ארכיון הבלוג

המדריך לפיתרון תעלומות היסטוריות: טור אורח של אור-אל ביילינסון

דמיינו שמצאתם מסמך היסטורי שעוסק בתעלומה שמעניינת אתכם. אתם מעלעלים בעמודים, מעבירים מול עיניכם את האותיות ומנסים לפענח את הטקסט. דברים מסויימים נראים לכם מוכרים ואפילו מובנים מאליהם, ואחרים – דו משמעיים או סתומים. כל מסמך שנגלה – מכתב של דיסידנטית סובייטית מתקופת סטלין, פרוטוקול של משפט פלילי בארצות הברית בשנות החמישים, דו"ח של סוכן חשאי בגרמניה – ייקח אותנו לעולם אחר, זר ושונה מהמציאות שלנו. מכיוון שהעבר הוא ארץ זרה, דווקא מה שנראה מוכר עשוי לתעתע ולהטעות. אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מאוניברסיטת ייל, מציע לכם מדריך שייסייע לכם להתמצא בערפילי העבר.

Credit: KvKirillov, depositphotos.com

אחד הדברים שהופכים את חקר ההיסטוריה למלהיב הוא שאנו עוסקים במסמכים שלא נכתבו, על פי רוב, עבורנו. ההיסטוריה היא מקצוע מציצני. אלו שעובדים עם מסמכים ארכיוניים קוראים מסמכים שנכתבו לעיניהם של אחרים ולמטרות אחרות ואפילו האבק המסורתי המלווה את התיקים לא היה במקור. עם חדוות הגילוי מסתתרת גם אומנות שאין לזלזל במורכבותה: איך לוקחים מסמך שיכול להיות דו"ח של משרד ממשלה, תיק רפואי, פרוטוקול משפט או מכתב אהבה וכותבים ממנו היסטוריה?

הסמסטר קראו הסטודנטים שלי בייל מגוון רחב של מקורות העוסקים בתולדות גרמניה הנאצית וברית המועצות. האזנו לעדויות שואה (שהן אחד מסוגי המסמכים שדווקא כן נכתבו עבורנו), קראנו דיווחי עיתונאים בריטיים ואמריקאים על אוקראינה הגוועת ברעב של שנות השלושים, חיבור של חנה ארנדט על הפליטים היהודיים מגרמניה הנאצית, כתבות מעיתונים קומוניסטיים בארה"ב ומכתבים בין מפקדי מחנות גולאג למפקדה במוסקבה.

איך כותבים ממנו היסטוריה? בתמונה: מכתב אהבה. Credit: Librakv, depositphotos.com

סטודנטים הניגשים לקרוא היסטוריה לראשונה מתייחסים אליה, כמעט תמיד, בלא חשד רב או כאילו היו פרקליט המדינה. עדות של ניצול שואה נתפסת כתיאור היסטורי מהימן בעוד שהעיתונאי האמריקאי במוסקבה נתפס כשקרן המשתף פעולה עם סטאלין. שתי הגישות האלו, אם באמת נעים ביניהן באופן דיכוטומי, לא מאפשרות לנו לייצר שאלות מחקר מעניינות שאותן ניתן יהיה לתרגם לטיעון מקורי ומשכנע. על מנת לסייע, הכנתי את המדריך הבא לקריאת מסמכים ותעודות היסטוריים (שמופיע כאן בגרסה מתורגמת ומעובדת)

אל תקראו מסמכים כמוהו: היועמ"ש וממלא מקום פרקליט המדינה אביחי מנדלבליט. Credit: Prokurator11, CC-BY-SA 4.0

קטגוריה ראשונה: הצבת המסמך בהקשר

1. מה אתה יודע על המסמך? מי כתבה אותו? איפה הוא התפרסם? מתי? מי היו אמורים לקרוא אותו? האם זה עשוי להשפיע על התוכן?

גם דיסידנטית, נחושה ככל שתהיה, תכתוב אחרת לביטאון המפלגה, במכתב הלשנה למשטרה החשאית, ביומן שהיא התכוונה לשרוף [אבל, למזלכם, שכחה] ובעיתון דיסידנטים שיש סיכוי מסוים שייפול לידי השלטון. לאותה הדיסידנטית היו מקורות מידע אחרים, הטיות מחשבתיות אחרות, נקודת מבט אידיאולוגית שונה וכדומה  בהשוואה לאנשים אחרים מקבוצות אחרות באוכלוסיה שכתבו לבמות אחרות. זה לא אומר שהיא משקרת או מעוותת את דבריה, אלא רק שהיא מביטה על העולם ממקום מסוים ובאמצעות עדשות מסוימות ומתאימה את דבריה (או שמישהו אחר מתאים את דבריה) לנמענים.

2. מדוע נוצר המסמך? האם הוא נוצר כדי שייקרא על ידי קהל קוראים או כחלק מתהליך ביורוקרטי? מה המטרה המוצהרת שלו לפי הכותבת?

לפרוטוקול של משפט פלילי, למשל, יש מטרה ברורה: הוא נועד לשקף תהליך שבסופו אדם עשוי להישלח לכלא. תיק של סוכנויות מודיעין מכיל מסמכים רבים, חלקם לחקירה פנימית או לליקוט מידע ואחרים, למשל, כהכנה לקראת משפט. דיווח חדשותי על המשפט נכתב לקהל קוראים, כמו פנייתה הנרגשת של הנאשמת לעיתון או ספר הזיכרונות שכתב הבן שלה. לכל אחת מהמטרות האלו, כמו בשאלה הקודמת, יש השפעה על האופן שבו ניתן או כדאי להגיד דברים ויש להתחשב בכך.

3. האם שמות המקומות אומרים לך משהו? כדאי לבדוק את המקורות המוזכרים וגם תאריכי מפתח. האם יש להם חשיבות כלשהי? האם הם מאפשרים לנו לאפיין יותר טוב את נקודת המבט של הכותבת?

אפשר לשער שיש הבדל בין חוויית ילדותה של יהודייה שנולדה בברלין ושגדלה בה עד שעזבה לבריטניה לבין זו של יהודייה ילידת ליבק, עיר בצפון גרמניה שהתגוררו בה כ-150,000 תושבים ערב מלחמת השנייה ובהם 650 יהודים, שעברה בילדותה בעקבות אביה למינכן ואז נסעה ללמוד בהיידלברג. כמו בהרבה מקרים אחרים, מה שתוכלו להוציא מן ההקשר תלוי במידה רבה בידע הקודם שלכם (האם ליבק היא עיר קתולית או פרוטסטנטית? האם זו עיר בעלת נטייה קומוניסטית או שמרנית?) ובמידע שתוכלו למצוא (מה היה המעמד הכלכלי של הנשים הצעירות הנ"ל? האם הוריהן היו ציוניים? לאומנים גרמנים?)

שימו לב מה אתם קוראים – כל אחד מהמסמכים בתמונה נכתב למטרה אחרת. Credit: Vampy1, depositphotos.com

קטגוריה שנייה: ממשפטים לשאלות

4. כעת תוכלו לקרוא את הטקסט קריאה ראשונה. סכמו אותו לעצמכם. כתבו לכל פסקה סיכום קצרצר או תנו לה כותרת. ודאו שאתם מבינים איך הטקסט בנוי. האם אתם מבינים את כל המושגים? האם מוזכרות שם דמויות שאינכם מכירים? השלימו פערים באמצעות גוגל. ודאו שאתם ממלאים את פערי המידע עד כמה שניתן.

5. התעכבו על החלקים הלא ברורים. במקום להעמיד פנים שהבנתם אותם, לדלג עליהם או לקוות שהטקסט גדול מסך חלקיו, התמודדות עם החלקים הלא ברורים והקשים לרוב תתגלה כפעולה מתגמלת. זה נכון על אחת כמה וכמה אם לא מדובר באנקדוטה אלא בטיעון.

בטקסט "אנו הפליטים" שכתבה חנה ארנדט, היא מבחינה לקראת הסוף בין "מצורעים מודעים", אנשים כמו "היינה, רחל וַרְנְהָגן, שלום עליכם, ברנרד לזר, פרנץ קפקא או אפילו צ'רלי צ'פלין" שלהם היא מייחסת את "הלב היהודי", אנושיות, הומור, תבונה חסרת פניות", לבין המתעשרים החדשים שמתאפיינים בכל "המגרעות היהודיות", כלומר בחוסר טקט, אווילות פוליטית, תסביך נחיתות ותאוות בצע (בתרגום מאיה שמעוני). אתם הצלחתם להבין את ההבחנה הזו?  האם אתם יודעים מי זה היינה, ורנהגן או לזר ואיך הם מתיישבים בהבחנה הזו? אם לא, צאו וחקרו! פתירת הקונפליקט הזה, כך גילו תלמידיי, מייצרת שאלות חדשות על החיבור כולו.

upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/4/...
האם אתם יודעים מי היא? אם לא, צאו וחקרו. רחל ורנהאגן

6. עמתו את הכתוב עם מה שציפיתם שייכתב. מה הפריע לכם בקריאה? מה סתר את האינטואיציה שלכם או את מה שקראתם עד כאן במקומות אחרים (בין אם בעדויות או במקורות משניים)? אילו פתרונות אפשר להציע לסתירות הפנימיות או להפתעות האלו?

7. לעתים קרובות עולות שאלות טובות מקריאת תיגר על העובדות.

קראתי עם תלמידיי מכתב מאת מפעילת חשמלית בשם אנטונובה שכתבה מכתב למולוטוב כמה שבועות אחרי מות סטאלין. תהינו ביחד האם המכתב, שבו היא ביקשה ממולוטוב לנקוט ביד קשה נגד הפושעים שמציפים את מוסקבה, באמת משקף עלייה ברמת הפשיעה. הסכמנו שגם אם זה רק שיקוף של חרידה נטולת בסיס, אין צורך להשליך את המסמך לפח. למה אנטונובה הייתה כה חרדה? האם רק היא הייתה חרדה? ממי היא כל כך פחדה?

אם היא צודקת, נפתח לנו אפיק אחד למחקר שייתכן שבשבילו בכלל ביקשנו את המכתב הזה בארכיון: רמת הפשיעה בברית המועצות הבתר-סטאליניסטית. אך אם היא טועה, ואם אנחנו מתעניינים בנושא זה, נוכל לצלול לתוך נושא דומה אך שונה: החרדה מפני פשיעה לאחר מות סטאלין.

8. היו קשובים מאוד לשפה. התווכחנו בכיתה לגבי הטון של אנטונובה. האם היא כתבה מהלב או מהשכל? ראינו שהיא מנסה לדבר "בולשביקית" ולהגיד למולוטוב את מה שהיא חשבה שהוא מצפה לשמוע. באותה העת ראינו גם שהשפה שלה מבולגנת. היא מדברת על "הפועלים הכנים" ועל "פרודוקטיביות", שזו אכן נשמעת כמו בולשביקית ספרותית, אבל גם פתגמים עממיים ("רק הקבר מיישר את הגבנון") וגם מטאפורות משונות ("מים עכורים") וסרטים הוליוודיים ("גנגסטרים רוסים").

היו קשובים לשפה – עובדת חשמלית סובייטית, תמונה אילוסטרציה. למצולמת אין קשר לכתבה. : Israel Ozersky, Moscow, 1964, via Twitter

קטגוריה שלישית: משאלות לתשובות

9. לאחר קריאת המסמך עלינו להמשיך ולנבור בספרות ובאינטרנט. הראתי לסטודנטים שלי קטע קצר מתוך סרט שנקרא "הקיץ הקר של שנת 1953" וממנו למדנו שאחרי מות סטאלין ניתנה לרבים חנינה. ראינו גם שהחנינה באותה השנה עצמה הייתה די מוגבלת ובעיקר הומרה לגלות פנימית, אבל הנה קצה חוט אחד לגבי חרדתה של אנטונובה.

10. על ידי מיפוי של בחירת המילים, התחלנו לחשוב מאיפה אנטונובה למדה את כל הדברים האלה. די ברור לנו שאת המילה gangstery היא למדה בקולנוע. תהינו, למשל, האם "מים עכורים" יכול להיות משהו שהיא למדה מפוסטרים או מתעמולה של הממשל נגד פשיעה. בברית המועצות, אחרי הכול, היה פוסטר לכל דבר. זה הפנה אותנו לספרות המחקר על נושא שלא חשבנו עליו עד כה בכלל – מניעת פשע ומדיניות נגד פשיעה בברית המועצות הסטאליניסטית. גם הגנגסטרים יכולים להוביל אותנו אל ספרות המחקר על קולנוע אמריקאי בברית המועצות. הפתגם השתלב לנו עם הבקשה המ-א-ו-ד ספציפית שלה "לכרות את חמש אצבעות יד שמאל [של פושע] ולצרוב בו סימן", עד שאחד מהתלמידים שאל אם אולי כדאי לחפש תפיסות מסורתיות של צדק, אולי אפילו מלפני המהפכה. כיוון טוב! ישנן עוד אפשרויות אחרות כמו לבדוק מה עשו עם המכתבים האלו או לחשוב על הקונספט של כתיבת מכתבים לבעלי שררה (תופעה ארוכת שנים ברוסיה על גלגוליה השונים).

תפיסות של צדק מלפי המהפכה – מחנה כליאה באזור הנהר אמור, 1908-1913

11. התווכחו, קודם עם עצמכם ואז עם חוקרים אחרים, על הסיבה שבגינה אנטונובה משתמשת בכל כך הרבה אמצעים רטוריים. האם זו השלכה של כתיבה נמהרת, של אי התגבשותה של שפה "נכונה" אחת לדבר בה או של ניסיון לקלוע לכל רגש שעשוי להיות לנמען? ויכוחי פרשנות שכאלה הם קריטיים: בלי טיעונים, קטנים וגדולים, אין לנו לאן להתקדם. אחרי שתכריעו את שאלות הפרשנות הקטנות, תוכלו להציב את הטענות הגדולות שלכם אל מול הטענות של חוקרים אחרים בתחום. אין זה אומר שבאמצעות כמות המקורות שתקראו לעבודה סמינריונית (שלרוב עובדו ותורגמו עבורכם וכבר נחקרו בעבר) תפריכו את הקונצנזוס המחקרי, אבל בהחלט תוכלו לסייג אותו, להרחיב אותו, לטעון לחולשתו וכך הלאה.

ראינו כיצד קריאה זהירה ומודעת מאפשרת לנו לייצר שאלות מעניינות. יהיה זה בנאלי להגיד שמקורות היסטוריים לא נכתבים בוואקום ובשיא האובייקטיביות, אבל זה לא אומר שצריך לזרוק אותם לפח. זה גם לא אומר שכולם שקרנים, טועים או נבלים. זה אומר שעלינו להצליב, לשאול שאלות אחרות, ליצור מארג של עדויות שיבססו את מה שאנו מציעים. טקסט, אחרי הכול, חולק את מקורו האטימולוגי עם המילה טקסטורה. קריאה זהירה ומודעת מבוססת על אמפתיה, על ניסיון אמיתי להבין את האדם שהפיק את המקור – היו בלשים חרוצים ויסודיים, לא פרקליטים הפועלים למען הרשעה.

הצורך לייצר שאלות משמעו שהמחקר שנכתוב צריך להתרכז בהיבט אחד או בכמה היבטים בודדים שאותם נוכל לחקור לעומק. גם אם אנחנו רוצים לבצע ניתוח עומק של מקור אחד או ליצור עבודה המשלבת בין כמה מקורות, עלינו לשאול שאלה שמתאימה לנפח שעלינו לכתוב ושאנו יכולים לחקור באמצעות ספרות המחקר והמקורות שאליהם אנו נגישים. הגישה שהצעתי פה, שניתן ליישם באופן יותר הדוק או פחות הדוק בהתאם לזמן שיש לנו לשבת עם כל מקור, היא הבסיס לעבודה עם עולמם העשיר של המסמכים השרויים במאות אלפי אם לא מיליוני קילומטרים של מדפים בארכיוני העולם כולו.

על ידי יציאה מן המקורות לספרות המחקר דרך גשר של שאלות ותהיות תוכלו להשתמש במקור המעניין שבו נתקלתם כדי לכלכל חיבור קצר, עבודת סמינר, תזה, דוקטורט או ספר. הכי חשוב הוא לבחור נקודות שאפשר להתווכח עליהן, שאפשר להפריך, שאומרות משהו מעבר לרמת הפרט, שלא רק מאששות את אשר ידעתם לפני שהתחלתם לקרוא את המקור.

להרוג את הזמיר: איך אודה נובונאגה איחד את יפן

כשיש מבוי סתום, ומדינות חמושות ועוינות מתישות אחת את השנייה במלחמות אינסופיות, לפעמים מופיע פוליטיקאי הרפתקן וחסר מעצורים כדי לגרוף את הקופה מול עיניהם ההמומות של אויביו. זה היה הרקע לעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המצביא האכזרי שלא ידע לעצור באדום והחליט "להרוג את הזמיר". ינשוף היסטורי על סאגת האיחוד של יפן, וזוהרו המפתה של חוסר המעצורים. 

Nobu8

אגדה יפנית עתיקה מספרת על שלושה מצביאים סמוראים, שנכנסו לבוסתן ירוק ומלבלב. על ענפי אחד העצים ישב זמיר שסירב לשיר. המצביא הראשון, אודה נובונאגה הציע פיתרון ברור: "אם הזמיר מסרב לשיר, נהרוג את הזמיר". המצביא השני, טויוטומי הידיושי, חשב על דרך קצת שונה: "אם הזמיר מסרב לשיר, נאלץ אותו לשיר." ואילו השלישי, טוקוגאווה איאיאסו, המליץ כדלהלן: "אם הזמיר מסרב לשיר, אז נמתין עד שישיר."

Nobu9

בפוסט הקודם, סיפרנו על תקופת מלחמת האזרחים הגדולה ביפן, הידועה כ"תקופת הארץ במלחמה" (סנגוקו). הסברנו על ההיגיון הנסתר שסייע למדינה קרועה, שבה כולם נלחמו בכולם, להתאחד לסדר יציב בתום 130 שנים של כאוס. כעת, נמשיך ונספר על המצביאים והמדינאים הגדולים שהצליחו לנצל את התנאים הללו, אותם שלושה שנכנסו לבוסתן, והאופן שבו הצליחו ללוש את מלחמות הסמוראים הפרועות לממלכה יציבה ומשגשגת. כפי שקוראי הינשוף הוותיקים יכולים בוודאי לנחש, היתה זו תערובת של כריזמה, אכזריות מוחלטת, נדיבות מופלגת ופוליטיקה מתוחכמת, ובעיקר – נכונות לשבור כל כלל וחוק ו"לא לעצור באדום". חוסר המעצורים אפיין את כל שלושת המאחדים, שהגיעו אחד אחרי השני. אולם אצל הראשון שבהם, אודה נובונאגה, האכזריות היתה המאפיין העיקרי. הוא יעמוד במרכז סיפורינו להלן.

Nobu7
מפה מדינית של יפן בתקופת הארץ במלחמה, שנת 1560. נחלתו הקטנה של אודה נובונאגה נמצאת ממזרח לקיוטו ואגם ביווה, בשכנות לנחלות של אימגאווה, טקדה וסאיטו. האם תוכלו למצוא אותה?

אודה נובונאגה נולד בשנת 1534 במחוז אווארי, ליד נגויה של ימינו, כבן צעיר לדאימיו קטן ולא חשוב. כבר בצעירותו הוא נודע כנער אימפולסיבי ואלים, שלא התחשב במגבלות חברתיות וסירב לכבד את הממונים עליו – חטא חמור במושגים היפניים של התקופה. המקורות מספרים לנו שהוא נהג להסתובב בחוצות העיר, לזלול אגוזים ולדחוס עוגות ומלונים לתוך פיו, להזניח את חובותיו ולהתרשל בלבושו. כשאביו מת בשנת 1551, הגיע בלבוש לא רשמי, זרק קצת קטורת על המזבח, והלך. אולם דווקא מאבק הירושה הבלתי נמנע לאחר מות האב, הוציא מנובונאגה הצעיר איכויות שאף אחד לא ראה בו קודם לכן. באמצעות שילוב של מעשי רצח ממוקדים ותככים פוליטיים, הצליח להתגבר על אחיו, המועמד הטבעי לירושה, והשתלט בסופו של דבר על הנחלה.

המבחן השני הגיע מספר שנים לאחר מכן, וכדי להבין אותו יש לומר מספר מילים על אחד מהקשיים הפוליטיים העיקריים בתקופה: סוגיית כיבוש קיוטו. יפן היתה מפולגת לנחלות פיאודליות רבות, ולכאורה לא היתה כל חשיבות פוליטית לבירה העתיקה. אולם בפועל, מי ששלט בה נהנה מיוקרה עצומה. בארמונות בקיוטו ישבו עדיין הקיסר והשוגון, שתי בובות חסרות כוח, אך הם בכל זאת ייצגו את הזיכרון הרחוק של אחדות המדינה. כל אחד מהדאימיו החשובים רצה מאד לכבוש את קיוטו, אך התקשה מאד לעשות זאת בפועל. הסיבה היתה פשוטה, והזכרנו אותה גם בפוסט הקודם: כל מי ששלח צבא לקיוטו הותיר את העורף שלו חשוף, והאדונים השכנים היו עלולים לנצל זאת על מנת לפלוש לנחלתו.

Nobu1
מצביא חסר מעצורים: אודה נובונאגה, שנודע לימים כמאחד הראשון של יפן

ב-1560 החליט שכנו של נובונאגה, דאימיו חזק ושאפתן בשם אימגאווה יושימוטו, לצאת ולכבוש את קיוטו. לורד אימגאווה היה אחד מהמועמדים החזקים ביותר לאיחוד יפן, ומבחינתו נובונאגה לא היה אלא יתוש. הוא התכוון לעבור בשטח שלו בדרך לקיוטו, בין אם ירשה ובין אם לא. נובונאגה, להפתעת כולם, פשוט סירב. אימגאווה, נדהם ממשאלת המוות המתגבשת מול עיניו, מחץ את צבאותיו של האדון הצעיר והחצוף. נובונאגה אמנם הצליח להימלט, אבל – כך חשב אימגאווה – לא לאורך זמן.

בינתיים ישב הלורד המנצח בעמק, בצלו של נקיק תלול. הוא ואנשיו חגגו את נצחונם עם אוכל וסאקה, ובחנו את הראשים הכרותים של אויביהם. סופת רעמים פרצה, והחוגגים הסתוככו מגשם הזלעפות. הם לא ראו את נובונאגה ופרשיו הנותרים, שסגרו עליהם ממעלה הנקיק. הפרשים של נובונאגה הסתערו במורד ההר, והסיפור נגמר תוך דקות ספורות. אימגאווה לא הבין מה קורה, חשב שאנשיו נלחמים זה בזה, וכעבור זמן קצר ראשו נערף. נובונאגה הצליח לחסל, במחי יד, את אחד האדונים החזקים ביותר ביפן, ונכנס באחת למשחק הסבוך של הפוליטיקה הארצית.

כדי לבנות בסיס איתן למהלכיו העתידיים, חיזק נובונאגה את צבאו באמצעות צעד חסר תקדים. דאימיו אחרים נלחמו רק בעונות החקלאיות המתות, כדי לאפשר לסמוראים ולאיכרים שבצבא לדאוג לעיבוד אדמותיהם. נובונאגה הכריח את כל הלוחמים לעבור לערים ולקבל משכורת, והשדות עובדו על ידי חקלאים במשרה מלאה. כך, הצבא שלו היה יכול לצאת למלחמה בכל עת שבחר, יתרון חשוב על יתר האדונים הפיאודליים.

המשימה הבאה היתה לכבוש את קיוטו. במשך מספר שנים נובונאגה התכונן. כדי להבטיח את העורף שלו, הוא נטרל את שני מוקדי הסכנה העיקריים, הדאימיו החזקים של סאיטו וטקדה. הראשון מביניהם, סוחר שמן שהפך למצביא, היה אחד מהשליטים הסדיסטיים והמתועבים ביותר של תקופת סנגוקו, אדם שנהנה לצלוב את יריביו ולצלות אותם בשמן רותח. אולם הוא לא היה ער מספיק לסכנות בתוך ביתו פנימה ונרצח על ידי בנו. נובונאגה ניצל את ההזדמנות, הכריז שהוא הולך להעניש את הבן על רצח האב, ובאמצעות התמיכה שקיבל כבש את נחלות סאיטו במהירות. באותו הזמן, כרת ברית נישואים עם בית טקדה כדי להבטיח את עורפו. זה היה חשוב במיוחד, מפני שהדאימיו טקדה שינגן היה אחד השליטים האפקטיביים והמצביאים המזהירים ביותר בתקופה. כעת, באמצעות שילוב של אכזריות, החלטות מהירות ותככים, יצר נובונאגה הזדמנות חסרת תקדים לכבוש את קיוטו. רק תירוץ היה דרוש. ב-1568 הוא ניצל את רצח השוגון המכהן בידי יריביו ואת ויכוח הירושה כדי לתמוך באחד המועמדים, וכבש במהירות את הבירה העתיקה.

Nobu2
הדרך לקיוטו. נחלתו של נובונאגה, אווארי, מסומנת באדום. שימו לב למסלול: אם נובואנגה צועד מערבה לקיוטו, הוא עלול להיות מותקף על ידי בית סאיטו (נחלת מינו, מצפון) או בית טקדה (נחלת קאי, מצפון מזרח). למעשה, זו הבעיה העיקרית שניצבה מול כל המועמדים לאיחוד יפן באותה התקופה. אם ינסו לאחד את הארץ או לכבוש את קיוטו, הם עלולים להיות מותקפים מאחור

עם כיבוש קיוטו, נובונאגה הגיע לשיא מעמדו. כעת, כשליט הבירה העתיקה, הוא הפך להיות מועמד מוביל לאיחוד יפן – ולו מפני שכל שטח שכבש, עבר באופן סמלי לידי "השלטון המרכזי". השליטה בסמלים הריקים אך רבי העוצמה של העבר האגדי של יפן, הקיסר והשוגון, אפשרו לו להפוך מדאימיו חזק גרידא למעין נציג של הסמכות הלגיטימית, אך הוא נותר דרוך וסירב לנוח על זרי הדפנה. דאימיו אחר אולי היה מקבל את הצעת הקיסר, להפוך ל"סגן השוגון" ולכבוש עבורו את המדינה. אבל נובונאגה לא הסכים לקבל שום תפקיד רשמי, שישים אותו מתחת לבובת השוגון שמינה. גם בהמשך, הוא לכל המינויים והכיבודים שהוצעו לו כדי לא להגביל את עצמו. הוא הסתפק בשליטה בלתי רשמית אך אפקטיבית על מוסד השוגון, ודרש שכל צו שלטוני יאושרר בחתימת ידו.

מכאן, נפטר נובונאגה מכל יריביו, אותם ניצח בשיטת "הפרד ומשול". ראשית כל, התנגח עם הנזירים הלוחמים בהר היאיי, מקדש חשוב ליד קיוטו, שחלשו על דרך אסטרטגית ולא הסכימו להיכנע למרותו. איש לפניו לא העז להתעמת עם הנזירים בשטחם שלהם. אפילו הגנרלים של נובונאגה כמעט והתמרדו, מפני ש"המנזר הגן על הארמון בתפילותיו במשך 800 שנה". נובונאגה סירב לוותר על המבצע, ואף הורה לאנשיו לטבוח את כל הנזירים, גברים נשים וילדים. וכשמצביאיו עדיין התנגדו, אמר להם כדלהלן:

"אני לא משמיד את המקדש. המקדש, בהתנהגותו, משמיד את עצמו. כפי שאתם יודעים, לא היה לי רגע אחד של מנוחה. סיכנתי את חיי, והקדשתי את עצמי לעבודה קשה מתוך ויתור על שאיפותי האישיות. השלכתי את עצמי לחיי הלוחם הקשים מתוך שאיפה לרסן את הכאוס בקיסרות, לבלום את ההידרדרות בכבוד החצר הקיסרית ולהחזיר אותה לגדלותה, לשפר את המנהגים והנוהגים השליטים בימינו, ולהנציח את הברכה שבשלטון ובדת… אלו הם [הנזירים של הר היאיי] שמפריעים להשבת החוק והסדר בארץ הזאת. אלו הם שסייעו למורדים ובכך הפכו בעצמם לבוגדים. אם הם לא יושמדו עכשיו, הם ישובו ויהוו סכנה לעם. לכן, אין להותיר בחיים אפילו אדם אחד.

המקורות מספרים לנו בפירוט שנובונאגה שחט את כולם. לוחמיו שרפו את כל המקדשים, וערפו את הראשים של כל מי שמצאו. הם הביאו את הראשים לנובונאגה והציגו לו אותם: הנה ראש של רופא מהולל, הנה של אב מנזר אצילי, הנה של נזיר קדוש. הם הרגו זקנים וילדים. את הנשים היפות הביאו לנובונאגה, והן התחננו על חייהם, אמרו שאין להן קשר למעשים של הנזירים המרושעים. נובונאגה סירב להקשיב, והורה גם לערוף את ראשיהן של הנשים היפות, אחת אחת.

ההישג הצבאי השני של נובונאגה היה התמודדות עם הדאימיו טקדה, בעל ברית שהפך ליריב מר. למעשה, השניים התמודדו ראש בראש על איחודה של יפן. לאחר שטקדה שינגן מת ממחלה (האגדה אומרת שנפצע מכדור של צלף כשהתקרב לחומה של עיר נצורה להאזין לחליל), התנגש נובונאגה עם יורשו בשדה הקרב של נגשינו. בקרב האגדי, שהתרחש ב-1575, עשה נובונאגה שימוש מבריק בטכנולוגיה הצבאית החדשה של תקופתו: רובי הארקבוס. אלו סיפקו כוח אש עוצמתי והיה קל להתאמן בהם, אולם היו להם גם חסרונות משמעותיים. כדי להפעילם היה צורך בגפרור בוער, ולכן לא היה ניתן להשתמש בהם בימים גשומים. יריבו של נובונאגה, טקדה קאצויורי, הסתער על נובונאגה ביום לח אחרי סופת גשמים. הוא היה בטוח שהרובים לא יפעלו בשל הרטיבות, ושזמן הטעינה הארוך (חצי דקה לפחות) יאפשר לחלק מפרשיו להגיע לרובאים ולמעוך אותם.

אולם אנשי נובונאגה הצליחו לשמור על אבק השריפה יבש בתוך קופסאות מצופות לכה, והתגברו גם על הבעיה של משך הטעינה. בדומה לחייליו של המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס (שפעל פחות או יותר באותה תקופה), הם עמדו מאחורי מתרסי עץ בשלוש שורות. שורה אחת ירתה, התכופפה וטענה, ובזמן הטעינה, השורה שמאחוריה ירתה במקומה. כך, הצליחו אנשי נובונאגה לקצור את הפרשים של טקדה ולהשמיד את היריב המרכזי של אדונם. רבים באותה תקופה השתמשו ברובים, אולם נובונאגה היה אחד היחידים שהבין שלא מדובר בקשתות משופרות אלא בנשק שדורש שינויים משמעותיים ויצירתיים בטקטיקה. לחימת הרובים שלו היתה דוגמא נוספת לנטייתו לשבור את הכללים המקובלים בתקופתו.

למטה: הסצינה המפורסמת של קרב נגשינו מתוך סרטו של קורוסאווה אקירה, קגמושה. הסצינה מפשטת קרב של תשע שעות להסתערות של כמה דקות, אולם ניתן להבין ממנה את הרעיון הכללי:

לאחר שהתגבר על טקדה, שבר נובונאגה עוד טאבו חשוב. מפני שגילה ששוגון הבובה שמינה תמך בסתר באויביו, פיטר אותו וביטל את מוסד השוגונאט. כך, שליטתו באזור קיוטו הפכה להיות מוחלטת ובלתי מעורערת.

נכון לשנת 1582, נראה שהאכזריות והברוטליות משתלמת. נובונאגה איחד תחת שליטתו את כל האזור שמסביב לקיוטו, וכוחו הלך והתרחב לכיוון מערב יפן. ב-21 ביוני, כאשר החליט לקחת הפסקה מטרדות היום ולבלות במסיבת כתיבת שירה במקדש הונו-ג'י בקיוטו, הוא הופתע לגלות אתגר שהגיע מכיוון לא צפוי. אחד מהווסאלים של נובונאגה, אקצ'י מיצוהידה, שחלף על פני קיוטו בדרכו לחזית המערב, סב לפתע לאחור והסתער עם חייליו על המקדש. נובונאגה נפגע מכדור, והתאבד. לאחר מכן דאג אקצ'י לחסל גם את בנו הבכור של נובונאגה ולשרוף את טירתו.

Nobu6
ההתנקשות באודה נובונאגה

מעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המאחד הראשון של יפן, אנחנו יכולים ללמוד לא מעט על פוליטיקה, מלחמה, ובעיקר על הדרכים בהן ניתן לשבור מבוי סתום. הצלחתו היא רק דוגמא אחת לכלל חשוב מאד בהיסטוריה. לפעמים יש מצבים של סטטוס קוו, כמו הפילוג של תקופת סנגוקו, שמתערערים על ידי תהליכים ארוכי טווח, אולם עדיין עומדים על תילם מכוח האינרציה, או כי יש לחלק מגורמי הכוח אינטרס לשמרם. במצבים כאלה, מתחילים להיווצר כללים לא רשמיים של התנהגות, שמקובלים על רוב השחקנים אפילו אם הם נלחמים זה בזה. השחקנים שמצליחים לחולל שינוי ולגרוף את כל הקופה, הם הרבה פעמים פוליטיקאים אכזריים ונועזים מספיק כדי לשבור את כל הכללים המקובלים.

נובונאגה היה אכן מצביא שכל הקריירה שלו רצופה בשבירה של כללים, החל מגסותו וחוצפתו בנעוריו, הזלזול בהלווית אביו, הסירוב לתת לאימגאווה לעבור בשטחו, והטירוף לתקוף כוח חזק אלף מונים מכוחו. לאחר מכן, תקף את קיוטו בניגוד למקובל, מינה ופיטר שוגונים, וטבח את הנזירים של הר היאיי בלי להתחשב בכוחם המיסטי המפחיד, דבר שהביא אפילו את הגנרלים שלו עצמו לסף מרד. בכל פעם ששבר את הכללים המקובלים, הוא הכניס את יריביו להלם וניצל זאת כדי לחסל אותם בזה אחר זה. את התעוזה ליווה בבריתות פוליטיות חכמות שנועדו "לשמור על הגב שלו" ובמדיניות פנים של פיתוח כלכלי שהניבה משאבים למלחמותיו.

לאסטרטגיה הזאת, של נכונות להתעלם מכל הכללים המקובלים, יש דוגמאות למכביר גם בדורות מאוחרים יותר. חוסר המעצורים של נפוליאון, למשל, אפשר לו להמם את יריביו פעמים רבות. ב-1938, מדינאים אירופים רבים קרסו בפני היטלר, פשוט כי לא הבינו עד כמה מוכן הפיהרר לשבור את כל כללי הדיפלומטיה המקובלים.

אולם כפי שניתן לראות מכל שלוש הדוגמאות שלנו, לאסטרטגיה כזאת יש מחיר. טיפין טיפין, היריבים מתרגלים לחוסר המעצורים שלך, מאמצים אותו או מוצאים דרכים להתמודד איתו. נפוליאון והיטלר נפלו בסופו של דבר בדיוק כי לא ידעו להציב לעצמם גבולות. ואם נובונאגה לא היה נרצח בידי אקצ'י, סביר להניח שזה היה גם סופו. יותר מדי אנשים שנאו אותו ונטרו לו טינה. מפעל האיחוד האמיתי של יפן התבסס אמנם על פועלו של נובונאגה, אולם נוהל בפועל על ידי יורשו, שידע לשלב אכזריות וחוסר מעצורים עם פיתויים ונדיבות. באיש הזה, טיוטיומי הידיושי, שבחר "לאלץ את הזמיר לשיר" במקום להרוג אותו, נעסוק בפעם הבאה.

שורשי התסכול הפולני: מאחורי החוק השנוי במחלוקת

על שורשי התסכול מאחורי החוק הפולני השנוי במחלוקת. האם הישראלים מפספסים משהו?

ב-5 באוגוסט 1944, יומו החמישי של המרד הפולני הגדול נגד הכיבוש הנאצי, התנהל אחד ממבצעי הצלת היהודים הנועזים והנשכחים של מלחמת העולם השנייה. יחידה של המחתרת הפולנית פרצה למחנה הריכוז גיישובקה, ולוחמיה ירו בשומרים הנאצים ושילחו 384 אסירים יהודים לחופשי. מעטים בישראל שמעו על המבצע הזה, או על כך שהמחתרת הפולנית הפעילה את אחד מארגוני ההצלה היעילים ביותר באירופה הכבושה. במקום זאת, ישראלים רבים רואים את הפולנים כבעלי ברית של הנאצים ושותפים מלאים להשמדת היהודים, כאלו ש"יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם", כדברי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הפער הזה בין התדמית למציאות, בישראל ובמדינות המערב, עומד בשורשי התסכול הפולני, שהוליד את החוק השנוי במחלוקת להגנת כבוד המדינה.

אסירות יהודיות ומשחררים פולנים – גיישובקה, אוגוסט 1944

החוק שעבר בפרלמנט הפולני עורר סערה מוצדקת של זעם בישראל, ארצות הברית והעולם היהודי. אכן, מדובר בחוק רע ומזיק, שלשונו העמומה עלולה להוביל להשתקה ולסילוף ההיסטוריה. ממשלת פולין רוצה לספר לנו סיפור אמיתי על גבורתם של אזרחיה בתקופת השואה, אך גם היתה מעדיפה שנשכח הרבה מאד אמיתות לא נוחות. פולנים רבים סייעו למכונת ההשמדה הנאצית, בין אם כמלשינים מקצועיים או כחברי קבוצות משתפי פעולה כמשטרה הכחולה או מכבי האש. יהודים רבים שהסתתרו ב"צד הארי" של הגטו הוסגרו למוות על ידי פולנים, ואפילו יחידות מסויימות של פרטיזנים ולוחמי מחתרת השתתפו ברצח יהודים. במקומות מסויימים, כמו העיירה ידוובנה, מקומיים רצחו את שכניהם היהודים ללא כפייה נאצית, ולכך יש להוסיף את היחס המחפיר (ולעיתים גם האלים והרצחני) שזכו לו פליטי השואה אחרי תום הקרבות.

אך בניגוד לכותרות שהתפרסמו בחלק מהעיתונים, התקנות החדשות אינן אוסרות לדבר על חלקם של פולנים בשואה או על שיתוף פעולה של אזרחים פולנים עם שלטון הכיבוש הנאצי, וממילא אינן חלות על אמנים ואנשי אקדמיה. הן כן אוסרות להשתמש בביטוי המופרך "מחנות השמדה פולניים" שקנה לו אחיזה במקומותינו. מישהו צריך לספר לח"כ יאיר לפיד, שמחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין לא היו פולניים בשום צורה. הגרמנים לא ביקשו את רשותם של הפולנים כדי להקים תעשיית מוות על אדמתם. הפולנים גם לא סיפקו שומרים חמושים למחנות. אלו היו בדרך כלל גרמנים, אוקראינים או אזרחי המדינות הבלטיות. החוק החדש גם אוסר להאשים את העם, האומה או המדינה הפולנית בפשעי הנאצים. אבל האם באמת ניתן להאשים את "הפולנים" באופן קולקטיבי?

המדינה הפולנית לא היתה קיימת בתקופת הכיבוש הנאצי. בניגוד למדינות אחרות כהולנד וצרפת, בפולין לא היתה ממשלת משתפי פעולה. העם הפולני לא "עמד מן הצד", אלא היה נתון לרדיפות קשות, מעשי טבח המוניים, הרעבה מכוונת ופעולות השמדה. הנאצים רצחו באופן מאורגן את בני המעמד העליון בפולין עוד בשלבים הראשונים של הכיבוש, ותכננו להשמיד עוד רבים. שלושה מיליון פולנים נרצחו במהלך המלחמה, או מתו כתוצאה ממדיניות הכיבוש הנאצי. ובכל זאת, המחתרת הפולנית, מהגדולות, החזקות והמשמעותיות ביותר באירופה, הוסיפה להילחם בנאצים עד למרד וורשה של אוגוסט 1944. הפולנים עמדו מול מכונת המלחמה הגרמנית במשך חודשיים תמימים, עד שקרסו בהיעדר עזרה ותמיכה מבחוץ.

Image result for AK soldiers Warsaw uprising

קרסו בהיעדר תמיכה מבחוץ – לוחמות AK במרד וורשה

אם היה מישהו שייצג את העם הפולני והמדינה הפולנית בזמן המלחמה, הרי זו הממשלה הגולה בלונדון והמחתרת הפולנית המאורגנת, ארמיה קראיובה. חברי ממשלה זו היו מבין הראשונים שחשפו את תוכנית ההשמדה הנאצית וזעקו להתערבות בינלאומית. ז'גוטה, ארגון הצלת היהודים שהיה כפוף לממשלה הגולה, חילץ מאות רבות של יהודים מהגטאות והמחנות, והפעיל רשת של בתי מסתור במנזרים ודירות פרטיות. יש לזכור שבפולין, העונש על הצלת יהודים היה מוות אכזרי למציל ולכל משפחתו, ואילו מלשינים תוגמלו ביד רחבה. ובכל זאת, פולנים רבים השתתפו וסייעו במאמצי הצלת יהודים. כדי להסגיר משפחה יהודית היה די במלשין אחד. לעומת זאת, כדי להציל אפילו יהודי אחד, היה צורך בשיתוף פעולה של פולנים רבים. פעולות ההצלה עירבו מאות ואלפי פולנים מן השורה כמצילים, שליחים, נותני מחסה, זייפני מסמכים, מומחים שעבדו על סיפורי כיסוי ועדים שהעידו שקר תוך סיכון חייהם. רבים עוד יותר ידעו ולא הסגירו.

היסטוריונים וחוקרים סבורים שהמחתרת הפולנית לא עשתה די על מנת להציל יהודים או לעזור להתנגדות היהודית בגטאות. יש משהו בטענות הללו. אנטישמיות היתה נפוצה גם בארמיה קראיובה, ופעולות ההצלה לא היו תמיד בראש מעייניה. במשך זמן רב, סירבו מפקדי המחתרת לסייע למרד היהודי בגטו וורשה, בטענה שהיהודים לא יודעים להילחם והנשק שיינתן להם ייפול מיד בידי הגרמנים. בכל זאת, ארמיה קראיובה העניקה סיוע קרבי למורדי גטו וורשה. במהלך המרד, ניסו חוליות של המחתרת הפולנית, בפיקודו של סרן יוזף פצ'ני, סגנו של מפקד AK ורשה, לפרוץ את חומות הגטו כדי לסייע ליהודים להימלט. הניסיונות הללו נכשלו. משמעותי יותר היה מבצע החילוץ בגיישובקה, שהוזכר לעיל. המחתרת סייעה ליהודים גם בדרך אחרת, לא פחות חשובה: גזרי דין מוות למלשינים ומסגירי יהודים מהציבור הפולני, אם כי אלו בוצעו רק בשלב מאוחר יחסית, החל מקיץ 1943.

File:Gesiowka.jpg

אסירים יהודים מגיישובקה ומשחרריהם מארמיה קראיובה

החוק הפולני נולד מתוך תסכול על תדמית היסטורית שגויה ומסולפת, לפיה הפולנים היו אומה של רוצחים ששיתפה פעולה עם הנאצים. בצדק אמרו נציגי שגרירות וורשה, כי יש לחנך פוליטיקאים בורים כיאיר לפיד, שסבורים כי אושוויץ היה "מחנה השמדה פולני". עם זאת, תיקון העוול ההיסטורי לא יכול להתבצע על ידי חוקי השתקה. יש לחשוף את האמת על הרקורד המורכב של העם הפולני בתקופת השואה, על חלקיו המפוארים והמחפירים, האורות והצללים שבו.

ועוד הערה על האירועים האחרונים:

העימות האחרון בין ישראל לפולין הגיע לעוד אחד משיאיו המיותרים בועידת הביטחון במינכן, כאשר העיתונאי וההיסטוריון ד"ר רונן ברגמן התעמת עם ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי. בתשובה לשאלתו של ברגמן, האם החוק הפולני החדש אוסר עליו לספר על רצח משפחתו בידי משתפי פעולה פולנים, ענה מורביצקי שהוא לא אוסר זאת. מבין הפולנים היו אכן משתפי פעולה, אך היו כאלו גם מבין היהודים, הרוסים והאוקראינים. מבחינה היסטורית, ראש ממשלת פולין צדק: אכן יהודים רבים שיתפו פעולה ברצח אחיהם, בין אם מכורח ובין אם מאופורטוניזם, חמדנות או רמייה עצמית. למעשה, חלק ממשתפי הפעולה היהודים היו כה אכזריים, עד שהענשתם היתה עניין חשוב בסדר היום הישראלי בשנים שאחרי השואה. בביוגרפיה החדשה שכתב על צייד הנאצים שמעון ויזנטל, טוען ההיסטוריון תום שגב ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" נחקק ב-1950 בדיוק כדי לטפל במשתפי פעולה יהודים כאלה. אף אחד בישראל לא חלם באותה תקופה על לכידת אייכמן, ו"עוזרים" לא יהודים של הנאצים היו רחוקים אז מהישג ידה של מערכת המשפט הישראלית. ראש ממשלת פולין טעה כמובן בהקשר הרחב יותר: מצבם של היהודים, כעם שנידון כולו לכלייה, היה גרוע בהרבה משל הפולנים, ומרחב התמרון שלהם קטן לאין ערוך, אולם בעובדות הפשוטות – צדק.

דבר זה כמובן לא הפריע לפוליטיקאים ישראלים לשחרר הצהרות שבינן לבין האמת ההיסטורית יש מרחק גדול מאד. ח"כ ציפי לבני, אישה משכילה ואינטליגנטית, כשלה בלשונה כאשר אמרה שהפולנים לא היו קורבנות אלא "שותפים פעילים ברצח". אם כי אכן היו פולנים רבים שהשתתפו באופן פעיל ברצח, ההכחשה של הקורבן העצום שהקריבה פולין במאבק בהיטלר אינה ראוייה – בוודאי לא לשרת חוץ ישראלית לשעבר שאמורה להכיר את ההיסטוריה טוב יותר. קולות שפויים ומאוזנים יותר, כמו זה של שר הביטחון לשעבר משה ארנס שחקר בעצמו את תולדות השואה בפולין, נדחקים למרבה הצער הצידה. ובמקביל, האווירה הציבורית האנטי-פולנית בישראל מעודדת כל פוליטיקאי להצטרף למהומה, ולעזאזל העובדות.

 

לא שומע, עבור: למה רציונליות חשובה?

אם קשה להגיע לאמת המוחלטת, מה הבעיה עם הפוסט-מודרניזם ומה הטעם ברציונליות? הינשוף על נבדלים בכדורגל, שיחות חרשים והחתנית המאושרת של פרס הכתיבה הגרועה

Credit: Markus Spiske, Unsplash

כיצד דנים החכמים? כאשר הם מדברים זה עם זה, ישנה שקלא וטריא ביניהם, ואחד מהם נחשף כטועה. החכם שטעותו התגלתה מודה בכך ולעולם לא מתכעס. כאשר מלך, לעומת זאת, דן בנושא, הוא מקדם את דעתו שלו, ואם אי מי חולק עליו העונש לא מאחר לבוא.

  שאלותיו של מילינדה, קלאסיקה בודהיסטית-הודית מהמאה השנייה לפנה"ס

ראשית כל, אפתח את הפוסט בוידוי: תמיד היתה לי סלידה, אינסטינקטיבית כמעט, מ"תיאוריה ביקורתית" ומיישומה הלכה למעשה, בין אם מדובר בפוסט-מודרניזם, ניאו-מרקסיזם, פמיניזם רדיקלי, השמאל החדש, רוח שנות השישים, או פוליטיקה של זהויות. אני מודע לכך שמדובר בתורות שונות עם הבדלים ניכרים ביניהן, אבל מה לעשות שהיפים גרמו לי להתעטש, סטודנטים רדיקלים שמשתלטים על קמפוסים לא מצאו חן בעיני וודסטוק גרמה לי לאלרגיה. עניין של טעם. לא אהבתי את הז'רגון, הפוליטיזיציה הבוטה זעקה לעין, והטיעונים נראו לי שבלוניים, מעגליים וחוזרים על עצמם. מעל הכל, הם נראו לי ממוחזרים ומשעממים. אבל סלידה אינסטינקטיבית היא אף פעם לא מורה טוב, משום שלרוב היא מבוססת על דיעות קדומות והתניות למיניהן ולא על חשיבה שיטתית. אחרי שנים מספר באקדמיה ואינספור קורסים שעסקו במגוון נושאים רחב, חלקם אצל מרצים ששייכים לאותן האסכולות בדיוק, התחלתי להבין מה עומד בדיוק מאחורי הרגשות שלי, ולצד זה, גם את היתרונות היחסיים ונקודות התורפה הקריטיות בעמדותיהם של אלו הטוענים כי "הכל פוליטי", אין טעם ברציונליות ואף אחד לא יכול להגיע לאמת כהווייתה.

נתחיל בנקודות החזקות. אכן יש ממש בטענה הפוסט-מודרניסטית כי מונחים כמו "אמת" אובייקטיבית אינם יכולים לעמוד בניתוח פילוסופי דקדקני. ראשית כל, אין לנו גישה ישירה למציאות ההיסטורית, והיא מתווכת אלינו דרך מסמכים וראיות אחרות, מבעד למחסום של שפה, אידיאולוגיה, אינטרסים ותפיסת עולם, הן של מחברי המסמכים והן שלנו. השאלה האם המפגינים במהפכה הרוסית של 1905 היו "פרולטריון", "אזרחי רוסיה" או "נתינים של הצאר" לא יכולה להיות מוכרעת באופן אמפירי, והתשובה אליה, במידה רבה, תלויה בפריזמה האידיאולוגית דרכה אנחנו מתבוננים בדברים. נכון – יש גם תשובות מוטעות בעליל: אלו שאינן נתמכות בראיות. אי אפשר לומר שמהפכת 1905 הונהגה בידי מהגרים אינדונזים, או שהמפגינים בכיכר טיינאנמן היו פעילי זכויות הפלה. הפרשנות המרקסיסטית לציד המכשפות, שגרסה כי המדינה רדפה מכשפות כדי לשדוד את רכושן, מוטעית אף היא בעליל, משום שמערכת הרדיפה עלתה הון רב ואילו הרכוש שנבזז היה מועט ודל. אולם בכל זאת, קשה להצביע על "אמת" אחת ויחידה שאינה תלויה בפריזמה שדרכה אנו מסתכלים על הדברים, אפילו לא אמת נסתרת שניתן לגלות אך ורק בעבודת נמלים מאומצת.

אין אמת אחת: מהפכת 1905 ברוסיה
אין אמת אחת: מהפכת 1905 ברוסיה

            אבל כאן מסתתרת נקודה מעניינת. אם אכן איננו מסוגלים להגיע ל"אמת", אפילו לא בעבודת נמלים מאומצת, מה הערך בכל תהליך החקירה והדרישה הבלשי שהיסטוריונים אמונים עליו? מה התועלת בהצלבת ראיות, בבחינת גרסאות, באימות עדויות, אם ממילא לא נוכל להגיע ליעד? אם היסטוריון לעולם לא יכול להיות אובייקטיבי, כפי שטוענים ה"ביקורתיים" במידה מרובה של צדק, אז מדוע לא להודות בהטייה הפוליטית שלנו ולהשתמש במחקרים שלנו ככלי תעמולה גרידא, אמצעי לקדם מטרות שאנחנו מאמינים בהן? רבים וטובים, אחרי הכל, עושים בדיוק את זה, במיוחד במחנה הביקורתי. ההיסטוריון הרדיקלי אילן פפה, למשל, אחד מאלו שייבאו את הכתיבה הפוסט-מודרניסטית לארץ, הודה בפה מלא כי הוא אינו מתיימר לאובייקטיביות מכל סוג שהוא, וכי כתביו משרתים את המטרה הלאומית הפלסטינית. נכון, פפה עיוות וסילף ראיות פעמים אין ספור בספריו, ואף תמך בטדי כ"ץ – זייפן ראיות חצוף במיוחד שהמציא "טבח" שלא היה ולא נברא. אבל אם אין אמת, ואין אובייקטיביות, אז מה ההבדל בין פפה לכ"ץ ובין אחרים? התשובה טמונה בשני מושגי מפתח: דיאלוג וחוקי משחק.

כפי שיודע כל מי ששיחק כדורגל, כדורסל, דמקה, שחמט או דוקים, לא ניתן לשחק ללא חוקים. לחוקי הכדורגל, למשל, אין שום ערך אובייקטיבי. הם לא מייצגים "אמת" חיצונית. אבל הם מאפשרים לאלו שמעוניינים לשחק מערכת מוסכמת שתסדיר את התחרות ביניהם. החוקים אינם קובעים מי ינצח במשחק פלוני, אבל הם מנחים אותנו כיצד נקבע מי ניצח. במילים אחרות, חוקי המשחק המוסכמים מאפשרים דיאלוג. גם כאשר שחקני כדורגל מתווכחים, למשל, אם מהלך מסויים נחשב כ"נבדל", הרי שהם מסכימים על ההגדרה של "נבדל", שמהווה בסיס לויכוח כולו. אם הכללים הבסיסיים אינם מוסכמים, הרי שאי אפשר לשחק. זהו בדיוק היתרון הגדול של כללי ביקורת המקורות, הרציונליות והשאיפה לאובייקטיביות במדעי הרוח. נכון, לא ניתן להגיע לאמת המוחלטת דרך ביקורת מקורות. לעולם לא נשיג תשובה אחת. אבל העובדה שאנחנו מסכימים על כללים מסויימים מאפשרת לנו לנהל דיון ולא לצרוח אחד על השני.

קחו, למשל, את הויכוח הישן בין היסטוריונים שמרנים לעמיתיהם המרקסיסטים בנוגע לנושא מפתח בתולדות גרמניה הנאצית: שיתוף הפעולה של התעשיינים הגרמנים עם היטלר. לאורך ההיסטוריה, נטו מרקסיסטים לטעון כי התעשיינים ובעלי ההון עמדו מאחורי המפלגה הנאצית. הטיעון הזה תאם באופן נוח למדי את התזה המרקסיסטית לפיה הפשיזם נועד להציל את הקפיטליזם ממהפכה באמצעות דיקטטורה משותפת של ההון והצבא. היסטוריונים אנטי-קומוניסטים, לעומת זאת, נטו לטעון שהקפיטליסטים לא שיתפו פעולה עם הנאצים. ללא כללי ביקורת מקורות ובלי מחוייבות משותפת לרציונליות מדעית, שני הצדדים לא היו יכולים לנהל את הדיון הזה. אם לך יש את דעתך ולי יש את דעתי, ואף אחת לא נכונה יותר מרעותה, כיצד ניתן להתווכח? ויכוח בין בעלי עמדות שונות ייתכן, למעשה, רק כאשר שני הצדדים מסכימים על כללי משחק משותפים. אם אני, כאנטי-מרקסיסט, אמצא מסמך שמאושש את התזה המרקסיסטית דווקא, עלי להציג אותו ואף להבליטו, ובאותה מידה – מותר לי לצפות מהיריב שלי לגלות הגינות דומה. דרך אגב, מדובר במעשה שהיה. היסטוריון מרקסיסט בשם דייויד אברהם, שכתב ספר על התעשיינים והיטלר תוך הסתמכות על ראיות מזוייפות, זכה לגינוי חריף גם מחוקרים מרקסיסטים הגונים, שהבינו שהתזה שלו מופרכת בלי קשר לאידיאולוגיה. דיאלוג יתכן רק אם אנו מסכימים כי מסמכים ולמקורות ההיסטוריים תמיד יש את המילה האחרונה. הראיות קודמות לאידיאולוגיה ולמטרות הפוליטיות שלי. או כפי שניסח זאת יואב גלבר, היסטוריון טוב הוא כזה ש"ידיעתו קודמת לדעתו". מכיוון שכאמור, רק לעיתים נדירות המקורות פוסלים לחלוטין עמדה כלשהי, ברוב המקרים יכול כל צד עדיין להחזיק בדעתו ובאידיאולוגיה שלו. אבל אם הוא הגון, הוא צריך להעלות ולהבליט גם ראיות שתומכות בעמדתו של הצד השני. כך, יוכל הקורא להכריע בויכוח בכוחות עצמו.

הטענה שהתעשיינים עמדו מאחורי היטלר אינה חדשה, ומקורה כבר בתעמולה אנטי-נאצית של אותה התקופה. כאן בתמונה, כרזה סוציאל-דמוקרטית מציגה את היטלר מתומרן בידי התעשיינים הגדולים.

מכל הכתוב לעיל עולה כי רציונליות אינה אמת מקודשת אלא כלי נוח לויכוח ולדיאלוג. היא מערכת הכללים היחידה שבעלי עמדות רבות ושונות, מכל גווני הקשת הפוליטית והאידיאולוגית, יכולים לנהל את הויכוח שלהם בצילה. הבעיה העיקרית עם הפוסט-מודרניסטים ורבים מה"ביקורתיים" האחרים, היא שהם מחרבים את הדיאלוג הזה במגוון דרכים. קחו, למשל, את הז'ארגון הפתלתל והמעוקר. בפוסט קודם דיברתי על חוקר התרבות הומי באבא מהרווארד, חתן מדליית הכסף בתחרות הכתיבה הגרועה. הפעם, נצטט בגאווה את חתנית הפרס לשנת 1998, חוקרת המגדר ג'ודית באטלר:

The move from a structuralist account in which capital is understood to structure social relations in relatively homologous ways to a view of hegemony in which power relations are subject to repetition, convergence, and rearticulation brought the question of temporality into the thinking of structure, and marked a shift from a form of Althusserian theory that takes structural totalities as theoretical objects to one in which the insights into the contingent possibility of structure inaugurate a renewed conception of hegemony as bound up with the contingent sites and strategies of the rearticulation of power.

מישהו הבין משהו? ג'ודית באטלר. Credit: Wikimedia Commons

בבורותי, אני חייב להודות שאחרי 11 שנות לימודים במדעי הרוח אני לא מבין מילה מהטקסט הזה, ואני לא היחיד. לפעמים נדמה לי שמדובר בסימפטום מובהק של בגדי המלך החדשים, וגם רבים מאלו שטוענים כביכול שהם מבינים, פשוט מעמידים פנים. אף אחד לא טוען שרעיונות פילוסופיים אמורים להיות מנוסחים בשפה שתהיה מובנת לכולם, אבל לניסוח מסורבל שכזה אין שום הצדקה הגיונית – לא למשפט הארוך כאורך הגלות, לא לז'ארגון המשונה ולא לדקדוק הבלתי אפשרי. הניסוח הנ"ל, בסופו של דבר, הופך את הטקסטים של באטלר ודומיה לשפת מסתורין של כת מיסטית. רק מי שעבר את טקסי החניכה וההסמכה יכול להבין במה מדובר. כך, הדיון מוגבל מראש לקבוצה קטנה מאד של אנשים, רובה ככולם שיבוטים פוליטיים ואידיאולוגיים של באטלר עצמה.

הז'ארגון נוסח באטלר ובאבא, כמובן, אינו האמצעי היחיד לחרב דיאלוג אמיתי בין בעלי עמדות שונות. הביטו, למשל, על הציטוט הבא של ההיסטוריון השמאלי-רדיקלי אילן פפה:

המאבק מבוסס על אידאולוגיה ולא על העובדות. מי יודע מהן עובדות? אנחנו מנסים לשכנע כמה שיותר אנשים שהפירוש שלנו לעובדות הוא הפירוש הנכון, ואנחנו עושים את זה משום שאנחנו אידאולוגים ולא רודפי האמת.

עזבו כרגע את הויכוח הפוליטי – ואת השאלה האם עמדותיו של פפה נכונות או לא. הבעיה היא שהוא מצהיר בריש גלי שמבחינתו אין כללי משחק. כל פרשנות שתתאים לעמדתו הפוליטית תאומץ, וכל פרשנות שלא – תושלך לאשפה. כאשר אנחנו מודים שאנו "אידיאולוגים ולא רודפי האמת", הרי ששום עובדה סותרת, חזקה ככל שתהיה, לא תשכנע אותנו. ואם כך, כיצד ניתן להתווכח עם פפה או לדון איתו על משהו? בסופו של דבר, כפי שכתב אסף שגיב, המחפורת הפוליטית הזאת מובילה רדיקלים מסוגו של פפה להסתגר ב"חללי תהודה המאוכלסים באנשים בעלי השקפות דומות." הוא מסוגל לדון, בסופו של דבר, אך ורק עם שיבוטים אידיאולוגיים של עצמו, ואך ורק על פרטים קטנים. כל היתר הוא בסך הכל שיחת חרשים.

            מכאן נובעת התפתחות נוספת, מעניינת לא פחות, וקשורה אף היא ישירות לאובדן הרצון לדיאלוג כן ואמיתי עם היריב: השימוש המזוייף שפוסט-מודרניסטים מהשמאל הרדיקלי עושים בכלים של מחקר מדעי-רציונלי. עבור אילן פפה, למשל, כל שיטות הפירוק הפוסט-מודרניסטיות עובדות אך ורק על השיח הישראלי-ציוני. כל מה שישראלים או ציונים אומרים הוא "נרטיב". לעומת זאת, דבריהם של הפלסטינים הם אמת מוחלטת ואובייקטיבית, שכל היסטוריון גרמני שמרן מהמאה ה-19 היה משתבח בה. בעיני חוקרת הקולנוע הרדיקלית טרי גינסברג, אחת שמחקריה מלאים במיטב הז'רגון הפוסט-מודרניסטי של פירוק המציאות למרכיביה המדומיינים, אנטי-ציונות היא עמדה אובייקטיבית שאין לחלוק עליה, האמת הפוליטית היחידה, מוסכמה שהמחקר ההיסטורי ביסס מעבר לכל ספק. כך, ה"ביקורתיים" סוגרים מעגל: מספקנים כביכול הם הפכו לנציגיה של אורתודוקסיה שאסור לערער עליה, לא במחשבה ולא במעשה. לאחרונה יצא לי לחוות את התופעה הזאת בעצמי. בויכוח שניהלתי במגזין 972+ עם העיתונאית הרדיקלית פאולה שמיט על סוגיית הפליטים, ענתה לי הגברת הנ"ל כי אי אפשר להתווכח עם ציונים משום שהם "לא מדעיים", והגדירה את עמדותיה שלה כאמת שאין לכפור בה. כל טיעוני הנגד, אליבא דשמיט, כל כך מגוחכים שהם "אינם ראויים לתגובה". שקט. ההבדל בין הביקורתיים מהסוג הספציפי הזה, בין אם עיתונאים ובין אם חוקרים מהאקדמיה, לבין כת דתית מיסטית הוא ככל הנראה קטן יותר מכפי שניתן לדמיין. ללא כללים מוסכמים לדיאלוג, מה שנותר בסופו של דבר הוא לא יותר מאורתודוקסיה אמונית, טובלת במרק סמיך של צדקנות, רגשנות וזעם קדוש.

%d בלוגרים אהבו את זה: