בשני הפוסטים הקודמים כתבנו על תורת הקונטר-התקוממות, הדוקטרינה הצבאית החדשה למלחמה בטרור. היום נשאל כיצד היא עבדה בפועל בעיראק ובאפגינסטן, ומה מאזן הצלחותיה וכשלונותיה. איך אפשר בכלל לבחון הצלחה או כישלון של תורה צבאית? זהירות מהכשלים האורבים בדרך. ינשוף צבאי-אסטרטגי במאמר שלישי ואחרון בסדרה.

בשני הפוסטים הקודמים בסדרה כתבנו על תורת הקונטר-התקוממות, הדוקטרינה הצבאית החדשה למלחמה בטרור. הרחבנו על מקורותיה התיאורטיים והצבאיים על רקע התפרקות הקולוניאליזם האירופי בעולם השלישי, על עקרונותיה והסיבות שבגינן החליטו האמריקאים ליישמה בעיראק. בפוסט הקודם דנו גם באמה סקיי, פעילת השמאל שהפכה ליועצת הצבאית של גנרל ריי אודיארנו, וסייעה לעצב מדיניות צבאית חדשה ברוח תורת הקונטר-התקוממות.

עבור מי מכם שלא קראו את הפוסטים הקודמים, נכתוב בקיצור כי קונטר-התקוממות היא גישה הוליסטית שמתיימרת לחסל מרד או טרור תוך שיתוף פעולה עם גורמים מקומיים וטיפול בסיבות שבגינן פרצה ההתקוממות מלכתחילה. הדוקטרינה מכילה חמישה שלבים עיקריים, אותם קיצרנו בעברית לראשי התיבות הטאב"ם: המשגה (היכרות מעמיקה עם השטח ומיפויו באמצעות עבודה מודיעינית), טיהור (חיסול נוכחותם הגלויה של הטרוריסטים באמצעות מבצעים צבאיים אגרסיביים), אחיזה (הזרמה של כוחות צבאיים משמעותיים כדי להחזיק בכל נקודה בשטח, באמצעות שרשרת של מוצבים קטנים בלב השכונות והאזור האורבני הצפוף, כדי לספק הגנה לאוכלוסיה ולעודד אותה לתת לצבא מודיעין על הטרוריסטים. מודיעין נוסף יוביל לפגיעה נוספת בארגוני המורדים, לשיתוף פעולה מוגבר מצד האוכלוסיה וחוזר חלילה). בנייה (שלב השיקום של החברה האזרחית המקומית, תוך טיפול בגורמי התסכול שגרמו למרד מלכתחילה), ומסירה (העברת השטח לממשלה המקומית לאחר שארגוני המורדים הוחלשו די הצורך).

מהרגע הראשון, הוגי הגל החדש של תורת הקונטר-התקוממות, כגון הקולונלים מקמאסטר ומקפארלנד והממונים עליהם, גנרל דייויד פטריאוס וגנרל ריי אודיארנו, היו צריכים להתמודד עם ביקורת קטלנית, בחלקה סנסציונית אך בחלקה רצינית ומבוססת. אנשי מודיעין מקצועיים, למשל, התנגדו לפרק המודיעיני בתורת הקונטר-התקוממות, שהמליץ לכל חייל לאסוף מודיעין מתוך מגע עם האוכלוסיה. איסוף מודיעין, הם טענו, הוא תחום מורכב שמצריך ידע והכשרה, והפקדתו בידי אלו שלא הוסמכו לכך בעייתי מבחינה צבאית, מקצועית ומשפטית. ראלף פיטרס, סופר פופולרי עם רקע צבאי שצבר את פרסמו באמצעות כתיבת רומנים על קצינים קשוחים ומחוספסים, הוקיע את הדוקטרינה כ"מלחמת הפוליטיקלי-קורקט", גישה רכרוכית ומתייפייפת שמתעלמת מאמיתת היסוד כי מלחמה מנצחים באמצעות יריות ופיצוצים, לא שכנוע בנופת צופים. ג'ו ביידן, לימים סגן הנשיא של אובמה ומאמין גדול בתורה הישנה של מלחמה ממוקדת בטרור (להבדיל מהמאמץ הכספי והפוליטי שדרוש לקונטר-התקוממות מקיפה), היה תמיד ספקן בנוגע לדוקטרינה החדשה. ולבסוף, ליברלים ואנשי שמאל התנגדו בחריפות שאין כמותה לתגבור הכוחות לעיראק, עמוד תווך בכל מאמץ של קונטר-התקוממות. מבחינתם, היה מדובר בניסיון לסבך את ארצות הברית בבוץ העיראקי בלי סיכוי ותוחלת כלשהי.

לפני שנבחן את תוצאות הקונטר-התקוממות בעיראק ובאפגניסטן חובה לומר מילים מספר על הקריטריונים להצלחה או כישלון של דוקטרינות צבאיות, מבצעים וכל פעילות בטחונית אחרת. אסטרטגיה מוגדרת בדרך כלל כאמצעי להגיע למטרה שהצבנו מראש, תוך כדי התגברות על גורמי סיכון צפויים ובלתי צפויים. עם זאת, הנטייה לבחון גישה צבאית ב"מבחן התוצאה" הסופי, היינו – האם ניצחנו או לא ניצחנו, היא טעות נפוצה אך קטלנית, וזאת ממספר סיבות. ראשית כל, אפילו אם מתייחסים אך ורק להיבט הצבאי, ניצחון או הפסד במלחמה כמעט לעולם אינו תלוי בתורה צבאית אחת, אלא הוא הלחמה של גורמים רבים ושונים. אם, למשל, אימצנו תורה צבאית מצויינת בתחום האספקה והלוגיסטיקה, נזכה ביתרון חשוב בתחום המפתח הזה. אף על פי כן, יתכן שבכל זאת נפסיד במלחמה משום שהטכנולוגיה הצבאית שלנו אינה מפותחת די הצורך, האויב חזק מדי, המפקדים הבכירים מנהלים את המבצעים בחוסר כישרון או אינספור סיבות אחרות. ובדיוק ההיפך: אם אימצנו דוקטרינת אספקה גרועה ומזיקה, עדיין יכול להיות שננצח במלחמה חרף בעיות במערכת הלוגיסטיקה, משום שיש לנו גורמי חוזק משמעותיים אחרים. שיפוט תורות צבאיות לפי מבחן התוצאה הסופית מוביל לפיכך לכשל כפול: הוא עשוי לגרום לנו לאמץ תורה גרועה או לדחות תורה טובה, רק משום שניצחנו או הפסדנו מסיבות אחרות לגמרי. תורה צבאית יש לשפוט על פי ההישגים בתחום הצבאי שהיא עוסקת בו, הא ותו לא.

כמו כן, כפי שכבר קבע ההוגה הצבאי הגדול קארל פון קלאוזביץ, המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כלומר, לכל מלחמה יש היבטים פוליטיים ולא רק צבאיים, ואין ניצחון ללא פיתרון פוליטי בר קיימא. אלא אם מדובר בחיסול מוחלט של האויב, דבר נדיר מאד בתקופה שלאחר מלחמות העולם, המפקד הצבאי אמור להשיג ניצחונות שיתנו לדרג המדיני מרווח, קרדיט ומינוף בכדי להשיג פיתרון במו"מ. תורה צבאית יש לשפוט לפי גודל המרווח שהעניקה לדרג המדיני – לא לפי האופן שבו ניצל הדרג המדיני את המרווח הזה.

לפי הקריטריונים הללו, תורת הקונטר-התקוממות בעיראק הובילה להצלחה צבאית מרשימה. כפי שחזה גנרל דייויד פטריאוס, צבא ארצות הברית היה צריך לשלם מחיר כבד באבדות, מפני ששלב האחיזה חייב את הכוחות לשהות בשטח עוין יום ולילה באופן קבוע. עם זאת, מאז שנת 2007 ועד 2011, האבדות האזרחיות בעיראק פחתו באופן משמעותי. שבטים סוניים, שמאסו בעריצות של אל קאעדה, הצליחו לגרש את הטרוריסטים משטחם בעזרת תמיכה משמעותית של כוחות ארצות הברית. אלו, בתורם, נעזרו ב"המשגה" כדי להכיר את הבוסים המקומיים ולהבין "מי נגד מי" בשטח. מודיעין איכותי זרם לאנליסטים של צבא ארצות הברית, דבר שאפשר לכוחות הקומנדו של גנרל סטנלי מק'קריסטאל לחסל יותר ויותר ממפקדיה הבכירים של אל קאעדה. בשנת 2010, "המדינה האסלאמית של עיראק" (היורשת של אל קאעדה) כמעט ומוגרה לחלוטין.

ההישגים הללו, למרבה הצער, בוזבזו בשל כשלונותיו של הדרג הפוליטי, העיראקי והאמריקאי כאחד. ב-2010 נערכו בעיראק בחירות לפרלמנט. ברוב הקולות זכה איאד עלוואי, פוליטיקאי שיעי מתון שהעלה על נס את האחדות הלאומית, פיוס ולאומיות עיראקית רב עדתית. ובכל זאת, סגן הנשיא ג'ו ביידן התערב אישית ותמך ביריבו של עלוואי, רה"מ נורי אל-מאליכי כי "אנחנו מכירים אותו טוב יותר", וזאת בניגוד לעצתם המפורשת של אנשי המקצוע. באמצעות מדיניות הרסנית, התאבדותית כמעט, בזבז מאליכי את כל הישגי הקונטר-התקוממות, ובראשם שיתוף הפעולה הסוני-שיעי נגד אל קאעדה. ראשי "ועדות ההתעוררות הסוניות", שסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם בלחימה בטרור יד ביד עם אנשיו של גנרל פטראוס, נאסרו או נדחקו הצידה. אלו שלא "טוהרו" בידי הממשלה השיעית, נרצחו לעיתים בידי מחבלי אל קאעדה, ואחרים חשו שהם נמצאים בין הפטיש לסדן. מאליכי שב להפלות את הסונים באופן גלוי, ביצע טיהור נרחב של פקידים סונים (בעצתה של איראן) והחזיר את המדינה למלחמת אזרחים כללית. בינתיים, מלחמת האזרחים הסורית – ברבור שחור שאיש לא צפה – התגלתה כסם חיים לאל קאעדה ויורשיו (כגון דאע"ש), שניצלו את הכאוס הסורי כשטח התארגנות ומקפצה חזרה לעיראק. בהיעדר ועדות התעוררות סוניות וחיילים אמריקאיים (הנשיא אובמה פינה את מירב הכוחות ב-2011), לא היה מי שיעצור בעדם. ואם לא די בכך, מאליכי פיטר מהצבא את הקצינים המוכשרים שאימנו אנשיו של פטראוס, ומינה שרתים חנפים מאנשי שלומו. הקונטר-התקוממות הצליחה כתורה צבאית – אולם הפוליטיקאים בוושינגטון ובגדאד בזבזו את הישגיה עד כלות.

אולם למרבה הצער, תורת הקונטר-התקוממות דווקא נכשלה מבחינה צבאית כאשר נוסתה בזירה שונה לחלוטין – באפגניסטן. במידה חלקית מדובר בביצוע כושל. גנרל סטנלי מק'קריסטאל, המפקד הצבאי הראשון שניסה לייבא את התורה ממסופוטמיה לדרום אסיה, לא הצליח לאזן בין "כוח רך" ל"כוח צבאי קשה". היות וחשש מפגיעה באזרחים, הכתיב מדיניות צבאית זהירה והססנית שמנעה מהכוחות בשטח להילחם בטליבאן בעוצמה ובגמישות הראויות. האיבה, החשדנות וחוסר שיתוף הפעולה בין הפיקוד הצבאי לשגרירות העצים את הבלבול וחוסר היעילות, בעוד שקונטר-התקוממות יעילה מצריכה מכונה משומנת ושיתוף פעולה הדוק בין כל הגורמים.

היבט נוסף הוא הבנה לקויה של המציאות. מי שלא מבין באיזו מלחמה הוא נמצא, שום תורה צבאית לא תעזור לו. כפי שכתב האסטרטג והקצין הבריטי אמיל סימפסון, ששירת בעצמו באפגינסטן (וזכיתי ללמוד ממנו כאן בהרווארד – עוד על משנתו כאן), ה"נרטיב האסטרטגי" של האמריקאים והבריטים היה שגוי. מפקדי כוחות הקואליציה הניחו בטעות שהם עומדים מול צבא מורדים מאוחד שנקרא "טליבאן". בפועל, היו בשטח הרבה מאד קבוצות שונות, עשרות שחקנים מהממשלה והמורדים עם אינטרסים שונים ומנוגדים – שבטיים ואישיים לרוב. ההתעקשות האמריקאית והבריטית לחלק אותם ל"טובים" ו"רעים" דחקה גורמי אופוזיציה רבים לזרועות הטליבאן, והעמידה את המתכננים מול הפתעה גמורה כאשר גורמים "ממשלתיים" שיתפו פעולה לפרקים עם "מורדים" כאשר הדבר התאים להם.

ולבסוף – ההתעקשות האמריקאית לנהל באפגניסטן מלחמה בסמים ולהשמיד את שדות הפרג הפכה את המלחמה למסובכת בהרבה. סחר בסמים הוא מקור פרנסה חשוב לשבטים אפגניים רבים, וכשמנהלים קונטר-התקוממות צריך לשתף פעולה עם גורמי כוח מקומיים. קטיעת אחד ממקורות הרווח העיקריים שלהם היא לא הדרך הכי טובה לעשות זאת. כשמנהלים מלחמה מסובכת – וקונטר התקוממות היא מלחמה מסובכת להפליא – צריך להסתפק במינימום המטרות ההכרחיות ביותר ולא לנסות ולהשיג מטרות אחרות, משום שכל יעד נוסף לבד מדיכוי ההתקוממות מסבך את המצב עשרות מונים.

אולם נראה שגם מבחינה דוקטרינרית, תורת הקונטר-התקוממות לא התאימה לאפגניסטן. דוקטרינה שנוצרה באזורים העירוניים הצפופים של עיראק התקשתה להסתגל לאזורי כפר פתוחים. בשלב האחיזה, למשל, חיילים אמורים לשהות בשכונות ולפתח יחסים הדוקים עם המקומיים. אם הם נמצאים בסכנה, אפשר לתגבר אותם בקלות יחסית באמצעות כוחות אחרים המוצבים בעיר. אולם האם ניתן לעשות אותו הדבר באזור כפרי דליל יחסית, עם מפה שבטית מסובכת ומורכבת ומתחמים חמולתיים המוקפים בחומות? בפועל, הדבר היה קשה עד בלתי אפשרי. מפת האינטרסים הסבוכה של הממשלה, האופוזיציה וגורמים בינלאומיים שונים (במיוחד פקיסטן) התגלתה כבלתי ניתנת ל"המשגה". כפי שכתב חוקר הקונטר-התקוממות פרד קפלן, התמריצים שניתנו לגורמים מקומיים החטיאו את מטרתם, השחיתות אכלה כל חלקה טובה, מנופי הלחץ על הממשלה האפגנית לא עבדו, ובסופו של דבר אסטרטגית הקונטר-התקוממות נכשלה.

בניגוד לדבריהם של מבקרים אחדים, אין להסיק מכך כי תורת הקונטר-התקוממות הגיעה לסוף דרכה. המשמעות היא שקונטר-התקוממות, כמו כל תיאוריה צבאית אחרת, אינה אורתודוקסיה או "מתכון קסמים" שיכול לפתור כל בעיה שהיא. היא בסך הכל כלי נוסף בארגז הכלים הצבאי, שיכול לפעול ולהצליח במצבים מסויימים מאד, וגם זאת בהינתן שיקול דעת מעמיק, ביצוע מעולה, נסיבות חיצוניות וגם הרבה מאד מזל.

בפוסט הקודם דיברנו כאן בינשוף על תורת הקונטר-התקוממות (counterinsurgency), האסטרטגיה המרכזית של האמריקאים בעיראק משנת 2007 ועד הנסיגה בשנת 2011. יותר מכל זוהתה התורה עם "נחשול הכוחות" המפורסם, הניצחון המסחרר על אל-קאעדה במחוז אנבאר, וגם עם אדריכליה הראשיים, הגנרלים דייויד פטריאוס וריי אודיארנו. אולם מהם עקרונות התורה, וכיצד היא עובדת בפועל? מה פירושו של הצירוף "המשג, טהר, אחוז, בנה, העבר", וכיצד ניתן להשתמש בו במציאות מסובכת של מלחמת אזרחים? ינשוף צבאי-אסטרטגי על דוקטרינה מרתקת ובעייתית, חיילים כעובדות סוציאליות ופעילת שלום בריטית אחת.

ב-2003, זמן קצר לאחר כיבוש עיראק בידי האמריקאים ובעלי בריתם, נחתה פעילת שלום בשם אמה סקיי בנמל התעופה בבצרה. סקיי, מומחית למזרח התיכון מאוניברסיטת אוקספורד ודוברת ערבית (ועברית) שוטפות, הגיעה לשם, באופן רשמי, כמתאמת אזרחית מטעם משרד החוץ הבריטי, אבל המטרה שלה היתה אידיאליסטית בהרבה. היא רצתה להתנצל בפני העם העיראקי על ה"פלישה הלא חוקית" של כוחות הקואליציה, כדי להראות לאוכלוסיה הכבושה ש"יש גם מערביים אחרים". עם נחיתתה, גילתה סקיי שאיש לא ממתין לה בשדה התעופה. היא התגלגלה לפה ולשם, בין בסיסים צבאיים בריטיים ואמריקאיים ברחבי עיראק. בלילה הראשון שלה בקירקוק מורדים פוצצו לה את הבית. בתגובה, הלכה סקיי למפקד האמריקאי המקומי, הקריאה לו את הסעיפים הרלוונטיים באמנת ז'נבה והבהירה שאם יבצע פשעי מלחמה כדי לתפוס את אלו שהרסו לה את הבית, תגיש עליו תלונה באופן אישי. עוז הרוח של סקיי הרשים את מפקד הגדוד, שהחליט להפוך אותה ליועצת אישית.

במידה רבה, דווקא הרדיקליות של סקיי שיחקה לטובתה. כוכבים על הכתף לא הרשימו אותה, ולכן לא היססה להטיח את האמת בפנים למפקדים בכירים. במהרה גילו מפקד הגדוד בקירקוק והממונים עליו כי סקיי מכירה את מפת הסיעות השונות בעיראק ודרכי הניווט ביניהן יותר מכל המפקדים באזור (וזה לא היה קשה, כי רובם לא ידעו דבר וחצי דבר). כשאחד הקצינים הבכירים דיבר על "המורדים", סקיי קטעה אותו מיד בבוטות. אין גוף מאוחד של "מורדים", היא אמרה. יש את ג'ונד-אללה, ויש את ג'ייש-מוחמד, ויש את אנסאר אל-סונה, ועוד סיעות רבות מאד, וכל אחת מהן הצטרפה למלחמה נגד הקואליציה מסיבות שונות. רק היכרות אינטימית עם הקבוצות, טענה, תאפשר התמודדות אמיתית עמן. ב-2007 הפכה סקיי ליועצת הצמודה של גנרל ריי אודיארנו, מספר שתיים בפיקוד האמריקאי בעיראק והאיש שמונה על המלחמה באל קאעדה בשנים הגרועות ביותר במלחמת האזרחים.

אודיארנו "קנה" את סקיי כאשר נמנע מלהתווכח עם התוכחות שלה כנגד המלחמה, ושאל אותה "מה אפשר לעשות כדי להציל משהו". השילוב ביניהם היה מוזר: פעילת השלום נמוכת הקומה והגנרל המסוקס, הקירח וגדול הממדים. אבל הם היו צמד מקורי ונמרץ. בחסותו של גנרל דייויד פטריאוס, המפקד העליון בעיראק, ניהלו השניים את "נחשול הכוחות" בעיראק והתוו אסטרטגיה של קונטר-התקוממות (counterinsurgency), גישה מהפכנית למלחמה בטרור שבמקורותיה עסקנו בפוסט הקודם. באותה תקופה נכתב גם המדריך הצבאי למרידות ומלחמה במרידות, שהפך לתנ"ך של חסידי הקונטר-התקוממות. המדריך נכתב בניצוחם של פטריאוס ואודיארנו ע"י צוות של קצינים. אודיארנו עצמו (כיום רמטכ"ל צבא ארה"ב) חתם על המסמך באופן רשמי. בפוסט הנוכחי, נעסוק בעקרונות תורת הקונטר-התקוממות. בשבוע הבא, נדבר על ביצועיה בפועל בעיראק ובאפגניסטן, ובביקורת שנמתחה עליה לאחר מכן.

כפי שכתבנו בשבוע שעבר, לקונטר-התקוממות יש חמישה שלבים: "המשג, טהר, אחוז, בנה, מסור", או בעברית, הטאב"ם. השלבים, יש לציין, אינם מנותקים זה מזה. המדריך מדגיש במפורש כי המפקד הצבאי חייב לשמור את האצבע על הדופק, ולבדוק האם לא ניתן לבצע כבר כעת צעדים שהתיאוריה משייכת לשלב מתקדם יותר. כמו כן, גם בשלבים מתקדמים, ייתכן ויהיה צורך לחזור אחורה, או להריץ מבצעים ששייכים לשלבים קודמים. כמו כן, בכל השלבים חובה על המפקד לבחון את הנחות היסוד שלו, ולשנות מדיניות לפי המצב בשטח: כוחם של המורדים, מדיניותה של הממשלה המארחת, יחסי הכוחות, שיקולי תקציב, הלכי הרוחות באוכלוסיה וכמובן, המטרות האסטרטגיות של ממשלת ארצות הברית.

שלב ראשון – המשגה (shape): המונח shape מתורגם בדרך כלל לעברית כ"עיצוב", אבל במשמעות של קונטר-התקוממות, יותר מתאים לתרגם אותו כ"המשגה". בשלב ההמשגה, המפקד הצבאי אוסף מודיעין מדויק ומפורט ככל האפשר על תא השטח הרלוונטי. כיצד בנויה האוכלוסיה באזור? מי הן האליטות? מה היחס בין האליטות למורדים? במיוחד קריטי להבין האם יש נקודות חיכוך או מריבות בין המורדים לגורמי כוח מקומיים שאפשר לנצל. באותה מידה, המפקד הצבאי חייב לדעת מה הם הצרכים של האוכלוסיה. אם מקומיים רבים מתנגדים לממשלה ונוטים לצד המורדים, יש להבין במדויק את הסיבות כדי לדעת לטפל בהן מאוחר יותר.

מבחינה אופרטיבית, המפקד הצבאי צריך למפות את ארגוני המורדים תוך כדי שימוש בכלים המתקדמים של תורת חקר הרשתות החברתיות. עליו למשל להבין שהאנשים הבכירים בארגון אינם בהכרח אלו ששולטים בו. לפעמים, "ברוקרים" או "קשרים" שמעבירים מידע בין חלקים שונים של הרשת חשובים הרבה יותר, ויש למקד בהם את מאמצי הסיכול. לעיתים קרובות, אנשים שנמצאים כביכול בשולי הרשת ראויים לתשומת לב מיוחדת, כי יתכן והם מקשרים את ארגון המורדים העיקרי עם רשתות אחרות שקיומן עדיין לא ידוע. (בהערת אגב, אני ממליץ לכל מי שמתעניין בתורת הרשתות לעיין במדריך. מעולם לא ראיתי הסבר כה ממצה ושווה לכל נפש של תורה מתמטית מורכבת כל כך). בו בזמן אין להזניח מודיעין טקטי: שכונות וערים, מפות מעודכנות, תוואי השטח, נוכחות של ארגונים בינלאומיים ופעילים למיניהם, וכל מידע אחר שיוכל להשפיע על המלחמה.

מעניין לציין כי דווקא שלב איסוף המודיעין היה נתון לביקורת חריפה ביותר מצד חלק ממתנגדי התורה. בשל החשיבות הקריטית של המודיעין בשלב ההמשגה, ולמעשה בכל יתר השלבים של התוכנית, הגנרלים פטריאוס ואודיארנו גרסו כי אין להותיר את איסוף המודיעין אך ורק לזרועות המודיעין המקצועיות. לעיתים קרובות, ארגוני המודיעין המקצועיים לא מגיעים לכל מקום, מגלים איטיות באיסוף וניתוח ולא קשובים מספיק למצב בשטח. בנוסף למקצוענים, כל חייל חייב לאסוף מודיעין באופן יומיומי על ידי יצירת קשרים עם האוכלוסיה, כמובן בפיקוח הדוק של מפקדיו ושל גורמי מקצוע. אגף המודיעין בצבא האמריקאי, כמו כל מונופול, התנגד נחרצות לאיסוף מודיעין בידי "חובבנים", בנימוקים מקצועיים ומשפטיים כאחד. אם אנשים שאינם מוסמכים יאספו מודיעין, טענה מפקדת האגף, הצבא יהיה חשוף לבעיות משפטיות. בסופו של דבר, לאחר שמאמצי השכנוע נכשלו, השתמש גנרל פטריאוס בסמכותו כדי להכריח את מפקדת אגף המודיעין לחתום על התוכנית.

שלב שני – טיהור (clear): לאחר ש"המשגנו" את השטח, הגיע הרגע לעבור לשלב הטיהור. בשלב זה, מטרתו של המפקד הצבאי היא לחסל כל נוכחות גלויה, להבדיל מסמויה, של המורדים באזור הרלוונטי. ההבחנה הזאת חשובה ביותר, משום שכרגע אין ברשותנו אמצעים לעקור את הנוכחות הסמויה של המורדים בקרב האוכלוסיה, בין היתר משום שחלקים נרחבים ממנה מתנגדים לממשלה ותומכים במרד. המטרה היא לחסל את הצבא הגלוי של המורדים, ולהבהיר לאוכלוסיה שהמתקוממים אינם שולטים בה ללא עוררין.

שלב שלישי – אחיזה (hold): זהו שלב בעייתי ושנוי במחלוקת. לאחר שטיהרנו את השטח מנוכחותם הגלויה של הטרוריסטים, המטרה שלנו היא לעקור בהדרגה גם את הנוכחות הסמויה שלהם. מדובר במשימה קשה וסבוכה ביותר, משום שגם מקומיים שרוצים לשתף פעולה עם כוחותינו חוששים מפגיעתם הרעה של המורדים. בפוסט הקודם ציטטתי אישה עיראקית שהסבירה לחייל קומנדו אמריקאי שאם תשתף איתו פעולה, אנשי אל קאעדה יגיעו בלילה, יאנסו אותה ויהרגו את ילדיה. במצב כזה, אף אחד לא ישתף פעולה עם כוחות הקונטר-התקוממות.

כדי לפתור את הבעיה הזאת, אסור לכוחות הצבא להתנהג כפי שחיילים מתנהגים בדרך כלל, היינו – להסתגר בבסיסי צבא מוגנים ולצאת לפטרולים חמושים ומוגנים היטב בשעות היום. טקטיקה כזאת, שמניחה כי כוחות הצבא הם מלכי היום ואילו הטרוריסטים הם מלכי הלילה, תהפוך את השליטה בשטח לנומינלית בלבד, ותמנע שיתוף פעולה אמיתי מצד האוכלוסיה. ראשית כל, אסור להכיר ב-no go zones. בדיוק כמו החיילים של גנרל ווקר במערכה על מלאייה, כוחות הקונטר-התקוממות חייבים להתפרס בכל השכונות, גם העוינות ביותר, ולחיות עם התושבים. באמצעות המודיעין שנאסף בשלבים הקודמים, יהיה אפשר להבין אלו מהכוחות המקומיים מתנגדים למורדים כדי לקנות אותם בכסף, ואם יש צורך גם בנשק. הנוכחות המתמידה של הצבא, ביום ובלילה, תבהיר להם שאל להם לפחד מפגיעתם הרעה של חוליות עונשין טרוריסטיות.

היחסים הקרובים עם האוכלוסיה והאליטות המקומיות אמורות לספק לכוחות מודיעין טקטי באיכות גבוהה על המורדים. הכוחות בשטח יעבירו את המודיעין לקומנדו, שיפגע שוב ושוב בנוכחות הסמויה של המורדים כדי להחליש אותם ולחתור תחת מנופי הלחץ שלהם על האוכלוסיה. כתוצאה מכך, מקומיים יעבירו לצבא מודיעין נוסף, שיפגע במורדים עוד יותר, וחוזר חלילה. בסופו של דבר, באמצעות תהליך של היזון חוזר, הנוכחות הצבאית הסמויה של המורדים בשטח אמורה להיחלש במידה רבה, אם כי סביר להניח שלא תיעלם לגמרי. אם אפשר, יש לגייס כוחות שיטור מקומיים מתוך האוכלוסיה. הבעיה העיקרית בשלב האחיזה היא שהוא מחייב קורבנות רבים מקרב כוחות הקונטר-התקוממות, במיוחד בימים הראשונים, כי הדוקטרינה מחייבת להגן על האוכלוסיה על ידי נוכחות צבאית רזה יחסית במקומות רבים בעת ובעונה אחת. בסופו של דבר החשבון אכזרי ופשוט: מקריבים יותר חיילים כדי להציל יותר אזרחים.

שלב רביעי – בנייה (build) – זהו השלב המסובך ביותר, שמהווה לדעת המבקרים את נקודת התורפה העיקרית של תורת הקונטר-התקוממות כולה. כפי שכתוב במדריך, "לפעמים, כלי הנשק הטובים ביותר הם אלו שאינם יורים" ("מלחמת פוליטיקלי-קורקט" – צנף אחד המבקרים הראשיים בבוז בתגובה למשפט הנ"ל). לאחר שנחלשה אחיזתם הצבאית של המורדים, הצבא צריך להתחיל לשקם את האזור בסיוע של מומחים אזרחיים: לבנות מחדש תשתיות שנהרסו, לשקם את החברה האזרחית, ליישב מחדש פליטים ועקורים וכיוצא בזה. המטרה היא לטפל באותם הגורמים שהובילו את האוכלוסיה לתמוך במתקוממים מלכתחילה. הבעיה, כמובן, היא שחיילים לא הוכשרו בדרך כלל למשימות מהסוג הזה. זוכרים את תגובתו של הקפטן מהתרגיל שתיארנו בפוסט הקודם? חיילים מאומנים לפגוע באויב, לא לשרת כעובדות סוציאליות. טקטיקה של קונטר-התקוממות דורשת הכשרה נרחבת, שחלקה מנוגדת לאינסטינקטים החיילים הבסיסיים ביותר, שיתוף הדוק עם גורמים אזרחיים (חלקם בעייתיים) והרבה מאד כסף.

שלב חמישי – מסירה (transfer): הבעיה המרכזית של קונטר-התקוממות מודרנית היא ממשק שיתוף הפעולה עם הממשלה המארחת. לתיאורטיקנים הקלאסיים של קונטר-התקוממות, רובם ככולם נציגים של מעצמות קולוניאליות, לא היתה בעיה של שיתוף פעולה עם הממשלה המקומית. אחרי הכל, הם היו הממשלה. קונטר-התקוממות מודרנית, לעומת זאת, אמורה להכין את השטח כדי לתת אותו בסופו של דבר לממשלה שאינה ממשלת ארה"ב. פטריאוס בעיראק עשה כמיטב יכולתו כדי לטפל בבעיות של מחוז אנבאר, להעניק כוח לסונים ולהמריד אותם נגד אל קאעדה. בכך, הוא העניק אשראי לממשלה השיעית בבגדאד – אשראי ומרווח נשימה לטפל בבעיה ארוכת הטווח של השנאה העדתית שהובילה להתקוממות. מה קרה בפועל, כיצד עבד שלב המסירה ומה היו ההישגים והכשלונות בעיראק וגם באפגניסטן – על כך נדון בשבוע הבא. הישארו עימנו.

נחשול הכוחות לעיראק (The Surge), המבצע הצבאי האינטנסיבי נגד אל קאעדה בפיקודם של הגנרלים דייויד פטריאוס וריי אודיארנו בשנת 2007, היה אחד המבצעים הצבאיים המורכבים והמרתקים ביותר בזירת המלחמה של המאה ה-21. הנחשול, שהצליח להטביע את אל קאעדה זמנית כנגד כל הסיכויים, התבסס על תורה צבאית ישנה-חדשה, שקיבלה לבוש מודרני בניצוחם של הוגים צבאיים נועזים ומקוריים. ובכל זאת, תורת הקונטר-התקוממות (Counterinsurgency) כמעט לא ידועה בישראל, ואפילו תרגום רשמי בעברית למונח עדיין אין. כיצד נלחמים בטרור לפי תורת הקונטר-התקוממות? הינשוף במאמר ראשון בסדרה.

בשנת 1991, צפה הרמטכ"ל האמריקאי דאז, גנרל גורדון סאליבן, בתרגיל מעניין של לוחמה בטרור. יחידת רגלים מוטסת הובאה למתקן אימונים מיוחד, ששחזר פר בגודל טבעי במדינת מזרח תיכונית כלשהי. את תפקיד "תושבי הכפר" ומנהיגיו מילאו גולים עיראקים. הסרן, מפקד היחידה, התבקש לאתר טרוריסט שהתנקש זמן קצר קודם לכן באחד מחייליו. הוא החליט לבצע את המשימה באמצעות פשיטה בטרם שחר. החיילים שלו התפרצו לבתי הכפר עם נשק דרוך, בעטו בדלתות, גררו את התושבים באזיקים וחקרו אותם בנוקשות מול נשותיהם וילדיהם. את המידע, תודה ששאלתם, הם לא השיגו. לאחר מכן, כשניתחו מפקדי התרגיל את האירוע, אמר הסרן שלא היתה לו שום ברירה אחרת. השחקן העיראקי שגילם את ראש הכפר שאל אם מותר לו לומר דבר מה. "במקום לעשות מה שעשית," הוא אמר, "היית צריך להגיע ולדבר איתי לילה קודם. הייתי ממליץ לך להיכנס לכפר בשעת בוקר מאוחרת יותר, כשהילדים נמצאים בבית הספר. הייתי גם מבקש מהתושבים לצאת מהבתים לכמה דקות כדי שתוכלו לחפש נשק. אבל להתנהג אליהם בגסות כזאת, ועוד מול המשפחות שלהם, יגרום להם לגלות סימפטיה למורדים, ואפילו להצטרף אליהם." "לעזאזל עם זה!" אמר הסרן בתגובה ודפק בשולחן, "העבודה שלי היא לא לדאוג לקטע הזה של העם! העבודה שלי היא להרוג את האויב!"

הסצינה הזאת, שמתוארת בספרו של פרד קפלן על גישתו החדשה של צבא ארצות הברית לדיכוי מרידות, היא פתיח לדיון מרתק על תורה צבאית ישנה-חדשה שהופכת לדומיננטית יותר ויותר בימינו אלו. היא השפיעה באופן דרמטי על המלחמה בעיראק, נוסתה בהיקף נרחב באפגניסטן, ולאחרונה הפכה לסוג של דוקטרינה רשמית כמעט בצבא ארצות הברית. אי אפשר להבין את המלחמה בימינו בלי להכיר את התורה הזאת לעומק, ולהפנים את יתרונותיה וחסרונותיה. הכירו את דוקטרינת ה-Counterinsurgency, בקיצור אנגלי COIN, או בעברית – תורת הקונטר-התקוממות.

תורת הקונטר-התקוממות הקלאסית החלה דווקא כתנועה של קצינים צעירים והוגים צבאיים מהמעצמות הקולוניאליות השוקעות, צרפת ובריטניה. אחד החלוצים הראשונים של התורה היה דוד גאלולה, קצין צרפתי שנלחם כנגד גרילת ה-FLN (חזית השחרור הלאומית) במלחמת אלג'יר. גאלולה ניסה להבין מדוע הצרפתים, שהפעילו מידה אדירה של כוח נגד לוחמי מיליציה וטרוריסטים חלשים ביחס, ניצחו קרבות אבל הפסידו במלחמה. אליבא דגאלולה, צרפת נכשלה משום שפעילות הדיכוי שלה כנגד ה-FLN הובילה לאובדן התמיכה של האוכלוסיה, וקשה מאד לשלוט בשטח לאורך זמן כשרוב הנשלטים מתנגדים לכך באופן פעיל. יתר על כן, גאלולה הבין כי חרף העוצמה הצבאית האדירה של השליטים,  למורדים יש יתרון אדיר עליהם במובן אחד מכריע. "הממשלה," טען גאלולה, "צריכה לשמור על סדר בכל מקום." ואילו המורד יקצור הישגים באם "יזרע כאוס במקום כלשהו." בניגוד לממשלה, המורד לא נאנק תחת האחריות של ניהול שטח ודאגה לאוכלוסיה. בשלב הראשוני של מרידות, לפחות, הוא יכול להשקיע את כל משאביו ומאמציו במרד עצמו. שנית, כפי שנאמר לעיל, הממשלה אמורה לשמור על סדר בכל מקום כדי להבטיח את הלגיטימיות שלה. לכן, היא צריכה להשקיע משאבים אדירים בבט"ש, כי הרי אינה יודעת היכן יכו המורדים והטרוריסטים בפעם הבאה. לעומת זאת, המורדים יכולים למקד את משאביהם המוגבלים בנקודת חולשה ספציפיות של הממשלה. אם יכו שוב ושוב ויצליחו לשרוד ולהתעצם, הם עשויים להתיש את הממשלה הקולוניאלית, לפגוע בלגיטימיות שלה ולהביא אותה לנקודת שבירה. לפיכך, טען גאלולה כי קונטר-התקוממות אמורה לבודד את המורדים מהאוכלוסיה, על ידי שילוב של דיכוי צבאי חכם וממוקד, ושכנוע האוכלוסיה ששיתוף פעולה עם הממשלה הוא אינטרס שלה עצמה.

דוגמא נוספת ומוצלחת של קונטר-התקוממות הופעלה על ידי מפקדים בריטים בלחימה כנגד הקומוניסטים במלאייה. גנרל סר וולטר ווקר, שנאלץ להתמודד בג'ונגלים עם גרילה בתמיכה אינדונזית, הצליח לעשות את מה שהאמריקאים נכשלו בו בוייטנאם: לבודד את הגרילה מהאוכלוסיה השבטית של הג'ונגל, להתיש אותה ולהחליש אותה, עד שהשתנו התנאים הפוליטיים באינדונזיה עצמה ובריטניה השיגה את מטרותיה באזור (לשמר את קיום המדינה המלזית ולהרחיק ממנה את הקומוניסטים). כדי להשיג את תמיכתה של האוכלוסיה, או, באמרת שפר של מפקד בריטי אחר, סר ג'רלד טמפלר  winning hearts and minds, תבע ווקר מחייליו "לשרוץ" בג'ונגלים שבועות וחודשים. החיילים הבריטים אומנו להילחם בלילה בסבך הג'ונגל, לישון במשך זמן ממושך בתנאי שטח, לחיות בכפרים השבטיים ולזכות באמונם של המקומיים. ווקר הבין שאם הבריטים יגיעו רק לביקורים מזדמנים, אנשי הגרילה ישחטו את אנשי השבטים שישתפו איתם פעולה בלילות. עליהם להגן על אנשי השבטים ולתגמל אותם, וכך להשיג שיתוף פעולה ומודיעין כנגד הגרילה. כדי למנוע הרוגים בקרב אנשי השבטים, הורה ווקר לאנשיו שלא לסמוך על סיוע אווירי וארטילריה ולהילחם בשיטות קומנדו בשטח – חוליה בריטית כנגד חוליה של האויב.

בצבא האמריקאי, הוביל הכישלון בוייטנאם לזלזול בתורת הקונטר-התקוממות. רק מעטים הבינו שגנרל ווסטמורלנד, מפקד הכוחות במלחמה הכושלת ההיא, ניהל את מאמציו בצורה שסתרה את כל עקרונות התורה. רק בעשור האחרון של המאה העשרים, עקב המלחמות הקטנות נגד טרוריסטים ומורדים שארה"ב החלה להיות מעורבת בהם במקומות שונים בגלובוס, החלו הוגים צבאיים כדייויד קילקאלן וג'ון נייג'ל להחיות את התורה ולהתאים אותה למיליניום החדש.

תורת הקונטר-התקוממות, כפי שהופעלה במלחמת עיראק, החלה כניסוי צבאי-פוליטי של שני קולונלים אמריקאיים, הרברט ריימונד מקמאסטר בתל-עפר וגנרל שון מקפארלנד במחוז אנבאר. בחושיהם הפוליטיים המחודדים, הבינו המפקדים הללו את מה שהממונים עליהם סירבו לשמוע ולראות. המלחמה בעיראק אינה מרידה פשוטה של ארגון טרור כנגד ממשלה, אלא מלחמה אתנית-עדתית. לפיכך מאמציהם של קובעי המדיניות המוקדמים, השגריר פול ברמר וגנרל ג'ורג' קייסי, לחזק את הממשלה והצבא המרכזיים לא יוכלו לפתור את הבעיה. הממשלה השיעית אינה גורם אובייקטיבי אלא שותפה פעילה במלחמת האזרחים האתנית והדתית. ככל שיחזקו אותה יותר, כך הסונים יילחצו לקיר ויאלצו לשתף פעולה עם הטרור של אל קאעדה, בין אם ירצו בכך ובין אם לא. כך, נלכדו האמריקאים במעגל מכושף שלא ידעו כיצד לצאת ממנו. אל קאעדה טבחה באזרחים שיעים ופוצצה מסגדים שיעיים, חוליות מוות שיעיות (שנתמכו בידי המשטרה ומשרד הפנים) רצחו אזרחים סונים בכבישים ובדרכים, והמבצעים של צבא ארה"ב לא הצליחו להושיע, או שהסלימו את המרידה כמו שמן שנשפך על אש.

אולם מקמאסטר ומקפארלנד חשו, כל אחד בגיזרה שלו, שההתפתחויות האובייקטיביות יוצרות הזדמנויות שיש לנצל. הטיהור האתני ההדדי הפך חלק גדול מהאזורים הסונים להומוגניים יחסית. האוכלוסיה הסונית בערים כמו רמאדי, בירת מחוז אנבאר, סבלה פחות מהרצחנות השיעית, ויותר ויותר מהעריצות של אל קאעדה. מפקדי אל קאעדה בעיראק (AQI), בראשותו של אבו מוסעב אל זרקאווי הכריזמטי והאכזרי, רדו בתושבים הסונים, מגמה שהמשיכה גם לאחר סיכולו הממוקד של זראקווי ב-2006. יורשו של זראקווי, אבו עומר אל בגדאדי ((יש להבדיל בינו לבין אבו באכר אל-בגדאדי, המנהיג הנוכחי של דאע"ש), הקים את "המדינה האסלאמית בעיראק"  וכפה חוקי שריעה חסרי תקדים בחומרתם על האוכלוסיה הסונית. על התושבים נאסר לאכול גלידה "כי היא לא היתה קיימת בימי הנביא", ורוכלים בשוק גילו שאסור להם להניח עגבניות ומלפפונים זה ליד זה כדי להימנע מקונוטציות מיניות. גרוע מכל: לוחמי אל קאעדה כפו על השבטים הסוניים והמשפחות המכובדות להשיא את בנותיהם למתנדבים ולוחמים זרים, צעד שנתפס כהשפלה ועריצות שאין כדוגמתה. כפי שאמר לוחם גרילה סוני שבוי לקצין מודיעין אמריקאי באותה תקופה, "אנחנו לא אוהבים אתכם. אתם כוח כובש, ואתם לא רצויים כאן. אבל לאחר זמן רב גילינו שאתם לא מהווים סכנה אמיתית לדרך החיים שלנו. אל קאעדה כן."

מקמאמסטר ומקפארלנד, קציני שטח קרביים שלא הכירו את תורת הקונטר-התקוממות על בוריה, זיהו הזדמנות והחלו ליישם בשטח משהו דומה מאד. הם חשו בזעם הסוני נגד אל קאעדה, ושלחו סוכנים דוברי ערבית לדבר עם ראשי שבטים ומשפחות מכובדות, ולהציע להם נשק וסכומי כסף נכבדים אם יסכימו להתקומם נגד אל קאעדה. בתוך כך, פתרו את אחת הבעיות הקשות ביותר של כוח כובש: החשש של משתפי פעולה מנקמת המורדים. קצין קומנדו אמריקאי ששירת בעיראק באותה תקופה (כיום בחופשת לימודים בהרווארד), סיפר לי שאישה עיראקית הודתה בפניו שהיא מתעבת את אל קאעדה, והיתה רוצה לתת מודיעין לכוחות האמריקאיים, "אבל אם אדבר איתך עכשיו, הם יגיעו בלילה, יאנסו אותי וישחטו את הילדים שלי מול עיני." כדי להתמודד עם הבעיה, הוציאו מקמאסטר ומקפארלנד את החיילים מהבסיסים המוגנים והמגודרים לשטח, לעמדות שמירה בלב השכונות הסוניות העוינות ביותר. כל שכונה שטוהרה באופן שטחי מנוכחות גלויה של אל קאעדה, זכתה לנוכחות מסיבית של חיילים אמריקאיים שגרו עם התושבים. לאחר זמן, אותה אישה היתה יכולה לדעת שאף אחד לא יגיע אליה בלילה – כי צבא ארה"ב נמצא שם כדי להגן עליה. כתוצאה, ההתקוממות הסונית נגד אל קאעדה הלכה והתגברה, מודיעין זרם לצבא האמריקאי, היכולות הצבאיות שלו התחזקו והמכות נגד אל קאעדה הפכו לממוקדות, יעילות וכואבות יותר ויותר.

הניסויים המקומיים הללו, שנחלו הצלחה בתל עפר ורמאדי, התפתחו למדיניות כוללת תחת שרביטם של גנרל דייויד פטריאוס, מפקד הכוחות האמריקאיים בעיראק החל מפברואר 2007, ויד ימינו, גנרל ריימונד ("ריי) אודיארנו. פטראוס, קצין מעוטר ומנוסה עם דוקטורט מפרינסטון, היה שילוב נדיר בין גנרל ואינטלקטואל. בעזרתו של צוות קציני מטה ושטח, גיבש פטריאוס את המדיניות של מקמסאסטר ומקפארלנד, זיקק לתוכה את התובנות התיאורטיות של גאלולה, קילקאלן, נייג'ל והוגי קונטר-התקוממות אחרים, ויצר את מדריך השטח לקונטר-התקוממות, התנ"ך של תומכי התורה ואוהדיה עד ימינו. המדריך, שיצא כספר (Insurgencies and Countering Insurgencies) מנתח את סוגי ההתקוממויות השונים, הטקטיקות של מורדים וטרוריסטים, כיצד בנויות רשתות חברתיות של מורדים והיכן נקודות התורפה שלהן, היחס בין מורדים לאוכלוסיה והאופציות העומדות בפני צבא שמסייע לממשלה מקומית בעייתית. כדי להילחם במורדים, התווו פטריאוס, אודיארנו וצוותם אסטרטגיה מפורטת שמסתמכת במילות הקוד הבאות:

Shape, Clear, Hold, Build, Transfer

בעברית: "המשג, טהר, אחוז, בנה, מסור", או הטאב"ם.

כיצד עובדת אסטרטגית הטאב"ם, מה מידת ההצלחה שלה בעיראק, אם בכלל, ומדוע נכשלה כאשר נוסתה במקומות אחרים, בראש ובראשונה אפגניסטן? מי היתה פעילת השמאל הרדיקלי, שהפכה ליועצת האסטרטגית הבכירה של גנרל אודיארנו ואחת מאדריכליות הקונטר-התקוממות בעיראק? על כך נדבר בינשוף בשבוע הבא. הישארו עמנו.