ארכיון הבלוג

הדונלד ואני: מה טראמפ יעשה למזרח התיכון?

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, העולם נכנס לתקופה ממושכת של אי וודאות. עמדותיו של הנשיא הנבחר בנושא הישראלי-פלסטיני, ובסדרת נושאים חשובים אחרים במדיניות החוץ, קבורות תחת הצהרות שונות וסותרות, המשתנות מדי יום. אבל האמת היא, שדונלד טראמפ אינו מונחה בידי עמדות אידיאולוגיות מוצקות, יהיו אשר יהיו, אלא בידי משהו אחר. מי שיבין את הקוד וידע איך לסובב את המפתח, יוכל לנצל את מצב העניינים החדש לטובתו. מי שלא – עלול להירמס.

download-1

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, אי אפשר היה לפספס את צהלות השמחה, הדיצה והגיל בימין הישראלי. גוייתה של המפלגה הדמוקרטית טרם הספיקה להתקרר, וכבר רץ לו השר נפתלי בנט לפייסבוק, וכתב שעם הממשל החדש והידידותי, הגיעה העת לתת גט כריתות לפתרון שתי המדינות. אורן חזן מיהר להצטלם עם שיער כתום, והכריז שנפתח עידן חדש והוא דונלד טראמפ הישראלי. הציפיות בשורות הימין היו כה גבוהות, עד שאפילו פוליטיקאים בכירים מהקואליציה התרו באנשיהם להמתין ולא להקדים לפצוח בריקודים, כי אי אפשר לדעת מה יהיו עמדות הנשיא החדש בטרם נכנס לתפקידו. נכון אמנם שדונלד טראמפ שיבח את ישראל וגם את ההתנחלויות, אבל מצד שני אמר גם שיהיה נייטרלי וינסה "לסגור עסקה" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

2263503-54

האמת היא שדונלד טראמפ, כמו יאיר לפיד בשעתו, הוא פוליטיקאי פוסט-מודרני. ל"עמדות" שלו, בפני עצמן, אין חשיבות גדולה מדי. יש מספר מצומצם של נושאים שמעניינים אותו, או לפחות את התומכים שלו, באופן מיוחד. חלקם סמליים, זהותיים או רגשיים: בעיטה בממסד, או זלזול בתרבות הפוליטיקלי-קורקט. את זה אפשר לעשות, כפי שהוכיח טראמפ במהלך הקמפיין, גם כשאתה סותר את עצמך בלי הפסק. די להיראות גס רוח ואותנטי. ישנם גם נושאים מהותיים יותר, שבהם ניתן לגלות עקביות מסויימת, למשל מלחמה בהגירה הלא חוקית, חוק וסדר או השקעה מסיבית בתשתיות. אפילו כאן, דרך אגב, טראמפ ייאלץ להתחשב בעמדותיו של הקונגרס, שרובו מורכב מרפובליקאים שמרנים מהסוג הישן.

בתחום מדיניות החוץ, אם נוציא לרגע מהחשבון את האהדה הבלתי מוסתרת לפוטין ודיקטטורים אחרים, אין טראמפ עמדות עקביות, ובפרט לא בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי מחד הוא אמר שישמח "לסגור עסקה" בין ישראל לפלסטינים, ושארצות הברית צריכה "לשמור על נייטרליות", ומאידך הכריז על עצמו כפרו-ישראלי, הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים והביע תמיכה בבנייה בהתנחלויות. אי אפשר לרבע את המעגל הזה, ואין טעם גם לנסות. לכן מצחיק לקרוא את שלל הכותבים הימנים באתר מידה ודומיו, שחוגגים את ניצחון טראמפ כישועה של הימין הישראלי, ואת נפתלי בנט שחושב שזו הזדמנות מצויינת להתנער מפתרון שתי המדינות. אפילו משמאל היו קולות שניסו לדמיין שהנשיא הנבחר הוא בעצם לטובתם. אבל כל מי שינסה לגלות את האידיאולוגיה ה"אמיתית" של טראמפ בנושא המזרח התיכון יתאכזב. טועים באותה מידה אלו שחושבים שההתנהגות של הנשיא הנבחר אקראית וגחמנית לחלוטין, אם כי התנהלותו עלולה להטעות אנשים לכיוון הזה. בפועל, בחינה מעמיקה של התבטאויותיו ומעשיו של דונלד טראמפ, לאורך הקריירה שלו, מצביעה על מספר קווים מנחים – לא אידיאולוגיים אמנם, אבל בכל זאת ברורים למדי.

img_38785

יש סיבה לחגיגות? קרדיט: העין השביעית

אחד מהקווים המנחים האלה, הוא השאיפה של טראמפ לתהילה; רצוי מהירה וזולה. הביטו בבניינים הראוותניים שהוא רכש או הרים בכל פינה בערים הגדולות של ארצות הברית, ובכתובות הענקיות והמוזהבות של "טראמפ" החקוקות עליהם; בבית הדואר ההיסטורי, מגדל מפואר ומצועצע במיוחד, שהוא קנה בוושינגטון, מאות מטרים מהבית הלבן, שגם עליו מתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה; בתוכניות הריאליטי שהנחה ובאינספור הפרובוקציות והשערוריות התקשורתיות לאורך כל הקריירה שלו. אחד מהחברים היותר ציניים שלי בארצות הברית העיר פעם, שטראמפ יכול להיות נשיא לא רע בכלל מבחינת השקעה בתשתיות בארצות הברית. פשוט צריך לומר לו שעל כל גשר, מחלף או מסילת רכבת שיבנה יתנוסס השם "טראמפ".

אפשר להניח בוודאות לא רעה בכלל, שאותם העקרונות ינחו את נשיא ארצות הברית החדש גם במדיניות החוץ. אחד מהדברים העקביים הבודדים שאמר בנושא, למשל, הוא שימנע מפרוייקטים של "בניין אומה" – אותן הפלישות הצבאיות שמלוות בכיבוש ארוך ובבנייה של מוסדות במדינה החרבה, בדרך כלל תוך מלחמה מתמידה במרד וטרור. הניסיון של הפלישה לעיראק הוכיח, הרי, שפרוייקטים כאלו זוללים כסף, מתמשכים עד אין קץ וגוררים את הנשיא והממשל בבוץ חסר תהילה. באותה מידה, טראמפ יימנע גם מכל צעד אחר שיידרוש השקעה מרובת שנים בלי פירות תדמיתיים נראים לעין. הממשל בראשותו, יש להניח, לא יגבש אסטרטגיה ארוכת טווח, במזרח התיכון או במקומות אחרים, אלא ינסה לקצור פירות ולגזור קופונים מהירים בכל פעם שיזהה הזדמנות.

לפיכך, כל הגורמים הפוליטיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – הימין המתנחלי, ממשלת ישראל, השמאל הציוני וכמובן הפלסטינים עצמם – לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, או להניח מראש שהממשל החדש יהיה בעדם או נגדם. זאת מפני שלעמדות שהובאו בעבר בנושא הזה אין חשיבות אמיתית. סביר להניח שממסד מדיניות החוץ הותיק, שכולל גם רפובליקאים ממוסדים, יינסה להמשיך את המדיניות האמריקאית פחות או יותר כפי שהיא. טראמפ והאנשים שסביבו, לעומת זאת, יתורו באופן מתמיד אחרי הזדמנויות ל"עיסקאות", "גזירת סרטים" וכל דבר אחר שיביא תהילה וכותרות, ובו בזמן יתרחקו מכל צעד שמצריך השקעה מרובה וכפויית טובה. אם הנשיא ואנשיו יצליחו לגבור בעניין זה על הממסד הישן, הצדדים בסכסוך יצטרכו ללמוד לחיות במציאות מתמידה של חוסר וודאות. בתקופות של תרדמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ייתכן שוושינגטון לא תתעניין בכלל. ואז, ברגע של משבר או הזדמנות, טראמפ עשוי להיכנס לכאן בכל הכוח ולנסות לכפות את רצונו על הצדדים בלי לקבל "לא" כתשובה.

בסופו של דבר, שחקנים פוליטיים אזוריים שרוצים לרתום את הנשיא החדש לצידם צריכים ליצור קשרים אישיים מצויינים עם טראמפ עצמו (ובכך לישראל יש יתרון טבעי). אבל מעל הכל, עליהם לדעת ליצור משברים יזומים ומבוקרים, ובמיוחד הזדמנויות פוליטיות, שימשכו את תשומת הלב של הנשיא ויעניקו לו הזדמנויות "להציל את המצב" ולזכות בתהילה. מלחמות קטנות אך רועשות שעולות לכותרות הראשיות בתקשורת העולמית, בעיקר כאלו שקשורות לירושלים, או להבדיל – יוזמות שלום ראוותניות ורעשניות שיגמרו לנשיא לחשוב שהוא יכול "לסגור עסקה", יכולים להיות מהלכים משני משחק.

המזרח התיכון הוא כמובן דוגמא אחת בלבד. המערכת הפוליטית העולמית נכנסת לעידן של אי הוודאות. מי שיצליח לרכב על הגלים הגבוהים ולהתרגל לעולם פרוע ובלתי יציב, יצליח. מי שלא – עלול להירמס.

ערבים במלחמה – מדוע נכשלו צבאות ערב?

המזרח התיכון הוא אזור למוד מלחמה. בחצי המאה האחרונה, צבאות ערביים נלחמו נגד ישראלים, איראנים, כורדים, אפריקאיים, אירופים, אמריקאים, טרוריסטים אסלאמיסטים וגם זה בזה. המלחמות הללו נעו לאורך כל הספקטרום: מערכות קונבנציונלית נגד אויב משוריין, התכתשויות גבול, קרבות אוויר, קונטר-התקוממות ודיכוי מרידות, בתנאים היסטוריים שונים וכמעט בכל תוואי שטח אפשרי. לעיתים קרובות, נהנו הצבאות הערביים מיתרון מספרי, טכנולוגיה משוכללת ועדיפות בחימוש על פני אויביהם. ובכל זאת, ברוב המלחמות הללו נחלו הצבאות הערביים מפלה, לעיתים מוחצת ולעיתים מוגבלת, או שהשיגו הישגים צבאיים צנועים במחיר מופרז. לעיתים, כמו מצרים ב-1973, הצליחה מדינה ערבית לחלץ הישג פוליטי מלוע התיקו או התבוסה, אך מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל. החוקר קנת פולאק, אנליסט לשעבר ב-CIA, יצא לבדוק מדוע.

512a-F05gYL._SX331_BO1,204,203,200_

Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness, 1948-1991 (Lincoln, NE: University of Nebraska Press, 2002)

 

בחצי המאה האחרונה, צבאות ערביים נלחמו נגד ישראלים, איראנים, כורדים, אפריקאיים, אירופים, אמריקאים, טרוריסטים אסלאמיסטים וגם זה בזה. המלחמות הללו נעו לאורך כל הספקטרום: מערכות קונבנציונלית נגד אויב משוריין, התכתשויות גבול, קרבות אוויר, קונטר-התקוממות ודיכוי מרידות, בתנאים היסטוריים שונים וכמעט בכל תוואי שטח אפשרי. לעיתים קרובות, נהנו הצבאות הערביים מיתרון מספרי, טכנולוגיה משוכללת ועדיפות בחימוש על פני אויביהם. ובכל זאת, ברוב המלחמות הללו נחלו הצבאות הערביים מפלה, לעיתים מוחצת ולעיתים מוגבלת, או שהשיגו הישגים צבאיים צנועים במחיר מופרז. לעיתים, כמו מצרים ב-1973, הצליחה מדינה ערבית לחלץ הישג פוליטי מלוע התיקו או התבוסה, אך מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל.

קנת' פולאק, מומחה למזרח התיכון ואנליסט לשעבר ב-CIA, הרחיב את עבודת הדוקטורט שלו לספר מרתק, Arabs at War, שנועד לבחון את הסיבה לכך. כדי לבחון את שורשי הכישלון הצבאי הערבי, הוא בוחן במדוקדק את ההיסטוריה הצבאית של שש מדינות ערביות שונות – מצרים, עיראק, ירדן, סעודיה, לוב וסוריה – ממלחמת העצמאות הישראלית ב-1948 ועד למלחמת המפרץ ב-1991, עם אחרית דבר העוסקת במלחמת עיראק השנייה, בחמאס ובחיזבאללה. כמו מדעני מדינה רבים, פולאק מסתמך בעיקר על מקורות באנגלית, וזה אולי החיסרון העיקרי של הספר. אולם בהתחשב בכך שכל הארכיונים במדינות ערב סגורים (בוודאי כשמדובר בנושאים צבאיים רגישים), ובשפע האדיר של מקורות מתורגמים וראשוניים באנגלית, הרי שהדבר אינו פוגם במחקר באופן משמעותי.

ד"ר קנת פולאק

ד"ר קנת פולאק

ראשית, פולאק מפריך כמה מהמיתוסים העקשניים הקשורים בצבאות הערביים ובתפקוד שלהם. כדי להבין מדוע רוב הצבאות הערביים קצרו כשלונות או הצלחות מתונות ובינוניות בתקופה ארוכה כל כך של חמישים שנה, יש לבדוק גם אלו גורמי כשל לא השפיעו עליהם, או לפחות השפיעו פחות. יותר מדי אנשי צבא אמריקאיים, ומערביים בכלל, נוטים להבין את המציאות הצבאית תוך התחשבות בשיקולים חומריים בלבד – נשק, טכנולוגיה, סדר כוחות. אלוהים, נהוג לומר, תומך בצד שיש לו דיביזיות רבות יותר. ובכל זאת, ההיסטוריה הצבאית של המזרח התיכון אינה מאששת את ההשערה הזאת. צבאות ערביים הפסידו באופן צורב כנגד ישראלים, צ'אדים, כורדים או איראנים, גם כשנהנו מיתרון מספרי אדיר, מטכנולוגיה עדיפה או מנשק משוכלל יותר.

משקיפים אחרים נהגו להאשים את הגנרלים הערבים בחוסר מקצועיות. זה היה נכון לפעמים. אחדים מהם, כמו פילדמרשל עבד אל חכים עאמר הידוע לשמצה, אדריכל הכישלון המצרי במלחמת ששת הימים, היו שרלטנים פוליטיים. אחרים, כמו מפקדי צבא מצרים במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור, מפקדי הלגיון הירדני ב-1948, מפקד חטיבה משוריינת 40 של צבא ירדן ב-1967, ומפקד צבא עיראק בשלב האחרון של המלחמה על איראן, היו אנשי מקצוע מעולים, ולעיתים אף מבריקים. הבעיה היא שהמיומנות שלהם הועילה רק בשוליים, ולעיתים לא הועילה כלל. גם המערכת הלוגיסטית של כל צבאות ערב, מלבד הסורים, היתה מעולה. אפילו הצבא הלובי, כוח עלוב גם בסטנדרטים של המזרח התיכון, הצליח לתחזק באופן לא רע את חיל המשלוח שלו לצ'אד – באחת ההרפתקאות המוזרות וההרסניות יותר של מועמר קדאפי.

מועמר קדאפי - יצא להרפתקה הרת אסון בצ'אד

מועמר קדאפי – יצא להרפתקה הרת אסון בצ'אד

בניגוד למיתוס המקובל, פחדנות בדרך כלל לא היתה בעיה ערבית. חיילים מצרים, עיראקים, סורים, ירדנים ואחרים גילו אומץ לב מרשים ביותר, ולעיתים אפילו מעורר הערצה. המצרים הגנו על אום קטף ואבו עגילה בגבורה ב-1956, ואותו דבר ניתן לומר גם על הירדנים בגבעת התחמושת ועל יחידות משמר הרפובליקה העיראקיות במהלך מלחמת המפרץ של 1991. לא לחינם שיבח מנחם בגין את החיילים המצרים בשעת ביקור סאדאת, ואמר שישראל "יודעת להעריך אומץ ליבו של יריב". ההערכות הפנימיות בצה"ל, להבדיל אולי מהשיח הציבורי, נטו גם הן להעריך לטובה את אומץ הלב והגיבוש היחידתי של חיילים מצבאות ערב השונים. אבל פיסטוק וקוץ בו: חיילים ערבים נטו לשמור על מורל יחידה ולהגן על עמדותיהם בחירוף נפש, כל עוד קיבלו פקודות התקפה ברורות, או התחפרו בעמדות הגנה סטטיות. ברגע שקיבלו פקודה מבוהלת לנסיגה כללית, כמו הצבא המצרי במלחמת ששת הימים, הם נטו להתפרק לרסיסים ולעיתים אף לברוח – ראשית הקצינים ולאחר מכן כל איש לנפשו.

הבעיה העיקרית של הצבאות הערביים, לפי פולאק, היא לא נשק, אומץ לב, לוגיסטיקה או אסטרטגיה, אלא טקטיקה גרועה, נוקשות וסירוב מתמשך לקחת אחריות ולגלות יוזמה אישית בדרגי השטח. הדבר בלט במיוחד במלחמות מול צה"ל, שהצטיין בדרך כלל בתמרונים מהירים, אלתור פרוע והתאמה מהירה של התוכניות למציאות. רק הלגיון הערבי ב-1948 גילה יוזמה מוצלחת בדרגי השטח, והמיומנות הזאת פחתה עם השנים. במלחמת ששת הימים, אפילו הצבא הירדני לא הצליח לרוב לתפקד כאשר כוחות צהל"ים איגפו אותו. החיילים הירדנים, מלבד חריגים (למשל חטיבת השריון 40) לא שינו מיקום, לא ערכו את הקו מחדש, לא ניצלו טעויות ישראלית או הזדמנויות לפרוץ קדימה או לסגת בבטחה. במקום זאת, הם נותרו בעמדות שהוקצו להם לפי פקודה, אפילו אם אוגפו או כותרו. הצבא המצרי הוא דוגמא גרועה בהרבה. הן ב-1948, הן -1956 והן ב-1967, החיילים המצרים התמחו בהגנה סטטית, וברגע שנדרשו לתמרן, לגלות יוזמה או להגיב לאיגוף וכיתור, פשוט לקו בשיתוק. אפילו הניצחון המצרי הגדול ביותר, צליחת התעלה ב-1973, לא חרג מהעיקרון הזה באופן מהותי. הפיקוד המצרי, שהכיר היטב את צאן מרעיתו, הכין את מבצע הצליחה באופן מדוקדק, עד לפרט האחרון של היחידה הקטנה ביותר, וחזר עליו באינספור אימונים יומיים, עד שכל מפקד זוטר שבזוטרים ידע בעל פה בדיוק איזו משימה מוטלת עליו. המצרים, שנהנו מהפתעה אסטרטגית, מערכת לוגיסטית טובה וגנרלים מיומנים, הצליחו לערער את שיווי המשקל של ישראל. אולם כעבור מספר ימים, כשההפתעה פגה והיחידות המצריות סיימו לפעול כפי שנכתב בתסריט, הן לא הצליחו לאלתר מול התמרון הצהל"י המהיר של מצביאים כמו אריאל שרון ואברהם "ברן" אדן. התוצאה היתה תפקוד עלוב ברמת השטח, שהוביל למהפך במלחמה. אותו הגורם – חזרה ושינון מסיבי של תוכנית מבצע מוצלחת שהוכתבה מלמעלה – הוביל גם לניצחון העיראקי בשלב האחרון של המלחמה עם איראן, ולהצלחה הירדנית במאבק מול הגרילה של אש"ף בנובמבר 1970.

חזרו על המבצע עד הפרט האחרון - חיילים מצרים חוצים את תעלת סואץ ב-1973

חזרו על המבצע עד הפרט האחרון – חיילים מצרים חוצים את תעלת סואץ ב-1973

הצבאות הערביים, טוען פולאק, מעולם לא הפנימו את העקרונות הטקטיים שעמדו מאחורי תוכנית מבצע מוצלחת, אפילו כאשר שיננו אותה שנן היטב, ולכן לא הצליחו להתמודד עם "ערפל הקרב" ונסיבות שמשתנות במהירות. המלחמה, אמר קלאוזביץ, היא "ממלכת האי וודאות", והדבר נכון במיוחד למלחמה המודרנית. מאז מלחמת העולם הראשונה, כוח האש המסיבי שעומד לרשות צבאות אינו מאפשר התקפה מסיבית של "גלים אנושיים", שניתן לקצור בנקל במכונות ירייה, ארטילריה, אש שריון ואש מטוסים. צבא שרוצה לשרוד את כוח האש המסיבי של ההגנה, חייב להתקיף באמצעות יחידות מבוזרות שמשתמשות במחסה ובמסתור, אש רתק ו"לוחמה רב חילית", תיאום מדויק בין חיל רגלים, ארטילריה וחיל אוויר. לוחמה מהסוג הזה מחייבת יוזמה מתמדת בדרגי השטח, כי היחידות פועלות בנפרד, ולא תמיד יש להן זמן לבקש הוראות כשהמצב משתנה במהירות. אפילו מפקד דיביזיה שמחזיק באמצעי הקשר המודרניים ביותר, לא מכיר את המצב בשטח כמו מפקדי המחלקות והפלוגות שלו. חיילים ערבים, בכל הצבאות השונים ובכל מהלך התקופה, נטו להימנע מיוזמה, ובמקום זאת חיכו לפקודות שלא תמיד הגיעו. כך הם כותרו, אוגפו, החמיצו הזדמנויות פז או פשוט חוסלו שלא לצורך. ברוב הצבאות, להוציא הלגיון הירדני, החיילים גילו גם מיומנות נמוכה בירי, הסתוות ומשימות צבאיות בסיסיות אחרות. בזמן הפלישה האמריקאית ב-2003, רוב יחידות הצבא העיראקי לא ידעו איך להסוות טנקים או אפילו איך לאפס כוונות. הבעיות הטקטיות הללו הוחמרו בשל כשלים אחרים בצבאות הערביים, למשל תחזוקה גרועה של כלי הנשק או מיומנות טכנית לקויה. אפילו הנשק המשוכלל ביותר יכול להוות נטל ולא נכס אם לא מתחזקים אותו כראוי, או משתמשים בו בניגוד להוראות היצרן.

חריג בולט לטובה, ככל הנראה בהשפעה בריטית: חיילי הלגיון הערבי הירדני ב-1948

חריג בולט לטובה, ככל הנראה בהשפעה בריטית: חיילי הלגיון הערבי הירדני ב-1948

מכאן, מגיע פולאק לאחד ממסקנותיו החשובות ביותר: כשאין מיומנות טקטית לצבא, אפילו האסטרטגיה המוצלחת ביותר או הגנרל המוכשר ביותר לא יעזרו, כי הגייסות לא ידעו איך ליישם את האסטרטגיה בפועל. אם היתה לנו, למשל, מכונת זמן, והיינו רוצים לעזור לצבא העיראקי במלחמת המפרץ, או לצבא המצרי במלחמת ששת הימים, לא היה טעם להביא להם את גודריאן, מנשטיין, פאטון, מונטגומרי או גנרל מבריק אחר. אלו היו, במקרה הטוב ביותר, משפרים את תפקוד הצבא באופן מתון ואפילו שולי, מה גם שהיו גנרלים מבריקים בצבאות הערביים. 500 מפקדי מחלקות ופלוגות מהוורמאכט, מהצבא הבריטי או מהצבא האמריקאי היו עוזרים הרבה יותר. בדיוק מהסיבה הזאת, הצבאות הערביים לא הצליחו להשתפר גם כאשר שלחו את מיטב קציניהם לאקדמיות הצבאיות במערב.

ישנו, כמובן, גם החשש מהפיכה צבאית – נושא שפולאק דן בו והחוקרת קייתלין טלמדג' פיתחה בפירוט רב. בפוסט הקודם, שדן בהפיכה הצבאית בטורקיה, כתבנו ש"ניסיונות להתגונן בפני הפיכות צבאיות עלולים להפוך צבאות לבלתי יעילים ואף חסרי תועלת. תוכניות ארוכות טווח ל"חיסון הצבא" בפני הפיכה הם כמו כימותרפיה, שעשויה לטפל בסרטן באופן יעיל אך פוגעת בשאר תפקודי הגוף.  מנהיגים רדופים שרוצים למנוע כל אפשרות של הפיכה בעתיד, נוטים לטהר את שורות הצבא מקצינים מוכשרים ושאפתנים מדי, ולמנות לתפקידים הבכירים מלחכי פינכה בינוניים שתלויים במנהיג וניתן לבטוח בהם. במלחמה מודרנית, חשוב מאד לתת לקצינים זוטרים יוזמה לפעולה עצמאית בשטח, אבל צבאות שפוחדים מהפיכה נוטים לאסור על יוזמות בדרגי השטח ולהגביל את המפקדים הזוטרים במערכת בירוקרטית מסורבלת ורבת זרועות. המערכת הזאת אמנם מספקת למנהיג מידע בזמן אמת על כל חלקי הצבא, אבל גם מאטה את פעילותו, דבר שעשוי להיות הרסני בזמן מלחמה. ולבסוף, צבאות שמפחדים מהפיכה נוטים להתאמן פחות, משום שתמרונים רחבי היקף (כמו בגרמניה הנאצית ב-20 ביולי 1944) נוטים לשמש כמסווה למרידות למיניהן."

חקרה את היחס בין הפיכות צבאיות לבין מוכנות מלחמתית - פרופ' קייתלין טלמאדג'

חקרה את היחס בין הפיכות צבאיות לבין מוכנות מלחמתית – פרופ' קייתלין טלמאדג'

לבסוף, הצבאות הערביים סבלו מבעיה כרונית של מודיעין כושל, ומחסומים בזרימת מידע בתוך הצבא עצמו. בכל הצבאות, אפילו הלגיון הירדני שהיה המוצלח ביותר מבחינה זו, קצינים זוטרים נטו לשקר למפקדיהם ולייפות את המתרחש בשטח, כדי לא לבזות את עצמם. הפיקוד המצרי בששת הימים, בראשותו של פילדמרשל עאמר, היה מנותק לחלוטין מהחזית. בסופו של דבר, כשהגיעו אליו הבשורות המרות בבת אחת, ציווה עאמר על נסיגה בהולה שהובילה להתפרקות הצבא כולו. אפילו הצבא הירדני, שניסה במשך עשרות שנים לחנך את חייליו לדווח אמת, גילה רק הצלחה מוגבלת מבחינה זו. הכישלון הזה, טוען פולאק, קשור לנימים עמוקים מאד בתרבות הערבית: הפחד מבושה, נוקשות היררכית והיעדר חירות אישית. האקדמיה, במיוחד לאור הפוליטיקלי-קורקט ששורר במחלקות למזרח התיכון, סולדת מאד מהכללות מהסוג הזה. אבל נראה שפולאק, שחקר שישה צבאות ערביים שונים למשך תקופה של חמישים שנה, מעלה די ראיות כדי שלהכללה יהיה לפחות בסיס כלשהו.

אבל כאן, יש קוץ שנעוץ בתזה של פולאק. ארגון חיזבאללה. כפי שהוא מודה בעצמו, לא סובל מאף אחד מהפגמים שהוא מייחס לצבאות הערביים הסדירים. לוחמי חיזבאללה מצטיינים ביוזמה טקטית, המודיעין שלהם מעולה, כלי הנשק שלהם מתוחזקים היטב והמיומנות שלהם גבוהה ביותר. כשהוא כותב על הלגיון הירדני, מתרץ פולאק את מצויינותו ב-1948 כתוצאה של השפעה בריטית, דבר שלא תקף כמובן לחיזבאללה. אמנם חיזבאללה מושפע מאד מהאיראנים, אבל גם התפקוד האיראני במלחמה עם עיראק היה גרוע ביותר. חרף מספר נסיונות שטחיים, פולאק לא מצליח להסביר את האנומליה של חיזבאללה, וזו אולי שאלה שיש להשאיר למחקרים הבאים.

הדרך לצנעא: כיצד ניצחו השיעים בתימן

מלחמת האזרחים בתימן היא אחד המאבקים הזנוחים, האלימים והסבוכים ביותר במזרח התיכון של ימינו. לצד הקונפליקט בסוריה, היא שינתה את מאזן הכוחות בין סונים ושיעים והחריפה את היחסים בין סעודיה ואיראן, שהגיעו לכדי פיצוץ בימים האחרונים. אולם מאחורי המלחמה ישנה תעלומה: כיצד הצליחו החות'ים, לוחמי המחתרת השיעית ובני החסות של איראן, להשתלט על הבירה צנעא בקלות שכזאת? סאפא אל-קרמאן, יוצרת תימניה צעירה, ראיינה עשרות עדים והשיגה מסמכים סודיים של ממשלת תימן. בסרטה התעודי, "הדרך לצנעא", היא מגיעה למסקנה מטרידה: ממשלת תימן עצמה פתחה את השער לחות'ים, והובילה לתבוסתה שלה. מדוע? מה היתה טעותו המכריעה של המצביא התימני, גנרל אל-קושייבי, ומה אפשר ללמוד מכך על השינוי באופי המלחמה המודרנית? ינשוף צבאי-אסטרטגי במבט ראשון לטרגדיה התימנית.

&MaxW=640&imageVersion=default&AR-150118787

הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. האימרה המפורסמת הזאת תקפה באותה מידה גם למדינות אחרות. היסטוריונים לא מעטים חושבים, למשל, שגרמניה הידרדרה למלחמת העולם הראשונה, ויפן למלחמת העולם השנייה, משיקולים פוליטיים פנימיים. במקרים הללו, לפחות, קובעי המדיניות האמינו שהם משרתים את טובת המדינה, בטחונה ויציבותה. אך במקרים מסויימים, שיקולים פוליטיים פנימיים מהסוג הקטנוני ביותר מובילים ממשלות בנתיב של עיוורון ואבדון להרס עצמי מוחלט. סרט תחקיר מרתק של רשת אל-ג'זירה, מאת היוצרת התימניה הצעירה סאפא א-קרמאן (גילוי נאות: ידידה של הכותב), מראה כיצד פעלה הדינמיקה ההרסנית הזאת במלחמת האזרחים בתימן. קרמאן, שראיינה עשרות עדים בצבא ובממשלה התימנית ושמה את ידה על מסמכים סודיים ביותר, טוענת שהממשלות של עלי עבדאללה סלאח ויורשו, עבד ראבו מנסור אל-האדי, סייעו למורדים החות'ים לפלס את דרכם לבירה, צנעא, על ידי כך שנפטרו מהמושל והגנרל שבלמו אותם. היא משרטטת סיפור מבהיל של קטנוניות, נקמנות, חיסולי חשבונות קטנים, ובעיקר, התאבדות קולקטיבית של שלטון שהחליט לעקור את עיניו שלו רק כדי להכניס סנוקרת ליריביו.

סאפא אל-קרמאן וצוותה - מתוך הסרט "הדרך לצנעא". צילום: אל-ג'זירה

סאפא אל-קרמאן וצוותה – מתוך הסרט "הדרך לצנעא". צילום: אל-ג'זירה

בשנת 2011, הגיע האביב הערבי לתימן. הנשיא עלי עבדאללה סאלח ניסה לדכא בכוח את ההפגנות שפרצו בבירה, אולם התמיכה של אחדים ממפקדי צבאו במורדים לא הותירו לו ברירה אלא לפרוש. לסאלח הממורמר, שפרש מהשלטון בחרי אף, נותרו עוד תומכים רבים במנגנון הממשלתי. אלו היו עוד קשורים אליו בקשרים עמוקים של פטרונאז', ובקושי הסתירו את כוונתם לחתור תחת הממשל החדש של סגנו, יריבו ויורשו, עבד ראבו מנסור האדי. כמו בלוב, סוריה ועיראק, נפילת שלטון סאלח לא הובילה ליציבות בתימן, אלא פירקה אותה לגורמים: שבטים חמושים, יחידות צבא, מיליציות סלאפיות ויחידות ג'יהאדיסטיות המזוהות עם אל-קאעדה בחצי האי ערב (AQAP), נלחמו זה בזה במלחמת פסיפס מורכבת ומסובכת. המחתרת החות'ית (או בשמה הרשמי, חיילי האלוהים) היתה אחת הכוחות האלו. המנהיג שלה, עבד אל-מאלכ אל-חות'י, ניצל את המרמור של השבטים השיעיים בצפון תימן כדי לבנות לעצמו בסיס כוח חמוש. הוא ואנשיו, שנתמכו בידי איראן, השכילו להשתמש בטקטיקה מעורבת נבונה, שילוב של פעילות חמושה, טרור והפגנות ענק, כדי להרחיב את שטחי שלטונם. בספטמבר 2014 הם הצליחו להשתלט על צנעא, ולזרוק את הנשיא האדי וממשלתו אל מחוץ למדינה. ערב הסעודית, שסירבה לראות קליינט איראני יושב על גבולה הדרומי, התערבה בלחימה והתחילה להפציץ, דבר שסיבך עוד יותר את המצב במדינה האומללה.

ניצל את המרמור- עבד אל-מאלכ אל-הות'י

ניצל את המרמור- עבד אל-מאלכ אל-חות'י

השאלה שעומדת בבסיס סרטה של סאפא אל-קרמאן הוא כיצד הצליחו החות'ים להשתלט על העיר עמראן, הנחשבת כשער לבירת תימן צנעא וממוקמת 53 קילומטרים מצפון-מערב לה. בעיר הזאת ישבה יחידה חזקה יחסית של צבא תימן, החטיבה המשוריינת מס' 310 בפיקודו של גנרל חמיד אל-קושייבי. קושייבי, יליד העיר עמראן ובן לשבט חאשד העוצמתי, היה מושרש במקום ונהנה מתמיכה של השבטים המקומיים, ולפיכך הצליח לבלום ביעילות את ההתקדמות החות'ית בגזרה שלו.

גנרל חמיד אל-קושייבי

גנרל חמיד אל-קושייבי

כדי להתמודד עם כוחו העדיף של גנרל אל-קושייבי, החות'ים נקטו באסטרטגיה מחוכמת. במקום לתקוף את עמראן ישירות, הן שלחו לתוכה אזרחים לא חמושים ממחוז סעדא שהחלו להפגין ברחובות. לצד הקריאות המסורתיות של "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", הדרישה העיקרית שלהם היתה להדיח את מושל המחוז, מוחמד חסן דמאג', ואת גנרל אל-קושייבי. הבעיה היתה, שהן דמאג' והן קושייבי לא היו פופולריים בחוגי השלטון בצנעא: קושייבי משום שתמך בהפגנות הדמוקרטיות של האביב הערבי ב-2011, ודמאג' משום שהיה חבר במפלגת הרפורמה, הסניף התימני של האחים המוסלמים שנחשב אופוזיציוני למשטרי סאלח והאדי. העובדה שקושייבי היה חוד החנית במלחמה בחותי'ם במחוז עמראן עוד בתקופתו של סאלח לא שיחקה לזכותו – תומכי הנשיא לשעבר, שעדיין מילאו תפקידים חשובים במשטרו של האדי, ראו בו בוגד.

תיעב את קושייבי - הנשיא לשעבר עלי עבדאללה סאלח

תיעב את קושייבי – הנשיא לשעבר עלי עבדאללה סאלח

בעוד המפגינים החות'ים ממלאים את רחובות עמראן, החליטה הממשלה לשלוח לעיר ועדה נשיאותית כדי לפתור את המשבר. למורת רוחם של דמאג' וקושייבי, התירה הועדה לחות'ים נוספים להיכנס למחוז כדי להפגין בו, בלי להתפרק מנשקם. חות'ים חמושים החלו לזרום בטנדרים לתוך עמראן, ולנופף ברובים שלהם ברחובות. הצבא והשבטים המקומיים תקפו את המאהלים של החות'ים בכניסה לעיר, וקרבות עקובים מדם פרצו בין שני הצדדים. בתגובה, הדיח הנשיא האדי את המושל דמאג', ומינה במקומו את אחד מנאמניו של הנשיא הקודם סאלח. החות'ים, כמובן, לא נרגעו, ודרשו גם את ראשו של גנרל אל קושייבי, שנתן את ההוראה לתקוף את המאהלים שלהם. בניגוד להרגלו, הנשיא האדי סירב להתקפל הפעם. לפי עדויות שהגיעו לסאפא אל-קרמאן והצוות שלה, הוא הזמין את קושייבי לפגישה סודית בצנעא, והורה לו בעל פה לתקוף את החות'ים. אבל ההוראה הסודית, שמעולם לא ניתנה בכתב, הותירה לנשיא פתח להתחמק מאחריות בעת הצורך.

נתן הוראה בעל פה: הנשיא עבד ראבו מנסור האדי

נתן הוראה בעל פה: הנשיא עבד ראבו מנסור האדי

בעוד הקרב מתנהל, החות'ים פרטו כהרגלם על המיתרים הפוליטיים הרגישים ביותר בתימן ומחוצה לה. הדוברים שלהם הציגו את הקרב לא כמרד נגד הממשלה, אלא כמאבק שחרור נגד ג'יהאדיסטים מאל-קאעדה ומיליציות תכפיריות של האחים המוסלמים (כלומר, קיצונים שונאי שיעים). גנרל קושייבי, כך הם טענו, הוא רק פסאדה המחפה על הכוחות האפלים הללו. ערוצי טלוויזיה שנשלטו בידי החות'ים, או בידי הנשיא לשעבר סאלח, הדהדו את התעמולה הזאת, שהגיעה גם לקהילה הבינלאומית. מקור אמריקאי סיפר לקרמאן שבעיני ועדת האו"ם, קושייבי כבר לא היה גנרל של ממשלת תימן, כפי שראה את עצמו, אלא מפקד מיליציה עצמאי שנלחם ללא גיבוי של משרד ההגנה.

במידה מסויימת, זה היה נכון. שר ההגנה (עוד מקורב של הנשיא לשעבר סאלח) והרמטכ"ל שיחקו משחק כפול. מצד אחד, הם נתנו פקודות סודיות לאל-קושייבי להמשיך להילחם (עותק של אחד מהמסמכים הללו מוצג בסרט) ושלחו אליו את מפקד המודיעין הכללי להבטיח לו שהממשלה איתו, ומצד שני – גררו רגליים ונמנעו מלשלוח לו תחמושת, נשק ואספקה. במשך שלושה חודשים, עמד אל-קושייבי במצור. שתי יחידות תגבורת שהגיעו מצנעא התמקמו בהר סמוך וחיכו לפקודות התקפה, שלא הגיעו. לפי עדויות של קציני אל-קושייבי, חלק מהחיילים הללו, שהיו נאמנים לנשיא לשעבר סאלח, הצטרפו לבסוף לחות'ים. חייליו של קושייבי נדהמו לראות את שר ההגנה שלהם מגיע לעמדות החות'ים ומנהל איתם משא ומתן. השר לא טרח לבקר את חייליו הנצורים. "באותו הרגע," העיד אחד הקצינים בסרט, "הצטערנו שאנחנו לובשים את מדי הצבא הזה."

"הצערנו שאנו לובשים את מדי הצבא הזה": ילדה תימניה מעמראן מחזיקה את תמונתו של אל-קושייבי

"הצטערנו שאנו לובשים את מדי הצבא הזה": ילדה תימניה מעמראן מחזיקה את תמונתו של אל-קושייבי

ב-8 ליולי 2014, שלח שר ההגנה ועדה נשיאותית נוספת לעמראן, שחתמה על עוד הסכם הפסקת אש עם החות'ים. לפי ההסכם, אל-קושייבי היה אמור להתפנות לצנעא ולמסור את כל הנשק שלו למשטרה הצבאית, והרמטכ"ל שלח לו פקודה מתאימה. "היום הזה", אמר אחד הקצינים, "היה יום נכבה לא רק לעמראן, אלא לתימן כולה." קושייבי ביקש מהממונים עליו לשלוח לו כלי טייס, וטען שיוכל להמשיך להתנגד למספר חודשים אפילו עם מטוס קרב אחד. בעדות לקרמאן, אמר פקיד בכיר ממשרד ההגנה שמטוס אמנם המריא מצנעא, לא ברור אם כדי לסייע לקושייבי להתנגד במקרה שהחות'ים יפרו את הפסקת האש, או לפנות אותו מהמקום, אך מישהו לא ידוע בחלונות הגבוהים הורה לטייס לחזור על עקבותיו.

אל-קושייבי ציית לפקודה של הרמטכ"ל, ובתגובה הפרו החות'ים את הפסקת האש ותקפו את המפקדה שלו. הוא הורה לחייליו להסתלק. "אתם עדיין צעירים," הוא אמר, "אני המטרה שלהם, לא אתם". מדו"ח פתולוגי של ממשלת תימן עולה כי החות'ים שיספו את הגנרל בסכינים, שברו את עצמותיו, הלמו בראשו בכלים כבדים וירו בו מטווח אפס 84 כדורים. לאחר מכן, סירבו לשחרר את הגופה שלו למשפחה, אלא תמורת אסירים איראניים שהוחזקו בידי שירות הביטחון התימני. עמראן נפלה, ובספטמבר כבשו החות'ים גם את הבירה צנעא. הנשיא האדי, שמחדליו אפשרו למורדים להפיל את ממשלתו שלו, ברח מהמדינה וביקש סיוע סעודי. אולם גם ערב הסעודית, שמפציצה את תימן "בלי בג"ץ ובלי בצלם", לא מצליחה להתגבר על המרד החות'י, ובוודאי שלא למגרו.

נפילת עמראן הובילה לנפילתה של צנעא: מצודה חרבה בעמראן, העיר העתיקה

נפילת עמראן הובילה לנפילתה של צנעא: מצודה חרבה בעמראן, העיר העתיקה

התחקיר של קרמאן נראה אמין, אם כי קשה לוודא את כל הפרטים, ולעיתים נראה שהגישה של יוצרת הסרט קונספירטיבית יתר על המידה. אולי קרמאן הושפעה מקציני קושייבי הזועמים והנבגדים שסייעו בתחקיר, רובם מתוך ביטחון מוחלט שכל העולם קם עליהם לכלותם. קשה להאמין שהנשיא לשעבר סאלח, קל וחומר הנשיא הנוכחי האדי, רצו שהחות'ים יכבשו את צנעא. להאדי בוודאי שלא היה אינטרס במיגור משטרו שלו. ככל הנראה, הם האמינו, עד הרגע האחרון, שיוכלו לפגוע ביריביהם הפוליטיים, דמאג' וקושייבי, ולהגיע להסדר כלשהו עם החות'ים.

אבל מעבר לכל זה, הסרט מלמד לקח מעמיק יותר על עולם המערכה של המאה ה-21. קושייבי היה קורבן – לא הראשון ולא האחרון – לתפיסה מוטעית ואנכרוניסטית של המלחמה המודרנית, זו שכיניתי פעם אשליית הקוטביות. מלחמה קוטבית היא מלחמה שיש בה שני צדדים אחידים פחות או יותר בהרכבם, בין אם מדובר בשתי מדינות יריבות, או ממשלה הנאבקת מול מורדים. בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, תיאר החוקר אמיל סימפסון כיצד נכשלו גנרלים ופוליטיקאים שוב ושוב, כאשר ניהלו מלחמה שחשבו שהיא קוטבית, בעוד שבפועל היא היתה מלחמת פסיפס – כאוס של סיעות חמושות רבות ושונות שנלחמות זו בזו ומחליפות תוויות ("ממשלה" ו"מורדים") בהתאם לצורך ולנוחות. האמריקאים בעיראק חשבו שהם פועלים בעולם דו-קוטבי של ממשלה מול מורדים, ולכן חימשו מיליציה שיעיות (בעיניהם: כוחות הממשלה), דבר שהשליך מיליציות סוניות שישבו על הגדר לזרועות אל-קאעדה. הבריטים עשו טעויות דומות בדרום אפגניסטן. אפילו הג'יהאדיסטים הזרים באפגניסטן, טוען סימפסון, נכשלו באשליית הקוטביות. המתנדבים הללו, לרוב בני נוער מפקיסטן, האמינו שהם נלחמים בעולם דו-קוטבי של מוסלמים נאמנים מול כופרים, ובפועל נכנסו לתסבוכת של ברוני מלחמה שלא הכירו. מפקדים אפגנים ציניים ניצלו את הג'יהאדיסטים הזרים הללו לחיסולי חשבונות אישיים, שלחו אותם להתאבד על סוחרי אופיום יריבים בנימוק שהם "כופרים" ו"משתפי פעולה עם האמריקאים", ואפילו סחרו זה עם זה במחבלים מתאבדים.

AR-150329563

הטרגדיה של קושייבי מאד דומה. הוא האמין שהוא פועל בעולם הצבאי הישן, הדו-קוטבי, של ממשלה הנאבקת במרד, וראה את עצמו כנציגה המובהק של הממשלה. שוב ושוב אמר לאנשיו, שאם לא היה מקבל הוראות מפורשת מהנשיא, מהרטכ"ל וממשרד ההגנה, הוא לא היה יורה אפילו כדור אחד. לכן, הוא סירב לתמרן בזירה הפוליטית, למשל – לשחק בין החות'ים לממשלה – באופן שהיה יכול אולי להצילו. שר ההגנה והנשיא אולי טעו טעות מרה בכך שהמעיטו בכוחם של החות'ים ובנכונותם להתקדם עד צנעא, אולם הם לפחות הבינו שהם מתנהלים במלחמת פסיפס. בעיניהם קושייבי, יריב פוליטי פנימי, היה מסוכן לא פחות ואולי אפילו יותר מהחות'ים, ולכן בהחלט לגיטימי להפקירו כדי לקבל דיבידנדים מפוליטיים משחקנים אחרים בפסיפס התימני. העלילה העצובה שפורסת סאפא אל-קרמאן בסרטה מוכיחה פעם נוספת שכדי לנצח במלחמה, צריך להבין קודם את הכללים והחוקים הבסיסיים שלה; לא איך שהיינו רוצים שיהיו או איך שהיו בעבר, אלא כפי שהם היום בפועל.

פוטין בכל הפינות: מה הסיכויים של רוסיה במזרח התיכון?

השם החם באזורנו הוא ללא ספק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. שבועות ספורים לאחר שהחל לתקוף בסוריה, וכבר קוראים לעזרתו בעיראק וכורדיסטאן, והוא שוקל להיכנס לפעולה בלוב. נשיא רוסיה הבחין בואקום שמדיניותה המהוססת של ארצות הברית הותירה באזור, ונכנס אליו במהירות ובמיומנות. אך האם ישכיל לנהל את המערכה נכון ולא לשקוע בבוץ, ואלו לקחים עליו ללמוד ממלחמות צ'צניה ואפגניסטן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הדילמה של מוסקבה.

9757467834_4693999528

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

המעורבות הרוסית בסוריה היא אחד המהלכים המעניינים והמפתיעים ביותר בזירה הבינלאומית של ימינו. באבחה צבאית אחת, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להביך את ארצות-הברית, לנער את המזרח התיכון ולהכניס את רוסיה כגורם כוח חדש ומשמעותי בלבאנט הערבי. כיצד יש להעריך את המהלך הרוסי, ומה הם סיכויי ההצלחה שלו?

כמעט תמיד, כשמדברים על מלחמות ומהלכים פוליטיים בימינו, יימצא זה שישגר קלישאות היסטוריות והשוואות שטחיות למלחמות או לצעדים כושלים מהעבר. כל מעורבות אמריקנית במדינה זרה "מעלה את טראומת וייטנאם"; ויתורים לאיראן או למדינה בעייתית אחרת הם לרוב "הסכם מינכן"; ואם ישראלי כלשהו ייכשל בחיזוי מדיני או צבאי, תמיד יכריז מאן דהוא כי מדובר ב"מלחמת יום הכיפורים של…" (זכור לכולם ביטוי המחץ של אהוד ברק, "יום הכיפורים של הסוקרים", רגע לפני שהפסיד את ראשות הממשלה). וכמובן, בהתאם לחוק גודווין, יש מעט מאד רודנים, מנאצר ועד קים ג'ונג-איל, שלא הושוו להיטלר בשלב כזה או אחר.

בהקשר של המעורבות הרוסית בסוריה, הקלישאה שעלתה אצל בעלי טורים אינספור – בארצות-הברית ובתקשורת העולמית – היא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. למעשה בעלי הדיעה נחלקו, פחות או יותר שווה בשווה, בין אלו שהריעו למהלך הגאוני של פוטין והתפעלו מהמכה הכואבת שנתן לנשיא אובמה, לבין המבקרים שהעלו מהאוב את הטנקים הסובייטים העשנים מעמק פנג'שיר וניבאו תבוסה וטראומה למוסקבה. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה ראשית כל חשוב להכיר אותה כהווייתה, והאמת היא שברית-המועצות לא הפסידה במלחמת אפגניסטן. לאחר שנים ארוכות של הקזת דם, הצבא האדום השאיר מאחוריו משטר יציב ומתפקד בראשותו של הנשיא מוחמד נג'יבוללה. למעשה, גם בהעדר תמיכה רוסית צבאית ישירה, הצבא האפגאני תפקד ברמה גבוהה יחסית, מעל ומעבר, למשל, לתפקודו של צבא דרום וייטנאם לאחר נסיגתה של ארצות-הברית. משטרו של נג'יבוללה התמוטט רק לאחר שברית-המועצות עצמה קרסה והסיוע הרוסי פסק לחלוטין. ואפילו הקריסה הזאת התחוללה רק בעקבות החלטתו של הנשיא בוריס ילצין להפסיק למכור נפט לאפגניסטן, במהלך שהטיל עליה אמברגו בפועל.

לא הפסידו במלחמה - חיילי קומנדו סובייטים באפגניסטן

לא הפסידו במלחמה – חיילי קומנדו סובייטים באפגניסטן

גם הדוגמא השנייה שמשקיפים רבים מצטטים, המלחמה הרוסית בצ'צ'ניה, אינה מוצלחת במיוחד. צ'צ'ניה היתה ללא ספק ביצה מדממת שהתישה את הצבא והעם הרוסי ואף הובילה לגלי טרור ולג'יהאדיזציה של חבלי ארץ שלמים. ניצחון גדול לא היה כאן, אבל גם לא תבוסה, ובסופו של דבר השיג הקרמלין חלק גדול ממטרותיו. צ'צ'ניה לא התנתקה מרוסיה. היא קיבלה אוטונומיה נרחבת בראשותו של הנשיא רמזאן קדירוב, והלה הצליח לייצב אותה במידה רבה. ניתן לומר שצ'צ'ניה היא כיום אחוזתו הפרטית של קדירוב, המושל בה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא מתנתק מרוסיה וזו לא מתערבת בענייניו, כך ששני הצדדים פחות או יותר מרוצים.

שני הצדדים מרוצים: פוטין וקדירוב

שני הצדדים מרוצים: פוטין וקדירוב

המתכננים הרוסים אם כן, בבואם להעריך את המצב בסוריה, דווקא לא צריכים לחשוב כיצד להימנע מהתבוסות של צ'צ'ניה ואפגניסטן, שלא היו ולא נבראו. המכשולים האמיתיים שעומדים בפני ההתערבות הרוסית הם אחרים, אבל משמעותיים ומסוכנים לא פחות. במאמר קודם מניתי את הסיבות שעלולות להכשיל פלישות למדינות זרות, או לגרום למעצמות לשקוע בבוץ טובעני של מלחמת גרילה מתישה וחסרת תוחלת. נורת האזהרה המסוכנת ביותר היא ללא ספק מטרות מלחמה מעורפלות, בלתי ניתנות להשגה, או כאלו המבוססות על טיעונים מטפיזיים ומוסריים. כך למשל אירע ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר החליטה יפן לפלוש לסיביר עד שישרור "סדר" באזור העצום הזה. משקיפים יפנים אחרים הכריזו כי יפן תמשיך להילחם "למען הצדק" נגד הבולשביזם המרושע מיסודו, עד שישנה את דרכיו או ייפול. המטרות המעורפלות הללו גררו את יפן לעומק השטח הרוסי, ולבסוף, לאחר קורבנות ובזבוזי עתק, היא נאלצה לסגת כשזנבה בין רגליה.

מבחינה זו, הרוסים בסוריה נמצאים לכאורה במצב טוב למדי, משום שהמטרות של הקרמלין ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי. הרוסים מעוניינים להציל את משטרו של בשאר אל-אסד, או לפחות לעצור את תהליך נפילתו, כדי לשמור על המאחז הצבאי שלהם בטרטוס, להביך את ארצות-הברית ולהוכיח שהם, בניגוד לאמריקנים, שומרים אמונים לבעלי הברית שלהם. המתכננים הרוסים משערים כי להשגת המטרות הללו תהיה שורה של השפעות חיוביות על מצבם הבינלאומי. ואכן, תוך חודשים ספורים הפכה רוסיה לשחקן מרכזי במזרח התיכון, עד שראש ממשלת עיראק ונשיא האוטונומיה הכורדית מבקשים שניהם ממוסקבה להתערב בתחומן כנגד המדינה האסלאמית. זאת בשעה שהיחסים בין עיראק לאיראן הופכים למתוחים יותר מיום ליום, וההפצצות האמריקניות, ובמיוחד תוכניות אימון המורדים של צבא ארצות-הברית וה-CIA, מתגלות עם כל יום שעובר ככישלון מביך. רוסיה זיהתה ואקום מדיני, ונכנסה אליו במיומנות.

בעלי ברית? פוטין וראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי

בעלי ברית? פוטין וראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי

בהשוואה להתערבות האמריקנית בעיראק, לצבא הרוסי יש יתרונות ברורים ומשמעותיים. ראשית, הרוסים לא בוררים בין עדשים. כשחיל האוויר הרוסי רוצה להפציץ מטרות של מורדים סורים, הוא לא צריך לעבור דרך אינספור משפטנים ובירוקרטים צבאיים שחותמים על כשרות ההפצצה מבחינת הנוהל הצבאי והחוק הבינלאומי. רוסיה מעולם לא הוטרדה מהרג אזרחים, אפילו אצלה בבית, כל שכן בארצות נכר. כמו כן, הרוסים מוכנים לכרות ברית עם כל גורם כוח שיקדם את מטרותיהם, דבר המעניק להם גמישות דיפלומטית ניכרת. בניגוד לארצות-הברית הם יכולים לשתף פעולה באופן גלוי עם איראן, למשל, המהווה גורם כוח משמעותי באזור. אם פוטין יחליט להיענות לקריאות ולהתערב גם בעיראק, שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע לו באופן יעיל. הוא אף עשוי לסייע בתיווך בין איראן לממשלת עיראק החדשה, שענן כבד העיב על היחסים ביניהן לאחרונה. אם נשווה זאת לתוכניות האימון האמריקניות בסוריה, הכבולות בקריטריונים נוקשים עד שרק מורדים ספורים מתאימים להן, נבין את יתרונות הגמישות הדיפלומטית הרוסית.

אך מצד שני, דווקא ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו, עלולה להיות מקסם שווא שיפתה את הקרמלין להיכנס לעומק המיטה החולה של מדינות הלבאנט הערבי. ראשית כל, השנים האחרונות הוכיחו שמעצמות – כמעט ללא יוצא מן הכלל – אינן מסוגלות לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אוויריות בלבד. אם רוסיה אינה מעוניינת להכניס כוחות רגליים מאסיביים למלחמה, היא חייבת להסתמך על הכוחות הקרקעיים של בעלי בריתה המקומיים. ואכן, התוכנית הצבאית הרוסית כפי שהיא משתקפת בעדויות הקיימות, מתבססת על סיוע אווירי למאמצים הקרקעיים של הצבא הסורי, בעיקר באזורים קריטיים מבחינה אסטרטגית. הרוסים תוקפים כרגע את המורדים במחוזות חאמה ואידליב, הסמוכים למרכז העלאווי החשוב בעיר החוף לאטקייה – אזור התמיכה העיקרי של משטר אסד. אבל לפי העדויות (ואולי הדבר ישתנה), התפקוד של הצבא הסורי בשטח בינוני לכל היותר, והישגיו הצבאיים צנועים.

הפצצות רוסיות בסוריה. קרדיט: Voanews

הפצצות רוסיות בסוריה. קרדיט: Voanews

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים כבר זמן רב אחרי התפתחות המלחמה בסוריה. האסטרטגיה של אסד בארבע השנים האחרונות, שכונתה "צבא בכל הפינות", התבססה על נוכחות עקשנית בכל אזורי המדינה, כדי לבסס את הטיעון של המשטר לבעלות על סוריה כולה. התוצאה היתה פריסת יתר של הכוחות ושורה של תבוסות מכאיבות למדינה האסלאמית, לג'בהת א-נוסרה ולכוחות מורדים אחרים. כעת, המשטר ניצב מול בעיות הולכות וגוברות של כוח אדם, שעה שמאגרי הגיוס שלו הולכים ומתמעטים בעוד העריקות מהצבא הופכות למשמעותיות. אפילו אם נתחשב בסיוע המשמעותי שאסד מקבל מחיזבאללה, מכוחות קומנדו איראניים ומשורה של מיליציות מקומיות, השמיכה שלו קצרה, והוא אינו מסוגל לנהל אופנסיבה בזירה אחת בלי להעביר כוחות מזירה אחרת; והוא נלחם בכל הזירות.

צבא בכל הפינות: נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במפגש עם חיילים

צבא בכל הפינות: נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במפגש עם חיילים

במציאות של בעל ברית חלש על הקרקע, קיימת סכנה שהסיוע האווירי הרוסי לא יספיק ליצירת שינוי משמעותי בשטח. כדי לפצות על כך, הרוסים עלולים להיכנס לתסבוכת המנטלית הנפוצה בהתערבויות צבאיות מסוג זה: הסלמה הולכת וגוברת של ההתערבות כדי להצדיק את המשאבים והקורבנות שהושקעו עד כה (תופעה הידועה בכלכלה כ"עלויות שקועות"). אם הקרמלין יגיע למסקנה שהסיוע האווירי לא מספיק, שמא יתפתה להכניס גם כוחות קרקעיים? ולמה רק לסוריה? מה יהיה, למשל, אם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, יבקש סיוע קרקעי רוסי גם לעיראק? האם פוטין יאבד הזדמנות פז שכזאת לתחוב אצבע לעינה של ארצות-הברית? הסימנים הראשוניים מצביעים שהתיאבון של הרוסים גדול מכפי שנדמה. לצד הברית הצבאית שכרתו עם מדינות מרכז אסיה למלחמה בקיצוניות האסלאמית, אינטרס בטחוני מוחשי וריאלי, הם שוקלים כבר להתערב בלוב – עוד ביצה טובענית שאת עומקה מי ישורנו.

אם המגמה הנוכחית תמשיך, הרוסים עשויים לשקוע בבוץ אינסופי של מלחמה בין עשרות סיעות חמושות, גדולות וקטנות, במדינות שהם לא מכירים היטב. זאת ועוד. סוריה, עיראק ולוב, להבדיל מצ'צ'ניה כיום ואפגניסטן בעבר, אינן גובלות בשטח רוסיה ולכן המעורבות הצבאית בשטחן תדרוש הרבה יותר משאבים, ותהיה מוגבלת באפקטיביות שלה. קורבנות בנפש, כמובן, עלולים להתסיס את דעת הקהל הרוסית, ומשטר שמתבסס על תדמית של גבריות לוחמנית ונחושה עלול שלא לעמוד בפיתוי להכניס עוד ועוד כוחות כדי לשקם את כבודו האבוד.

כיום פוטין נמצא על הסוס. הוא זיהה הזדמנות צבאית, פוליטית ובינלאומית, וניצל אותה היטב ובמיומנות. השאלה היא האם יידע מתי לעצור בטרם המטוטלת תיטה לכיוון ההפוך.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: