ארכיון הבלוג

הכביש העוקף: ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. החוויה היתה מדהימה, הנופים מרהיבי עין והמפגש מרתק, אבל הדיאלוג הישראלי-פלסטיני הותיר כמה שאלות חשובות פתוחות. כשצדדים יריבים נפגשים, כיצד עובדת דינמיקה של התקרבות ושכנוע, ומה ההבדל בין טיול לבין מפגש הידברות רשמי יותר? כיצד אפשר להשתמש באסטרטגיה הידועה כ"גישה עקיפה" כשאתה רוצה להשפיע על אדם אחר? ינשוף פוליטי-מדיני על ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע.

Image result for art of persuasion

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. המיזם המשובח הזה, שמאורגן ומתוכנן בידי קבוצת טיול-ריחלה, נועד להפגיש ישראלים ופלסטינים באופן לא רשמי במסגרת תיירותית. קבוצה מעורבת של ישראלים וישראליות, פלסטינאים ופלסטינאיות מטיילים ביחד, בגדה המערבית ובשטחי הקו הירוק לסירוגין, כדי להכיר אחד את השני ואת הארץ. בניגוד למפגשים מסורתיים של ישראלים ופלסטינים, שנועדו אך ורק למטרה פוליטית, טיול-ריחלה אינו מגביל את עצמו ל"שמאלנים מקצועיים" משני הצדדים. לכן, ההנהלה לא מסננת משתתפים על רקע פוליטי. בטיולים השתתפו בעבר תומכי חמאס ופתח, ישראלים ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תושבי הקו הירוק ומתנחלים, שרוצים לטייל ולהכיר את הצד השני בלי תנאים פוליטיים מחייבים. ההתרשמות שלי היתה גם שהמשתתפים משני הצדדים מגוונים מאד גם מבחינה סוציו-אקונומית, דבר שמוסיף כמובן לעניין שבמפגש.

Image may contain: tree, plant, sky, outdoor and nature

הרי שומרון: מבט מהכפר הפלסטיני סבסטייה

הטיול הנוכחי היה מרתק, והוא נמשך יומיים: היינו באתר הארכיאולוגי של סבסטיה, ביקרנו ואכלנו בכפרים פלסטינים, ראינו נוף מדהים של הרי השומרון ונסענו (באישור הצבא) בכבישים פלסטיניים שאסורים בדרך כלל לאזרחים ישראלים. בסוף היום הראשון בילינו בשכונה השומרונית על הר גריזים (קריית לוזה), שוחחנו עם כהן שומרוני ועלינו לתצפית יפיפייה על שכם וההרים שמסביבה. ביום השני נסענו ליהודה, והגענו לכנסיית המולד בבית לחם ולמחנה הפליטים עאידה. הנסיעה בחלק מהכבישים היתה חוויה מלמדת ועצובה בו זמנית, שהעידה על ההצקות הקטנות אך הקטלניות של שלטונות הכיבוש הצבאי. הכביש היחיד שמחבר בין דרום לצפון הגדה המערבית נמצא, למשל, בשטח C – דרך מפותלת, חשוכה ומסוכנת, ולפלסטינים אין סמכות לשפץ את הכביש או להתקין פנסי תאורה בלי אישור שלעולם לא ניתן. מכיוון שהסמכות על האזור נמצאת בידי ישראל, והיא, אפעס, לא מתעניינת בנתיב שעוברים בו רק פלסטינים – הכביש נותר משובש ומסוכן. המצב גרוע אפילו יותר בשטחי הפקר כמו עזריה ומחנה הפליטים שועאפט בסביבות ירושלים: השוטרים הפלסטינים לא יכולים להיכנס בגלל שמדובר בשטח בשליטה ישראלית, ומשטרת ישראל כמעט ולא נכנסת מחשש פגיעה. כך, הופכות אותן השכונות לגן עדן לפושעים וסוחרי סמים מכל הסוגים.

Image may contain: sky, car, cloud and outdoor

קריית לוזה: השכונה השומרונית על הר גריזים

המפגש בין ישראלים ופלסטינים היה מרתק לא פחות, הן ברמה האנושית והן ברמה הפוליטית. החוויה היתה, מן הסתם, מגוונת לאנשים שונים בקבוצה. בצד הישראלי, אני די בטוח שהמשתתפים שדיעותיהם שמאלניות יותר, קיבלו אותה באופן שונה מאד מהמשתתפים הימנים, הדתיים או החרדים. אבל כולם, לפי מה שראיתי, יצאו עם תחושה של התקרבות ברמה האישית, ובמקרים רבים אפילו ברמה הפוליטית-אידיאולוגית. אחת המשתתפות, אישה מרמאללה, שדחקה קודם לכן במדריכים הפלסטינים לספר יותר לישראלים על "השהידים מעזה", אמרה בשיחת הסיכום שהגיעה למסקנה ש"גם הפלסטינים צריכים להקשיב יותר ולוותר יותר במהלך המשא ומתן". חלק מהמשתתפים מהימין אמרו גם הם שלמדו דברים חדשים ורבים על מצוקת הפלסטינים, והודו שיש לשנות ולתקן את ההתנהלות הישראלית בשטחים.

אך לתצפית הזאת יש להוסיף שתי אבחנות מעניינות וחשובות. ראשית, ככל שהנושא היה קונקרטי וקרוב יותר לרמה האנושית, כך ההשפעה של המשתתפים (ישראלים ופלסטינים) זה על זה היתה גדולה ומשמעותית יותר. מנגד, ככל שהנושא היה יותר מופשט וקרוב לנראטיב ותפיסת ההיסטוריה ה"גדולה" – כך מידת השכנוע ההדדי היתה קטנה ושולית יותר, אם התקיימה בכלל. מבחינת עמדות בסיסיות, כל אחד נשאר בעמדתו. שנית, גם כאשר היה שכנוע והשפעה הדדית, הם לרוב היו בהשהייה. כלומר, לא היה ניתן לראות אותם מיד במהלך שיחה אחת. האבחנות הללו, שתיהן, קשורות לעקרונות בסיסיים מאד באומנות השכנוע שכדאי לתת עליהם את הדעת.

nablus2

נוף לעיר שכם: שקיעה מפסגת הר גריזים

כדי להבהיר, חשוב לומר שאני לא מגיע לנושא הזה בגישה מתנשאת של אמת שצריך להחדיר למי מהצדדים. המשתתפים – ימנים ושמאלנים, יהודים ופלסטינים – היו כולם אנשים חושבים עם ניסיון חיים. "אומנות השכנוע" במובנה הנכון היא לעולם לא חד צדדית, אלא תהליך של השפעה הדדית. מי שנכנס לשיחה רצינית כמטיף בשער שתפקידו לשכנע בלבד, לא יהיה אפקטיבי. הקשבה אמיתית ושכנוע יעיל כרוכים כמעט תמיד בפתיחות, ובנכונות לקבל במקרה הצורך חלק מטענות הצד השני. אבל מצד שני, לא מדובר גם בתהליך שוויוני אלא בתחרות. כשאנחנו מדברים על דיאלוג ושכנוע, כל צד מעוניין להסיט את הצד השני כמה שיותר לכיוון העמדה שלו.

כאן, כדאי להיעזר באבחנותיו של סר באזיל לידל-הארט, ההוגה הנודע של "הגישה העקיפה לאסטרטגיה" שעל תובנותיו הצבאיות כתבתי כבר בעבר בינשוף. בספרו, למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה, כותב לידל-הארט שאת הגישה העקיפה יש ליישם גם כאשר אנחנו מנסים לשכנע אנשים. מי שרוצה לריב ולהתעמת בלי שום תועלת, יוכל לתקוף את העמדה של הצד השני ישירות. אבל מלבד התענוג הרגעי שבהתנגחות ותחושת הצדק העילאית שבה, אין בכך כל תועלת.

Image result for Liddle heart

סר באזיל לידל-הארט

במקום זאת, כאשר מנסים לשכנע, יש "לעקוף" את הגישה של הצד השני; לא להתעמת ולתקוף את ערכי הליבה החשובים לו, במיוחד (וזו תוספת שלי) יש להימנע מלתקוף ערכים שקשורים לעצם הזהות שלו. במצבים כאלה, אנשים, אלא אם הם פתוחים באופן חריג, נוטים להיאטם ולהפסיק להקשיב. במקום זאת, צריך לגלות אמפתיה לערכי הליבה, ולתקוף בעדינות ערכים חשובים פחות, לחשוף סתירות ביניהם לבין ערכי הליבה, להעלות שיקולים פרקטיים, ולבסוף – לבקש מהיריב אמפתיה למצב שלך מתוך התחשבות בערכי הליבה שלו עצמו. למשל, יש היסטוריונים שטענו שחלק מההצלחה של מרטין לותר קינג נבעה מכך, שהוא פנה לציבור הלבן בארצות הברית בשם ערכים נוצריים שהיו מקובלים גם עליו. לעומת זאת, אותם שחורים קיצוניים שדחו את ערכי המיינסטרים לחלוטין לא השיגו השפעה דומה. ניתן לחשוב על השקפת עולם כמו רשת של מוצבים הקשורים אחד לשני בתעלות וחפירות, מהם מבוצרים יותר ומהם מבוצרים פחות. כמו שיודע כל אסטרטג, התקפה ישירה על עמדה מבוצרת היא בדרך כלל טירוף. לעומת זאת, חדירה לעמדה מבוצרת פחות מכיוון לא צפוי תוכל להוביל לזעזוע של המערכת, ארגון מחדש של רשת הדעות ובמקרים נדירים אפילו לתמורה משמעותית.

בהקשר שלנו, מי שינסה למוטט את הנראטיב של הצד השני, למשל – לשכנע פלסטינים בצדקת הציונות או בכך שאין דבר כזה זכות שיבה, יתקל בדרך כלל בקיר. מי שיעבוד בדרכים עקיפות יותר, יוכל להגיע להסכמות פרקטיות אבל בסופו של דבר גם פוליטיות. בטיול למשל, ראיתי שיהודים שדיברו על בעיית הפליטים היהודים מאירופה או ממדינות ערב זכו למידה לא מבוטלת של אמפתיה והקשבה מהפלסטינים שבקבוצה. באותה מידה, פלסטינים שינסו לשכנע ישראלים מהשורה שהציונות היא תנועה גזענית וקולוניאליסטית יבזבזו את זמנם. שיחה על העוול שנובע מפרקטיקות הכיבוש, וגם בזה נוכחתי, עשוי להוביל לתוצאה טובה יותר. טיול ריחלה בכללותו היה תרגיל מעניין בגישה עקיפה, בדיוק משום שהוא היה מסגרת לא פוליטית. כשאנשים נמצאים בדיון פוליטי "רשמי", הם נוטים להפוך לשגרירים של העם שלהם ולהתבצר בעמדות הבסיס. כשהם נמצאים במסגרת כיפית ורגועה יותר, ושיחות מתרחשות בדרך אגב, ההגנות נוטות להיות פחות חזקות וההתקרבות – יעילה ומהירה יותר.

aida

כוחם של ערכי ליבה וזהות: מפתח זכות השיבה בשער למחנה הפליטים עאידה. על המפתח כתוב "לא למכירה" בערבית ובאנגלית.

וכאן אני עובר לעיקרון חשוב נוסף ואחרון. אחת הטעויות העיקריות של אנשים שמנסים לשכנע יריבים פוליטיים או לאומיים, היא הציפייה המובנת, אך הלא ריאלית, שהצד השני יודה בטעותו וישתכנע מול עיניך. אנשים בדרך כלל לא ממהרים להשתכנע, גם משום שעמדות לא משתנות בקלות, וגם מפני שרוב בני האדם לא ששים להודות בטעות בפומבי ולעיתים קרובות אף רואים בכך השפלה. השינוי, אם בכלל, מתרחש בהדרגה אחרי שהשיחה הסתיימה והצדדים לויכוח נפרדו. לפעמים הוא אפילו לא נראה לעין, ומבשיל לתמורה משמעותית רק בעקבות חוויות דומות אחרות שמתרחשות לאורך זמן. התהליך יכול כמובן להתנהל גם בכיוון ההפוך: ראיתי מספיק מפגשים ישראלים-פלסטינאים שהסתיימו באווירה טובה ואפילו בהתרוממות רוח, שנמחקה כמעט לחלוטין במלחמת עזה התורנית שפרצה לאחר מכן. אך בכל מקרה, דיאלוג כמעט תמיד מותיר אחריו עקבות. זו ריצת מרתון ארוכה, שדורשת סבלנות ואורך רוח. אם בצומת הבאה שתצריך התייחסות אל הצד השני – מפגש במחסום, מצב חירום אקראי בישראל או בגדה המערבית – החוויות שנוצרו בדיאלוג יטו את ההחלטות המהירות והאינסטינקטיביות לכיוון חיובי יותר, מדובר בקלף חשוב שיוכל לשנות או להציל חיי אדם. אם נוכל להשיג יתרון מסויים, עוד מוצב, עוד כמה מטרים של קרקע מול כוחות השנאה, ההפרדה וההיבדלות החזקים בחברה הישראלית והפלסטינית, עשינו בלי ספק את שלנו. הדיאלוג יכול לסייע, לרכך, לעדן, ולתרום לפתרון הבעיות, אבל ידיו קצרו מלשנות את המשחק כולו. הפתרון לבעיות הגדולות בין ישראלים לפלסטינים חייב בסופו של יום להיות ברמה הפוליטית.

בשבחי הנורמליזציה: איך פותרים את המשבר היהודי-ערבי בישראל

בשבועות האחרונים, המצב בין יהודים וערבים בתוך שטחי הקו הירוק מידרדר והולך, בעוד השמאל והימין רואים רק חלקים מסויימים של הבעיה, ועוורים לחלקים אחרים שלה. אולי, לשם שינוי, כדאי לשנות את הגישה מהיסוד, לרסק קבעונות ישנים ולנרמל את היחסים עם המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל? ואיך אפשר ליישם את אחד הרעיונות החכמים אך הנשכחים של זאב ז'בוטינסקי? ינשוף פוליטי-מדיני על המשעול הצר שמוביל החוצה מהביצה.

מרסקת את הסאטירה הפוליטית בישראל – ח"כ מירי רגב בנאום הכפיים.

ח"כ מירי רגב, כנראה, תיזכר בהיסטוריה כאישה שהחריבה את ז'אנר הסאטירה הפוליטית בישראל. כפי שכתב בזמנו הסופר אתגר קרת, לרגב יש מנהג מגונה לחזות את הפנטזיות המטורפות ביותר של כותבי הסאטירה, ולהגשים אותן במציאות לפני שצוות ההפקה סיים אפילו להכין קפה. כל אחד מהקוראים מוזמן להיזכר בדוגמאות החביבות עליו: ההתנצלות בפני חולי הסרטן על כך שהשוותה את הסודנים למחלה שלהם, נאום הכפיים, ועוד ועוד. עכשיו, כך נראה, החליטה רגב להרחיב את הרפרטואר לענייני אופנה, ולקשר בינה לבין נאמנותם הפוליטית של חברי כנסת חשודים. לאחר שח"כ באסל גטאס (בל"ד) העז והגיע למליאה ולצווארו כאפייה, טענה רגב בתוקף שמדובר ב"פרובוקציה", ואף תבעה לבדוק האם התקנון מתיר לסלק את ח"כ גטאס מהכנסת עקב ענידת פריט הלבוש השערורייתי.

אבל מעבר לשיאי האבסורד שמירי רגב ודומיה חוצים מדי יום ויומו, פרשת הכאפייה בכנסת היא סימן לתופעה רחבה יותר, ומסוכנת בהרבה, שראוי לתת עליה את הדעת. המהומות האחרונות של הערבים אזרחי ישראל עוררו, ובצדק, פחד, זעם וחוסר אמון במגזר היהודי. אבל במגרש שלנו, שני הצדדים פוחדים זה מזה. ולערבים, בהיותם מיעוט, יש סיבה טובה יותר לפחד מאשר ליהודים: חלקים הולכים וגדלים במפלגת השלטון ובציבור הרחב לא רואים בהם אזרחים (אפילו לא אזרחים בעייתיים, או אזרחים סוג ב'), אלא אויב שנלחמים בו בשדה הקרב. מירי רגב, יש לציין, לא תבעה לסלק את ח"כ גטאס מהכנסת כי עבר על החוק, או הזדהה עם מחבלים בפומבי, אלא פשוט משום שענד פריט לבוש ערבי. עצם הזהות הערבית, לפיכך, אינה לגיטימית בעיני מירי רגב. שר החוץ ליברמן קרא לתושבים יהודים להחרים חנויות ועסקים של ערבים (לא אנשים שהתפרעו, סתם ערבים), חברים ממפלגתו מנסים לחוקק חוקים נגד קריאות המואזין, אחרים תובעים לסלק את בני סכנין מהליגה, ויש אף כאלו שתוקפים באופן ממוקד ערבים שהצליחו להשתלב בחברה הישראלית: רופאים, עורכי דין, שופטים ועובדי מדינה אחרים. דווקא אותם משתלבים, דרך אגב, נמצאים לפעמים במצב הקשה ביותר, משום שהם סופגים אש משני הצדדים.

הזהות הערבית הפכה לפשע – ח"כ באסל גטאס נואם בכנסת עם כאפייה

בינתיים, היחסים בין שתי הקבוצות העיקריות במדינת ישראל נמצאים במגמת הידרדרות. ישנה אלימות יומיומית המופעלת על ידי חוליגנים יהודים וערבים כנגד אנשים תמימים מהצד השני. לרבים בשמאל, למרבה הצער, קשה להודות שהאלימות שמפעילים ערבים כנגד יהודים בכל חלקי הארץ היא מכת מדינה: השלכת אבנים על אוטובוסים ואמבולנסים, רעילת פנים, הפגנות אלימות ואפילו נסיונות לינץ' בעוברי אורח. בצד השני של המפה הפוליטית, מתגברים החששות שמדובר בראשיתה של התקוממות. ב"מידה", מגזין הבית של הימין האינטלקטואלי, קרא הבלוגר בעז לוי לתגובה בכוח לא פרופורציונלי לכל הפרת סדר עד ל"השבת הריבונות". נדע שהריבונות הושבה, כתב לוי בפוסט נלווה בפייסבוק, רק כשיהיה אפשר לפתוח סושי לגייז בלב עיסאווה. אפרופו סושי לגייז, מעניין אם לוי חושב שיוכל לפתוח סושי לגייז במאה שערים, ובחלקים דתיים אחרים של ירושלים, אבל זה כבר עניין למאמר אחר.

משמאל, ההסברים והפתרונות שונים לחלוטין. אורלי נוי, מתרגמת מפרסית ובלוגרית באתר "שיחה מקומית", פרשה מסכת ארוכה על תחושת האפלייה והקיפוח של ערביי ישראל. אם לא נבין את ההקשר הרחב, כותבת נוי, שום מידה של כוח לא תוכל להשיב את השלום ואת השקט. הגישה של הממסד הישראלי, שמתייחס לערבים כאיום, שק חבטות ו/או "נוכחים נפקדים", מעורר אלימות ראויה לכל גינוי, אבל לא ניתן לשים לה קץ בלי לשנות פוקוס. כשישראל נוקטת בגישה של "חטוף ככל יכולתך", רבים בציבור הפלסטיני נוקטים בגישה מקבילה של "החטף ככל יכולתך". נוי מצביעה על כך שבפרסית, פירושה של המילה "שכן" היא "מי שחולק איתך את אותו הצל". אם לא נלמד לחיות יחדיו עם הפלסטינים בשני צידי הקו הירוק, היא כותבת, ניצלה יחד איתם.

מעניין שבמקרה הזה – ואני מדבר כרגע אך ורק על המתרחש בתוך הקו הירוק –  השמאל והימין מציגים חצאים שונים של אמת. מדינה ריבונית אכן לא יכולה להתייחס בסובלנות להפרות סדר מתמשכות, והשבת השקט באמצעות כוח גדול מבחינה מספרית יכול לחסוך דם ודמים בהמשך. לבעז לוי יש נקודה טובה, כאשר הוא כותב שיצירה של אזורים "אקס-טריטוריאליים" שהמשטרה לא מתקרבת אליהם בימים כתיקונם וניסיון "להכיל" אלימות עשוי לגרום לאלימות ולשפיכות דמים רבה יותר בעתיד. הוא יופתע אולי לגלות, שבעניין מיגור הפשע, לפחות, יהיו לו שותפים לא מעטים במגזר הערבי. מנהיגים ערבים, גם כאלו הנחשבים "לאומנים" (כדוגמת אחמד טיבי) מתחננים כבר שנים שהמשטרה תגיע, תאסוף את הנשק הבלתי חוקי ותשים קץ לשלטון הפחד של גורמים פליליים ועברייניים ביישובים הערביים. אבל כאן בדיוק נעוצה הבעיה: משטרה שנכנסת ליישובי המיעוט רק או בעיקר על מנת לעצור אלימות נגד הרוב, ומדירה את רגליה מהם במצבים אחרים, שלא תתפלא שהתושבים מתייחסים אליה ככוח עוין. לריבונות צריך לדאוג גם בימים כתיקונם, קודם כל עבור החברה הערבית עצמה, ולא רק כשזה מפריע ליהודים. מלחמה נחושה ויומיומית נגד הנשק הבלתי חוקי, הירי בחתונות, רצח נגד כבוד המשפחה והסחר בסמים, גם כשאין מהומות שמאיימות על הרוב היהודי – רק היא תוכיח לציבור הערבי שהמדינה פועלת קודם כל למענו. במצב כזה, ורק במצב כזה, גם דיכוי נחוש של אלימות פוליטית יתקבל ככל הנראה בהבנה.

כי הבעיה ביחס של המדינה לאזרחיה הערביים היא קודם כל בעיה של גישה בסיסית ונקודת השקפה. ה"ריבונות" תושב, רק כאשר המדינה תחולל סוף סוף נורמליזציה ביחסים בין יהודים וערבים בישראל, היינו – תתייחס לערבים כשותפים שווים לדיון הפוליטי במדינה ולא כסרח עודף. כרגע, למרבה הצער, המדיניות שישראל נוקטת בה היא בדיוק ההיפך מנורמליות. ההזנחה של היישובים הערביים בימים כתיקונם, והכניסה הכוחנית בימים של מהומות, משדרת לערבים באופן ברור שהם אויב – לא אזרחים ולא שותפים. מי שעקב אחרי ההפגנות בעקבות התקרית בכפר כנא, ראה שחלק גדול מהמגיבים לא התנגדו לנטרולו או אפילו לפציעתו של ח'יר חמדאן. מי שמנסה לתקוף שוטרים בסכין, מן הסתם ייפגע. אבל האופן שבו השוטרים ירו בו בגב, כאשר כבר לא סיכן אותם, ולא פחות מכך – העובדה שגררו אותו לרכב כמו שק תפוחי אדמה, שידר לציבור הערבי את המסר הרגיל: שאף אחד לא סופר אותו, ושחיים של ערבי זולים יותר מחיים של יהודי.

נכנסים רק כשיש מהומות - כוחות משטרה בכפר כנא

נכנסים רק כשיש מהומות – כוחות משטרה בכפר כנא

הפיתרון, לפיכך, הוא לנרמל את היחסים בין יהודים וערבים לישראל – וזה לא פשוט כפי שזה נשמע. הימין צריך להבין ש"ריבונות", בראש ובראשונה, היא דאגה לתושבים ומלחמה באלימות פלילית. השמאל צריך להפנים שהצד השני של המטבע הוא מלחמה חסרת פשרות באלימות פוליטית, וחוסר נכונות לקבל מצבים של "אקס-טריטוריה". כל הצעדים הללו חייבים להתבצע ביחד עם הערבים עצמם, כשותפים שווים לדיון. זה לא ילך באופן טבעי: גם אם לממשלה יש כוונות טובות, וכעת אין לה, שיפור היחסים בין יהודים וערבים בישראל נתקל במכשול מבני שלא קשור לממשלה כזאת או אחרת. כשמתנהל משא ומתן על משאבים, הטבות או השקעות ממשלתיות, אף פעם אין כסף לכולם, ומישהו צריך לצאת בלתי מרוצה. כל מי שמכיר משאים ומתנים יודע היטב, שהצד שעל חשבונו מוותרים הוא תמיד הצד שאין לו נוכחות פיזית מסביב לשולחן המו"מ. כל עוד הערבים אזרחי ישראל לא נוכחים במוקדי קבלת ההחלטות, הם תמיד יישארו בסוף התור. מה עושים? מכסה לערבים במוקדי קבלת ההחלטות הפוליטיים, הן הסמליים והן המעשיים, היא התחלה טובה. זאב ז'בוטינסקי הציע פעם לשריין את תפקיד סגן ראש הממשלה לאזרח ערבי. הדברים נותרו רלוונטיים גם היום, וכדאי לחשוב עליהם ברצינות.

הציע למנות סגן ראש ממשלה ערבי – זאב ז'בוטינסקי

מעבר לזה, יש להסיר מכשול נוסף שעומד בדרך לנרמול היחסים. כפי שהיטיב לומר הנשיא רובי ריבלין, ההיסטוריה המדממת של יחסי יהודים-ערבים בארץ ישראל לא מאפשרת ולא תאפשר הסכמה על ערכים, סמלים ונרטיבים. מדינה שמנהלת יחסים נורמליים עם האזרחים שלה, לא אומרת להם את מי לאהוב, איזה דגל להניף, איזה המנון לשיר ועם אלו ערכים להזדהות. אם נצטט את דברי הנשיא, החלום כאילו נחיה לצד מיעוט ערבי ציוני ששר את ההמנון בעיניים נוצצות, הוא חלום שווא מסוכן. ראוי לדרוש מאזרחי ישראל הערבים, כמו מכל אזרח, לכבד את החוק – ולא יותר מכך. הסוד ליחסים נורמליים הוא לדרוש בהיגיון ותוך מתן כבוד ושוויון, אבל על המינימום הזה לא להתפשר בשום פנים ואופן.

מדרגות לולייניות: אורי אליצור ואשליית ההדרגתיות

העיתונאי אורי אליצור, אחד הכותבים המעניינים ביותר בימין הישראלי, מציע פיתרון מקורי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנוטל אלמנטים מהשקפת העולם של הימין הדתי והשמאל הרדיקלי כאחד. הרעיון שלו מאתגר, אולם מבין הכשלים הרבים שיש בו בולט מעקש קטלני במיוחד: ההדרגתיות. ינשוף פוליטי מדיני על בדיחות סובייטיות ישנות, קונפוציאנים סינים מיוזעים וגרם מדרגות תלול שאין לו סוף.

מדרגות לולייניות

העיתונאי אורי אליצור, ממנהיגי גוש אמונים לשעבר, הוא אחד מהכותבים המעמיקים והיצירתיים ביותר בימין הישראלי. היכולת שלו לראות את המציאות דרך עיני הצד השני, בין אם הערבי ובין אם היהודי-ליברלי, מתוך אמפטיה שלא מטשטשת את המחלוקת הפוליטית, נדירה במיוחד במחנה הלאומי בישראל. היכולת שלו לכתוב באופן שמפתיע את הקורא, ולא משתבץ אצלו מיד בפוזיציה של "הנה עוד מאמר אידיאולוגי מוטה", נדירה בישראל בכלל. יש לא מעט כותבים, מהימין ומהשמאל, שאין בכלל טעם לקרוא את המאמרים שלהם. מיד כשאתה רואה את הכותרת, אתה יודע אלו סיסמאות הם ידקלמו. אליצור הוא כותב שמפתיע אותך ביכולת ניתוח וברעיונות לא שגרתיים, דווקא משום שהוא מגיע ממחנה אידיאולוגי ולא מה"מרכז" העמום והאנמי: אידיאולוגי מספיק כדי לאתגר את המיינסטרים, אבל פרגמטי מספיק כדי שלא לדקלם סיסמאות כמו תקליט מקולקל.

מזה זמן מה, משתייך אליצור לקבוצה קטנה של אנשי ימין שהחלו לחשוב ברצינות על דרכים לשינוי קיצוני בסטטוס קוו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאיש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו, דוחה אליצור נמרצות כל פתרון של מדינה פלסטינית, גם מפני שהדבר מסוכן בעיניו מבחינה בטחונית וגם משום ש"ארץ ישראל" (במילים אחרות, ההתנחלות בשטחים) היא מרכז תפיסת עולמו הדתית והפוליטית. בעיניו, יהודה ושומרון הם "לב הארץ", "ערש העם היהודי", ובידיים עוינות – שטח אסטרטגי שפגיעתו רעה. מצד שני, אליצור, בניגוד לרוב כותבי הימין, מבין שאי אפשר להמשיך בסטטוס קוו הקיים. במאמר שפרסם לאחרונה, הוא מציע פיתרון רדיקלי, שראוי להתייחסות עניינית ונרחבת; פיתרון מעניין, כפי שנראה, עם דמיון מסויים לאלו שנוהגים להציע בשמאל הרדיקלי, אבל עם טוויסט ציוני ודתי, קוצים ומעקשים נסתרים שכדאי וראוי לחשוף.

מעניין ומקורי - אורי אליצור

מעניין ומקורי – אורי אליצור

בניתוח המציאות שלו, מתקרב אליצור באופן מדהים, יחסית לכותב שגדל וצמח בגוש אמונים, להנחות היסוד הבסיסיות של השמאל המובהק. ישראל, הוא כותב, חייבת לקחת ברצינות את אופיה הדמוקרטי והיהודי כאחד. "אין שום סתירה", הוא כותב, "בין מדינת העם היהודי ובין מדינת כל אזרחיה." ישראל צריכה להיות "גם זו וגם זו." אם המצב הנוכחי ימשך, מבהיר אליצור, השלטון בשטחים יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד – ישות פוליטית שבה יש מעמד אתני שליט, יהודים, ומעמד אתני נשלט – פלסטינים. כיום, החבילה הזאת מחזיקה מעמד כי אנחנו מוכרים לעולם שמדובר בכיבוש צבאי זמני. אבל הימין, שדוגל (בצדק, לטעמו של אליצור) בארץ ישראל השלמה ובשלטון נצח על יו"ש, חייב להכין את עצמו למצב שבו הבלוף יתנדף והשלטון בשטחים יהפוך, לדעת הכל, לקבוע. במצב כזה, לא תהיה לישראל שום דרך להסביר מדוע חלק מאזרחיה מקבלים זכויות יתר, ואחרים נשלטים בכידוני הצבא.

בהקשר הזה, פונה אליצור באזהרה חריפה לציבור שלו, המגזר הדתי-לאומי, ובמיוחד לרבנים: ברגע שתיווצר מציאות של אפרטהייד, שום פלפולים דתיים לא יעזרו. "אני שומע," הוא כותב, "את הקולות שאומרים שהדמוקרטיה כתובה לא בתורה ולא בחזון הנביאים. ואם אפשר לשמור עליה, מה טוב, אבל אם אי אפשר, לא נורא. ויש שמרחיקים לכת עד כדי שנאה והתנכלות לגוי באשר הוא גוי, ויש סיפורים מסמרי שיער ומגעילי נפש על נהג דרוזי שביקש מים בפתח של ישיבה וקיבל מכות כי הוא גוי." אחרי הגינוי של ההקצנה בציבור הדתי, שאופיינית ללא מעט כותבים רציניים מהמחנה הזה, פונה אליצור לביקורת עמוקה וחריפה בהרבה. "אם תהיה פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית," הוא מבהיר, "לא תהיה לנו מדינה. הדמוקרטיה היא מרכיב יסוד של מה שמחזיק יחד את היהודים היושבים בישראל ומעניק למדינה שלהם את רצון הקיום. מי שיפגע אנושות בדמוקרטיה יפרק את ישראל היהודית לשתי מדינות ואחר כך ישבור אותה לרסיסים. לא יכול להיות פה לא גר תושב ולא עבד כנעני ולא אזרח סוג ב', גם אם בתורה הם כתובים. אם נהיה מדינת אפרטהייד לא נהיה פה בכלל, ושום פלפול רבני לא יועיל."

שום פלפול רבני לא יועיל

שום פלפול רבני לא יועיל

אליצור מודע היטב שהמשך הכיבוש בשטחים יוביל בדיוק לתסריט האימים שהוא מתאר, ולפיכך הוא מחפש פתרונות. מדינה פלסטינית לא באה בחשבון מבחינתו, מהסיבות שמנינו לעיל. ישנו, כמובן, הפיתרון של השמאל הרדיקלי: מדינה דמוקרטית אחת מהים לנהר. גם הרעיון הזה בעייתי מבחינתו של אליצור, ציוני-דתי שמדינה יהודית היא עבורו גם אלפא וגם אומגה. לאור זאת, הפיתרון שהוא מציע הוא מעין הלחמה בין הפרוגרמות הפוליטיות של הימין והשמאל הרדיקלי. ראשית, נשתמש ברוב היהודי המוצק שיש לנו היום כדי לקבע את אופיה היהודי של המדינה בחוק יסוד. אז – נעניק אזרחות לפלסטינים, לכל הפלסטינים. אליצור מחשב ומוצא שיהיה לנו מיעוט ערבי של שלושים אחוז בערך, ועם זה, הוא סבור, נוכל להסתדר. עלינו להיות חזקים, כפי שדורו של בן גוריון היה חזק. זו, בסופו של דבר, התקווה היחידה של מדינת ישראל.

בדברים הללו יש קסם מסויים, והם מקוריים, בעיקר בהתחשב בשמרנות הקפואה מימין והדוגמטיות הצדקנית משמאל. אליצור צודק גם שאופי יהודי ואופי דמוקרטי אינם סותרים זה את זה בהכרח, לפחות בעולם האמיתי שמחוץ לדפי תיאוריה וביקורת. אבל כמו כל אידיאולוג, הוא מתעלם מבעיות חמורות מאד בדרך הפעולה שהוא מציע. במאמר קודם, סיפרתי בדיחה סובייטית ישנה שרלוונטית מאד לנושא. בשיא המלחמה הקרה, חשבו ראשי ה-CIA להחדיר מרגל אמריקאי לשורות הפיקוד של הקג"ב. חשבו ועשו. לקחו ילד וגידלו אותו על ברכי התרבות הרוסית. בגיל 18 כבר ידע לקרוא פושקין, לצטט מכתבי לנין, לרקוד ריקודים קוזאקיים ואף לשתות וודקה עד אובדן חושים. הוחדר הנער לברית המועצות באמצעות צוללת אמריקאית, התערה בחברה והתגייס לקג"ב. לאחר כך וכך שנים, זימן אותו המפקד לראיון. "תראה," הוא אמר לו, "אני אוהב אותך מאד וחושב שאתה צעיר מבטיח. בוודאי שאתה מתאים לעמדות הפיקוד העליונות בסוכנות שלנו. ישנה רק בעיה אחת: אני יודע שאתה מרגל של האימפריאליזם האמריקאי. "אבל איך, איך גילית?" שואל הצעיר, מזועזע כולו. "מה, אני לא יודע לצטט פושקין?" "יודע!" אמר המפקד. "לא יודע לדקלם לנין?" "יודע!" "לא יכול לשתות וודקה עד אובדן חושים?" "יכול, אפילו יותר טוב ממני." "אז איך?" חזר ושאל. "תשמע אחי," אמר לו המפקד, "בברית המועצות אין שחורים."

FEATURED_CIA-101b

הבדיחה הזאת, פרודיה משעשעת על תוכנית מחוכמת המתעלמת מפרט אחד בסיסי שעלול להכשיל את כולה, רלוונטית מאד לתוכניתו של אליצור, רק שבמקרה שלו מדובר בכמה פרטים. במאמר ההוא כבר הצבעתי על כמה מהם, וכאן הייתי רוצה להתמקד דווקא במשהו אחר. מלבד האמונה, התמימה לדעתי, שבלם חוקתי יוכל לעצור תהליכים דמוקרטיים, ההתעלמות משאלת הפליטים, שהנציגים הפלסטינים בפרלמנט המשותף בוודאי ינסו להכניס, וכמה בעיות חמורות אחרות – אליצור מציע תרופה תמימה שעשויה להפוך את התוכנית כולה לסיוט שנזקו יהיה גדול מתועלתו. כדי להפוך את ההתחזקות הפלסטינית הבלתי נמנעת לאיטית יותר, באופן שיאפשר לבצר את האופי היהודי, הוא מציע לאזרח את הפלסטינים בהדרגה (לפי מאמר קודם – שלושים שנה). במקרה כזה, חבל לו על הזמן. כפי שנבהיר מיד, אין דבר שהופך לרפורמה להרסנית ומסוכנת יותר מאשלייה של הדרגתיות.

הסרט הזה הוא ישן מאד. פעמים רבות בהיסטוריה, משטרים הגיעו למסקנה כי יש צורך ברפורמה עמוקה, אולם כדאי לבצע אותה לאט לאט, מבלי לשבור את הכלים. הגיוני, לא? לפני המהפכה הגדולה, הגיע מלך צרפת למסקנה שיש לבצע רפורמות עמוקות אך הדרגתיות בממלכה, ולשם כך כינס את אסיפת המעמדות המפורסמת. האסיפה הזאת, כפי שיודע כל מי שלמד היסטוריה, הביאה בסופו של דבר לביטול המלוכה ולקיצור המלך בראש. הבריטים רצו להרגיל את הודו באיטיות לדמוקרטיה, תוך כדי שימור שלטונם במסגרת אוטונומית כלשהי. התוצאה? התחזקות ספירלית של התנועה הלאומית ההודית וקריסת השלטון הבריטי. רפורמטורים סינים בתחילת המאה העשרים ניסו לבצע תהליך איטי של מודרניזציה, תוך כדי שימור המסורת הקונפוציאנית. התהליך נכשל ברובו, אולם דווקא ההיבטים המוצלחים שלו, הקמת גדודי צבא מודרניים עם כוח אדם משכיל, הביאו על הקיסרות את סופה. אותם גדודים חדשים, הם ולא אחרים, עמדו מאחורי המהפכה הרפובליקאית ב-1911. גורבצ'וב ניסה לערוך רפורמות מקיפות אך הדרגתיות בברית המועצות, בלי לוותר על מסגרת הבסיס הקומוניסטית, ופתח בתהליך שהוביל לקריסה של אחת האימפריות החזקות בעולם (כתבתי על זה קצת כאן).

אחד מה"גדודים החדשים" בשלהי סין הקיסרית - עמדו בחוד החנית של המהפכה הרפובליקאית

אחד מה"גדודים החדשים" בשלהי סין הקיסרית – עמדו בחוד החנית של המהפכה הרפובליקאית

בכל המקרים הללו, הסיבות לקריסה היו דומות באופן מפתיע. החיסרון העיקרי של תהליך הדרגתי הוא שהאגף שלו חשוף באופן תמידי לפגיעה. האיטיות שלו, במיוחד באליטות פוליטיות המבוססות על קונצנזוס, מחייבת תהליך של משא ומתן תמידי ומייגע בקרב השליטים על הקצב. במהלך משא ומתן כזה, תמיד יהיו גורמים שמרניים שינסו להאט את התהליך עד אין קץ. דוגמא מובהקת היא דברים שאמר פעם וינסטון צ'רצ'יל בפגישה עם יהודים וערבים בארץ ישראל. מטרת המנדט הבריטי, הוא הבהיר, הוא להביא בסופו של דבר לעצמאותם של תושבי הארץ, אולם רק כאשר יהיו מוכנים. התהליך הזה, הבהיר צ'רצ'יל, יהיה איטי ביותר, והעצמאות לא תגיע אפילו בימי חייהם של נכדינו. כמובן שלאחר כך וכך שנים, יוכלו פוליטיקאים אחרים לדחות את הלו"ז פעם נוספת בטענה שהקליינטים עדיין "אינם מוכנים". בסין הקיסרית, נגסו גורמים שמרניים ברפורמות בביסים קטנים או גדולים. "זה בסדר שאתם רוצים לבנות צי חדש, אבל אולי נשקיע את הכסף קודם בשיקום ארמון הקיץ של הקיסר?" "נפלא שאתם מקימים אוניברסיטה בסגנון מערבי, אבל בבקשה, תדאגו שאחוז נכבד מהקורסים יהיו על הקלאסיקות הקונפוציאניות, ורק חלק קטן מהמורים יהיו אירופיים."  בישראל אנחנו צפויים לראות תהליך מאד דומה. גם אם הממשלה והכנסת יסכימו, עקרונית, על תהליך הדרגתי של מתן אזרחות לפלסטינים, תמיד יהיו מספיק מתנגדים, גם בדרגים בכירים, שיוכלו לתקוע מקלות בגלגלים ולהאט את התהליך עוד ועוד. "אזרחות זה בסדר," אנחנו נשמע, "אבל רק למי שלא תומך בטרור", "רק למי שמוכן להישבע אמונים לחוקי היסוד של המדינה היהודית", "קודם כל לתושבי שטח C, ואחר כך נראה". או: "מה, עכשיו לבצע את הפעימה החמישית של מתן אזרחות? בדיוק אחרי פיגוע הטרור בצומת גולני? ממש עכשיו, כשצריך להעביר תקציב? דווקא לפני החוק החדש לגיוס חרדים?"

יותר חשוב מצי - ארמון הקיץ בבייג'ינג

יותר חשוב מצי – ארמון הקיץ בבייג'ינג

ובעוד האליטה מנהלת בינה לבין עצמה משא ומתן על רוחב וגובה המדרגות, חוסר הסבלנות של הנתינים מתגבר. ההכרזה על תחילת התהליך ההדרגתי מעוררת תקוות עזות, שרוחבן המתמתח עד אינסוף של המדרגות משקיע בביצה של תסכול ומרמור. ומכיוון שהכל יודעים שהשלטון מוכן באופן עקרוני לתת אזרחות לכולם, אך עושה זאת באיטיות בלתי נסבלת, נוצרת מוטיביציה למאבק מחריף והולך. בזימבאבווה, למשל, ניסה השלטון הלבן להעניק אזרחות לשחורים בהדרגה. התהליך ההדרגתי לא הספיק להגיע לאחוזים בודדים, לפני שהתמוטט המבנה כולו לתוך זרועותיהם המסוקסות של רוברט מוגאבה וכנופיית הרוצחים שלו. הרפורמה בדרום אפריקה, לעומת זאת, נחלה הצלחה (מוגבלת וחלקית בלבד) דווקא מפני שהיתה מהירה כל כך: הצדדים הספיקו להגיע להסדר הגיוני בשעת רצון, במקום להידרדר במהירות הולכת וגוברת בגרם המדרגות הלולייני והאינסופי של ה"הדרגתיות".

כדי להיות הוגנים, דרך אגב, כדאי לציין שהשמאל הציוני נפל בזמנו בדיוק באותה המלכודת. אחת הסיבות שהסכם אוסלו הוביל להשלכות השליליות הידועות לכולנו היא ההדרגתיות שלו. בניסיון להימנע מדיון מוקדם על הבעיות הבוערות, הצדדים דחו אותן למועד מאוחר יותר ופתחו בתהליך ארוך, שחשף את האגף שלהם לפגיעתם הרעה של הקיצוניים בשני הצדדים. המשך בניית ההתנחלויות תסכלה את הפלסטינים וגרמה להם לחשוב כי רומו, בעוד פיגועי החמאס הובילו את המיינסטרים הישראלי להסיק, במילותיו דאז של טומי לפיד, ש"כנראה זה כבר לא יילך."ההבטחה הראשונית לסיום הכיבוש והתקוות שנכזבו עוררו תהליך של רדיקליזציה מהירה. הימין כמובן תרם תרומה מכריעה לאסון הרע הזה, אבל הוא התאפשר בשל הנחת ההדרגתיות ההרסנית שעמדה בבסיסו של ההסכם. אי אפשר להבין את האינתיפאדה השנייה, כמו גם את תנועת ה-BDS וההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל, בלי להתחשב בבעיה הזאת.

ברעיון של אליצור יש כשלים משמעותיים, אקוטיים כמעט, בכל צורה שבה ייצא לפועל. אבל אם כבר אין לנו ברירה ואנחנו בוחרים במסלול הזה, רצוי לעשות זאת בבת אחת. ההדרגתיות היא אשליה. לגרם המדרגות הלולייניות אין סוף נראה לעין, והניסיון ההיסטורי מלמד שהדרך היחידה להגיע לקרקעית היא התרסקות מהירה וכואבת.

ומה עם אלה שחושבים שכל הפתרונות מסוכנים, וכדאי לשמר את המצב הקיים, תוך כדי "ניהול הסכסוך" עד שיבוא המשיח או "עד שהפלסטינאים יהיו פינים"? באנשים האלה, שאותם אני מכנה "בּוּגיסטים", נעסוק בשבוע הבא.

תרפ"ט: שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי

טבח תרפ"ט, בתל אביב וביפו, ירושלים וחברון, מוצא, צפת וכפר אוריה, הוא אחד מהאירועים המכוננים של הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל. בספר חדש, מטריד ומעורר מחשבה, טוען ההיסטוריון ד"ר הלל כהן כי תרפ"ט היתה "שנת האפס" של הסכסוך, השנה שבה התעצבו היחסים בין יהודים וערבים, בין אשכנזים ומזרחיים, שנת היציקה של אתוס הביטחון הציוני והאסטרטגיה הצבאית ארוכת הטווח של היישוב העברי. בין רוצחים, קורבנות, מצילים ועומדים מן הצד – ינשוף היסטורי על המסקנות החשובות שעולות מספרו של הלל כהן. אך האם הן זהות בהכרח לכוונתו המקורית של המחבר?

 תרפט

I and the public know

,What all schoolchildren learn

Those to whom evil is done

.Do evil in return

W.H. Auden, September, 1939

 

הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי (כתר, 2005)

ב-13 למאי, 2011, נערכה עצרת לציון יום הנכבה בגבול ישראל-ירדן. כתב של טלוויזית אל-אקצה של חמאס ראיין כמה מהפליטים המבוגרים וביקש מהם לשחזר את חוויותיהם מ-1948. אבל אחת מהמרואיינות, קשישה בת 92 בשם שרה ג'אבר, העדיפה דווקא לדבר על נושא אחר. לשאלתו של הכתב מה משמעות יום הנכבה מבחינתה, אמרה ג'אבר כי "חייתי לאורך התקופה הבריטית, וחוויתי את טבח היהודים בחברון. אנחנו, תושבי חברון, טבחנו ביהודים. אבא שלי טבח בהם, והביא הביתה דברים…" הכתב הנבוך קטע אותה בטרם תמשיך לעשות בושות, אבל ארגון ממר"י "אסף" את הקטע והעלה אותו לרשת. לא ראוי כמובן להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדבריה של קשישה פלסטינית אחת. אבל מבחינה מסויימת, הקטע הזה עשוי לשמש כפתיחה מצויינת לדיון בתרפ"ט – שנת האפס בסכסוך הישראלי-ערבי,ספרו החדש של ההיסטוריון הלל כהן. כהן, אולי אחד מגדולי החוקרים של הסכסוך הישראלי-ערבי מאז ומעולם, הוא מחברם של מחקרים היסטוריים מהשורה הראשונה כמו צבא הצללים (על משתפי הפעולה הערבים כמגש הכסף של מדינת היהודים), כיכר השוק ריקה (על ירושלים הערבית), ערבים טובים (על שיתוף הפעולה של פלסטינים עם שירותי הביטחון הישראליים), ורבים אחרים.

ד"ר הלל כהן

 

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך טוען כהן, לא התחיל באמת ב-1967, כפי שנוהג לטעון השמאל הציוני, וגם לא ב-1948, כפי שטוענים בשמאל הרדיקלי, אלא במאורעות תרפ"ט של 1929. "אי אפשר להבין את היחסים בין יהודים לערבים בארץ בלי להבין את המאורעות הדרמטיים האלה," כותב כהן, "1929 היתה השנה שבה התעצבו התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות." מעשי הטבח המזוויעים שביצעו פורעים ערבים בשכניהם היהודים במוצא, חברון וצפת, ההתנגשויות האלימות בירושלים ובגבול יפו תל אביב והתפרצויות אחרות ברחבי הארץ גיבשו את המזרחיים והאשכנזיים, שחרב הפורעים כוונה כנגדם ללא הבחנה, ליישוב יהודי שחרד לבטחונו וקיומו. ב-1929 החל להתפתח אתוס הביטחון של היישוב. רבים ממפקדי ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות, כך כהן, עיצבו את התודעה שלהם לגבי הסכסוך בתרפ"ט, אותה "שנת אפס". מי שראה את בני עמו נטבחים באופן אכזרי כל כך, כפי שרומז השיר של אודן המצוטט לעיל, יהיה חסר רחמים כלפי אותם האויבים בעתיד. מרדכי מקלף, לעתיד רמטכ"ל צה"ל, היה ילד קטן בתרפ"ט, וראה את כל משפחתו נטבחת מול עיניו. כאשר שירת כמפקד בהגנה בקרבות על חיפה, ציווה על כוחותיו לירות בכל ערבי שיראו, אם כי ההוראה לא התבצעה במלואה. גם מפקדים מפורסמים אחרים, כמו ישראל טל ורחבעם זאבי, עיצבו את תודעתם על יחסי יהודים ערבים, ביטחון, מלחמה ונקם באותה שנה נוראה.

ראה את משפחתו נטבחת מול עיניו - מרדכי מקלף במדי הצבא הבריטי

ראה את משפחתו נטבחת מול עיניו – מרדכי מקלף במדי הצבא הבריטי

בספרו, מתאר הלל כהן את מאורעות תרפ"ט בפירוט רב, תוך שימוש נרחב במקורות ציוניים, ערביים ובריטיים. הוא מגולל את הרקע ההיסטורי, את השתשלות האירועים ואת מעשי הטבח עצמם. הפרקים השונים מתמקדים בסכסוך על הכותל המערבי שקדם לפרעות, וכמה ממוקדי האירועים: תל אביב-יפו, ירושלים, צפת, מוצא, ומעל הכל חברון, העיר שבה התחולל הטבח מקפיא הדם והידוע לשמצה ביותר. תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי מגולל את סיפורם של קורבנות ושל רוצחים, אנשי דת שהסיתו וכאלה שהושיטו יד מרסנת, בוזזים ומטשטשי ראיות, לצד גיבורים – חברונים, צור באהרים, צפתיים וירושלמים –  שהצילו חיי אדם תוך כדי חירוף נפשם. הפרק האחרון עוסק במשפטים ובהוצאות להורג בעקבות המאורעות, וכן במסקנות ובהשלכות ארוכות הטווח שלהם.

אף כי הציבור הישראלי מזהה את פרעות תרפ"ט אך ורק עם טבח יהודים בידי ערבים, כהן מספר באריכות גם על מעשי אלימות מהצד שכנגד, ומגולל את סיפורם של ערבים חפים מפשע שנטבחו בידי יהודים: משפחת השייח' עוון ביפו שנרצחה בידי השוטר שמחה חינקיס, הלינץ' בסבלים הערבים במאה שערים, חילול המסגד בנאבי עוקאשה והריסת בתי ליפתא. מסיבה זו, האשימו אותו מבקרים אחדים, בעיקר בני מוריס וחיים נבון, בניסיון ליצור איזון מלאכותי ובהתעלמות מפשעי הצד הערבי. ההאשמות הללו אינן הוגנות. כבר בהקדמה, כותב כהן כי אין ולא יתכן איזון בחלוקת האשמה: רוב היהודים שנהרגו בתרפ"ט היו לא חמושים, בעוד רוב הערבים שנהרגו היו פורעים שנעצרו בידי מגינים. רק שלושים חפים מפשע נהרגו מהצד הערבי, חלקם ככל הנראה מירי של שוטרים בריטים. תרפ"ט, מדגיש כהן, היתה בראש ובראשונה התקפה של ערבים כנגד היהודים, לרוב יהודים חסרי ישע. נראה כי קצפם של המבקרים יצא על התעקשותו של כהן להביא גם את גרסתו של הצד השני, הפלסטיני, ולהציג אותה במלואה ובאופן מקיף ומשכנע ככל האפשר. על כך הוא ראוי לשבח: גם הציוני האדוק ביותר צריך לדעת מה חושב הצד הפלסטיני, ולא רק מה שאנחנו מדמיינים שהוא חושב.  

מתעקש להביא את גירסת הצד השני. ד"ר הלל כהן

מתעקש להביא את גירסת הצד השני. ד"ר הלל כהן

ספרו של כהן, אולי החיבור ההיסטורי המקיף הראשון על מאורעות תרפ"ט שהתפרסם בשפה העברית, הוא יצירת מופת ממספר בחינות. יש מעט מאד חוקרים באקדמיה המסוגלים לכתוב באופן סוחף ומרתק כל כך, לתת ביטוי לרגשות העזים ולתהפוכות התקופה, ובו בזמן להקפיד על אמינות ודייקנות היסטורית; לתאר גירסאות שונות, זיכרונות מנוגדים ונרטיבים לאומיים שונים בלי להיבלע בתוכם, וחשוב מכל – לנתח מאורעות כל כך קשים, שהשפעתם על מציאות חיינו עמוקה כל כך – בלי לשמש בתפקיד מוכיח צדקני או מטיף בשער. נראה שגם לרקע הייחודי של כהן יש יד ורגל בעמדתו המחקרית: בחור ישיבה ומתנחל לשעבר שבילה זמן רב במחנות פליטים, למד ערבית מהשטח ומתמצא לפיכך בשיח הפלסטיני, החילוני-ציוני והדתי לאומי בעת ובעונה אחת. אין חוקרים רבים באקדמיה המסוגלים לצטט בנשימה אחת פרוטוקולים של המשטרה הבריטית, דוחו"ת מהארכיון הציוני המרכזי, עבודות מאסטר ודוקטורט מאוניברסיטאות בחברון ובשכם, לקסיקונים גיאוגרפיים ערביים ומאמרים מעלוני בתי כנסת או כתבי עת תורניים שאינם מוכרים לרבים מחוץ לציבור הדתי. עמדתו הייחודית של כהן מאפשרת לו גם להבין את הרגשות העזים של שני הצדדים: את הפחד והאימה של הפלסטינים, שחשו שארצם נשמטת מהם לטובתם של מהגרים זרים, לצד האמונה הכנה של הציונים שהפרוייקט שלהם צודק, חיוני והומאני מעין כמותו. להט המתפללים במסגד אל-אקצא, לצד ריקודי הדגלים ו"התפעמות הנפש הישראלית" של חסידי הרב קוק בכותל המערבי ומערת המכפלה.

עוצמת הרגשות: מערכת המכפלה בלילה

עוצמת הרגשות: מערכת המכפלה בלילה

הסוגיות העולות מתרפ"ט – שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי הן רבות ושונות, וכאן הייתי רוצה להתייחס רק לשלוש מהמרכזיות שבהן: בעיית הרוצחים, סוגיית המצילים והשאלה המטרידה מכולן: האם היתה דרך אחרת? לשתי השאלות הראשונות כהן נותן לדעתי תשובות טובות, אולם התשובה לשאלה השלישית לוקה בחסר, וחושפת נקודת חולשה משמעותית בספר ובהשקפה ההיסטורית שבבסיסו.

מדוע קמו ערביי חברון על שכניהם וידידיהם היהודים וטבחו אותם באכזריות מקפיאת דם שכזאת? בניגוד לטענות אפולוגטיות ערביות, כהן מראה שמבצעי הטבח בחברון ובצפת כיוונו את סכיניהם לא רק לאשכנזים אלא גם ליהודים ספרדים ותיקים. "חמישים שנה אני לומד את אורחם ורבעם," אמר יהודי צפתי ותיק ומזועזע, "ולא היכרתים." הקריאה של הקורבנות, "אנשים אחים אנחנו", נפלה לרוב על אוזניים ערלות. התשובה לכך מזעזעת אך חשובה, וכהן מוצא אותה בעדויות של ערבים מבוגרים ומחקרים פלסטיניים מאוחרים יותר. בעיניים יהודיות, המחלוקות בין חרדים לציונים, אשכנזים וספרדים, ציונים ואנטי-ציונים, היו אמנם משמעותיות, אולם בשטח, ובמיוחד מנקודת הראות של הערבים, היו קווי התיחום מטושטשים בהרבה. גם היהודים שהתנגדו לציונות היו שותפים, ולו מבחינה דתית, לחזון שיבת ציון; גם הם הרגישו גאווה וביטחון בשל ההתחזקות הדמוגרפית של קהילתם והחסות הבריטית שקיבלה, ומעל הכל – היהודים ראו בעצמם קולקטיב אחד, עם ולא רק דת. המחלוקת על הכותל, המהומות האלימות בירושלים ושמועות מסולפות על טבח ערבים בידי יהודים שהגיעו לחברון ולצפת, טשטשו את ההבחנה בין יהודים וציונים. בעיניים ערביות, הפכו כל היהודים לחלק ממהלך מתואם שנועד לנשל אותם מארצם. וכאן יש להעיר, שיתר ההסברים שמביא כהן מפי מרואיינים פלסטיניים משכנעים הרבה פחות: הפרובוקציות של בחורי ישיבה יהודים מחברון, הגירת תלמידי ישיבת סלובודקא מארצות הברית, הלוואות בריבית – כל אלו אינם מסוגלים להסביר אכזריות כזאת, שחזרה על עצמה גם בצפת, שבה לא התקיימו התנאים הללו. זוועות תרפ"ט, בסופו של דבר, מלמדות כיצד שיטפון לאומני, משולב עם חרדות קיומות, מנטליות המון ולהט דתי, מסוגל להפוך בני אדם למפלצות ולהקים אותם על שכניהם וידידיהם. מבחינה זו אין ולא ייתכן איזון בין יהודים לערבים: מעשי רצח מצד היהודים היו מבודדים יחסית, אכזריים פחות, ובדרך כלל לא זכו לתמיכה של ההנהגה. בזירה הערבית, למרבה הצער, המצב היה שונה לחלוטין.

"חמישים שנה - ולא היכרתים." השוק בצפת לאחר הטבח

"חמישים שנה – ולא היכרתים." השוק בצפת לאחר הטבח

כאן כדאי להתעכב על הצד השני של המטבע – המצילים. סיפורם של ערבים שהצילו יהודים דווקא סופר במקורות הציוניים הקלאסיים, ביניהם ספר חברון או אפילו העיתונות העברית של התקופה. ידוע פחות הוא סיפורם של יהודים שהצילו ערבים מלינץ' בירושלים ובמקומות אחרים – שמעון בעל המכולת מירושלים, מינה אלברט ממאה שערים, עזרא קרייתי משכונת הבוכרים – וכהן כנראה חושף אותם לראשונה. ברור שהמצילים הערבים פעלו מתוך סיכון חמור בהרבה לא רק למעמדם החברתי אלא גם לחייהם. אבו שאכר מחברון, אדם מבוגר שהגיע על סוסו הלבן לבית חבריו היהודים, נשכב על המפתן ולא זע גם כאשר הרוצחים שיסעו את רגלו בסכינים; פרנסי העיר טבריה שהצילו את יהודי עירם; מחמוד עבאס מצפת (קרובו של נשיא הרשות הפלסטינית), שהתנדב לשמור על בית ידידו והדף במו ידיו את הפורעים, או ארבעת הפועלים מצור באהר שהצילו את חבריהם לעבודה והסתירו אותם, תוך סיכון אישי רב, במתחם של החמולה במרכז הכפר. מה גרם למצילים הללו לפעול כפי שפעלו? כאן כדאי לצטט את אחת העדויות בספר על המצילים במחצבה בצור באהר:

אך ברגע האחרון ממש כשהמתנקשים מתקרבים ומצטופפים על ידי המחסן, ראינו פתאום קבוצת ערבים מצור באהר ובראשם אחד מידידנו, מוחמד ג'אבר, מנסים להבקיע להם דרך בין ההמון. ולאחר הגיעם לראשי הכנופייה התחילו, תוך ערבוביה פראית, צרחות וצעקות, דין ודברים ואיומים קשים.

"אלו", כותב כהן, "הם הרגעים הקריטיים באירועי הצלה. הרגעים שבהם אם לא נעשה מעשה- יישפך דם. כדי להציל חיים צריך שיקום אדם ויאזור עוז נגד התוקפים. לעיתים ללא התמודדות חזיתית, רק על ידי מתן מסתור לרגע. ולעיתים יש צורך להתמודד חזיתית, לאטום אוזניים לצעקות ואיומים, לחזק את הלב אל מול נפנוף בנשק. כך נהג אבו שאכר בחברון, כך נהג עזרא קרייתי [יהודי שהציל ערבים] בשכונת הבוכרים […] וכך נהג מוחמד ג'אבר במחצבה." מספרו של כהן עולה כי על מנת להיות מציל, אין די ביכולת להתנתק מהלכי רוח המוניים סוחפים; אין די להתעלם, ולו לרגע, מטיעונים רבי עוצמה של נקמה, צדק לאומי, זעם דתי או אפילו איום קיומי; אין די באכפתיות ואומץ לב, אם כי אלו תנאים הכרחיים. המציל חייב להיות אדם מהיר מכל הבחינות. לא להסס, לא לחשוב ברציונליות, לא לשקול שיקולי ביטחון. כפי שהרוצחים בטבח ההמוני פועלים מתוך רגש, כך גם המצילים. הרגשות, נראה, עובדים אצל אלוהים ואצל השטן בעת ובעונה אחת. בעיתות של טבח, נראה כי השקולים והזהירים, השפויים ובעלי המחשבה הרציונלית, יהיו בעיקר עומדים מן הצד.

רגשיים, אימפולסיביים ומהירי מחשבה: מצילים בעיתות טבח

רגשיים, אימפולסיביים ומהירי מחשבה: מצילים בעיתות טבח

שאלה שלישית חשובה היא "האם היתה דרך אחרת"? האם תרפ"ט הובילה את היהודים והערבים באופן בלתי נמנע לעימות של 1948, והאם היא עצמה היתה מחוייבת מהניגוד התהומי, הבלתי ניתן לגישור, בין השאיפות הערביות והציוניות בארץ ישראל? כהן סבור שלא. בכל צומת היתה דרך אחרת. תיאורטית זה נכון, אבל מה האלטרנטיבה? מדבריו של כהן נרמז, אם כי הוא לא אומר זאת במפורש, שלמרות טיעוניה הצודקים של הציונות, אין להתעלם מהמחיר הנורא של שבירת הפרדיגמה הותיקה של יחסי-יהודים ערבים בארץ ישראל. התפיסה המוסלמית השלטת, בארץ ישראל ומעבר לה, ראתה ביהודים בני חסות לגיטימיים, כל עוד הם מקבלים את השלטון הערבי. יחסי השכנות והידידות היחסיים ששררו בין יהודים וערבים, לבד מאירועים חריגים כמו מרד הפלאחים, היו מבוססים על הנחת יסוד של נחיתות יהודית. לא בהכרח נחיתות של כל יהודי מול כל ערבי, אלא נחיתות של הקולקטיב היהודי מול הקולקטיב הערבי.

הכותל-המערבי-1929

כל עוד יחסי ההיררכיה הללו נשמרו, היו יכולים יהודים וערבים לחיות בשלווה יחסית זה לצד זה בערים מעורבות כיפו, ירושלים או חברון. כל עוד הנחיתות הזאת היתה הנחת יסוד, היו יכולים עיתונאים ערבים במאה התשע עשרה, בכנות גמורה, להזדהות עם היהודים שנרדפו באירופה, כפי שמראה הדוקטורט של שאול סאחייק, שכהן מצטט. אולם בעידן הלאומיות, הצטמצם בהכרח מרחב הסובלנות של הערבים, בעוד המחיר שנדרש מהצד היהודי הלך וגדל. בצל השלטון הבריטי, כאשר מאזן הכוחות בין יהודים וערבים הפך ללא ברור, כל ניסיון של היהודים לתבוע לעצמם זכויות כלשהן נתפס כפרובוקציה המערערת על הסדר הקיים. מרחב הפעולות הלגטימיות של יהודי ארץ ישראל, בעיניים ערביות, הלך וקטן. כך, כפי שראינו, זיהו הערבים עם ה"ציונות" לא רק ציונים בפועל, אלא גם את ישיבת סלובודקה האנטי-ציונית בחברון – משום שהביאה לעיר יהודים לא מוכרים מארצות הברית ומקומות אחרים. בתקופות אחרות הגירה דתית מסוג זה לא עוררה התנגדות מיוחדת. בעידן הלאומיות, עצם הניסיון לתבוע זכות הגירה לארץ ישראל, בוודאי שכחלק מחלום שיבת ציון, נתפס כפרובוקציה שהרתיחה את הדם.

אבל אולי אלמלא הציונות דברים היו מתפתחים אחרת? ספק רב. הלל כהן עצמו טען בראיון ל"הארץ" שדברים היו יכולים להיות שונים אם הציונים היו מגיעים לארץ כ"פליטים מבקשי מקלט" ולא כאדונים, אבל האם הטענה הזאת סבירה? שיווי המשקל הישן התבסס על תלות יהודית, חוסר שוויון מובנה והנחות יסוד עתיקות, וככזה דינו היה להיעלם עם בוא עידן הלאומיות, עם הציונות או בלעדיה. כפי שאנחנו למדים ממקומות אחרים במזרח התיכון ובאירופה, הלאומיות הגיעה לכל מקום, במוקדם או במאוחר, ונשאה איתה חוסר סובלנות כלפי מיעוטים דתיים ואתניים. אמנם, בעולם ללא ציונות אולי קשה לדמיין התפרצות זעם רצחנית כל כך כמו הטבח בחברון. אולם אין פירושו של דבר שגורלם של היהודים בתרחיש כזה לא היה עגום. בארץ ערבית, כפי שפלסטין היתה עתידה להיות אילמלא המפעל הציוני, מעמדם של היהודים היה ככל הנראה דומה לזה של הקופטים במצרים. מיעוט שפל ראש, נרדף ומוכה, שסובל מפוגרומים תכופים וחוסר סובלנות הולך וגובר מצד השלטונות והרחוב כאחד. זאב ז'בוטינסקי, אחרי הכל, צדק. בנסיבות הנתונות, דו קיום בין יהודים וערבים לא היה יכול להיווצר מדיבורים גרידא. הציונים היו חייבים לשבור את פרדיגמת העליונות הערבית בכוח הזרוע. הדברים אולי לא היו חייבים להתפתח כפי שהתפתחו ב-1929 או 1948, וכאן הנסיבות ההיסטוריות הספציפיות (וטעויות של המנהיגות הפלסטינית) הרעו במידה משמעותית את המצב, אבל עימות מסוג כלשהו היה חייב להתרחש.

צדק בעניין קיר הברזל. זאב ז'בוטינסקי

צדק בעניין קיר הברזל. זאב ז'בוטינסקי

כי ספרו של הלל כהן, ובמיוחד תיאור מעשי הטבח בחברון ובצפת, מראה כי לא היתה לעם היהודי תקומה בארץ ישראל, או במזרח התיכון בכלל, ללא כוח צבאי חמוש ונכון לקרב. שום עדה דתית, לאומית או אחרת לא יכולה להיות נתונה לרחמיהם של שכנים שעשויים, בחלקם הגדול, לפרש כל צעד, כל שאיפה, כל תביעת זכות כאיום קיומי המצדיק טבח. משה דיין צדק כאשר אמר, בנאום ההספד המפורסם על רועי רוטנברג, כי אין לנו מה להלין על איבתם של הערבים. יש לה, כפי שמראה גם הלל כהן, הצדקות הגיוניות משלה. אבל עלינו להיות מוכנים לקראתה. "אל נסב את עינינו," הזהיר, "פן תחלש ידינו. […] זו ברירת חיינו – להיות חמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב, וייכרתו חיינו." בניגוד למה שמקובל לחשוב בימין הישראלי, אין פירושם של דברים שיש לנקוט במדיניות של לאומנות עיוורת או להתפלש באכזריות חסרת תוחלת, לאבד צלם אנוש או לשקוע בשנאה. לאחיזה נחושה בחרב יש סכנות משלה – חוזקה וחדותה עשויות לגרום לאוחז בה ללקות בשיגעון גדלות ולשכוח את גבולות הכוח, להתנהג כמו שייח' טאלב מרקה, ראש המסיתים בחברון, ולא כמו אבו שאקר, מוחמד ג'אבר או עזרא קרייתי, שיצאו נגד הסחף הלאומני כדי להציל את אויביהם כביכול. אפשר לגלות אמפטיה לצד השני, ללמוד את תרבותו ואת שפתו שלא רק למטרת "דע את אויבך", ורחמנא לצלן – אפילו לנסות להגיע עמו לפשרה אמיתית. אבל החרב חייבת להיות שם תמיד, שלופה או בנדן. זהו, בסופו של דבר, הלקח האמיתי של תרפ"ט.

%d בלוגרים אהבו את זה: