ארכיון הבלוג

לשבור את החרם: מה היתה הטעות האמיתית של כחול לבן?

בחרם על הרשימה המשותפת, שיחקה כחול לבן לידיים של נתניהו והזינה את המטריקס המחוכם שמונע ממנה לעלות לשלטון. במקום זאת, ראוי להציע אלטרנטיבה לדרך של הימין והשמאל גם יחד: הקפדה על קווי יסוד ציוניים, בטחוניים ודמוקרטיים, נכונות לדבר עם מפלגות לכל רוחב המפה הפוליטית והתנגדות לחרמות מכל סוג. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

במהלך הבחירות, ההאשמה הנפוצה ביותר נגד יו"ר כחול לבן, בני גנץ, היתה שהוא בובה תכולת עיניים על חוט. מעין למלם מגמגם, שנמשך ומתופלל בידי גורמים חזקים ממנו. הטעויות הלשוניות והמשפטים המשונים שפלט מדי פעם חיזקו כמובן את הרושם הזה, וכך גם ההתנהלות האנמית, העייפה והמהוססת של כחול לבן בכללותה. מעבר לתומכיו של נתניהו, שהנגידו כמובן את ההתנהלות הזאת לכריזמה, לנחישות ולהחלטיות של מנהיגם, היו גם רבים מתומכי כחול-לבן וגוש המרכז שמאל שתהו על התנהלות המועמד "שלהם". מדוע רוב הנאומים של גנץ, למשל, נשמעו כאילו שחיברה אותם ועדה? בניגוד לליכוד, לש"ס ולרשימה המשותפת, שזיהו את ציבור המתלבטים הרלוונטי עבורם והתמקדו בו ביעילות, כחול לבן התרכזה בעיקר במשחק בונקר: לא לעשות טעויות, ולא להרגיז אף אחד. הרושם שנוצר היה שהם יותר מעוניינים בהפלת נתניהו, אבל פחות בהצבת אלטרנטיבה ממשית לשלטונו.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, העדר הכריזמה של גנץ עצמו הוא רק חלק מהבעיה. אפילו אם נסכים שמנהיג אנרגטי יותר, כמו גבי אשכנזי, היה נותן למפלגה יותר ברק וצבע, הכלב קבור באסטרטגיה לקויה ולא בכישורי המשחק והנאום של "חברי הקוקפיט". יהיו תוצאות המשחק הקואליציוני אשר יהיו, כחול לבן נכשלה כמפלגת מרכז בכך שלא הציבה אלנטרנטיבה פוליטית לדרכם של הימין והשמאל כאחד.

בכך, אין בכוונתי לרמוז שכחול-לבן היתה צריכה ללכת שמאלה, לכיוון מרצ, כפי שעשתה מפלגת העבודה. בעיני רוב מוחלט מהציבור הישראלי דרכו של השמאל ("תהליך השלום", "אוסלו", "דרך רבין") נכשלה כישלון חרוץ, שנחתם ונסגר באינתיפאדה השנייה ובמטחי הטילים מעזה. אולם גם הניסיון להידמות לימין בעייתי לא פחות. אם כחול לבן מסכימים, פחות או יותר, עם בנימין נתניהו בכל דבר, למה לא לבחור במקור? התשובה המקובלת, "שחיתות", אפקטיבית כמובן, אבל עד גבול מסויים. בפועל, כחול לבן נגררה אחרי נתניהו למספר טעויות הרסניות, בראש ובראשונה החרם המוחלט על הרשימה המשותפת. וזה חבל, משום שדווקא בנושאים אלו המרכז הישראלי יכול לצאת לדרך עצמאית משלו.

לא ללכת שמאלה, כמו מפלגת העבודה: מודעה של העבודה-גשר-מרצ

במשך שנים, נתניהו ותומכיו ביצרו קונצנזוס שעם הפוליטיקאים הערבים לא מדברים, לא יושבים בקואליציה ולא נסמכים על קולותיהם (העובדה שנתניהו נסמך על קולותיהם כמה פעמים וגם שיתף איתם פעולה לא מעלה ולא מורידה. מה שמותר ליופיטר אסור לשור). כחול לבן נגררה אחרי ה"קונצנזוס" המזוייף הזה, למרות שחלק גדול מבוחריה דווקא תומכים בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות. התוצאה ברורה לכל מי שיודע חשבון פשוט. בעוד שלנתניהו זמינים כל שותפיו הטבעיים, לרבות כהניסטים, ובעוד הוא מתעקש להביא את כל "בלוק הימין" לקואליציה, ממחנה השמאל-מרכז נגרעים 13-15 מנדטים שפשוט אי אפשר להיעזר בהם. ללא שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת המרכז לא יכול לעלות לשלטון – נקודה. בשום מצב. בשום תרחיש. בשום קונסטלציה. באמצעות מסע תעמולה ודה-לגיטימציה מחוכם, הימין טען את הקוביות, היטה את הקלפים והינדס את המשחק כך שינצח תמיד. המצב הזה פוגע אפילו בשאיפותיה של כחול-לבן לעמוד בראש ממשלת אחדות חילונית, או לשתף פעולה עם הליכוד בתום עידן נתניהו. מדוע שהליכוד יוותר לך, וישתף איתך פעולה, כשהוא יודע שאין לך, למעשה, אופציות אחרות מלבד שיתוף פעולה איתו?

