ארכיון הבלוג

"אל נא תאמר לי שלום": סתיו שפיר, ג'מאל זחאלקה והמלכוד של הרשימה המשותפת

לאחרונה, קצף ג'מאל זחאלקה על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת על שאינה אומרת לו שלום במסדרון – הביטוי העליון של חטאי מפלגת העבודה והתנועה הציונית לדורותיה. בתגובה, האשימה אותו שפיר בשיתוף פעולה עם קומבינות מושחתות. הלוואי והיא היתה צודקת. מהן שתי הדרכים שעומדות כעת בפני הרשימה המשותפת, אם היא מעוניינת לצאת מהמלכוד שבו היא נתונה? האם היא באמת חייבת להיות בכיס של השמאל הציוני? ומה יהיה על "הברית עם המזרחים" ועל קסמיה המפתים של המחלקה ללימודי תרבות? ינשוף פוליטי-מדיני על תגרנים, סוחרים ובעלי ברית אסטרטגיים.

shafir

לפעמים, יש אנשים שנעלבים עמוקות כשלא אומרים להם שלום במסדרון. אחת מהנשמות הרגישות הללו הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מהרשימה המשותפת, שהתפרץ על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת בעוד מקרה של התקף זעם לא ספונטני במיוחד. חברת הכנסת הצעירה של מפלגת העבודה, שלא אמרה שלום לזחאלקה כיאות וכמקובל, נאלצה לשמוע שהיא "גזענית של התעלמות, גזענית של השתקה", ובו בזמן להאזין למגילה הארוכה והידועה של עוולות הציונות ומפלגת העבודה לדורותיה. זחאלקה נשא את הנאום בתגובה לטענותיה של שפיר, שרה"מ נתניהו הציע קומבינה מלוכלכת לרשימה המשותפת. הוא יעביר 900 מיליון שקלים לרשויות הערביות (שהועברו בפועל כדי למנוע שביתה), בתמורה להיעדרות של חלק מחברי הכנסת הערבים בהצבעה על מתווה הגז. לבסוף, הרשימה המשותפת הצביעה נגד המתווה, ולא ברור על אלו שמועות שפיר הסתמכה. אולי היו דברים בגו, לפחות מבחינת נתניהו: ראש הממשלה הרי נפגש עם חברי הכנסת של המשותפת זמן קצר קודם לכן כדי לדון בהעברת הכספים, ולא מן הנמנע שעסקה כזאת הוצעה בחדרי חדרים. ככל הנראה, אנשי המשותפת סירבו, ונתניהו בכל זאת העביר את הכסף כדי למנוע שביתה ברשויות הערביות.

wwvhe3xb__w470h274q95

סתיו שפיר האשימה את הרשימה המשותפת בשיתוף פעולה עם השחיתות של ממשלת הימין, ונשבעה לחשוף קומבינות מימון מהסוג הזה ולא משנה מאיזה צד הן מגיעות. מכיוון הרשימה המשותפת, מגיעים קולות הולכים וגוברים של תהייה, האם כדאי להתחיל לשתף פעולה עם הימין במקום עם השמאל, לפחות באופן נקודתי, כאשר הדבר תואם לאינטרסים הערביים. עבד אבו שחאדה הזכיר את הרעיון הזה במאמר שהתפרסם בשיחה מקומית. אחרים לא היו גלויים כל כך, אבל הרמזים שמרחפים בחלל האוויר מתחילים להיות עבים כמו פיל. בנאום שלו בכנסת, אמר ח"כ זחאלקה כי הגירוש, הנישול והנכבה התבצעו לא על ידי הימנים שצועקים "מוות לערבים" אלא על ידי השמאלנים ששרים "הבאנו שלום עליכם". הימין, הוסיף, לפחות בנה את ההתנחלויות שלו לצד הכפרים הפלסטינים ולא במקומם, לעומת קיבוצי השומר הצעיר שנבנו על חורבות של כפרים ערביים. כמה נשמות טובות מקרב יהודי בל"ד, כמו למשל המתרגמת אורלי נוי, התיישבו בעמדת הפרשן המוסמך של דברי זחאלקה, והבהירו לקהל הקוראים כי ה"משמעות העמוקה" של דבריו היא לא העדפה לימין, אלא התנגדות לממסד הציוני באשר הוא. למרבה הצער, זה לא מה שזחאלקה אמר. כל מי ששומע את הנאום שלו, מבין מיד את הסאב-טקסט. הימין גרוע פחות מהשמאל מנקודת מבט ערבית, ולפיכך אין לשלול אפשרות של שיתוף פעולה איתו.

אנשים ציניים עלולים לומר שבל"ד היא ממילא מפלגת ימין לאומני ערבי, ולפיכך שיתוף הפעולה שלה עם הימין, בעניין מתווה הגז או בנושאים אחרים, הוא בסופו של דבר מובן מאליו. אבל אני לא רוצה להיות ציני היום. אולי זה יפתיע כמה מהקוראים, אבל אני באופן אישי אברך על שיתוף פעולה בין המפלגות הערביות לימין, אפילו אם הדבר מנוגד לאינטרסים הפוליטיים המיידיים שלי. המיעוט הערבי הופלה וקופח במהלך השנים, גם על ידי ממשלות מפלגת העבודה (פרט לממשלת רבין), ואם נציגיו מסוגלים להשיג עבורו הטבות באמצעות שת"פ עם הימין, אין לאף אחד זכות לומר להם לא. למעשה, שיתוף פעולה כזה אינו בלתי אפשרי מבחינה תיאורטית. נתניהו, שנאלץ להתנהל עם קואליציה צרה של 61 חברי כנסת, ישמח לשיתוף פעולה בצמתים קריטיים, וסביר להניח שיהיה מוכן לשלם עבורו. בראשות הבית היהודי עומד נפתלי בנט, שלמרות עמדותיו הימניות-אמוניות אינו חשוד בשנאת ערבים, ואף תומך בשוויון אזרחי. הוא בוודאי יהיה מוכן לתת תקציבים ויתר הטבות לציבור הערבי, תמורת מחיר הולם בסוגיות שחשובות לו. אפשר לתמוך בו בהצבעות מסויימות, למשל, תמורה לפתרון בעייתם של בתי הספר הכנסייתיים, סוגיה כאובה שלא מרבים לדבר עליה בתקשורת היהודית. גם ש"ס הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לספק סחורה לציבור הערבי תמורת תמיכה פוליטית. המפלגה היחידה שבאמת אינה ברת שיח מנקודת ראות ערבית היא ישראל ביתנו, והיא דווקא נמצאת באופוזיציה.

אפשר לעשות איתו עסקים? נפתלי בנט. קרדיט: מפלגת הבית היהודי

אפשר לעשות איתו עסקים? נפתלי בנט. קרדיט: מפלגת הבית היהודי

באופן אירוני, תגרנות פוליטית שכזאת, שתמצב את הערבים בעמדת מיקוח מול המחנה הציוני מחד וקואליצית הימין מאידך, תשפר את מצבה של הרשימה המשותפת גם מול מפלגת העבודה. אם ירצה יצחק הרצוג את אצבעותיהם של חברי הרשימה המשותפת במאבק על מתווה הגז, למשל, יתכבד וייתן תמורה – למשל, תמיכה במאבק הערבי נגד הריסת בתים בדהמש או בכפרים הבלתי מוכרים. בניגוד למקובל בקרב הרשימה המשותפת ותומכיה, מחדליה (הראויים לכל גינוי) של מפלגת העבודה בעניין זה אינם נובעים מגזענות, אלא פשוט מחוסר תשומת לב. יכולת הקשב של פוליטיקאים היא מוגבלת. אם הציבור הערבי יסחר בתמיכתו ובכוחו הפוליטי, מפלגת העבודה תיאלץ להקשיב לו ולהירתם למאבקיו; לא לשם שמיים, אלא למען האינטרסים שלה עצמה.

הבעיה היא, שהרשימה המשותפת אינה מסוגלת ואינה יכולה לנהל אסטרטגיה של תגרנות פוליטית. הקולות שקוראים לעשות זאת עדיין אינם מסוגלים לדבר מפורשות, ולא בכדי. הפוליטיקאים הערביים, ובמיוחד אנשי בל"ד, עדיין כבולים יותר מדי בדוגמות נאצריסטיות, מיני להגים ולחשים על "זכויות לגיטימיות", "מיעוט ילידי", "התנגדות" ו"מאבק בממסד". גם אם גורמים ברשימה המשותפת יחליטו להתחיל לפתוח את החנות ולעשות עסקים עם הימין, מה הם יוכלו לתת לבנט ונתניהו? האם יתמכו בהעברת כספים לחטיבה להתיישבות? האם יצביעו עבור הממשלה בהצבעות אי אמון, או לפחות יעדרו מהמליאה? האם יתווכו עבור נתניהו בזירה הפלסטינית או בעולם הערבי? האם בעוד מספר שנים, כאשר התהליך יבשיל, יסכימו להצטרף לקואליציה ימנית, או אפילו לתמוך בה מבחוץ? קשה להאמין שהדוגמטיות הפוליטית של המשותפת, על כל הסיעות המרכיבות אותה, תאפשר התגמשות כזאת. שהרי כל מה שהטיח זחאלקה בשמאל הציוני – נכבה, גירוש, נישול – אלו חטאים שהימין תמך בהם בהתלהבות, ואף הוסיף עליהם כהנה וכהנה כאשר עלה לשלטון בעצמו.

index

כי בכל זאת, למרות כל המחלוקת והחשבון ההיסטורי בין הערבים לשמאל, הוא קרוב אליהם אידיאולוגית יותר מאשר הימין; ראשית כל מבחינת המחוייבות לפתרון שתי המדינות, ובמיוחד בשל פרשנותו המקלה יותר לאופיה היהודי של המדינה, פרשנות ליברלית שמשאירה יותר מקום לשוויון אזרחי בין יהודים לערבים. כדי לשתף פעולה עם הימין, המשותפת תיאלץ לבצע שידוד מערכות אידיאולוגי ולוותר על דברים שעד היום נראו כציפור נפשה, במיוחד בכל הנוגע למאבק בכיבוש והזדהות עם העם הפלסטיני. עד היום, זה לא קרה. זחאלקה ויתר אנשי בל"ד אינם קומבינטורים ותגרנים, כפי שהאשימה סתיו שפיר. הלוואי והיו. כרגע, הם דומים יותר לפעילים מייבבים מהמחלקה ללימודי תרבות באחת האוניברסיטאות בקליפורניה.

9780521890595

לפיכך, כל עוד המשותפת לא מסוגלת לגמישות אידיאולוגית בלתי נתפסת מבחינתה, האלטרנטיבה היחידה שלה ליציאה מהבידוד המשתק שבו היא מצויה, היא חידוש הברית האסטרטגית עם השמאל. זה לא יהיה פשוט, משני הצדדים. החשבונות ההיסטוריים, כאמור, תלויים ועומדים, ומריבות פוליטיות קטנות וגדולות מעכירות את האווירה מדי יום. המפתח לפיתרון, גם כאן, נמצא אצל שני הצדדים. מפלגת העבודה חייבת להבין שבלי שיתוף פעולה ארוך טווח עם הפוליטיקאים הערבים, לעולם לא תצליח לעלות לשלטון. המתמטיקה פשוט לא מאפשרת שום קואליציה שלא כוללת את הרשימה המשותפת, אפילו אם תוצאות הבחירות היו טובות בהרבה מבחינת מפלגת העבודה.

img616999

אבל כדי ששותפות כזאת תוכל להתקיים, מנהיגי הרשימה המשותפת חייבים להפנים שלא שוברים את הכלים כשיש מחלוקות, גם מחלוקות עמוקות. כן, מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית גאה. אין בינינו ובין הרשימה המשותפת הסכמה על הנרטיב ההיסטורי של 1948. אנחנו תומכים במדינה יהודית, ולפיכך לא מוכנים לאפשר את זכות השיבה, גם לא באמצעות איחוד משפחות. אנחנו תומכים במאבק נוקשה ומיליטנטי בטרור, ומכאן תמיכתה של המפלגה בחוק הטרור ובחוקים נגד יידוי אבנים. אבל מצד שני, למפלגת העבודה יש גם הסכמות רבות עם הרשימה המשותפת, יותר מאשר יהיו לה אי פעם עם הימין. הקדנציה הטובה ביותר מבחינת הציבור הערבי היתה בתקופתו של יצחק רבין, הן מבחינת התקדמות עם הפלסטינאים והן מבחינת שוויון אזרחי. אם הרשימה המשותפת באמת רוצה להירתם להפלת שלטון הימין, כפי שאמר איימן עודה, היא לא יכולה להפוך את השמאל הציוני לשק איגרוף, כפי שעושים זחאלקה וחבריו, לתרועות המקהלה הקבועה מהשמאל הרדיקלי, אחדים מפעילי "המאבק המזרחי" ועוד כמה קבוצות קטנות. אפילו איימן עודה, שבאמת מאמין בשיתוף פעולה מהסוג הזה, לא מסוגל להשתחרר מגישת ה"הכל או לא כלום" של הלאומנות הערבית, ונוטה לשבור את הכלים עם השמאל הציוני בכל פעם שמופיעה מחלוקת מהותית. שני הצדדים, הערבים ומפלגת העבודה, חייבים לשבת ביחד ולמפות את נקודות ההסכמה שעליהן אפשר להיאבק ביחד, ואת הדברים שעליהם נסכים לא להסכים.

אז בסופו של דבר, בפני אנשי הרשימה המשותפת עומדות שתי דרכים לצאת מהמלכוד המשתק שבו הם נתונים. או שיהפכו לתגרנים פוליטיים ויתמרנו בין השמאל לימין, או שינסו לחדש את הברית הפוליטית ארוכת הטווח עם השמאל הציוני. שתי הדרכים יצריכו שידוד מערכות, התנערות מדוגמות וויתורים פוליטיים ניכרים. מעל הכל, שתיהן מחייבות להשתחרר מקסמם ומהשפעתם של אותם פעילים יהודים, שרואים את הרשימה המשותפת ככלי "להיאבק בממסד הציוני כולו" כדי "למזרח את המדינה" או להשיג שלל מטרות אחרות מהרפרטואר של המחלקה ללימודי תרבות. הבחירה נמצאת בידי הרשימה המשותפת. למרבה הצער סביר להניח שכמו ישראלים רבים אחרים, הם פשוט יחליטו שלא להחליט.

 

על קצה הנחשול: דקה לפני הבחירות

הבחירות המרתקות ביותר בעשר השנים האחרונות מתקרבות לסופן הדרמטי. לפי נתוני הסקרים האחרונים, המהפך נראה באופק, ויתכן בהחלט שיצחק הרצוג יחליף את בנימין נתניהו. אולם בפועל, הסיכויים בוגדניים יותר מכפי שהסקרים מראים, וכדי לנצח מחנה המהפך צריך לעבור שני מכשולים עיקריים. מה עושים? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

מדינת ישראל מתקרבת לבחירות מרתקות ודרמטיות, רוויות בפניות חדות, מעקשים ופיתולים. מי עוד זוכר, שלפני חודש חודשיים כל הפרשנים התייחסו לנתניהו כראש הממשלה הבא, וביטלו את יצחק הרצוג כאלטרנטיבה. כיום, המחנה הציוני הוא המפלגה המובילה בכל הסקרים, בפער של ארבעה מנדטים בממוצע על הליכוד. הנקודה המרכזית היא, שכמעט בכל בחירות ישראליות היו הפתעות דרמטיות של הרגע האחרון, כגון עלייתן הפתאומית של יש עתיד או מפלגת הגמלאים. היום (14.3), העריכה ד"ר מינה צמח בערוץ 2 שהפתעת הבחירות תהיה המחנה הציוני. כלומר, אם נשתמש במילותיה של צמח, אנחנו נמצאים על זנב של גל גדול, שיכול לטלטל את המערכה כולה לכיוונים בלתי צפויים. הערכתה של מינה צמח זוכה לחיזוק מהסטטיסטיקאים של בטל בשישים, בלוג בחירות מתוחכם המשתמש במודל בייסיאני ומתחשב בממוצע הסקרים, שגיאות עבר, בעיות אמינות של סוקרים ספציפיים, הטיות ונטיות של הרגע האחרון. בעבר, התגלתה תחזית בטל בשישים כמדוייקת יחסית בחיזוי מגמות הרגע האחרון, לפעמים יותר ממכוני הסקרים המקצועיים. כיום, גם הבלוג הזה חוזה כי המחנה הציוני נמצא על זנב הנחשול: הליכוד מקבל 20, והמחנה הציוני 25, או, בתרחיש (סביר לדעת הבלוג) שישראל ביתנו לא עוברת את אחוז החסימה – 26.

אין להתבלבל: גם במצב הנוכחי, יהיה קשה ליצחק הרצוג להרכיב קואליציה. כדי לקבל די המלצות אצל הנשיא, יהיה צורך בתמיכתה של כולנו מימין, והרשימה הערבית המאוחדת משמאל. זו לא משימה בלתי אפשרית, משום ששתי המפלגות הללו לא פסלו את הרצוג, אבל היא תהיה קשה מאד. לפי נתוני הסקרים הנוכחיים נוכל להשיג מהפך עדין ושביר בלבד, ונתניהו עדיין יוכל לחטוף ניצחון מציפורני התבוסה.

 

אנחנו יכולים לעמוד בפני מהפך היסטורי. בפעם הראשונה מאז 1999, השמאל עשוי לזכות בשלטון, והפעם בראשות מנהיג הגון ומומחה בגישור ומשא ומתן, ולא אדם מופרע, יהיר ומלא בתסביכים נוסח אהוד ברק. כידוע לכולכם, אני לומד בארצות הברית, וקניתי כרטיס טיסה במיוחד כדי לסייע למהפך בקלפי ולהתנדב במחנה הציוני. עד כדי כך חשובות הבחירות האלו בעיני.

אז מי שמעוניין להחליף את שלטון נתניהו בבחירות הקרובות ולשנות את המסלול של המדינה, חשוב שישים לב לעובדות הבאות. משום שהמשחק הקואליציוני, בבסיסו, הוא לא לטובתנו, ישנם שני תנאים הכרחיים למהפך, וקיים ביניהם מתח מסויים:

  1. יצחק הרצוג חייב לנצח את בנימין נתניהו בפער גדול ככל האפשר. שלושה מנדטים היא תוצאה גבולית מהצד השלילי (סיכוי קטן), ארבעה מנדטים – תוצאה גבולית מהכיוון החיובי (סיכוי סביר), חמישה מנדטים כבר נותנים לנו סיכוי גדול, ומעל חמישה הניצחון כמעט מובטח.
  2. מרצ חייבת לעבור את אחוז החסימה. כלומר – המנדטים הנוספים של המחנה הציוני חייבים להגיע ממפלגות המרכז או (במקרה הטוב ביותר אך הסביר פחות), הימין.

שתי ההנחות הללו אינן מובנות מאליהן, והן דורשות הסבר.

במהלך כל מסע הבחירות, משקיפים רבים מספור אמרו כי אין חשיבות לפער בין המפלגות, או לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, אלא רק לגודל הגוש. אחרים טענו כי המפלגה הגדולה ביותר תנצח. לעיתים קרובות הטענות הללו נגועות באינטרסים פוליטיים. למרצ ולבית היהודי יש מן הסתם אינטרס לטעון כי אין חשיבות לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, כי רק הגוש יכריע. כך יוכלו לשכנע מצביעים "אידיאולוגיים" יותר מהמחנה הציוני והליכוד (בהתאמה) לעבור אליהן. לעומת זאת, למפלגות הגדולות, המחנה הציוני והליכוד, נוח לטעון כי המפלגה הגדולה ביותר תנצח, כדי להעביר כמה שיותר מצביעים אידיאולוגיים (שבשגרה היו מרגישים בנוח במפלגות הקטנות) לחיקן החמים.

אנשי מרצ והבית היהודי צודקים כאשר הם אומרים שבשיטה הפרלמנטרית של ישראל, הנשיא יתן את המנדט להרכבת הממשלה לראש הגוש הגדול ביותר ולא לראש המפלגה הגדולה ביותר. במצב רגיל, זה כנראה נכון. אבל במערכת הבחירות הנוכחית, יש כמה וכמה מפלגות מרכז שלא מחוייבות באופן הרמטי למחנה מסויים, בראש וראשונה מפלגת כולנו של משה כחלון. המפלגות הללו ירצו, מן הסתם, לקפוץ לעגלתו של מי שנראה כמנצח כדי לקבל את הנתח העסיסי ביותר מהאומצה ברגעים הראשונים. לפיכך, אין חשיבות משפטית לזהותה של המפלגה הגדולה ביותר, אבל יש לכך חשיבות פסיכולוגית מכריעה, בתנאי שהפער יהיה משמעותי. פער של מנדט אחד, למשל, לא יועיל, וסיפורה העגום של ציפי לבני בבחירות 2009 יוכיח. אם הרצוג ינצח בפער גדול, הבאאז התקשורתי יכתיר אותו מיד כראש ממשלה, והדינמיקה הפסיכולוגית שתיווצר תשלח את מפלגות המרכז, ואולי גם את המפלגות החרדיות, למשא ומתן עמו.

ובכל זאת, הרצוג יתקשה לקבל את ראשות הממשלה ללא גוש שיתמוך בו. מרצ, כמפלגה היחידה שהתחייבה להמליץ על הרצוג לנשיא בכל מקרה, נטולת תחליף בהקשר הזה. צדק יוסי שריד, שהזהיר את בוחרי מרצ כי קול שהם יתנו להרצוג עלול להחסיר ממנו ארבעה מנדטים, אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה. לפיכך, אני ממליץ לבוחרי ותומכי מרצ להמשיך ולהצביע מרצ. הדבר נכון במיוחד לתומכי המפלגה, יהודים וערבים, שהחליטו לעבור לרשימה המשותפת. איימן עודה יצליח גם בלי התמיכה שלכם. מרצ עלולה להיעלם, ואיתה סיכויי המהפך שלנו. יהיה עצוב מאד אם באמצעות הקול שלכם תכניסו לכנסת את עבדאללה אבו מערוף אבל תנציחו את שלטון נתניהו.

הטיעון הזה, חשוב להדגיש, אינו תקף למפלגות אחרות בגוש, וודאי שלא למפלגות מחוצה לו. ההמלצה של הרשימה המשותפת ויש עתיד על הרצוג, למשל, אינה בטוחה לחלוטין – ולכן הצבעה לאחת מהן תתרום למהפך פחות מאשר הצבעה למחנה הציוני או מרצ. שלושה מנדטים שיעברו מלפיד למחנה הציוני, למשל, יוכלו להבטיח פער אדיר מהליכוד, ולפיכך את המהפך. הצבעה לכולנו טובה אמנם מהצבעה לליכוד או לבית היהודי, אבל בכל זאת מדובר בהצבעה שתוקעת מקל בגלגלים שלנו. אם אתם רוצים לתרום באופן מקסימלי לשינוי הכיוון של המדיניות הישראלית, האופציות היחידות שלכם הן אמת ומרצ. אם אתם במחנה המהפך, שכנעו עוד אדם ועוד אדם, כל בוחר מתלבט שאתם יכולים למצוא. נסו להשיג לנו עוד פתקי אמת ומרצ, ואם אתם לא יכולים למצוא כאלה – גם קול שעובר מהליכוד ליש עתיד, ובמידה פחותה יותר, כולנו, יתרום למטרה המשותפת.

ובעיקר – צאו כולכם להצביע. ונקווה לבשורות טובות ביום שלישי בערב. עוד קצת מאמץ, ואנחנו שם.

 

"זהירות, שביר!" – על ציונות, סתימת פיות ומירי רגב

בימים האחרונים, נחה הרוח על חברת הכנסת מירי רגב, והיא החלה לשחרר פנינים משובחות במיוחד ממקלדתה הפוריה. בין היתר, כתבה כי "יש להשתיק את השמאל שעושה דה-לגיטימציה לישראל" כי "צריך משמעת בהסברה". על איזו "הסברה" מדברת בדיוק מירי רגב, ומה פנטזיות העריצות שלה, ושל חבריה מהימין, מלמדות על עתידה של התנועה הציונית? בצומת שאנחנו נמצאים בו היום, שתי מילים בוהקות באור אדום מסמא: "זהירות, שביר". 

לאחרונה, פתחו בחדשות ערוץ שתיים קבוצת וייבר, שבה יכולים המועמדים לכנסת, מכל המפלגות והסיעות, לדון ביניהם על שלל נושאים. הקבוצה, שמזכירה במידת מה בדינמיקה שלה את "משחקי הרעב", משמשת כמעין זירת גלדיאטורים מיוזעת, שבה נאבקים הפוליטיקאים ביניהם להנאת הקהל. אחת מהחכ"יות הפעילות ביותר בקבוצה היא מיודעתנו מירי רגב. לאחרונה, בין זריקת בוץ על יש עתיד, קילוסין לנתניהו והתהדרות בהישגיה שלה, רגב הוציאה ממקלדתה פנינה של ממש:

Miri Regev1

להפסיק להתנצל, ולהשתיק את השמאל "שעושה דה-לגיטימציה למדינת ישראל". ממש במילים אלה. כשאיילת נחמיאס-ורבין (המחנה הציוני) ותמר זנדברג (מרצ), תהו על השימוש במילה להשתיק, מירי רגב טרחה להבהיר את דבריה.

 

 
Miri Regev2

באלוזיה חיננית למיתולוגיה היוונית, רגב המליצה "להפסיק להיות סוסים טרויאניים" (?!), ואף הוסיפה שב"הסברה צריך משמעת". אין צורך לפרש את פנטזיות הדיקטטורה של רגב, ונראה כי מתנועת החירות הדמוקרטית של זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ורובי ריבלין, זו שחרטה על דגלה פעם ש"כל יחיד מלך", לא נשאר דבר מלבד אודים עשנים ורמץ מלחש. אבל מה שמעניין כאן יותר, הוא דווקא הקישור שרגב יוצרת בין "הסברה" ל"משמעת". ראוי לחשוב לרגע על הדברים. יריביה ואויביה של מדינת ישראל בעולם טוענים שהיא אינה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" אלא מדינת אפרטהייד דיקטטורית, ששוללת את זכויות הפלסטינים ורודפת את מתנגדיה היהודים. יוזמות החרם נגד ישראל, ככלל, מבוססות על הטיעון הזה. ה"ההסברה הממושמעת" שרגב מציעה, המבוססת על סתימת הפה של כל יריבי הממשלה, מצדיקה בפועל את טיעוני ה-BDS. כלומר – אפשר אולי לקרוא לה "הסברה", אבל לטובת הצד השני.

הפנינים של מירי רגב לא היו ראויות לפוסט אם לא היה ניתן ללמוד מהן על כלל רחב יותר: אידיאולוגיה לאומית היא במיטבה כאשר היא עמומה ומסוגלת להכיל מספר רב של קולות שונים ומנוגדים. ככל שהבסיס שלה צר יותר, ככל שהיא פחות סובלנית לדיעות שונות, מצומצמת או "ברורה" יותר, כך היא רעועה וחלשה יותר. בספרו המפורסם, אנטי שביר, טוען הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב שכל ארגון, ישות או מדינה עומדים בסכנה מתמדת של זעזועים, שינויים לא צפויים ורעידות אדמה פוליטיות וכלכליות. את השינויים הללו, ה"ברבורים השחורים" בלשונו של טאלב, לא ניתן לצפות מראש. הדרך להתגונן בפניהם הוא להיות "אנטי שביר": לא נוקשה ודוגמטי, אלא גמיש וסתגלתן, לא אטום ויהיר, אלא בעל יכולת מהירה להסתגל לשינויים קיצוניים.

הסיבה העיקרית לנפילה של אידיאולוגיות פוליטיות היא "שבירות" שנובעת מנוקשות יתר. ביפן הקיסרית, למשל, דגל רובו המוחלט של העם בתפיסה שנודעה כ"מבנה הלאומי" (קוקוטאי). בעשורים הראשונים לקיומה של יפן המודרנית, הקוקוטאי היה עמום למדי, אם כי היו לו כמה עקרונות "ברזל". כל מי שתמך במונרכיה קיסרית, בכלכלה לא קומוניסטית ובמדיניות חוץ אסרטיבית, נחשב כתומך של הקוקוטאי. ההגדרה העמומה הזאת כללה דמוקרטים-ליברלים שהתנגדו להתפשטות טריטוריאלית ביבשת, לצד תומכי דיקטטורה שדגלו בשלטון אבסולוטי ובמדיניות קולוניאלית ללא מיצרים. אולם לקראת שנות השלושים של המאה העשרים, הקיצוניים "השתלטו" על הקוקוטאי, זיהו אותו עמם והגדירו את כל מי שלא חשב כמותם כבוגד במבנה הלאומי, אלמנט זר שיש להוציאו אל מחוץ לגדר. "התנועה להבהרת המבנה הלאומי", שהשתלטה על השיח הציבורי ביפן של שנות השלושים, הפכה את הקוקוטאי למזוהה אך ורק עם המיליטריזם, האימפריאליזם והמלחמה מול סין וארה"ב. לפיכך, כפי שכתבתי כאן בעבר, כשיפן הפסידה במלחמה והסתבר שדרכה של האליטה הצבאית הובילה לאסון, נפל איתה גם הקוקוטאי. לאחר מלחמת העולם השנייה, מעטים העזו להעלות את האידיאולוגיה הזאת על דל שפתיהם, אף על פי שהיתה בעבר קונצנזוס מוחלט וחוצה גבולות.

הסיבה לכך ברורה: אליטות פוליטיות, מפלגות וקווי מדיניות יכולים ליפול ולהיכשל, לא רק בשל פגמים מבניים אלא גם מפני שהאירועים בעולם החיצוני מהירים, קיצוניים ולא צפויים. אם האידיאולוגיה הלאומית, למשל ציונות, עמומה מספיק, היא יכולה להתאים את עצמה לנסיבות המשתנות. קבוצה פוליטית אחת נכשלה ונפלה? הציונות תוכל לשנות את פניה ולהתחדש בהנהגתה של קבוצה אחרת. אם, לעומת זאת, היא תהיה מזוהה מדי עם הימין, במיוחד ימין פרוע, לאומני וגזעני כמו זה שמייצגת מירי רגב, היא תאבד את גמישותה ותהפוך לשבירה ופריכה. אם וכאשר תיפול מדיניות הימין – תיפול הציונות איתה.

חשוב להדגיש: יש כאן עניין מהותי, ולא רק טקטי. צדקתה של הציונות נבעה מאופיה כתנועת שחרור יהודית, אידיאולוגיה שדגלה בהגדרה עצמית לאומית. הקונצנזוס שלו זכתה בעם היהודי, ובחלקים נרחבים של העולם המערבי, נבע מגמישותה של ההגדרה הזאת, ומהיכולת של גורמים שונים ומגוונים לשלב אותה עם השקפת עולמם. במשך שנים ניסתה ישראל להילחם בהחלטת האו"ם שקבעה כי "ציונות היא גזענות": מסעות ההסתה של הימין, שמזהים מושגים כמו "ציונות" ו"מדינה יהודית" עם טרנספר והסתה גזענית כנגד ערבים ("ישראל ביתנו"), סתימת פיות באקדמיה ("אם תרצו" ורונן שובל), ניסיונות להוציא כל מי שלא ימני מהגדר של הציונות (הליכוד והבית היהודי) וקריאה להשתקה של מחנה פוליטי שלם כי "צריך משמעת בהסברה" (מירי רגב) – עלולים להפוך את ההכרזה ההיא לאמת. הימין, אם חלילה ימשיך לשלוט במדינה ולנווט את השיח הציבורי, עלול לשנות את פניה של הציונות לבלי היכר ולהוריד אותה לטמיון.

215

מכאן גם התשובה לאלו בשמאל, הסבורים ש"המחנה הציוני", השם החדש של איחוד העבודה והתנועה, פסול מפני שהוא "מדיר ערבים". ראשית כל – יש ערך בקריאה לערבים אזרחי ישראל לשלב ידיים לא רק עם גורמים שוליים בשמאל הרדיקלי, אלא עם המיינסטרים הציוני. אבל לאור הניסיון המתמשך של הימין לצמצם את גבול השיח הציוני ולהדיר ממנו חלקים נרחבים בעם, ישנה חשיבות עליונה לכינונו של שמאל ציוני חדש ובטוח בעצמו: כזה שמוכן להכיל גוונים רבים ושונים בציונות, בלי להיבהל מביקורת; שמושיט יד לציבור הערבי, הלא ציוני, מתוך כבוד עצמי וביטחון בזהותו שלו, שפתוח לעולם תוך שמירה על האינטרס הלאומי הישראלי. לאומי – ולא לאומני. פטריוטי – ולא גזעני. בטחוני אבל שוחר שלום. הקמתו של שמאל כזה וביסוסו חשובה בהרבה ממערכת בחירות כזאת או אחרת. רק הוא יוכל להוציא את הציונות מאחיזת החנק של הימין ולהפוך אותה בשנית לגמישה ובלתי שבירה, כפי שהיתה בעבר.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: