ארכיון הבלוג

יריקה בפרצוף: איווט ליברמן ושורשי התסכול

למה רבים כל כך מתוסכלים וזועמים על מינויו של ליברמן לשר הביטחון? לא רק בגלל שבטיות, או תסכול פוליטי, אלא גם בגלל משהו אחר, חשוב בהרבה.

lieb

Credit: Yeshivaworld.com

בקושי התאוששנו מהדחתו של משה יעלון, והתקשורת שוב גועשת עקב נאום ה"תחזיקו אותי" של הפרשן הצבאי רוני דניאל, איש ימין מובהק, שהצהיר כי ימליץ לילדיו לעזוב את הארץ. לאור הרשימה המתארכת של אישים מהימין והממסד הבטחוני שמתריעים על סכנות ממשל נתניהו, ראש הממשלה, מקורביו, ואוהדיו מוקיעים, כהרגלם, את הפורשים והמתרים כשמאלנים עוכרי ישראל, אפילו אם יצאו מהימין העמוק או מצמרת צה"ל. קלמן ליבסקינד, אחד מהאינטליגנטים והחריפים שבעיתונאי הימין, הוקיע את המבקרים כמתוסכלים ש"נמאס להם מהעם", ומייחלים להפיכה צבאית כדי להשליט מחדש את האג'נדה השמאלנית הדחוייה שלהם. אחרים הצביעו על אינטרס קבוצתי: הגווארדיה הישנה, הלבנה והדועכת זועמת על הפגיעה בבן שבטה, בוגי יעלון, והחלפתו באאוטסיידר ממוצא רוסי. מבקרים כאלו, למשל, תהו היכן היה רוני דניאל עד היום, ומדוע לא ראה את אותם התהליכים המסוכנים עד שהחליפו את שר הביטחון החביב עליו.

בכל זאת, עם כל הכבוד לקלמן ליבסקינד, לא נראה שיש ראיות משכנעות שעיתונאים המזוהים עם השמאל (מלבד צבי בראל) קוראים להפיכה צבאית כי "נמאס להם מהעם". נתניהו שולט כבר שנים ארוכות, והשמאל מרוסק ונואש לא מאתמול. כיצד, אם כן, דווקא הדחתו של איש ימין מובהק כמו יעלון גורמת לכולם לחוש עלבון צורב כל כך?

roni_daniel

רוני דניאל. קרדיט: רשת

נתחיל במינוי של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון: יריקה מכוערת בפרצוף של צה"ל, מפקדיו, ולהבדיל, הקהילה הבינלאומית. לא משום שנתניהו הדיח את יעלון: זכותו המלאה של ראש הממשלה להדיח שר. גם לא משום שמינו אזרח לתפקיד שר הביטחון, צעד לגיטימי לכל הדעות. ובוודאי שרצוי למנות ישראלים ממוצא רוסי לתפקידים הבכירים ביותר, לרבות במבצר שליד מגדלי עזריאלי. הבעיה האמיתית היא בחתן השמחה. נתניהו, כידוע, מדבר לא מעט על חשיבותה של הברית האסטרטגית עם מצרים, ובצדק. כל כך אסטרטגית היא הברית, עד שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי התגייס לטובת הקואליציה של נתניהו, ורמז בגלוי למחנה הציוני שכדאי להם לקפוץ לעגלה "למען השלום". ורגע אחרי ההתערבות החריגה הזאת, נתניהו גומל ל"שותף האסטרטגי" במינוי האיש שקרא לתקוף את מצרים ולהפציץ את סכר אסואן. נזכור שהדיאלוג האסטרטגי עם מצרים מנוהל בראש ובראשונה באמצעות משרד הביטחון. כשליברמן היה שר החוץ, המצרים החרימו אותו ודיברו עם אהוד ברק. עכשיו אין גם שר חוץ. מי ינהל את הדיאלוג האסטרטגי עם קהיר, שחיוני לבטחון מדינת ישראל? אבל מדוע לחשוב על מערכת הבריתות הבינלאומית והאזורית של ישראל כשיש שיקולים פוליטיים? אחרי הכל, בשלטון הנוכחי, האינטרסים הלאומיים תמיד מתגמדים מול החשבונאות הפוליטית, הקואליציונית והמפלגתית.

60_L

עלבון צורב: נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי

כאמור, אפשר ורצוי למנות אזרח לראשות משרד הביטחון. משה ארנס, למשל, היה שר ביטחון מצויין חרף היעדר עבר צבאי. אבל בניגוד מוחלט לליברמן, ארנס היה בקיא בענייני צבא והחזיק ברקע עשיר בתעשיות הבטחוניות. אפילו עמיר פרץ, ששירת כקצין זוטר בדרגת סרן, היה סקרן וחרוץ מספיק כדי ללמוד במהירות את ענייני המשרד, ואף התעקש בצדק על רכישתה של מערכת כיפת ברזל. מבחינה זו, ליברמן במשרד הביטחון הוא הרע מכל העולמות: אדם בור, אלים ושחצן, בעל יחסי אנוש גרועים, חוסר הבנה טוטלית באסטרטגיה ונטייה לפתרונות קסם של "לכסח אותם". וגם גזען קיצוני, שדיבר על הערבים אזרחי ישראל במונחים שלא היו מביישים אפילו את כהנא. לא, לא סביר שהוא יפתח במלחמה מול איראן או אחת משכנותיה של ישראל. ראש הממשלה עדיין שולט בעניינים, וסביר שגם קציני הצבא המקצועיים ינסו לרסן את ליברמן בשקט. אבל במשרד הביטחון יש מספיק עניינים "קטנים" יותר ששר חסר רגישות יכול לקלקל, למשל, ביטול מדיניות ההקלות של יעלון בגדה וגירוי השטח במידה שתפסיק את התיאום הבטחוני יקר הערך. במרחב הישראלי-פלסטיני, כמאמר הפתגם, די בטיפש אחד ובגפרור אחד כדי לשרוף יער שלם.

מעבר זה, יש גם את קשריו המפוקפקים של ליברמן עם שורה של רודנים מזרח אירופים וקווקזיים, טיפוסים מפוקפקים וחשודים בפלילים. השלדים שיש לו בארון יכולים למלא בית קברות בגודל ממוצע. בשגרה, אדם עם עבר וקשרים כמו שלו לא היה יכול לעבור תחקיר בטחוני לתפקיד ממוצע בחיל המודיעין. מפחיד לחשוב שטיפוס כזה יקבל גישה לכל הסודות הבטחוניים של ישראל, שלא לדבר על אינספור הזדמנויות למעשי שחיתות, כמו למשל מתן רישיונות ייצוא נשק למקורבים.

53

ליברמן והדיקטטור של בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו

הנה שורש התסכול: המינוי של ליברמן הוא זלזול בוטה כל כך באינטרסים הלאומיים של ישראל, עד שהויכוח הפוליטי עצמו מתעקר מתוכן. אנחנו בדרך כלל מנהלים דיון פוליטי, משמאל ומימין, מתוך ידיעה שכל צד דואג לבטחון המדינה בדרכו, ומציע את מרכולתו הפוליטית לציבור הרחב. בנימין נתניהו, כפי שהעיד ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, מעדיף את האינטרס האישי שלו על האינטרסים של מדינת ישראל. לכך יש לצרף את השקרים התמוהים שנכרכו בהעברת מתווה הגז, הזלזול בכספי הציבור, ואינספור העדויות על סגנון הניהול הקפריזי והפרנואידי של לשכת ראש הממשלה. ואם לא די בכך, הרי שנתניהו וחבר חנפיו, מהעיתון ישראל היום ומעבר לו, מוקיעים בשיטתיות כל מי שמעז לחשוף סודות אפלים או למתוח ביקורת כבוגד, שמאלן או מרגל, אפילו אם הוא מגיע מלב הימין או הממסד הבטחוני – רשימת "בוגדים" שהולכת ומתארכת. ועוד לא אמרנו מילה על הרוח הגבית שקיבל חייל חשוד ברצח מהאיש ברחוב בלפור. יש סיבה טובה מאד להיות מתוסכלים וזועמים. השאלה לאן לוקחים את זה הלאה. טיפ ראשון: להקים במדינת ישראל אופוזיציה פרלמנטרית, ומי שלא ממש חושב בכיוון, כדאי שיפנה את מקומו במהרה. מישהו אמר בוז'י הרצוג?

דוקטרינת פח הזבל: מה בין פייגלין לאלוף יאיר גולן?

הייתם מאמינים שמשה פייגלין יואשם ב"התרפסות" לשמאל? ומה הקשר לסערה עקב דבריו האמיצים של האלוף יאיר גולן? ינשוף פוליטי-מדיני על פחי זבל, סמולנים והאויב החמקמק שבגללו, רק בגללו, אנחנו אף פעם לא מנצחים.

images

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,

אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?

אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.

ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?

אם כי

יש לשער

שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר.

עוזי וייל, במחשבה שנייה

בשעות האחרונות, מתרחשת תופעה מעניינת בפיד הפייסבוק של משה פייגלין, הפוליטיקאי הצבעוני מהימין הקיצוני. פייגלין, יאמר לזכותו, תמיד היה אחד מההוגים המקוריים והמעמיקים ביותר בימין הדתי, חרף בורות היסטורית ודבקות במיתוסים מעוורים. בהתאם לשם מפלגתו החדשה, "זהות", פייגלין אוהב לסכם את משנתו במילים "זהות, משמעות וחירות". הוא סבור שהבעיה של הימין היא בהיעדר זהות יהודית ואמונה בייעוד המיסטי של עם ישראל ובצדקת דרכו, ולפיכך הוא נדון להמשיך ולדשדש בנתיבים שחצב כבר השמאל. מי שמבין באמת את זהותו של עם ישראל, מטעים פייגלין, יכבוש בשמחה ובצהלה את ארץ ישראל, יעודד את הגירת ה"אויב" וממילא ישכנע גם את העולם בצדקתו. ומשום שהזהות היהודית, כפי שרואה אותה פייגלין, קשורה באופן הדוק לרעיון החירות (האדם כפוף לאלוהים בלבד), הרי שיהודים אמיתיים יתמכו גם בחברה ליברלית ובכלכלה חופשית.

פייגלין NRG

זהות, משמעות וחירות: משה פייגלין מסתבך בצרות

פייגלין טוען גם שמי שבטוח בזהותו, לא יבסס אותה על לעומתיות כלפי ערבים או שמאלנים. כדי להדגים את העיקרון היפה הזה, פרסם מנהיג מפלגת זהות פוסט מחוייך בפייסבוק: צילום של פעיליו מחובקים עם פעילים של שלום עכשיו. הוא לא ציפה לתגובות. בתוך דקות, התמלא הפיד של מפלגת זהות בתשפוכות של זעם, סלידה ואפילו שטנה. מסתבר שאפילו הפוליטיקאי שנמצא בקצה הימני של הימין, אינו חסין מגל הטרלול שעובר עלינו בימים אלו, אם הוא מגלה מקוריות מחשבתית או סוטה ממגמת הדמוניזציה המתמדת של אויבי העם המתרבים והולכים. לשווא ניסה פייגלין להסביר שהשמאל אמנם טועה ומטעה, עובד עבור אינטרסים זרים ומחזיק באידיאולוגיה הרסנית ומסוכנת, אבל בכל זאת הוא חלק מהעם ומהחברה. הוא אפילו מיהר לפרסם סרטון מפוחד משהו, בו תיאר את כל הישגיו וזכויותיו הרבות – כיצד זרק חברי כנסת ערבים מהמליאה, דרש לעודד את הגירתם מהארץ, סירב להשתמש במילה "פלסטיני" ותבע לבטל את הסכמי אוסלו. לא ממש עזר לו. התגובה של אחד מתומכיו מרתקת ומלמדת לא מעט בהקשר הזה:

פייגלין אל תלך עם הראש בקיר, אנחנו הקהל שלך ואנחנו לא מרגישים בנוח עם תמונות כאלה אז פשוט תפסיק עם זה וזהו!!! תאמין לי שכולנו מבינים את המסר שאתה רוצה להעביר אבל לא תצליח לחנך אותנו לחשוב בדיוק כמוך, למה זה טוב התמונה הזאת???? סתם עוד ועוד קולות ילכו לפחח ובשביל מה? בשביל שלום עכשיו??? בשביל שלום עכשיו אתה רוצה לאבד קולות??? לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו, הסיבה שנמאס לנו מהליכוד ומבנט היא כי גם הם מסוגלים להצטלם עם שלום עכשיו ואפילו יותר גרוע מזה, ביבי לחץ ידיים עם רב המרצחים ערפאת!!!! אנחנו לא רוצים לראות יותר תמונות הם כאלה שפועלים נגד הצבא שלנו ונגד המדינה שלנו, אני אנסח זאת הכי פשוט שיש, כל מי שמכנה את יום העצמאות שלנו כ"יום הנכבה" לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת, יהודי או ערבי או נוצרי.

שימו לב למילים שהדגשתי: "לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו". ומה רוצה "הזרם"? אי אפשר הרי לחשוד בפייגלין שהוא מוכן להתפשר עם המיינסטרים בנוגע לסטטוס קוו בגדה המערבית, השמאל, בית המשפט העליון או הציבור הערבי. הוא גם היה אחד מהתומכים הקולניים ביותר של אלאור עזריה, החייל החשוד ברצח מחבל מנוטרל. מה ש"הזרם רוצה", בהקשר הזה, היא דמוניזציה מוחלטת של ה"סמולני", ש"לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת". פייגלין הוא לא הפוליטיקאי היחיד מהימין הדתי שטעם מנחת זרועם של טוקבקיסטים כי העז לחרוג ממקהלת השנאה הרגילה. גם נפתלי בנט ספג לא מעט, כשגיבה את רשויות האכיפה בחקירת הרצח בדומא, או כשהעז לומר שגם הערבים הם אזרחים שווי זכויות. מה קורה כאן? מדובר למעשה בשילוב של שני תהליכים.

בנט כלכליסט

גם הוא חטף – נפתלי בנט. קרדיט: כלכליסט

ראשית כל, יש כאן תופעה שאני נוהג לכנות "תסמונת פח הזבל". כל חברה כמעט מגדירה לעצמה "פחי זבל" – קטגוריות שמי שנכנס אליהן אינו לגיטימי ולפיכך אינו כשיר להשתתף בדיון. באוניברסיטאות באירופה וארצות הברית, או בחוגים חברתיים ליברליים אחרים, "גזענות" ו"הומופוביה" הם פחי זבל כאלו. בישראל, פח הזבל המשמעותי ביותר הוא "אנטי-ציונות" (אלא אם אתה נכנס לנישה המוגבלת של הערבי המגניב, ואז מוקצה לך מקום בשולי השולחן). פחי זבל אינם פסולים בפני עצמם, כי ברור שישנן תופעות שלא צריך לתת להן לגיטימציה. מעטים, למשל, ירצו לנהל דיונים עם מכחישי שואה, נאצים או תומכים ברצח עם. הבעיה עם פחי זבל, היא שיש פיתוי עצום להרחיב אותם. כשאתה מתקשה להתמודד מול יריב פוליטי, מה פשוט יותר מאשר להכניס אותו לקטגוריה לא לגיטימית כלשהי, ובכך להדיר אותו מהדיון? כך, פחי הזבל הולכים ומתרחבים עם הזמן. בתרבות הפוטיקלי-קורקט האמריקאית, שדיברנו עליה לא מעט כאן בינשוף, קיימת נטייה בלתי נשלטת להגדיר כ"גזענות", "סקסיזם" או "הומופוביה" (שלושת פחי הזבל העיקריים) אפילו עמדות שבעבר נחשבו ללגיטימיות לחלוטין, ואפילו אנשים שהשתתפו במאבקים אנטי-גזעניים בעבר, בכל פעם שהם חולקים על איזו דוגמה צדקנית, מרגיזים איזה מקופח מקצועי או מרהיבים עוז לבקר קבוצות מיעוט כאלו ואחרות. בישראל, פח הזבל של ה"אנטי-ציונות", ששינה מתישהו כותרת "לסמול", גדל אף הוא במהירות. כאן, התהליך הטבעי של הרחבת פח הזבל משתלב עם רעה חולה אחרת, שקשורה באופן ספציפי למצב הישראלי: ניסיון נואש למצוא שעיר לעזאזל חדש מדי שבוע.

678356301000100490582no

אנטי-ציונות כפח הזבל הגדול – כרזת תעמולה של אם תרצו

ישראל, ובמיוחד מאז כשלונו של הסכם אוסלו, תקועה במצב של "לא לבלוע ולא להקיא" עם הכיבוש הצבאי בשטחים. היא לא מצליחה להגיע להסדר עם הפלסטינים, כפי שמציע השמאל, וגם לא לספח את השטחים ולהפוך אותם לחלק מישראל, לפי עמדת הימין הדתי-מתנחלי. בניגוד לעבר, היא גם לא מצליחה להכריע את אויביה, בין אם מדובר בחמאס, חיזבאללה או ארגוני טרור אחרים – ובוודאי שלא להגיע לתוצאה ברורה בעימות הרציני יותר מול איראן. למרות שתנועת החרם הבינלאומית אינה מסכנת באמת את ישראל, ולא תוכל לאלץ אותה להפסיק את הכיבוש, התחזקותה האיטית (והפמפום התקשורתי האינסופי) מגבירים אף הם את תחושת המחנק והמיאוס מהסטטוס-קוו. אנשים רוצים הכרעה, והכרעה אין. הממשלות השונות אינן מסוגלות לבלוע או לפלוט את הגוש בגרון. סיסמאות נוסח "תנו לצה"ל לנצח" מניחות שחוסר ההכרעה מגיע עקב מחסום, שתמיד מיוחס לאויב נסתר כלשהו שבולם את כוחותינו האמיצים.

            מפלגת העבודה, שהקפידה בעבר לזחול לממשלות אחדות למיניהן, שימשה באופן מסורתי כבוגי-מן נוח להאשמות מהסוג הזה. עדיין זכור לי איזה מפקד בצבא, שנהג לומר לנו אחרי כל פיגוע ששרון היה ממגר את הטרור תוך כמה ימים, "אם פרס לא היה בולם אותו". אחרי פרס, היה אפשר להאשים את ציפי לבני. ובהיעדר ציפי, כשנתניהו והקיסרית מולכים על אחת הממשלות הימניות ביותר שהיו כאן אי פעם, מחפשים אשמים אחרים. יש לנו את תנועת החרם, הנשיא אובמה, שרת החוץ השוודית ויתר גורמים חיצוניים, אבל הם רחוקים מדי. כדי לצאת מהמיצר ולהסביר מי מונע מהם לספח את השטחים או להכריע את הטרור, ביבי, בנט והקמפיינרים שלהם החלו לתלות את הצרות בבג"ץ, בשמאל המתכווץ והולך, בתקשורת או בארגוני הקרן החדשה לישראל. הבעיה היא שכמו סם, הציבור נוטה להתרגל לאויב ספציפי. כמה פעמים אפשר להאשים, למשל, את גדעון לוי? זה הופך להיות משעמם. אז מוצאים אויבים חדשים: הקרן החדשה, שלום עכשיו ועמוס שוקן, למשל. וכשהציבור מתרגל גם לאלו, פח הזבל המושמץ שנקרא "סמול" הולך וגדל, ומכיל גורמים בשמאל מרכז, שהופכים מיני וביה ל"שמאל קיצוני".

download (1)

