מדוע חלק גדול מהרפובליקות הערביות התמוטטו ונעלמו, ואילו המלוכות המסורתיות נותרו על כנן? מבט בחשרת הסופה של האביב הערבי יגלה לנו, כי עד עתה קו התפר העובר בין מוות לחיים נמתח בין הרפובליקות למלוכות. האם מדובר רק בתוצאה של מדיניות נבונה, או שמא מלוכות נהנות מיתרונות מובנים מסוג מסויים? ינשוף פוליטי-מדיני מעלה את הטיעון בזכות המונרכיה. 

התקשורת הישראלית, שמתעסקת לאחרונה ראשה ורובה בהרכבת הקואליציה החדשה של נתניהו, בשמלה של שרה או בנאומי הבכורה (המרשימים בחלקם) של חברי הכנסת החדשים, נוטה להתעלם מאירועים חשובים אחרים המתרחשים סביבנו במזרח התיכון. לאור זאת, כדאי להפנות את הזרקור לעמאן בירת ירדן, מרחק קצר מירושלים, שם חלות התפתחויות חשובות שעשויות, בצירוף נסיבות מסויים, לשנות בעתיד את פני האזור.

מזה מספר שנים, מתנהלות בערי ירדן השונות הפגנות נגד הממשלה, לא רק בקרב הרוב הפלסטיני אלא אפילו בקרב המיעוט הבדואי, הנחשב נאמן יחסית למונרכיה. ההפגנות נסובו על נושאים שונים, רובן נגד עליית המחירים או השחיתות, מיעוטן נגד היחסים עם ישראל. מה שייחד אותן לעומת ההפגנות במצרים, למשל, היה העובדה שלרוב כוונו נגד הממשלה, ורק לעיתים רחוקות נגד המלך. סיסמאות כמו "העם רוצה להפיל את המשטר" הפכו, בגירסתן המקומית, ל"עם רוצה להפיל את הממשלה". גם כאשר נקראו סיסמאות ביקורתיות כלפי המלך, הן היו לרוב דרישות מהמלך לבצע צעדים מסויימים, ולא קריאות לרפובליקה או הפלת המונרכיה ממש. עם זאת, בחודשים האחרונים, המצב החל להשתנות. בהפגנות של מאות אזרחים כנגד עליית מחירי הדלק, נשמעו קריאות תקיפות להפלת בית המלוכה. לפי חלק מהדיווחים מהפגנה שהתרחשה לפני כשלושה חודשים, מפגינים ניסו לפרוץ לארמון ונהדפו בידי הצבא. אפילו סיסמאות כמו-מצריות בנוסח "העם רוצה להפיל את המשטר" החלו להדהד ברחובות עמאן.

פרשנים ויודעי דבר, בישראל ובמזרח התיכון, חוששים מזה זמן רב לשלומו של בית המלוכה בירדן. אין ספק שאם ייפול, עלולים בטחונה של ישראל בפרט ויציבות האזור בכלל להיפגע באופן דרמטי. אי אפשר כמובן לחזות את העתיד, אבל מעטים שואלים שאלה חשובה ומעניינת מאד: מדוע בתי המלוכה במזרח התיכון גילו עמידות מפתיעה עד עכשיו? כאשר מסתכלים בזהירות על מהלכו של האביב הערבי, אי אפשר שלא להבחין כי קו השבר עובר בין המלוכות לרפובליקות. משטר ה"קצינים החופשיים" ברפובליקה הערבית של מצרים התמוטט. משטר מפלגת הבעת' ברפובליקה הערבית הסורית מתנדנד קשות, ורפובליקות נוספות כמו לוב נפלו אף הן. לעומת זאת, המשטרים המלוכניים של מרוקו, ירדן, סעודיה והנסיכויות נותרו על כנם. גם אם חלק מהם (כמו המשטר בירדן או בחריין) עלולים ליפול בסופו של יום, עצם העובדה שעד עכשיו הצליחו לעמוד בכל הזעזועים מעוררת תהיות ושאלות. מה מותר המלוכה מהרפובליקה?

מבט שטחי עשוי לעורר רושם שהמלוכות שרדו כי היטיבו להיענות לדרישות ההמונים. מלך ירדן ומלך מרוקו, למשל, הסכימו לחלק מדרישות המפגינים מיד בתחילת ההפגנות, וכך פילגו את מחנה המתנגדים להם ל"מתונים" ו"קיצוניים" ומהלו את הזעם הציבורי במים של פשרות וויתורים. אולם מלך סעודיה לא ויתר למפגינים כנגדו כמלוא הנימה, ובכל זאת משטרו עומד יציב. לעומת זאת, גם חוסני מובארכ הציע ויתורים למפגינים, אולם אלו נתפסו כחולשה שרק החישה את קיצו. למעשה, מדובר כאן בהיפוך של סיבה ומסובב: המלוכות היו מסוגלות להציע לעם ויתורים מעמדה של כוח, דווקא משום שהרגישו יותר בטוחות בעצמן.

התשובה טמונה לדעתי בגורמי כוח ויציבות שנמצאים בבסיס השיטה המונרכית עצמה, במיוחד במזרח התיכון אך גם במקומות אחרים בעולם. ראשית כל, חלק מהמלכים, לרבות בירדן, מרוקו וסעודיה, נהנים מהילה דתית. ירדן אמנם הוקמה בידי האימפריה הבריטית כיצירה פוליטית מלאכותית, אבל שושלת המלוכה שלה היא "שריפית", היינו – מיוחסת למשפחת הנביא מוחמד (דרך נכדו חוסיין). מלך סעודיה הוא "שומר המקומות הקדושים", ואילו מלך מרוקו נחשב בעיני רבים מאד מנתיניו ל"מנהיג המאמינים" (אמיר אל-מואמינין) ומיוחסת לו הילת קדושה מיוחדת. מספרים כי במהלך ניסיון התנקשות במלך חסן השני ב-1971, למשל, מצא את עצמו המתנקש עומד מול המלך ופשוט לא הצליח לירות בו מבחינה נפשית, דבר שהוביל לכישלון התוכנית כולה. כלל לא בטוח שהסיפור מדוייק מבחינה היסטורית, אבל עצם העובדה שהוא מקובל על רבים במרוקו מלמדת על ההילה הדתית והרגשית שמוסד המלוכה נהנה ממנה.

עם זאת, לא מדובר אך ורק ברגשות דתיים. המלך הוא מעין "קומה נוספת" במסדרונות השלטון. שושלת מלוכה, גם מודרנית, היא מוסד שנתפס לעיתים קרובות כקשור למסורות עתיקות, נפרדות ונעלות מהמנגנון המנהלי ששולט במדינה בחיי היומיום. כשהנשיא מובארכ פיטר את הממשלה, ההמונים גיחכו. הם לא הפרידו בינו לבין ראש הממשלה, וראו בשניהם נציגים של אותו מנגנון מושחת. לעומת זאת, כאשר מלך ירדן עבדאללה פיטר את ממשלתו, הדבר נתפס בעיני חלק מהמפגינים כצעד ראשוני חיובי. הם הפרידו בין הממשלה, אותה שנאו, למלוכה – אותה כיבדו, אפילו אם כעסו על העומד בראשה. למלכים יש, לפיכך, "מגן אנושי" או "בולם זעזועים" בדמות הממשלה. מסיבה זו, מסוגלים מלכים, במרוקו וירדן למשל, לאפשר מידה מסויימת של דמוקרטיה ופתיחות שנשיאים רפובליקאיים דיקטטוריים אינם יכולים להרשות לעצמם. במקרה של ירדן ומרוקו, המלוכה גם עליונה על הממשלה במובן נוסף – היא נתפסת בעיני רבים כמוסד מאחד, שמרחף מעל הפילוגים העדתיים בחברה עצמה. המלך עבדאללה השני נתפס בעיני רבים כשליט של בדואים ופלסטינים כאחד, ואילו המלך מוחמד השישי במרוקו הפך את עצמו לפטרון של זכויות המיעוט הבֶּרְבֶּרי, בניגוד לממשלה ה"ערבית" יותר.

כמובן שאפשר להפיל מלכים, ובהיסטוריה יש דוגמאות אינספור לשושלת מלוכה שהודחו ואף נרצחו באכזריות. אולם מפני שמוסד המלוכה אינו "סתם" מוסד שלטוני, אלא קשור לעיתים קרובות למערכת שלמה של מנהגים, אמונות ורעיונות אידיאולוגיים, עומדת לו הגנה, חלקית לפחות, מצד הביטחון שבמסורת. בדיוק מסיבה זו, הפלת מלוכה גוררת לעיתים קרובות כל כך משבר סמכות ממושך ומרחץ דמים, ערפול בנוגע ללגיטימציה השלטונית ולפיכך – תוצאות לא צפויות ולעיתים הרסניות. הפלת הקיסרות בגרמניה יצרה דמוקרטיה חלשה שנעדרה לגיטימציה ציבורית, וסייעה לנאצים לעלות לשלטון. נפילת המונרכיות ברוסיה ובסין הובילה למלחמות אזרחים אכזריות וממושכות שנבעו מהעדר לגיטימציה של הצדדים הניצים, ובסופו של דבר – לדיקטטורות רפובליקאיות אכזריות בלא מעצורים ומגבלות, אפילו לא כבלי המסורת המעורפלים שריסנו את המשטרים המלוכניים שקדמו להן.  עיון במקרים אחרים של מונרכיות שנפלו, כמו צרפת בזמן המהפכה הגדולה, או קמבודיה ואפגניסטן בשנות השבעים של המאה העשרים, מלמד על דפוס זהה: משבר לגיטימציה, מרחץ דמים ממושך, חילופי שלטון אלימים תכופים, ובסופו של דבר- דיקטטורה רפובליקאית חסרת גבולות. יפן נחלצה ככל הנראה מגורל דומה לאחר מלחמת העולם השנייה, רק משום שכובשיה האמריקאים השכילו להותיר את הקיסר על כסאו למרות הפגנות ההמונים האלימות של השמאל שתבע "רפובליקה עכשיו".

יש לקוות שמירדן, סעודיה ומרוקו, לפחות, יחסך הגורל של סין ורוסיה. מוטב לעמים הנוגעים בדבר, ולאזור כולו, ששושלות המלוכה המושלות בהן ישכילו לבצע את הרפורמות הדרושות לפני שחומות ההגנה שלהן ייפלו וההמונים ייאלצו אותן לפנות את מקומן לטובת הלא ידוע.