ארכיון הבלוג
בוגיזם: האידיאולוגיה של הדשדוש
מהי האידיאולוגיה השולטת באמת במדינת ישראל, וכיצד ניתן לנסח את הרציונל שמאחוריה? הכירו את הבּוּגיזם. ינשוף פוליטי-מדיני על רציונליות טקטית, עיוורון אסטרטגי, מצגות פאואר-פוינט וישיבות עם בורקסים. וגם: למה ישראל לא דומה לדרום אפריקה, אבל דומה מאד למקום אחר.
מאמר זה פורסם גם באתר שיחה מקומית
לאחרונה, פרסם נחום ברנע מאמר חשוב במיוחד, ובו הראה כי הטענה על "המהפך התודעתי" שעבר נתניהו, לצד העקשנות כביכול של אבו מאזן, אין לה על מה לסמוך. בכירים אמריקאים שהתראיינו לברנע חשפו את עומק הויתורים של הנשיא הפלסטיני במו"מ שנכשל לאחרונה: אבו מאזן, כך מסתבר, הסכים למדינה פלסטינית מפורזת, הסכים לנוכחות צהל"ית ארוכת שנים בבקעת הירדן, הסכים להגביל באופן משמעותי את הדרישה המסורתית לשיבת פליטים, ועוד ועוד. ישראל, בתגובה, לא ההינה אפילו לשרטט מפה שתבהיר כיצד ייראו גבולות המדינה הפלסטינית בחזונה היא, וכמובן הוסיפה לבנות בהתנחלויות. השאלה המעניינת כאן היא מדוע: רוב הישראלים מסכימים שבמצב הנוכחי של הכיבוש אי אפשר להמשיך ומבינים שברגע שיהפוך למצב של קבע, תעמוד בפניהם ברירה אכזרית: להפוך למדינת אפרטהייד או להעניק זכויות אזרח לפלסטינים ולוותר על המדינה היהודית. כרגע אנחנו ניצבים מול ההנהגה הפלסטינית המתונה ביותר בכל שנות הסכסוך, שלא תישאר על מכונה, כך נראה, זמן רב מדי. אפילו החמאס, בהסכם האיחוד, הסכים להפקיד בידי ההנהגה הזאת את המו"מ, וכך תהיה לישראל היכולת להגיע להסדר עם שני חלקי העם הפלסטיני. אם סירובה של ישראל לקבל תנאים כאלה ואחרים יכול להיות מובן, לאור הנסיבות, מדוע אפילו מפה היא לא מוכנה לשרטט?
הכלב, במקרה שלנו, אינו קבור דווקא באידיאולוגיה של הימין הקיצוני. להיפך: מי שקשוב לקולות שעולים מימין, יראה שהפופולריות של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון שלו, בוגי יעלון, אינה גבוהה במיוחד במחוזות הללו. משה פייגלין, למשל, האשים את יעלון בסיוע להרס ההתיישבות, במדיניות רופסת ביו"ש ובכניעה לפלסטינים. הבעיה, לדעתי, היא דווקא באידיאולוגיה שכבשה חלקים ניכרים מהימין והמרכז: גישה שמרנית, זהירה ורציונלית כביכול, שמקדשת את הדשדוש במקום משלל שיקולים בטחוניים, פוליטיים ואחרים. הבּוּגיזם, כפי שניתן לקרוא לאסכולה הזאת על שם אחד מכוהניה הגדולים, מעניקה תשומת לב לטקטי על חשבון האסטרטגי, לסכנות המיידיות על חשבון האיומים האמיתיים. לבוגיזם יש דוברים רבים: לא רק גנרלים כבוגי יעלון או אנשי מודיעין כיוסי קופרווסר, אלא גם אינטלקטואלים כשלמה אבינרי. כדי לקבל טעימה ראשונה מהבוגיזם, הבה נסתכל על הציטוט הבא מהמאמר של ברנע. כך תיאר הבכיר האמריקאי את העמדה הישראלית:
ישראל הציגה את צרכי הביטחון שלה בגדה המערבית: היא דרשה שליטה מלאה בשטח. העמדה הזאת גרמה לפלסטינים להבין ששום דבר לא עומד להשתנות בחזית הביטחון. ישראל גם סירבה ללוחות זמנים: השליטה שלה בגדה המערבית היתה אמורה להימשך לנצח.
מיהו הבוגיסט? בסך הכל, אדם שפוי, רציונלי והגיוני. הוא ינחר בבוז כלפי הוזים משיחיים ורדיקלים קרועי עיניים, גם מהצד הפוליטי שלו. כך, יוקיע הבוגיסט את "מחבלי תג מחיר", שריפת זיתים של פלסטינים ואף מעשי אכזריות החורגים מהנורמה. כמו במקרה של בוגי האמיתי, זה לא בהכרח חשוב לו מספיק כדי לעשות משהו עקבי בנושא. סך הכל, עקירת תופעות "קיצוניות" כאלה, מסלידות ככל שיהיו, מצריכות מאבק פוליטי ומאמץ ממושך שלא תמיד יש לו אינטרס ורצון לנהל. הבוגיסט הוא במקרים רבים חילוני, או לחילופין אורתודוקסי מודרני: הוא לעולם לא ידבר איתך על המשיח, חשיבותו המיסטית של קבר יוסף או מלחמת גוג ומגוג. בוגיסטים אוהבים בדרך כלל גם סדר ומשמעת, ובדרך כלל לא תראה אותם מכבבים בקמפיינים נוסח "דוד הנחלאווי". אין פירושו של דבר שהבוגיזם אינו מייצר אכזריות: אבל זו אכזריות יומיומית של מחסומים, תורים לאישורים במשרדים של הממשל הצבאי, הריסת בתים ולפעמים אפילו פגיעות בנפש, אם הבוגיסט סבור שאין מנוס. ובכל זאת, רק לעיתים רחוקות הוא יתמוך בהרפתקאות צבאיות מרחיקות לכת, שלא לדבר על מעשי זוועה חריגים. למה לעזעזע את הסירה כשאפשר לשקוט על השמרים?
עניינו של הבוגיסט הוא, בראש ובראשונה, בשמירת הסדר הקיים, ולשם כך הוא יעלה תמיד שורה ארוכה של טיעונים רציונליים המבוססים על תפיסת עולם של פסימיות עמוקה. במקרה של הבוגיזם הישראלי, הטיעונים הללו באמת רציונליים, ובכוונה לא שמתי מרכאות. ליתר דיוק, הם רציונליים כל אחד בפני עצמו. דוגמא מובהקת היא תגובתו של יעלון עצמו לתוכנית הביטחון של קרי, שהראתה כי בעיני שר הביטחון של מדינת ישראל אי אפשר לשמור על שלומם של אזרחי ישראל בלי "נוכחות צבאית בשטח". במקרה הזה הכוונה היתה לבקעת הירדן, אבל מכיוון שגם על ההתנחלויות בוגי מעוניין לשמור, וכמובן גם על "גוש נתב"ג" ומקומות אסטרטגיים אחרים בגדה, המשמעות היא המשך הכיבוש פחות או יותר כפי שהוא היום. מדינה פלסטינית, מבחינת יעלון, אינה אפשרית מבחינה בטחונית, בכל תצורה שהיא. הנימוקים לכך, פעם נוספת, הגיוניים כשמסתכלים עליהם בנפרד: טרור מהגדה, רקטות על נתב"ג, נשק שזורם מהגבול המזרחי במצב של שינוי פוליטי בירדן, כל אלו הן אכן סכנות ברורות ומוחשיות.
אבל הבוגיסט לעולם לא יציע תוכנית חלופית ברת קיימא. כאשר הוא נתקל במציאות מורכבת של סכנות בטחוניות, התגובה שלו היא תמיד לדרוך במקום, כי פשוט מסוכן מדי לזוז. בוגי וביבי, כידוע, מסרבים באופן עקבי לשרטט מפה של גבולות המדינה הפלסטינית, ומעולם לא שרטטו חזון של עצמאות פלסטינית שלא תסכן את ביטחון ישראל. הבוגיסט אינו הוגה צבאי יצירתי, שמנווט את הספינה שלו בזהירות אך בחוכמה מול הסכנות. הוא נווט שמעדיף לדשדש במים עומדים. כדי לשדר בכל זאת תחושה שהוא לא מגלה סרבנות עקרונית, הוא יעדיף להטות את הדיון לתחומי המוסר, הנצח והתיאולוגיה; לא כי הוא דתי קיצוני, אלא כי הטיית הדיון לכיוון הזה מספקת שפע של נימוקים נוספים מדוע אסור לזוז מהמקום. כל אחד יכול לבחור תירוץ בוגיסטי כחפצו: ההכרה במדינה יהודית (למרות שהפלסטינים הכירו כבר מזמן במדינת ישראל, ולפיכך – גם בזכותה הריבונית לקבוע את אופייה); ההסתה הפלסטינית (התמחותו ותחביבו העיקרי של יוסי קופרווסר. וכמובן שרק ישראל מחליטה מה זו "הסתה".) יש גם בוגיסטים שמרחיקים הלאה לנבכי ההיסטוריה, ומסבירים שבגלל שמדובר ב"סכסוך תיאולוגי" אין שום יכולת ודרך להתקדם. בוגיסט אחד אמר לי פעם שאי אפשר להשיג שום הסדר עם הערבים, בגלל שאין להם תודעה מערבית ו"הם לא עברו את אותו תהליך שעבר על תרבות המערב מאז כינון המגנה כרטה". נעזוב לרגע את העובדה שהניתוח ההיסטורי הבוגיסטי מבוסס לרוב על מחקרים מיושנים מסביבות המאה ה-19. הנקודה העיקרית היא שגם אם חלק מהטיעונים הללו נכונים בפני עצמם, או לפחות באופן חלקי, הצירוף שלהם גם יחד מאפשר לבוגיסט להצדיק את הקיפאון.
וזה אירוני, כי בשל ההתמקדות בסכנות המרובות ובאיומים הבטחוניים של הטווח הקצר, הבוגיסט עיוור לחלוטין לסכנות שמאיימות על המדינה בטווח הארוך. אם אי אפשר להקים מדינה פלסטינית, ועל מדינה יהודית אנחנו כמובן לא מוותרים, כיצד נתמודד עם ארבעים אחוז פלסטינים? זכויות אזרח הבוגיסט לא ירצה להעניק. בחייכם, אל תהיו הזויים. לעיתים הוא יתבשם בתחזיותיהם של דמוגרפים חדשים שיסבירו לו שהכל בסדר ואין ממה לפחד. אבל גם אם נניח שאחוז הפלסטינים במדינה החדשה יהיה שלושים, או שלושים וחמישה אחוזים במקום ארבעים, כיצד יתמודד הבוגיסט עם תביעה פשוטה ומתמידה לזכויות אזרח שעשויה לשנות באופן רדיקלי את אופיה של ישראל? המסקנה האירונית היא שכתוצאה מהרצון שלו למנוע כל שינוי בהווה באמצעות "אילוצים" ו"נסיבות", הבוגיסט מכשיר את הקרקע לטלטלות רדיקליות בעתיד.
נקודה נוספת, וקריטית, היא אופיו הקבוצתי של הבוגיזם. בניגוד לאידיאולוגיות ימניות רדיקליות, האסכולה הבוגיסטית בדרך כלל לא מתבססת על מנהיג כריזמטי אחד. היא עמומה, אין לה כתבים קאנוניים וקשה לנסח אותה בבהירות. הבוגיזם, שמקדש את הדשדוש במקום מטעמים בטחוניים ומדיניים, הוא אידיאולוגיה של ועדות, מחלקות בירוקרטיות, מצגות פאואר-פוינט, כנסים ומספר אינסופי של ישיבות עם בורקסים. זו הסיבה שלמערכות בוגיסטיות קשה כל כך להשתנות: לא מספיק להזיז מנהיג אחד ממקומו, וגם אם יעלה מנהיג עם השקפה שונה, הרי לבירוקרטיה, שאינה מעוניינת בתזוזה, יש די כלים להכשיל אותו.
האופי הקבוצתי הזה מוביל אותנו לנקודה האחרונה, שהיא האנלוגיה ההיסטורית המתאימה שתסייע לנו להבין היכן נמצאת ישראל הבוגיסטית ולאן היא מתקדמת. בשמאל, בעיקר הרדיקלי, נהוג להשוות את ישראל לדרום אפריקה או לגרמניה של ויימאר. ההשוואה הראשונה מופרכת מאין ספור היבטים – וכבר עסקתי בכך בעבר (האם אפשר באמת להשוות מצב של מיעוט לבן זעיר למצב של רוב יהודי, אם כי לא מכריע, בין הים לירדן?). ההשוואה השנייה מלמדת יותר על אהבת המרטיריות של השמאל מאשר על מושאה. האנלוגיה הנכונה ביותר, לפי דעתי, היא דווקא יפן הקיסרית בשנות השלושים. לפני שמישהו יקפוץ, אדגיש שאין לי שום כוונה להשוות את יפן לישראל בתחום האכזריות. צה"ל מעולם לא ביצע, ומעולם לא התכוון לבצע, אפס קצהו ממה שעשה הצבא הקיסרי היפני בשטחי הכיבוש שלו. אבל מבחינת הדינמיקה של הממשל ומדיניות החוץ, יש דמיון רב בין שתי המדינות.
כמו ישראל הבוגיסטית, יפן הקיסרית נשלטה בידי קבוצת אליטה, ולא אדם יחיד. הקיסר היה דמות סמלית באופן עקרוני, והכוח היה מפוזר בין מוסדות, ועדות, גנרלים, אדמירלים, שרים וראשי ממשלה שהתחלפו חדשות לבקרים. אני בספק אם אפילו חובבי היסטוריה שאינם מומחים יזכרו שם של מדינאי יפני אחד בשנות השלושים והארבעים, פרט לטוג'ו הידקי, ראש הממשלה המפורסם של תקופת מלחמת העולם השנייה (וגם הוא לא היה עוצמתי כפי שנהוג לחשוב). כמו אידיאל ה"מדינה היהודית" של ישראל, גם ליפן היה אופי לאומי (קוקוטאי) שנחשב למקודש בעיני כלל המערכת הפוליטית, לרבות השמאל הלא קומוניסטי. ניתן להקביל בינו, פחות או יותר, ל"מדינה יהודית דמוקרטית". וכמו בישראל, הקוקוטאי היה במקור אידיאולוגיה מכילה באופן יחסי אבל הקצין עם השנים. לעניינו, חשוב לומר שהאווירה הציבורית ביפן של שנות השלושים היתה דומה להדהים לזו שבישראל הבוגיסטית. דעת הקהל היפנית היתה בטוחה שהעולם לא מבין אותה: לא מבין את האילוצים הבטחוניים הדוחקים שמחייבים אותה לנהל מדיניות אקטיביסטית במנצ'וריה וסין; לא מבין את ההיסטוריה, הצרכים הכלכליים והאיומים הקיומיים שניצבים בפני יפן; לא מבין שסין היא בלגן כאוטי של אילי מלחמה רצחניים, ושכל חולשה תסכן את חייהם של המוני המתיישבים היפנים במדינה. לא להאמין, אבל גם עניין ההסתה עלה אז. בשיחה עם ועדה של חבר הלאומים ב-1932, ציטט גנרל יפני ספרי לימוד סיניים, והביא מהם שפע דוגמאות ל"הסתה נגד יפן והמערב". בעיקר – יפן טענה, במידה מסויימת של צדק, שהעולם צבוע. כיצד בריטניה וארצות הברית מעזות להטיף ליפן, כאשר הן מחזיקות בקולוניות משל עצמן?
מעצבי המדיניות היפנית האמינו, באמת ובתמים, שאין להם ברירה: שהם ניצבים מול שורה של אילוצים שמחייבים אותם לנהוג כפי שהם נוהגים, ושבעולם אכזרי מדינה כיפן חייבת לסמוך על כוחה בלבד. אבל כרגיל, הריאליזם של מנהיגי הקיסרות עיוור אותם לסכנות ארוכות הטווח ולבעיה הבסיסית שניצבה בפניהם: ליפן לא היו משאבים כלכליים שאפשרו לה לנהל אימפריה ולהתעמת עם סין והמערב בעת ובעונה אחת. המסקנה המתבקשת היחידה היתה שיפן צריכה לסגת לגבולותיה, ולוותר על שאיפותיה להיות מעצמה עולמית. מלבד קולות אמיצים בודדים, שהתריעו כי המשך המדיניות האימפריאלית מסכן את הקוקוטאי והמשטר הקיסרי, איש לא העז לסובב את הגה הספינה בטרם התאחרה השעה. התוצאה ידועה: מלחמת עולם, תבוסה וחורבן מוחלט של הקוקוטאי.
ובדיוק כמו ביפן, גם אצלנו בישראל. השמרנים הבוגיסטים לא רק עיוורים לסכנות ארוכות הטווח שעומדות בפני מדינת ישראל והציונות, אלא גם חושפים את האגף שלהם לכוחות קיצוניים יותר. אחרי הכל, השמרנות הבוגיסטית היא אולי "הגיונית", אבל לא מפעימה את הלב וממריצה את הדם. אם אנחנו בעימות תמידי ואין שום פיתרון, אז למה להסס ולדרוך במקום? אולי אפשר להתגבר על הקשיים, על הבעיות, על הבידוד הבינלאומי באמצעות דהירה חסרת מעצורים קדימה? מדוע לא לפנות את הבמה לכוחות צעירים ונמרצים יותר שיעקפו את היסוסי הבוגיזם, יתעלמו לחלוטין מסבך השיקולים הבטחוניים ויגשימו את "יעודו של עם ישראל" בלי התחשבות מיותרת בגויים? את התוצאה אנחנו יכולים רק לדמיין. טובה היא לא תהיה.
המרכז המעורפל: אז מה יש שם בפנים?
מה הקשר בין חסידות חב"ד, מלחמות גנרלים בסין והמסתורין שאופף את הקיסר היפני? ינשוף היסטורי על ענני ערפל במעוזי השלטון, פרשנות מסוכנת ותעתועיה של סמכות.
לאחרונה, יצא לי לשוחח עם רב מחב"ד, שאת שמו לא אזכיר. הרב הזה, מעבר להיותו אדם מיוחד באופן כללי, מחזיק בכמה דיעות ואמונות הנחשבות בחסידות, איך נאמר, לבעייתיות קמעה. במיוחד, הוא קושר קשרים, מייעץ ומסייע (בהתנדבות וללא תשלום) לאנשים שאינם יהודים, ומשקיע בכך חלק ניכר מזמנו. מנהגיו עוררו עליו זעם ניכר בקרב גורמים מסויימים בחסידות, שאף פרסמו או ניסו לפרסם מכתבים, עצומות ופשקווילים כנגדו. בפגישה עם שניים עשר רבנים אחרים, נשאל אותו אדם כיצד הוא מצדיק את "הפרת המשמעת" שלו. בתגובה – הפנה את הנוכחים לפסוק מסויים מ"איגרות הקודש" של הרבי מליובאוויטש, שמצדיק לדעתו את עמדותיו החריגות. בחב"ד, יש להזכיר, נהוגה מזה שנים רבות מעין שיטה, שנמצאת אי שם בין "דרש" וגילוי עתידות. מי שמחפש תשובה לשאלה אישית, פותח בעמוד אקראי ב"איגרות קודש" וקורא בתשומת לב את הכתוב. פרשנות נכונה של הנאמר, כך מאמינים בחסידות, עשויה לגלות לשואל את הפיתרון האידיאלי לדילמה שבה הוא נתקל. לדברי הרבי יש הרי מעמד של סמכות מוחלטת. אבל מכיוון שהרבי כבר אינו איתנו, הסמכות המוחלטת הזאת לובשת לעיתים גוון חתרני, ואפילו אנרכיסטי. מי שרוצה לחרוג מהקו, לאמץ עמדות חריגות או להמרות את פי הרבנים הנוכחיים של חב"ד – תמיד יכול לפנות ל"איגרות קודש". אם מצא בדברי הרבי סימוכין באמצעות שיטה פרשנית כזאת או אחרת, יהיה קשה מאד לכפות עליו "להיות כמו כולם".
בחב"ד, בניגוד לארגונים יהודיים-דתיים רבים אחרים, התנהגות כזאת מתאפשרת בשל צירוף נדיר ומיוחד במינו של נסיבות. כאן מדובר בסך הכל בחסידות, אם כי השפעתה על יהדות ימינו גדולה מאשר נוטים בדרך כלל להעריך. אולם כשאותו צירוף נסיבות, תמהיל מורכב של מנהיגות אבסולוטית להלכה, והעדרה למעשה, חוזר על עצמו במדינות ובאימפריות גדולות, התוצאה דרמטית, לא צפויה ולעיתים קרובות קטלנית. את התמהיל הנדיר הזה אני מכנה "המרכז המעורפל".
כל מערכת כוח שהיא מניחה מבנה של סמכות, רשתות שבעורקיהן זורמת הלגיטימציה. לפי הסוציולוג הגרמני מקס וובר, ישנם שלושה סוגים עיקריים של סמכות: כריזמטית, מסורתית ובירוקרטית. הסמכות הכריזמטית מניחה יחס אישי בין האדון לאנשיו. איש שבט יציית ללוחם החזק ביותר, שהופך בכוח אישיותו למנהיג – אולם אין שום ביטחון שיציית גם לבנו של אותו מנהיג, אם לא יוכיח שהוא חזק ואמיץ כאביו. היחס בין כפוף למנהיג הוא אישי. סמכות מסורתית מבוססת לרוב על שושלת – אני מאמין בסמכותה של שושלת מלוכה מסויימת, ואציית לכל מלך ספציפי בלי קשר הכרחי לאישיותו כי כך מכתיבה המסורת. סמכות בירוקרטית, הסוג המודרני ביותר, היא בלתי אישית – ומניחה ציות למוסדות, חוקים ועקרונות מופשטים. אנו משלמים מיסים, למשל, בלי קשר לזהותו של ראש ממשלת ישראל – משום שאנו מקבלים את המערכת הדמוקרטית שהעלתה אותו לשלטון כלגיטימית. אנו נאמנים למוסד, ולא למי שעומד בראשו.
אבל מה קורה כשלא יודעים מי בעל הסמכות? בתחילת המאה העשרים, למשל, הופלה הקיסרות הסינית בידי מהפכה רפובליקאית ספונטנית. "מפלגת העם" (סינית: גוּאוֹמִינְדָאנְג), המפלגה המהפכנית המאורגנת ביותר במדינה, הצליחה לרכב בהצלחה על גל המהפכה, ותוך שיתוף פעולה עם גנרל מהשלטון הישן הקימה רפובליקה. אותו גנרל רצח את מנהיגה הפופולרי ביותר של מפלגת העם, הפך את עצמו לדיקטטור ואף תכנן לחדש את הקיסרות. הניסיון נכשל, וגנרלים בכל רחבי המדינה מרדו, ובמהרה החלו להילחם זה בזה. בהיסטוריה הסינית, האנשים הללו, שרבים מהם שדדו, רצחו, בזזו והמיטו סבל בל יתואר על תושבי הארץ, ידועים כ"אילי מלחמה" (Warlords). בדרום מזרח המדינה, בסביבות עיר הנמל הגדולה קאנטון, שלטה עדיין מפלגת העם – וטענה בתוקף שממשלתה היא השלטון הלגיטימי היחיד בסין. לאחר מספר שנים, באמצעות אידיאולוגיה מהפכנית סוחפת, משמעת צבאית חסרת תקדים וסיוע סובייטי מסיבי, הצליחה מפלגת העם להשתלט על רוב סין. בדיעבד, מחשיבים כל הפלגים הסיניים (כולל הקומוניסטים) את מנהיגה האגדי של המפלגה, סוּן יָאט סֶן, לאבי האומה הסינית. אנשי הצבא שסייעו לו נחשבים גנרלים לגיטימיים, ואילו כל אלו שנלחמו נגדו – למורדים, "אילי מלחמה" ובוגדים. אולם זו היא פרשנות בדיעבד. בפועל, בסין של שנות העשרים, איש לא ידע מיהו בעל הסמכות האמיתי. מפלגת העם לא היתה אלא איל מלחמה אחד מבין רבים: עד שהשתלטה בפועל על המדינה, לאף אחד לא היה ברור מדוע ולמה יש לסוּן יָאט סֶן סמכות לשלוט בסין יותר מלכל מנהיג מקומי אחר. במצב שאין מקור לגיטימציה וסמכות מוסכמת, כל דאלים גבר.
אין לו לגיטימציה: סון יאט סןהמרכז המעורפל הוא הכלאה מוזרה בין שני המצבים האלה: מצד אחד, יש סמכות מוחלטת המוסכמת על הכל, מצד שני – היא לא עונה לשאלות הבהרה, לפחות לא לעיתים קרובות, וניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים.
דוגמא אחת היא חברות שנשלטות באמצעות אידיאולוגיה, דת או כתב קודש מסוג כלשהו. מה יקרה אם נקבע, למשל, שאיגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש, הסוציאליזם ה"מדעי" של קארל מרקס, התורה, הברית החדשה או הקוראן – הם ורק הם מקור הסמכות הפוליטי במדינה? אם יש אדם מסויים, האפיפיור לדוגמא, או ממסד כלשהו שהוא ורק הוא מוסמך לפרש, אזי יש לנו סמכות ברורה, אישית, מסורתית או בירוקרטית, ונפתרה הבעיה. מסיבה זו, דרך אגב, קובעת טיוטת החוקה המצרית החדשה ש"עקרונות ההלכה המוסלמית הם המקור העיקרי לחקיקה", ו"מועצת [חכמי הדת באוניברסיטת] אל-אזהר היא הערכאה הסופית המוסמכת לפרש את עקרונות ההלכה". מנסחי החוקה, איסלאמיסטים ברובם, חששו שכל שופט, חילוני וליברלי ככל שיהיה, יפרש את עקרונות ההלכה האסלאמית כרצונו, בניגוד מוחלט למסורת השלטת במדינה. מצד שני, הקניית סמכות הפרשנות הסופית לאוניברסיטת אל-אזהר תמנע גם מזרמים מוסלמיים-קיצוניים (התנועה הסלאפית, למשל) לפרש את ההלכה באופן רדיקלי מדי.
אולם בהעדר סמכות פרשנית, אנחנו בבעיה. כתבי קודש, כידוע, ניתנים לפירוש בכל מיני דרכים, אם כי לא באופן בלתי מוגבל. במצב כזה, כתב הקודש הופך למעין "מרכז מעורפל": כל מי שמקבל את סמכותו לא יכול לכפור בו או להתרחק ממנו לחלוטין, ולכן נשאר, במידה כזאת או אחרת, נאמן לעקרונות יסוד בסיסיים מסויימים. אבל כל היתר נתון לפירוש, לריב ולויכוח. מסיבה זו – קבוצות קומוניסטיות מעולם לא כפרו, למשל, בהיתכנותה הסופית של המהפכה הסוציאליסטית – אולם התווכחו בלי סוף על המועד שבה תתרחש ועל זהות המהפכנים שיחוללו אותה. לפיכך, למרות ההסכמה הבסיסית ביניהן, נטו מפלגות קומוניסטיות להתפצל באופן אינסופי לקבוצות ותת קבוצות. לאחר הרפורמציה במאה ה-16, חוותה הנצרות הפרוטסטנטית תהליך דומה. מרטין לותר כפר בסמכותו של האפיפיור ברומא לתווך בין המאמין הנוצרי לבין האל, וקבע כי "כל הנוצרים הם מעמד קדוש". לפיכך- נפתחה הדרך לכל מי שנחה עליו רוח הקודש לפרש את הברית החדשה כרצונו – וכצפוי, הנצרות הפרוטסטנטית התפלגה והתחלקה באופן אינסופי. לפעמים, לקחו אנשים מסויימים לעצמם את תפקיד הפרשן המוסמך. הדיקטטור הסובייטי יוזף סטלין, למשל, הכתיר את עצמו כפרשן המוסמך היחיד של מרקס ולנין, ובכך ניסה למלא את המרכז הריק, ולהלביש על ענן הערפל דמות אנושית- דמותו שלו. אולם נסיונות כאלה נוטים להיות זמניים ולא מוצלחים. כפי שמרכז מעורפל המוסכם על הכל מונע התפרקות טוטלית, הוא גם מונע – מטבעו – איחוד מוחלט. זו בדיוק הסיבה שאף קבוצה נוצרית לא כפרה בישו, ושחב"ד נשמרת עדיין כחסידות אחת, אבל בכל זאת היא ארגון כאוטי שמאד קשה לקבל בו החלטות. הסמכות היא מוחלטת ואין לערער עליה, אבל היא לא נמצאת איתנו – ולכן אפשר לפרש את "כוונתה האמיתית" בכל מיני צורות. זהו טבעו של המרכז המעורפל.
ערפל את המרכז – מרטין לותר נועץ את "תשעים וחמש התזות" על דלת הכנסייה בויטנברגמדינה אחת, חשובה, גדולה ותוקפנית מאד, התגבשה מסביב למרכז מעורפל בדמותו של אדם מסתורי וחידתי. המדינה הזאת היא יפן המודרנית. מאז הרסטורציה של מייג'י, המהפכה שחיסלה את משטר השוגון הפיאודלי וחוללה רפורמות מערביות מהירות בארץ השמש העולה, התרכזה הסמכות הפוליטית מסביב לדמותו של הקיסר. החוקה היפנית מ-1889 הגדירה את הקיסר, שנחשב לפי דת השינטו לצאצא של אלת השמש, כשליט מוחלט, בן ל"שושלת לא מחולקת המושלת עידנים אינספור." הוֹזוּמִי יָאצוּקָה, מחשובי המשפטנים החוקתיים של יפן בסוף המאה ה-19, הגדיר אותו כריבון המוחלט של המדינה, אדם המאחד בדמותו הקדושה את שלוש הרשויות – המבצעת, השופטת והמחוקקת.
אולם בפועל, כאשר התחוללה הרסטורציה ב-1868, היה מוּצוּהִיטוֹ, הקיסר הכל יכול, בסך הכל ילד בן חמש עשרה. במשך מאות שנים, הקיסרים היו חסרי סמכות וכוח, ונכלאו בארמון בקיוטו בצו השוֹגוּן – השליט הפיאודלי של המדינה. גם אילו היה הקיסר מבוגר יותר, הוא והאנשים שמסביבו כלל לא ידעו איך לשלוט. בפועל, ניהלו את המדינה אותם הסמוראים הצעירים שחוללו את המהפכה, לוחמים, גנרלים ובירוקרטים מיומנים שהחזיקו רשתות מסוּרות של לוחמים חמושים. גם כאשר הרכיבו המנהיגים הללו "צבא קיסרי" ו"צי קיסרי", נטו הכוחות המזויינים לשמור אמונים לאנשים ספציפיים בממשלה (בדרך כלל אלו שהגיעו מאות מחוז או שרתו בעבר תחת אותו אדון פיאודלי) ולא בהכרח לממשלה כמוסד או למדינה בכללה. כשהמנהיגים הללו רבו אחד עם השני, וזה קרה לא מעט, לכל אחד מהם היו חיילים חמושים תחת פיקודו. מרידות, התקוממויות צבאיות ואף נסיונות למהפכה חמושה של ממש בהנהגת שרים ונכבדים שונים, התרחשו כמעט מדי שנה בשנות השבעים הפרועות של המאה התשע עשרה.
מרכז מעורפל – הקיסר מוצוהיטו (אחרי מותו נודע בתואר "הקיסר מייגי'" – על שם תקופת מלכותו)אבל בכל זאת, כולם הכירו בסמכותו של הקיסר, "היהלום שעלינו להחזיק ביד", כפי שהגדיר אותו המרקיז קידוֹ טָקַיוֹשִי, ממנהיגי המהפכה של 1868. מכאן – שהם הסכימו על כך שצריך להיות שלטון מרכזי ליפן. בניגוד לאילי המלחמה הסיניים, ה"מרכז המעורפל" בדמותו של הקיסר הנער, מנע מהם לפרק את יפן לעשרות מדינות יריבות וחמושות. גם אלו שמרדו – ניסו להשתלט על המדינה, ובדרך כלל לא רצו לפרקה. להיפך, מכיוון שהכירו בסמכותו של הקיסר, אבל לא בסמכותם של יועציו ושריו, יצרו בהדרגה תירוץ למרד ששב וחזר על עצמו בהיסטוריה של יפן המודרנית: "אנחנו מבינים את רצונו האמיתי של הקיסר". ב-1874, למשל, החליטה ממשלת יפן לפלוש לטייוואן כדי להעניש אנשי שבטים מקומיים שרצחו ושדדו את נתיני הקיסרות. ברגע אחרון, נכנעה הממשלה ללחץ אמריקאי והחליטה לבטל את הפלישה. אולם מפקד חיל המשלוח, גנרל סָייגוֹ צוּגוּמִיצִ'י, השתמש במרכז המעורפל כמקור סמכות ותירוץ בעת ובעונה אחת. הפקודות שלו, כך טען, נחתמו בידי הקיסר, ולפיכך הממשלה לא יכולה לבטלן. הקיסר, כמובן, לא השתתף כלל בניסוח הפקודה. למעשה, היא נוסחה בידי שר הפנים ושר האוצר, האנשים החזקים בממשלה באותו הזמן. ומכיוון שהקיסר לא התערב באמת בהחלטות, אי אפשר היה לעצור את גנרל סייגו. הוא הפר את פקודת הממשלה ויצא לטייואן. שלוש שנים מאוחר יותר, מרד אחיו הבכור, סייגו טָקַמוֹרִי, וניסה לעלות על טוקיו בראשות צבא של סמוראים (מרד שהונצח, דרך אגב, בסרט "הסמוראי האחרון" בכיכובו של טום קרוז). סייגו לא ראה את עצמו כמורד, ולא ניסה להפיל את השלטון הקיסרי. להיפך, הוא ראה את עצמו כנתין נאמן שרוצה למלא את "רצונו האמיתי" של הקיסר, שעוות בידי יועציו הרעים. מה היה רצונו האמיתי של הקיסר? אף אחד באמת לא ידע. אבל היה אפשר להשתמש בו כמעין "קמע" שיצדיק אפילו מרד ומהפכה אלימה.
ובכל זאת, כפי שסייגו טקמורי גילה כעבור מספר חודשים, למרוד נגד מרכז מעורפל זו בעיה. כאשר המרכז הנסתר מוכר על ידי המדינה כולה כסמכות המוחלטת והיחידה, האנשים שנמצאים מסביבו נחשבים בדרך כלל כפרשנים מוסמכים יותר של רצונו ושל כוונותיו. גם סייגו וגם יריביו בממשלה טענו שהם יודעים את רצון הקיסר ה"אמיתי", אבל כפי שהמציאות הוכיחה – רוב הלוחמים במדינה נטו להאמין יותר לאנשים שהיו בפועל מסביב לקיסר – שרי הממשלה – מאשר למורדים מהדרום הרחוק. רוב גורמי הכוח ביפן לא הסכימו לשתף פעולה עם סייגו, והמרד שלו קרס כעבור כשנה. הסיפור שלו הוכיח שקל להצדיק מבחינה אידיאולוגית מרד כנגד מרכז מעורפל, אפשר לעשות זאת, אבל מסוכן מאד לנסות.
קן ווטנבה מגלם את קצומוטו (סייגו טקמורי) בסרט "הסמוראי האחרון"שנים חלפו, עשורים עברו. בשנות השלושים, עמדה יפן מול אתגרים בינלאומיים שנחשבו קיומיים כמעט. היא הסתבכה במלחמה קשה בסין, וצבאה דימם למוות במישורים, העמקים וההרים האינסופיים של המדינה הפרועה והענקית. היחסים עם ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הלכו והידרדרו. המוני עניים הציפו את הערים הגדולות, השחיתות פשתה בפוליטיקה ובעולם העסקים. הצבא נתפס בעיני רוב האוכלוסיה כמוסד טהור ומוסרי, לעומת ראשי הממשלה והפוליטיקאים המושחתים. ראשי הצבא, שראו את עצמם כ"פרשנים מוסמכים" של רצון הקיסר, התעלמו, לעיתים בהפגנתיות, מהוראות המנהיגות האזרחית. גרוע מכך – אם ראשי הצבא, הרמטכ"ל למשל, רשאים לפרש את רצון הקיסר ולהמרות את פיו של ראש הממשלה, מדוע לקצינים צעירים אסור להמרות את פיו של הרמטכ"ל? ואולי הם מבינים הכי טוב מכולם את רצונו האמיתי של הקיסר? במשך עשורים רבים, התפתחה ביפן מסורת שהקיסר ממעט להתערב בפוליטיקה, לא משמיע את קולו מעבר להכרזות רשמיות שנוסחו בידי יועציו, ובמיוחד לא מתערב בעניינים שנויים במחלוקת כדי לא לסכן את היוקרה של מוסד הקיסרות. התוצאה? קצינים, בתדירות הולכת וגוברת, המרו את פי מפקדיהם בטענה שהם מבינים את הקיסר יותר טוב מכולם. ב-1931, למשל, כבשו קצינים יפנים צעירים חבל ארץ שלם בצפון סין ללא אישור ("תקרית מנצ'וריה"), תוך התעלמות בוטה מהוראותיהם של ראש הממשלה ושר החוץ לסגת. התוצאה היתה סכסוך ארוך ואלים עם סין, שסיבך את יפן בסופו של דבר גם עם ארה"ב ובריטניה והכניס אותה למלחמת העולם השנייה. קצינים אחרים, שראו בראשי המפלגות הגדולות אחראיים לעוני ולשחיתות, טענו כי "הקיסר רוצה מהפכה חדשה" והתחילו להטיל טרור דמים, להתנקש בפקידים בכירים, אנשי עסקים, שרים, גנרלים וראשי ממשלה.
התעלמו מראש הממשלה ושר החוץ. חיילים יפניים במהלך כיבוש מנצ'וריה, 1931.והנה, ב-1936, תנועה אדירה של "קצינים צעירים" עלתה על פני השטח, "פטריוטים נאמנים" ששמו להם למטרה לשחרר את הקיסר האהוב מיועציו הרעים והבוגדניים. הם, יותר מכל קודמיהם, היו בטוחים שהם מבינים את רצונו האמיתי של הוד מעלתו. שם, בתוך ארמונו, דמיינו, שבוי הקיסר בידי חבר הבוגדים המושחתים שלוחשים על אוזנו דברי כזבים ומרמה. ב-26 בפברואר 1936, בוקר מושלג בטוקיו, עלו הקצינים הללו בראשות מאות רבות של חיילים על עיר הבירה. חולייה אחת פרצה לביתו של שר האוצר, שתמך בקיצוץ תקציב הצבא, וירתה בו בשנתו תוך צעקות "בוגד!". קצינים אחרים ירו באצילים וגנרלים בכירים ממתנגדיהם. חולייה נוספת פילסה את דרכה לבית ראש הממשלה, אולם הם ירו בטעות בגיסו. ראש הממשלה הצליח להסתתר בתוך ארון, ולהימלט מהמעון הרשמי מחופש לאורח במהלך "טקס הלוויה" שארגנו עובדי הבית. רבים מהגנרלים המקומיים, בראשם מושל טוקיו ושר הצבא, אהדו את המורדים ושקלו לשתף איתם פעולה.
מבינים את רצונו של הקיסר: אחד מהקצינים המורדים וחייליו, במהלך תקרית פברואר (1936)כל עוד המרכז המעורפל שתק, המרד הלך וצבר תנופה. אולם בתוך ארמונו, רתח הקיסר הירוהיטו מזעם על רצח עוזריו ויועציו הקרובים. לפיכך, החליט לנקוט בצעד חסר תקדים. הוא כינס את הגנרלים הבכירים, והודיע להם שאת המרד הזה הם מדכאים היום. אם לא יעשו זאת, איים עליהם, יצא הוא עצמו לדכא את המרד בראשות משמר הארמון. הלא ייאמן התרחש: ברגע אחד דרמטי, המרכז המעורפל לבש פני אנוש ונטל לעצמו את הפיקוד והרצון החופשי. הוראותיו של הקיסר היו ברורות וחדות כתער, ולא ניתן היה לפרשן בשום דרך אחרת. במצב עניינים זה, אפילו לגנרלים שתמכו במורדים לא נותרה ברירה, והם פנו נגדם. מטוסי חיל האוויר פיזרו עלונים בריכוזי המורדים בטוקיו, והודיעו להם שהקיסר נגדם. "בני משפחותיכם מתחננים אליכם! אל תהפכו לבוגדים!". החיילים החלו לנטוש לבסיסיהם, והקצינים המורדים נכנסו להלם. כיצד יתכן שהקיסר, הקיסר הנאצל, האהוב, מתנגד למהפכה כל כך צודקת? "הוד מעלתו באמת רוצה שנמות?" כתב אחד מהקצינים הללו, איסוֹבֶּה אָסַאִיצִ'י ביומנו, כאשר ישב במאסר והמתין לחבל התלייה. עד הסוף התקשו הוא וחבריו להאמין שהמרכז התבהר לפתע, ובענן הערפל הופיעה תמונה ברורה: גזר דין מוות וחרפת עולם למי שהרים נשק בשם הקיסר, אך מעולם לא טרח לשאול אותו לדעתו.
"הוד מעלתו באמת רוצה שנמות"? סגן איסובה אסאיצ'יאפילוג
לאחר דיכוי "מרד פברואר" ב-1936, ערפל סמיך כיסה מחדש את המרכז הקיסרי. הקיסר אמנם היה מעורב במידה כלשהי בניהול מלחמת העולם השנייה, אבל אף פעם לא כמנהיג ממש – תמיד כגורם כוח שמתנהל מאחורי הקלעים, מפציר, מעודד ולעיתים נוזף. ככל שהתעמולה הממשלתית הציגה אותו כמצביא גאוני ושליט מוחלט, כך היה כוחו מוגבל בפועל. אולם ב-1945, כאשר היה ברור שיפן עומדת בפני תבוסה טוטלית וכיבוש, דנה הממשלה באפשרות של כניעה ללא תנאי. שתי פצצות אטום, על הירושימה ונגסקי, והכלכלה היפנית שעמדה על סף קריסה, שכנעו את ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצי כי יש לקבל את דרישות האמריקאים ולהיכנע ללא תנאי. לעומתם, טענו שר הצבא, הרמטכ"ל וראש מטה הצי כי יש להשיג שלום של פשרה (משמעות הדבר: להילחם עד הסוף, כי האמריקאים התעקשו על כניעה ללא תנאי). ברקע עלה החשש, שהאמריקאים יבטלו את מוסד הקיסרות שנחשב למקודש בעיני כל היפנים כמעט. לאחר דיון ארוך ומתיש, נוצר תיקו בקבינט. ראש הממשלה, בצעד חסר תקדים, ביקש מהקיסר להכריע בדיון שהתנהל על גורלו. הירוהיטו החליט להיכנע. רגע לפני שחיילי הכיבוש האמריקאי נחתו ביפן וחוללו רפורמות דמוקרטיות רדיקליות, הופיע המרכז המעורפל בפעם האחרונה וסחף את כל המערכת אחריו. החלטה זו הובילה לשינוי דרמטי בתפקידו ובמעמדו. האמריקאים השאירו אמנם את הקיסר כ"סמל לאחדות האומה", אולם בחוקה החדשה שהכתיבו הוא חדל להיות ריבון ואיבד את כל סמכויותיו. "המרכז המעורפל" ממשיך להיות מעורפל ונסתר, עד היום – אבל חדל להיות מרכז.
המרכז המעורפל לובש צורת אנוש. הקיסר הירוהיטו במהלך מלחמת העולם השנייה.
הינשוּף 