משעמם להאשים אותו – גדעון לוי

החידוש בשנתיים האחרונות, הוא שפח הזבל חצה כבר את קו המרכז, ומתחיל לנגוס בטריטוריה של לב הממסד והימין הפוליטי. טובי המפקדים והלוחמים של ישראל, אנשים שבילו את כל שנותיהם במלחמה בטרור ומאבק על בטחון המדינה, הופכים במחי עט של תועמלנים לחמדנים סמולנים, מרושעים ומושחתים עד היסוד. מאיר דגן ז"ל, ראש המוסד האגדי, כבר הפך לבוגד ול"סוכן של אובמה". ראשי השב"כ שהופיעו בסרט שומרי הסף נדחסו אף הם לעומק פח הזבל. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט מצא את עצמו בליבה של סערת צואה (מה שנקרא בלעז, shit storm), משום שהעז לומר שחייל צריך להימנע מלירות בנערה שמחזיקה מספריים. מפקדי הצבא שפעלו לפי הפקודות, והעמידו לדין חייל שככל הנראה רצח שבוי, הפכו גם הם לאויבי האומה, מושאי נאצות של המון משולהב. הקורבן האחרון הוא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שטען כי תהליכים מסויימים בישראל מזכירים תופעות שליליות שהתרחשו במרכז אירופה וגרמניה בשנות השלושים כגון גזענות ושנאת זרים. במציאות שבה טוקבקיסטים מאחלים רצח עם, תאי גזים, אונס ורצח לכל ערבי וסמולני, שאישה ערביה ובנותיה מותקפות בלינ'ץ ברחוב ירושלמי, ושצעקות מוות לערבים הפכו לשגרה במגרשים, הדברים שלו נראים כמובנים מאליהם. אבל זה הספיק, כמובן, כדי לדחוף אותו לפח.

אנשי ימין מתונים גילו, כמובן, שכוח הכבידה של פח הזבל שואב גם אותם. זה התחיל בקורבנות קלים כמו הנשיא ריבלין, שהתייצב למען המיעוט הערבי; המשיך באיש ימין מובהק כמו שר הביטחון משה בוגי יעלון, ואפילו בנפתלי בנט, אחד מאדריכלי דוקטרינת פח הזבל. והיום – אפילו משה פייגלין, לא יאומן כי יסופר, מוצא את עצמו תחת מתקפה כי הצטלם עם שמאלנים. השאלה היא רק מי יהיה הקורבן הבא, ומתי יתבטא פח הזבל של הקהל ואספסוף הטוקבקיסטים בדברים גרועים יותר ממילים.

גנה לי כבשה: זוהיר בהלול ואובססיית הכינויים הישראלית

האם חולה שאבחנו אצלו בעיה רפואית קשה יחפש תרופה למחלה, או שמא ידרוש מהרופא לגנות אותה במילים חריפות? ינשוף פוליטי-מדיני על האובססיה הישראלית לגינויים, כינויים ושמות, ההתנפלות על זוהיר בהלול והקשר הבלתי נמנע לתנועת BDS.

download (1)
אחת התובנות היפות ביותר שיש בהגות הבודהיסטית היפנית, היא אזהרה מפני דבקות יתר בשמות וכינויים. דווקא בתרבות מסורתית ונוקשה, שקידשה מאז ומתמיד את המילים והשמות; במדינה שבה היררכיית הדרגות, בין אם של האצולה המסורתית, המעמד הסמוראי או הכמורה הבודהיסטית, הכילה מאות רבות של כינויים שונים שלכל אחד מקום משלו בהיררכיה – היו כאלו שהזהירו שהיצמדות יתר לשמות עלולה להוביל לרעות חולות. בלי להיכנס לפרטים מסובכים מדי, נציין בקיצור נמרץ שהשם עלול להטעות את הקורא, להסיח את דעתו, ולגרום לו להתעסק בתווית, בסימן, במקום בדבר כפי שהוא לעצמו, בעטיפה במקום התוכן. בכתיבה עיתונאית, הדבר בולט במיוחד אצל אלו שמדביקים ליריביהם שפע של כינויי גנאי, ומקפידים להוסיף אותם תמיד לשמותיהם. הדוגמאות אינסופיות. בלוגר שמאלני רדיקלי אחד לא מסוגל לומר צה"ל, אז הוא כותב "הבהמה הירוקה". באתרים ימניים מסויימים, אי אפשר להזכיר את השמאל בלי הצירוף "הבוגדני". ויש המשנים את השם של הקרן החדשה לישראל באופן שימחיש את כוונותיה הזדוניות לכאורה. אחרים לא כותבים את שמו המפורש של ראש הממשלה, אלא "ביביהו" או "נהנתניהו", מקפידים לומר "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "פלסטינאצים" במקום פלסטינים וכיוצא בזה. אלוף העולם במתן שמות גנאי הוא ככל הנראה עו"ד יורם שפטל הידוע לטוב, שלא יכול להזכיר שם או מושג שקשור לשמאל בלי להוסיף אליו שורה ארוכה של קללות. ומי שנהנה מבידור מהסוג הזה, מוזמן לשמוע את תוכנית הרדיו שלו.

מומחה בשמות גנאי - עו"ד יורם שפטל. קרדיט: ליאור מזרחי, ישראל היום

מומחה בשמות גנאי – עו"ד יורם שפטל. קרדיט: ליאור מזרחי, ישראל היום

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הסכנה הכרוכה בשימוש יתר בשמות גנאי חורגת בהרבה מבעיות של נימוס או תרבות דיון. ככל שהכינוי מכיל בתוכו מטען כבד יותר של זעם ועלבון, הרי שהקורא מתרגל ליחס למציאות את התוויות המלאכותיות המודבקות לה. מי שמתרגל לקרוא "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "נהנתניהו" במקום נתניהו, או "ארגון המרצחים" במקום אש"ף, רואה באופן הולך וגובר את המציאות המורכבת דרך מסננת צרה, המצמצמת אותה להיבט אחד ויחיד – נהנתנות, אלימות, רצחנות – ומונעת ממנו לראות מורכבות או צדדים נוספים. בהדרגה, הדבר האמיתי נשכח והשם הופך לחזות הכל. מי שמכיר למשל אתרי BDS, או שיצא לו להתווכח עם נציגים דוגמטיים יותר של התנועה הזאת, יודע עד כמה הם שבויים בעולם של שמות וכינויים שמתווכים בינם לבין המציאות ומונעים מהם להסתכל עליה באופן ישיר. – למשל Apartheid Israel במקום "ישראל", "צבא הכיבוש הישראלי" במקום צה"ל, "חומת האפרטהייד" במקום גדר ההפרדה, "החברה האזרחית הפלסטינית" בכל פעם שמדברים על NGO וכו'. הפעילים האדוקים יותר מתמכרים לכינויים הללו עד כדי סירוב לקרוא כל מקור מידע שלא משתמש בשפה הפנימית. כפועל יוצא, הם מפתחים מנטליות של כת דתית סגורה.

BDS - מנטליות של כת דתית סגורה

BDS – מנטליות של כת דתית סגורה

במקרים מסויימים, גם לשיח המיינסטרים בישראל יש מנטליות דומה – נטייה שהחמירה לאחרונה לאור גל האלימות שפרץ במזרח ירושלים ובגדה המערבית. מחד, קידוש וקיבוע של כינויים ומילים, חיוביים ושליליים כאחד, שכל מי שרוצה להיחשב כ"נורמטיבי" חייב לאמץ בלי היסוס. ומאידך, תאווה בלתי נשלטת ל"גינוי" של השמות השליליים, ושל כל מי שמסרב ללכת בתלם. שתי הנטיות הללו הרסניות, מפני שהן הסחת דעת נוחה מדיון בבעיות עצמן, התמקדות בתווית ולא במהות. דוגמא ראשונה היא האובססיה של תנועת אם תרצו ודומותיה עם המילה "ציוני". כפי שכתבנו פעם בינשוף, אנשים שפעם נחשבו כציונים מואשמים פתאום בפוסט או באנטי ציונות. אם פעם אפילו מרצ נחשבה כציונית, היום גם הציונות של מפלגת העבודה, ואפילו של אנשי ליכוד מסויימים (רובי ריבלין למשל) מוטלת בספק. התגובה האינסטינקטיבית מצד קורבן ההאשמה, היא לטעון שהוא דווקא כן ציוני. הנבחרת של מפלגת העבודה הוציאה אפילו פעם סרטון מיוחד של "מה זה ציונות בעיני" כדי לענות להאשמות הללו. ובלהט הויכוח על מהות התווית "ציוני", כולם שוכחים לדבר על הבעיות החמורות של המדינה, בטחוניות, דמוגרפיות וכלכליות.

מפשפשים בציונות - כרזת תעמולה של "אם תרצו"

מפשפשים בציונות – כרזת תעמולה של "אם תרצו"

דוגמא נוספת, וכאן אני מגיע לעיקר, הוא ההתנפלות המכוערת על ח"כ זוהיר בהלול, מפני שהתעקש לקרוא לפלסטיני שדקר חייל בחברון "מפגע" ו"רוצח שראוי לעונש החמור ביותר" במקום המילה המקובלת "מחבל". בהלול, יש להדגיש, הוא אחד מחברי הכנסת הערבים המתונים ביותר שהיו מעולם. לא מזמן, נפגש עם משלחת של חוקרים מהרווארד ובכירים פוליטיים מהעולם שהגיעה לכנסת, ותפקד בפועל כמסביר של ממשלת ישראל ומשרד החוץ. ובכל זאת, לא רק ראש הממשלה ושותפיו הפוליטיים הצטרפו בשקיקה ללינץ', אלא גם חבריו של בהלול במפלגת העבודה, שהתחרו ביניהם במהלומות ובסנוקרות לח"כ הסורר. אינני מבקר אותם בשום פנים ואופן מפני שהלמו בחבר. אם פוליטיקאי במפלגה מתבטא באופן מביש, ראוי לבקר אותו באופן החריף ביותר מתוך הבית פנימה, ומקרה סמוטריץ' בבית היהודי יוכיח. הבעיה כאן שונה. שימו לב להתבטאות של בהלול. הוא לא תמך באותו פלסטיני ולא הצדיק אותו, אחרת לא היה קורא לו "רוצח" ומבהיר שמגיע לו עונש חמור. הוא פשוט ניסה ליצור הבדל מושגי כלשהו בין רצח אזרחים לפגיעה בחיילים, ביטוי ציורי ל"עיקרון ההבחנה" שקיים בכל דיני הלחימה והדיון הבינלאומי על לוחמת גרילה. אפילו האמריקאים בעיראק, למשל, הסכימו לשתף פעולה ולכרות בריתות עם לוחמי גרילה שהרגו חיילים שלהם בעבר, אבל לא עם אלו שהיו מעורבים ברצח אזרחים.
כדי לאמוד את הטירוף, הביטו בכל הפרשה מבחוץ: המערכת הפוליטית כולה סוערת, זועמת וקוצפת, כי ח"כ לא השתמש במילה הנכונה, והחליף "מחבל" במילים "רוצח" ו"מפגע". כל נסיונותיו של בהלול לפתוח דיון מהותי, לנתח באופן רציני את מציאות הכיבוש ולבדוק אופציות לשינוי המצב (לשיטתו, לטובתה של ישראל) – נתקלו במסך אש של חמת זעם צדקנית. לא רק שמדובר בתופעה הרגילה של הידבקות לשמות ותוויות במקום דיון במהות, אלא גם שמפלגת העבודה איבדה, אולי לשנים רבות, את היכולת לקרב ערבים למיינסטרים הציוני. אי אפשר לכרות בריתות עם אנשים מהעם השני, כשמנסים להכריח אותם לא רק לקבל מצע משותף, אלא גם להשתמש באותם ביטויים ומילים טעונות שהמיינסטרים מכתיב. מישהו צריך להסביר לחברים במפלגת העבודה, שבעל ברית אינו כלב מאולף.

התנפלות קולקטיבית מכוערת - ח"כ זוהיר בהלול

התנפלות קולקטיבית מכוערת – ח"כ זוהיר בהלול

ואיך אפשר לסיים, בלי לדון בעוד נגזרת של טירוף השמות והכינויים – אובססיית הגינויים הישראלית. בכל פעם שמתרחש אירוע טרור, מתחילה המערכת שלנו לסעור ולחפש גינויים בכל פינה. כתבים מסתובבים בכל הפינות, ומחפשים ראשית כל את החשודים הרגילים. כשמדובר בפעולה אלימה של מתנחלים או פיגוע טרור יהודי (כלומר, אלו מהם שתופסים את תשומת הלב של התקשורת) – כתבים יחפשו כל רב, ראש ישיבה וחבר כנסת בבית היהודי כדי לצוד גינוי. במקרה של פיגוע פלסטיני, הם יתורו אחרי חברי כנסת ערבים וסתם ערבים ברחוב, אבו מאזן, שמאלנים חשודים למיניהם, ואפילו שרי חוץ אירופיים. מן הסתם, גינוי גרידא לא מספיק. צריך לגנות בהתלהבות, בכוונה קבלית מלאה ושלמה. המהדרין אף בודקים בציציותיו של הגינוי, שוקלים כל מילה בזהירות ורק לבסוף מחליטים אם הגינוי כשר, או שמא מהשפה ולחוץ בלבד. אם בקשת הגינויים היתה כבדרך אגב, בשולי הדברים, אז מילא. ראוי לאדם הגון לגנות מעשים מרושעים ולהשתתף בצער הזולת. הבעיה היא האובססיה, שכרגיל מסיחה את הדעת מהבעיה לביטויים החיצוניים שלה, כי מעשה הרשע או הטרגדיה האנושית שתובעים גינוי כמעט תמיד מצביעים על בעיות עמוקות יותר שדורשות פתרון. תחשבו על חולה שרופא מאבחן אצלו מחלה קשה, ובמקום לשאול ולהתעניין בתרופות, טיפולים ושינויים הכרחיים באורח החיים, הוא דורש בקול גדול מהרופאים, האחיות וכל צוות בית החולים "לגנות את המחלה". הגיע הזמן שנפסיק לגנות את הבעיות שלנו, להצמיד להן כינויים ואז להתווכח על הכינויים האלה. במקום זאת, עדיף לחשוב כיצד פותרים אותן.

מנה אחת אפיים: המסקנות האמיתיות מפרשת עד כאן

בפוסט הקודם, ניסינו להסיק מספר מסקנות מחשיפת עובדה על ארגון תעאיוש, והיום אנחנו ממשיכים לטלטל, לשאול ולערער על הרגלים ישנים. פרשת "עד כאן", שבמסגרתה עשה השמאל הישראלי כל טעות אפשרית, מלמדת על כשל עמוק יותר משנראה לעין. אנשי ארגון הריגול הימני פעלו במסירות ובנאמנות עבור המחנה שלהם, וכדאי ללמוד מהם. אבל זה קשה, משום שהכלב קבור בעומק: השמאל פשוט אינו כוחני די הצורך ולכן ניגף שוב ושוב מול מהלכי יריביו.

 spies_0

האם אי פעם אמרתי לך, בני, שאתה רוצח, כשמילאת את חובתך למלכך וערפת את ראשו של אחד מחברי? לא! במקום זאת, אמרתי לך: טוב ויפה, אדוני. היום ניצחתם. מחר נשיב לכם מנה אחת אפיים.

אלכסנדר דומא, הרוזן ממונטה כריסטו

מאמר זה פורסם קודם בשיחה מקומית

נראה שאין חולק, שהשבועיים האחרונים לא הטיבו עם השמאל הישראלי. לפעמים נראה, שהמחנה, כמו בתאונת שרשרת, דואג לעשות כל טעות אפשרית. בכל פעם שיריביו מכים אותו, הוא נותן מהלומה נוספת לעצמו, רק ליתר ביטחון. ואם כבר הוא מנסה לבעוט חזרה, לעיתים קרובות מדי הוא שובר לעצמו את הרגל. הנטייה הזאת, אף על פי שאינה משותפת לכל השמאל ואינה מאפיינת את כל מעשיו, ניכרה במיוחד בתגובה לתחקיר השתולים של עובדה וארגון "עד כאן". במקום להתנער מפעיל שהתפאר בהסגרת מוכרי קרקעות לעינויים ולמוות, חלקים גדולים מדי במחנה גינו אותו בחצי פה, ופנו מיד לטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות במצבים כאלה: לתקוף את אלו שחשפו את האמת, לתהות על מקורות המימון שלהם ולפקפק במניעיהם. כך, נדבקו מעשיו של עזרא נאווי גם לארגוני זכויות אדם שלא קשורים אליו באמת, והשמאל נתפס בהתפתלויות פתטיות נוסח "זו לא השאלה האמיתית כאן". ההתקפות על עובדה, תוכנית שביקרה בעבר גם את הימין, צה"ל והממשלה, החריפו את המגמה הזאת עוד יותר. בדיוק כמו ממשלת ישראל בזירה הבינלאומית, השמאל נכנס שוב ושוב לקרבות מאסף אבודים, שמרעים עוד יותר את מצבו.

img653294

הבעיה היא לא רק בטקטיקות ספציפיות, אלא בעיקר בהלך רוח מסויים שרווח בחוגי השמאל וארגוני זכויות האדם – וזה נכון גם לשמאל הציוני וגם לחלקים גדולים בשמאל הרדיקלי: השמאל מתעב מלחמה, לרוב לא מתמצא באורחותיה, ולפיכך לא מצליח להילחם ביריביו. הנזקים ניכרים במספר רמות. ברמה הפוליטית, הציבור הרחב לא מוכן לתת אמון במחנה שאנשיו נתפסים כפיסניקים צדקניים וחסרי רוח לחימה. דווקא ממי שמציע ויתורים טריטוריאליים מפליגים, הציבור מצפה שיידע להשיב מלחמה אם ויתוריו יענו ריקם. באותה מידה, השיח האינסופי על פריבילגיות, כוח ואיך מתנערים מהן מעורר הדים שליליים מאד בציבור הרחב. כפי שכתב שלום בוגוסלבסקי, האזרח הממוצע לא יתמוך באליטה שמפחדת מכוח. הוא ירצה לתמוך באליטה כוחנית שמציעה לחלוק עמו בכוחה. גם כאן, התדמית האנטי-כוחנית של השמאל משחקת לרעתו.

אפילו במאבק מול הימין, שמתנהל כמובן במסגרת החוק וללא אלימות פיזית, השמאל נתקף בהלם מעצם העובדה שיריבו הפעילו נגדו שיטות מלוכלכות, כמו מרגלים שתולים. מי שעוקב אחרי הפידים, הבלוגים ואתרי האינטרנט הרלוונטיים, רואה אינספור מענות וטרוניות על שטאזי ומקארתיזם, התגוננות ריאקטיבית וצפויה, ומעט מאד מחשבה אסטרטגית.

2057376-5

ראשית כל, אין לגנות את ארגון "עד כאן" והשתולים שלו, איציק ויוליה. הם פעלו במסירות עבור המחנה והאידיאולוגיה שלהם. כמובן, מנקודת ראיה שמאלית, הם משרתים קמפיין מסוכן והרסני, אבל הצד השני מן הסתם חושב דברים דומים על הקמפיינים של השמאל: זה טיבו של מאבק פוליטי. "עד כאן" ודומיו פועלים ללא ספק באופן פוגעני ומשפיל. כפי שאמרה יולי נובק, המנכ"לית של שוברים שתיקה, לא נעים לראות שאנשים שעד היום חשבת שהם חבריך הם למעשה שתולים ומרגלים. אבל במאבק, כל מאבק, אנחנו לא נמצאים כדי לעשות דברים נחמדים לצד השני. אנחנו נמצאים בו כדי לנצח.

ראשית כל, ככל שהשתולים חושפים בעיות אמיתיות בצד השמאלי (כגון שיתוף פעולה של פעילים מסויימים עם הביטחון המסכל), יש לתקן אותן. אם הימין חשף עובדות נכונות, כואבות ולא נעימות, עם העובדות הללו יש להתמודד. ההתקפות על השליח, בין אם עד כאן ובין אם תחקירני עובדה, חוזרות לשמאל כבומרנג.

ואחרי שתיקנו את הכשלים, יש להשיב מלחמה בדיוק באותה המטבע. במסגרת מאבק פוליטי, מותר לכל צד לאסוף מודיעין על היריב שלו, כל עוד הוא לא עושה שימוש באמצעים בלתי חוקיים. במחנה השמאל לא חסרים אנשים ששרתו בעבר בשירותי הביטחון, ובקיאים בשיטות מתקדמות של איסוף מודיעין. למה לא לשלוח שתולים לארגוני הימין, כדי לחשוף פעולות לא מוסריות ולא חוקיות, ולשחרר הקלטות מביכות? האופציות אינסופיות. במי בדיוק תומך ועד מתיישבי השומרון, אותו ארגון שהוציא את הסרטון האנטישמי הנתעב של "הר שטירמר"? מי הם התורמים הסודיים של "עד כאן"? האם יש ביניהם כתות אוונגליסטיות מסוכנות, ומה בדיוק התיאולוגיה של הכתות הללו? איזה קמפיינים מלוכלכים מתכנן משה קלוגפהט, יועצו הבכיר של בנט, מאחורי הקלעים? מה אומרים ראשי אם תרצו בפגישות הסגורות שלהם? אפשר לקרוא לשיטות כאלו "שטאזי" – אבל זו בדיוק הדרך להשאיר את היוזמה בידי הצד השני ולתת לו את הניצחון על מגש של כסף.

מה הם מתכננים? משה קלוגהפט ונפתלי בנט

מה הם מתכננים? משה קלוגהפט ונפתלי בנט

ההצעה להקים ארגון "עד כאן" מתחרה, מן הסתם, אינה פתרון קסם לבעיות של השמאל. יותר מכך, היא דוגמא אחת בלבד לאופן שבו המחנה חייב לשנות את הלך הרוח שלו. הסקרים מוכיחים שהרעיונות הבסיסיים של השמאל, לרבות חלוקת הארץ וסיום הכיבוש עם חילופי שטחים, מקובלים על חלקים גדולים מאד בציבור הישראלי. ובכל זאת, רבים מאלו שתומכים ברעיונות הללו באופן עקרוני, בוחרים ברגע האמת בימין או במרכז. מלבד המימון הזר, והחשד שחלקים גדולים בשמאל מביטים יותר מדי לעבר אירופה ופחות מדי לעבר הציבור הישראלי, אין דבר שמשניא את השמאל יותר מתדמית "יפי הנפש" האנטי-כוחנית שלו. מאבק מלוכלך, אך חוקי ובלתי אלים, כנגד הימין בשיטותיו שלו לא יפתור אמנם את הבעיה, אבל זו תהיה התחלה טובה. בדומה למזרח התיכון כולו, המערכת הפוליטית הישראלית אינה מקום ידידותי לחלשים. מי שרוצה שיפסיקו לדרוך עליו, כדאי שישנס מותניים ויתחיל להשיב מלחמה.

בשבועיים האחרונים, התקבלו תרומות נדיבות לתחזוקת הבלוג, שהכתיבה בו חינמית אך דורשת מאמצים מרובים. אני רוצה להודות לשני התורמים. מי שמעוניין לתרום, מוזמן להיכנס ללשונית "תרומות לינשוף" שבתפריט הימני.

"אל נא תאמר לי שלום": סתיו שפיר, ג'מאל זחאלקה והמלכוד של הרשימה המשותפת

לאחרונה, קצף ג'מאל זחאלקה על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת על שאינה אומרת לו שלום במסדרון – הביטוי העליון של חטאי מפלגת העבודה והתנועה הציונית לדורותיה. בתגובה, האשימה אותו שפיר בשיתוף פעולה עם קומבינות מושחתות. הלוואי והיא היתה צודקת. מהן שתי הדרכים שעומדות כעת בפני הרשימה המשותפת, אם היא מעוניינת לצאת מהמלכוד שבו היא נתונה? האם היא באמת חייבת להיות בכיס של השמאל הציוני? ומה יהיה על "הברית עם המזרחים" ועל קסמיה המפתים של המחלקה ללימודי תרבות? ינשוף פוליטי-מדיני על תגרנים, סוחרים ובעלי ברית אסטרטגיים.

shafir

לפעמים, יש אנשים שנעלבים עמוקות כשלא אומרים להם שלום במסדרון. אחת מהנשמות הרגישות הללו הוא חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה מהרשימה המשותפת, שהתפרץ על סתיו שפיר מעל בימת הכנסת בעוד מקרה של התקף זעם לא ספונטני במיוחד. חברת הכנסת הצעירה של מפלגת העבודה, שלא אמרה שלום לזחאלקה כיאות וכמקובל, נאלצה לשמוע שהיא "גזענית של התעלמות, גזענית של השתקה", ובו בזמן להאזין למגילה הארוכה והידועה של עוולות הציונות ומפלגת העבודה לדורותיה. זחאלקה נשא את הנאום בתגובה לטענותיה של שפיר, שרה"מ נתניהו הציע קומבינה מלוכלכת לרשימה המשותפת. הוא יעביר 900 מיליון שקלים לרשויות הערביות (שהועברו בפועל כדי למנוע שביתה), בתמורה להיעדרות של חלק מחברי הכנסת הערבים בהצבעה על מתווה הגז. לבסוף, הרשימה המשותפת הצביעה נגד המתווה, ולא ברור על אלו שמועות שפיר הסתמכה. אולי היו דברים בגו, לפחות מבחינת נתניהו: ראש הממשלה הרי נפגש עם חברי הכנסת של המשותפת זמן קצר קודם לכן כדי לדון בהעברת הכספים, ולא מן הנמנע שעסקה כזאת הוצעה בחדרי חדרים. ככל הנראה, אנשי המשותפת סירבו, ונתניהו בכל זאת העביר את הכסף כדי למנוע שביתה ברשויות הערביות.

wwvhe3xb__w470h274q95

סתיו שפיר האשימה את הרשימה המשותפת בשיתוף פעולה עם השחיתות של ממשלת הימין, ונשבעה לחשוף קומבינות מימון מהסוג הזה ולא משנה מאיזה צד הן מגיעות. מכיוון הרשימה המשותפת, מגיעים קולות הולכים וגוברים של תהייה, האם כדאי להתחיל לשתף פעולה עם הימין במקום עם השמאל, לפחות באופן נקודתי, כאשר הדבר תואם לאינטרסים הערביים. עבד אבו שחאדה הזכיר את הרעיון הזה במאמר שהתפרסם בשיחה מקומית. אחרים לא היו גלויים כל כך, אבל הרמזים שמרחפים בחלל האוויר מתחילים להיות עבים כמו פיל. בנאום שלו בכנסת, אמר ח"כ זחאלקה כי הגירוש, הנישול והנכבה התבצעו לא על ידי הימנים שצועקים "מוות לערבים" אלא על ידי השמאלנים ששרים "הבאנו שלום עליכם". הימין, הוסיף, לפחות בנה את ההתנחלויות שלו לצד הכפרים הפלסטינים ולא במקומם, לעומת קיבוצי השומר הצעיר שנבנו על חורבות של כפרים ערביים. כמה נשמות טובות מקרב יהודי בל"ד, כמו למשל המתרגמת אורלי נוי, התיישבו בעמדת הפרשן המוסמך של דברי זחאלקה, והבהירו לקהל הקוראים כי ה"משמעות העמוקה" של דבריו היא לא העדפה לימין, אלא התנגדות לממסד הציוני באשר הוא. למרבה הצער, זה לא מה שזחאלקה אמר. כל מי ששומע את הנאום שלו, מבין מיד את הסאב-טקסט. הימין גרוע פחות מהשמאל מנקודת מבט ערבית, ולפיכך אין לשלול אפשרות של שיתוף פעולה איתו.

אנשים ציניים עלולים לומר שבל"ד היא ממילא מפלגת ימין לאומני ערבי, ולפיכך שיתוף הפעולה שלה עם הימין, בעניין מתווה הגז או בנושאים אחרים, הוא בסופו של דבר מובן מאליו. אבל אני לא רוצה להיות ציני היום. אולי זה יפתיע כמה מהקוראים, אבל אני באופן אישי אברך על שיתוף פעולה בין המפלגות הערביות לימין, אפילו אם הדבר מנוגד לאינטרסים הפוליטיים המיידיים שלי. המיעוט הערבי הופלה וקופח במהלך השנים, גם על ידי ממשלות מפלגת העבודה (פרט לממשלת רבין), ואם נציגיו מסוגלים להשיג עבורו הטבות באמצעות שת"פ עם הימין, אין לאף אחד זכות לומר להם לא. למעשה, שיתוף פעולה כזה אינו בלתי אפשרי מבחינה תיאורטית. נתניהו, שנאלץ להתנהל עם קואליציה צרה של 61 חברי כנסת, ישמח לשיתוף פעולה בצמתים קריטיים, וסביר להניח שיהיה מוכן לשלם עבורו. בראשות הבית היהודי עומד נפתלי בנט, שלמרות עמדותיו הימניות-אמוניות אינו חשוד בשנאת ערבים, ואף תומך בשוויון אזרחי. הוא בוודאי יהיה מוכן לתת תקציבים ויתר הטבות לציבור הערבי, תמורת מחיר הולם בסוגיות שחשובות לו. אפשר לתמוך בו בהצבעות מסויימות, למשל, תמורה לפתרון בעייתם של בתי הספר הכנסייתיים, סוגיה כאובה שלא מרבים לדבר עליה בתקשורת היהודית. גם ש"ס הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לספק סחורה לציבור הערבי תמורת תמיכה פוליטית. המפלגה היחידה שבאמת אינה ברת שיח מנקודת ראות ערבית היא ישראל ביתנו, והיא דווקא נמצאת באופוזיציה.

אפשר לעשות איתו עסקים? נפתלי בנט. קרדיט: מפלגת הבית היהודי

אפשר לעשות איתו עסקים? נפתלי בנט. קרדיט: מפלגת הבית היהודי

באופן אירוני, תגרנות פוליטית שכזאת, שתמצב את הערבים בעמדת מיקוח מול המחנה הציוני מחד וקואליצית הימין מאידך, תשפר את מצבה של הרשימה המשותפת גם מול מפלגת העבודה. אם ירצה יצחק הרצוג את אצבעותיהם של חברי הרשימה המשותפת במאבק על מתווה הגז, למשל, יתכבד וייתן תמורה – למשל, תמיכה במאבק הערבי נגד הריסת בתים בדהמש או בכפרים הבלתי מוכרים. בניגוד למקובל בקרב הרשימה המשותפת ותומכיה, מחדליה (הראויים לכל גינוי) של מפלגת העבודה בעניין זה אינם נובעים מגזענות, אלא פשוט מחוסר תשומת לב. יכולת הקשב של פוליטיקאים היא מוגבלת. אם הציבור הערבי יסחר בתמיכתו ובכוחו הפוליטי, מפלגת העבודה תיאלץ להקשיב לו ולהירתם למאבקיו; לא לשם שמיים, אלא למען האינטרסים שלה עצמה.

הבעיה היא, שהרשימה המשותפת אינה מסוגלת ואינה יכולה לנהל אסטרטגיה של תגרנות פוליטית. הקולות שקוראים לעשות זאת עדיין אינם מסוגלים לדבר מפורשות, ולא בכדי. הפוליטיקאים הערביים, ובמיוחד אנשי בל"ד, עדיין כבולים יותר מדי בדוגמות נאצריסטיות, מיני להגים ולחשים על "זכויות לגיטימיות", "מיעוט ילידי", "התנגדות" ו"מאבק בממסד". גם אם גורמים ברשימה המשותפת יחליטו להתחיל לפתוח את החנות ולעשות עסקים עם הימין, מה הם יוכלו לתת לבנט ונתניהו? האם יתמכו בהעברת כספים לחטיבה להתיישבות? האם יצביעו עבור הממשלה בהצבעות אי אמון, או לפחות יעדרו מהמליאה? האם יתווכו עבור נתניהו בזירה הפלסטינית או בעולם הערבי? האם בעוד מספר שנים, כאשר התהליך יבשיל, יסכימו להצטרף לקואליציה ימנית, או אפילו לתמוך בה מבחוץ? קשה להאמין שהדוגמטיות הפוליטית של המשותפת, על כל הסיעות המרכיבות אותה, תאפשר התגמשות כזאת. שהרי כל מה שהטיח זחאלקה בשמאל הציוני – נכבה, גירוש, נישול – אלו חטאים שהימין תמך בהם בהתלהבות, ואף הוסיף עליהם כהנה וכהנה כאשר עלה לשלטון בעצמו.

index

כי בכל זאת, למרות כל המחלוקת והחשבון ההיסטורי בין הערבים לשמאל, הוא קרוב אליהם אידיאולוגית יותר מאשר הימין; ראשית כל מבחינת המחוייבות לפתרון שתי המדינות, ובמיוחד בשל פרשנותו המקלה יותר לאופיה היהודי של המדינה, פרשנות ליברלית שמשאירה יותר מקום לשוויון אזרחי בין יהודים לערבים. כדי לשתף פעולה עם הימין, המשותפת תיאלץ לבצע שידוד מערכות אידיאולוגי ולוותר על דברים שעד היום נראו כציפור נפשה, במיוחד בכל הנוגע למאבק בכיבוש והזדהות עם העם הפלסטיני. עד היום, זה לא קרה. זחאלקה ויתר אנשי בל"ד אינם קומבינטורים ותגרנים, כפי שהאשימה סתיו שפיר. הלוואי והיו. כרגע, הם דומים יותר לפעילים מייבבים מהמחלקה ללימודי תרבות באחת האוניברסיטאות בקליפורניה.

9780521890595

לפיכך, כל עוד המשותפת לא מסוגלת לגמישות אידיאולוגית בלתי נתפסת מבחינתה, האלטרנטיבה היחידה שלה ליציאה מהבידוד המשתק שבו היא מצויה, היא חידוש הברית האסטרטגית עם השמאל. זה לא יהיה פשוט, משני הצדדים. החשבונות ההיסטוריים, כאמור, תלויים ועומדים, ומריבות פוליטיות קטנות וגדולות מעכירות את האווירה מדי יום. המפתח לפיתרון, גם כאן, נמצא אצל שני הצדדים. מפלגת העבודה חייבת להבין שבלי שיתוף פעולה ארוך טווח עם הפוליטיקאים הערבים, לעולם לא תצליח לעלות לשלטון. המתמטיקה פשוט לא מאפשרת שום קואליציה שלא כוללת את הרשימה המשותפת, אפילו אם תוצאות הבחירות היו טובות בהרבה מבחינת מפלגת העבודה.

img616999

אבל כדי ששותפות כזאת תוכל להתקיים, מנהיגי הרשימה המשותפת חייבים להפנים שלא שוברים את הכלים כשיש מחלוקות, גם מחלוקות עמוקות. כן, מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית גאה. אין בינינו ובין הרשימה המשותפת הסכמה על הנרטיב ההיסטורי של 1948. אנחנו תומכים במדינה יהודית, ולפיכך לא מוכנים לאפשר את זכות השיבה, גם לא באמצעות איחוד משפחות. אנחנו תומכים במאבק נוקשה ומיליטנטי בטרור, ומכאן תמיכתה של המפלגה בחוק הטרור ובחוקים נגד יידוי אבנים. אבל מצד שני, למפלגת העבודה יש גם הסכמות רבות עם הרשימה המשותפת, יותר מאשר יהיו לה אי פעם עם הימין. הקדנציה הטובה ביותר מבחינת הציבור הערבי היתה בתקופתו של יצחק רבין, הן מבחינת התקדמות עם הפלסטינאים והן מבחינת שוויון אזרחי. אם הרשימה המשותפת באמת רוצה להירתם להפלת שלטון הימין, כפי שאמר איימן עודה, היא לא יכולה להפוך את השמאל הציוני לשק איגרוף, כפי שעושים זחאלקה וחבריו, לתרועות המקהלה הקבועה מהשמאל הרדיקלי, אחדים מפעילי "המאבק המזרחי" ועוד כמה קבוצות קטנות. אפילו איימן עודה, שבאמת מאמין בשיתוף פעולה מהסוג הזה, לא מסוגל להשתחרר מגישת ה"הכל או לא כלום" של הלאומנות הערבית, ונוטה לשבור את הכלים עם השמאל הציוני בכל פעם שמופיעה מחלוקת מהותית. שני הצדדים, הערבים ומפלגת העבודה, חייבים לשבת ביחד ולמפות את נקודות ההסכמה שעליהן אפשר להיאבק ביחד, ואת הדברים שעליהם נסכים לא להסכים.

אז בסופו של דבר, בפני אנשי הרשימה המשותפת עומדות שתי דרכים לצאת מהמלכוד המשתק שבו הם נתונים. או שיהפכו לתגרנים פוליטיים ויתמרנו בין השמאל לימין, או שינסו לחדש את הברית הפוליטית ארוכת הטווח עם השמאל הציוני. שתי הדרכים יצריכו שידוד מערכות, התנערות מדוגמות וויתורים פוליטיים ניכרים. מעל הכל, שתיהן מחייבות להשתחרר מקסמם ומהשפעתם של אותם פעילים יהודים, שרואים את הרשימה המשותפת ככלי "להיאבק בממסד הציוני כולו" כדי "למזרח את המדינה" או להשיג שלל מטרות אחרות מהרפרטואר של המחלקה ללימודי תרבות. הבחירה נמצאת בידי הרשימה המשותפת. למרבה הצער סביר להניח שכמו ישראלים רבים אחרים, הם פשוט יחליטו שלא להחליט.

 

שוברת הקרח: איך פורצים נתיבי ניצחון לשמאל בישראל

למה גוש הימין תמיד גדול יותר מגוש השמאל? יש האומרים שמדובר בצו הבוחר, שהולך והופך לימני יותר ויותר, או במגמות דמוגרפיות. ואולי מדובר, יותר מכל, בחומות ומגבלות דמיוניות שאנחנו קובעים לעצמנו? בעוד מנהיגי הימין משייטים באוקיאנוס פתוח ומלא אפשרויות, השמאל מנווט בים קפוא ורוחש קרחונים. ינשוף פוליטי-מדיני על כללי המשחק המפוקפקים, שנותנים לימין יתרון לא הוגן במערכת הבחירות, ועל הצורך לנתץ אותם לרסיסים. כדי לנצח, אנחנו לא זקוקים לספינה שתנווט בין הקרחונים, אלא לשוברת קרח.  

The Soviet icebreaker 50 Years of Victory - photos courtesy of Adventure Life

בימים האחרונים, אנחנו עדים להתעוררות מפתיעה של מפלגת העבודה. בפעם המי יודע כמה, מפלגתו של הרצוג קמה מאשפתות בתחילת מערכת בחירות, וממצב חסר תקווה עולה בסקרים לסטטוס של מתמודדת רצינית על ההנהגה. אולם אפילו התוצאות של הסקרים האחרונים, בהם גובר המחנה הציוני (האיחוד של מפלגת העבודה והתנועה של ציפי לבני) על הליכוד בראשות נתניהו, אינם יכולים להשכיח את העובדה שהמנדטים הנוספים אינם מגיעים ברובם מגוש הימין, אלא בעיקר ממפלגות אחיות בגוש השמאל מרכז. "אין חשיבות לשאלה מי המפלגה הגדולה ביותר," אומרים פרשנים ומשקיפים ביקורתיים, "אלא רק לגושים". בסופו של דבר, הם מבהירים, הסיעות השונות ימליצו לנשיא על מועמד להרכבת הממשלה, ומי שיוכל למצוא 61 אצבעות כדי לתמוך בו, יגיע לכורסת עור הצבי ברחוב בלפור. מי שלא, יסיים כמו ציפי לבני על 28 המנדטים שלה, שהתפוגגו כחלום ליל סתיו ברגע שלא הצליחה להשיג רוב.

המנדטים התפוגגו כחלום ליל סתיו – ציפי לבני

 

בטענות הללו יש הרבה אמת, אם כי הן לא מדוייקות לחלוטין. יש חשיבות לשאלה מי הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר, והחשיבות הזאת עולה ככל שהפער בינו לבין המתחרה שלו גדול יותר. הניצחון במספר המנדטים מעניק למועמד מומנטום פסיכולוגי ותקשורתי, מתחילים לדבר עליו כמועמד מוביל לראשות ממשלה, גל אנרגיה שעשוי לשכנע סיעות מתנדנדות להעניק לו את חתימותיהן. אבל אליבא דכולי עלמא, היתרון המספרי הגדול של גוש הימין מציב את השמאל בפני אתגר אכזרי במערכת הבחירות הזאת, לא פחות מאשר במערכות הבחירות הקודמות. פוליטיקאים, פעילים ומעצבי דעת קהל מציעים דרכים שונות ומגוונות להתגבר על הבעיה, מיני תכסיסים שיעבירו כביכול מנדטים מגוש הימין לגוש השמאל. יש שחושבים שבטחוניסט דמוי מופז יעשה את העבודה, אחרים מצביעים על החיבור עם לבני ה"רביזיוניסטית" (מה שזה לא יהיה) ויש גם כאלו שמתעקשים שרק בנייה מאפס של התשתית החברתית של השמאל, דרך ארוכה ומפרכת שתימשך שנים רבות, תוכל להשיב לו את הנכסים שאיבד ולהחזיר אותו ברבות השנים לשלטון. רוב הפרשנויות הללו, שבכולן יש גרעין גדול של אמת, מקבלות כנתון את גבולות הגזרה שאנחנו נמצאים בהם – אותו "גוש שמאל-מרכז" מיתולוגי שרק איתו, כביכול, ניתן להרכיב ממשלה.

מעטים מנסים לחשוב מחוץ לקופסה, להתבונן לצדדים ולגלות שאנשי השמאל והמרכז נמצאים בכלא רעיוני, מיטת סדום אידיאולוגית שמציבה אותם בתנאים בלתי אפשריים. כשקברניט פוליטי מהימין הישראלי רוצה להרכיב קואליציה, הוא משייט לו בים הפתוח ובוחר נתיב ושותפים כאוות נפשו. מפלגות הימין, גם הימין הקיצוני, באות כולן בחשבון. גם אם אורי אריאל יפרוש מהבית היהודי ויקים מפלגת מתנחלים רדיקלית, נתניהו לא יהסס לנהל איתו משא ומתן קואליציוני. חרדים? הרי הם שותפים טבעיים. ואם אפשר להכניס את מפלגות המרכז ואפילו את העבודה כמלבין אסלות, אז מה טוב. הימין הליכודי, שמשייט באוקיאנוס של אפשרויות, מחובר עם העורף הפוליטי הטבעי שלו. הגוש שלו גדול יותר לא רק בשל תוצאות הבחירות, אלא בשל מנעד האפשרויות הרחב יותר. משום שיש לימין יותר אופציות "לגיטימיות" לקואליציה, גוש הימין גדול יותר בהגדרה.

יצחק "בוז'י" הרצוג וציפי לבני, כמו כל מועמד אחר מהשמאל-מרכז, משייטים לעומת זאת בים קפוא ורוחש קרחונים. התנועה שלהם, בניגוד לזו של הימין, מוגבלת בידי שאריות טהרנות שמאלנית וכללי משחק "פטריוטיים" שנקבעו בידי… לא ברור מי. בעיני רבים מבוחרי השמאל, וחלק מהפוליטיקאים שלו, ברית עם החרדים היא בל תראה ובל תישמע, למרות שלימין כמובן מותר לכרות ברית כזאת. גרוע מזאת: המפלגות הערביות נחשבות מאז ומתמיד לפסולות חיתון. כך, בניגוד לימין, השמאל-מרכז מנותק מהפריפריה הפוליטית שלו. משום שרבים מבוחרי הגוש הפוטנציאליים מצביעים למפלגות הערביות, ואלו אף פעם לא נכללות בחישוב, הרי שגוש השמאל נמצא בפיגור מתמיד של 10 עד 11 מנדטים. כדי לנצח את גוש הימין הוא צריך להדביק אותו בפער אדיר, דבר מסובך גם בתנאים פוליטיים טובים בהרבה מאלו שלנו.

כשר לקואליציה ימנית – אורי אריאל

 

הכללים הללו, שמכתיבים חוסר שיתוף פעולה עם החרדים ועם הערבים, אינם גזירת גורל. נהוג לומר שאי אפשר לשתף פעולה עם המפלגות הערביות משום שהן "אינן ציוניות". אבל גם יהדות התורה אינה ציונית, ולא זכור לי שמישהו בימין היסס לשתף איתה פעולה. גם המיתוס על ה"חרדים שאוכלים את הכספים של המדינה" הוא מוגזם בפראות. מגזרים מקומבנים אחרים, ביניהם אצולת המתנחלים, מיליציות המיסוי, הבנקאים ועוד לוקחים הרבה, הרבה יותר. קואליציה עם החרדים תצריך ויתורים, אבל כך גם קואליציה עם כל אחד אחר.

לכן, כדי לנצל את המומנטום החיובי ולהוביל את המחנה לניצחון בבחירות, חייבים לשנות באופן יסודי את כללי המשחק; למעשה, להתעלם מהם לחלוטין. בסרט "שומרי הסף", סיפר עמי איילון שכשהגיע לראשות השב"כ, ביקש מראשי המחלקות לבחון מחדש, מהיסוד, את כל הנהלים והנוהגים של הארגון. יכול להיות, אמר, שכשנבחן בקפידה כל נוהל נגיע למסקנה שיש לשמר אותו, אבל דבר אחד אני לא רוצה לשמוע: "צריך להמשיך באותה הדרך כי ככה עשינו תמיד." אם נבחן בקפידה את ה"כללים הקואליציונים" שנשמרו שנים רבות, נגלה שברובם יש יותר אינרציה מאשר היגיון.

פירוש הדבר אינו שלאחר הבחירות הבאות, אפשר להכניס מפלגות ערביות וחרדיות לקואליציה של שמאל-מרכז ללא קושי. ישנם פערים אידיאולוגיים, חלקם מורכבים ומסובכים, ויתכן בהחלט שחיבור מסוג זה לא יצלח. המועמד להרכבת הממשלה צריך להודיע בפשטות ובבירור שכל המפלגות, לבד מאלו שאנחנו מעוניינים להחליף בשלטון (הליכוד והבית היהודי), כשרות למשא ומתן קואליציוני. המרווח שלנו לא צריך להיות "מליברמן ועד מרצ", כפי שאמר יצחק הרצוג – אלו בדיוק חומות הקרח שכולאות את השמאל בתנאים שמקשים עליו לנצח. המרווח שלנו צריך להיות "מליברמן ועד טיבי, מלפיד ועד ליצמן", לא כשותפים לקואליציה אחת (הדבר כנראה אינו אפשרי), אלא כאופציות. אנחנו נדבר עם כולם, ונבדוק האם ניתן להגיע להסכמות שישרתו את המטרות האסטרטגיות שלנו. לא ילך עם אחמד טיבי? אולי נסגור עסקה עם איווט ליברמן. לא יילך עם ליברמן? נחבור לאריה דרעי ויעקב ליצמן. מרווח התמרון הזה יסייע במו"מ עתידי להרכבת קואליציה, ייתן למועמד גמישות גדולה יותר ומנופי לחץ, וישדר לערבים ולחרדים תחושה שהם לא מיעוטים מודרים אלא שותפים שווים במשחק – יריבים או בעלי ברית, בהתאם למצב ולסיטואציה.

לנהל איתו מו"מ כמו עם כל אחד אחר – אחמד טיבי

 

כדי לנצח בבחירות, להחליף את נתניהו ולחלץ את מדינת ישראל מידי הימין הקיצוני, לא די באסטרטגיה פוליטית שתסייע לנווט את הספינה שלנו בין הקרחונים. לא ספינה רגילה אנחנו צריכים, אלא שוברת קרח. רק כשנהפוך את ים הקרחונים לאוקייאנוס, ונפתח בפנינו את כל האפשרויות הקיימות, נוכל להתמודד ראש בראש מול הימין על הנהגת המדינה.

 

מפלטו האחרון של הבטלן: על ה"פטריוטיזם" של מפלגת העבודה

חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, התהדר עד לא מזמן בתואר "יו"ר שדולת שתי המדינות". ובכל זאת, רק לאחרונה, נסע אותו בר ללונדון כדי להיאבק נגד הכרה במדינה פלסטינית. בינתיים, הציבור אינו נוטה חסד ללוביסטים החדשים של נתניהו, וגם ראש הממשלה לא מתרשם במיוחד ממדיניות סמרטוט הרצפה. בניגוד למה שטוענים בשמאל, הבעיה של מפלגת העבודה איננה נעוצה בניסיונותיה לשרת את המדינה כשמאל פטריוטי, אלא דווקא בכישלונה להציע לציבור פטריוטיות ישראלית אחרת.

img_0233-small

חיליק בר, מזכ"ל מפלגת העבודה, הוא אדם עסוק ורב תארים. מעבר להתמחותו המוכחת בניהול סכסוכים באחת המפלגות הסוערות ביותר בארץ, הוא גם היה ידוע, עד לאחרונה, כראש שדולת שתי המדינות בכנסת. בניגוד לשלי יחימוביץ', שהתמקדה במוצהר בנושא החברתי, בר מייצג, או לפחות אמור לייצג, את הדגל השני של מפלגת העבודה: השאיפה להסדר מדיני בין ישראל לפלסטינים. ככזה, מותר לנו לצפות ממנו לנהל מפגשים שוטפים עם נציגים מהצד הפלסטיני, ליצור קשרים עם פעילים במדינות שכנות, ובעיקר, לבנות אלטרנטיבה ממשית לאידיאולוגית ה"בוגיזם" של ממשלת נתניהו: אותו תמהיל הרסני של התנחלויות, סיפוח, נישול וקיפאון.

לאחרונה, נסע בר ללונדון בשליחות מדינית בהולה מאת יו"ר מפלגתו. אולם לא כדי להציג אלטרנטיבה מדינית, חס וחלילה. זה עלול להפריע למנוחת השכנים בזירה הפוליטית, ולא כך נוהגים אנשים מתורבתים במפלגתו של בוז'י הרצוג. במקום זאת, ניסה בר (לשווא, איך לא) לשכנע את חברי הפרלמנט הבריטי שלא להצביע למען הכרה במדינה פלסטינית עצמאית. בעשותם זאת, משדרים בר ומפלגתו את כל המסרים הלא נכונים לגורמים הנוגעים בדבר. לפלסטינים הם אומרים: שבו בשקט תחת הכיבוש, תנו להתנחלויות להתרחב ואל תנקטו שום פעולה, אפילו לא כזו שאין בה אלימות או נזק אמיתי לישראל, כגון הכרה במדינה פלסטינית. נכון שהשדולה של בר נועדה בדיוק כדי לאפשר את הקמתה של מדינה כזו, אבל נו, אתם יודעים – לא עכשיו, בין שתיים לארבע, באופן שיביך את השכנים ביבי ובוגי ויחריד אותם מנמנום הצהריים שנמשך כבר שנים. בקיצור, אם מפלגת העבודה חשבה פעם להציג את עצמה לפלסטינים כפרטנר ישראלי אלטרנטיבי, בר טיפל בהזדמנות הזאת בעדינות של פיל מפאייניקי טיפוסי.

שליחות בהולה - מזכ"ל מפלגת העבודה חיליק בר

שליחות בהולה – מזכ"ל מפלגת העבודה חיליק בר

המסר ששוגר לנתניהו הרסני באותה מידה. במשימת השתדלנות המגוחכת בלונדון, הוכיחו בר ויו"ר המפלגה שלו שלא משנה מה יקרה, לא משנה עד כמה תרחיב הממשלה את ההתנחלויות ותקפיא את התהליך המדיני, הם ישרתו את ראש הממשלה בחו"ל כלוביסטים ויאמרו אמן אחרי כל שגיונותיו. זו, כמובן, לא הדרך להרכיב גוש אופוזיציה משמעותי משמאל, שיוכל אולי לשמש משענת פוטנציאלית למפנה מדיני. ראשי ממשלה, לרבות ובמיוחד בנימין נתניהו, אינם נוטים לכבד, להעריך או ללכת לקראת סמרטוטי רצפה, בין אם קוראים להם חיליק, בוז'י, עמיר או ציפי. מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית בהקשר הזה, רואה תופעה מדהימה. בניגוד לחרדים, שמתנהגים כמו אופוזיציה, עושים גלים וסוחטים עולמות גם כשהם בתוך הממשלה, מפלגת העבודה מצליחה איכשהו להתנהג כמו השותף הכנוע ביותר של ראש הממשלה גם כשהיא באופוזיציה.

אולם המסר ההרסני ביותר, ככל הנראה, הוא זה שמשדרת מפלגת העבודה לציבור הישראלי; מסר הרסני וטרגי, משום שהכוונה שעומדת מאחוריו נכונה דווקא. בשמאל העמוק רווחת הדעה, שמפלגת העבודה יורדת מנכסיה משום שלא עמדה על עקרונותיה וזזה לימין או למרכז. לעיתים, הדעה הזאת מוקצנת עד כדי גיחוך. מפלגת העבודה מן הסתם תהיה חלשה אף יותר אם תזוז בפראות לשמאל. ראשי מפלגת העבודה האחרונים, הן שלי יחימוביץ' והן בוז'י הרצוג, צדקו במחשבה הבסיסית ששמאל מצליח חייב להיות שמאל פטריוטי; שמאל שלא בז למסורת, לסמלים לאומיים, לביטחון ולרגשות של חלקים גדולים בציבור; שמאל שלא ערכים אבסטרקטיים כ"זכויות אדם אוניברסליות" ו"חוק בינלאומי" עומדים בראש מעייניו, אלא הציבור הישראלי והאינטרסים שלו; שמאל שנושא את עיניו לירושלים, ולא להאג.

שמאל פטריוטי - יו"ר מפלגת העבודה יצחק בוז'י הרצוג

שמאל פטריוטי – יו"ר מפלגת העבודה יצחק בוז'י הרצוג

אבל אם פירושה של פטריוטיות היא אמירת הן לשגיונותיו של נתניהו, שתדלנות שנועדה למנוע ממנו מבוכה והתרוצצות לנקות אחריו בבירות אירופה, הרי שאין כל צורך במפלגת העבודה; אפשר להצביע לליכוד או יש עתיד. הכישלון הגדול של מפלגת העבודה הוא לא בכך שהיא מנסה להיות שמאל פטריוטי. הבעיה נעוצה בכשלונה להציע לציבור פטריוטיזם אחר, דרך חלופית לקיפאון ולדשדוש של נתניהו והליכוד, שתשרת את בטחון המדינה ורווחת אזרחיה.

איך עושים את זה? לידיעת החבר בר, כשרוצים לקדם פתרון של שתי מדינות, כדאי לקחת בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים ולראות כיצד מגשרים ביניהם. לפלסטינים, מפלגת העבודה צריכה לומר בקול ברור שלא תתנגד להכרה בינלאומית בעצמאותם ולפעילות דיפלומטית נגד ההתנחלויות וממשלת נתניהו, כל הדבר אינו כרוך בחרם על ישראל. רק כך אפשר למתוח גבול בין התנגדות נחרצת לנתניהו ולמדיניותו, לבין שמירה קפדנית על האינטרסים של ישראל כמדינה. מי שרוצה להציל את הציונות על ידי קידום פתרון שתי המדינות ומלחמה במציאות המדינה האחת, צריך להיאבק בפועל במדיניות ההתנחלות, הנישול והסיפוח, בכל צעד שמעמיק את אחיזתה של ישראל בגדה המערבית. במקום להפקיר את השטח לפעילים אנטי-ציונים וארגונים של שמאל רדיקלי, מפלגת העבודה צריכה להיות שם בהפגנות, במחאות ובמאבקים. לא רק בנאומים מנומסים, אלא בפועל ממש. אכן, אחד המחדלים הקשים ביותר של השמאל הציוני היה נטישת המאבק כנגד ההתנחלויות והפקרתו לפעילים אנטי-ציוניים. במקביל, מי שמעוניין בפתרון שתי המדינות צריך גם להציע לציבור הישראלי תשובה לשאלות הקשות. מה יהיה עם הפלסטינים יסרבו? כיצד נגן על נתב"ג? מה יהיה הפתרון בבקעת הירדן?

מפלגת העבודה צריכה להיות שם - הפגנה נגד ההתנחלויות

מפלגת העבודה צריכה להיות שם – הפגנה נגד ההתנחלויות

אבל בשביל לעשות את כל אלו, אבוי, צריך לעבוד קשה, גם בשטח וגם על שולחן התכנונים. וזה, למרבה הצער, לא בדיוק הכיוון של החברים חיליק ובוז'י. יש פתגם שאומר שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. מנהיגי מפלגת העבודה בוודאי אינם נבלים, אלא אנשים טובים בבסיסם, אבל כבויים וחסרי מרץ, תעוזה ויצירתיות. במקרה שלהם, הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הבטלן.

בינתיים, מדיניות סמרטוט הרצפה מובילה את העבודה לאבד גובה באופן מסחרר, ויש לציין בהקשר זה שגם התמיכה המסורתית בועדי עובדים, קבוצות לחץ ומיליציות מיסוי היא גורם משמעותי בצניחה החופשית הזאת. בסופו של דבר, מפלגת העבודה לא מסוגלת להציע לציבור סחורה משמעותית, לא בתחום המדיני ולא בתחום יוקר המחייה. וחבל, כי יש בה חברי כנסת טובים. סתיו שפיר הנפלאה עושה עבודה מצויינת בועדת הכספים. עומר בר לב הוא אדם חכם ורב זכויות עם הלב במקום הנכון, והם לא היחידים. אבל כל עוד הכיוון הנוכחי נמשך, האורות הבודדים הללו לא מצליחים לשנות את התמונה הכללית. בבחירות שעברו, שילמתי כרטיס טיסה מיפן לישראל כדי להצביע למפלגה הזאת. נכון לעכשיו, לא הייתי משלם אפילו עשרים אגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: