ארכיון הבלוג

לאמיר הידד: על הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

קרדיט: Rawpixel, depositphotos.com

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

קרדיט: קובי גדעון, לע"מ

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

האמין בהסכמים כמשקפי מציאות קיימת- דוד בן גוריון. קרדיט: הנס פין, לע"מ

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

סתירה בתפיסת ההסכם בין הצדדים: בגין וסאדאת באלכסנדריה. קרדיט: הרמן חנניה, לע"מ

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

להוציא מהמגרש עז, או שמא גמל? נוף של דובאי, האמירויות. Credit: Observer, depositphotos.com

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

ממנהיג אמיץ עם חזון, הפך אבו מאזן לדובי לא לא. קרדיט: לע"מ

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.

%d בלוגרים אהבו את זה: