ארכיון הבלוג

מלכוד 2022: האופק הקודר של הזירה הפלסטינית

ההתפתחות האסטרטגית המדאיגה ביותר בגל הפיגועים האחרונים היא הצטמצמות המרחק בין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי. אם סכר התיאום הבטחוני יקרוס, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במלחמה קשה בהרבה בגדה המערבית, שתוכל למשוך אחריה שורת איומים שרוב הישראלים לא מודעים להם. הבעיה היא כפולה: בהעדר אופק מדיני, ההידרדרות נראית בלתי נמנעת, אבל קשה להעניק אופק כזה בהתחשב בנסיונם המר של הישראלים עם החברה הפלסטינית. ינשוף צבאי-אסטרטגי על מלכוד 2022.

Credit: Frizio, depositphotos.com

אם יבקשו ממני להצביע על ההתפתחות האסטרטגית המדאיגה ביותר בגל הפיגועים האחרון, הרי שזו קשורה בהצטמצמות המרחק בין מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי. כבר בשנים האחרונות, ראינו התפתחות דומה בכל מה שנוגע לזרועות המיליטנטיות של תנועת פת"ח וארגונים כגון גדודי חללי אל אקצא, בעיקר (אבל לא רק) בצפון השומרון. חרף הגינויים המאולצים של אבו מאזן, קשה לפספס את ביטויי השמחה על הפיגועים בכל הצמרת הפלסטינית כמעט, לרבות אצל מושל ג'נין אכרם רג'וב. כמו כן, אביו של המחבל מתל אביב הוא קצין ביטחון בכיר בדימוס במנגנונים (אמנם כזה שהפך לאופוזיציונר קולני לרש"פ). התיאום הבטחוני בין המנגנונים לישראל עדיין נמשך ומונע פיגועים, ויש לכך ערך בטחוני רב, אולם נראה שמדובר בברית שבירה יותר ויותר של אליטות. מבחינת פלסטינים רבים, אפילו אלו שתמכו בעבר בפתרון של שתי מדינות, העדרו של אופק מדיני משום סוג גוזר עליהם כיבוש נצחי, ומכאן שאין להם פתרון מלבד "התנגדות", רצחנית וחסרת תוחלת ככל שתהיה. זאת אפילו בהעדר טריגרים עונתיים כמו פינויים בשייח' ג'ראח, גזל אדמות פרטיות פלסטיניות, הקמת מאחזים כאביתר או עימותי רמדאן בהר הבית.

הבעיה היא שמבחינת המיינסטרים הפוליטי הישראלי, קשה מאד לתת לפלסטינים אופק מדיני. על אלו שתומכים בהתנחלויות בכל שטחי ארץ ישראל ובשלמות הארץ אינני מדבר – אלו ממילא לא היו מעוניינים בשום הסדר. אולם גם הישראלים שמעוניינים בחלוקת הארץ, אלו שפעם עלו בסקרים על חמישים אחוזים, משוכנעים כיום ברובם שלא ניתן לעשות זאת בלי לסכן באופן משמעותי את עצם קיומה של המדינה. על הסיבות לכך עמדתי במפורט בפוסטים קודמים. ראשית כל, הדרישות של הפלסטינים, במיוחד כשהן כוללות את זכות השיבה, גבוהות בהרבה מהמקסימום שהישראלים, אפילו בשמאל העמוק, מוכנים לקבל, והתמיכה שהפלסטינים קיבלו במשך שנות דור (ועדיין מקבלים) מאליטות בינלאומיות רבות לא מסייעת להוריד אותם מהעץ הזה. שנית, כפי שכתב כאן בעבר אלעד נחשון, שטחי יהודה ושומרון נמצאים בלב הארץ וחולשים על מרכזי האוכלוסיה החשובים ביותר. ישות עויינת ולא יציבה שתתמקם על גב ההר, לפי התקדים של עזה, עלולה להפוך את החיים בתל אביב לגיהנום באמצעות מטר טילים ולהחזיר את ישראל עשרות שנים אחורה מבחינה בטחונית. הישראלים למודי הניסיון ראו את הפלסטינים לא רק דוחים הצעות שלום נדיבות אחת אחרי השנייה, אלא גם נכשלים במשימות הבסיסיות ביותר של ניהול ישות מדינית. כיצד אפשר להפקיד את בטחונך, את עצם חייך, בידי חברה כושלת ואלימה, שרוב בניה ובנותיה תומכים (לפחות עקרונית) ברצח נשים וילדים כ"נקמה", ונוטים לאלימות לינץ', גם נגד עוברים ושבים בכל פעם שטריגר כלשהו, מביקור בהר הבית ועד גדרות בשער שכם, מרתיח להם את הדם?

הבעיה היא שהמשך הסטטוס קוו הנוכחי טומן בחובו גם סכנות אסטרטגיות גדולות למדינת ישראל. סביר להניח שלאחר מותו של אבו מאזן, אם לא לפני כן, תיפול החומה האחרונה של התיאום הבטחוני, והמחיצה בין הרשות לבין ארגוני הטרור תיעלם באופן סופי. אמנם ברשות יש אליטה שהתרגלה לפריבילגיות ששיתוף הפעולה עם ישראל מעניק לה, אך כמה זמן תוכל לעמוד בפני לחץ ההמון בהעדר סיכוי – קלוש ככל שיהיה – לעצמאות, סוף הכיבוש או הסדר מדיני כלשהו, ועוד כשהחמאס והג'יהאד נושפים בעורפה? כתוצאה מכך, ישראל תיאלץ לנהל מלחמה "טוטלית" בהרבה מזו שהיא מנהלת עכשיו, עם הרבה יותר הרוגים, חללים ופיגועים, דבר שעלול להשפיע לרעה על מצבה הכלכלי ועל מעמדה המדיני (הנוסק דווקא) של ישראל במזרח התיכון ובזירות אחרות. וגם המלחמה הזאת, ככל הנראה, לא תפתור את המצב באופן יסודי. אם התהליך ימשיך, ככל הנראה הרשות תהפוך לכוח אויב של ממש או תקרוס, דבר שיאלץ את ישראל לחזור ולשלוט באופן מלא במרכזי הערים הפלסטיניות הגדולות.

עוד נושא שאני מאד מוטרד ממנו – וכמעט אף אחד כאן לא מדבר עליו – הוא כתב האישום המתרקם כנגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. שיחות שניהלתי עם חוקרים שמתמחים במשפט בינלאומי פלילי העלו כי טענותיה המשפטיות של ישראל בכל הנוגע לחוקיות ההתנחלויות אינן מחזיקות מים. אם יוגש נגדה בסופו של דבר כתב אישום, הרי שזה ילווה בצווי מאסר סודיים כנגד בכירים ישראליים בעבר ובהווה, לרבות בכירי משק וכלכלה. כל מדינה שחברה בבית הדין הבינלאומי חייבת לאכוף את צווי המעצר הללו, תופעה שיכולה לגרום לעשרות אלפי ישראלים, כולל מדינאים, אנשי עסקים בכירים ואפילו ראשי עיריות ומועצות, לחשוב פעמיים האם הם מעוניינים לחצות את גבולות המדינה. לופ שכזה יביא לבידוד בינלאומי גובר ופגיעה כלכלית ניכרת.

בניגוד לעמיתי המשפטנים, אני לא בטוח שמדובר בסכנה מיידית. עקב הסכמי אברהם ומשבר רוסיה-אוקראינה, כוחה המדיני והכלכלי של ישראל הולך ועולה. הצבאות האירופיים, שבונים את עצמם מחדש, עומדים בתור לקנות נשק ממנה, וכך גם מדינות רבות במפרץ, שזקוקות לישראל בשיתוף פעולה בטחוני נגד הצל המאיים של טהראן. הנסיון ההיסטורי מלמד, כפי שביסמרק אמר פעם, שהחוק הבינלאומי מתקשה לפגוע בחזקים באמת, וקשה לדמיין מעצמה אזורית שרבים כל כך זקוקים לה סובלת בגלל החלטה שיפוטית יחידה. זאת במיוחד אם היא נהנית מגיבוי אמריקאי ומיחסים קרובים עם האיחוד האירופי. אולם אם המצב בגדה המערבית ידרדר באופן קיצוני, הגיבוי האמריקאי ייחלש והתנאים הבינלאומיים ישתנו באופן שישראל תהיה נחוצה פחות, הרוח עלולה להתהפך בסופו של דבר. ומי שהתסכול הבטחוני עלול לפתותו לבצע פשעים נגד האנושות, כמו טבח המוני או טיהור אתני, כדאי שיראה מה קורה עכשיו לרוסיה, ובניגוד לפוטין איש אינו תלוי בנו לאספקת אנרגיה.

במילים אחרות, למרות שמצבה של ישראל השתפר פלאים במובנים רבים, אנחנו מצויים במלכוד 22 עם הפלסטינים. קשה עד בלתי אפשרי להעניק להם אופק מדיני, ובהעדרו סביר שסכר התיאום הבטחוני יישחק עד להתמוטטותו והמצב הבטחוני ילך וידרדר, דבר שעלול להוביל לסחף גם בזירה המשפטית הבינלאומית. מה אפשר לעשות בינתיים? לא יותר מדי. לא נותר לנו אלא לתחזק מבחינה בטחונית את המצב הקיים, להאט את ההידרדרות כמה שאפשר, לבצר את מערכת הבריתות שלנו במזרח התיכון כביטוח, ולהיות קשובים להזדמנויות מדיניות גם בזירה הפלסטינית, אם יופיעו כאלו לפתע. את ההידרדרות ניתן להאט אם ננקוט ביוזמות משמעותיות לצמצום הסכסוך, אבל גם אלו יהיו קשות לביצוע ברובן כל עוד הלובי של ההתיישבות ביהודה ושומרון נהנה מהשפעה מכרעת הן בקואליציה והן באופוזיציה. נותר לעשות מה שאפשר, להיאבק למען מה שאפשרי פחות, להיות קשובים לשינויים בשטח, ולקוות לטוב.

הקרב על תימן: מסע למלחמה נשכחת

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל את ארמונו של מלך תימן, כבשו את עיר הבירה והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בזירה נידחת יחסית, היתה אות פתיחה למלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת, שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספר פורץ דרך, מפענח ההיסטוריון אשר אורקבי את המלחמה בתימן ומפריך מיתוסים נפוצים, תוך כדי התמקדות בתהליכי עומק ובצדדים נסתרים. מדוע ארצות הברית וברית המועצות שיתפו פעולה בזירה התימנית? כיצד נפלו המצרים במלכודת? מה עשתה בתימן חבורה צבעונית של שכירי חרב בריטיים, ומה היתה המטרה של המבצעים הישראלים "רוטב" ו"דורבן"? ינשוף היסטורי במסע למערכה נשכחת.

Asher Orkaby, Beyond the Arab Cold War: The International History of the Yemen Civil War, 1962-68 (Oxford: Oxford University Press, 2017)

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים תימנים, בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל, את ארמונו של מלך תימן, האמאם מוחמד אל-בדר, כבשו את עיר הבירה צנעא והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בעיר נידחת ומרוחקת מתשומת הלב של התקשורת העולמית, היתה מהלך פתיחה במלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספרו פורץ הדרך, מעבר למלחמה הקרה הערבית: היסטוריה בינלאומית של מלחמת האזרחים בתימן, 1962-1968, מגולל ההיסטוריון אשר אורקבי את סיפורו המרתק של הסכסוך הזה. הספר, שכתוב ביד אומן ומסתמך על מסמכים סובייטים, אמריקאיים, בריטיים, ישראליים, מצריים ואחרים, משחזר את המלחמה כמערבולת של מספר סכסוכים מקבילים: העימות הפנים-תימני, נסיונו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים השאפתן, להשיג דומיננטיות בעולם הערבי, המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, עימות אנגלו-מצרי שראשיתו עוד במאה ה-19, והסכסוך הישראלי-ערבי. המלחמה בתימן היתה ביטוי לכל הסכסוכים הללו גם יחד, והשפיעה בתורה על כולם. אף גורם אחד לא שלט באירועים. בסופו של דבר, כל המעורבים בדבר נסחפו בסערה התימנית, ורובם יצאו ממנה בשן ועין.

אורקבי מראה כי הפרדיגמות המקובלות בחקר המזרח התיכון באותה התקופה, שמנסות לשייך כל דבר ל"מלחמה הקרה" או ל"מלחמה הקרה הערבית" (העימות בין מצרים ובעלות הבריתה המהפכניות למונרכיות השמרניות ובראשן ערב הסעודית) הן מוטעות ומטעות, ובוודאי שלא מפענחות את מלוא המורכבות של הקונפליקט הפנימי בתימן. לכאורה, ברור מדוע תמכו מצרים וברית המועצות, ששייכות לציר ה"סוציאליסטי" ברפובליקה המהפכנית של עבדאללה סלאל, ולא בכוחותיו ה"ריאקציונריים" של האמאם מוחמד אל בדר. למעשה, מראה אורקבי שהתייצבות המעצמות לצד הכוחות הניצים בתימן היתה דומה יותר לקומדיה של טעויות. המשטר המלוכני של מוחמד אל-בדר היה אוהד מאד לברית המועצות ולמצרים. עד כדי כך אוהד, שנתן לסובייטים זכות שימוש בנמל חודיידה האסטרטגי. ומה באשר לנאצר? עוד בתקופת כהונתו כנסיך הכתר של תימן, שימש מוחמד אל-בדר כסוג של סוכן השפעה מצרי בצנעא. הוא ביקר בקהיר לעיתים קרובות, קיבל נשק, מידע והוראות מנאצר, ואפילו זמם לחסל את אביו ולעלות לשלטון בחסות כידונים מצריים. לפיכך, גם לנאצר וגם לסובייטים לא היה שום דבר להרוויח מחיסולו של משטר אל-בדר. קובעי המדיניות האמריקאים, מצדם, בקושי יכלו לסמן את מיקומה של תימן על המפה. אורקבי מצטט דיון מאלף ב-CIA, שבמסגרתו שאל אלן דאלס, מנהל הסוכנות דאז, "מי זה האיש שקוראים לו תימן", ו"מה זה בכלל אימאם".

תמך בהתחלה באימאם – גמאל עבד אל נאצר

ככל הנראה, המצרים והסובייטים לא היו תומכים בהפיכה של סלאל, אלא אם היו משוכנעים (בטעות) שכבר הצליחה. במשך ימים ארוכים, סברו כל הגורמים המעורבים בדבר שבדר אכן מת בהפגזה, ושהצד שהוא מייצג הפסיד את השלטון לחלוטין. לפיכך, החליטו המצרים והסובייטים לתמוך ברפובליקה החדשה והמעורערת של סלאל כדי להציל את מעמדם הקורס בצנעא. באותו הזמן, ברח אל-בדר לאזור ההררי והשבטי בצפון לארגן התנגדות, ביקש וקיבל תמיכה של המשטר בערב הסעודית. כתוצאה מכך, המצרים והסובייטים מצאו את עצמם במלכוד: הם כבר הכריזו על תמיכה במשטר הסוציאליסטי של סלאל, וזה הכריז בגאווה על תמיכה בהם. ירדן וערב הסעודית מיהרו לתמוך בצד השני, המלוכני, בעוד האמריקאים הכירו ברפובליקה בזהירות וניסו למצוא דרכים לסיים את הסכסוך בכדי להגביל את ההשפעה הסובייטית. אורקבי כותב שבמלחמת האזרחים בתימן אף אחד מהצדדים לא פעל מתוך אידיאולוגיה. הנה, ברית המועצות תמכה בהתחלה במלוכנים ואז עברה לרפובליקאים, וארצות הברית לא ידעה הרבה על תימן ובזה לשני הצדדים. כולם הסתדרו בסוג של פאזל, התחרו על מקומות "פנויים" ותמכו במי שהצד השני התנגד לו. אף שחקן בינלאומי לא הצליח לכפות את רצונו לחלוטין על הפוליטיקה התימנית. אולם בהדרגה, המאבק המקומי הלך ונצבע בצבעים של סכסוכים בינלאומיים גדולים יותר – היריבות האמריקאית-סובייטית, היריבות המצרית-סעודית, המאבק האנגלו-מצרי והסכסוך הישראלי-ערבי.

בעיניים מצריות, במיוחד, הצלחתו של סלאל הלכה ונקשרה בפרוייקט הנאצריסטי הכללי בעולם הערבי, שהיה בנסיגה באותם ימים. אכן, מעמדו של נאצר היה מאד מעורער, בין היתר בגלל נסיגתו המבישה מכווית והפקרתה לתוקפנות העיראקית, הקיפאון בסכסוך האלים מול ישראל, ובמיוחד פרישתה של סוריה מהרפובליקה הערבית המאוחדת. כך, מצאו את עצמם המצרים נגררים, בטעות כמעט, לתפקיד הפטרון של מדינה מפגרת, בור ללא תחתית של בזבוזים כספיים שקהיר – הענייה ממילא – לא יכלה באמת להרשות לעצמה. במצרים רווחה באותה הזמן הבדיחה, שסלאל ביקש מנאצר מורים וספרי לימוד בכדי לבנות בתימן מערכת חינוך, ואז במחשבה שנייה, ביקש ממצרים שתביא גם את התלמידים.

שירת את הפרוייקט הנאצריסטי – נשיא הרפובליקה של תימן, עבדאללה סלאל, במצעד צבאי, 1963

אולם גרוע מכך, המשטר בקהיר נגרר במהירות לתוך מלחמת אזרחים שמצצה את כספו ואת דמו. ההסתבכות המצרית במלחמת האזרחים בתימן מוכיחה פעם נוספת עד כמה צדק קלאוזביץ, כאשר אמר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. מטרת המדיניות של נאצר היתה, כמובן, לייצב את המשטר הרפובליקאי, אבל זו מטרה פתוחה, ואף פעם לא ברור מתי המשטר התייצב מספיק ואפשר לצאת. אפשר אמנם להשמיד את האויב המלוכני, אבל כפי שהמצרים גילו, צבא המבוסס על ארטילריה כבדה כמעט ולא מסוגל להגיע להכרעה בטופוגרפיה הררית קשה, מול לוחמי גרילה שמכירים היטב את השטח, מסתתרים במערות ועושים שמות בטורי הארטילריה והחיילים שמתקדמים באופן מסורבל בשבילי ההרים. במקרה הגרוע ביותר, אלו יכולים תמיד לברוח ולהיעלם. המלוכנים היו תלויים כמובן באספקה מהסעודים. המצרים אולי היו יכולים לנצח אם היו קוטעים את מעברי ההרים מערב הסעודית, אבל גם זו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית. כל אחד מה"נצחונות" המצריים, כמו אופנסיבת הרמדאן של 1963, התברר כזמני וחולף, ואפילו הפצצות אכזריות בנשק כימי לא עזרו. נאצר גילה במהירות שהמשטר של סלאל אינו אלא אוסף שלומיאלים, שקשה מאד להעמיד על הרגליים גם באמצעות סיוע מצרי. "חצי מהשרים שם לא מגיעים למשרד," אמר בייאוש לשגריר האמריקאי, "והחצי השני מגיעים אבל לא יודעים מה לעשות שם."

מעבר לכך, ספרו של אורקבי מעלה הרהורים נוגים על הזכרון הארגוני הגרוע של ממשלות וצבאות. הנה, רבים מהנגעים ששיבשו את פעולת הצבא המצרי במלחמת האזרחים בתימן – התקדמות כבדה וחסרת מעוף, פיקוד בינוני עד גרוע, חוסר יוזמה ברמת השטח – סייעו לישראל לעשות בו שמות מספר שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. נאצר אמנם הבין היטב שהצבא שלו אינו כשיר להילחם בישראל, אבל התיר לעצמו להיסחף בתרועות ההמונים ולהאמין להבטחות של שר המלחמה עאמר, שהתרברב שיוכל להשמיד בקלות את המדינה היהודית, בדיוק כפי שהצהיר שינצח בתימן תוך מספר שבועות. התוצאה היתה חורבן מוחלט. ואם כבר מדברים על עאמר, נאצר היה אמור לדעת בשלב הזה שהלה הוא תככן פוליטי חסר כישרון שמחריב כל דבר שהוא נוגע בו, קצין כושל ש"הוקפץ" בדרגות רק בגלל ידידותו עם הנשיא. בין 1958 ל-1961, עאמר שימש כמושל המצרי בסוריה במסגרת ה"רפובליקה הערבית המאוחדת", והצליח להמאיס ולהשניא את עצמו על רוב גורמי החברה הסורית. מ-1962 הוא ניהל את המלחמה הכושלת בתימן, רק כדי להמשיך ולהיכשל, הפעם באופן פטאלי, מול ישראל ב-1967. כפי שכתבה החוקרת קייתלין טלמאדג', דיקטטורים נוטים להעדיף שלישים נאמנים וחנפנים על אנשי צבא מוכשרים, והרקורד הצבאי הבעייתי של מצרים אינו אלא הוכחה נוספת לטענתה.

הצליח להמאיס את עצמו בכל מקום – שר המלחמה המצרי, פילדמרשל עבד אל חכים עאמר

בספר יש גם תובנות מרתקות לכל מי שמתעניין במלחמה הקרה באופן כללי. אורקבי מסביר באופן משכנע שארצות הברית וברית המועצות ניהלו מדיניות דומה מאד בתימן, התחרו אבל גם שיתפו פעולה. שתיהן תמכו ברפובליקה של סלאל באופן רשמי, והתחרו על ליבם של התימנים באמצעות פרוייקטים של סיוע ותשתית. הסובייטים עשו זאת באופן מוצלח יותר. מבחינת התימנים, הם היוו אלטרנטיבה לכיבוש המצרי המעיק. כתוצאה מכך, מוסקבה השיגה לעצמה נכסים חשובים, במיוחד בסיסי צי אסטרטגיים. האמריקאים, כרגיל, ניהלו את פרוייקטי הסיוע שלהם באופן כושל ולא הרוויחו דבר. אבל מה שמעניין יותר מהתחרות הזאת, שהיתה אופיינית לזירות רבות של המלחמה הקרה, היא דווקא שיתוף הפעולה הנסתר בין ארצות הברית וברית המועצות. אורקבי, שמסתמך כאן בין היתר על מסמכים נדירים מארכיונים סובייטיים, מראה כיצד שתי המעצמות ליבו את מלחמת האזרחים, בכדי לפתות את נאצר להישאר בתימן. הסובייטים העניקו לו תמיכה ישירה, והאמריקאים משלוחי חיטה. המטרה של שני הצדדים היתה להסיח את דעת המצרים ולהעסיק את צבאם, בכדי למנוע עימות מסוכן בין ישראל למצרים שיוכל להידרדר למלחמה כוללת בין המעצמות. בהקשר זה, מעניין שב-1967, משטר ברז'נייב דווקא "הדליק" את המצרים לכיוון הישראלי על ידי מתן "אזהרה" לקהיר שישראל עומדת לתקוף את סוריה, ידיעת שווא שתרמה באופן ישיר לפרוץ מלחמת ששת הימים.

הבריטים והישראלים, כמובן, סייעו בשמחה וששון להמשיך ולסבך את נאצר בבוץ התימני. אורקבי רואה את מלחמת האזרחים בתימן כאקורד הסיום של העימות המצרי-בריטי על דרום חצי ערב, שהחל עוד בשנות השלושים של המאה ה-19. לאחר שנאצר גירש את הבריטים מתעלת סואץ, וגנרל עבד אל כרים קאסם השמיד את הממשלה הפרו-בריטית בעיראק, הפך נמל עדן בדרום תימן למאחז המשמעותי האחרון של האימפריה במזרח התיכון. ממשלתו השמרנית של הרולד מקמילן הפעילה קמפיין של לוחמה חשאית נגד מצרים, שאורקבי מתאר באופן עוצר נשימה. הקמפיין התבסס על חבורה צבעונית של סוכנים חשאים ושכירי חרב בריטים וצרפתים, כמאה במספר, בפיקודו של חבר הפרלמנט ניל מקלין, שסייעו בשקט למלוכנים באימון, ציוד ואף בלחימה ממש. הישראלים שמחו אף הם לעזור, כדי לרושש את נאצר ולהסיט כוחות מצריים מחזית סיני. באמצעות ראיונות עם טייסים, חושף אורקבי את המבצעים החשאיים "דורבן" ו"רוטב", שבאמצעותם העבירו הישראלים ציוד מוטס למלוכנים בתימן בכדי להמשיך ולכרוך את החבל סביב קהיר. המטוסים הישראליים העבירו לתימנים תרופות ,מזון ונשק, ולשכירי החרב הבריטים והצרפתים גם ברנדי, קוניאק ומכתבים מהבית. בנוסף, מתאר המחבר גם את הקריירה של אמריקאי אקסצנטרי אחד, אספן בולים שהגיע לזירת הלחימה בשאיפה יחידה במינה להפוך לשר הדואר של תימן.

קיבל סיוע מישראל – האמאם מוחמד אל בדר מתפלל עם אנשיו במהלך המלחמה

אחד היתרונות הגדולים ביותר בכתיבה של אורקבי, הוא התעקשותו להסתמך על מקורות ראשוניים וארכיוניים ולא להסתפק בספרי זכרונות ובידיעות בתקשורת, גם בנוגע לנושאים החשובים יותר של הספר וגם בנוגע לנושאים קטנים כביכול. כך, למשל, המחקר המדוקדק שלו סותר את האמירה הכללית, שמוחזרה בכתיבה ההיסטורית שוב ושוב, כאילו נאצר הפסיד במלחמת ששת הימים בגלל הסתבכותו בתימן. אורקבי בודק את הנתונים הצבאיים בזכוכית מגדלת, ומוצא שרוב הצבא המצרי עזב את תימן עוד לפני המלחמה. נאצר הפסיד בגלל הפגמים העמוקים של צבאו ומפני שחיל האוויר שלו הושמד ביום הראשון של הלחימה, ולאו דווקא בגלל הסכסוך בתימן.

ברמה האנקדוטלית, אורקבי מצליח להפריך עוד כמה אגדות. בדרך כלל נהוג לתאר, בהסתמך על עדויות שונות, את התנאים ה"מזווייעים" שמשקיפי האו"ם בתימן נאלצו לחיות בהם. אם אורקבי היה מסתמך על המקורות הקיימים, הוא מן הסתם היה משחזר את התמונה הזאת. אבל אפילו בעניין פעוט כל כך, המחבר התעקש להפוך בדוחות היומיים של המשקיפים, וראו איזה פלא: הם חיו לא רע בכלל, במיוחד בהתחשב בעוני המרוד של רוב התימנים באותה התקופה, ונהנו מאספקה שוטפת של פירות וירקות טריים, אלכוהול, בשר על האש, ספרים וסרטים. מכאן הלקח לכל מי שרוצה לכתוב היסטוריה טובה ומקורית: אל תסתפקו בזכרונות ובעיתונות: לכו למקורות הראשוניים ותראו ישועות.

%d בלוגרים אהבו את זה: