בהם. מסקרים שנעשו בארצות הברית, עולה ש-84% מהנשאלים סבורים שחשוב ללמוד היסטוריה לא פחות מאשר מנהל עסקים והנדסה.

אז מה למעשה הבעיה? דוורו תולה אותה בעיקר במנהלנים אקדמיים ופוליטיקאיים שמקצצים את תחום ההיסטוריה משיקולים ציניים, אבל אז הוא מבצע פניית פרסה וטוען שהבעיה היא בכלל בחוסר קשר עם הציבור. הוא מבכה, למשל, את המאמר המנותק של ראש אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, שעורר לאחרונה סערה בכוס התה המקצועית. ממרום הודו, גינה "מנהיג ההיסטוריונים" את "ההתמקדות בבעיות שקשורות בהווה" (פרזנטיזם), את דעיכת ספרי המחקר המסורתיים ואת עליית הבלוגים, כאילו היה עגלון המקונן על המצאת המכונית. מכאן, דוורו ממשיך ותוקף את ועדות המינויים, שמעדיפות חוקרים שעוסקים בנושאים אזוטריים שמעטים מסוגלים לקרוא ולהבין, על פני קשר עם הציבור, וקורא לתת בונוסים לחוקרים שמסוגלים לדבר עם התקשורת, להסביר את מחקריהם, ללמד כיתות באופן מיומן ובכלל ליצור הדים חזקים בציבור הרחב. דוורו תוקף גם, בצדק, את אותם אינטלקטואלים שמנסים לרתום את ההיסטוריה ככלי שנועד לקדם את השקפותיהם הפוליטיות. כל הציבור משלם להיסטוריונים – והם אמורים לשרת את כולו, לא רק פרינג' שמאלני רדיקלי. במיוחד, חשוב להרחיק את ההיסטוריה מאקטיביזם פוליטי. בעוד קשר עם הציבור (engagement) בונה קרדיט למקצוע, אקטיביזם פוליטי מבזבז אותו, וגישה שתהפוך את כל ההיסטוריונים לאקטיביסטים תבזבז את מעט הקרדיט שעוד נותר.

בעיקרון אני מסכים עם רוב דבריו של דוורו, ובמיוחד עם החשיבות של הפנייה לציבור. בהקשר הישראלי, למשל, לא יתכן שועדות מינויים באוניברסיטאות ישראליות לא מחשיבות כמעט בכלל פרסומים בעברית (ובערבית), בעוד הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המשכורות שלנו. מצד שני, לאסטרטגיית הפנייה אל הציבור יש גם מגבלות שחשוב לתת עליהן את הדעת. כפי שהוכיחו השנים האחרונות, נביאי הזום והלימוד מרחוק כמו עוז ותמר אלמוג לא היו אלא נביאי שקר. הזום פגע בלימוד, עצבן והרחיק את רוב הסטודנטים, ואף גרם להרצאות ובמיוחד לסמינרים לחלוף על פניהם בלי להותיר רושם.

מפתה לומר שכדי להחיות את התחום, יותר היסטוריונים צריכים לכתוב ספרים פופולריים ומלהיבים לקהל הרחב, אבל גם האסטרטגיה הזאת בעייתית יותר מכפי שנראה מלכתחילה. אני, למשל, נמצא בצד של אותם ההיסטוריונים שאוהבים לכתוב לקהל הרחב, ומנסים לנקות את השפה האקדמית שלהם מז'רגון מיותר, מסיבוכים לשוניים ומשיעמום שהפך ביותר מדי מקרים לסמל סטטוס. אבל בכל זאת, כפי שגם דוורו מציין, אי אפשר לכתוב רק ספרים פופולריים. כל ספר פופולרי טוב מתבסס על מאות ואלפי מחקרים ספציפיים, מעמיקים ואזוטריים שרק מעט אנשים קוראים. הכתיבה הפופולרית המוצלחת, לפיכך, משולה לצמרת של עץ היונקת משורשים תת קרקעיים מסועפים. ללא תמיכה במחקר האקדמי המקצועי, גם הצמרת תיבש ותגווע. אבל קשה להסביר את זה לציבור הרחב, שרואה את הצמרת לבדה ונהנה בעיקר ממנה. בנוסף, כאיש אקדמיה שאוהב לכתוב פופולרי, אני יכול להעיד שמול"ים של ספרים פופולריים נוטים לנקוט זהירות מופלגת, ולהוציא ספרים רק על נושאים מצומצמים וספורים (הבולטים מביניהם: נאציזם ומלחמת העולם השנייה). אם המדינה לא תממן מחקר היסטורי מקצועי ותישאר רק הכתיבה הפופולרית, זו שיכולה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, נושאים שלמים וחשובים של חקר העבר פשוט יימחקו ללא כל זכר. פנייה לציבור, לפיכך, יכולה להיות חלק מהפיתרון – אבל לא כל הפיתרון.

אז מה הוא הפיתרון לבעיה? בינשופים הבאים אנסה לבקש מחלק מחברי ההיסטוריונים לענות על השאלה הזאת. אולי יעופו כאן ניצוצות.

האם היסטוריון צריך להיות ביקורתי כלפי בעלי השררה? התשובה בעייתית, בעיקר אם מפנימים שלמילה "ביקורתי" יש שני מובנים, שונים לחלוטין זה מזה. ינשוף היסטורי מפקפק באנטי ממסדיות האקדמית, היחס השלילי של רבים מעמיתיו למדינאים, לפוליטיקאים ולאליטות באשר הן.

מאז שהתחלתי ללמוד היסטוריה, תמיד סיפרו לי שהיסטוריון חייב להיות ביקורתי, מונח שיש לו שני מובנים שונים בתכלית. לפי המובן הראשון, על ההיסטוריון להיות ספקני. עליו לחקור ולדרוש, לא להאמין לאף אחד באופן אוטומטי, להצליב ראיות ולפקפק בנראטיבים מקובלים. אולם למילה "ביקורתי" יש גם מובן שני: יחס שלילי למושא המחקר. כשמישהו כותב שעמדתו היא "a critical view of Islam", המשמעות היא לרוב שכתיבתו על האסלאם היא שלילית ועויינת. חוקר "ביקורתי כלפי ישראל" הוא לרוב אנטי ישראלי. אפילו הביטוי הידוע critical theory, אותו מקבץ תיאוריות המקובלות בשמאל הרדיקלי-פרוגרסיבי, גוזר מתוכו עוינות לבוגימנים השונים שהוא נוהג לבקר, בראש ובראשונה "הגבר הלבן". מילטון אוסבורן, הביוגרף של מלך קמבודיה המפורסם נורודום סיהאנוק, כתב במפורש בראשית ספרו כי הוא "ביקורתי" כלפי מושא מחקרו בשני המובנים הנ"ל: קורא ובודק בזהירות את המקורות, וגם חושב שסיהאנוק היה דמות שלילית שראויה לביקורת רבה. לכן, כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו כ"ביקורתיים", עלינו לחשוב בינינו לבין עצמנו האם אנחנו מתכוונים רק לאחד ממובני המילה, או לשניהם.

ברבות השנים, אימצתי לעצמי עמדה לא נפוצה במילייה ההיסטורי. לדעתי, היסטוריון חייב להיות ביקורתי במובן הראשון, הספקני, אחרת הוא חדל להיות חוקר ומתחיל להיות תועמלן. לעומת זאת, הנטייה של היסטוריונים רבים מדי להיות "ביקורתיים" במובן השני, כלומר לאמץ יחס שלילי באופן אוטומטי כלפי מושאי מחקרם, בעיקר האליטות ובעלי הכוח, היא אחת מהמחלות הרבות של התחום.

כמו על הרבה דברים אחרים, התחלתי לחשוב על הנושא כבר בזמן לימודי בהרווארד. השתתפתי באותה תקופה בקורסים מתקדמים של היסטוריה יפנית, וכמו כל הסטודנטים בתחום, התוודענו לכתביהם של היסטוריונים שונים. אחד מהם, שזכה לשבחים מכל הכיוונים, היה חוקר קנדי בשם E.H. Norman. בספרים שקראנו, שיבחו את נורמן בעיקר על כך שהסימפטיה שלו היתה נתונה תמיד לאדם הפשוט. אותו איכר יפני, אותו סוחר עני, אפילו אותו סמוראי מרושש, שנטחן בגלגלי השיניים של משטרי עריצות מתחלפים. ראשית הוא נאנק תחת השלטון המסורתי, השמרני והנוקשה של השוגון, לאחר מכן – הממשלה הרפורמטורית של מייג'י הפכה את יפן למודרנית על חשבונו ועל הגב שלו, ולבסוף, צאצאיו, העניים בדיוק כמותו, ספגו את עיקר הנזק מההפצצות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה ומשלטון הכיבוש שבגד בהבטחותיו והסגיר את עניי יפן מחדש לידיים המרושעות של האליטות שלהם. ואכן, מי שקורא את נורמן רואה שהוא עוין לכל הממסדים באשר הם. ה"רעים" בנראטיב שלו הם כמעט תמיד השרים, ראשי הממשלה, ומתחתיהם, מפקדי הצבא, השוטרים, העשירים ובעלי האדמות.

גלגולים מתונים של הגישה הזאת ראיתי אצל אנשים רבים אחרים מהמילייה האקדמי. אינספור פעמים שמעתי, שאינטלקטואל אמיתי צריך להיות חשדני ועוין כלפי הממסד, to speak truth to power. בהרווארד היה נדיר לראות סטודנטים בינלאומיים שמזדהים עם הממשלות שלהם, אפילו באופן חלקי וספקני. אפילו אם נעזוב את העובדה שהיחס העוין והלעגני כלפי ממסדים אף פעם לא מנע מהם לבקש כסף ומלגות מאותם ממסדים בדיוק, יש מקום לחקור ולדרוש בהנחת היסוד של הביקורתיות השלילית. בהדרגה שמתי לב, שכל אותם "ביקורתיים" אינם מרבים להציע חלופות לסדר הקיים, ואם כן, מדובר לרוב בפתרונות אידיאליסטיים שעשויות להיות להם השלכות שליליות (מכוונות או לא מכוונות) לא פחות קטלניות מהמדיניות של הממסד ולעיתים קטלניות יותר. לפעמים, הביקורתיים ניצלו את העובדה שאינם בעמדת אחריות כדי להציע פתרונות לא ריאליסטיים בעליל או להחזיק את המקל משני קצותיו. סטודנטים בתקופתי, למשל, דרשו שהרווארד תמשוך מיד את כל השקעותיה בדלקי מאובנים וביעדים לא מוסריים אחרים (לרבות ישראל), ובלי להציע מדיניות השקעות חלופית, התנגדו גם לכל קיצוץ במלגות, במשכורות ובהוצאות אחרות של האוניברסיטה, ואף דרשו להגדילן. אחרים ניהלו קמפיינים רעשניים להפלת כל מיני משטרים זרים (כמו, למשל, המשטר במרוקו) שעליהם לא ידעו דבר וחצי דבר, בלי להקדיש רגע למחשבה על ההשלכות השליליות של מהפכות כאלו על המקומיים. היו כאלו שתבעו שכר לימוד חינם וקיללו את הפוליטיקאים שאינם מאפשרים זאת, בלי לשאול את עצמם על חשבון מה יגיע הכסף. גם בספרי היסטוריה, ראיתי יותר מדי פעמים ביקורת לגנגנית על מדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות במדינות שונות מתוך חכמה בדיעבד, או מבלי להתחשב באילוצים שעמדו בפני אותם מדינאים כאשר קבלו את החלטותיהם.  

למעשה, התעמקות אמיתית במנגנונים שלטוניים מראה שאלו המאכלסים אותם אינם שונים בהרבה מיתר בני אדם: יש בהם מנוולים, אנשים בינוניים ולפעמים גם כאלו שחדורים בתחושה אמיתית של שירות ציבורי. בפועל, כך נוכחתי לדעת, זו טעות לייחס את הסבל של אנשים מן השורה רק או בעיקר ל"ממסד", ה"אליטות", ה"קולוניאליזם", ה"אריסטוקרטיה", ה"קפיטליסטים" או כל מילת גנאי אחרת לאלו שנמצאים למעלה. בניגוד למה שמרמזת המילה המגונה "קבוצות מוחלשות", אנשים מושפעים לא רק ממדיניות הממשלה אלא גם מבחירותיהם שלהם ומנסיבות חיצוניות (מגיפות, אסונות טבע, משברים כלכליים) שלאיש אין עליהן שליטה.

התחלתי לשאול את עצמי כמה שאלות. ראשית כל, תהיתי עד כמה ההיסטוריונים שמבקרים בחריפות את מושא המחקר שלהם, היו מתנהגים אחרת, או טוב יותר, לו היו עומדים בנעליהם של השחקנים ההיסטוריים. כחוקר של ההתנגדות הגרמנית להיטלר, נתקלתי באין סוף היסטוריונים גרמנים בני ימינו שביקרו את הקושרים האנטי-נאצים, לגלגו עליהם או שצפו נגדם בזעם קדוש ממגוון סיבות: הם אחרו לצאת נגד היטלר, עמדותיהם כלפי יהודים ושחורים לא תאמו למקובל היום, במאה ה-21, והם אפילו, שומו שמיים, לא היו דמוקרטים לחלוטין. הניחו לרגע בצד את חוסר האמפתיה לאותם קצינים אנטי-נאצים, שעמדו בפני סיכונים פיזיים ובחירות מוסריות שמבקריהם לא מנסים אפילו לדמיין. היסטוריון גרמני אחד אמר לי, שהוא לא מסוגל להבין את הדילמה שחש קושר כמו גנרל הנינג פון טרסקו, למשל, בין רצונו לעצור את פשעי המלחמה של היטלר לבין מחוייבותו לחיי חייליו. למה, הוא שאל, מחוייבות לחיי החיילים שלך היא בכלל דבר חשוב? לאטימות הזאת כלפי עולם הערכים של השחקנים ההיסטוריים, מתווספת בדרך כלל גם התעלמות מהחוויה הישירה שלהם. היסטוריונים גרמנים בני זמננו, למשל, מאשימים את הקושרים שלא שאפו להחליף את המשטר הנאצי בדמוקרטיה של ממש. אולם האם לא ניתן להבין זאת כאשר הניסיון ההיסטורי המיידי של אותם הקושרים היה רפובליקת ויימאר, דמוקרטיה כושלת שקרסה תחת חוסר האונים שלה עצמה ופינתה את מקומה למשטר הנאצי?   

שאלתי את עצמי שאלה דומה גם בנוגע לנורמן, אותו היסטוריון קנדי של יפן המודרנית. אם, לשיטתו, שורה של משטרים יפניים מודרניים שונים מאד זה מזה (משטר טוקוגאווה, משטר מייג'י, הכיבוש האמריקאי והדמוקרטיה הפוסט-מלחמתית) היו כולם רעים ורמסו עד אחד את האדם הפשוט, מאין נובעת העובדה הזאת? האם כל האנשים שנכנסו לשירות ציבורי ביפן, מעל דרגה מסויימת, היו מנוולים עם לב שחור משחור, שמצצו את הפרוטות האחרונות מהעניים למען האינטרסים האישיים והכלכליים של עצמם? או שהנסיבות ההיסטוריות בכל תקופה ותקופה אילצו את קובעי המדיניות לקבל החלטות קשות, לבחור בין רע לרע פחות, ולפעמים להשלים גם עם נזק בלתי נמנע לחייהם של מיליונים? החלטותיו של וינסטון צ'רצ'יל הובילו לרעב המוני בבנגאל שבמזרח הודו. מדיניות ההתנגדות של צ'יאנג קאי-שק ליפנים הובילה למותם של מאות אלפי סינים באגן הנהר הצהוב. האם מדיניות חלופית, למשל השלמה עם הכיבוש היפני, לא היתה גורמת לנזק דומה בנפש במקומות אחרים? אולי כן ואולי לא, אבל המדינאי לא יכול לדעת את זה בזמן אמת.

ההתבוננות שלי במדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות רבים, במקומות שונים ובזמנים שונים, הרחיקה אותי בהדרגה מהביקורתיות האוטומטית במובן של יחס שלילי. כמובן, לפעמים גיליתי שיחס כזה מוצדק. מבין אלו שחקרתי היו מספיק מושחתים חסרי לב, נהנתנים אטומים, אנשי מקצוע כושלים ואפילו רוצחים סדיסטים. אולם חלק גדול מאותם המדינאים היו, בסופו של דבר, אנשים הגונים באופן סביר, או לפחות לא מושחתים יותר מכל אדם שתראו ברחוב, שניסו למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר, וכן – אפילו לסייע לנשלטים בדרכם ובשיטתם. חלקם הקריבו חלקים משמעותיים מחייהם ובריאותם למען מה שראו כטובת הכלל. אחד מיועציו של הנשיא רוזוולט במלחמת העולם השנייה, למשל, סיים את המערכה כשבר כלי בריאותי בגלל שעות עבודה מטורפות. פרנק ויזנר, אחד ממייסדי ה-CIA שאחראי ללא ספק לשגיאות קטלניות שעלו בחייהם של אלפים, ירה בעצמו כאשר הבין שטעה והטעה. ג'ורג' קנאן, מבכירי האסטרטגים האמריקאים בתחילת המלחמה הקרה, תיאר את המדינאות כעבודה בחווה מטורפת שבה הבעיות תוקפות אותך מכל עבר. רק הלכת לנכש עשבים, והבת שלך צועקת שהמים במקלחת נגמרו. הלכת לתקן את הצינורות, והגנרטור התפוצץ בצד השני של החווה. רצת לכיוון הגנרטור – והשכן עצר אותך בצווחות, מקונן שהפרות שלך רומסות לו את הפרחים. אלו שעוסקים במלאכה הקשה הזאת אינם פטורים, כמובן, מביקורת. על ההיסטוריון לחשוף את טעויותיהם, את כשליהם, ואם צריך – גם את שקריהם. אבל מגיעה לרובם, לפחות, אמפתיה בסיסית ומסויימת. לכל הפחות, היסטוריונים שכותבים עליהם אינם צריכים להתחיל מנקודת מוצא שלילית, ולהניח שמנהיגי העם הם בהכרח אויביו ומנצליו.

דמיינו שמצאתם מסמך היסטורי שעוסק בתעלומה שמעניינת אתכם. אתם מעלעלים בעמודים, מעבירים מול עיניכם את האותיות ומנסים לפענח את הטקסט. דברים מסויימים נראים לכם מוכרים ואפילו מובנים מאליהם, ואחרים – דו משמעיים או סתומים. כל מסמך שנגלה – מכתב של דיסידנטית סובייטית מתקופת סטלין, פרוטוקול של משפט פלילי בארצות הברית בשנות החמישים, דו"ח של סוכן חשאי בגרמניה – ייקח אותנו לעולם אחר, זר ושונה מהמציאות שלנו. מכיוון שהעבר הוא ארץ זרה, דווקא מה שנראה מוכר עשוי לתעתע ולהטעות. אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מאוניברסיטת ייל, מציע לכם מדריך שייסייע לכם להתמצא בערפילי העבר.

אחד הדברים שהופכים את חקר ההיסטוריה למלהיב הוא שאנו עוסקים במסמכים שלא נכתבו, על פי רוב, עבורנו. ההיסטוריה היא מקצוע מציצני. אלו שעובדים עם מסמכים ארכיוניים קוראים מסמכים שנכתבו לעיניהם של אחרים ולמטרות אחרות ואפילו האבק המסורתי המלווה את התיקים לא היה במקור. עם חדוות הגילוי מסתתרת גם אומנות שאין לזלזל במורכבותה: איך לוקחים מסמך שיכול להיות דו"ח של משרד ממשלה, תיק רפואי, פרוטוקול משפט או מכתב אהבה וכותבים ממנו היסטוריה?

הסמסטר קראו הסטודנטים שלי בייל מגוון רחב של מקורות העוסקים בתולדות גרמניה הנאצית וברית המועצות. האזנו לעדויות שואה (שהן אחד מסוגי המסמכים שדווקא כן נכתבו עבורנו), קראנו דיווחי עיתונאים בריטיים ואמריקאים על אוקראינה הגוועת ברעב של שנות השלושים, חיבור של חנה ארנדט על הפליטים היהודיים מגרמניה הנאצית, כתבות מעיתונים קומוניסטיים בארה"ב ומכתבים בין מפקדי מחנות גולאג למפקדה במוסקבה.

סטודנטים הניגשים לקרוא היסטוריה לראשונה מתייחסים אליה, כמעט תמיד, בלא חשד רב או כאילו היו פרקליט המדינה. עדות של ניצול שואה נתפסת כתיאור היסטורי מהימן בעוד שהעיתונאי האמריקאי במוסקבה נתפס כשקרן המשתף פעולה עם סטאלין. שתי הגישות האלו, אם באמת נעים ביניהן באופן דיכוטומי, לא מאפשרות לנו לייצר שאלות מחקר מעניינות שאותן ניתן יהיה לתרגם לטיעון מקורי ומשכנע. על מנת לסייע, הכנתי את המדריך הבא לקריאת מסמכים ותעודות היסטוריים (שמופיע כאן בגרסה מתורגמת ומעובדת)

קטגוריה ראשונה: הצבת המסמך בהקשר

1. מה אתה יודע על המסמך? מי כתבה אותו? איפה הוא התפרסם? מתי? מי היו אמורים לקרוא אותו? האם זה עשוי להשפיע על התוכן?

גם דיסידנטית, נחושה ככל שתהיה, תכתוב אחרת לביטאון המפלגה, במכתב הלשנה למשטרה החשאית, ביומן שהיא התכוונה לשרוף [אבל, למזלכם, שכחה] ובעיתון דיסידנטים שיש סיכוי מסוים שייפול לידי השלטון. לאותה הדיסידנטית היו מקורות מידע אחרים, הטיות מחשבתיות אחרות, נקודת מבט אידיאולוגית שונה וכדומה  בהשוואה לאנשים אחרים מקבוצות אחרות באוכלוסיה שכתבו לבמות אחרות. זה לא אומר שהיא משקרת או מעוותת את דבריה, אלא רק שהיא מביטה על העולם ממקום מסוים ובאמצעות עדשות מסוימות ומתאימה את דבריה (או שמישהו אחר מתאים את דבריה) לנמענים.

2. מדוע נוצר המסמך? האם הוא נוצר כדי שייקרא על ידי קהל קוראים או כחלק מתהליך ביורוקרטי? מה המטרה המוצהרת שלו לפי הכותבת?

לפרוטוקול של משפט פלילי, למשל, יש מטרה ברורה: הוא נועד לשקף תהליך שבסופו אדם עשוי להישלח לכלא. תיק של סוכנויות מודיעין מכיל מסמכים רבים, חלקם לחקירה פנימית או לליקוט מידע ואחרים, למשל, כהכנה לקראת משפט. דיווח חדשותי על המשפט נכתב לקהל קוראים, כמו פנייתה הנרגשת של הנאשמת לעיתון או ספר הזיכרונות שכתב הבן שלה. לכל אחת מהמטרות האלו, כמו בשאלה הקודמת, יש השפעה על האופן שבו ניתן או כדאי להגיד דברים ויש להתחשב בכך.

3. האם שמות המקומות אומרים לך משהו? כדאי לבדוק את המקורות המוזכרים וגם תאריכי מפתח. האם יש להם חשיבות כלשהי? האם הם מאפשרים לנו לאפיין יותר טוב את נקודת המבט של הכותבת?

אפשר לשער שיש הבדל בין חוויית ילדותה של יהודייה שנולדה בברלין ושגדלה בה עד שעזבה לבריטניה לבין זו של יהודייה ילידת ליבק, עיר בצפון גרמניה שהתגוררו בה כ-150,000 תושבים ערב מלחמת השנייה ובהם 650 יהודים, שעברה בילדותה בעקבות אביה למינכן ואז נסעה ללמוד בהיידלברג. כמו בהרבה מקרים אחרים, מה שתוכלו להוציא מן ההקשר תלוי במידה רבה בידע הקודם שלכם (האם ליבק היא עיר קתולית או פרוטסטנטית? האם זו עיר בעלת נטייה קומוניסטית או שמרנית?) ובמידע שתוכלו למצוא (מה היה המעמד הכלכלי של הנשים הצעירות הנ"ל? האם הוריהן היו ציוניים? לאומנים גרמנים?)

קטגוריה שנייה: ממשפטים לשאלות

4. כעת תוכלו לקרוא את הטקסט קריאה ראשונה. סכמו אותו לעצמכם. כתבו לכל פסקה סיכום קצרצר או תנו לה כותרת. ודאו שאתם מבינים איך הטקסט בנוי. האם אתם מבינים את כל המושגים? האם מוזכרות שם דמויות שאינכם מכירים? השלימו פערים באמצעות גוגל. ודאו שאתם ממלאים את פערי המידע עד כמה שניתן.

5. התעכבו על החלקים הלא ברורים. במקום להעמיד פנים שהבנתם אותם, לדלג עליהם או לקוות שהטקסט גדול מסך חלקיו, התמודדות עם החלקים הלא ברורים והקשים לרוב תתגלה כפעולה מתגמלת. זה נכון על אחת כמה וכמה אם לא מדובר באנקדוטה אלא בטיעון.

בטקסט "אנו הפליטים" שכתבה חנה ארנדט, היא מבחינה לקראת הסוף בין "מצורעים מודעים", אנשים כמו "היינה, רחל וַרְנְהָגן, שלום עליכם, ברנרד לזר, פרנץ קפקא או אפילו צ'רלי צ'פלין" שלהם היא מייחסת את "הלב היהודי", אנושיות, הומור, תבונה חסרת פניות", לבין המתעשרים החדשים שמתאפיינים בכל "המגרעות היהודיות", כלומר בחוסר טקט, אווילות פוליטית, תסביך נחיתות ותאוות בצע (בתרגום מאיה שמעוני). אתם הצלחתם להבין את ההבחנה הזו?  האם אתם יודעים מי זה היינה, ורנהגן או לזר ואיך הם מתיישבים בהבחנה הזו? אם לא, צאו וחקרו! פתירת הקונפליקט הזה, כך גילו תלמידיי, מייצרת שאלות חדשות על החיבור כולו.

6. עמתו את הכתוב עם מה שציפיתם שייכתב. מה הפריע לכם בקריאה? מה סתר את האינטואיציה שלכם או את מה שקראתם עד כאן במקומות אחרים (בין אם בעדויות או במקורות משניים)? אילו פתרונות אפשר להציע לסתירות הפנימיות או להפתעות האלו?

7. לעתים קרובות עולות שאלות טובות מקריאת תיגר על העובדות.

קראתי עם תלמידיי מכתב מאת מפעילת חשמלית בשם אנטונובה שכתבה מכתב למולוטוב כמה שבועות אחרי מות סטאלין. תהינו ביחד האם המכתב, שבו היא ביקשה ממולוטוב לנקוט ביד קשה נגד הפושעים שמציפים את מוסקבה, באמת משקף עלייה ברמת הפשיעה. הסכמנו שגם אם זה רק שיקוף של חרידה נטולת בסיס, אין צורך להשליך את המסמך לפח. למה אנטונובה הייתה כה חרדה? האם רק היא הייתה חרדה? ממי היא כל כך פחדה?

אם היא צודקת, נפתח לנו אפיק אחד למחקר שייתכן שבשבילו בכלל ביקשנו את המכתב הזה בארכיון: רמת הפשיעה בברית המועצות הבתר-סטאליניסטית. אך אם היא טועה, ואם אנחנו מתעניינים בנושא זה, נוכל לצלול לתוך נושא דומה אך שונה: החרדה מפני פשיעה לאחר מות סטאלין.

8. היו קשובים מאוד לשפה. התווכחנו בכיתה לגבי הטון של אנטונובה. האם היא כתבה מהלב או מהשכל? ראינו שהיא מנסה לדבר "בולשביקית" ולהגיד למולוטוב את מה שהיא חשבה שהוא מצפה לשמוע. באותה העת ראינו גם שהשפה שלה מבולגנת. היא מדברת על "הפועלים הכנים" ועל "פרודוקטיביות", שזו אכן נשמעת כמו בולשביקית ספרותית, אבל גם פתגמים עממיים ("רק הקבר מיישר את הגבנון") וגם מטאפורות משונות ("מים עכורים") וסרטים הוליוודיים ("גנגסטרים רוסים").

קטגוריה שלישית: משאלות לתשובות

9. לאחר קריאת המסמך עלינו להמשיך ולנבור בספרות ובאינטרנט. הראתי לסטודנטים שלי קטע קצר מתוך סרט שנקרא "הקיץ הקר של שנת 1953" וממנו למדנו שאחרי מות סטאלין ניתנה לרבים חנינה. ראינו גם שהחנינה באותה השנה עצמה הייתה די מוגבלת ובעיקר הומרה לגלות פנימית, אבל הנה קצה חוט אחד לגבי חרדתה של אנטונובה.

10. על ידי מיפוי של בחירת המילים, התחלנו לחשוב מאיפה אנטונובה למדה את כל הדברים האלה. די ברור לנו שאת המילה gangstery היא למדה בקולנוע. תהינו, למשל, האם "מים עכורים" יכול להיות משהו שהיא למדה מפוסטרים או מתעמולה של הממשל נגד פשיעה. בברית המועצות, אחרי הכול, היה פוסטר לכל דבר. זה הפנה אותנו לספרות המחקר על נושא שלא חשבנו עליו עד כה בכלל – מניעת פשע ומדיניות נגד פשיעה בברית המועצות הסטאליניסטית. גם הגנגסטרים יכולים להוביל אותנו אל ספרות המחקר על קולנוע אמריקאי בברית המועצות. הפתגם השתלב לנו עם הבקשה המ-א-ו-ד ספציפית שלה "לכרות את חמש אצבעות יד שמאל [של פושע] ולצרוב בו סימן", עד שאחד מהתלמידים שאל אם אולי כדאי לחפש תפיסות מסורתיות של צדק, אולי אפילו מלפני המהפכה. כיוון טוב! ישנן עוד אפשרויות אחרות כמו לבדוק מה עשו עם המכתבים האלו או לחשוב על הקונספט של כתיבת מכתבים לבעלי שררה (תופעה ארוכת שנים ברוסיה על גלגוליה השונים).

11. התווכחו, קודם עם עצמכם ואז עם חוקרים אחרים, על הסיבה שבגינה אנטונובה משתמשת בכל כך הרבה אמצעים רטוריים. האם זו השלכה של כתיבה נמהרת, של אי התגבשותה של שפה "נכונה" אחת לדבר בה או של ניסיון לקלוע לכל רגש שעשוי להיות לנמען? ויכוחי פרשנות שכאלה הם קריטיים: בלי טיעונים, קטנים וגדולים, אין לנו לאן להתקדם. אחרי שתכריעו את שאלות הפרשנות הקטנות, תוכלו להציב את הטענות הגדולות שלכם אל מול הטענות של חוקרים אחרים בתחום. אין זה אומר שבאמצעות כמות המקורות שתקראו לעבודה סמינריונית (שלרוב עובדו ותורגמו עבורכם וכבר נחקרו בעבר) תפריכו את הקונצנזוס המחקרי, אבל בהחלט תוכלו לסייג אותו, להרחיב אותו, לטעון לחולשתו וכך הלאה.

ראינו כיצד קריאה זהירה ומודעת מאפשרת לנו לייצר שאלות מעניינות. יהיה זה בנאלי להגיד שמקורות היסטוריים לא נכתבים בוואקום ובשיא האובייקטיביות, אבל זה לא אומר שצריך לזרוק אותם לפח. זה גם לא אומר שכולם שקרנים, טועים או נבלים. זה אומר שעלינו להצליב, לשאול שאלות אחרות, ליצור מארג של עדויות שיבססו את מה שאנו מציעים. טקסט, אחרי הכול, חולק את מקורו האטימולוגי עם המילה טקסטורה. קריאה זהירה ומודעת מבוססת על אמפתיה, על ניסיון אמיתי להבין את האדם שהפיק את המקור – היו בלשים חרוצים ויסודיים, לא פרקליטים הפועלים למען הרשעה.

הצורך לייצר שאלות משמעו שהמחקר שנכתוב צריך להתרכז בהיבט אחד או בכמה היבטים בודדים שאותם נוכל לחקור לעומק. גם אם אנחנו רוצים לבצע ניתוח עומק של מקור אחד או ליצור עבודה המשלבת בין כמה מקורות, עלינו לשאול שאלה שמתאימה לנפח שעלינו לכתוב ושאנו יכולים לחקור באמצעות ספרות המחקר והמקורות שאליהם אנו נגישים. הגישה שהצעתי פה, שניתן ליישם באופן יותר הדוק או פחות הדוק בהתאם לזמן שיש לנו לשבת עם כל מקור, היא הבסיס לעבודה עם עולמם העשיר של המסמכים השרויים במאות אלפי אם לא מיליוני קילומטרים של מדפים בארכיוני העולם כולו.

על ידי יציאה מן המקורות לספרות המחקר דרך גשר של שאלות ותהיות תוכלו להשתמש במקור המעניין שבו נתקלתם כדי לכלכל חיבור קצר, עבודת סמינר, תזה, דוקטורט או ספר. הכי חשוב הוא לבחור נקודות שאפשר להתווכח עליהן, שאפשר להפריך, שאומרות משהו מעבר לרמת הפרט, שלא רק מאששות את אשר ידעתם לפני שהתחלתם לקרוא את המקור.

כשיש מבוי סתום, ומדינות חמושות ועוינות מתישות אחת את השנייה במלחמות אינסופיות, לפעמים מופיע פוליטיקאי הרפתקן וחסר מעצורים כדי לגרוף את הקופה מול עיניהם ההמומות של אויביו. זה היה הרקע לעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המצביא האכזרי שלא ידע לעצור באדום והחליט "להרוג את הזמיר". ינשוף היסטורי על סאגת האיחוד של יפן, וזוהרו המפתה של חוסר המעצורים. 

אגדה יפנית עתיקה מספרת על שלושה מצביאים סמוראים, שנכנסו לבוסתן ירוק ומלבלב. על ענפי אחד העצים ישב זמיר שסירב לשיר. המצביא הראשון, אודה נובונאגה הציע פיתרון ברור: "אם הזמיר מסרב לשיר, נהרוג את הזמיר". המצביא השני, טויוטומי הידיושי, חשב על דרך קצת שונה: "אם הזמיר מסרב לשיר, נאלץ אותו לשיר." ואילו השלישי, טוקוגאווה איאיאסו, המליץ כדלהלן: "אם הזמיר מסרב לשיר, אז נמתין עד שישיר."

בפוסט הקודם, סיפרנו על תקופת מלחמת האזרחים הגדולה ביפן, הידועה כ"תקופת הארץ במלחמה" (סנגוקו). הסברנו על ההיגיון הנסתר שסייע למדינה קרועה, שבה כולם נלחמו בכולם, להתאחד לסדר יציב בתום 130 שנים של כאוס. כעת, נמשיך ונספר על המצביאים והמדינאים הגדולים שהצליחו לנצל את התנאים הללו, אותם שלושה שנכנסו לבוסתן, והאופן שבו הצליחו ללוש את מלחמות הסמוראים הפרועות לממלכה יציבה ומשגשגת. כפי שקוראי הינשוף הוותיקים יכולים בוודאי לנחש, היתה זו תערובת של כריזמה, אכזריות מוחלטת, נדיבות מופלגת ופוליטיקה מתוחכמת, ובעיקר – נכונות לשבור כל כלל וחוק ו"לא לעצור באדום". חוסר המעצורים אפיין את כל שלושת המאחדים, שהגיעו אחד אחרי השני. אולם אצל הראשון שבהם, אודה נובונאגה, האכזריות היתה המאפיין העיקרי. הוא יעמוד במרכז סיפורינו להלן.

אודה נובונאגה נולד בשנת 1534 במחוז אווארי, ליד נגויה של ימינו, כבן צעיר לדאימיו קטן ולא חשוב. כבר בצעירותו הוא נודע כנער אימפולסיבי ואלים, שלא התחשב במגבלות חברתיות וסירב לכבד את הממונים עליו – חטא חמור במושגים היפניים של התקופה. המקורות מספרים לנו שהוא נהג להסתובב בחוצות העיר, לזלול אגוזים ולדחוס עוגות ומלונים לתוך פיו, להזניח את חובותיו ולהתרשל בלבושו. כשאביו מת בשנת 1551, הגיע בלבוש לא רשמי, זרק קצת קטורת על המזבח, והלך. אולם דווקא מאבק הירושה הבלתי נמנע לאחר מות האב, הוציא מנובונאגה הצעיר איכויות שאף אחד לא ראה בו קודם לכן. באמצעות שילוב של מעשי רצח ממוקדים ותככים פוליטיים, הצליח להתגבר על אחיו, המועמד הטבעי לירושה, והשתלט בסופו של דבר על הנחלה.

המבחן השני הגיע מספר שנים לאחר מכן, וכדי להבין אותו יש לומר מספר מילים על אחד מהקשיים הפוליטיים העיקריים בתקופה: סוגיית כיבוש קיוטו. יפן היתה מפולגת לנחלות פיאודליות רבות, ולכאורה לא היתה כל חשיבות פוליטית לבירה העתיקה. אולם בפועל, מי ששלט בה נהנה מיוקרה עצומה. בארמונות בקיוטו ישבו עדיין הקיסר והשוגון, שתי בובות חסרות כוח, אך הם בכל זאת ייצגו את הזיכרון הרחוק של אחדות המדינה. כל אחד מהדאימיו החשובים רצה מאד לכבוש את קיוטו, אך התקשה מאד לעשות זאת בפועל. הסיבה היתה פשוטה, והזכרנו אותה גם בפוסט הקודם: כל מי ששלח צבא לקיוטו הותיר את העורף שלו חשוף, והאדונים השכנים היו עלולים לנצל זאת על מנת לפלוש לנחלתו.

ב-1560 החליט שכנו של נובונאגה, דאימיו חזק ושאפתן בשם אימגאווה יושימוטו, לצאת ולכבוש את קיוטו. לורד אימגאווה היה אחד מהמועמדים החזקים ביותר לאיחוד יפן, ומבחינתו נובונאגה לא היה אלא יתוש. הוא התכוון לעבור בשטח שלו בדרך לקיוטו, בין אם ירשה ובין אם לא. נובונאגה, להפתעת כולם, פשוט סירב. אימגאווה, נדהם ממשאלת המוות המתגבשת מול עיניו, מחץ את צבאותיו של האדון הצעיר והחצוף. נובונאגה אמנם הצליח להימלט, אבל – כך חשב אימגאווה – לא לאורך זמן.

בינתיים ישב הלורד המנצח בעמק, בצלו של נקיק תלול. הוא ואנשיו חגגו את נצחונם עם אוכל וסאקה, ובחנו את הראשים הכרותים של אויביהם. סופת רעמים פרצה, והחוגגים הסתוככו מגשם הזלעפות. הם לא ראו את נובונאגה ופרשיו הנותרים, שסגרו עליהם ממעלה הנקיק. הפרשים של נובונאגה הסתערו במורד ההר, והסיפור נגמר תוך דקות ספורות. אימגאווה לא הבין מה קורה, חשב שאנשיו נלחמים זה בזה, וכעבור זמן קצר ראשו נערף. נובונאגה הצליח לחסל, במחי יד, את אחד האדונים החזקים ביותר ביפן, ונכנס באחת למשחק הסבוך של הפוליטיקה הארצית.

כדי לבנות בסיס איתן למהלכיו העתידיים, חיזק נובונאגה את צבאו באמצעות צעד חסר תקדים. דאימיו אחרים נלחמו רק בעונות החקלאיות המתות, כדי לאפשר לסמוראים ולאיכרים שבצבא לדאוג לעיבוד אדמותיהם. נובונאגה הכריח את כל הלוחמים לעבור לערים ולקבל משכורת, והשדות עובדו על ידי חקלאים במשרה מלאה. כך, הצבא שלו היה יכול לצאת למלחמה בכל עת שבחר, יתרון חשוב על יתר האדונים הפיאודליים.

המשימה הבאה היתה לכבוש את קיוטו. במשך מספר שנים נובונאגה התכונן. כדי להבטיח את העורף שלו, הוא נטרל את שני מוקדי הסכנה העיקריים, הדאימיו החזקים של סאיטו וטקדה. הראשון מביניהם, סוחר שמן שהפך למצביא, היה אחד מהשליטים הסדיסטיים והמתועבים ביותר של תקופת סנגוקו, אדם שנהנה לצלוב את יריביו ולצלות אותם בשמן רותח. אולם הוא לא היה ער מספיק לסכנות בתוך ביתו פנימה ונרצח על ידי בנו. נובונאגה ניצל את ההזדמנות, הכריז שהוא הולך להעניש את הבן על רצח האב, ובאמצעות התמיכה שקיבל כבש את נחלות סאיטו במהירות. באותו הזמן, כרת ברית נישואים עם בית טקדה כדי להבטיח את עורפו. זה היה חשוב במיוחד, מפני שהדאימיו טקדה שינגן היה אחד השליטים האפקטיביים והמצביאים המזהירים ביותר בתקופה. כעת, באמצעות שילוב של אכזריות, החלטות מהירות ותככים, יצר נובונאגה הזדמנות חסרת תקדים לכבוש את קיוטו. רק תירוץ היה דרוש. ב-1568 הוא ניצל את רצח השוגון המכהן בידי יריביו ואת ויכוח הירושה כדי לתמוך באחד המועמדים, וכבש במהירות את הבירה העתיקה.

עם כיבוש קיוטו, נובונאגה הגיע לשיא מעמדו. כעת, כשליט הבירה העתיקה, הוא הפך להיות מועמד מוביל לאיחוד יפן – ולו מפני שכל שטח שכבש, עבר באופן סמלי לידי "השלטון המרכזי". השליטה בסמלים הריקים אך רבי העוצמה של העבר האגדי של יפן, הקיסר והשוגון, אפשרו לו להפוך מדאימיו חזק גרידא למעין נציג של הסמכות הלגיטימית, אך הוא נותר דרוך וסירב לנוח על זרי הדפנה. דאימיו אחר אולי היה מקבל את הצעת הקיסר, להפוך ל"סגן השוגון" ולכבוש עבורו את המדינה. אבל נובונאגה לא הסכים לקבל שום תפקיד רשמי, שישים אותו מתחת לבובת השוגון שמינה. גם בהמשך, הוא לכל המינויים והכיבודים שהוצעו לו כדי לא להגביל את עצמו. הוא הסתפק בשליטה בלתי רשמית אך אפקטיבית על מוסד השוגון, ודרש שכל צו שלטוני יאושרר בחתימת ידו.

מכאן, נפטר נובונאגה מכל יריביו, אותם ניצח בשיטת "הפרד ומשול". ראשית כל, התנגח עם הנזירים הלוחמים בהר היאיי, מקדש חשוב ליד קיוטו, שחלשו על דרך אסטרטגית ולא הסכימו להיכנע למרותו. איש לפניו לא העז להתעמת עם הנזירים בשטחם שלהם. אפילו הגנרלים של נובונאגה כמעט והתמרדו, מפני ש"המנזר הגן על הארמון בתפילותיו במשך 800 שנה". נובונאגה סירב לוותר על המבצע, ואף הורה לאנשיו לטבוח את כל הנזירים, גברים נשים וילדים. וכשמצביאיו עדיין התנגדו, אמר להם כדלהלן:

"אני לא משמיד את המקדש. המקדש, בהתנהגותו, משמיד את עצמו. כפי שאתם יודעים, לא היה לי רגע אחד של מנוחה. סיכנתי את חיי, והקדשתי את עצמי לעבודה קשה מתוך ויתור על שאיפותי האישיות. השלכתי את עצמי לחיי הלוחם הקשים מתוך שאיפה לרסן את הכאוס בקיסרות, לבלום את ההידרדרות בכבוד החצר הקיסרית ולהחזיר אותה לגדלותה, לשפר את המנהגים והנוהגים השליטים בימינו, ולהנציח את הברכה שבשלטון ובדת… אלו הם [הנזירים של הר היאיי] שמפריעים להשבת החוק והסדר בארץ הזאת. אלו הם שסייעו למורדים ובכך הפכו בעצמם לבוגדים. אם הם לא יושמדו עכשיו, הם ישובו ויהוו סכנה לעם. לכן, אין להותיר בחיים אפילו אדם אחד.

המקורות מספרים לנו בפירוט שנובונאגה שחט את כולם. לוחמיו שרפו את כל המקדשים, וערפו את הראשים של כל מי שמצאו. הם הביאו את הראשים לנובונאגה והציגו לו אותם: הנה ראש של רופא מהולל, הנה של אב מנזר אצילי, הנה של נזיר קדוש. הם הרגו זקנים וילדים. את הנשים היפות הביאו לנובונאגה, והן התחננו על חייהם, אמרו שאין להן קשר למעשים של הנזירים המרושעים. נובונאגה סירב להקשיב, והורה גם לערוף את ראשיהן של הנשים היפות, אחת אחת.

ההישג הצבאי השני של נובונאגה היה התמודדות עם הדאימיו טקדה, בעל ברית שהפך ליריב מר. למעשה, השניים התמודדו ראש בראש על איחודה של יפן. לאחר שטקדה שינגן מת ממחלה (האגדה אומרת שנפצע מכדור של צלף כשהתקרב לחומה של עיר נצורה להאזין לחליל), התנגש נובונאגה עם יורשו בשדה הקרב של נגשינו. בקרב האגדי, שהתרחש ב-1575, עשה נובונאגה שימוש מבריק בטכנולוגיה הצבאית החדשה של תקופתו: רובי הארקבוס. אלו סיפקו כוח אש עוצמתי והיה קל להתאמן בהם, אולם היו להם גם חסרונות משמעותיים. כדי להפעילם היה צורך בגפרור בוער, ולכן לא היה ניתן להשתמש בהם בימים גשומים. יריבו של נובונאגה, טקדה קאצויורי, הסתער על נובונאגה ביום לח אחרי סופת גשמים. הוא היה בטוח שהרובים לא יפעלו בשל הרטיבות, ושזמן הטעינה הארוך (חצי דקה לפחות) יאפשר לחלק מפרשיו להגיע לרובאים ולמעוך אותם.

אולם אנשי נובונאגה הצליחו לשמור על אבק השריפה יבש בתוך קופסאות מצופות לכה, והתגברו גם על הבעיה של משך הטעינה. בדומה לחייליו של המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס (שפעל פחות או יותר באותה תקופה), הם עמדו מאחורי מתרסי עץ בשלוש שורות. שורה אחת ירתה, התכופפה וטענה, ובזמן הטעינה, השורה שמאחוריה ירתה במקומה. כך, הצליחו אנשי נובונאגה לקצור את הפרשים של טקדה ולהשמיד את היריב המרכזי של אדונם. רבים באותה תקופה השתמשו ברובים, אולם נובונאגה היה אחד היחידים שהבין שלא מדובר בקשתות משופרות אלא בנשק שדורש שינויים משמעותיים ויצירתיים בטקטיקה. לחימת הרובים שלו היתה דוגמא נוספת לנטייתו לשבור את הכללים המקובלים בתקופתו.

למטה: הסצינה המפורסמת של קרב נגשינו מתוך סרטו של קורוסאווה אקירה, קגמושה. הסצינה מפשטת קרב של תשע שעות להסתערות של כמה דקות, אולם ניתן להבין ממנה את הרעיון הכללי:

לאחר שהתגבר על טקדה, שבר נובונאגה עוד טאבו חשוב. מפני שגילה ששוגון הבובה שמינה תמך בסתר באויביו, פיטר אותו וביטל את מוסד השוגונאט. כך, שליטתו באזור קיוטו הפכה להיות מוחלטת ובלתי מעורערת.

נכון לשנת 1582, נראה שהאכזריות והברוטליות משתלמת. נובונאגה איחד תחת שליטתו את כל האזור שמסביב לקיוטו, וכוחו הלך והתרחב לכיוון מערב יפן. ב-21 ביוני, כאשר החליט לקחת הפסקה מטרדות היום ולבלות במסיבת כתיבת שירה במקדש הונו-ג'י בקיוטו, הוא הופתע לגלות אתגר שהגיע מכיוון לא צפוי. אחד מהווסאלים של נובונאגה, אקצ'י מיצוהידה, שחלף על פני קיוטו בדרכו לחזית המערב, סב לפתע לאחור והסתער עם חייליו על המקדש. נובונאגה נפגע מכדור, והתאבד. לאחר מכן דאג אקצ'י לחסל גם את בנו הבכור של נובונאגה ולשרוף את טירתו.

מעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המאחד הראשון של יפן, אנחנו יכולים ללמוד לא מעט על פוליטיקה, מלחמה, ובעיקר על הדרכים בהן ניתן לשבור מבוי סתום. הצלחתו היא רק דוגמא אחת לכלל חשוב מאד בהיסטוריה. לפעמים יש מצבים של סטטוס קוו, כמו הפילוג של תקופת סנגוקו, שמתערערים על ידי תהליכים ארוכי טווח, אולם עדיין עומדים על תילם מכוח האינרציה, או כי יש לחלק מגורמי הכוח אינטרס לשמרם. במצבים כאלה, מתחילים להיווצר כללים לא רשמיים של התנהגות, שמקובלים על רוב השחקנים אפילו אם הם נלחמים זה בזה. השחקנים שמצליחים לחולל שינוי ולגרוף את כל הקופה, הם הרבה פעמים פוליטיקאים אכזריים ונועזים מספיק כדי לשבור את כל הכללים המקובלים.

נובונאגה היה אכן מצביא שכל הקריירה שלו רצופה בשבירה של כללים, החל מגסותו וחוצפתו בנעוריו, הזלזול בהלווית אביו, הסירוב לתת לאימגאווה לעבור בשטחו, והטירוף לתקוף כוח חזק אלף מונים מכוחו. לאחר מכן, תקף את קיוטו בניגוד למקובל, מינה ופיטר שוגונים, וטבח את הנזירים של הר היאיי בלי להתחשב בכוחם המיסטי המפחיד, דבר שהביא אפילו את הגנרלים שלו עצמו לסף מרד. בכל פעם ששבר את הכללים המקובלים, הוא הכניס את יריביו להלם וניצל זאת כדי לחסל אותם בזה אחר זה. את התעוזה ליווה בבריתות פוליטיות חכמות שנועדו "לשמור על הגב שלו" ובמדיניות פנים של פיתוח כלכלי שהניבה משאבים למלחמותיו.

לאסטרטגיה הזאת, של נכונות להתעלם מכל הכללים המקובלים, יש דוגמאות למכביר גם בדורות מאוחרים יותר. חוסר המעצורים של נפוליאון, למשל, אפשר לו להמם את יריביו פעמים רבות. ב-1938, מדינאים אירופים רבים קרסו בפני היטלר, פשוט כי לא הבינו עד כמה מוכן הפיהרר לשבור את כל כללי הדיפלומטיה המקובלים.

אולם כפי שניתן לראות מכל שלוש הדוגמאות שלנו, לאסטרטגיה כזאת יש מחיר. טיפין טיפין, היריבים מתרגלים לחוסר המעצורים שלך, מאמצים אותו או מוצאים דרכים להתמודד איתו. נפוליאון והיטלר נפלו בסופו של דבר בדיוק כי לא ידעו להציב לעצמם גבולות. ואם נובונאגה לא היה נרצח בידי אקצ'י, סביר להניח שזה היה גם סופו. יותר מדי אנשים שנאו אותו ונטרו לו טינה. מפעל האיחוד האמיתי של יפן התבסס אמנם על פועלו של נובונאגה, אולם נוהל בפועל על ידי יורשו, שידע לשלב אכזריות וחוסר מעצורים עם פיתויים ונדיבות. באיש הזה, טיוטיומי הידיושי, שבחר "לאלץ את הזמיר לשיר" במקום להרוג אותו, נעסוק בפעם הבאה.

על שורשי התסכול מאחורי החוק הפולני השנוי במחלוקת. האם הישראלים מפספסים משהו?

ב-5 באוגוסט 1944, יומו החמישי של המרד הפולני הגדול נגד הכיבוש הנאצי, התנהל אחד ממבצעי הצלת היהודים הנועזים והנשכחים של מלחמת העולם השנייה. יחידה של המחתרת הפולנית פרצה למחנה הריכוז גיישובקה, ולוחמיה ירו בשומרים הנאצים ושילחו 384 אסירים יהודים לחופשי. מעטים בישראל שמעו על המבצע הזה, או על כך שהמחתרת הפולנית הפעילה את אחד מארגוני ההצלה היעילים ביותר באירופה הכבושה. במקום זאת, ישראלים רבים רואים את הפולנים כבעלי ברית של הנאצים ושותפים מלאים להשמדת היהודים, כאלו ש"יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם", כדברי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הפער הזה בין התדמית למציאות, בישראל ובמדינות המערב, עומד בשורשי התסכול הפולני, שהוליד את החוק השנוי במחלוקת להגנת כבוד המדינה.

החוק שעבר בפרלמנט הפולני עורר סערה מוצדקת של זעם בישראל, ארצות הברית והעולם היהודי. אכן, מדובר בחוק רע ומזיק, שלשונו העמומה עלולה להוביל להשתקה ולסילוף ההיסטוריה. ממשלת פולין רוצה לספר לנו סיפור אמיתי על גבורתם של אזרחיה בתקופת השואה, אך גם היתה מעדיפה שנשכח הרבה מאד אמיתות לא נוחות. פולנים רבים סייעו למכונת ההשמדה הנאצית, בין אם כמלשינים מקצועיים או כחברי קבוצות משתפי פעולה כמשטרה הכחולה או מכבי האש. יהודים רבים שהסתתרו ב"צד הארי" של הגטו הוסגרו למוות על ידי פולנים, ואפילו יחידות מסויימות של פרטיזנים ולוחמי מחתרת השתתפו ברצח יהודים. במקומות מסויימים, כמו העיירה ידוובנה, מקומיים רצחו את שכניהם היהודים ללא כפייה נאצית, ולכך יש להוסיף את היחס המחפיר (ולעיתים גם האלים והרצחני) שזכו לו פליטי השואה אחרי תום הקרבות.

אך בניגוד לכותרות שהתפרסמו בחלק מהעיתונים, התקנות החדשות אינן אוסרות לדבר על חלקם של פולנים בשואה או על שיתוף פעולה של אזרחים פולנים עם שלטון הכיבוש הנאצי, וממילא אינן חלות על אמנים ואנשי אקדמיה. הן כן אוסרות להשתמש בביטוי המופרך "מחנות השמדה פולניים" שקנה לו אחיזה במקומותינו. מישהו צריך לספר לח"כ יאיר לפיד, שמחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין לא היו פולניים בשום צורה. הגרמנים לא ביקשו את רשותם של הפולנים כדי להקים תעשיית מוות על אדמתם. הפולנים גם לא סיפקו שומרים חמושים למחנות. אלו היו בדרך כלל גרמנים, אוקראינים או אזרחי המדינות הבלטיות. החוק החדש גם אוסר להאשים את העם, האומה או המדינה הפולנית בפשעי הנאצים. אבל האם באמת ניתן להאשים את "הפולנים" באופן קולקטיבי?

המדינה הפולנית לא היתה קיימת בתקופת הכיבוש הנאצי. בניגוד למדינות אחרות כהולנד וצרפת, בפולין לא היתה ממשלת משתפי פעולה. העם הפולני לא "עמד מן הצד", אלא היה נתון לרדיפות קשות, מעשי טבח המוניים, הרעבה מכוונת ופעולות השמדה. הנאצים רצחו באופן מאורגן את בני המעמד העליון בפולין עוד בשלבים הראשונים של הכיבוש, ותכננו להשמיד עוד רבים. שלושה מיליון פולנים נרצחו במהלך המלחמה, או מתו כתוצאה ממדיניות הכיבוש הנאצי. ובכל זאת, המחתרת הפולנית, מהגדולות, החזקות והמשמעותיות ביותר באירופה, הוסיפה להילחם בנאצים עד למרד וורשה של אוגוסט 1944. הפולנים עמדו מול מכונת המלחמה הגרמנית במשך חודשיים תמימים, עד שקרסו בהיעדר עזרה ותמיכה מבחוץ.

אם היה מישהו שייצג את העם הפולני והמדינה הפולנית בזמן המלחמה, הרי זו הממשלה הגולה בלונדון והמחתרת הפולנית המאורגנת, ארמיה קראיובה. חברי ממשלה זו היו מבין הראשונים שחשפו את תוכנית ההשמדה הנאצית וזעקו להתערבות בינלאומית. ז'גוטה, ארגון הצלת היהודים שהיה כפוף לממשלה הגולה, חילץ מאות רבות של יהודים מהגטאות והמחנות, והפעיל רשת של בתי מסתור במנזרים ודירות פרטיות. יש לזכור שבפולין, העונש על הצלת יהודים היה מוות אכזרי למציל ולכל משפחתו, ואילו מלשינים תוגמלו ביד רחבה. ובכל זאת, פולנים רבים השתתפו וסייעו במאמצי הצלת יהודים. כדי להסגיר משפחה יהודית היה די במלשין אחד. לעומת זאת, כדי להציל אפילו יהודי אחד, היה צורך בשיתוף פעולה של פולנים רבים. פעולות ההצלה עירבו מאות ואלפי פולנים מן השורה כמצילים, שליחים, נותני מחסה, זייפני מסמכים, מומחים שעבדו על סיפורי כיסוי ועדים שהעידו שקר תוך סיכון חייהם. רבים עוד יותר ידעו ולא הסגירו.

היסטוריונים וחוקרים סבורים שהמחתרת הפולנית לא עשתה די על מנת להציל יהודים או לעזור להתנגדות היהודית בגטאות. יש משהו בטענות הללו. אנטישמיות היתה נפוצה גם בארמיה קראיובה, ופעולות ההצלה לא היו תמיד בראש מעייניה. במשך זמן רב, סירבו מפקדי המחתרת לסייע למרד היהודי בגטו וורשה, בטענה שהיהודים לא יודעים להילחם והנשק שיינתן להם ייפול מיד בידי הגרמנים. בכל זאת, ארמיה קראיובה העניקה סיוע קרבי למורדי גטו וורשה. במהלך המרד, ניסו חוליות של המחתרת הפולנית, בפיקודו של סרן יוזף פצ'ני, סגנו של מפקד AK ורשה, לפרוץ את חומות הגטו כדי לסייע ליהודים להימלט. הניסיונות הללו נכשלו. משמעותי יותר היה מבצע החילוץ בגיישובקה, שהוזכר לעיל. המחתרת סייעה ליהודים גם בדרך אחרת, לא פחות חשובה: גזרי דין מוות למלשינים ומסגירי יהודים מהציבור הפולני, אם כי אלו בוצעו רק בשלב מאוחר יחסית, החל מקיץ 1943.

החוק הפולני נולד מתוך תסכול על תדמית היסטורית שגויה ומסולפת, לפיה הפולנים היו אומה של רוצחים ששיתפה פעולה עם הנאצים. בצדק אמרו נציגי שגרירות וורשה, כי יש לחנך פוליטיקאים בורים כיאיר לפיד, שסבורים כי אושוויץ היה "מחנה השמדה פולני". עם זאת, תיקון העוול ההיסטורי לא יכול להתבצע על ידי חוקי השתקה. יש לחשוף את האמת על הרקורד המורכב של העם הפולני בתקופת השואה, על חלקיו המפוארים והמחפירים, האורות והצללים שבו.

ועוד הערה על האירועים האחרונים:

העימות האחרון בין ישראל לפולין הגיע לעוד אחד משיאיו המיותרים בועידת הביטחון במינכן, כאשר העיתונאי וההיסטוריון ד"ר רונן ברגמן התעמת עם ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי. בתשובה לשאלתו של ברגמן, האם החוק הפולני החדש אוסר עליו לספר על רצח משפחתו בידי משתפי פעולה פולנים, ענה מורביצקי שהוא לא אוסר זאת. מבין הפולנים היו אכן משתפי פעולה, אך היו כאלו גם מבין היהודים, הרוסים והאוקראינים. מבחינה היסטורית, ראש ממשלת פולין צדק: אכן יהודים רבים שיתפו פעולה ברצח אחיהם, בין אם מכורח ובין אם מאופורטוניזם, חמדנות או רמייה עצמית. למעשה, חלק ממשתפי הפעולה היהודים היו כה אכזריים, עד שהענשתם היתה עניין חשוב בסדר היום הישראלי בשנים שאחרי השואה. בביוגרפיה החדשה שכתב על צייד הנאצים שמעון ויזנטל, טוען ההיסטוריון תום שגב ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" נחקק ב-1950 בדיוק כדי לטפל במשתפי פעולה יהודים כאלה. אף אחד בישראל לא חלם באותה תקופה על לכידת אייכמן, ו"עוזרים" לא יהודים של הנאצים היו רחוקים אז מהישג ידה של מערכת המשפט הישראלית. ראש ממשלת פולין טעה כמובן בהקשר הרחב יותר: מצבם של היהודים, כעם שנידון כולו לכלייה, היה גרוע בהרבה משל הפולנים, ומרחב התמרון שלהם קטן לאין ערוך, אולם בעובדות הפשוטות – צדק.

דבר זה כמובן לא הפריע לפוליטיקאים ישראלים לשחרר הצהרות שבינן לבין האמת ההיסטורית יש מרחק גדול מאד. ח"כ ציפי לבני, אישה משכילה ואינטליגנטית, כשלה בלשונה כאשר אמרה שהפולנים לא היו קורבנות אלא "שותפים פעילים ברצח". אם כי אכן היו פולנים רבים שהשתתפו באופן פעיל ברצח, ההכחשה של הקורבן העצום שהקריבה פולין במאבק בהיטלר אינה ראוייה – בוודאי לא לשרת חוץ ישראלית לשעבר שאמורה להכיר את ההיסטוריה טוב יותר. קולות שפויים ומאוזנים יותר, כמו זה של שר הביטחון לשעבר משה ארנס שחקר בעצמו את תולדות השואה בפולין, נדחקים למרבה הצער הצידה. ובמקביל, האווירה הציבורית האנטי-פולנית בישראל מעודדת כל פוליטיקאי להצטרף למהומה, ולעזאזל העובדות.

 

אם קשה להגיע לאמת המוחלטת, מה הבעיה עם הפוסט-מודרניזם ומה הטעם ברציונליות? הינשוף על נבדלים בכדורגל, שיחות חרשים והחתנית המאושרת של פרס הכתיבה הגרועה

כיצד דנים החכמים? כאשר הם מדברים זה עם זה, ישנה שקלא וטריא ביניהם, ואחד מהם נחשף כטועה. החכם שטעותו התגלתה מודה בכך ולעולם לא מתכעס. כאשר מלך, לעומת זאת, דן בנושא, הוא מקדם את דעתו שלו, ואם אי מי חולק עליו העונש לא מאחר לבוא.

  שאלותיו של מילינדה, קלאסיקה בודהיסטית-הודית מהמאה השנייה לפנה"ס

ראשית כל, אפתח את הפוסט בוידוי: תמיד היתה לי סלידה, אינסטינקטיבית כמעט, מ"תיאוריה ביקורתית" ומיישומה הלכה למעשה, בין אם מדובר בפוסט-מודרניזם, ניאו-מרקסיזם, פמיניזם רדיקלי, השמאל החדש, רוח שנות השישים, או פוליטיקה של זהויות. אני מודע לכך שמדובר בתורות שונות עם הבדלים ניכרים ביניהן, אבל מה לעשות שהיפים גרמו לי להתעטש, סטודנטים רדיקלים שמשתלטים על קמפוסים לא מצאו חן בעיני וודסטוק גרמה לי לאלרגיה. עניין של טעם. לא אהבתי את הז'רגון, הפוליטיזיציה הבוטה זעקה לעין, והטיעונים נראו לי שבלוניים, מעגליים וחוזרים על עצמם. מעל הכל, הם נראו לי ממוחזרים ומשעממים. אבל סלידה אינסטינקטיבית היא אף פעם לא מורה טוב, משום שלרוב היא מבוססת על דיעות קדומות והתניות למיניהן ולא על חשיבה שיטתית. אחרי שנים מספר באקדמיה ואינספור קורסים שעסקו במגוון נושאים רחב, חלקם אצל מרצים ששייכים לאותן האסכולות בדיוק, התחלתי להבין מה עומד בדיוק מאחורי הרגשות שלי, ולצד זה, גם את היתרונות היחסיים ונקודות התורפה הקריטיות בעמדותיהם של אלו הטוענים כי "הכל פוליטי", אין טעם ברציונליות ואף אחד לא יכול להגיע לאמת כהווייתה.

נתחיל בנקודות החזקות. אכן יש ממש בטענה הפוסט-מודרניסטית כי מונחים כמו "אמת" אובייקטיבית אינם יכולים לעמוד בניתוח פילוסופי דקדקני. ראשית כל, אין לנו גישה ישירה למציאות ההיסטורית, והיא מתווכת אלינו דרך מסמכים וראיות אחרות, מבעד למחסום של שפה, אידיאולוגיה, אינטרסים ותפיסת עולם, הן של מחברי המסמכים והן שלנו. השאלה האם המפגינים במהפכה הרוסית של 1905 היו "פרולטריון", "אזרחי רוסיה" או "נתינים של הצאר" לא יכולה להיות מוכרעת באופן אמפירי, והתשובה אליה, במידה רבה, תלויה בפריזמה האידיאולוגית דרכה אנחנו מתבוננים בדברים. נכון – יש גם תשובות מוטעות בעליל: אלו שאינן נתמכות בראיות. אי אפשר לומר שמהפכת 1905 הונהגה בידי מהגרים אינדונזים, או שהמפגינים בכיכר טיינאנמן היו פעילי זכויות הפלה. הפרשנות המרקסיסטית לציד המכשפות, שגרסה כי המדינה רדפה מכשפות כדי לשדוד את רכושן, מוטעית אף היא בעליל, משום שמערכת הרדיפה עלתה הון רב ואילו הרכוש שנבזז היה מועט ודל. אולם בכל זאת, קשה להצביע על "אמת" אחת ויחידה שאינה תלויה בפריזמה שדרכה אנו מסתכלים על הדברים, אפילו לא אמת נסתרת שניתן לגלות אך ורק בעבודת נמלים מאומצת.

            אבל כאן מסתתרת נקודה מעניינת. אם אכן איננו מסוגלים להגיע ל"אמת", אפילו לא בעבודת נמלים מאומצת, מה הערך בכל תהליך החקירה והדרישה הבלשי שהיסטוריונים אמונים עליו? מה התועלת בהצלבת ראיות, בבחינת גרסאות, באימות עדויות, אם ממילא לא נוכל להגיע ליעד? אם היסטוריון לעולם לא יכול להיות אובייקטיבי, כפי שטוענים ה"ביקורתיים" במידה מרובה של צדק, אז מדוע לא להודות בהטייה הפוליטית שלנו ולהשתמש במחקרים שלנו ככלי תעמולה גרידא, אמצעי לקדם מטרות שאנחנו מאמינים בהן? רבים וטובים, אחרי הכל, עושים בדיוק את זה, במיוחד במחנה הביקורתי. ההיסטוריון הרדיקלי אילן פפה, למשל, אחד מאלו שייבאו את הכתיבה הפוסט-מודרניסטית לארץ, הודה בפה מלא כי הוא אינו מתיימר לאובייקטיביות מכל סוג שהוא, וכי כתביו משרתים את המטרה הלאומית הפלסטינית. נכון, פפה עיוות וסילף ראיות פעמים אין ספור בספריו, ואף תמך בטדי כ"ץ – זייפן ראיות חצוף במיוחד שהמציא "טבח" שלא היה ולא נברא. אבל אם אין אמת, ואין אובייקטיביות, אז מה ההבדל בין פפה לכ"ץ ובין אחרים? התשובה טמונה בשני מושגי מפתח: דיאלוג וחוקי משחק.

כפי שיודע כל מי ששיחק כדורגל, כדורסל, דמקה, שחמט או דוקים, לא ניתן לשחק ללא חוקים. לחוקי הכדורגל, למשל, אין שום ערך אובייקטיבי. הם לא מייצגים "אמת" חיצונית. אבל הם מאפשרים לאלו שמעוניינים לשחק מערכת מוסכמת שתסדיר את התחרות ביניהם. החוקים אינם קובעים מי ינצח במשחק פלוני, אבל הם מנחים אותנו כיצד נקבע מי ניצח. במילים אחרות, חוקי המשחק המוסכמים מאפשרים דיאלוג. גם כאשר שחקני כדורגל מתווכחים, למשל, אם מהלך מסויים נחשב כ"נבדל", הרי שהם מסכימים על ההגדרה של "נבדל", שמהווה בסיס לויכוח כולו. אם הכללים הבסיסיים אינם מוסכמים, הרי שאי אפשר לשחק. זהו בדיוק היתרון הגדול של כללי ביקורת המקורות, הרציונליות והשאיפה לאובייקטיביות במדעי הרוח. נכון, לא ניתן להגיע לאמת המוחלטת דרך ביקורת מקורות. לעולם לא נשיג תשובה אחת. אבל העובדה שאנחנו מסכימים על כללים מסויימים מאפשרת לנו לנהל דיון ולא לצרוח אחד על השני.

קחו, למשל, את הויכוח הישן בין היסטוריונים שמרנים לעמיתיהם המרקסיסטים בנוגע לנושא מפתח בתולדות גרמניה הנאצית: שיתוף הפעולה של התעשיינים הגרמנים עם היטלר. לאורך ההיסטוריה, נטו מרקסיסטים לטעון כי התעשיינים ובעלי ההון עמדו מאחורי המפלגה הנאצית. הטיעון הזה תאם באופן נוח למדי את התזה המרקסיסטית לפיה הפשיזם נועד להציל את הקפיטליזם ממהפכה באמצעות דיקטטורה משותפת של ההון והצבא. היסטוריונים אנטי-קומוניסטים, לעומת זאת, נטו לטעון שהקפיטליסטים לא שיתפו פעולה עם הנאצים. ללא כללי ביקורת מקורות ובלי מחוייבות משותפת לרציונליות מדעית, שני הצדדים לא היו יכולים לנהל את הדיון הזה. אם לך יש את דעתך ולי יש את דעתי, ואף אחת לא נכונה יותר מרעותה, כיצד ניתן להתווכח? ויכוח בין בעלי עמדות שונות ייתכן, למעשה, רק כאשר שני הצדדים מסכימים על כללי משחק משותפים. אם אני, כאנטי-מרקסיסט, אמצא מסמך שמאושש את התזה המרקסיסטית דווקא, עלי להציג אותו ואף להבליטו, ובאותה מידה – מותר לי לצפות מהיריב שלי לגלות הגינות דומה. דרך אגב, מדובר במעשה שהיה. היסטוריון מרקסיסט בשם דייויד אברהם, שכתב ספר על התעשיינים והיטלר תוך הסתמכות על ראיות מזוייפות, זכה לגינוי חריף גם מחוקרים מרקסיסטים הגונים, שהבינו שהתזה שלו מופרכת בלי קשר לאידיאולוגיה. דיאלוג יתכן רק אם אנו מסכימים כי מסמכים ולמקורות ההיסטוריים תמיד יש את המילה האחרונה. הראיות קודמות לאידיאולוגיה ולמטרות הפוליטיות שלי. או כפי שניסח זאת יואב גלבר, היסטוריון טוב הוא כזה ש"ידיעתו קודמת לדעתו". מכיוון שכאמור, רק לעיתים נדירות המקורות פוסלים לחלוטין עמדה כלשהי, ברוב המקרים יכול כל צד עדיין להחזיק בדעתו ובאידיאולוגיה שלו. אבל אם הוא הגון, הוא צריך להעלות ולהבליט גם ראיות שתומכות בעמדתו של הצד השני. כך, יוכל הקורא להכריע בויכוח בכוחות עצמו.

מכל הכתוב לעיל עולה כי רציונליות אינה אמת מקודשת אלא כלי נוח לויכוח ולדיאלוג. היא מערכת הכללים היחידה שבעלי עמדות רבות ושונות, מכל גווני הקשת הפוליטית והאידיאולוגית, יכולים לנהל את הויכוח שלהם בצילה. הבעיה העיקרית עם הפוסט-מודרניסטים ורבים מה"ביקורתיים" האחרים, היא שהם מחרבים את הדיאלוג הזה במגוון דרכים. קחו, למשל, את הז'ארגון הפתלתל והמעוקר. בפוסט קודם דיברתי על חוקר התרבות הומי באבא מהרווארד, חתן מדליית הכסף בתחרות הכתיבה הגרועה. הפעם, נצטט בגאווה את חתנית הפרס לשנת 1998, חוקרת המגדר ג'ודית באטלר:

The move from a structuralist account in which capital is understood to structure social relations in relatively homologous ways to a view of hegemony in which power relations are subject to repetition, convergence, and rearticulation brought the question of temporality into the thinking of structure, and marked a shift from a form of Althusserian theory that takes structural totalities as theoretical objects to one in which the insights into the contingent possibility of structure inaugurate a renewed conception of hegemony as bound up with the contingent sites and strategies of the rearticulation of power.

בבורותי, אני חייב להודות שאחרי 11 שנות לימודים במדעי הרוח אני לא מבין מילה מהטקסט הזה, ואני לא היחיד. לפעמים נדמה לי שמדובר בסימפטום מובהק של בגדי המלך החדשים, וגם רבים מאלו שטוענים כביכול שהם מבינים, פשוט מעמידים פנים. אף אחד לא טוען שרעיונות פילוסופיים אמורים להיות מנוסחים בשפה שתהיה מובנת לכולם, אבל לניסוח מסורבל שכזה אין שום הצדקה הגיונית – לא למשפט הארוך כאורך הגלות, לא לז'ארגון המשונה ולא לדקדוק הבלתי אפשרי. הניסוח הנ"ל, בסופו של דבר, הופך את הטקסטים של באטלר ודומיה לשפת מסתורין של כת מיסטית. רק מי שעבר את טקסי החניכה וההסמכה יכול להבין במה מדובר. כך, הדיון מוגבל מראש לקבוצה קטנה מאד של אנשים, רובה ככולם שיבוטים פוליטיים ואידיאולוגיים של באטלר עצמה.

הז'ארגון נוסח באטלר ובאבא, כמובן, אינו האמצעי היחיד לחרב דיאלוג אמיתי בין בעלי עמדות שונות. הביטו, למשל, על הציטוט הבא של ההיסטוריון השמאלי-רדיקלי אילן פפה:

המאבק מבוסס על אידאולוגיה ולא על העובדות. מי יודע מהן עובדות? אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר אנשים שהפירוש שלנו לעובדות הוא הפירוש הנכון, ואנחנו עושים את זה משום שאנחנו אידאולוגים ולא רודפי האמת.

עזבו כרגע את הויכוח הפוליטי – ואת השאלה האם עמדותיו של פפה נכונות או לא. הבעיה היא שהוא מצהיר בריש גלי שמבחינתו אין כללי משחק. כל פרשנות שתתאים לעמדתו הפוליטית תאומץ, וכל פרשנות שלא – תושלך לאשפה. כאשר אנחנו מודים שאנו "אידיאולוגים ולא רודפי האמת", הרי ששום עובדה סותרת, חזקה ככל שתהיה, לא תשכנע אותנו. ואם כך, כיצד ניתן להתווכח עם פפה או לדון איתו על משהו? בסופו של דבר, כפי שכתב אסף שגיב, המחפורת הפוליטית הזאת מובילה רדיקלים מסוגו של פפה להסתגר ב"חללי תהודה המאוכלסים באנשים בעלי השקפות דומות." הוא מסוגל לדון, בסופו של דבר, אך ורק עם שיבוטים אידיאולוגיים של עצמו, ואך ורק על פרטים קטנים. כל היתר הוא בסך הכל שיחת חרשים.

            מכאן נובעת התפתחות נוספת, מעניינת לא פחות, וקשורה אף היא ישירות לאובדן הרצון לדיאלוג כן ואמיתי עם היריב: השימוש המזוייף שפוסט-מודרניסטים מהשמאל הרדיקלי עושים בכלים של מחקר מדעי-רציונלי. עבור אילן פפה, למשל, כל שיטות הפירוק הפוסט-מודרניסטיות עובדות אך ורק על השיח הישראלי-ציוני. כל מה שישראלים או ציונים אומרים הוא "נרטיב". לעומת זאת, דבריהם של הפלסטינים הם אמת מוחלטת ואובייקטיבית, שכל היסטוריון גרמני שמרן מהמאה ה-19 היה משתבח בה. בעיני חוקרת הקולנוע הרדיקלית טרי גינסברג, אחת שמחקריה מלאים במיטב הז'רגון הפוסט-מודרניסטי של פירוק המציאות למרכיביה המדומיינים, אנטי-ציונות היא עמדה אובייקטיבית שאין לחלוק עליה, האמת הפוליטית היחידה, מוסכמה שהמחקר ההיסטורי ביסס מעבר לכל ספק. כך, ה"ביקורתיים" סוגרים מעגל: מספקנים כביכול הם הפכו לנציגיה של אורתודוקסיה שאסור לערער עליה, לא במחשבה ולא במעשה. לאחרונה יצא לי לחוות את התופעה הזאת בעצמי. בויכוח שניהלתי במגזין 972+ עם העיתונאית הרדיקלית פאולה שמיט על סוגיית הפליטים, ענתה לי הגברת הנ"ל כי אי אפשר להתווכח עם ציונים משום שהם "לא מדעיים", והגדירה את עמדותיה שלה כאמת שאין לכפור בה. כל טיעוני הנגד, אליבא דשמיט, כל כך מגוחכים שהם "אינם ראויים לתגובה". שקט. ההבדל בין הביקורתיים מהסוג הספציפי הזה, בין אם עיתונאים ובין אם חוקרים מהאקדמיה, לבין כת דתית מיסטית הוא ככל הנראה קטן יותר מכפי שניתן לדמיין. ללא כללים מוסכמים לדיאלוג, מה שנותר בסופו של דבר הוא לא יותר מאורתודוקסיה אמונית, טובלת במרק סמיך של צדקנות, רגשנות וזעם קדוש.