נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. הנסיכה המפונקת של אוזבקיסטן התנהלה ברחבי המדינה כעריצה חסרת מעצורים, עד שנפלה בפתאומיות מפתיעה. הסיפור הזה, כפי שנראה, מלמד אותנו לקח חשוב על הסכנות שאורבות לרפובליקות דיקטטוריות כמו אוזבקיסטן, טג'יקיסטן או – קרוב יותר אלינו – מצרים. מה הקשר בין רפובליקות כאלו לאתלט שנתפס שריר באחת מרגליו? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

גולנארה קרימובה

נא להכיר: גולנארה קרימובה. זמרת רומנטית, דיפלומטית, משוררת, מיליונרית עם עסקים חובקי עולם, וגם – בתו של אסלאם קרימוב, הדיקטטור של אוזבקיסטן. במשך שנים היתה גולנארה הנסיכה הבלתי מעורערת של הרפובליקה המרכזית אסייאתית, מדינה חשובה שניצבת על דרך המשי העתיקה, כיום צומת דרכים של מעבר גייסות וצינורות נפט וגז. הסיפורים עליה היו אינסופיים. ביום, היא השתתפה במסיבות עיתונאים עם שועי עולם, ייצגה את ארצה במדינות זרות וניהלה קרנות צדקה ופיתוח כלכלי. בלילות, היא הזמינה סלבריטאים, כגון שחקן העבר הצרפתי ז'ראר דה-פרדייה, לשיר איתה שירים רומנטיים נוטפי דבש בדואטים ולהשתתף בסרטים שהפיקה (ראו להלן את הדואט בין השניים, "השמיים שותקים" – שמילותיו לקוחות מספר השירים של גולנארה). בין לבין, היא הספיקה להתעלל באינספור אזרחים אוזבקיים, להשתלט על שטחים יקרים בבירה טשקנט ובעיר העתיקה סמרקנד, המפורסמת ביופיה. החנויות והעסקים שלה מילאו כל פינה. וכשלא היתה יכולה לקנות – לקחה בחוזק יד. לפני שנים מספר, פרסמה נטלייה אנטלבה, כתבת הניו יורקר, את סיפורו של אלישר (שם בדוי), בעל מסעדה אופנתית בטשקנט. לאחר ביקור קצר של גולנארה במסעדה, הגיעו אליה בריונים עוטי מעילי עור והחרימו אותה עבור הנסיכה. אלישר עצמו נרדף על ידי המשטרה ורשות המיסים, ולבסוף נאלץ להימלט חסר כל לקזחסטן.

אבל לבסוף, גילתה גולנארה לאימתה שהכוח שלה היה מבוסס על אוויר. לא ברור מדוע ואיך הגיעה הנפילה. אולי, כפי שסבורים אחדים, הסיבה נעוצה בביקורת פומבית שמתחה גולנארה על שלטונו של אביה, באחת מהבמות הרבות שבהן הופיעה. אחרים חושבים ששמרנים בממשל האוזבקי זעמו זה זמן רב על ראוותנותה של הנסיכה, חיבתה לתרבות מערבית מודרנית, השערוריות שהיא גורמת, ובכלל על כך שאישה מחזיקה בתפקיד רם כל כך. דעה אחרת גורסת שהנפילה הגיעה בשל סכסוך בין גולנארה לבין ראש שירותי הביטחון האימתני של אוזבקיסטן. יתכן שכל התשובות נכונות. יהיה אשר יהיה, לפני כשלוש שנים, החליט הנשיא קרימוב לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו. היא נעלמה ל"מעצר בית" (ככל הנראה בארמון המשפחתי), החנויות שלה נסגרו, שמה הוסר מכל במה ציבורית והיא חדלה להופיע באמצעי התקשורת.

החליט לשים קץ לקריירה הציבורית של בתו – נשיא אוזבקיסטן אסלאם קרימוב

אולם הסברה המעניינת ביותר, והיא מובילה אותנו לעניין העיקרי, היא שאויביה של גולנארה מיהרו להיפטר ממנה בעיקר משום שנתפסה כיורשת אפשרית של אביה. הנשיא קרימוב, ששולט במדינה ללא מיצרים מאז העצמאות ב-1991 (ולמעשה גם קודם לכן– כממונה הסובייטי על האזור), הוא אדם מבוגר וחולה. כשיאסף אל אבותיו, מי בדיוק יירש אותו? זאת אחת הבעיות ברפובליקות דיקטטוריות מסוגה של אוזבקיסטן. בניגוד למונרכיות ולדמוקרטיות, אין במדינות כאלו מערכת מסודרת להעברת השלטון. וגם אם האליטה כבר הסכימה על יורש – עצם תהליך הירושה עלול להוביל לכאוס ומהומות שאת סופן מי ישורנו, משום שהציבור עשוי לא לקבל את היורש המיועד. הבעיה נעוצה, למעשה, במנגנון הלגיטימיות של דיקטטורים נשיאותיים, באוזבקיסטן ומעבר לה.

מקריאה ומשיחות עם אוזבקים רבים, התרשמתי שמעטים מהם מחבבים את שלטונו המושחת והעריץ של הנשיא קרימוב, אבל בכל זאת תומכים בו בלית ברירה. הם מפחדים מכאוס, ממהומות, ממלחמת אזרחים וגם מהקיצוניות האסלאמית שמציצה מעבר לפינה. במהלך השיחות הללו, שמעתי אינספור פעמים את המשפט: "רק שלא נהיה כמו אפגניסטן". הלגיטימציה של קרימוב, במילים אחרות, נשענת לא רק על השירות החשאי ושלטון האימים, אלא גם על חשש עמוק של התושבים שבהעדר מנהיג חזק עלול להיות יותר גרוע. הדבר נכון שבעתיים בטג'קיסטן השכנה, שם מוכנים רבים לסבול את העריצות והשחיתות של הנשיא אמאמולי רחמון, רק לא לחזור למלחמת האזרחים האיומה של שנות התשעים. בעיני טג'יקים לא מעטים, רחמון, על כל חסרונותיו, הוא האדם שהביא להם שקט וביטחון, ואת הזכות לצאת לרחוב, לעבוד, להתפרנס ולהנות מחיי תרבות ופנאי בלי לפחד מכדורי רובה, פצצות ומיליציות חמושות.

הביא סדר וביטחון – נשיא טג'יקיסטן אמאמולי רחמון

אליה וקוץ בה. הדאגה לשקט ולביטחון, לוז הקיום של דיקטטורות נשיאותיות מהסוג הזה, נותן לגיטימציה לממשלות לדכא כל סוג של מחאה, אופוזיציה או התעוררות ציבורית. השקט שמשתחרר, בתורו, מחזק את נרטיב "שמירת השלום" של הממשלה. ותמיד יש דוגמאות בחוץ, סוריה, עיראק או אפגניסטן, כדי להבהיר לתושבים מה קורה כשהשקט אינו נשמר. אבל בדיכוי כל סימן של התעוררות ציבורית יש בעיה מבנית עמוקה. ללא מוביליזציה של הציבור, ללא נכונות לתת לאנשים שותפות כלשהי בדיון הציבורי, הממשלות של קרימוב ורחמון יכולות להשיג תמיכה בחירוק שיניים, אבל לעולם לא התלהבות, ובדרך כלל (מחוץ לשכבה מצומצמת של בעלי אינטרסים), אין להם ציבור רחב שיוכל לבוא לעזרתם בשעת צרה. למשל, כאשר הנשיא (שהשקט והביטחון נזקף לזכותו) הולך לעולמו, ואחד מיורשיו הפוטנציאליים מורד, כאשר פורצים מלחמה או משבר כלכלי, או כאשר מתחילות מהומות אתניות שפוגעות בסדר של חיי היומיום.

בהקשר הזה, ניתן להמשיל את הדיקטטורה הרפובליקאית לאתלט שנתפס לו שריר חשוב באחת מגפיו. הפגיעה בשריר (בדרך כלל זיכרון של כאוס אלים או מלחמת אזרחים) מרתיעה אותו מלהזיז את הרגל או את היד הספציפית, ומסיבה טובה! אולם כאשר היד נשארת קפואה, מצבו של השריר התפוס עשוי להחמיר – דבר שכמובן מרתיע את האתלט אף יותר מלהשתמש בו. ואז – כאשר יגיע מצב חירום ויהיה חייב להשתמש בשריר, יגלה שהרגל והיד כבר לא נשמעות לו. אין צורך לדמיין את התופעה הזאת כמקרה תיאורטי: ראינו אותה מתרחשת מול עינינו ממש, במצרים השכנה. בניגוד לרושם שנוצר לפעמים בחלק מאמצעי התקשורת, חלק גדול מהציבור המצרי תמך במשטר הישן של מובארק לאורך כל הדרך, תמיכה שהתפרצה לבסוף בזמן ההפיכה של גנרל סיסי. אולם הדיכוי של כל מוביליזציה עממית, כל התעוררות ציבורית-פוליטית על ידי המשטר עצמו, מנעה מתומכיו של מובארק להתארגן ולהגן עליו ביעילות כאשר הגיעה שעת החירום. היחידים שעשו זאת היו בריונים שכירים, וזה לא היה מספיק. ההמונים שתמכו במובארק, שהמשטר הרגיל אותם להישאר בבית, נשארו במהלך רוב המהפכה מול מקלטי הטלוויזיה.

ה"שריר התפוס" בדיקטטורה לא חייב להיות רתיעה ממוביליזציה והשתתפות של העם בפוליטיקה, אם כי הגורם הזה כמעט תמיד נוכח. במקרה של אוזבקיסטן, ופרשת גולנארה הוכיחה, אחת הבעיות העיקריות היא היעדר מנגנון מסודר של ירושה, או לפחות מנגנון ירושה שחשוף לעיני הציבור האוזבקי. עצם העובדה שנסיכה מפונקת ואכזרית, כוכבת פופ בעיני עצמה, כמו גולנארה קרימובה, היתה מועמדת רצינית לכתר, ושהיריב העיקרי שלה הוא ראש שירותי הביטחון (אדם שנוא בפני עצמו) – אומר דרשני. בהתאם למטפורה של השריר התפוס, המשטר פוחד לדבר על סוגית הירושה. המדינה כולה הרי תלויה בדמותו של הנשיא קרימוב – האיש שתמונותיו וציטוטי החוכמה שלו תלויים בכל פינת רחוב באוזבקיסטן. עצם ההודאה שמדובר, בסופו של דבר, בקשיש עם בריאות רופפת, עלולה לערער את ייראת המשטר בקרב הציבור. אולם היעדר הדיון בבעית הירושה, כאשר יש עוד זמן, מחמיר את המצב במעגל קסמים הרסני. וכשתגיע השעה שהמשטר יאלץ להניע את השריר התפוס, היינו, להציג יורש לגיטימי בפני הציבור, יתחילו לעלות השאלות. האם גם האיש הזה, ככל הנראה מושחת ועריץ כקודמו, ואולי אפילו יותר, יביא לנו סדר וביטחון? מה הוא עשה בדיוק? אין לו הרי את ההישג המיתולוגי של בניית אוזבקיסטן העצמאית, כמו לנשיא הקודם. העובדה שהאליטה שומרת את זהות היורש בסוד, בהנחה שהוחלט על יורש, כמובן מונעת מהציבור להכיר אותו ולהתרגל אליו בהדרגה. התוצאה יכולה להיות מאבק ירושה אכזרי, מהומות והתמוטטות הסדר הרפובליקאי כולו.

חשוב להבהיר: הטור הזה אינו טוען בשום פנים ואופן שחירות עדיפה בהכרח על סדר ועל ביטחון. כל מי שמדבר עם אנשים שחוו מלחמת אזרחים, יודע שלפעמים עדיף שלטון עריץ, ואפילו מושחת, על האכזריות התהומית וסכנת המוות היומיומית הכרוכה במלחמות כאלה. הבעיה היא שפולחן הסדר והביטחון של משטרים עריצים יוצר בעיות רדומות, עליהן תשלם המדינה בריבית דריבית כשיגיע משבר רציני. הפיתרון, בסופו של דבר, הוא להניע את השריר התפוס בהדרגה. לא לעבור מיד לדמוקרטיה בנוסח מערבי, אלא לערוך רפורמות הדרגתיות: לשתף בשלבים חלקים הולכים וגדלים של הציבור בפוליטיקה, להתיר לאט לאט תנועות אופוזיציה מסויימות, ליצור דיון מוגבל, אבל עדיין רציני בפרלמנט. ובמקרה של בעית ירושה, לבחור יורש עם קרדיט (רצוי לא בן משפחה של הנשיא) ולהציג אותו בהדרגה בפני הציבור. מונה אל-תחאווי, עיתונאית מצריה ואחת מכוכבות ה"אביב הערבי", אמרה ברגע של גילוי לב שאם מובארק היה מציע את הרפורמות החלקיות שהציע בזמן המהומות, עשרה ימים קודם לכן, כשהוא היה בשיא כוחו, הוא היה נחשב לגיבור. עשרת הימים של הרפובליקות הדיקטטוריות במרכז אסיה עשויים לחלוף אף הם במהירות רבה, ולתפוס את האליטות מופתעות. אז, כרגיל, יהיה כבר מאוחר מדי.

דרומה עם הנילוס

מסע בדרום מצרים מקהיר ועד לגבול סודאן

 איך נראה הדרום, רגע לפני המהפכה?

לתמונות שלי ממצרים – ראו באתר פוטובאקט, ומבחר מצומצמם יותר גם בדף הפייסבוק שלי, כאן.

הנילוס

מאמר זה הוא שני בסדרה. לקריאת המאמר הראשון, "בין פרעה למוחמד- יומן מסע במצרים", לחצו כאן.

לאחרונה התראיינתי ברדיו "גלי ישראל" על המצב במצרים. לשמיעה, לחצו כאן. לניתוח צבאי של המהפכות במצרים, איראן, לוב וסוריה- קראו את מאמרי, "האביב הערבי ואומנות המהפכה".

 ארץ הנילוס עוברת כיום שינוי דרמטי: הדרמה בכיכר תחריר עודה נמשכת, המועצה הצבאית העליונה עדיין דבקה בשלטון, והאחים המוסלמים צפויים לזכות בהישג נאה בבחירות. בינתיים, נעה מצריים בין הקטבים של פירוד עדתי ואחדות לאומית, הרוח הליברלית שנשבה בתחריר וקיצוניות דתית. ההתפתחויות, לפי כל הפרשנים – אינן בהכרח מבשרות טובות לישראל וליחסנו עם השכנה הדרומית החשובה. ואכן, בתוך התרגשות הבחירות, תרועות הניצחון הצפויות של האחים המוסלמים, ענני הגז המדמיע וההמונים המפגינים- קשה לראות את המדינה המקסימה והרגועה שטיילתי בה בינואר השנה.

 אני, ככל הנראה, הייתי בין הישראלים האחרונים שטיילו במצרים עצמה, בקהיר, אלכסנדריה והדרום, ממש ברגע האחרון לפני המהפכה. תיירים ישראלים מעטים מגיעים לקהיר, אך מעטים עוד יותר מגיעים לדרום, לאסוואן, לוקסור ומקדש אבו סימבל, פלא העולם שליד גבול סודאן. אני נסעתי לשם, והחוויה היתה בלתי נשכחת. רכבת לילה מקהיר, ואתם מוצאים את עצמכם במצרים אחרת- שמרנית, כפרית ושקטה יותר, אבל יפה ומרתקת לא פחות.

בסיום המאמר- ממטעמי המטבח המצרי, וכמה טיפים על לינה בקהיר, לוקסור ואסוואן.

 לוּקסוֹר

מקדש חתשפסות

ללוקסור הגעתי ברכבת לילה. מי שלא נסע ברכבת הלילה המצרית היוקרתית אָבֶּלָה, לא ראה שירות משובח מימיו: תא פרטי לכל אחד עם מיטה נוחה, ארוחות ברמה סבירה שמוגשות בידי מלצר (כחלק ממחיר הכרטיס), ווילונות קטיפה על החלונות. נסעתי כבר ברכבות לילה במדינות כמו סין, אוזבקיסטן, הודו ורוסיה, ומעולם לא נתקלתי בשירות מוצלח כל כך (וכמובן שהמלצר/כרטיסן ביקש בסוף, איך לא, בקשיש…)

 ללוקסור, שנקראה פעם תביי, יש מקום של כבוד בתרבות המצרית העתיקה. היא היתה בירתן של הממלכה התיכונה והממלכה החדשה, ועדיין נמצאים בה מקדשי ענק מצריים שהשתמרו באופן יפה יחסית. מקור שמה של העיר הוא במילה הערבית אוּקְסוֹר (ביצורים). העיר עצמה שמרנית מאד, ומוזנחת הרבה יותר מאשר קהיר, שלא לדבר על אסוואן המטופחת וההדורה. בעלת המלון האוסטרלית שלנו אמרה שהיא לא יכולה לצאת לרחוב ללא כיסוי ראש, בלי שהשכנות ילחשו מאחורי גבה שהיא זונה.

לוקסור, שכלכלתה מתבססת בעיקר על תיירות, מתאוששת לאט לאט מההלם של האירועים הטרגיים של 1997. ביום הרה גורל, בשעת בוקר מוקדמת, חבורה של טרוריסטים אסלאמיים סגרה מההרים על תיירים ממדינות שונות שבאו לבקר במקדש חתפשסות – וקצרה אותם למוות בנשק אוטומטי. 59 תיירים נספו, ואיתם ארבעה מצרים, עד שהמחבלים נתקלו במחסום משטרתי ונאלצו להתאבד. לזכותה של הממשלה המצרית יאמר, שהיא הפיקה לקחים מהפיגוע הרצחני. המקדש מלא בשומרים חמושים, בדרך אליו יש מחסומים משטרתיים, וגם ברכסי ההרים השולטים על עמק המלכים הוקמו תחנות משטרה. הטבח הנורא גם נתן מכה לתנועה האסלאמית הקיצונית במצרים (להבדיל מהזרם הממסדי יותר של האחים המוסלמים) ממנה עדיין לא התאוששה, והפנה זעם רב של האוכלוסייה כנגדה. מאז, לא היו עוד פיגועים בלוקסור, והתיירות באזור התאוששה לאט לאט ושבה לממדיה המקוריים.

מקדש לוקסור בלילה

מרכז העיר של לוקסור נשלט בידי הריסותיו ועמודיו של מקדש לוקסור, מראה יפה במיוחד בלילה כאשר העמודים והפסלים מוארים באור מבהיק. מהמקדש נפרשת שדירת הספינקסים העתיקה, שהשלטונות מנסים עכשיו לחדשה, המובילה בדרך של שלושה קילומטרים למקדש המונומנטלי קרנאק שבפאתי העיר. קרנאק עצמו הוא חוויה של גודל ועוצמה – אם כי באופן אישי ראיתי מקדשים מצריים יפים יותר, למשל בפיליי (אסוואן) או במדינת חאבו, בגדה המערבית של הנילוס ליד לוקסור. הוא ענק, וכדאי להשקיע זמן מסויים בשיטוט בין עמודיו העצומים. אפשר לקחת גם שיט על הנילוס לאי הבננות. האי עצמו אינו מרשים במיוחד – אולם השיט עצמו היה לדעתי מהנה, במיוחד בשקיעה.

החוויה החזקה ביותר בלוקסור לדעתי היא הביקור בעמק המלכים, שבגדה המערבית – המדברית של הנילוס. ישראלים שימו לב! באופן רשמי, הביקור בעמק המלכים לישראלים מחייב שיירה משטרתית, אך בניגוד למתרחש באסוואן ואבו סימבל, לא אוכפים כאן את החוק היטב. עם זאת, במהלך הביקור בעמק המלכים, לא כדאי לומר לכל שוטר מזדמן שאתם ישראלים, והם לא מבקשים דרכונים. בכל מקרה, מומלץ לקחת לעמק המלכים סיור מאורגן, בהדרכתו של חוקר מצרים העתיקה האדיב והרהוט עלאא' א-דין (טיולי אלאדין). את הסיור ניתן לארגן דרך המלונות השונים, ובמיוחד דרך ההוסטל "בומרנג" של מִיָה, האוסטרלית השנונה בעלת חוש ההומור המוזר (המגורים אצל מיה, דרך אגב – הם חוויה בפני עצמה. מעבר להוסטל המצויין, יש גם את חוש ההומור היחיד במינו של הבעלים. כשתגיעו תחוו בעצמכם!). במהלך הסיור שלנו, עלאא' גילה ידע רב, והשכיל לקחת אותנו למקומות הנכונים. זה חשוב מאד מאד, מפני שהכרטיס מקנה כניסה רק לשלושה קברים לפי בחירתכם, ואתם זקוקים למדריך שיידע להכניס אתכם למקומות היפים ביותר. הקברים עצמם הם מנהרות תת קרקעיות, מוארות באור רך – וניתן לראות בהם את ציורי הקיר היפים ביותר במצרים, בצבעים עזים וחזקים שהשתמרו היטב ומבטאים רגשות חזקים: אלים ואלות, פרעונים מכים באויביהם, מלכות מגישות מנחות לישויות שמיימיות, כוהנים וסופרים עוסקים במלאכת הקודש, ועוד עושר ומגוון שאין כמוהו מעולם המלוכה והכהונה של מצרים הקדומה. מומלץ לשלם את מחיר הכניסה הנוסף לקברו של רעמסס, אולם לא לקבר תות-אנך-אמון: אין מה לראות שם לאחר שכל האוצרות נלקחו למוזיאון המצרי.

ציורי קיר בעמק המלכים

הסיור שלנו לעמק המלכים כלל גם את המקדש היפה במָדִינָת חַאבּוּ, ואת מקדש חתשפסות הענק ואומר ההוד (שבו התבצעה התקפת הטרור הרצחנית של 1997). מדרגות אדירים מוליכות למבנה עצום ורחב, שבכניסה לשעריו עומדים פסלי ענק. חתשפסות היתה הפרעונית הגדולה ביותר (גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה פיזית) – והיא נהגה לפסל את עצמה כגבר למחצה, כולל הזקן המלאכותי של הפרעונים. מקדש חתשפסות הוא אחד המקומות היפים ביותר בגדה המערבית בפרט ובלוקסור בכלל, ואסור בשום אופן להחמיץ אותו. וכתוספת, המדריך שלנו לקח אותנו גם לכפר של סתתי אבן. מדובר, כמובן, בניסיון לשכנע תיירים לקנות מזכרות (שעמלה שמנה מהן הולכת למדריך עצמו) – אולם הכפר והחנות עצמה היו יפים מספיק בכדי להצדיק זאת.

             ולבסוף, ביקור בשוק של לוקסור הוא גם חוויה מעניינת, בגלל ההבדל העצום בין השוק המקומי לשוק התיירותי, לא רק במחירים אלא גם במראה הכללי. בעוד השוק המקומי נראה כמו שכונה שנלקחה מרומן של נג'יב מחפוז, היינו – מלוכלך, רועש ובוצי, אולם עמוס בסחורה טרייה (אנחנו קנינו שקית תמרים מתוקים כדבש), השוק התיירותי מרוצף, נקי, ממוסחר ויקר בהרבה – כמו שני עולמות שונים, למרות שהם נמצאים באותו הרחוב.

בשוק של לוקסור

אסוואן

שקיעה על הנילוס, אסוואן

אסוואן, בירת הדרום השקטה והרוגעת, היתה מאז ומתמיד השער של מצרים לאפריקה. ועד היום, חלק גדול מהאוכלוסיה בעיר שייכת למיעוט הנוּבִּי – עדה אפריקאית שחורה ששומרת על שפתה הייחודית ומנהלת יחסים מורכבים עם הרוב הערבי במצרים. בכלל, הנוּבִּים, שחלקם הגדול עוסקים בתיירות, הם מלאי סתירות: עם שפעם היה אחד מהאויבים העיקריים של מצרים העתיקה, רואה את עצמו היום כיורשה ומשמר שפתה ותרבותה. אחדים מהם, מצד שני, אף טוענים לשותפות גורל עם היהודים – כי שני העמים היו משועבדים לפרעה. אני זוכר עוד שיט על הנילוס עם קפטן נובי, לעת שקיעה, שאמר לי כי הנובים והיהודים אחים, ובעוד אנחנו משיחים בסיפורי תורה על הנילוס בערבית מצרית קלוקלת, "עשיתי לו את היום" כאשר סיפרתי שאשתו של משה רבינו היתה "כושית", היינו – נובית…

עם סלים השייט, על הנילוס באסוואן

            הטרגדיה הנובית נמשכה גם בעידן המודרני. כאשר הנשיא גמאל עבד אל נאצר החליט לבנות את סכר אסוואן העליון כדי לספק אנרגיה למצרים, מחצית מארצם של הנובים טבעה מתחת לאגם נאצר, וכפרים שלמים הועתקו למקומות אחרים. ביחד איתם הועתקו גם מקדשים מצריים עתיקים, ביניהם גם מקדש אבו סימבל המפורסם שליד גבול סודאן.

אסוואן גדולה יותר מלוקסור, אך בניגוד אליה – עושה רושם של עיירה קטנה ושקטה. משום מה, היא גם מטופחת הרבה יותר. עיר יפה, נקייה, עם דרכים סלולות, שיכונים חדישים ומודרניים, שוק שוקק חיים ומטופח, וטיילת יפיפייה לאורך הנילוס המנומר באיים פסטורליים. בשום מקום במצרים הנילוס אינו מרהיב ביופיו כמו באסוואן – והשיט בין אייו בפאלוקה הוא חוויה שאין שני לה. השייטים יכולים לקחת את התיירים המעוניינים בכך לפארק שעל אי קיצ'נר, לחורבות של האי אלפנטינה (ייב המקראית), לשעבר מושבה של שכירי חרב יהודיים (כן, כן) שנשכרו כדי לשמור על גבולה הדרומי של מצרים הקדומה, או ברחובותיו של כפר נובי שקט.

היעד היפה ביותר הוא לדעתי האי פיליי – שבתוכו נמצא מקדש הנושא שם זה. ההגעה למקדש מסובכת יחסית – צריך לקחת מונית למעגן המעבורות, לשלם מחיר כניסה, ואז להתמקח עם השייטים על מחיר ההפלגה לאי עצמו. כל הסיפור די יקר, בעיקר למי שלא יודע להתמקח היטב וחזק, אבל שווה כל לירה. המקדש עצמו יפה למדי, בעיקר ציורי הקיר והפסלים על קירותיו העתיקים, אולם החוויה הופכת למושלמת בשל נוף הנהר הפסטורלי הנשקף ממנו. מבט על האור שמשתקף על המים מהחומות העתיקות מעלה מהאוב את זיכרונם של אלים עתיקים ומלכים נשכחים, אין מקום שהפולחן המצרי העתיק מורגש וקיים יותר מאשר בפיליי. וזו אירוניה – מכיוון שהמקדש מייצג דווקא את סוף הסיפור של מצרים העתיקה. הוא נבנה בתקופת ההלניסטית, ומי שיסתכל היטב על קירותיו יוכל לראות את שילוב הסגנונות, היווני והמצרי. ואולי דווקא משום שהמקדש מייצג את סוף דרכה של הציביליזציה העתיקה הזאת, הוא מרתק פי כמה, מעין מצבה לעולם שהיה ואיננו.

מקדש פיליי

מקדש פיליי

את היעדים העיקריים האחרים באסוואן – הסכר המפורסם שבנה הנשיא גמאל עבד אל נאצר והמוזיאון הנובי – לא הספקנו לראות בשל מחסור בזמן.

ועוד משהו מעניין על אסוואן: כשהגענו, העיר לבשה חג והתכוננה לביקור של הגברת הראשונה, סוזאן מובארק. כדי שלא תראה חלילה קירות מתקלפים על בתים ישנים, רשויות העיר הורו לתלות וילונות סגולים מפוארים על כל קירות הבתים האלה. ממש כפרי פוטיומקין בנוסח מצרי. זאת ועוד: אסואן, בניגוד לקהיר וללוקסור, היתה מלאה בתמונות של הנשיא מובארכ. ולמי שלא הבין לאן "נוטה ליבם" של תושבי העיר (או אלו שמדברים בשמם), גם כתובות: "אני אוהב אותך, הנשיא".

השוק באסוואן

אסוואן היא אזור רגיש במיוחד מבחינה בטחונית, בשל היותה קרובה לגבול עם סודאן, ולפיכך הפיקוח על ישראלים בה הוא הדוק יותר. כשתחזרו למלון בפעם הראשונה תראו את המוח'אבארת מחכים לכם, עם הצעה להבטחה צמודה (שכרגיל אפשר לדחות, בכפוף לחתימה על טופס ויתור). בכל מקרה, שומר אישי ימתין לכם בכוננות בלובי של המלון למקרה שתצטרכו אותו. ישנם בעיר מלונות שמסרבים לקבל ישראלים! באופן כללי, ולא רק לישראלים, מומלץ להתאכסן במלון קיילני המקסים שקיבל אותנו בברכה. הבעלים האדיב שלו, מוחמד, אף נתן עצות מצוינות בנוגע למסעדות ואטרקציות בעיר (לא לפספס את מסעדת אל מסרי, או את מסעדת פנורמה היפה על גדות הנילוס). יתר על כן, מוחמד אף סיפר לנו את הסיפור המלא על נהלי הנסיעה הסבוכים של תיירים ישראלים למקדש אבו סימבל.

מקדש אבו סימבל

"אני אומר לכם את האמת בכנות, ולא אנסה לסובב אתכם כמו אחרים. כישראלים, להגיע למקדש אבו סימבל יעלה לכם כסף…"

אשרף, סוכן הנסיעות במלון איזיס

אם אסוואן עצמה רגישה מבחינה ביטחונית, אזי הדרך המדברית המשתרעת דרומה לכיוון מקדש אבו סימבל בואכה סודאן, מעלה את כל הפראנויות האפשריות בממסד הבטחוני של מצרים. המקדש נמצא מספר שעות דרומה מאסוואן, ארבעים קילומטרים מגבול סודאן, הדרך אליו קרובה לאתרים אסטרטגיים רבים, כמו סכר אסוואן העליון,  ומתפתלת בשטח קשה לגישה לאורך הגבול. במיוחד לאור התקפת הטרור בלוקסור ב-1997 והקרבה לסודאן, ממשלת מצרים לא לוקחת שום סיכונים – וכל התיירים הנוסעים לאבו סימבל מחוייבים לנסוע בשיירה משטרתית הנוסעת פעמיים ביום. אלא מה? תיירים ישראלים אינם יכולים לנסוע באוטובוסים בשיירה, אלא מחוייבים במונית מאובטחת מיוחדת. בגלל כל הטרדות, סוכני נסיעות רבים מסרבים לקחת ישראלים מלכתחילה. מכיוון שמקדש אבו סימבל, לדעתי ולדעת שותפי לטיול, הוא האתר המרהיב ביותר במצרים – ואסור לפספס אותו בשום פנים ואופן – ישנם שתי דרכים לעקוף את הטרדה הביטחונית. אופציה אחת היא לקחת אוטובוס ציבורי, שבו לא בודקים בד"כ דרכונים, אולם יש בו הקצאה של ארבעה מקומות בלבד לתיירים באוטובוס, וגם הנסיעה ארוכה ומייגעת. אופציה יקרה אולם מומלצת היא טיסה – שחוסכת את סיפור האבטחה, והיא מהירה ונוחה. החיסרון היחיד הוא שיש רק שעה וחצי לראות את המקדש עד הטיסה חזרה (אלא אם כן בוחרים ללון במקום) .

צילום משותף עם רעמסס השני, מקדש אבו סימבל

            אין מילים לתאר את מקדש אבו סימבל – ולדעתי מדובר באחד מפלאי העולם. פסלי ענק חמורי סבר, חצובים בסלע, מגלמים את גדול הפרעונים של הממלכה החדשה, רעמסס השני – כאילו שומרים על הסודות הטמונים בקברו. בקבר עצמו, ובמקדש הסמוך להאתור (אלת האהבה) ישנם תגליפים וציורי קיר יפיפיים, אולם האטרקציה העיקרית באתר- העולה על כל השאר – היא בלי ספק פסלי הענק של רעמסס החצובים מתוך ההר. כאשר מסתכלים על המקדש בנשימה עצורה ובפה פעור (באמת, זו לא הגזמה, ומי שהיה שם יודע) אפשר לשכוח שזה לא מיקומו המקורי. כאשר הקימו את סכר אסוואן העליון, אגם נאצר איים להטביע את המקדש כולו, ובאחד הפרויקטים ההנדסיים המורכבים ביותר במאה העשרים העתיקו אותו ממקומו במאתיים מטרים. התוצאה מעניינת. המצרים העתיקים תכננו את המקדש כך שפעמיים בשנה, ביום ההולדת של פרעה וביום הכתרתו, תאיר קרן אור את פסליו של רעמסס השני בקודש הקודשים שבלב המקדש. רק פתאח, אל האפלה, יישאר תמיד בחושך. מתכנני ההעברה היו מודעים לכך וניסו לשמר את האפקט, אולם בגלל הזוית השונה של הגבעה, ההארה של הפסל מתרחשת פעמיים בשנה, יום אחד מאוחר יותר…

פינת המטבח המצרי

כפי שכתוב בלונלי-פלנט, המטבח המצרי אינו יכול להתחרות באלופי הקולינריה של המזרח התיכון כמו לבנון, טורקיה ואיראן, והאוכל בו נוטה להיות חד גוני ולא מגוון. מצד שני, איש לא אומר שזה פוגם בטעם. ומי שאוהב פאסט-פוד מזרחי, ייהנה מהאוכל המצרי עד מאד.

מעצמת הקושארי, מסעדת אבו טארק בקהיר

קושארי: אחת המנות העממיות הפופולאריות ביותר: אטריות, עדשים, רוטב עגבניות ובצל מטוגן, עם תוספת של מיץ לימון ורוטב חריף. המקום הטוב ביותר לאכול את המנה המשביעה הזאת הוא המסעדה של אבו טארק (רחוב שמפוליון 40, חמש דקות הליכה מכיכר אל תחריר). המסעדה הזאת, מוסד קהירי ותיק ומכובד, הוא בניין שלם בן ארבע קומות שמגיש אך ורק קושארי מהביל למנה עיקרית, ופודינג אורז מתוק וטעים לקינוח. והמחירים? זולים עד מאד. אבו טארק מתפאר ש"אין לו סניפים אחרים". ובאמת, מי צריך סניפים אחרים כשאתה נמצא ליד כיכר תחריר, ממש במרכז העניינים?

מנת קושארי אצל אבו טארק

טעמייה ופול: טעמייה, הגירסה המצרית לפלאפל שלנו, מוגשת בפיתות גסות, לעיתים בליווי סלט ירקות או טחינה. במצרים אין את המנהג הישראלי לדחוף את כל העולם ואחותו לתוך הפיתה, והמושג "פלאפל עם צ'יפס" אינו קיים. גם חומוס נדיר יחסית במצרים, וניתן למצוא אותו בעיקר במסעדות לבנוניות. הטעמייה מלווה לרוב בפיתות, ולעיתים אוכלים אותה ביחד עם בצל ירוק, לבנה או פוּל. במצרים פול נאכל לבד (ללא חומוס), והוא משמש מקור מזון נפוץ אצל אנשים עניים.

תבלינים בשוק, לוקסור

דאוד באשא- מנה פשוטה אך טעימה של כדורי בקר ברוטב עגבניות.

אוּם עָלִי – המנה הטעימה ביותר שנתקלתי בה במצרים: פודינג אורז לוהט (דומה במעט לסולטאץ' הטורקי), עם שקדים מרוכזים ומיני תבלינים מתוקים.

מלונות זולים ומומלצים במצרים:

מסגד המצודה, קהיר

קהיר:

מסגד המצודה, קהיר

1. ההוסטל של דינה – דינה אבו סעוד היא בחורה צעירה ונחמדה שבנתה הוסטל במיקום מצויין במרכז העיר, שבע דקות הליכה מהמטרו של כיכר אטאבה. הצוות מקסים, בפרט לישראלים, ומוכן לתת עצות בכל רגע נתון על קהיר ואפשרויות הטיול והבילוי בה. החדרים גם כן נחמדים מאד, והמחירים זולים. הבעיה העיקרית היא שההוסטל נמצא בשיפוצים כעת, וגם המקלחות לא נקיות במיוחד. דינה גם מוכנה לארגן טיולים לכל מצרים, אולם לא מומלץ לקחת את הטיולים הללו. תמיד זול יותר להזמין טיול בעיר היעד (למשל לוקסור) מאשר להזמין את אותו הטיול בדיוק בקהיר, במחיר יקר הרבה יותר. דינה יכולה גם לקנות כרטיסי רכבת וטיסה –בעמלה צנועה יחסית של חמישה דולרים – מומלץ ביותר. היא גם מארגנת הסעות משדה התעופה להוסטל שלה במחיר סביר בהחלט (70 לירות מצריות), או בחינם – אם לנים בהוסטל, בחדר פרטי, שלושה לילות ומעלה.
2. פנסיון רומא – מלון נקי ומפואר יותר מזה של דינה, במיקום טוב יותר, שלוש דקות הליכה מהמטרו של כיכר אטאבה (רחוב מוחמד פריד מס' 169). בכל זאת, לא מדובר במלון יוקרה של ארבעה כוכבים, כך שאנשי המח'אבארת לא מסתובבים בסביבה. החדרים מקסימים, והמקלחות נקיות כמו מראה. הצוות ידידותי, אם כי חסר היחס האישי, ה"תרמילאי" מאד שהצוות של דינה נותן לאורחיו.

לוקסור:

מלון "בומרנג" הנאה, הנקי והמעוצב באופן מרתק, מנוהל על ידי מִיה, האוסטרלית השנונה בעלת חוש ההומור השחור, ובעלה הנובי מוחמד. המלון זול יחסית, השיחות עם מיה מרתקות והמיקום מצויין. כמו כן, מקבלים שם בברכה ישראלים. לא לפספס.

אסוואן:

מלון קיילני – מלון נקי ונחמד מאד באסוואן, שתי דקות הליכה מהטיילת על הנילוס (הקורניש). המלון שמח לקבל ישראלים, בעיר שלא כולם עושים זאת, והבעלים – מוחמד – נותן עצות יקרות מפז על הטיול בעיר ובסביבותיה.

בין פרעה ומוחמד: יומן מסע במצרים

לאחרונה התראיינתי ברדיו "גלי ישראל" על המצב במצרים. לשמיעה, לחצו כאן. לניתוח צבאי של המהפכות במצרים, איראן, לוב וסוריה- קראו את מאמרי, "האביב הערבי ואומנות המהפכה".

צילום משותף עם הפירמידות, ערב המהפכה

ארץ הנילוס עוברת כיום שינוי דרמטי: הדרמה בכיכר תחריר עודה נמשכת, המועצה הצבאית העליונה עדיין דבקה בשלטון, והאחים המוסלמים צפויים לזכות בהישג נאה בבחירות. בינתיים, נעה מצריים בין הקטבים של פירוד עדתי ואחדות לאומית, הרוח הליברלית שנשבה בתחריר וקיצוניות דתית. ההתפתחויות, לפי כל הפרשנים – אינן בהכרח מבשרות טובות לישראל וליחסנו עם השכנה הדרומית החשובה. ואכן, בתוך התרגשות הבחירות, תרועות הניצחון הצפויות של האחים המוסלמים, ענני הגז המדמיע וההמונים המפגינים- קשה לראות את המדינה המקסימה והרגועה שטיילתי בה בינואר השנה.

 אני, ככל הנראה, הייתי בין הישראלים האחרונים שטיילו במצרים עצמה, בקהיר, אלכסנדריה והדרום, ממש ברגע האחרון לפני המהפכה. העולם שראיתי היה שונה מאד מזה שאנחנו רואים היום, וכמובן שתיירים נוטים שלא לראות זרמי עומק. אולם בכל זאת- החלטתי לפרסם את רשמי המסע שלי כאן ב"ינשוף", כדי לתעד את מצרים שהיתה. בתקווה שמצרים תירגע בהדרגה והסכם השלום עם ישראל יישמר, בין אם תחת אישים מהמשטר הקודם או משטר חדש שטיבו טרם ברור, שווה לסכם את החוויות לכל מי שירצה לטייל שם בעתיד.

 הרשימה, כאמור, נכתבה כאשר שלטונו של מובארכ נראה עוד יציב מתמיד. לא שיניתי אותה. חלק מהדברים, מן הסתם, כבר לא נכונים היום- אולם ארצות עצומות כמו מצרים לא משתנות ביום אחד, גם לא בחודש, שנה או שנתיים.

להיות ישראלי במצרים

מצרים, כידוע לרובנו, היא ארץ סגורה ומסוגרת, מסתורית וסתומה בפני רוב התיירים הישראלים. אזהרת המסע של המטה ללוחמה בטרור, דימויי האימה על "ערבים" הנפוצים בישראל, כמו גם פרשיות הריגול הישראליות לכאורה המתפרסות חדשות לבקרים במצרים, מאיימות על רוב התיירים ומשאירות אותם מחוץ לגבולותיה של מדינה ערבית מרתקת זו. לפעמים, כפי שניתן לראות בכתבה הזאת בעיתון בלייזר, אפילו ישראלים שכן נוסעים למצרים מתייחסים אליה לעיתים אך ורק כבבואה לפנטזיות ולפחדים שלהם עצמם.

            מי שיקרא דוחות טיול אותנטיים יותר מאשר זה של זוג הליצנים מבלייזר, ישמע עדויות סותרות. יש האומרים שהתייחסו אליהם יפה, אחרים הסתירו את עצם היותם ישראלים, ויש אף המדווחים על יחס קר ועוין. מכיוון שאני דובר ערבית, ואחת הסיבות שנסעתי למצרים היתה כדי לדבר ולתקשר עם המקומיים, לא פחדתי לרוב לומר שאני ישראלי, אלא בסיטואציות חריגות (חבורה של ערסים, למשל). יש לציין גם שבמקרים רבים, אין ברירה לתייר ישראלי אלא להסגיר את זהותו, במיוחד במגעים עם המשטרה.

            משיחות עם מצרים רבים, נהגי מוניות, מלצרים, רוכלים בשווקים, סטודנטים, תיירי פנים, שוטרים וסתם אנשים ברחוב, התרשמתי שחרף עוינותם של רוב המצרים לישראל כמדינה, או למדיניות ממשלת ישראל, העוינות הזאת לרוב אינה מתבטאת ביחס רע לישראלים כפרטים. ומעולם לא נתקלתי בתגובה עוינת באופן מופגן, בגסות רוח לאומנית חמורה, ובוודאי שלא באלימות. בטרם התחילו המהומות, רחובות קהיר היו בטוחים להפליא, לא רק בגלל השפעתם המאזנת של החיים הקהילתיים המסורתיים, אלא גם בגלל הנוכחות המשטרתית המסיבית. במרכז קהיר יש שוטר כל מאתיים מטרים בערך, ולפעמים גם יותר, והמשטרה אינה סובלת אלימות מכל סוג שהוא ברחובות העיר. במקרה אחד, למשל, נתקלתי בשתי חבורות של צעירים שהחלו להתקוטט על בחורה. שוטר התערב תוך פחות מדקה, הפריד בין הצדדים והתחיל לפשר ביניהם. כך שהאווירה היא מאד בטוחה – והחשש מאלימות ספונטנית, לאומנית או אחרת, הוא שולי או משני. היו אמנם פיגועים במצרים (לאחרונה בכנסייה באלכסנדריה), אולם תכיפותם נמוכה יותר מאשר בישראל או אפילו באירופה. הדברים אמורים כמובן בקהיר, או בערים תיירותיות אחרות – יש להדגיש כי במצרים יש מקומות אלימים ומסוכנים יותר, בעיקר מחוץ למסלול התיירים המקובל (למשל, עמק הנילוס העליון).

            אני ושותפי לטיול, כאמור, הרבינו "להסגיר" את מוצאנו, ולפיכך היו לנו שיחות מרתקות רבות. התגובה המצרית למפגש עם ישראלים היא לרוב הלם וסקרנות, יותר מאשר עוינות. במסגד אבן טולון, למשל, שוטרים הזמינו אותי לאכול ביחד איתם ארוחת בוקר (פול, לבנה, בצל ירוק, פיתות עיראקיות ופלאפל). לעיתים קרובות, הסקרנות מלווה בחוסר ידיעה מוחלט. נהג מונית אחד שאל אותי "האם הישראלים באמת שונאים את המצרים", שומר צעיר במוזיאון מוחמד עלי, שהתנדב להדריך אותי באופן אישי, שאל "האם מסגדים מותרים בישראל" ו"האם באמת יש תוכנית לגרש את הערבים". נער שישב לידי בספינת הריקודים על הנילוס רצה לראות איך נראה כסף ישראלי (היה לי במקרה שטר של עשרים שקלים בארנק, כך שיכולתי להראות לו), ואחרים התעניינו בשאלות רבות הקשורות לחיי היומיום בישראל. שאלה שחזרה על עצמה פעמים רבות היא "האם בטוח להסתובב בישראל כתייר מצרי", שאלה שהיא מעין תמונת ראי לחששות של ישראלים רבים מטיול במצרים. ושאלת השאלות: "מה דעתך על מצרים?" או "מה אתה חושב על המצרים?" מדי פעם, גם רואים אנשים שבאמת מתלהבים לפגוש ישראלים: סטודנט אחד סיפר לנו כיצד אביו, קצין בצבא מצרים שהשתתף בכל המלחמות מול ישראל, תומך בכל ליבו בנורמליזציה ויחסי שלום איתנו. אחרים ניסו לתרגל איתנו כמה מילים בעברית, ואפילו ביקשו מאיתנו ללמד אותם עוד. שומר בבית הכנסת העתיק בקהיר אמר לנו בעברית משובשת ש"אנחנו מקבלים אתכם כאן בחיבוק." רבים שאלו שאלות פוליטיות על ענייני השעה, הזכירו את פרשיות הריגול הישראליות במצרים ואז אמרו בצחוק: "אבל אתם נמצאים כאן רק למטרות תיירותיות, נכון?"

            מהצד השני, מדי פעם היו תגובות קרות ואפילו עוינות, אם כי מעולם לא אלימות. בתחנת הרכבת בגיזה יצא לי לראות עיתון המאשים את ישראל בפיגוע באלכסנדריה במטרה לחרחר מלחמת אזרחים במצרים. שומרים במקומות לא מעטים שאלו אותנו האם אנחנו "ערבים או יהודים" (המהדרין אמרו, "מערביי 48") וכשבחרנו באופציה השנייה, קיבלנו מבטים חמורי סבר והבדיקה בתיקים שלנו היתה מדוקדקת יותר מהרגיל. נהג מונית אחד בעיר העתיקה אמר ש"ישראל זה רע" והשתתק במהלך הנסיעה כולה. סוכן הנסיעות שארגן את הנסיעה שלנו למקדש אבו סימבל (באסוואן, ראו בהמשך) אמנם היה ידידותי מאד כלפינו באופן אישי, אולם אמר כי "למרות שישראל היא עובדה מוגמרת, הקמת מדינה יהודית לדעתי האישית היתה טעות", והביע ביטחון ש"ישראלים טובים כמונו יוצאים בוודאי כנגד רצח הילדים בעזה." לא התנגדנו. ויש לציין כי היחס של מצרים רבים לתיירים, בין אם ישראלים ובין אם ממקומות אחרים, משולב ברצון למכור להם דברים או לבקש בקשיש (טיפ או שוחד, איך שתרצו) – מניע שחזק לרוב יותר מכל שיקול אידיאולוגי, לאומני או אחר.

            ההיתקלויות עם המשטרה הם פרשה בפני עצמה. בעיקרון, במצרים ישנו כוח משטרה מיוחד שנועד להגן על תיירים, משטרת התיירות שמו. שוטרי הכוח הזה מלווים באנשי מוח'אבארת (השב"כ המצרי), לבושים בחליפות המסתירות בקושי תת מקלע חדיש. השוטרים הללו, במדים ועל אזרחי, מוצבים בכל אחד מאתרי התיירות ובמלונות היוקרה. וישראל, כך מסתבר, נמצאת ברשימה של מדינות שאזרחיהן זוכים לאבטחה מיוחדת (עוד ברשימה: ארה"ב, פקיסטן, איראן ותימן!). לפיכך, בכל עמדת משטרה התייר הישראלי זוכה לתחקור מיוחד: לאיפה אתה הולך בקהיר? באיזה מלון אתה גר? מה התוכנית שלך להיום? במקומות מסוימים, בעיקר במקומות קטנים (כמו אסוואן), המשטרה מציעה לתיירים הישראלים מאבטח אישי שילך איתם לאורך כל היום. מי שמסרב (כפי שאנחנו עשינו), צריך לחתום על טופס ובו הוא לוקח אחריות מלאה לביטחונו האישי. אולם למעשה, גם במקרה כזה, השוטרים ואנשי המח'אבארת מנטרים אותך מרחוק, ומודיעים זה לזה במכשירי הקשר על בואך. משיחות רבות עם שוטרים, ראיתי עד כמה חשוב להם להדגיש שלא מדובר באפליה אלא להיפך – מדאגת יתר לתייר הישראלי ומרצון לוודא שלא יקרה לו דבר.  רוב השוטרים היו באמת בסדר גמור, חוץ מאחד – במצודה של אלכסנדריה, שגם היה עוין באופן יחסי וגם ביקש שוחד ("על האבטחה הצמודה").

            בקיצור – מצרים לא רק בטוחה יחסית, אלא גם מספקת חוויה מרתקת לישראלי שמוכן לשמור על ראש פתוח, להתמודד עם גילויי ההלם והסקרנות של הסביבה ולהצניע את חילוקי הדעות הפוליטיים. לא קל, אך בהחלט אפשרי להתחבר עם מצרים – בעיקר אלו השייכים למיעוט התומך בנורמליזציה מלאה עם ישראל (אם יהיה לכם מזל להיתקל בכאלה). באופן עקרוני, הרשויות דורשות ממצרים שמסתובבים עם זרים להציג רישיון מיוחד, אולם החוק הזה לא נאכף בדרך כלל, וגם אם כן – לא באופן רציני. ואם כי מצרים לא מעטים פוחדים להתחבר באופן רציני עם ישראלים (מעבר לשיחות רחוב קצרות), לנו היו שיחות ארוכות ומרתקות עם מצרים ממעמדות חברתיים ומרקעים שונים.

אולם בכל זאת, טיפ אחד: הרשויות במצרים, ורבים באוכלוסיה, פוחדים עד מאד מריגול ישראלי. לכן, לתייר הישראלי כדאי לנקוט משנה זהירות: לא לצלם אתרים צבאיים או רגישים, ואם יש ספק – לשאול האם מותר; לא להתעניין בנושאים צבאיים; לא להזכיר את המוסד, אפילו לא בצחוק; וכמובן – לא לספר כלל על שרותכם בצה"ל. מעבר לכך, מומלץ לא להתרחק יותר מדי ממסלול התיירים המקובל. בקהיר, לוקסור, אסוואן ואלכסנדריה אמנם אפשר ללכת לכל מקום, אבל בעיירות קטנות בעמק הנילוס העליון, שידועות באוכלוסיה פונדמנטליסטית, המצב יכול להיות שונה. רצוי להתרחק מהן, מה גם שברובן אין באמת מה לראות.

קהיר

"אנחנו הקהירים לא ישנים בלילה" – סטודנט מצרי

"לאופרה, אדוני, אתה יכול להיכנס רק בחליפה ועניבה" – הכרטיסאית בבית האופרה של קהיר

"קהיר? היא צפופה מדי. אני מעדיף את אלכסנדריה" – נהג מונית

הדאונטאון של קהיר

קהיר היא עיר מהממת מכל מבחינה שהיא – גודל האוכלוסיה העצום (20 מיליון), זיהום האוויר שמעכיר את השמיים, הצפירות, התנועה, צריחי המסגדים הניבטים מכל פינה, המון האדם שגודש את הרחובות ואת הסימטאות, קריאות המואזין ופסוקי הקוראן שבוקעים ממקלטי הרדיו של נהגי המוניות. אלמלא המטרו הנקי והיעיל והמוניות הזולות יחסית היה קל לאבד את עצמך בכל הגודש הזה – אולם לא קשה גם למצוא בו את היופי ואת הקסם.

            הייתי רוצה להתחיל את יומן המסע הזה בקהיר דווקא לא מהפירמידות, אלא ממרכז העיר הגדולה והמרתקת הזאת. ליבה הפועם של מטרופולין הענק הזה, הכרך הגדול ביותר באפריקה, הוא כיכר אל תחריר – כיכר השחרור, שבה ובסביבותיה נמצאים (לא בהכרח בסדר הזה) תחנת המטרו הגדולה סאדאת, המוזיאון המצרי, בניין הליגה הערבית, משרד החוץ והמסגד הממשלתי, שבו נקברים כל גדולי האומה המצרית. ממערב נמצא הנילוס הגדול, וממזרח – כיכר אטאבה בואך העיר העתיקה. מרכז העיר לא ישן לעולם. ולכן, מי שמאמין שתל אביב היא "עיר ללא הפסקה", כדאי שיגיע לביקור בקהיר כדי לקבל פרופורציות. בלילה, הקהירים מתעוררים ויוצאים בהמוניהם לרחובות. חנויות הבגדים וצרכניות רבות פתוחות עד השעה אחת בלילה, ומסעדות ובתי קפה – בכל שעות היממה. בתי הקפה, מרכז החיים לאנשים מסורתיים יותר, מלאים בהמונים שלוגמים ספלי תה מתוק וקפה ערבי מריר ומעשנים נרגילות. (בכלל, נראה שהסמל האמיתי של מצרים ולב תרבותה הוא הנרגילה. בכל מקום שהולכים רואים אנשים יושבים ושואפים מצינורות עם ריח מתקתק. אפילו שייט שלקח אותנו לסיור על הנילוס שאף מהנרגילה תוך כדי השיט). מרכז העיר כולו מלא ועמוס בשוטרים המשרים תחושת ביטחון. בקהיר רמת הפשע מאד נמוכה, וקשה לתאר עד כמה בטוח ומהנה להסתובב ברחובותיה בלילה. ועם זאת – כבר אז היה קשה להתנער מהתחושה, שהתחזקה משיחות עם מצרים רבים, שמתחת לשלווה רוחש תסכול גדול – מעליית המחירים, מרמת החיים הנמוכה ומהאבטלה, תסיסה שמדוכאת בינתיים בידי כוחות אכיפת החוק.

שוק חאן אל חלילי

            בעיה זו העלתה אצלנו גם אז את השאלה  – האם תיתכן הפיכה עממית במצרים כפי שהתרחשה לא מזמן בתוניסיה. מצרים אחדים שדיברתי איתם העלו את האפשרות הזאת. בכלל, מדהים עד כמה חופשיים המצרים מבחינת התבטאויות. אדם אחד שישב לידנו בבית קפה, למשל, ביקר את הנשיא מובארכ בקולי קולות בלי לפחד מאיש. אחר אמר לנו שהמשטר לא משקיע מאמצים בלרדוף אנשים שמבקרים אותו ברחוב, כל עוד לא מדובר בסכנה ממשית ליציבות השלטון ומדיניותו.

            דבר מכל זה לא נראה על פני השטח כאשר הלכנו בין המוני האדם שגדשו את חנויות ואת בתי הקפה של העיר העתיקה, מכיכר אטאבה מזרחה. קהיר, "עיר אלף הצריחים", נראית כאן במלוא הדרה הימי בייניימי. פארוק חוסני, שר התרבות הנמרץ (שנודע לשמצה לאחרונה אצלנו בשל התבטאויותיו האנטי-ישראליות) השקיע מאמצים רבים בשיקום סמטאותיה של העיר העתיקה, וחלקים רבים ממנה יפים ומטופחים בהרבה מירושלים המזרחית, למשל.

            בעיר העתיקה אפשר להסתובב ימים רבים, ולא רק בשל גודלה. פעם אחת, למשל, הלכתי כמעט שעה כדי לחצות שניים וחצי קילומטרים בין כיכר אטאבה לאוניברסיטת אל אזהר, בשל צפיפות ההמון הבלתי נסבלת: פקק תנועה של בני אדם על המדרכות הצרות, שאילץ אותי להשתרך אחרי זקנה איטית במיוחד בהעדר אפשרות לעקוף (המקבילה הקהירית של השתרכות בפקק תנועה אחרי משאית). בתוך הקהל, פולחים צריחי המסגדים העתיקים את השמיים, ולצדם שערי אבן בני מאות שנים (כמו באב אל זוויילה המרשים), שווקים ואפילו כמה מוזיאונים מצויינים. כאן יש לציין כי הקו השלישי של המטרו, שנמצא כעת בבנייה, אמור לחבר את מרכז העיר והפירמידות עם אוניברסיטת אל אזהר והעיר העתיקה. כעת, הדרך הטובה ביותר להגיע לשם היא במטרו לכיכר אטאבה, נקודת המפגש בין מרכז העיר לרובע העתיק, או במונית.

מסגד אבן טולון

            את הסיור בעיר העתיקה של קהיר כדאי להתחיל במסגד אבן טולון – אחד המסגדים העתיקים ביותר בעיר שנבנה בידי השליט הפטימי אחמד אבן טולון, אדם שנשלח כמושל מצרים בידי הח'ליפות העבאסית, אולם למעשה ייסד מדינה מצרית עצמאית. המסגד מאד מיוחד, דוגמא לארכיטקטורה הפטימית העתיקה שהוחלפה מאוחר יותר בזו הממלוכית והעותומאנית. המבנה מדהים בפשטותו: שדרות עמודים שמקיפות חצר ובתוכה באר קדושה, והכל עשוי מחומר, כמו בניינים כה רבים בקהיר, כאילו בוקע מתוך האדמה. מחומותיו המבוצרות של המסגד נשקף נוף מדהים של העיר העתיקה, מסגדי הענק של סולטן חסן ואל רפאעי ומעל הכל – המצודה הנישאה של צלאח א-דין. ליד מסגד אבן טולון נמצא המוזיאון הקטן והמעניין של אנדרסון-גאייר, שנושא בחובו סיפור מעניין. קולונל אנדרסון-גאייר היה קצין בריטי בצבא המצרי, שהצטיין בתפקידו עד כדי כך שקיבל ממלך מצרים את תואר האצולה "פאשא". במהלך מסעותיו במזרח התיכון אסף חפצי אומנות מעניינים רבים, ובמותו הוריש אותם לעם המצרי ביחד עם הבית המפואר שרכש בעיר העתיקה. מעבר לאוסף האומנות עצמו, מוזיאון אנדרסון-גאייר הוא הזדמנות מצוינת לראות בית קהירי עשיר בסגנון מסורתי, על חדריו המסוגננים והמעוטרים: סלון קיצי וסלון חורפי, הרמון לנשים, היכל נשפים, ואולמות בסגנון ביזנטי, סיני, סורי וטורקי.

            המצודה של צלאח א-דין היא נקודת ציון שנייה וחשובה במיוחד בעיר העתיקה: מבצר רם ונישא החולש על מבוך הרחובות והסמטאות של העיר, היא נבנתה בידי צלאח א-דין הגדול, כובש ירושלים. צלאח א-דין, כמו כל שליטי מצרים מאז אלכסנדר הגדול ועד מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952, לא היה מצרי ואף לא ערבי, הוא היה כורדי. שליט גדול זה הותיר אחריו דברים רבים, ואין ספק כי המצודה היא אחת מיצירותיו היפות ביותר. אולם המסגד הענק שבמרכז המצודה, מסגד מוחמד עלי, נבנה על ידי גדול שליטי מצרים של העת החדשה המוקדמת הנושא שם זה. מוחמד עלי, הרפורמאטור המודרני (ממוצא אלבני) שהקים את שושלת המלוכה המצרית האחרונה והתנתק בהצלחה מהאימפריה העותומאנית, בנה במרכז המצודה מסגד אדירים עם כיפות רבות בסגנון טורקי-עותומאני, שמזכיר את המסגד הכחול והסולמנייה באיסטנבול. מעבר למסגד הזה, ניתן לראות במצודה את מוזיאון הצבא המצרי – ארמון מרשים המכיל בתוכו מוצגים רבים, תמונות הירואיות של לוחמים מצרים מהתקופה הפרעונית ועד היום, וכמובן (איך לא) תיאור הרואי במיוחד של מלחמת 1973 מול ישראל. להפתעתנו, הרטוריקה כלפי ישראל היתה רכה יחסית, ופינה מסויימת הוקדשה אפילו להסכם השלום של קמפ-דיוויד. ואת הכל ליוו תמונות מחמיאות במיוחד של הנשיא חוסני מובארק מוביל את הלוחמים לשדות התהילה הנצחיים. מעבר לתוכן השנוי במחלוקת המוזיאון עשוי יפה, מרשים ושווה ביקור. גם הארמון שמאכסן אותו מרהיב. רק מישהו צריך לומר למתכנניו, שגם האנגלית המשעשעת במיוחד שלהם היא אחת מהאטרקציות במוזיאון, רק לא בכיוון שהם היו רוצים…

מסעדת אבו טארק, קהיר

            לרגלי המצודה נמצאים שני המסגדים הגדולים, ויש אף יאמרו – היפים והמרשימים ביותר בקהיר: מסגד סולטן חסן ומסגד אל רפאעי. אנחנו, שהגענו רבע שעה לפני הסגירה, קיבלנו מהשומר רשות מיוחדת לבקר במהירות הבזק, איתו – באחד מהמסגדים בלבד לפי בחירתנו, והחלטנו לשמוע בהמלצתו ולבקר במסגד סולטן חסן, העתיק והמרשים מבין השניים. המסגד הזה הוא עצום – הגדול ביותר שראינו בקהיר, עם שער קשת ענק ועוצר נשימה, מונומנט אדירים שמזכיר במשהו את הגרנדיוזיות הפרעונית. המסגד הזה, דוגמא קלאסית לארכיטקטורה ממלוכית מהמאה ה-14, עומד בשכנות למסגד אל רפאעי הצעיר ממנו, שנבנה במאה ה-19 בניסיון לשחזר את ימי הזוהר של העבר. השומר ציין באוזננו בגאווה שנשיא ארה"ב ברק אובמה ביקר במסגד הזה במהלך ביקורו האחרון והמפורסם בקהיר. שני המסגדים הם היחידים בקהיר שגובים דמי כניסה, ולדעתי האישית מסגד סולטן חסן לפחות שווה כל לירה.

            מהמצודה ושני המסגדים יורדת דרך מפותלת וציורית, בת שניים וחצי קילומטרים, דרך שכונת באב אל אחמר, ובין דוכני ירקות, פירות וכלי חמר, אל לב העיר העתיקה: מסגדי אל-חוסיין ואל אזהר והשווקים הצפופים שמסביבם. מסגד אל אזהר קטן יותר מאחיו המונומנטאליים ליד המצודה ובכל זאת עוצר נשימה (במיוחד כשהוא מואר בלילה), והוא ייחודי בהיותו מרכז דתי ורוחני לסטודנטים של אוניברסיטת אל-אזהר. ואכן, במסגד ישנם אולמות פנימיים רבים, בהם יושבים סטודנטים ולומדים על שטיחים ססגוניים ורכים. אוניברסיטת אל אזהר, אחת העתיקות ביותר בעולם, היא עדיין מרכז יוקרתי במיוחד ללימודי תיאולוגיה מוסלמית-סונית, והרועה הרוחני שלה, שייח' אל אזהר, הוא אחת הסמכויות החשובות ביותר בעולם המוסלמי. השייח' הקודם, מוחמד סייד טנטאווי, שנפטר זה לא מכבר, היה מקורב לשלטון וסמל של מתינות מוסלמית. יורשו, שייח' אחמד א-טייב, נחשב מכובד לא פחות, אולם מוקדם עדיין לדעת לאיזה כיוון יפנה מבחינה פוליטית ותיאולוגית. הכניסה לאוניברסיטה עצמה אסורה לתיירים.

מסגד אל-אזהר

מול מסגד אל אזהר נמצא שוק חאן אל חלילי, המזכיר במשהו את השווקים הידועים של העיר העתיקה במזרח ירושלים – סימטאות גדושות בדוכנים המציעים למכירה בגדים, דיסקים, "עתיקות" בסגנון מצרי עתיק, חרבות, פגיונות, וכמובן בתי קפה אפופים בריח נרגילה מתקתק. בצד השני של הכביש ניתן לסייר בשוק מקומי, לא פחות יפה לפי דעתי, אולם הרבה פחות תיירותי והרבה יותר זול. לא תמצאו שם מסיכות בסגנון תות אנך אמון, אבל מי שמעוניין לקנות סחורה מצרית יפה וזולה כמו המקומיים – מוטב שיחצה את הכביש. מרחק קצר משם נמצא המוזיאון לאומנות איסלאמית, אחד מהמוזיאונים היפים והמרתקים ביותר בקהיר – לא פחות לדעתי מהמוזיאון המצרי. שימו לב במיוחד לכדים האיסלאמים עם הקליגרפיה המסולסלת והעדינה, דוגמא של יופי עדין שאין כמותו, ולספרי הקוראן המעוטרים. בקהיר יש גם מוזיאון מיוחד לקרמיקה, אולם לא הספקנו להגיע אליו.

לכל מי שמגיע לעיר העתיקה בימי רביעי או שבת, אסור בשום אופן לפספס את הופעת הריקודים הסוּפִיים במתחם הע'ורייה (ויקאלת אל-ע'ורי), ליד מסגד אל ע'ורי, חמש דקות הליכה ממסגד אל אזהר. ההופעה, שממומנת על ידי משרד התרבות, היא חינמית ומרהיבה: חגיגה של צבעים וצורות, ומיומנות שאין כמותה של דבקות דתית-אומנותית. לסופים, זרם באיסלאם שהדגיש רוחניות ואהבה אקסטאטית הן לאלוהים והן לבני אדם, שורשים עמוקים במצרים, וריקודי הדבקות הם חלק חשוב במורשתם. הריקודים כוללים סחרור עצמי בקצב מטורף – ולצופה לא נותר לדמיין עד כמה מהר הוא היה מקיא את ארוחת הבוקר לאחר ארבעה סיבובים כאלה לכל היותר. לחובבי המוזיקה המצרית הקלאסית, כדאי לבדוק גם את מקאן, מכון למוזיקה מצרית שמציג, במחירים שווים לכל נפש, הופעות של בלדות כפריות מצריות וסודאניות. ההופעות הן לרוב בימי רביעי וחמישי, אך כדאי ליצור איתם קשר ישירות דרך האתר הזה. הביקורות מצויינות, אך אנחנו – למרבה הצער, לא הגענו לקהיר בימים הנכונים ולפיכך הפסדנו את החוויה.

בית קפה בעיר העתיקה, ליד אל-אזהר

            הניגוד הגמור והמוחלט לעיר העתיקה הוא האי היוקרתי שנקרא גֶזִירָה, בתוך הנילוס ומהצד השני, המערבי, של מרכז העיר. באי וילות מהודרות וענקיות מוקפות בחומות, שדרות עצים מלבלבים ופארקים יפים (ופחות המוניים מפארק אל אזהר, הראה הירוקה של העיר העתיקה). הפנינה של האי הוא בית האופרה של קהיר, מבנה מפואר שיכול להביס בנקל במראהו כמעט כל בית אופרה במערב. אני עצמי לא הצלחתי להיכנס להופעה של הפילהרמונית של קהיר, מפני שלהופעות באולם הגדול דרוש לבוש רשמי, היינו – חליפה ועניבה. בשום מקום באירופה, ואפילו בבולשוי הרוסי, לא ראיתי חוקים כל כך נוקשים!

            בין הגזירה לעיר העתיקה, במרכז העיר וליד כיכר אל תחריר, ניצב לו המוזיאון המצרי – שמכיל בחדריו העמוסים והמאובקים אחדים מהיפים באוצרות מצרים העתיקה. למרות סידורו הגרוע יחסית, מדובר לדעתי באחד מהמוזיאונים היפים בעולם, ואין להחמיץ אותו בשום פנים ואופן במהלך ביקור בקהיר. לאחר סדרה של בדיקות ביטחוניות מעיקות, המבקר נכנס לסדרה של אולמות וחדרים. בשום פנים ואופן אי אפשר לראות הכל בביקור אחד, ולכן לדעתי כדאי להתרכז בחדרים המרשימים יותר של המוזיאון: חדרי הממלכה העתיקה בקומה הראשונה, ובמיוחד פסלו השחור והשרירי של פרעה חֶפְרֶן, בונה הפירמידה הגדולה בגיזה, פסלם הנוגע ללב של הכוהן הגדול ואשתו היפה, וקלסתרי הפנים הגאים של הפרעה המונותיאיסטי השנוא אחתנאתון ואשתו נפרטיטי. הקומה השנייה מבהיקה מזהב אוצרותיו של תות אנך אמון, הפרעה הילד שלא עשה דבר חשוב מימיו, מלבד הרס הרפורמות המונותיאיסטיות של אביו אחנאתון. הוא ידוע בעיקר באוצרות הרבים שנתגלו בקברו, שלא נשדד מכיוון שהיה מוסתר מתחת לקבר אחר. מסיכת המוות המוזהבת שלו היא מהאוצרות היפים ביותר שניתן לראות במצרים, כמו גם כס המלכות המרהיב עם גילופי האריות, הכרכרות המלכותיות ובקבוקי הבושם העדינים משנהב. הכניסה לחדר המומיות עולה יותר מהכניסה למוזיאון כולו – ומי שאוהב מראות הלקוחים מסרטי אימה, או חלם כל ימיו לראות את הפרעונים פנים אל פנים, מוזמן להיכנס אליו.

מבט לילי לנילוס

            הפירמידות של גיזה הם הסיבה שתיירים רבים מגיעים לקהיר, והמראה המדברי שלהן מטעה. למעשה, מדובר בפיסת מדבר הצמודה לפרבר גיזה, אזור עירוני צפוף ומזוהם, למרבה ההפתעה – מהמפותחים פחות מקהיר ובמצרים כולה. הפירמידות עצמן אומרות הוד יותר מאשר בכל תמונה, בעיקר כאשר מתבוננים בהן ברחוק על רקע חול המדבר ופסל הספינקס ששומר עליהם כבר כמעט ארבעת אלפים שנה. התעלמו מרוכבי הגמלים והסוסים, מה"מדריכים" מטעם עצמם ומשאר הטרדנים שרוחשים באזור, נשמו את אוויר המדבר והתרשמו מהגודל האדיר והפרופורציות (לנו היתה חוויה לא נעימה, כאשר אחד ה"מדריכים" האלה, שלא רצינו לקבל את שירותיו, התחיל לקלל אותנו נמרצות). לאחר הממלכה העתיקה, הפסיקו הפרעונים לבנות פירמידות ענק, שהיוו "מגנט" לשודדי קברים, ולכן, מייצגות הפירמידות את השלב הראשון, הקדום ביותר, בציביליזציה המצרית העתיקה. בניגוד לחומה הגדולה בסין, למשל, שהפכה לאתר תיירות רק במאות התשע עשרה והעשרים, הפירמידות היו מוקד משיכה מרכזי לתיירים ולנוסעים החל מהתקופה הפרעונית המאוחרת, עבור בתקופה הרומית ועד היום. לדעתי לא שווה להיכנס לתוך הפירמידות עצמן – המחיר יקר, ומדובר בטיפוס די ארוך ומייגע, לפעמים בקומה שפופה, כדי להגיע לחדר אבן קטן עם תיבת קבר ריקה. לגיזה כדאי לנסוע במטרו, ומשם לקחת מונית קצרה לפירמידות. אתר הפירמידות הקדום יותר, של פירמידת המדרגות בסקארה, הוא הרבה פחות מרשים, ואפשר לדעתי לוותר עליו.

            מקום שאין לוותר עליו הוא המובלעת הקופטית מָר-גִירְגִיז, אתר ההתיישבות העתיק ביותר בקהיר (שנקראה פעם פוסטאט – לפני שהוקמה העיר הערבית אל-קהיארה – עיר כוכב מרס, או 'העיר המנצחת'). המתחם, השמור בידי שומרים חמושים וקפדניים במיוחד, הן מהמשטרה והן מהמוח'באראת, ניתן לביקור, אולם רק לאחר בדיקה בטחונית. השלטונות המצריים לא לוקחים שום סיכונים לאחר הפיגוע הרצחני בכנסייה הקופטית באלכסנדריה. ישראלים עלולים לזכות לבדיקה קפדנית במיוחד, ולפיכך מומלץ להגיע למתחם דרך המטרו (תחנת מר-גירגיז) ולא דרך השער הרגלי שמוניות עוצרות לידו. במתחם מספר כנסיות מרשימות, שהיפה ביותר מביניהם ללא ספק היא הקתדרלה היוונית אורתודוקסית סט. ג'ורג', שכל כולה אומרת הוד קדומים. הפנים מרשים לא פחות מהחוץ. מומלץ להגיע ביום ראשון, ולשמוע מיסות יווניות וקופטיות. המיסה בכנסייה היוונית מושרת ביוונית עתיקה (ביזנטית), בדואט בין קולו הגברי של הכומר לבין קולה הנשי, הצלול של זמרת. החוייה היתה מרגשת עד דמעות. המיסה הקופטית, לעומתה, היא חווייה שמיימית פחות ויותר ארצית-קהילתית, ומושרת בשילוב של ערבית מצרית וקופטית (שילוב של יוונית ומצרית קדומה). במיסה הקופטית, בניגוד לזו היוונית, הקהל משתתף בקביעות, והיא דומה בהתלהבות שבה, במידה מסוימת, לתפילות האפרו-אמריקאיות. מומלץ לבקר גם בכנסייה התלוייה, וכמובן שאסור להפסיד את בית הכנסת העתיק אבן עזרא, ששופץ לאחרונה מחדש בידי שר התרבות פארוק חוסני, כאשר רצה להתמנות למזכ"ל אונסקו. בית הכנסת, שהביקור בו כרוך בבדיקה ביטחונית נוספת, הוא מרשים ומפואר, והביקור בו מאד מרגש. כשאני הייתי שם, השומר המצרי הושיט לי כיפה והציע לי להתפלל. אגדה בפי תושבי העיר, כתוב בו – שמשה רבנו התפלל פעם במקום הזה בהיותו במצרים… אחד השומרים אמר לי שכעת משפצים גם את בית הכנסת של הרמב"ם בחאן אל חלילי, ובונים גם מוזיאון לגניזה הקהירית, שהתגלתה בזמנו בקומה העליונה של בית הכנסת אבן עזרא. כנראה שמצרים בונה באופן רציני על תיירות יהודית בעתיד הקרוב…

             קהיר יפה ומרשימה במיוחד בלילה – כאשר לא רואים את הלכלוך על קירות הבניינים (תוצאה של זיהום האוויר), והעיר כולה מוארת בחן ושוקקת חיים. בחור מצרי שהכרנו במהלך הטיול לקח אותנו לבית קפה מקומי בסמטאות ליד אל-אזהר, ומשם (בשתיים בלילה!) לשיפודיה באחת מהשכונות. אופציה נוספת, החביבה על מצרים רבים, היא שיט בספינה מוארת בצבעים זועקים על הנילוס, הפלגה של שעה בערך עם מנה גדושה של פופ מצרי רעשני. שווה בעיקר בשביל החוויה! לחובבי ריקודי הבטן, או אלו שרוצים לראות תיירים סעודיים שופכים כסף על אחת הדיוות המצריות, מומלץ ללכת לאחת מהופעת ריקודי הבטן במלונות היוקרה. אנחנו רצינו, אבל לא הספקנו לעשות את זה. ובמיוחד – לא לפספס את הטיילת היפיפייה על הנילוס, מהצד של גֶזִירָה – מלאה בזוגות מצרים מבלים, מעוטרת בעצים מלבלבים ומוארת באור יקרות, המשקף את מי הנילוס הכחולים כהים.

לחלק השני- דרומה עם הנילוס- מסע ללוקסור, אסוואן ואבו סימבל, לחץ כאן

חיי הלילה בקהיר: ספינת שעשועים לילית, על הנילוס