ארכיון הבלוג

הנאצי שעבד עם ישראל: מתי סוכן הופך לבעל ברית?

בימי הזוהר של ה-KGB, נהגו הסובייטים לגייס קומוניסטים אידיאליסטים ממדינות המערב, ולרתום אותם למכונת הריגול הסובייטית. לפעמים, אותם סוכנים סירבו לקבל כסף, אך המגייס התעקש לשלם להם בכדי ליצור יחסי תלות. אולם מה קורה, כאשר המקור רואה את עצמו כשווה למפעיל? האם תיתכן ברית שוויונית, פחות או יותר, בין שירות חשאי לבין מי שמוסר לו מידע? ינשוף צבאי-אסטרטגי על מאבק המוסד במדענים הגרמנים במצרים, הנאצי שעבד עבור ישראל, ומנהיגי עולם שניהלו בסתר מגעים עם שירותי ביון זרים.

Credit: Pressmaster, depositphotos.com

תארו לכם שאתם מגיעים למסיבה או אירוע חברתי, ופוגשים שם אדם מקסים בשם סבסטיאן. החיבור ביניכם מיידי: סבסטיאן צוחק מהבדיחות שלכם, מחניף ומתעניין בעבודה המשעממת שלכם (נגיד, במפעל בטחוני כלשהו) שאף אחד אחר לא רוצה לשמוע עליה. לאחר מספר ימים, סבסטיאן קובע אתכם פגישה במסעדת יוקרה שתמיד רציתם לבקר בה אך לא יכולתם להרשות זאת לעצמכם. הוא מפנק אתכם באוכל וביין משובח, ואז מזמין אתכם למועדון טניס שגם אליו – מעשה שטן – תמיד חלמתם להצטרף. סבסטיאן מעלה מדי פעם, בעדינות ובטבעיות, נושאים מקצועיים שקשורים לעבודה שלכם. אתם כמובן יודעים על מה אסור לכם לדבר, אך מדי פעם אתם מתחילים "לגלוש" גם לנושאים סודיים. זה אמנם לא חוקי, אך בכל זאת, סבסטיאן הוא חבר טוב. בשלב מסויים, הוא מציע לכם תשלום קטן עבור מידע, שבו הוא מתכנן – כך הוא אומר לכם – להשתמש למחקר או כתבה עיתונאית כלשהי. לאט לאט אתם מתרגלים לכסף, והוא הופך לחלק מההכנסה החודשית שלכם. כעבור זמן מה, סבסטיאן מכפיל או משלש את התשלום. ואז, מאוחר מדי, מגיעה "שיחת הגיוס" ואתם מבינים שנלכדתם ברשת. מפני שסבסטיאן עובד בשירות ביון זר, ואתם כבר מזמן אשמים בבגידה.

הסיפור ההיפותטי על סבסיטאן נלקח מהספר שרוד כמו מרגל, מדריך של "תובנות CIA" מאת סוכן הביון בדימוס ג'ייסון הנסון. אמנם הספר פופוליסטי למדי, אולם דווקא הדוגמא של סבסטיאן היא אחד החלקים הטובים שבו. הנסון מתאר כיצד קציני איסוף תרים אחרי נקודות תורפה אצל מועמדים לגיוס, בין אם מדובר בתאווה להרפתקאות, אידיאולוגיה, אגו, תסכול, תשוקה לנקמה, פרט אפל שעלול לשמש מושא לסחיטה, או חובות הימורים. אולם לרוב, כסף הוא חלק משמעותי מהתהליך. אפשר לראות בו סוג של מסמר שמקבע את הגיוס והופך אותו ליחסים קבועים של סוכן-מפעיל.  

Amazon.com: Survive Like a Spy: Real CIA Operatives Reveal How They Stay  Safe in a Dangerous World and How You Can Too eBook: Hanson, Jason: Kindle  Store

אכן, בימי הזוהר של ה-KGB, שירות הביון של ברית המועצות, נהגו הסובייטים לגייס אינספור סוכנים במדינות המערב. מועמדים היו בשפע, מפני שבארצות הברית, בריטניה, מערב גרמניה, צרפת ומדינות אחרות לא חסרו קומוניסטים אידיאליסטים או אפילו אנשי שמאל רך שהזדהו עם ברית המועצות או שאפו "לאזן" בינה לבין ארצות הברית במלחמה הקרה. במקרים רבים, אותם אנשים לא רצו לקבל תשלום מהסוכנים הסובייטים שאספו מהם מידע. בדיוק להיפך: הם ראו כסף, ואפילו מתנות יקרות, כעלבון לאמונתם הקומוניסטית. לא בוגדים שכירי חרב הם, אלא מתקני עולם. ובכל זאת, כמעט בכל המקרים, אנשי ה-KGB דרשו מהסוכנים שלהם לקבל תשלום, ומסיבה ברורה. קומוניסט אידיאליסט שעובד בהתנדבות יכול לשרת את ברית המועצות היום אבל להיעלם מחר, אם ייעלב ממשהו שההנהגה במוסקבה תעשה או יחלוק עליה בפרט אידיאולוגי כלשהו. כמו כן, הוא יראה את עצמו כשווה למפעיל שלו, ועל כן עלול שלא לציית להוראותיו. קבלת תשלום או טובות הנאה אחרות, לעומת זאת, יוצרת תלות היררכית קבועה בין המפעיל לסוכן. אמת זו חורגת כמובן מעולם הריגול. כאשר אנחנו מנהלים מערכת יחסים בריאה, מקובל שבני זוג או חברים מחליפים מתנות, אולם פחות נהוג שאחד מהם נותן לשני מזומנים באופן קבוע. הסיבה היא שהחלפת מתנות הדדית נתפסת כקשר שוויוני, ואילו מימון – כקשר היררכי, בדיוק סוג מערכת היחסים שה-KGB ניסה ליצור עם סוכניו.

אולם במקרים מסויימים, מעניינים מאד, ארגוני ביון יוצרים דווקא קשר שוויוני ולא היררכי עם מקורות שהם מגייסים. ב-1964, למשל, גייס המוסד את אוטו סקורצני, מנהיג קומנדו נאצי אגדי, כדי שימסור לו מידע על מדעני הטילים הגרמנים שעבדו במצרים. מנהיגי ישראל וקהילת המודיעין שלה חשבו, בטעות, שמדענים אלו הם סכנה קיומית, מפני שיוכלו לייצר טילי קרקע-קרקע שיגיעו לכל מקום בישראל. בפועל, הפרוייקט המצרי היה כושל, מפני שלארץ הנילוס לא היתה התשתית לייצר טילים ברמת תחכום גבוהה. היועצים הגרמנים (שרובם היו ברמה נמוכה יחסית) לא הצליחו לייצר מערכת ניווט, או לאפשר לטילים לשאת ראש קרב כבד למרחקים גדולים. לפיכך, בפועל, תפקדו הטילים המצריים כמרגמות מגושמות ולא מדוייקות לטווח קצר, ולא יותר מכך. בכל זאת, קהילת המודיעין הישראלית הפנימה את האמת הזאת באיטיות רבה. בשלהי 1962 וראשית 1963, ניסה ראש המוסד, איסר הראל, לחטוף ולרצוח חלק מהמדענים ולאיים על אחרים – ללא הצלחה. במרץ 1963 נאסרו שני סוכני מוסד בשוויץ, והראל הזועם פתח בקמפיין ציבורי שהאשים את המדענים ואת ממשלת גרמניה בניסיון לחולל שואה שנייה. המשבר הפוליטי שנוצר בעקבות צעדיו של ראש המוסד ערער את מדיניות החוץ של דוד בן גוריון, שהתבססה בין היתר על פיוס עם מערב גרמניה, והוביל לנפילתם של הראל ובן גוריון גם יחד. מאיר עמית ולוי אשכול, הרמס"ד וראש הממשלה החדשים, רצו גם הם לפתור את בעיית המדענים הגרמנים, אולם החליטו שהם זקוקים למודיעין מדויק מלב הפרוייקט בכדי להעריך נכונה את רמת האיום. גיוסו של סקורצני נועד לפתור את הבעיה הזאת. הקולונל הנאצי המפוקפק היה קשור להרמן ולנטין, סמל ס"ס לשעבר וקצין הביטחון של המדענים הגרמנים, והיה יכול לשמש "סוכן גישה" עבור המוסד. כלומר, לאפשר מגעי גיוס עם רכז הביטחון של הפרוייקט, שיוכל לספק למוסד מידע פנימי רב ערך.

יחסים שוויוניים בין המוסד לקצין נאצי: אוטו סקורצני – תמונה לשימוש חופשי

לעניינו, חשובה במיוחד הדרך שבה פנה המוסד לסקורצני. כשמגייסים סוכנים, כאמור, מחפשים בדרך כלל "נקודת תורפה", חודרים לפסיכולוגיה שלהם, ואז מציעים תשלום בכדי לבסס את הקשר ולהפוך אותו לקשר תלות היררכי. אולם סקורצני היה עשיר, גאה ורם מעלה מדי מכדי להיות תלוי במוסד מבחינה כלשהי. המגייס שלו, אברהם אחיטוב (לימים ראש השב"כ), ויתר מראש על קשר היררכי איתו, ובמקום זאת התייחס אליו (ולו מן השפה ולחוץ) כקולגה ולא כסוכן. בפגישה שלו עם סקורצני, פתח בדיון מעמיק על מלחמת העולם השנייה, השואה, מדינת ישראל ועניינים של פוליטיקה עולמית, דאג להפריד בין "קצינים מכובדים שמילאו את חובתם" (כמו סקורצני) לבין "פושעי מלחמה" והחניף במיומנות לאגו של בן שיחו. לאחר מכן, "שאל את עצתו" כמומחה מודיעין "מה לעשות בנושא המדענים הגרמנים". סקורצני התחיל "לייעץ", ובמהרה שיתף פעולה עם המוסד בגיוס ולנטין ובמבצעים אחרים. באופן מפתיע, הוא דרש מעט מאד (בעיקר מחוות סמליות הקשורות לטיהור שמו) והיה מוכן לעבוד עבור ישראל גם כשהמוסד דחה בעדינות חלק מבקשותיו. הקשר עם אחד משירותי הביון המפורסמים בעולם החניף לסקורצני, והברית עם אותם "יהודים חדשים" ומוזרים הפכה למעין guilty pleasure סודי שמעולם לא חשף ברבים. הוא המשיך למסור מידע למוסד, כמעט בהתנדבות, עד יום מותו.

המוסד ניהל קשר דומה, שוויוני ובלתי היררכי, עם לודוויג בלקוב, אחד מהתעשיינים המובילים בגרמניה. בעצה אחת עם שר ההגנה לשעבר פרנץ יוזף שטראוס, חבר ותיק ומושבע של מדינת ישראל, דאג בלקוב לספק לישראלים מידע על מדעני הטילים הגרמנים במצרים, והציע להם עבודה בחברות שלו בכדי למשוך אותם חזרה מארץ הנילוס. בסופו של דבר, התגלו ההצעות המפתות של בלקוב כיעילות הרבה יותר ממבצעי החטיפה, ההתנקשות והאיומים של איסר הראל ב-1962 וב-1963. בהקשר זה, מעניין גם לראות כיצד התנהלה מערכת היחסים בין המוסד לבין בלקוב. הקשר הראשוני איתו נוצר באמצעות קצין משטרה בכיר ש"הושאל" למוסד. הלה היה ייקה מבוגר ומשכיל, שהיה מיומן במשא ומתן עם גרמנים ממעמד חברתי גבוה. לאחר יצירת הקשר הראשוני, הוזמן בלקוב לטיול מפנק בישראל, בתקופה שבה גרמנים מעטים יחסים הורשו להיכנס לארץ הקודש. לכאורה הגיע לשיחות עסקים, אבל למעשה סייר בארץ לאורכה ולרוחבה ביחד עם בכיר במוסד, שניהל איתו שיחות עמוקות על פילוסופיה, היסטוריה ופוליטיקה בינלאומית. בלקוב לא קיבל כסף מהביון הישראלי. הוא סייע מרצונו הטוב, כפי שמסייעים לחבר ולבעל ברית. קשה להאמין גם שגיוס רגיל, באמצעות כסף, היה עובד עם אדם כל כך עשיר ועוצמתי, ממעמד חברתי כל כך גבוה. נסיונות כאלו היו נתפסים בעיניו כהשפלה גרידא.

הוזמן לביקור בישראל – לודוויג בלקוב, פורטרט מאת גונטר ריטנר, CC-BY-SA 3.0

קשר שוויוני בין שירותי ביון ובין מקורות הרבה יותר נפוץ מכפי שנדמה לנו, אולם חוקרים של הריגול נוטים משום מה להתעלם ממנו. תוכלו לקרוא בספרים רבים, למשל, שמחמוד עבאס (אבו מאזן) היה סוכן KGB, או שהמלך חוסיין היה סוכן CIA. אמת, מלך ירדן קיבל כסף מה-CIA, ויתכן גם שמחמוד עבאס קיבל תשורות מה-KGB (לי אין מידע על זה). בכל מקרה, המעמד של האישים הללו היה רם כל כך, עד שאי אפשר לדבר על קשר תלות בינם לבין שירותי הביון שעמדו איתם במגע. אפשר לנתח באופן דומה גם את המגעים של רוברט איימס, קצין האיסוף האגדי של ה-CIA, עם בכירים באש"ף, ובראשם עלי חסן סלאמה, הנסיך האדום. מדובר, למעשה, בערוץ מגעים חשאי בין כוחות פוליטיים שונים, ארה"ב ואש"ף, או בברית פוליטית חשאית, יותר מאשר ביחסי סוכן-מפעיל. נראה שכאשר מנתחים את הקשר בין ארגון ביון ומקורותיו, יש להקדיש תשומת לב יותר רבה להיררכיה, ליחסי הכוח ולתלות ביניהם, ולבדוק את מידת הסימטריה או חוסר הסימטריה שבתוכם. השאלה, האם המקור הוא סוכן או בעל ברית, עשויה להשפיע על אופי המידע שהוא נותן, הערכתו של המידע, התמורה שהוא מקבל מהמקור, ובעיקר, האופן שבו הם מתמרנים זה את זה.

%d בלוגרים אהבו את זה: