יפן היתה אחת המדינות הלא מערביות הראשונות שהצליחו לזנק לעולם המודרני, להדוף את הקולוניאליזם המערבי ולשחק במגרש של המעצמות הגדולות. במשך שנים, שאלו משקיפים באסיה ואפריקה את עצמם כיצד היא עשתה זאת, ולשאלה הזאת ניתנו תשובות שונות. כשהתבקשתי על ידי סטודנטיות אוזבקיות לזרוק את הפרוטות שלי לבאר העמוקה הזאת, דיברתי על מה שהיה אבל לא פחות מכך – על מה שלא היה. ינשוף היסטורי על סמוראים, הלוואות זרות, תכנון מרכזי, ומדינה אחת שהבינה שהיא לא נמצאת במרכז העולם.

לפני כך וכך שנים, בעודי משוטט לי לתומי בעריה העתיקות והמעטירות של הרפובליקה האוזבקית, התחברתי עם חבורה עליזה של סטודנטיות מקומיות שהזמינו אותי לשיעור בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת בוכארה. הזדמנויות כאלה אני לא מפספס, ולכן התייצבתי, יום לאחר מכן, בחדר בינוני בגודלו בקומה השלישית של בניין סובייטי כעור. המורה, שהתחילה מניה וביה להכתיב הרצאה משמימה ואיטית ברוסית, שמה לב לנוכחותי החריגה בתוך מספר דקות. בפקולטאות למדעי הרוח באוזבקיסטן אין איזון מגדרי, וכמעט כל הנוכחות בחדר היו נשים. "Kto Eta?" (מי זה?) היא שאלה ונעצה בי מבט חשדני. כשהסבירו לה שאני סטודנט מחקר להיסטוריה יפנית, הגיע שלב בוחן הפתע: המרצה ביקשה ממני "לתת שיעור של עשרים דקות על יפן." דיברתי על יצירה ספרותית משעשעת כלשהי, אוטוביוגרפיה של חתול מתחילת המאה העשרים, ולאחר מכן – התחילו הסטודנטיות לשאול שאלות. והשאלה הפופולרית ביותר חזרה על עצמה שוב ושוב בגרסאות שונות, וכלל לא היתה קשורה לחתולים. "איך יפן הצליחה להפוך למדינה מודרנית ולהתחרות עם המערב?" שאלו אותי הסטודנטיות אחת אחרי השנייה, "איך הם הצליחו ואנחנו לא הצלחנו?" השאלה הזאת, ראיתי מיד, נבעה מפליאה וסקרנות אמיתית. והיא נשאלה מאות ואלפי פעמים בכל רחבי אסיה, המזרח התיכון ואפילו אפריקה, מאז שלהי המאה התשע עשרה ועד ימינו.

ראשית כל, חשוב לציין שאין "תרופת קסם", וחרף הכותרת של הפוסט הזה, "סוד הצלחה" אחד ויחיד אינו קיים. המסע הטראומטי, המסחרר והמוצלח של יפן לעולם המודרני לא נבע ממשתנה אחד, ובוודאי שלא היה בלתי נמנע. התהליך היה מפותל הרבה יותר מאשר הוא מוצג בדרך כלל בספרי הלימוד, ונדחף קדימה על ידי אינספור החלטות של אנשים רבים מאד – חלקם בעלי חזון וחלקם אינטרסנטים קצרי ראות. היה מעורב כאן גם הרבה מאד מזל. אם אפשר בכל זאת להבחין במשהו שדומה ל"סוד הצלחה", הרי אלו שורה של גורמים מבניים שהסירו מכשולים מדרכה של יפן, או הגבירו את הסיכויים להצלחה. הכוונה שלי, בהקשר הזה, היא לאו דווקא לאוכלוסיה משכילה, אחוז גבוה של יודעי קרוא וכתוב, כלכלה פרוטו-מתועשת ואידיאולוגיה שעודדה חריצות, אם כי לכל אלו נודעה חשיבות גדולה. אני מתכוון דווקא לגורמים שסייעו לשכנע חלקים ניכרים מהאליטה היפנית שהמדינה צריכה להחליף את ה"דקדוק" הבסיסי של התרבות שלה, ולאמץ את המבנים הפוליטיים, הצבאיים, האינטלקטואליים והחברתיים של המערב.

”מדינה עשירה, צבא חזק": הסיסמה של המודרניזציה היפנית

ראשית כל, בן עמי שילוני הצביע בזמנו על הבדל מהותי וזועק לעין בין מדינות שלא הצליחו לעבור מודרניזציה מוצלחת בשלב הראשוני, כמו סין והאימפריה העותומנית, לבין יפן. הן האימפריה העותומנית (במאה התשע עשרה) והן סין נוהלו בידי אליטה אזרחית, בעוד יפן נוהלה בידי סמוראים, היינו – אליטה צבאית. רוב הסמוראים בשנות השישים של המאה התשע עשרה, עשר השנים האחרונות של משטר טוגוקאווה והצומת בו התקבלו ההחלטות שהובילו למודרניזציה, היו אמנם פקידים ואנשי מנהל. אבל כולם זכו להכשרה צבאית, ולכן היו מודעים (לאחר תקופת הסתגלות קצרה וכמה הפצצות הגונות מהים) לעליונתם הטכנולוגית המוחלטת של הזרים. רבים מהסמוראים הללו תיעבו זרים וראו בהם ברברים, ורבים יותר ראו את התרבות המערבית כבלתי מוסרית באופן אינהרנטי, אבל ההכשרה הצבאית גרמה לרבים מהם להתחשב לפחות בשיקולים פרקטיים. האליטה הסינית, לעומת זאת, ראתה את המציאות בגוונים מוסריים עזים, ומכיוון שעצם הקיום שלה היה מבוסס על מערכת המוסר הקונפוציאני (שכללה בוז ודחייה עמוקה מכל העמים הזרים), היה קשה לה לאמץ את ההיגיון של המערב. וגם כאשר ניסתה לעשות זאת, במהלך "תנועת החיזוק העצמי" במאה התשע עשרה, הצעדים היו מהוססים ואיטיים מדי. במקרה של האימפריה העותומנית והעולם המוסלמי בכלל, חשיבותה של האליטה הדתית הוסיפה גורם שמרני משמעותי, מעין משקולת שהקשתה על "החלפת הדקדוק". גם ביפן היו מספיק קנאים ושונאי זרים שהתנגדו לכל שינוי, אולם הקנאות שלהם היתה מבוססת על דיעות קדומות, בורות והערכת מצב שגויה – לא על כתבי קודש נצחיים. לכן, לגורמים הפרגמטיים, שהבינו שארצם חייבת לעבור שינוי רדיקלי וסוחף, היה יותר קל להתגבר על יריביהם.

התחשבו בשיקולים פרגמטיים: סמוראים מההאן של סאצומה בשלהי תקופת טוקוגאווה

ההבדלים הללו התקשרו בתורם לאחד היתרונות המפתיעים ביותר של יפן: היא היתה מדינה קטנה יחסית, שלא ראתה את עצמה כמרכז העולם. נוכחותה המסיבית של סין במרכז המפה גרמה ליפנים רבים להבין שיש במערכת שחקן גדול וחזק יותר מהם, ועיכבה התפשטות של תפיסות נוסח "אני ואפסי עוד". כמובן, גם את הקביעה הזאת כדאי וראוי לסייג: במאות השמונה עשרה והתשע עשרה היו כמה וכמה אינטלקטואלים יפנים שנתפסו להלך רוח מגלומני ודווקא כן ראו את יפן כמרכז העולם, אבל הגישות הללו היו חלשות יותר מאשר בסין ובאימפריה העותומנית. "ממלכת המרכז" והקיסרות האסלאמית הגדולה היו רגילות לראות בעצמן מעצמות שאמורות, לפחות בתיאוריה, לשלוט ב"כל מה שמתחת לשמיים". תפיסת העליונות הזאת, שבמקרה של סין התחזקה עד מאד עקב הנצחונות על המונגולים במאה השמונה עשרה, יצרה חומה עבה של מיתוס שמנעה מהאליטות להסתגל למציאות החדשה. זאת ועוד: היא דרשה מהן, גם בשיא חולשתן, להשקיע משאבים אדירים בשימור התדמית הקורסת. כשהאימפריה העותומנית עברה תהליך מזורז אך מהוסס של רפורמות מערביות (התנזימאת) השלטון השקיע, בין היתר, בפרוייקטים מגלומניים כמו בניית ארמונות, שנועדו לשמר את התדמית שלו, כמו גם בניסיון נואש לשמר אימפריה מתפוררת והולכת בשטחים עצומים. בסין, הקיסרית האם נטלה את הכסף שנועד לבניית צי ושיקמה איתו את ארמון הקיץ שלה. ליפן, שהיתה רגילה להיות מדינה שנמצאת בשוליים, לא היתה תדמית יקרה כל כך לשמר, ולכן היא היתה יכולה להשקיע את המשאבים המעטים שלה בדברים החשובים באמת.

לשמר את התדמית: ספינת הנוי שבנתה הקיסרית האם בארמון הקיץ, בתקציב שנועד לבניית צי מודרני

וכאן אני מגיע להחלטה גורלית ואכזרית, לא ידועה במיוחד, שסללה את המייל האחרון בדרכה המפותלת של יפן אל המודרניזציה: היא מיעטה או נמנעה מנטילת הלוואות עתק ממדינות זרות. תהליך של מודרניזציה הוא יקר ודורש משאבים מרובים. כל רפורמה עולה כסף, וככל שהיא גורפת יותר, כך היא יקרה יותר. תיעוש, מערכת חינוך, תחזוקה של שלטון מרכזי אימפריאלי, שלא לדבר על צבא וצי ראויים לשמם – כל אלו מותחים את שמיכת המשאבים עד דק. כשהאימפריה העותומנית, מצרים וסין ניסו לערוך רפורמות מערביות, הן נטלו הלוואות בסכומים גדולים ממדינות זרות. במקרה של סין, ההלוואות הללו, בנוסף לפיצויים שהושתו על הקיסרות עקב המלחמות חסרות הסיכוי שניהלה נגד יפן והמערב, נתנו לזרים צידוק להתערב בענייניה הכלכליים. במקרה של האימפריה העותומנית התוצאה היתה פשיטת רגל, ובמצרים – פשיטת רגל וכיבוש צבאי מלא. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, בעשור הראשון לקיומה של יפן המודרנית, נוהלו ויכוחים סוערים על הסוגיה הקריטית הזאת. גורמים רבים רצו לקחת הלוואות גדולות ממדינות זרות, שמיהרו להציע אותן. אולם ברוב המקרים, הממשלה דחתה את הבקשות הללו, כדי לא לתת לזרים מנופי התערבות בפוליטיקה הפנימית של יפן. במקום זאת, ראשי המשטר העדיפו להכביד את העול על האיכרים, שממילא נטחנו עד דק בגלגלי המודרניזציה ובתהפוכות הכלכלה. אבל האכזריות הזאת השתלמה בטווח הארוך. היא היתה אחת הגורמים שסייעו ליפן לשמור על עצמאותה ולמנוע מזרים לבחוש בענייניה. גם היפנים נעזרו במערב: אבל הם לקחו ממנו יועצים, מורים וידע, לא כסף מזומן. וזו היתה החלטה נכונה.

ולסיום, אי אפשר בלי השוואה מסויימת למצב של מדינות מתפתחות בימינו. יפן הרוויחה מאד מהעדרה של "חברה אזרחית בינלאומית", כפי שנוהגים לכנות בחוגים ליברליים את נחיל הארגונים הלא ממשלתיים (NGO) שבוחשים, מסייעים ומחלקים מרק בכל פינה ברחבי הגלובוס. גם ביפן של שלהי המאה התשע עשרה היו די והותר איכרים שסבלו מעוני מרוד, ולפעמים גם מרעב. אבל דווקא התחושה במדינה כולה שאיש לא יסייע לה, איש לא חייב לה כלום ועליה להסתמך על כוחה שלה בלבד, סייעה לממשלה לרתום חלקים ניכרים מהאוכלוסיה למאמץ על אנושי של תיעוש ופיתוח. ומכיוון שהמאמץ הזה היה מבוסס, לפחות באופן חלקי, על יוזמה חופשית ולא על תכנון מרכזי בירוקרטי וכושל, נוצרה שכבה שלמה שהאינטרס שלה היה לקדם תהליכים יעילים של מודרניזציה. בניגוד למדינות מתפתחות כמו הודו וסין, ששאבו את האידיאלים המערביים שלהן מבארות הסוציאליזם הסובייטי, התמזל מזלה של יפן לקפוץ לעידן המודרני בתקופה מוקדמת יותר, שבה התכנון המרכזי המדוקדק טרם נכנס לאופנה. בהתחשב בחיבתה של הממשלה היפנית בתקופת מייג'י לכוח, קשה להניח שהיא היתה עומדת בפיתוי לייסד כלכלה מתוכננת, אם האופציה הזאת היתה מונחת על השולחן באותה הזמן. בהקשר הזה, דווקא חולשתה היחסית של הממשלה המרכזית, חוסר היכולת שלה לשלוט בכל גורמי הכוח הרבים בחברה, שיחקה לטובתה של המדינה בסופו של דבר.

שאב מבארות הסוציאליזם הסובייטי: ג'ווהרלאל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו

אז הנה התשובה שנתתי לסטודנטיות מאוזבקיסטן: "סוד הצלחתה של יפן" אינו תרופת פלא אחת ויחידה, אלא שורה של גורמים (היעדר קנאות דתית, מרחק ממרכז העולם, תפיסה צבאית ריאליסטית, היעדר סוציאליזם וארגוני סיוע) שסייעו לאליטות שלה לקבל את ההחלטות הנכונות, ובעיקר, מנעו מהן לקבל החלטות שגויות. אין פירושו של דבר שהאליטות ביפן לא ביצעו שגיאות מסוג אחר. שגיאות כאלו היו גם היו, וחלקן הובילו את יפן לאסונות שלא יתוארו. אבל על הנושא הזה נדבר בבוא הזמן בפוסטים הבאים.