בני גנץ ואנשיו מודעים לכך היטב, אך מעולם לא היה להם את האומץ הדרוש לגלות מנהיגות, לשבור את המטריקס שיצר הימין ולנתץ את הקיר שמפריד בינם לבין השלטון. אמנם, לאחר הבחירות האחרונות, גנץ עשה כמה צעדים חיוביים: הוא נפגש עם ראשי הרשימה המשותפת (להוציא בל"ד), ביקש את המלצותיהם והגיע איתם לסיכומים סבירים בתחום השוויון האזרחי לציבור הערבי בישראל. היה בכך צדק רב, מפני שסקרים מוכיחים כי רוב בוחרי כחול-לבן תומכים בשותפות כלשהי עם המפלגות הערביות. אולם, עם התקרב מועד הבחירות האחרונות, שעה גנץ ככל הנראה לעצת אנשי האגף הימני ברשימה, או לחילופין אסטרטג או סוקר כלשהו, והצהיר קבל עם ועדה שלא יכניס את אנשי המשותפת לממשלתו וגם לא יסתמך על קולותיהם מבחוץ. נתניהו, בצדק גמור, מיהר להסביר לציבור את משמעות הדבר. אם אין לגנץ ממשלה בלי טיבי, משמעות הדבר שאין לו שום סיכוי לעלות לשלטון.

עשה כמה צעדים מהוססים, ואז נסוג: גנץ בפגישה עם חברי הרשימה המשותפת

אני מודע היטב לנימוקים שעולים חדשות לבקרים, מדוע אסור לעשות עסקים עם המפלגות הערביות. אחדים מהם מסתמכים על הרעיון הגזעני להפליא של "רוב יהודי", כאילו לאזרחותם של הערבים אין שום משמעות בפועל וקולותיהם לא נחשבים. מתנגדים אחרים מצביעים, בצדק, על עמדותיהם המיליטנטיות והתנהלותם הבעייתית (ובמקרה של בל"ד – המרתיחה) של חלק מחברי הרשימה המשותפת. מסיבה זו, המרכז לא יכול ולא צריך להתייחס לפוליטיקאים של המשותפת כ"אחים אובדים". אבל הוא כן צריך להתנגד לחרם הבלתי מותנה עליהם, לסירוב המוחלט לדבר איתם.

לציבור הישראלי נמאס מהמשבר הפוליטי המתמשך, שמוביל אותו, שוב ושוב, למערכות בחירות מיותרות ויקרות. המבוי הסתום נגרם לא רק בגלל התעקשותו של ביבי להחזיק בכל מחיר במוסרות השלטון, אלא גם בגלל תרבות החרמות שהתפתחה במערכת הפוליטית הישראלית. בכנסת הנוכחית, קשה למצוא מישהו שלא מחרים מישהו אחר: יהדות התורה וש"ס מחרימות את ליברמן ואת יאיר לפיד. ליברמן מחרים את החרדים, את החלק ה"משיחי" בימינה ואת הרשימה המשותפת. הליכוד מחרים, כמובן, את השמאל והערבים, ודורש להכניס לקואליציה את כל ה"בלוק" שלו, שחלקים ממנו מוחרמים בידי כחול לבן. כחול לבן מחרימה גם היא את הרשימה המשותפת. עד לאחרונה, לפחות, החרימו הפוליטיקאים הערבים כמעט את כל המערכת הפוליטית הציונית. התוצאה המצטברת של כל החרמות הללו היא שכמעט אין אפשרות מתמטית להקים קואליציה כלשהי. קרי, תרבות החרמות היא שורש הרע של הפוליטיקה הישראלית.

כדי לבדל את עצמה כמפלגת מרכז, כחול לבן היתה צריכה להכריז שהיא, בניגוד ליריבותיה, לא מחרימה אף מפלגה, אולם תעמוד על קווי יסוד של ציונות, ביטחון, דמוקרטיה ומלחמה בשחיתות. הליכוד מוזמן לקואליציה, אבל לא עם מנהיג שהוגשו נגד שלושה כתבי אישום. החרדים מוזמנים אף הם, אם יסכימו לוותר על חוקים מרגיזים של כפייה דתית ולהשלים עם שינוי (מסויים, מתון) של הסטטוס-קוו לכיוון החילוני. אפילו ימינה מוזמנת, אם תסכים להתפשר על המצע הקיצוני שלה. באותה מידה, יש לנהל משא ומתן ענייני גם עם הרשימה המשותפת, או לפחות חלק ממרכיביה. אם יסכימו לשבת בממשלה עם קווי יסוד ציוניים ובטחוניים (או לתמוך בה מבחוץ) תמורה לויתורים בתחום האזרחי והמדיני – מה טוב. אם לא, גם בסדר. אופציה רצינית להתפשר ולהשפיע תיצור לחץ על חברי הכנסת של המשותפת מהציבור שלהם עצמם, שכבר כך תומך בכניסה לקואליציה, היינו – תספק תמריץ משמעותי להתמתנות. התהום הרגשית והפוליטית תצריך, כמובן, מהלכים הדרגתיים וזהירים. שיתוף הפעולה הנוכחי לחקיקת חוק שיאסור על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה, בפועל קואליציית אד-הוק של ליברמן, כחול לבן, העבודה-מרצ והרשימה המשותפת, הוא התחלה טובה.

במילים אחרות, המרכז חייב להכריז בקול צלול וברור: אין אצלנו חרמות. כל הישראלים – יהודים וערבים, חילוניים, דתיים וחרדים, ימין ושמאל, כשרים בעינינו. אנחנו מוכנים לדבר עם כולם, לשאת ולתת, ובמידה מסויימת גם להתפשר, כל עוד אלו יסכימו לקווי היסוד הציוניים, הלאומיים והדמוקרטיים שלנו. עם מצע כזה של פיוס שאין בו התבטלות, המרכז הישראלי יוכל להציע אלטרנטיבה לתרבות השנאה וההתססה הקיימת. כחול לבן זקוקה לחזון כזה בכדי לעלות לשלטון. החברה הישראלית זקוקה לו הרבה יותר.

%d בלוגרים אהבו את זה: