ארכיון הבלוג

ייחודיותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האם ישראל יכולה לסגת מיהודה ושומרון?

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה דומה לסכסוכים אחרים ברחבי העולם, אולם למעשה, יש לו שלושה מאפיינים ייחודיים המקשים על פתרונו. אלעד נחשון, דוקטורנט להיסטוריה של היישוב העברי, מנתח בטור אורח לינשוף את הסכסוך מבחינה גיאו-פוליטית, ומסביר מדוע מצבה של ישראל שונה בתכלית מזה של מדינות אחרות המחזיקות בטריטוריה שנויה במחלוקת.

מרכז הארץ במבט מהר עיבל – תמונה לשימוש חופשי, ויקימדיה קומונס. https://commons.wikimedia.org/wiki/File:MountEivalView.JPG

בשנים האחרונות נדמה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ירד כמעט לגמרי מבימת השיח הציבורי, ובמידה והוא עדיין חוזר אליה מדי פעם, הרי אלו הצדדים השוליים יותר שלו שזוכים לתשומת לב. אולם השאלה הגדולה באמת – מהי דרך הפעולה הטובה ביותר בה על מדינת ישראל לפעול על מנת להתמודד עם הסכסוך – נשארת מיותמת. בשורות הבאות אני מבקש להצביע על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל לאור האיומים שהיא עשויה לעמוד בפניהם בטווח הארוך. הבנת האינטרסים הללו לא תוביל אותנו לפתרון המיוחל לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם היא כן תאפשר לנו להצביע על אלמנטים שחייבים להיכלל באותו פתרון, ולהבחין ביניהם לבין אלמנטים פחות חיוניים. בעזרת ההבחנה הזו נוכל לפסול הצעות מסוימות לסיום הסכסוך שהן בלתי-קבילות מבחינת האינטרסים הישראליים, ולהישאר עם רשימה מצומצמת יותר של פתרונות אפשריים.

ראשית, כדי להבין מהם האיומים שעשויים לעמוד בפני ישראל בעתיד חשוב להבחין בין עובדות גיאופוליטיות שעשויות להשתנות במהירות ובאופן קיצוני, ואכן משתנות מדי פעם – דוגמת אישיותם של מנהיגים ספציפיים, האידאולוגיה והמדיניות של משטרים מסוימים, ומערכת הבריתות או הסכסוכים שביניהם – לבין עובדות גיאופוליטיות שתוחלת החיים שלהן נמדדת במאות ואלפי שנים, כגון הזהות האתנית והדתית של תושבי אזור מסוים, ויותר מכל – הגיאוגרפיה שלו. כך למשל, ישראל לא יכולה לבנות אסטרטגיה לשנת 2050 על בסיס ההנחה שהמשטר המצרי יהיה ידידותי לישראל, אולם היא כן יכולה לבנות אסטרטגיה על בסיס ההנחה שבשנת 2050 רוב מכריע של תושבי מצרים עדיין יהיו ערבים מוסלמים סונים המתגוררים בסמוך לנילוס. לכן הניתוח שלעיל יתבסס על עובדות מהסוג השני.

שנית, על מנת להבין לעומקה את משמעותן של העובדות הללו אזדקק להשוואה מתמידה מול סכסוכים אחרים שהתקיימו ברחבי העולם במאה האחרונה. רק ההשוואה הזו תוכל לעזור לנו לעמוד על ייחודיותו של הסכסוך-הישראלי פלסטיני, שנעלמת לעתים קרובות דווקא מעינינו, כישראלים שחווים אותו מילדותם כעניין 'רגיל' או אף 'מובן מאליו'. ההשוואות הללו יבהירו מדוע הסכסוך לא הסתיים עד כה – וגם לא עתיד להסתיים – באמצעות 'פשרה' פשוטה וקלה בין שני הצדדים; או במילים אחרות, מדוע חלוקת הטריטוריה שנמצאת כביכול בלב המחלוקת לא תספק את האינטרסים הלאומיים של אף אחד מהצדדים, ולכן לא תפסיק את המאבק ביניהם.

פשרה בין ישראלים ופלסטינים? לא כל כך פשוט. תמונת אילוסטרציה. Credit: Iqoncept, depositphotos.com

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך ייחודי במורכבות וברב-ממדיות שלו. הוא, כמובן, סכסוך לאומי, כמו בין הטורקים לכורדים; והוא גם סכסוך דתי, כמו בין המוסלמים לנוצרים בניגריה. הוא כרוך בקשרים אתניים, דתיים והיסטוריים שמערבים גם מדינות אחרות, כמו שהסכסוך בקוסובו בהכרח מערב את אלבניה. והוא כרוך בערבוב דמוגרפי מסוייט לחלוטין, כזה שלא מאפשר לשרטט אף קו מפריד בין שתי האוכלוסיות בלי להותיר מיעוטים משמעותיים בכל אחד מהצדדים, כמו בבוסניה. כל אחד מהמאפיינים האלו כשלעצמו נפוץ למדי בסכסוכים ברחבי העולם, אם כי קשה להעלות על הדעת צירוף של ארבעתם ביחד. אבל נוסף לכך, לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש גם שלושה מאפיינים ייחודיים שאין להם מקבילות הולמות בשום מקום אחר בעולם, ושלושתם קשורים לאינטרסים קיומיים של הצדדים.

המאפיין הראשון הוא הקשר העמוק מאד של הפלסטינים לאוכלוסיות שכנות. לכל עמי ערב יש קשרים אתניים ודתיים חזקים זה לזה, אבל קשה למצוא עמים שקרובים אחד לשני במידה שהפלסטינים קרובים לירדנים, ללבנונים ולסורים. כאן, יותר מבכל מקום אחר בעולם הערבי, החלוקה למדינות היא שרירותית, חדשה במונחים היסטוריים, ובלתי יציבה. היא תוצר של סבך אינטרסים קולוניאליים ומקומיים שהתקיימו בראשית המאה העשרים, ולא תוצאה של הגיאוגרפיה, ההיסטוריה או הדמוגרפיה בשטח. כמובן, מיעוט שיש לו קשרים אתניים למדינות שכנות הוא לא עניין נדיר; אפשר להזכיר למשל את האירים בצפון אירלנד, הטורקים בצפון קפריסין או הגרמנים בדרום טירול. אבל בכל המקרים האלו הקשרים הם למדינה אחת; לכל היותר שתיים. לפלסטינים יש קשרים אתניים ל-18 מדינות ערביות, שכולן נמצאות באזור, ושבכל קנה מידה עוצמתן המשותפת מגמדת את זו של ישראל. ועובדה זו מובילה אותנו למאפיין הייחודי השני של הסכסוך.

למדינות הערביות והמוסלמיות השכנות לישראל אין התנגשות אינטרסים מהותית איתה – כל עוד הן דבקות במודל הקיים של מדינות לאום. אבל למדינות ערב יש זיקה עמוקה ובלתי ניתנת להכחשה זו לזו, שנובעת מהזהות הערבית המשותפת ומהזהות המוסלמית המשותפת. פירושו של דבר הוא שמאז ומתמיד היו בעולם הערבי כוחות חזקים ששאפו לאיחוד על בסיס אחת הזהויות האלו, וכמו כן פירושו של דבר הוא שהזהות האתנית והדתית המשותפת תמשיך, בסבירות גבוהה, לעודד את קיומם של כוחות כאלה גם בעתיד. בשנות החמישים והשישים הרעיון הפאן-ערבי הוא שהיה דומיננטי, ואילו היום הרעיון הפאן-מוסלמי הוא שמוביל את הדרך. לשני הרעיונות היו גם התחלות של הגשמה: לפאן-ערביות באיחוד קצר הימים בין מצרים לסוריה (קע"מ), ולפאן-אסלאמיות בהקמת המדינה האסלאמית (דאע"ש) שהשתלטה על שטחים נרחבים בסוריה ועיראק, ושלחה זרועות למגוון מדינות אחרות באזור. אלא שהנקודה שכל מי שמביט במפה של המזרח התיכון לא יכול להתעלם ממנה, היא שהעולם המוסלמי (ובכללו העולם הערבי) מחולק בין שתי יבשות – אסיה ואפריקה, שרצועת אדמה צרה בלבד מחברת ביניהם. רצועת האדמה הזו היא ישראל, שתקועה כמו עצם בגרון של כל חלום על איחוד אזורי. לכן ברור שבזמן שהאויב הראשון של כל תנועה פאן-אסלאמית הוא המשטרים הערביים הנוכחיים, האויב השני תמיד יהיה ישראל. מצב זה יתקיים אפילו אם לקהילה המאוחדת לא תהיה שום כוונה להתפשט לאף אזור לא-מוסלמי אחר, שכן עצם קיומה נמצא בסימן שאלה כל עוד ישראל מבתרת את הטריטוריה שלה לשניים. מציאות זו מציבה את ישראל בעמדה המאד ייחודית, והמאד לא נעימה, של חשש תמידי מכך שכל שכניה יתאחדו כנגדה, בלי שום קשר לדברים שתעשה או לא תעשה. אין עוד מדינה בעולם שניצבת בפני חשש דומה, ותמשיך לעמוד בפניו בעתיד הנראה לעין. המשמעות הפשוטה, מבחינת ישראל, היא שהיא צריכה לדאוג לאמצעי הגנה עצמית יוצאי דופן.

ישראל, בעצם קיומה, מפלגת את העולם הערבי והמוסלמי לשניים. מפת המחשה.

המאפיין הייחודי השלישי נוגע לטריטוריה שבמחלוקת עצמה – יהודה ושומרון. כדי להבין את חשיבותה של הטריטוריה הזו אבקש לעשות שימוש במונח האנגלי Heartland, שניתן אולי לתרגמו לעברית באמצעות הביטוי 'לב הארץ'. מונח זה מציין את האזור המרכזי והחשוב ביותר מבחינה דמוגרפית וכלכלית של מדינה מסוימת, להבדיל מהפריפריה שלה. כך למשל האזור הקרוי איל דה פרנס והאזורים הסמוכים לו הם לב הארץ של צרפת, בעוד פרובנס או ברטאן נמצאים בפריפריה שלה. האזור שבין לונדון לליברפול הוא לב הארץ הבריטי, בעוד קרומוול, סקוטלנד או צפון אירלנד הם הפריפריה שלה. לישראל יש לב ארץ מובהק מאד: זהו המשולש שבין הערים ירושלים, אשקלון וחיפה. באזור הזה, שמהווה רק 15% משטחה של ישראל, מתגוררים 68% מתושביה, ובו מרוכזים מוסדות השלטון שלה, מרבית הפעילות הכלכלית שלה, נמל התעופה הבינלאומי העיקרי שלה, ושני נמלי ים דרכם עוברים קרוב ל-95% מהסחורות שנכנסות אליה.  

טריטוריות במחלוקת ממוקמות בדרך כלל, באופן טבעי, בשוליים הגיאוגרפיים של המדינות המעורבות. תיאור זה נכון לגבי צפון אירלנד, נגורנו-קרבאך, אלזס ולוריין, טיבט, קשמיר, חבל הבסקים, חצי האי קרים, קטלוניה, קורסיקה, כורדיסטן, צ'צ'ניה, וכמעט כל דוגמא אחרת שאפשר להעלות על הדעת. אין הרבה טריטוריות בדלניות שממוקמות ממש בליבה של המדינה ממנה הן מבקשות להתנתק. נדירים עוד יותר הם מקרים של טריטוריות בדלניות שמקיפות את עיר הבירה משלושה כיוונים. ולבסוף, אני לא מכיר אף מקרה של טריטוריה בדלנית ששולטת שליטה טופוגרפית מלאה על ריכוזי האוכלוסייה בהם מתגוררים רוב תושבי המדינה ועל נמל התעופה היחיד שלה, ונמצאת בעמדה מצוינת לבתק אותה לשניים. זה לא אומר שלטריטוריות במחלוקת בדרך כלל אין חשיבות; לכולן יש חשיבות כזו או אחרת. אבל הוויתור על טריטוריה במחלוקת – קל וחומר על חלק ממנה – בדרך כלל לא מציב איום קיומי ממשי כל כך בפני המדינה שמתבקשת לוותר עליה. אולי יום אחד הממלכה המאוחדת תיפרד מסקוטלנד, אבל איש לא מעלה על דעתו תנועה בדלנית בדרום מזרח אנגליה, מסביב ללונדון. ארה"ב אולי תשחרר לחופשי את פוארטו ריקו, אבל היא לעולם לא תשלים עם בדלנות בוירג'יניה: היא תטביע את הארץ בדם כדי למנוע מזה לקרות, תרחיש שכבר התממש במלחמת האזרחים האמריקאית. במובן הזה, סיני, עזה ורמת הגולן הם חבלי ארץ חשובים, אבל הוויתור עליהם לא מעמיד בסכנה את *עצם קיומה* של ישראל; הוויתור על יהודה ושומרון כן.

בניגוד לטריטוריות אחרות במחלוקת – יהודה ושומרון חולשת על ה-heartland של מדינת ישראל

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בין מדינת ישראל לבין אוכלוסייה שיושבת בחבל ארץ שנמצא בעמדה גיאוגרפית מצוינת לאיים על עצם קיומה. אוכלוסייה זו מקיימת קשרים אתניים, דתיים ופוליטיים הדוקים מאד לכל המדינות באזור; ותושביהן של מדינות אלו משתעשעים באופן קבוע אבל מתבקש ברעיון של איחוד אזורי שמחייב את מחיקתה של ישראל. מכאן נובע שמדינת ישראל עשויה, בסבירות גבוהה, לעמוד גם בעתיד בפני איום ביטחוני מצד גורם חזק שמעבר לגבולותיה, שימצא ביהודה ושומרון אוכלוסייה אוהדת מאד למטרותיו, ועמדה גיאוגרפית מושלמת לצאת ממנה למתקפה. מכאן קל לראות כי האינטרס הביטחוני החשוב ביותר של ישראל הוא שליטה צבאית הדוקה על יהודה ושומרון, שמטרותיה הן צמצום עד למינימום של הקשרים בין האוכלוסייה הפלסטינית המקומית לגורמים עוינים בארצות אחרות, סיכול כל התחמשות או התבצרות שלה, והחזקתן של עמדות קלות להגנה, שמרחיקות כל כוח צבאי עוין מלב הארץ של ישראל ומהמותניים הצרות שלה.

אינטרס זה איננו מכתיב פתרון ספציפי כלשהו לסכסוך, וגם לא את המשך המצב הקיים. הוא מתיישב עם שורה של פתרונות מוצעים, ובכללם הקמת מדינה פלסטינית מפורזת באופן שמשמר בידי ישראל עמדות מפתח צבאיות ויכולת מעשית לפקח על היוצאים והנכנסים אליה. בפרט יש להדגיש, כי אינטרס זה משאיר בידי ישראל מגוון רחב מאד של אסטרטגיות אפשריות מול עזה, שמצבה הדמוגרפי והגיאוגרפי שונה לחלוטין מזה של יהודה ושומרון. עם זאת, הוא מראה כי וויתור ישראלי על שליטה צבאית ביהודה ושומרון – או הימצאות בעמדה בה השליטה הזו עשויה להישמט מידי ישראל בקלות – שקול להכנסת צווארה של מדינת ישראל לתוך הגיליוטינה, תוך הסתמכות על טוב ליבם של מי שיש להם אינטרס מובהק בהשמדתה.

לאמיר הידד: על הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

קרדיט: Rawpixel, depositphotos.com

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

קרדיט: קובי גדעון, לע"מ

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

האמין בהסכמים כמשקפי מציאות קיימת- דוד בן גוריון. קרדיט: הנס פין, לע"מ

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

סתירה בתפיסת ההסכם בין הצדדים: בגין וסאדאת באלכסנדריה. קרדיט: הרמן חנניה, לע"מ

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

להוציא מהמגרש עז, או שמא גמל? נוף של דובאי, האמירויות. Credit: Observer, depositphotos.com

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

ממנהיג אמיץ עם חזון, הפך אבו מאזן לדובי לא לא. קרדיט: לע"מ

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.

נוגדן לצדקנות: מדוע אני תומך ביום הזיכרון הישראלי-פלסטיני

יום הזיכרון המשותף, הישראלי-פלסטיני, הוא נוגדן לצדקנות הקטלנית שאוכלת בכל פה בשני הצדדים.

חולקים בכאב

הפוסט הזה, שנכתב ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יהיה ככל הנראה שנוי במחלוקת. נקודת הפתיחה שלו הם דבריה החשובים של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנפל במבצע צוק איתן. התפקיד שלנו, היא אומרת, הוא לא רק לכבד את הנופלים אלא גם לבדוק כיצד ניתן להציל את אלו שעדיין לא נפלו:

לקראת יום הזיכרון אני מבקשת מכם, מכולכם, אל תשקעו בסרטים עצובים על אהובינו שאינם. תשאירו את זה לנו. עבורכם יום הזיכרון צריך להיות יום מפחיד, לא יום עצוב. אל תשקעו בו בעצב על העבר אלא תתמלאו בפחד וביראה, וגם באחריות כלפי העתיד. כי כל אחד מכם יכול לעבור לצד שלנו. השכול הוא לא קדוש ולא צריך לתלות אותו על הקיר ולכבד אותו, אלא צריך לפעול כדי למנוע אותו.

דברים חדים, שיוצאים מהלב וחודרים אל הלב, אבל כאלה שלא נועדו ליצור סנסציה רגשית שעוברת וחולפת, אלא לקרוא לפעולה: לבדוק, ולמצות את כל האפשרויות לשמור על בטחונה של מדינת ישראל ללא מלחמות נוספות. ואם אין אפשרות להגיע כרגע לשלום, אז לנסות ולאתר הזדמנויות, ובינתיים – לצמצם את המלחמות כמה שיותר, ובעיקר – להימנע מסבבים מיותרים שלא מוסיפים לנו דבר מלבד חללים, ועוד יותר מכך מהתרחיש הגרוע ביותר האפשרי: מלחמות טוטליות ומשחקי סכום אפס. האסטרטג הבריטי הדגול סר באזיל לידל-הארט, שתורת הגישה העקיפה שלו היוותה השראה למנהיגי ישראל במלחמת העצמאות, כתב פעם בנושא זה:

אין בנמצא נוסחת פלא לשלום שניתן לרשום אותה בצורה ברורה וחד משמעית כמרשם של רופא, אך אפשר להתוות שורה של עצות מעשיות – עקרונות בסיסיים השאובים מניסיון הדורות: התעמק במלחמות העבר ולמד מההיסטוריה שלהן; היה חזק, במידת האפשר; בכל מקרה, שמור על קור רוח; התאזר בסבלנות אין קץ; אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים; חסן עצמך בפני שתי מחשבות תעתועים נפוצות והרות אסון, העלולות להמיט עליך שואה – מחשבת הניצחון והמחשבה שאי אפשר להגביל את המלחמה.

Image result for Liddell Hart
שורה של עצות מעשיות – סר באזיל לידל-הארט

כל אחד מההיגדים של לידל-הארט עמוק, מורכב, וקשה להבינו ללא הקשר. אולי נעסוק עוד בחלק מהם כאן בינשוף. כרגע, הייתי רוצה להתמקד בשלוש מעצותיו: "אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים." כל העצות הללו, עוסקות למעשה באמפתיה ליריב. אמפתיה לא במובן של הסכמה עם דרכו של היריב, ויתור על דרכנו שלנו או אפילו השוואה מוסרית בינינו לבינו, אלא בניסיון להבין כיצד נראה העולם דרך עיניו. לא רק להבין במובן המודיעיני של "דע את אויבך", או כדי לשגר קליפים מרשיעים מסוכות אבלים לתקשורת העולמית, אלא כדי להפנים את ההיגיון והרגשות שמנחים אותו. להבין איך נראה העולם מבעד לעיניה של אם שכולה פלסטינית, בין אם כזו שצוהלת על מות הקדושים של בנה בסוכת אבלים, ובין אם כזו שרוצה לסייע ולשים קץ למעגל הדמים והמלחמות בין העמים, בדיוק כמו מיכל קסטן קידר.

וכאן אני מגיע לטקס הזיכרון האלטרנטיבי המושמץ כל כך. מידי שנה, מכנסים ארגון לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות מאות רבות של ישראלים, ביניהם משפחות שכולות, נכי צה"ל וותיקי מלחמה, עם פלסטינים רבים לא פחות שאיבדו את קרובי משפחתם בסכסוך. הם מנסים לזכור ביחד, להתאבל ביחד, ובעיקר – לבנות גשרים שיסייעו אולי למנוע, לעכב או לרכך את המלחמה הבאה, כדי שמשפחת השכול לא תתרחב. השנה, בגלל פיגוע דקירה של נער מעורער בנפשו בתל אביב, חסם משרד הביטחון את כניסתן של המשפחות הפלסטיניות, וטקס מקביל נערך בבית ג'אלה. דבר זה לא מנע, כמובן, מפעילי להב"ה להשתולל בכניסה ולקלל את המשתתפים הישראלים, לרבות הלוחמים והמשפחות השכולות שביניהם.

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני (שנת 2020)

נגד הטקס הזה עלו טענות רבות ושונות. פעילים בשמאל הרדיקלי, כמו לילך בן דוד, האשימו אותו ב"נורמליזציה של הכיבוש דרך הזיכרון". כל עוד כיבושן של האדמות הפלסטיניות נמשך, היא טענה, אין מקום להשוואה, לאמפתיה או לסימפתיה בין כובש לנכבש. דבר זה מפריע לדיכוטומיה הילדותית בין טוב ובין רוע, בין קורבן לבין מקרבן, שעומדת ביסוד האקטיביזם הפוליטי שלה ושל דומיה. מימין, כתב מרצה המכנה עצמו "מלכיאל זוארץ" כי הדבר דומה לטקס יום שואה משותף לניצולים ולותיקי הס"ס. לזוארץ ראוי להזכיר את דבריו של מנחם בגין בעניין הזה: עם הערבים, כמו עם הבריטים בשעתו, היתה ויש לנו מלחמה – מלחמה מלוכלכת שכוללת גם טרור והרג אזרחים. במלחמת העולם השנייה היתה השמדה. הדבר המשותף לזוארץ ולבן דוד הוא בדיוק אותה הצדקנות שלידל-הארט הרתיע מפניה: ההתעקשות לראות את המציאות אך ורק דרך העיניים של הצד שלך, להפוך אותה למחזה מוסר ולפשט את מורכבותה לדיכוטומיה של "רע" ו"טוב", "כובש ונכבש", "מחבלים" ו"חיילים", "נאצים" ו"קורבנות שואה".

אבל היכולת להבין את המצוקה של הצד השני, את הכאב שלו ואת השכול שלו, להחליף מדי פעם את המשקפיים שלנו באלו שלו – זו בדיוק העצה שלידל-הארט נותן לנו; עצה שטובה הן כדי להתכונן למלחמות אין ברירה, הן כדי לרכך אותן ובמיוחד כדי למנוע אותן. היא מנחה אותנו להבין שמה שנראה ככיבוש רומס וחסר הצדקה עבור הפלסטינים, הוא – בצדק או שלא בצדק – הגנה על הבית או שמירה על חלקי מולדת עבור רוב הישראלים. ומה שנראה כטרור חסר הבחנה לישראלים הוא – בצדק או שלא בצדק – מאבק עצמאות עבור רוב הפלסטינים.

כי הפתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם יגיע, יהיה בסופו של דבר פתרון פוליטי. אבל בדרך הארוכה שמובילה לשם, כל גשר שנבנה בין הצדדים, כל צעד, כל שיפור, כל אדם שמתרפא ממחלת הצדקנות והטהרנות, עשוי לרכך אותו ולחסוך קורבנות. דוקרים פוטנציאליים שיחזירו את הסכין אל הנדן בטרם נשלפה, אזרחים בגדה המערבית שידווחו על פיגוע פוטנציאלי למנגנוני הביטחון הפלסטינים ויצילו חיי עשרות, חיילים שיתנהגו באופן הומאני ומכבד במחסומים, קצינים שינסו להקל על הסבל שגורם הכיבוש, לסייע לחקלאים ולרועים פלסטינים במצוקה – כל אלו עשויים להיות תוצאה של גשרים שנבנים בהתמדה ובסבלנות סיזיפית בין בני אדם משני הצדדים. ואת ההזדהות ההדדית הזאת, יוצר בין היתר גם טקס הזיכרון המשותף.

אני מבין לחלוטין את אלו, בני משפחות שכולות וכאלו שאינם, שלא מעוניינים באמפתיה כזאת ביום הזיכרון; כאלו שביום כל כך קשה, מעוניינים להיות אך ורק בצד שלנו, ולהתייחד עם הנופלים והחללים של ישראל ולא של אויביה. כאלו שלא מוכנים לשום השוואה שהיא בין "חיילים" לבין "מחבלים". בניגוד למה שמקובל לחשוב, רבים מהפלסטינים המשתתפים בטקס אינם קרובי משפחה של מחבלים דווקא, אלא גם של אנשים שנהרגו בחילופי אש, בטעויות צבאיות למיניהן, או במחאות אלימות ולא אלימות. יש ביניהם גם קרובי משפחה של מחבלים – כאלו שנהרגו בקרב עם חיילים, וכאלו שניסו או הצליחו להרוג אזרחים. טרור, תמיד נתעב מנקודת ראותנו שלנו, היה חלק בלתי נפרד מהמאבק הפלסטיני – ולא רק ממנו, אלא ממאבקן של תנועות גרילה באשר הן. יש גם לשער שהמחבלים הנתעבים ביותר, אלו שחדורים בשנאה יוקדת וביצעו את הפיגועים האכזריים ביותר, ממילא לא יגיעו לטקס שכזה. משום שהזדהות עם חיילי צה"ל הנופלים – ששייכים בעיניהם לצבא כיבוש מדכא, הורג ורומס – הופך את יום הזיכרון המשותף לקשה עבור פלסטינים בדיוק כפי שהוא קשה עבור ישראלים.

ודווקא משום כך, יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני כל כך חשוב.

הכביש העוקף: ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. החוויה היתה מדהימה, הנופים מרהיבי עין והמפגש מרתק, אבל הדיאלוג הישראלי-פלסטיני הותיר כמה שאלות חשובות פתוחות. כשצדדים יריבים נפגשים, כיצד עובדת דינמיקה של התקרבות ושכנוע, ומה ההבדל בין טיול לבין מפגש הידברות רשמי יותר? כיצד אפשר להשתמש באסטרטגיה הידועה כ"גישה עקיפה" כשאתה רוצה להשפיע על אדם אחר? ינשוף פוליטי-מדיני על ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע.

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. המיזם המשובח הזה, שמאורגן ומתוכנן בידי קבוצת טיול-ריחלה, נועד להפגיש ישראלים ופלסטינים באופן לא רשמי במסגרת תיירותית. קבוצה מעורבת של ישראלים וישראליות, פלסטינאים ופלסטינאיות מטיילים ביחד, בגדה המערבית ובשטחי הקו הירוק לסירוגין, כדי להכיר אחד את השני ואת הארץ. בניגוד למפגשים מסורתיים של ישראלים ופלסטינים, שנועדו אך ורק למטרה פוליטית, טיול-ריחלה אינו מגביל את עצמו ל"שמאלנים מקצועיים" משני הצדדים. לכן, ההנהלה לא מסננת משתתפים על רקע פוליטי. בטיולים השתתפו בעבר תומכי חמאס ופתח, ישראלים ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תושבי הקו הירוק ומתנחלים, שרוצים לטייל ולהכיר את הצד השני בלי תנאים פוליטיים מחייבים. ההתרשמות שלי היתה גם שהמשתתפים משני הצדדים מגוונים מאד גם מבחינה סוציו-אקונומית, דבר שמוסיף כמובן לעניין שבמפגש.

הטיול הנוכחי היה מרתק, והוא נמשך יומיים: היינו באתר הארכיאולוגי של סבסטיה, ביקרנו ואכלנו בכפרים פלסטינים, ראינו נוף מדהים של הרי השומרון ונסענו (באישור הצבא) בכבישים פלסטיניים שאסורים בדרך כלל לאזרחים ישראלים. בסוף היום הראשון בילינו בשכונה השומרונית על הר גריזים (קריית לוזה), שוחחנו עם כהן שומרוני ועלינו לתצפית יפיפייה על שכם וההרים שמסביבה. ביום השני נסענו ליהודה, והגענו לכנסיית המולד בבית לחם ולמחנה הפליטים עאידה. הנסיעה בחלק מהכבישים היתה חוויה מלמדת ועצובה בו זמנית, שהעידה על ההצקות הקטנות אך הקטלניות של שלטונות הכיבוש הצבאי. הכביש היחיד שמחבר בין דרום לצפון הגדה המערבית נמצא, למשל, בשטח C – דרך מפותלת, חשוכה ומסוכנת, ולפלסטינים אין סמכות לשפץ את הכביש או להתקין פנסי תאורה בלי אישור שלעולם לא ניתן. מכיוון שהסמכות על האזור נמצאת בידי ישראל, והיא, אפעס, לא מתעניינת בנתיב שעוברים בו רק פלסטינים – הכביש נותר משובש ומסוכן. המצב גרוע אפילו יותר בשטחי הפקר כמו עזריה ומחנה הפליטים שועאפט בסביבות ירושלים: השוטרים הפלסטינים לא יכולים להיכנס בגלל שמדובר בשטח בשליטה ישראלית, ומשטרת ישראל כמעט ולא נכנסת מחשש פגיעה. כך, הופכות אותן השכונות לגן עדן לפושעים וסוחרי סמים מכל הסוגים.

המפגש בין ישראלים ופלסטינים היה מרתק לא פחות, הן ברמה האנושית והן ברמה הפוליטית. החוויה היתה, מן הסתם, מגוונת לאנשים שונים בקבוצה. בצד הישראלי, אני די בטוח שהמשתתפים שדיעותיהם שמאלניות יותר, קיבלו אותה באופן שונה מאד מהמשתתפים הימנים, הדתיים או החרדים. אבל כולם, לפי מה שראיתי, יצאו עם תחושה של התקרבות ברמה האישית, ובמקרים רבים אפילו ברמה הפוליטית-אידיאולוגית. אחת המשתתפות, אישה מרמאללה, שדחקה קודם לכן במדריכים הפלסטינים לספר יותר לישראלים על "השהידים מעזה", אמרה בשיחת הסיכום שהגיעה למסקנה ש"גם הפלסטינים צריכים להקשיב יותר ולוותר יותר במהלך המשא ומתן". חלק מהמשתתפים מהימין אמרו גם הם שלמדו דברים חדשים ורבים על מצוקת הפלסטינים, והודו שיש לשנות ולתקן את ההתנהלות הישראלית בשטחים.

אך לתצפית הזאת יש להוסיף שתי אבחנות מעניינות וחשובות. ראשית, ככל שהנושא היה קונקרטי וקרוב יותר לרמה האנושית, כך ההשפעה של המשתתפים (ישראלים ופלסטינים) זה על זה היתה גדולה ומשמעותית יותר. מנגד, ככל שהנושא היה יותר מופשט וקרוב לנראטיב ותפיסת ההיסטוריה ה"גדולה" – כך מידת השכנוע ההדדי היתה קטנה ושולית יותר, אם התקיימה בכלל. מבחינת עמדות בסיסיות, כל אחד נשאר בעמדתו. שנית, גם כאשר היה שכנוע והשפעה הדדית, הם לרוב היו בהשהייה. כלומר, לא היה ניתן לראות אותם מיד במהלך שיחה אחת. האבחנות הללו, שתיהן, קשורות לעקרונות בסיסיים מאד באומנות השכנוע שכדאי לתת עליהם את הדעת.

כדי להבהיר, חשוב לומר שאני לא מגיע לנושא הזה בגישה מתנשאת של אמת שצריך להחדיר למי מהצדדים. המשתתפים – ימנים ושמאלנים, יהודים ופלסטינים – היו כולם אנשים חושבים עם ניסיון חיים. "אומנות השכנוע" במובנה הנכון היא לעולם לא חד צדדית, אלא תהליך של השפעה הדדית. מי שנכנס לשיחה רצינית כמטיף בשער שתפקידו לשכנע בלבד, לא יהיה אפקטיבי. הקשבה אמיתית ושכנוע יעיל כרוכים כמעט תמיד בפתיחות, ובנכונות לקבל במקרה הצורך חלק מטענות הצד השני. אבל מצד שני, לא מדובר גם בתהליך שוויוני אלא בתחרות. כשאנחנו מדברים על דיאלוג ושכנוע, כל צד מעוניין להסיט את הצד השני כמה שיותר לכיוון העמדה שלו.

כאן, כדאי להיעזר באבחנותיו של סר באזיל לידל-הארט, ההוגה הנודע של "הגישה העקיפה לאסטרטגיה" שעל תובנותיו הצבאיות כתבתי כבר בעבר בינשוף. בספרו, למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה, כותב לידל-הארט שאת הגישה העקיפה יש ליישם גם כאשר אנחנו מנסים לשכנע אנשים. מי שרוצה לריב ולהתעמת בלי שום תועלת, יוכל לתקוף את העמדה של הצד השני ישירות. אבל מלבד התענוג הרגעי שבהתנגחות ותחושת הצדק העילאית שבה, אין בכך כל תועלת.

Image result for Liddle heart

סר באזיל לידל-הארט

במקום זאת, כאשר מנסים לשכנע, יש "לעקוף" את הגישה של הצד השני; לא להתעמת ולתקוף את ערכי הליבה החשובים לו, במיוחד (וזו תוספת שלי) יש להימנע מלתקוף ערכים שקשורים לעצם הזהות שלו. במצבים כאלה, אנשים, אלא אם הם פתוחים באופן חריג, נוטים להיאטם ולהפסיק להקשיב. במקום זאת, צריך לגלות אמפתיה לערכי הליבה, ולתקוף בעדינות ערכים חשובים פחות, לחשוף סתירות ביניהם לבין ערכי הליבה, להעלות שיקולים פרקטיים, ולבסוף – לבקש מהיריב אמפתיה למצב שלך מתוך התחשבות בערכי הליבה שלו עצמו. למשל, יש היסטוריונים שטענו שחלק מההצלחה של מרטין לותר קינג נבעה מכך, שהוא פנה לציבור הלבן בארצות הברית בשם ערכים נוצריים שהיו מקובלים גם עליו. לעומת זאת, אותם שחורים קיצוניים שדחו את ערכי המיינסטרים לחלוטין לא השיגו השפעה דומה. ניתן לחשוב על השקפת עולם כמו רשת של מוצבים הקשורים אחד לשני בתעלות וחפירות, מהם מבוצרים יותר ומהם מבוצרים פחות. כמו שיודע כל אסטרטג, התקפה ישירה על עמדה מבוצרת היא בדרך כלל טירוף. לעומת זאת, חדירה לעמדה מבוצרת פחות מכיוון לא צפוי תוכל להוביל לזעזוע של המערכת, ארגון מחדש של רשת הדעות ובמקרים נדירים אפילו לתמורה משמעותית.

בהקשר שלנו, מי שינסה למוטט את הנראטיב של הצד השני, למשל – לשכנע פלסטינים בצדקת הציונות או בכך שאין דבר כזה זכות שיבה, יתקל בדרך כלל בקיר. מי שיעבוד בדרכים עקיפות יותר, יוכל להגיע להסכמות פרקטיות אבל בסופו של דבר גם פוליטיות. בטיול למשל, ראיתי שיהודים שדיברו על בעיית הפליטים היהודים מאירופה או ממדינות ערב זכו למידה לא מבוטלת של אמפתיה והקשבה מהפלסטינים שבקבוצה. באותה מידה, פלסטינים שינסו לשכנע ישראלים מהשורה שהציונות היא תנועה גזענית וקולוניאליסטית יבזבזו את זמנם. שיחה על העוול שנובע מפרקטיקות הכיבוש, וגם בזה נוכחתי, עשוי להוביל לתוצאה טובה יותר. טיול ריחלה בכללותו היה תרגיל מעניין בגישה עקיפה, בדיוק משום שהוא היה מסגרת לא פוליטית. כשאנשים נמצאים בדיון פוליטי "רשמי", הם נוטים להפוך לשגרירים של העם שלהם ולהתבצר בעמדות הבסיס. כשהם נמצאים במסגרת כיפית ורגועה יותר, ושיחות מתרחשות בדרך אגב, ההגנות נוטות להיות פחות חזקות וההתקרבות – יעילה ומהירה יותר.

aida

כוחם של ערכי ליבה וזהות: מפתח זכות השיבה בשער למחנה הפליטים עאידה. על המפתח כתוב "לא למכירה" בערבית ובאנגלית.

וכאן אני עובר לעיקרון חשוב נוסף ואחרון. אחת הטעויות העיקריות של אנשים שמנסים לשכנע יריבים פוליטיים או לאומיים, היא הציפייה המובנת, אך הלא ריאלית, שהצד השני יודה בטעותו וישתכנע מול עיניך. אנשים בדרך כלל לא ממהרים להשתכנע, גם משום שעמדות לא משתנות בקלות, וגם מפני שרוב בני האדם לא ששים להודות בטעות בפומבי ולעיתים קרובות אף רואים בכך השפלה. השינוי, אם בכלל, מתרחש בהדרגה אחרי שהשיחה הסתיימה והצדדים לויכוח נפרדו. לפעמים הוא אפילו לא נראה לעין, ומבשיל לתמורה משמעותית רק בעקבות חוויות דומות אחרות שמתרחשות לאורך זמן. התהליך יכול כמובן להתנהל גם בכיוון ההפוך: ראיתי מספיק מפגשים ישראלים-פלסטינאים שהסתיימו באווירה טובה ואפילו בהתרוממות רוח, שנמחקה כמעט לחלוטין במלחמת עזה התורנית שפרצה לאחר מכן. אך בכל מקרה, דיאלוג כמעט תמיד מותיר אחריו עקבות. זו ריצת מרתון ארוכה, שדורשת סבלנות ואורך רוח. אם בצומת הבאה שתצריך התייחסות אל הצד השני – מפגש במחסום, מצב חירום אקראי בישראל או בגדה המערבית – החוויות שנוצרו בדיאלוג יטו את ההחלטות המהירות והאינסטינקטיביות לכיוון חיובי יותר, מדובר בקלף חשוב שיוכל לשנות או להציל חיי אדם. אם נוכל להשיג יתרון מסויים, עוד מוצב, עוד כמה מטרים של קרקע מול כוחות השנאה, ההפרדה וההיבדלות החזקים בחברה הישראלית והפלסטינית, עשינו בלי ספק את שלנו. הדיאלוג יכול לסייע, לרכך, לעדן, ולתרום לפתרון הבעיות, אבל ידיו קצרו מלשנות את המשחק כולו. הפתרון לבעיות הגדולות בין ישראלים לפלסטינים חייב בסופו של יום להיות ברמה הפוליטית.

הדונלד ואני: מה טראמפ יעשה למזרח התיכון?

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, העולם נכנס לתקופה ממושכת של אי וודאות. עמדותיו של הנשיא הנבחר בנושא הישראלי-פלסטיני, ובסדרת נושאים חשובים אחרים במדיניות החוץ, קבורות תחת הצהרות שונות וסותרות, המשתנות מדי יום. אבל האמת היא, שדונלד טראמפ אינו מונחה בידי עמדות אידיאולוגיות מוצקות, יהיו אשר יהיו, אלא בידי משהו אחר. מי שיבין את הקוד וידע איך לסובב את המפתח, יוכל לנצל את מצב העניינים החדש לטובתו. מי שלא – עלול להירמס.

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, אי אפשר היה לפספס את צהלות השמחה, הדיצה והגיל בימין הישראלי. גוייתה של המפלגה הדמוקרטית טרם הספיקה להתקרר, וכבר רץ לו השר נפתלי בנט לפייסבוק, וכתב שעם הממשל החדש והידידותי, הגיעה העת לתת גט כריתות לפתרון שתי המדינות. אורן חזן מיהר להצטלם עם שיער כתום, והכריז שנפתח עידן חדש והוא דונלד טראמפ הישראלי. הציפיות בשורות הימין היו כה גבוהות, עד שאפילו פוליטיקאים בכירים מהקואליציה התרו באנשיהם להמתין ולא להקדים לפצוח בריקודים, כי אי אפשר לדעת מה יהיו עמדות הנשיא החדש בטרם נכנס לתפקידו. נכון אמנם שדונלד טראמפ שיבח את ישראל וגם את ההתנחלויות, אבל מצד שני אמר גם שיהיה נייטרלי וינסה "לסגור עסקה" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האמת היא שדונלד טראמפ, כמו יאיר לפיד בשעתו, הוא פוליטיקאי פוסט-מודרני. ל"עמדות" שלו, בפני עצמן, אין חשיבות גדולה מדי. יש מספר מצומצם של נושאים שמעניינים אותו, או לפחות את התומכים שלו, באופן מיוחד. חלקם סמליים, זהותיים או רגשיים: בעיטה בממסד, או זלזול בתרבות הפוליטיקלי-קורקט. את זה אפשר לעשות, כפי שהוכיח טראמפ במהלך הקמפיין, גם כשאתה סותר את עצמך בלי הפסק. די להיראות גס רוח ואותנטי. ישנם גם נושאים מהותיים יותר, שבהם ניתן לגלות עקביות מסויימת, למשל מלחמה בהגירה הלא חוקית, חוק וסדר או השקעה מסיבית בתשתיות. אפילו כאן, דרך אגב, טראמפ ייאלץ להתחשב בעמדותיו של הקונגרס, שרובו מורכב מרפובליקאים שמרנים מהסוג הישן.

בתחום מדיניות החוץ, אם נוציא לרגע מהחשבון את האהדה הבלתי מוסתרת לפוטין ודיקטטורים אחרים, אין טראמפ עמדות עקביות, ובפרט לא בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי מחד הוא אמר שישמח "לסגור עסקה" בין ישראל לפלסטינים, ושארצות הברית צריכה "לשמור על נייטרליות", ומאידך הכריז על עצמו כפרו-ישראלי, הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים והביע תמיכה בבנייה בהתנחלויות. אי אפשר לרבע את המעגל הזה, ואין טעם גם לנסות. לכן מצחיק לקרוא את שלל הכותבים הימנים באתר מידה ודומיו, שחוגגים את ניצחון טראמפ כישועה של הימין הישראלי, ואת נפתלי בנט שחושב שזו הזדמנות מצויינת להתנער מפתרון שתי המדינות. אפילו משמאל היו קולות שניסו לדמיין שהנשיא הנבחר הוא בעצם לטובתם. אבל כל מי שינסה לגלות את האידיאולוגיה ה"אמיתית" של טראמפ בנושא המזרח התיכון יתאכזב. טועים באותה מידה אלו שחושבים שההתנהגות של הנשיא הנבחר אקראית וגחמנית לחלוטין, אם כי התנהלותו עלולה להטעות אנשים לכיוון הזה. בפועל, בחינה מעמיקה של התבטאויותיו ומעשיו של דונלד טראמפ, לאורך הקריירה שלו, מצביעה על מספר קווים מנחים – לא אידיאולוגיים אמנם, אבל בכל זאת ברורים למדי.

אחד מהקווים המנחים האלה, הוא השאיפה של טראמפ לתהילה; רצוי מהירה וזולה. הביטו בבניינים הראוותניים שהוא רכש או הרים בכל פינה בערים הגדולות של ארצות הברית, ובכתובות הענקיות והמוזהבות של "טראמפ" החקוקות עליהם; בבית הדואר ההיסטורי, מגדל מפואר ומצועצע במיוחד, שהוא קנה בוושינגטון, מאות מטרים מהבית הלבן, שגם עליו מתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה; בתוכניות הריאליטי שהנחה ובאינספור הפרובוקציות והשערוריות התקשורתיות לאורך כל הקריירה שלו. אחד מהחברים היותר ציניים שלי בארצות הברית העיר פעם, שטראמפ יכול להיות נשיא לא רע בכלל מבחינת השקעה בתשתיות בארצות הברית. פשוט צריך לומר לו שעל כל גשר, מחלף או מסילת רכבת שיבנה יתנוסס השם "טראמפ".

אפשר להניח בוודאות לא רעה בכלל, שאותם העקרונות ינחו את נשיא ארצות הברית החדש גם במדיניות החוץ. אחד מהדברים העקביים הבודדים שאמר בנושא, למשל, הוא שימנע מפרוייקטים של "בניין אומה" – אותן הפלישות הצבאיות שמלוות בכיבוש ארוך ובבנייה של מוסדות במדינה החרבה, בדרך כלל תוך מלחמה מתמידה במרד וטרור. הניסיון של הפלישה לעיראק הוכיח, הרי, שפרוייקטים כאלו זוללים כסף, מתמשכים עד אין קץ וגוררים את הנשיא והממשל בבוץ חסר תהילה. באותה מידה, טראמפ יימנע גם מכל צעד אחר שיידרוש השקעה מרובת שנים בלי פירות תדמיתיים נראים לעין. הממשל בראשותו, יש להניח, לא יגבש אסטרטגיה ארוכת טווח, במזרח התיכון או במקומות אחרים, אלא ינסה לקצור פירות ולגזור קופונים מהירים בכל פעם שיזהה הזדמנות.

לפיכך, כל הגורמים הפוליטיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – הימין המתנחלי, ממשלת ישראל, השמאל הציוני וכמובן הפלסטינים עצמם – לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, או להניח מראש שהממשל החדש יהיה בעדם או נגדם. זאת מפני שלעמדות שהובאו בעבר בנושא הזה אין חשיבות אמיתית. סביר להניח שממסד מדיניות החוץ הותיק, שכולל גם רפובליקאים ממוסדים, יינסה להמשיך את המדיניות האמריקאית פחות או יותר כפי שהיא. טראמפ והאנשים שסביבו, לעומת זאת, יתורו באופן מתמיד אחרי הזדמנויות ל"עיסקאות", "גזירת סרטים" וכל דבר אחר שיביא תהילה וכותרות, ובו בזמן יתרחקו מכל צעד שמצריך השקעה מרובה וכפויית טובה. אם הנשיא ואנשיו יצליחו לגבור בעניין זה על הממסד הישן, הצדדים בסכסוך יצטרכו ללמוד לחיות במציאות מתמידה של חוסר וודאות. בתקופות של תרדמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ייתכן שוושינגטון לא תתעניין בכלל. ואז, ברגע של משבר או הזדמנות, טראמפ עשוי להיכנס לכאן בכל הכוח ולנסות לכפות את רצונו על הצדדים בלי לקבל "לא" כתשובה.

בסופו של דבר, שחקנים פוליטיים אזוריים שרוצים לרתום את הנשיא החדש לצידם צריכים ליצור קשרים אישיים מצויינים עם טראמפ עצמו (ובכך לישראל יש יתרון טבעי). אבל מעל הכל, עליהם לדעת ליצור משברים יזומים ומבוקרים, ובמיוחד הזדמנויות פוליטיות, שימשכו את תשומת הלב של הנשיא ויעניקו לו הזדמנויות "להציל את המצב" ולזכות בתהילה. מלחמות קטנות אך רועשות שעולות לכותרות הראשיות בתקשורת העולמית, בעיקר כאלו שקשורות לירושלים, או להבדיל – יוזמות שלום ראוותניות ורעשניות שיגמרו לנשיא לחשוב שהוא יכול "לסגור עסקה", יכולים להיות מהלכים משני משחק.

המזרח התיכון הוא כמובן דוגמא אחת בלבד. המערכת הפוליטית העולמית נכנסת לעידן של אי הוודאות. מי שיצליח לרכב על הגלים הגבוהים ולהתרגל לעולם פרוע ובלתי יציב, יצליח. מי שלא – עלול להירמס.

דוקטרינת פח הזבל: מה בין פייגלין לאלוף יאיר גולן?

הייתם מאמינים שמשה פייגלין יואשם ב"התרפסות" לשמאל? ומה הקשר לסערה עקב דבריו האמיצים של האלוף יאיר גולן? ינשוף פוליטי-מדיני על פחי זבל, סמולנים והאויב החמקמק שבגללו, רק בגללו, אנחנו אף פעם לא מנצחים.

Photo by Steve Johnson on Pexels.com

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,

אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?

אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.

ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?

אם כי

יש לשער

שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר.

עוזי וייל, במחשבה שנייה

בשעות האחרונות, מתרחשת תופעה מעניינת בפיד הפייסבוק של משה פייגלין, הפוליטיקאי הצבעוני מהימין הקיצוני. פייגלין, יאמר לזכותו, תמיד היה אחד מההוגים המקוריים והמעמיקים ביותר בימין הדתי, חרף בורות היסטורית ודבקות במיתוסים מעוורים. בהתאם לשם מפלגתו החדשה, "זהות", פייגלין אוהב לסכם את משנתו במילים "זהות, משמעות וחירות". הוא סבור שהבעיה של הימין היא בהיעדר זהות יהודית ואמונה בייעוד המיסטי של עם ישראל ובצדקת דרכו, ולפיכך הוא נדון להמשיך ולדשדש בנתיבים שחצב כבר השמאל. מי שמבין באמת את זהותו של עם ישראל, מטעים פייגלין, יכבוש בשמחה ובצהלה את ארץ ישראל, יעודד את הגירת ה"אויב" וממילא ישכנע גם את העולם בצדקתו. ומשום שהזהות היהודית, כפי שרואה אותה פייגלין, קשורה באופן הדוק לרעיון החירות (האדם כפוף לאלוהים בלבד), הרי שיהודים אמיתיים יתמכו גם בחברה ליברלית ובכלכלה חופשית.

משה פייגלין. Credit: Ckaelmi, CC-BY-SA 4.0

פייגלין טוען גם שמי שבטוח בזהותו, לא יבסס אותה על לעומתיות כלפי ערבים או שמאלנים. כדי להדגים את העיקרון היפה הזה, פרסם מנהיג מפלגת זהות פוסט מחוייך בפייסבוק: צילום של פעיליו מחובקים עם פעילים של שלום עכשיו. הוא לא ציפה לתגובות. בתוך דקות, התמלא הפיד של מפלגת זהות בתשפוכות של זעם, סלידה ואפילו שטנה. מסתבר שאפילו הפוליטיקאי שנמצא בקצה הימני של הימין, אינו חסין מגל הטרלול שעובר עלינו בימים אלו, אם הוא מגלה מקוריות מחשבתית או סוטה ממגמת הדמוניזציה המתמדת של אויבי העם המתרבים והולכים. לשווא ניסה פייגלין להסביר שהשמאל אמנם טועה ומטעה, עובד עבור אינטרסים זרים ומחזיק באידיאולוגיה הרסנית ומסוכנת, אבל בכל זאת הוא חלק מהעם ומהחברה. הוא אפילו מיהר לפרסם סרטון מפוחד משהו, בו תיאר את כל הישגיו וזכויותיו הרבות – כיצד זרק חברי כנסת ערבים מהמליאה, דרש לעודד את הגירתם מהארץ, סירב להשתמש במילה "פלסטיני" ותבע לבטל את הסכמי אוסלו. לא ממש עזר לו. התגובה של אחד מתומכיו מרתקת ומלמדת לא מעט בהקשר הזה:

פייגלין אל תלך עם הראש בקיר, אנחנו הקהל שלך ואנחנו לא מרגישים בנוח עם תמונות כאלה אז פשוט תפסיק עם זה וזהו!!! תאמין לי שכולנו מבינים את המסר שאתה רוצה להעביר אבל לא תצליח לחנך אותנו לחשוב בדיוק כמוך, למה זה טוב התמונה הזאת???? סתם עוד ועוד קולות ילכו לפחח ובשביל מה? בשביל שלום עכשיו??? בשביל שלום עכשיו אתה רוצה לאבד קולות??? לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו, הסיבה שנמאס לנו מהליכוד ומבנט היא כי גם הם מסוגלים להצטלם עם שלום עכשיו ואפילו יותר גרוע מזה, ביבי לחץ ידיים עם רב המרצחים ערפאת!!!! אנחנו לא רוצים לראות יותר תמונות הם כאלה שפועלים נגד הצבא שלנו ונגד המדינה שלנו, אני אנסח זאת הכי פשוט שיש, כל מי שמכנה את יום העצמאות שלנו כ"יום הנכבה" לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת, יהודי או ערבי או נוצרי.

"לפעמים צריך ללכת עם הזרם" – תמונת אילוסטרציה. Photo by Pixabay on Pexels.com

שימו לב למילים שהדגשתי: "לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו". ומה רוצה "הזרם"? אי אפשר הרי לחשוד בפייגלין שהוא מוכן להתפשר עם המיינסטרים בנוגע לסטטוס קוו בגדה המערבית, השמאל, בית המשפט העליון או הציבור הערבי. הוא גם היה אחד מהתומכים הקולניים ביותר של אלאור עזריה, החייל החשוד ברצח מחבל מנוטרל. מה ש"הזרם רוצה", בהקשר הזה, היא דמוניזציה מוחלטת של ה"סמולני", ש"לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת". פייגלין הוא לא הפוליטיקאי היחיד מהימין הדתי שטעם מנחת זרועם של טוקבקיסטים כי העז לחרוג ממקהלת השנאה הרגילה. גם נפתלי בנט ספג לא מעט, כשגיבה את רשויות האכיפה בחקירת הרצח בדומא, או כשהעז לומר שגם הערבים הם אזרחים שווי זכויות. מה קורה כאן? מדובר למעשה בשילוב של שני תהליכים.

ראשית כל, יש כאן תופעה שאני נוהג לכנות "תסמונת פח הזבל". כל חברה כמעט מגדירה לעצמה "פחי זבל" – קטגוריות שמי שנכנס אליהן אינו לגיטימי ולפיכך אינו כשיר להשתתף בדיון. באוניברסיטאות באירופה וארצות הברית, או בחוגים חברתיים ליברליים אחרים, "גזענות" ו"הומופוביה" הם פחי זבל כאלו. בישראל, פח הזבל המשמעותי ביותר הוא "אנטי-ציונות" (אלא אם אתה נכנס לנישה המוגבלת של הערבי המגניב, ואז מוקצה לך מקום בשולי השולחן). פחי זבל אינם פסולים בפני עצמם, כי ברור שישנן תופעות שלא צריך לתת להן לגיטימציה. מעטים, למשל, ירצו לנהל דיונים עם מכחישי שואה, נאצים או תומכים ברצח עם. הבעיה עם פחי זבל, היא שיש פיתוי עצום להרחיב אותם. כשאתה מתקשה להתמודד מול יריב פוליטי, מה פשוט יותר מאשר להכניס אותו לקטגוריה לא לגיטימית כלשהי, ובכך להדיר אותו מהדיון? כך, פחי הזבל הולכים ומתרחבים עם הזמן. בתרבות הפוטיקלי-קורקט האמריקאית, שדיברנו עליה לא מעט כאן בינשוף, קיימת נטייה בלתי נשלטת להגדיר כ"גזענות", "סקסיזם" או "הומופוביה" (שלושת פחי הזבל העיקריים) אפילו עמדות שבעבר נחשבו ללגיטימיות לחלוטין, ואפילו אנשים שהשתתפו במאבקים אנטי-גזעניים בעבר, בכל פעם שהם חולקים על איזו דוגמה צדקנית, מרגיזים איזה מקופח מקצועי או מרהיבים עוז לבקר קבוצות מיעוט כאלו ואחרות. בישראל, פח הזבל של ה"אנטי-ציונות", ששינה מתישהו כותרת "לסמול", גדל אף הוא במהירות. כאן, התהליך הטבעי של הרחבת פח הזבל משתלב עם רעה חולה אחרת, שקשורה באופן ספציפי למצב הישראלי: ניסיון נואש למצוא שעיר לעזאזל חדש מדי שבוע.

678356301000100490582no
אנטי-ציונות כפח הזבל הגדול – כרזת תעמולה של אם תרצו

ישראל, ובמיוחד מאז כשלונו של הסכם אוסלו, תקועה במצב של "לא לבלוע ולא להקיא" עם הכיבוש הצבאי בשטחים. היא לא מצליחה להגיע להסדר עם הפלסטינים, כפי שמציע השמאל, וגם לא לספח את השטחים ולהפוך אותם לחלק מישראל, לפי עמדת הימין הדתי-מתנחלי. בניגוד לעבר, היא גם לא מצליחה להכריע את אויביה, בין אם מדובר בחמאס, חיזבאללה או ארגוני טרור אחרים – ובוודאי שלא להגיע לתוצאה ברורה בעימות הרציני יותר מול איראן. למרות שתנועת החרם הבינלאומית אינה מסכנת באמת את ישראל, ולא תוכל לאלץ אותה להפסיק את הכיבוש, התחזקותה האיטית (והפמפום התקשורתי האינסופי) מגבירים אף הם את תחושת המחנק והמיאוס מהסטטוס-קוו. אנשים רוצים הכרעה, והכרעה אין. הממשלות השונות אינן מסוגלות לבלוע או לפלוט את הגוש בגרון. סיסמאות נוסח "תנו לצה"ל לנצח" מניחות שחוסר ההכרעה מגיע עקב מחסום, שתמיד מיוחס לאויב נסתר כלשהו שבולם את כוחותינו האמיצים.

            מפלגת העבודה, שהקפידה בעבר לזחול לממשלות אחדות למיניהן, שימשה באופן מסורתי כבוגי-מן נוח להאשמות מהסוג הזה. עדיין זכור לי איזה מפקד בצבא, שנהג לומר לנו אחרי כל פיגוע ששרון היה ממגר את הטרור תוך כמה ימים, "אם פרס לא היה בולם אותו". אחרי פרס, היה אפשר להאשים את ציפי לבני. ובהיעדר ציפי, כשנתניהו והקיסרית מולכים על אחת הממשלות הימניות ביותר שהיו כאן אי פעם, מחפשים אשמים אחרים. יש לנו את תנועת החרם, הנשיא אובמה, שרת החוץ השוודית ויתר גורמים חיצוניים, אבל הם רחוקים מדי. כדי לצאת מהמיצר ולהסביר מי מונע מהם לספח את השטחים או להכריע את הטרור, ביבי, בנט והקמפיינרים שלהם החלו לתלות את הצרות בבג"ץ, בשמאל המתכווץ והולך, בתקשורת או בארגוני הקרן החדשה לישראל. הבעיה היא שכמו סם, הציבור נוטה להתרגל לאויב ספציפי. כמה פעמים אפשר להאשים, למשל, את גדעון לוי? זה הופך להיות משעמם. אז מוצאים אויבים חדשים: הקרן החדשה, שלום עכשיו ועמוס שוקן, למשל. וכשהציבור מתרגל גם לאלו, פח הזבל המושמץ שנקרא "סמול" הולך וגדל, ומכיל גורמים בשמאל מרכז, שהופכים מיני וביה ל"שמאל קיצוני".

משעמם כבר להאשים אותו – גדעון לוי. Credit: Hanay, CC-BY-SA 3/0

החידוש בשנתיים האחרונות, הוא שפח הזבל חצה כבר את קו המרכז, ומתחיל לנגוס בטריטוריה של לב הממסד והימין הפוליטי. טובי המפקדים והלוחמים של ישראל, אנשים שבילו את כל שנותיהם במלחמה בטרור ומאבק על בטחון המדינה, הופכים במחי עט של תועמלנים לחמדנים סמולנים, מרושעים ומושחתים עד היסוד. מאיר דגן ז"ל, ראש המוסד האגדי, כבר הפך לבוגד ול"סוכן של אובמה". ראשי השב"כ שהופיעו בסרט שומרי הסף נדחסו אף הם לעומק פח הזבל. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט מצא את עצמו בליבה של סערת צואה (מה שנקרא בלעז, shit storm), משום שהעז לומר שחייל צריך להימנע מלירות בנערה שמחזיקה מספריים. מפקדי הצבא שפעלו לפי הפקודות, והעמידו לדין חייל שככל הנראה רצח שבוי, הפכו גם הם לאויבי האומה, מושאי נאצות של המון משולהב. הקורבן האחרון הוא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שטען כי תהליכים מסויימים בישראל מזכירים תופעות שליליות שהתרחשו במרכז אירופה וגרמניה בשנות השלושים כגון גזענות ושנאת זרים. במציאות שבה טוקבקיסטים מאחלים רצח עם, תאי גזים, אונס ורצח לכל ערבי וסמולני, שאישה ערביה ובנותיה מותקפות בלינ'ץ ברחוב ירושלמי, ושצעקות מוות לערבים הפכו לשגרה במגרשים, הדברים שלו נראים כמובנים מאליהם. אבל זה הספיק, כמובן, כדי לדחוף אותו לפח.

אנשי ימין מתונים גילו, כמובן, שכוח הכבידה של פח הזבל שואב גם אותם. זה התחיל בקורבנות קלים כמו הנשיא ריבלין, שהתייצב למען המיעוט הערבי; המשיך באיש ימין מובהק כמו שר הביטחון משה בוגי יעלון, ואפילו בנפתלי בנט, אחד מאדריכלי דוקטרינת פח הזבל. והיום – אפילו משה פייגלין, לא יאומן כי יסופר, מוצא את עצמו תחת מתקפה כי הצטלם עם שמאלנים. השאלה היא רק מי יהיה הקורבן הבא, ומתי יתבטא פח הזבל של הקהל ואספסוף הטוקבקיסטים בדברים גרועים יותר ממילים.

מצדה הפלסטינית: למה תנועת הבי די אס מזיקה למאבק בכיבוש

כדי לשכנע את הציבור הישראלי לסיים את הכיבוש צריך להבהיר לו שלא מדובר במהלך התאבדותי. כל התקדימים מלמדים שדרושה פשרה של שני הצדדים. דרישות הבי די אס עושות בדיוק את ההיפך וגורמות להקצנה.

מאמר זה פורסם גם באתר שיחה מקומית

 קרדיט: Mohamed Ouda, CC BY-SA 2.0

בסרט ההוליוודי הקלאסי מצדה, שמתאר את המצור המיתי בשלהי ימי בית שני, ישנה סצינה אחת מעניינת במיוחד. המצביא הרומאי לוקיוס פלאביוס סילווה, מתוסכל מהמבוי הסתום הממושך, נפגש בסתר עם מנהיג המורדים אלעזר בן יאיר בניסיון למצוא דרך החוצה מהמשבר. אלעזר מעלה דרישות, אך הגנרל הרומאי אינו מתייחס אליהן ברצינות. "אני מכיר את הבזארים שלכם," הוא אומר, "תמיד אתם נותנים בהתחלה מחיר גבוה, ולאחר מכן מורידים אותו." "אם אתה באמת מכיר את הבזאר", אומר לו המורד היהודי, "אתה אמור לדעת שיש מחיר מסויים שממנו לא ירד הסוחר, אפילו לא במחיר חייו." זו, כפי שאנסה להראות בהמשך, הבעיה המרכזית בתנועת BDS – היוזמה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל: היא מנסה לכפות על רוב הישראלים פתרון שנראה להם כהתאבדותי.

אני מתנגד פוליטי של ה-BDS, ובכל זאת, אתעלם מהטיעונים הנפוצים יותר כנגד התנועה. לא אכתוב כאן על הצביעות שב"סימון" ישראל בעוד מדינות אחרות במזרח התיכון מפרות זכויות אדם בקנה מידה הרבה יותר גדול, על הטעויות העובדתיות הרבות שבמידע שמפיצה תנועת BDS, או על הפלירטים המתמשכים שלה עם גורמים אנטישמיים בעליל. במקום זאת, אפנה לכיוון אחר לחלוטין: היעילות של תנועת החרם ככלי לסיום הכיבוש. הנחת היסוד שלי, היא שמי שמנסה להשיג מטרה פוליטית, תהא אשר תהא, אינו יכול להסתמך אך ורק על רגשות של צדק ומוסר. הוא חייב לבחור לעצמו אסטרטגיה יעילה שתוביל אותו ליעד. אלו שרוצים להחרים את ישראל, למשל, כי "כך מצווה המצפון" או "כי זו הקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית", מוותרים מראש על חשיבה אסטרטגית, ונראה כי ניקוי המצפון האישי חשוב עבורם יותר מהיעד הפוליטי הסופי.

הכלי המרכזי שמאפשר לנו לבדוק עד כמה תנועת ה-BDS עשויה להיות יעילה, היא התקדימים ההיסטוריים להשפעות של לחץ כלכלי, חרמות וסנקציות על מדינות סוררות. צפון קוריאה סובלת אמנם מהסנקציות החונקות המוטלות עליה, אך מסרבת בתוקף לשנות את מדיניותה. סנקציות לא הצליחו להפיל את המשטרים באיראן ועיראק, לגרום לולדימיר פוטין לסגת מחצי האי קרים או לחדול מהתערבות במזרח אוקראינה. מעל הכל – שנים של חרם מוחלט כמעט על שלטון חמאס מצד ישראל ומצרים, מלווה במצור ובסבבי לחימה הרסניים, לא הצליחו להפיל את המשטר הזה. למעשה, כפי שקורה לא מעט, החרם דווקא חיזק את המשטר, מפני שיצר חומה בין האזרחים לבין העולם החיצון והפך אותם לתלויים יותר במנגנוני הממשלה. דרום אפריקה היא כביכול דוגמא למשטר מפלה שנפל בגלל חרם – אבל אבוי – דוגמא מטעה שמבוססת על מיתוס רומנטי. נחזור אליה מאוחר יותר.

החרם לא הכניע אותו – ולדימיר פוטין

כאן חשוב לציין שבחלק מהמקרים, לסנקציות על אותן מדינות היתה השפעה מסויימת; חמקמקה, לא ברורה, כמעט אף פעם לא מכריעה, אבל קיימת. צפון קוריאה ועיראק אמנם לא שינו את מדיניותן באופן משמעותי בגלל הסנקציות, אבל יש הטוענים שהן דחפו את איראן לשולחן המשא ומתן על תוכנית הגרעין. יש אינדיקציות מסויימות שפוטין ריסן את עצמו במזרח אוקראינה, ואולי לא התקדם הלאה, כדי לשמור על ערוצים פתוחים עם המערב. מעל הכל, שנים של חרם ולחימה גרמו לחמאס לרסן את ירי הטילים שלו לישראל. מכל הדוגמאות הללו עולה כי חרם, סנקציות, משיכת השקעות וכל הג'אז האקטיביסטי עשויים לגרום למשטר לשנות את התנהגותו בשוליים רחבים יותר או פחות, אבל לעולם לא לוותר על מה שהוא רואה כאינטרס הבסיסי או הקיומי שלו. כמו שאמרה הדמות של אלעזר בן יאיר בסרט, "מצדה", יש מחיר שסוחר הבזאר לא ירד ממנו, אפילו בלחץ הגבוה ביותר – איום על החיים עצמם.

דרום אפריקה, כביכול, היא דוגמא חריגה. אבל גם כאן, המציאות מתעתעת יותר מהמיתוס שטופח בידי דורות של אקטיביסטים מהצד השמאלי של המפה. כפי שמבהיר יוני אשפר, אותם הלבנים שהצביעו שוב ושוב נגד ביטול האפרטהייד בשנות השמונים, הצביעו למען ביטולו שנים ספורות לאחר מכן. יש בריטים שמספרים לעצמם כי זה קרה משום שסרבו לקנות תפוזים דרום אפריקאיים בסופר מרקט השכונתי, אבל המעשייה היפה הזאת מסתירה מארג מורכב בהרבה של אינטרסים, אינטרסים שכנגד וויתורים שנעשו משני הצדדים. האפרטהייד לא בוטל עד שהקונגרס הלאומי האפריקאי הסכים לוותר על האוריינטציה הסוציאליסטית שלו, להיכנס לחסות אמריקאית תחת מארג הסכמי וושינגטון, לוותר על דרישותיו המרכזיות להלאמה של הבנקים, המכרות ואוצרות הטבע, ולמעשה לשמר את הכוח הכלכלי של הציבור הלבן – בניגוד מוחלט לתפיסת הצדק של תומכיו ולדרישות המרכזיות שהעלה במשך שנים. בסופו של דבר, גם החרם על דרום אפריקה לא גרם לציבור הלבן לוותר על מה שראה כאינטרס המהותי ביותר שלו – המשך המשטר הקפיטליסטי. רק הויתורים של הצד השחור, אולי בסיוע מסויים של החרם הבינלאומי, אפשרו להגיע לפריצת דרך.

BDS movement: Lessons from the South Africa boycott | Europe News | Al  Jazeera

ומכאן אפשר להגיע לחולשה המרכזית של תנועת ה-BDS. כפי שמוכיחים התקדימים ההיסטוריים, שום חרם אינו יכול לכפות על הישראלים לוותר על מה שנראה להם כאינטרס קיומי – המחיר שסוחר הבזאר לעולם לא יוריד. רק מלחמה טוטלית, שתביא לכיבושה של ישראל, יכולה לעשות את זה – דבר שאפילו ההזויים שבפעילים לא חולמים עליו. עבור הציבור הישראלי, האינטרס הקיומי הוא מדינה בעלת רוב יהודי, חזון הליבה של התנועה הציונית. על אופי המדויק של המדינה הזאת ועל גבולותיה, ישראלים רבים מוכנים להתווכח, אבל לא על אופיה הבסיסי. סירובו של רוב הציבור להגיע לפשרה עם הפלסטינים נובע מאמונה שערביי ארץ ישראל אינם מכבדים באמת את הקו הירוק, ושואפים להחליש ולבסוף להשמיד את מדינת ישראל ברוח תורת השלבים. הגישה הזאת מבוססת על מסקנה מסויימת מהניסיון ההיסטורי של האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות. אפשר כמובן לטעון (בצדק רב) שמדובר בגישה פשטנית ומוטעית, אבל זה לא רלוונטי לעניינו. זו גישת הרוב בישראל, ואי אפשר לכפות עליו פתרון שייתפס בעיניו כהתאבדותי.

והנה, האסטרטגיה של תנועת BDS מחזקת את החששות הללו במקום להחליש אותם. כזכור, לתנועה שלוש תביעות עיקריות: סיום הכיבוש בשטחי 1967, זכות השיבה לפליטים, ושוויון זכויות מלא לערביי ישראל. עד שהתביעות הללו יתגשמו במלואן, החרם אמור להימשך. התביעה של BDS לזכות השיבה משחקת על הנימים הרגישים ביותר של החששות הקיומיים בישראל, מפני שהיא עתידה לרסק את רעיון המדינה היהודית. גם התביעה האמורפית לשוויון בין ערבים ליהודים, מוצדקת ככל שתהיה, כמו גם הדמוניזציה של תעמולת ה-BDS לישראל בכללותה, מטשטשות את חשיבותו של הקו הירוק, ובכך מצדיקות את אלו שסבורים שמטרות החרם נוגדות את האינטרסים הקיומיים הבסיסיים ביותר שלהם. אפילו כאלו שהיו עשויים לתמוך בצעדי חרם חלקיים מסויימים נמנעים במקרים מסויימים מלעשות זאת, כדי לא ליצור תקדים שיוכל לסייע לתנועה להשיג את מטרתה הסופית.

מה כן אפשר לעשות כדי לקדם את סיום הכיבוש? גם כאן, ראוי להסתכל באחד התקדימים ההיסטוריים המוצלחים היחידים באזורנו: הסכם השלום בין ישראל למצרים. בגין ודיין, שדיברו במשך שנים על חשיבותו העליונה של חצי האי סיני, החזירו אותו בסופו של דבר למצרים עד הגרגר האחרון, וכוננו שלום (קר אמנם) שמחזיק עד לתקופתנו. בראייה אסטרטגית, ההסכם הזה התאפשר לא רק בשל לחץ חיצוני מסיבי, אלא גם משום ששני הצדדים הוכו די הצורך כדי לתמרץ אותם לגשת לשולחן המשא ומתן.

באותו האופן, מי שרוצה לקדם את סיום הכיבוש, חייב ללחוץ, חיצונית ופנימית, על שני הצדדים לבצע ויתורים משמעותיים, חסרי תקדים אך סבירים מבחינת המחיר שלהם. על ישראל יש ללחוץ להכיר מיד במדינה פלסטינית בגבולות זמניים, לקיים את ההסכמים הנוכחיים (היינו – להחזיר את המצב בשטח למה שהיה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה), לשחרר אסירים מרכזיים כמו מרואן ברגותי, לבטל את כל איסורי הפיתוח באדמות פרטיות פלסטיניות, לקדם חקיקת פיצוי-פינוי בהתנחלויות ממזרח לגדר, ולהעביר כמה שיותר שטחי B ו-C לשליטת הרשות הפלסטינית. במקביל, יש ללחוץ על הפלסטינים להודיע במקביל שפליטים ישובו רק למדינה הפלסטינית, ושאם הכיבוש יסתיים – יסכימו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. רק ויתורים מקבילים כאלו יוכלו להפיג את החששות הקיומיים בשני הצדדים, ולדחוף אותם לשולחן המשא ומתן. דבר אחד ברור: גישה צדקנית, טהרנית ומוסרנית, שמנסה ללחוץ אך ורק ישראל, או אך ורק על הפלסטינים, נידונה לכישלון מוחלט, משום שהיא תתמרץ את הצד השני להתבצר בעמדות ניציות. תנועת ה-BDS, באופן שבו היא מתנהלת היום, מקבילה לתמיכה האמריקאית החד-צדדית והמוחלטת בישראל – חלק מהבעיה, לא מהפיתרון.

גנה לי כבשה: זוהיר בהלול ואובססיית הכינויים הישראלית

האם חולה שאבחנו אצלו בעיה רפואית קשה יחפש תרופה למחלה, או שמא ידרוש מהרופא לגנות אותה במילים חריפות? ינשוף פוליטי-מדיני על האובססיה הישראלית לגינויים, כינויים ושמות, ההתנפלות על זוהיר בהלול והקשר הבלתי נמנע לתנועת BDS.

אחת התובנות היפות ביותר שיש בהגות הבודהיסטית היפנית, היא אזהרה מפני דבקות יתר בשמות וכינויים. דווקא בתרבות מסורתית ונוקשה, שקידשה מאז ומתמיד את המילים והשמות; במדינה שבה היררכיית הדרגות, בין אם של האצולה המסורתית, המעמד הסמוראי או הכמורה הבודהיסטית, הכילה מאות רבות של כינויים שונים שלכל אחד מקום משלו בהיררכיה – היו כאלו שהזהירו שהיצמדות יתר לשמות עלולה להוביל לרעות חולות. בלי להיכנס לפרטים מסובכים מדי, נציין בקיצור נמרץ שהשם עלול להטעות את הקורא, להסיח את דעתו, ולגרום לו להתעסק בתווית, בסימן, במקום בדבר כפי שהוא לעצמו, בעטיפה במקום התוכן. בכתיבה עיתונאית, הדבר בולט במיוחד אצל אלו שמדביקים ליריביהם שפע של כינויי גנאי, ומקפידים להוסיף אותם תמיד לשמותיהם. הדוגמאות אינסופיות. בלוגר שמאלני רדיקלי אחד לא מסוגל לומר צה"ל, אז הוא כותב "הבהמה הירוקה". באתרים ימניים מסויימים, אי אפשר להזכיר את השמאל בלי הצירוף "הבוגדני". ויש המשנים את השם של הקרן החדשה לישראל באופן שימחיש את כוונותיה הזדוניות לכאורה. אחרים לא כותבים את שמו המפורש של ראש הממשלה, אלא "ביביהו" או "נהנתניהו", מקפידים לומר "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "פלסטינאצים" במקום פלסטינים וכיוצא בזה. אלוף העולם במתן שמות גנאי הוא ככל הנראה עו"ד יורם שפטל הידוע לטוב, שלא יכול להזכיר שם או מושג שקשור לשמאל בלי להוסיף אליו שורה ארוכה של קללות. ומי שנהנה מבידור מהסוג הזה, מוזמן לשמוע את תוכנית הרדיו שלו.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הסכנה הכרוכה בשימוש יתר בשמות גנאי חורגת בהרבה מבעיות של נימוס או תרבות דיון. ככל שהכינוי מכיל בתוכו מטען כבד יותר של זעם ועלבון, הרי שהקורא מתרגל ליחס למציאות את התוויות המלאכותיות המודבקות לה. מי שמתרגל לקרוא "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "נהנתניהו" במקום נתניהו, או "ארגון המרצחים" במקום אש"ף, רואה באופן הולך וגובר את המציאות המורכבת דרך מסננת צרה, המצמצמת אותה להיבט אחד ויחיד – נהנתנות, אלימות, רצחנות – ומונעת ממנו לראות מורכבות או צדדים נוספים. בהדרגה, הדבר האמיתי נשכח והשם הופך לחזות הכל. מי שמכיר למשל אתרי BDS, או שיצא לו להתווכח עם נציגים דוגמטיים יותר של התנועה הזאת, יודע עד כמה הם שבויים בעולם של שמות וכינויים שמתווכים בינם לבין המציאות ומונעים מהם להסתכל עליה באופן ישיר. – למשל Apartheid Israel במקום "ישראל", "צבא הכיבוש הישראלי" במקום צה"ל, "חומת האפרטהייד" במקום גדר ההפרדה, "החברה האזרחית הפלסטינית" בכל פעם שמדברים על NGO וכו'. הפעילים האדוקים יותר מתמכרים לכינויים הללו עד כדי סירוב לקרוא כל מקור מידע שלא משתמש בשפה הפנימית. כפועל יוצא, הם מפתחים מנטליות של כת דתית סגורה.

BDS - מנטליות של כת דתית סגורה

BDS – מנטליות של כת דתית סגורה

במקרים מסויימים, גם לשיח המיינסטרים בישראל יש מנטליות דומה – נטייה שהחמירה לאחרונה לאור גל האלימות שפרץ במזרח ירושלים ובגדה המערבית. מחד, קידוש וקיבוע של כינויים ומילים, חיוביים ושליליים כאחד, שכל מי שרוצה להיחשב כ"נורמטיבי" חייב לאמץ בלי היסוס. ומאידך, תאווה בלתי נשלטת ל"גינוי" של השמות השליליים, ושל כל מי שמסרב ללכת בתלם. שתי הנטיות הללו הרסניות, מפני שהן הסחת דעת נוחה מדיון בבעיות עצמן, התמקדות בתווית ולא במהות. דוגמא ראשונה היא האובססיה של תנועת אם תרצו ודומותיה עם המילה "ציוני". כפי שכתבנו פעם בינשוף, אנשים שפעם נחשבו כציונים מואשמים פתאום בפוסט או באנטי ציונות. אם פעם אפילו מרצ נחשבה כציונית, היום גם הציונות של מפלגת העבודה, ואפילו של אנשי ליכוד מסויימים (רובי ריבלין למשל) מוטלת בספק. התגובה האינסטינקטיבית מצד קורבן ההאשמה, היא לטעון שהוא דווקא כן ציוני. הנבחרת של מפלגת העבודה הוציאה אפילו פעם סרטון מיוחד של "מה זה ציונות בעיני" כדי לענות להאשמות הללו. ובלהט הויכוח על מהות התווית "ציוני", כולם שוכחים לדבר על הבעיות החמורות של המדינה, בטחוניות, דמוגרפיות וכלכליות.

מפשפשים בציונות - כרזת תעמולה של "אם תרצו"

מפשפשים בציונות – כרזת תעמולה של "אם תרצו"

דוגמא נוספת, וכאן אני מגיע לעיקר, הוא ההתנפלות המכוערת על ח"כ זוהיר בהלול, מפני שהתעקש לקרוא לפלסטיני שדקר חייל בחברון "מפגע" ו"רוצח שראוי לעונש החמור ביותר" במקום המילה המקובלת "מחבל". בהלול, יש להדגיש, הוא אחד מחברי הכנסת הערבים המתונים ביותר שהיו מעולם. לא מזמן, נפגש עם משלחת של חוקרים מהרווארד ובכירים פוליטיים מהעולם שהגיעה לכנסת, ותפקד בפועל כמסביר של ממשלת ישראל ומשרד החוץ. ובכל זאת, לא רק ראש הממשלה ושותפיו הפוליטיים הצטרפו בשקיקה ללינץ', אלא גם חבריו של בהלול במפלגת העבודה, שהתחרו ביניהם במהלומות ובסנוקרות לח"כ הסורר. אינני מבקר אותם בשום פנים ואופן מפני שהלמו בחבר. אם פוליטיקאי במפלגה מתבטא באופן מביש, ראוי לבקר אותו באופן החריף ביותר מתוך הבית פנימה, ומקרה סמוטריץ' בבית היהודי יוכיח. הבעיה כאן שונה. שימו לב להתבטאות של בהלול. הוא לא תמך באותו פלסטיני ולא הצדיק אותו, אחרת לא היה קורא לו "רוצח" ומבהיר שמגיע לו עונש חמור. הוא פשוט ניסה ליצור הבדל מושגי כלשהו בין רצח אזרחים לפגיעה בחיילים, ביטוי ציורי ל"עיקרון ההבחנה" שקיים בכל דיני הלחימה והדיון הבינלאומי על לוחמת גרילה. אפילו האמריקאים בעיראק, למשל, הסכימו לשתף פעולה ולכרות בריתות עם לוחמי גרילה שהרגו חיילים שלהם בעבר, אבל לא עם אלו שהיו מעורבים ברצח אזרחים.
כדי לאמוד את הטירוף, הביטו בכל הפרשה מבחוץ: המערכת הפוליטית כולה סוערת, זועמת וקוצפת, כי ח"כ לא השתמש במילה הנכונה, והחליף "מחבל" במילים "רוצח" ו"מפגע". כל נסיונותיו של בהלול לפתוח דיון מהותי, לנתח באופן רציני את מציאות הכיבוש ולבדוק אופציות לשינוי המצב (לשיטתו, לטובתה של ישראל) – נתקלו במסך אש של חמת זעם צדקנית. לא רק שמדובר בתופעה הרגילה של הידבקות לשמות ותוויות במקום דיון במהות, אלא גם שמפלגת העבודה איבדה, אולי לשנים רבות, את היכולת לקרב ערבים למיינסטרים הציוני. אי אפשר לכרות בריתות עם אנשים מהעם השני, כשמנסים להכריח אותם לא רק לקבל מצע משותף, אלא גם להשתמש באותם ביטויים ומילים טעונות שהמיינסטרים מכתיב. מישהו צריך להסביר לחברים במפלגת העבודה, שבעל ברית אינו כלב מאולף.

ואיך אפשר לסיים, בלי לדון בעוד נגזרת של טירוף השמות והכינויים – אובססיית הגינויים הישראלית. בכל פעם שמתרחש אירוע טרור, מתחילה המערכת שלנו לסעור ולחפש גינויים בכל פינה. כתבים מסתובבים בכל הפינות, ומחפשים ראשית כל את החשודים הרגילים. כשמדובר בפעולה אלימה של מתנחלים או פיגוע טרור יהודי (כלומר, אלו מהם שתופסים את תשומת הלב של התקשורת) – כתבים יחפשו כל רב, ראש ישיבה וחבר כנסת בבית היהודי כדי לצוד גינוי. במקרה של פיגוע פלסטיני, הם יתורו אחרי חברי כנסת ערבים וסתם ערבים ברחוב, אבו מאזן, שמאלנים חשודים למיניהם, ואפילו שרי חוץ אירופיים. מן הסתם, גינוי גרידא לא מספיק. צריך לגנות בהתלהבות, בכוונה קבלית מלאה ושלמה. המהדרין אף בודקים בציציותיו של הגינוי, שוקלים כל מילה בזהירות ורק לבסוף מחליטים אם הגינוי כשר, או שמא מהשפה ולחוץ בלבד. אם בקשת הגינויים היתה כבדרך אגב, בשולי הדברים, אז מילא. ראוי לאדם הגון לגנות מעשים מרושעים ולהשתתף בצער הזולת. הבעיה היא האובססיה, שכרגיל מסיחה את הדעת מהבעיה לביטויים החיצוניים שלה, כי מעשה הרשע או הטרגדיה האנושית שתובעים גינוי כמעט תמיד מצביעים על בעיות עמוקות יותר שדורשות פתרון. תחשבו על חולה שרופא מאבחן אצלו מחלה קשה, ובמקום לשאול ולהתעניין בתרופות, טיפולים ושינויים הכרחיים באורח החיים, הוא דורש בקול גדול מהרופאים, האחיות וכל צוות בית החולים "לגנות את המחלה". הגיע הזמן שנפסיק לגנות את הבעיות שלנו, להצמיד להן כינויים ואז להתווכח על הכינויים האלה. במקום זאת, עדיף לחשוב כיצד פותרים אותן.

סכנת הסיפור היחיד: מי מנסה להאכיל אותנו באותה דייסה מדי שבוע?

בהרצאת טד מפורסמת, תיארה הסופרת הניגרית צ'ימננדה נגוזי את התעתועים שטמונים בנטייה אנושית נפוצה והרסנית: לספר לעצמנו ולאחרים סיפור אחד ויחיד. כיצד ניתן להשתמש בתובנות של נגוזי על מנת לזהות את אלו המאכילים אותנו באותה דייסה שבוע אחרי שבוע, ולגלות את מגוון הסיפורים שמציעה לנו המציאות? ינשוף פוליטי-מדיני על גדעון לוי, סלים ניגריים ובירה ג'ינגר.

בהרצאת טד מפורסמת מ-2009, תיארה הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי (Chimamada Ngozi) את התעתועים, האכזבות והרגעים הקשים והמרגשים שחוותה כסטודנטית צעירה בארצות הברית. בעיקר, היא התקשתה להסתגל לאופן החד ממדי שבו אמריקאים רבים תפסו את יבשת מולדתה, אפריקה. מבחינת חלק מהסטודנטים שלמדו איתה, לא היה הבדל בין ניגריה, גאנה, צ'אד וסומליה – הכל היה שייך לאותו מרחב שחור של מלחמות אזרחים, רעב ומחלות. ביום הראשון במעונות, השותפה לחדר ביקשה ממנה להשמיע את מה שהגדירה כ"מוזיקה השבטית שלה". איך היה ניתן להסביר לה שבניגריה יש סצינה שוקקת של רוק ופופ, ושמדובר במדינה שונה מאד – תרבותית ומוזיקלית – מהסוואנה הפרימיטיבית שדמיינה לעצמה?

ובכל זאת, ההתרשמות של צ'יממנדה נגוזי מארצות הברית היתה שונה מאד מקובלנות הפוליטיקלי-קורקט הרגילות, של אלו המגדירים כל "מבט מערבי" על אפריקה ואפריקאים, לא כל שכן ביקורת, כגזענות שיש להילחם בה. היא מדגישה שהתדמית המערבית הנפוצה על אפריקה – רעב, מחלות, מלחמות, שבטים – אינה שגויה, אלא שמדובר באמת חלקית. בפועל, אפריקה היא כל זה, אבל הרבה יותר. בניגריה, למשל, יש טרור, רעב ומלחמות, אבל יש בה גם תרבות מסעירה, וחיים עירוניים מודרניים, וסצינה אומנותית מלאת הפתעות. הנטייה המסוכנת הזאת, לצמצם את המבט שלנו על האחר ל"סיפור אחד ויחיד", אינה מאפיינת רק מערביים שמתבוננים על אפריקה. נגוזי אומרת, בכנות רבה, שגם היא חטאה בכך לא אחת. כשהתחילה לכתוב, כל הדמויות שלה נלקחו מהספרות הבריטית שקראה בתור ילדה. כולם היו בלונדינים, עם עיניים כחולות, שיחקו בשלג ושתו בירה ג'ינג'ר – משקה שצ'יממנדה עצמה לא טעמה מעולם. רק כשהתחילה לקרוא ספרות אפריקאית, הכתיבה שלה התגוונה. הקווים של הספרות המערבית מעולם לא נעלמו ממנה, אלא המשיכו להתקיים לצידם של סיפורים אחרים.

בו בזמן, בבית הניגרי הבורגני שבו גדלה היה נער משרת, ממשפחה ענייה מאד. במשך שנים, אמה של נגוזי הכריחה אותה לסיים את כל האוכל על הצלחת כי "את חייבת להעריך את מה שיש לך! למשפחה של הנער שלנו אין כלום! “. יום אחד, כשביקרה בכפר של הנער, היא נדהמה לראות סלים קלועים מרהיבים ביופיים, מלאכת יד. היא לא דמיינה לעצמה שתושבים בכפר עני מסוגלים ליצור משהו. במקרה הזה, העוני היה הסיפור היחיד שצ'יממנדה סיפרה לעצמה. הוא היה כמובן בכפר, אבל מי שהסתכל לעומק היה יכול לראות מגוון אינסופי של סיפורים אחרים, מקבילים, על אותו המקום. המציאות היא לעולם רב ממדית.

המציאות היא לעולם רב ממדית: צ'ימננדה נגוזי. Credit: Slowking, Wikimedia Commons

הסכנה של סיפור אחד – The Danger of a single story, ככותרת ההרצאה של צ'יממנדה נגוזי, היא סכנה שטמונה בה גם הבטחה גדולה. היא יכולה לאפשר לכם להיזהר מפרשנים מפוקפקים. כשאנחנו קוראים עיתונאי, בלוגר או פרשן, נהוג לשאול עד כמה הוא בקיא בתחום, האם יש לו אינטרס פוליטי, האם שיקר בעבר ומה דרגת האמינות שלו באופן כללי. השאלות הללו חשובות, וקריטי לענות עליהן. בינשוף הצענו בעבר דרכים נוספים לזהות שרלטנים ופרשנים מפוקפקים למיניהם. ההרצאה של צ'ימננדה נגוזי משקפת דרך נוספת. גם אם הפרשן אמין ומומחה, ובלי קשר להשקפתו הפוליטית, תשאלו את עצמכם האם יש לו אך ורק סיפור אחד.

את מאמריו של גדעון לוי על הכיבוש הישראלי בשטחים, למשל, ניתן לזקק לסיפור אחד ויחיד: הקלגסים הכובשים המרושעים של ישראל שרומסים את העם הפלסטיני חסר הישע. בסיפור הזה יש אמת רבה, ללא ספק, אבל האם הוא הסיפור היחיד? באותה מידה, למשל, אפשר לספר על מתנחלים החרדים לבטחונם, ישראלים שרוצים להגן על ביתם היחיד, ומפקדים צבאיים שמתמרנים בין אוכלוסיה עויינת, סיכול טרור ולחצים פוליטיים במציאות בלתי אפשרית. הנטייה לספר סיפור אחד ויחיד אופיינית גם לכותבים רבים מימין. אצל משה פייגלין, כל בעיה שהיא מסתכמת ב"חירות, משמעות וזהות", והכרה בכך שארץ ישראל "שייכת לעם היהודי, ורק לו". כשנכיר ונבין את זהותנו לעומק, וניפטר מהממשלה הבולשביקית של השמאל וחקייניו מימין, כל שאר הבעיות יפתרו מאליהן. לפיכך, כל סיפור שפייגלין מספר מתנקז מאליו למחוזות החירות, הזהות והמשמעות, גם אם הדבר דורש הגמשה דרמטית של העובדות. אצל אמנון לורד, עקיבא ביגמן וכותבים אחרים באתר מידה, כל בעיותיה המדיניות של ישראל הם תמיד מזימה של הקרן החדשה לישראל, והבעיות הכלכליות הם לעולם תוצר של סוציאליזם, רגולציה והתערבות הממשלה בכלכלה. באותה מידה, כותבים מחוגי המחאה החברתית נוטים אף הם לספר סיפור אחד ויחיד, רק שה"רעים" שלו הם הטייקונים, הפוליטיקאים והבנקאים.

חשוב להדגיש פעם נוספת: אלו שמספרים סיפור אחד ויחיד אינם משקרים בהכרח, ולעיתים הם חושפים אמיתות חשובות. אולם כאשר הם נתקלים במציאות מסובכת, הם נוטים לנסות ולהתאימה לשבלונות שהכינו מראש. גרוע מזה, הם מאלפים את קוראיהם לחשוב בתבנית אחת, צרה כעולם נמלה, עצלנות אינטלקטואלית שמנוונת את המחשבה ומקהה את להב הביקורתיות. כותבים שנמנעים מהכשל הזה, ומספרים לקוראים שלהם מגוון רחב של סיפורים, אינם בהכרח אנשים מתונים או תומכי מפלגות מרכז. יתכן שהם סבורים כי יש לשנות את המציאות באופן רדיקלי – כי לא כל סיפור שווה למשנהו, וגם תמונה מורכבת יכולה להסתכם בסימן קריאה. אבל גם במקרה כזה, הקורא יכול לקבל את התמונה על כל גווניה ולהגיע למסקנות עצמאיות משלו.

מספר סיפור יחיד – גדעון לוי. Credit: Hanay, CC-BY-SA 3.0

כיצד תדעו האם כותב מאכיל אתכם אך ורק בסיפור אחד? למעשה, מדובר במבחן פשוט למדי. אם הכותב שייך לשמאל הרדיקלי ועוסק בחקר פשעי הכיבוש בשטחים, שאלו את עצמכם האם יצדיק מדי פעם את צה"ל, כאשר העובדות לא יתאימו לסיפור הפרו-פלסטיני שלו. האם אתר שיחה מקומית יסכים לפרסם מאמר שמצדיק את המתנחלים בסיטואציה מסויימת, והאם אחד מכותבי אתר מידה יודה – פעם אחת ויחידה – שהתערבות ממשלתית בכלכלה יכולה גם להועיל? האם יגאל סרנה יסכים להצדיק את בנט או נתניהו, אפילו אם יעשו דבר חיובי לפי השקפת עולמו? יכול להיות שיאיר לפיד יאמר, פעם אחת בחייו, משהו שלא ממקם אותו בלב הקונצנזוס? כשמוכרים לכם תמיד את אותה התשובה בכל הסיטואציות, האורות האדומים חייבים להתחיל להבהב. חלק מהמחנאות הישראלית, הדוגמטיות והצדקנות, חוסר הרצון להקשיב לאנשים שונים ולדיעות שונות, נובע בדיוק ממחלת הסיפור היחיד. לפיכך, הישמרו לכם מאנשי עקרונות עקביים למיניהם, שלא שינו את דעתם במשך ארבעים שנה. חפשו את המזגזגים, את בעלי המחשבה המקורית, את אלו שמפתיעים כל פעם מחדש עם סיפור חדש, נקודת מבט אחרת, רעיון שונה ומקורי. ככל שירבו הסיפורים בשיח הציבורי שלנו, הוא יהפוך למורכב וסובלני יותר. כולנו נצא מורווחים.

לאחרונה, פרסמו ח"כ הכנסת לשעבר חיים רמון ושורה של בכירים בטחוניים בדימוס תוכנית הפרדה חדשה בין יהודים ופלסטינים בירושלים. מעבר למחיר הנורא שישלמו תושבי ירושלים על התוכנית הנ"ל, היא מבטאת כשל אסטרטגי עמוק יותר – הליכה עד למחצית הדרך, באופן שמאלץ אותנו לשלם מחיר כבד בלי להשיג דבר. ינשוף פוליטי-מדיני על ערמונים, אש ודגים מסריחים. 

לאחרונה, צץ חבר הכנסת לשעבר חיים רמון מתהום הנשייה, וביחד עם "לשעברים" אחרים, חלקם אנשים מכובדים ורבי זכויות, הציע תוכנית הפרדה חדשה ש"תציל את ירושלים היהודית". מדובר, למעשה, בגירסה משודרגת לתוכניתו של בוז'י הרצוג עליה דיברנו כבר כאן בינשוף. לפי תוכנית רמון, יועברו חלק גדול מהכפרים הפלסטיניים בירושלים, כמו למשל ג'אבל מוכאבר, לתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A או B). מאתיים אלף מתוך שלוש מאות אלף התושבים הפלסטינים של הבירה יאבדו את תושבות הקבע שלהם ואיתם את מקומות העבודה, ומעתה – יראו את מסגד אל-אקצא רק מאחורי חומת בטון. במאמר חריף במיוחד, הראה הפעיל הירושלמי שלום בוגוסלבסקי כיצד תמיט התוכנית הזאת אסון על ירושלים: היא תוביל להתמוטטות כלכלית בעיר, שמגזרים שלמים בה מאויישים בפועלים ואנשי צוות פלסטינים, תרסק את הכלכלה הפלסטינית ותגביר את הייאוש, וכתוספת, גם תסלים את תודעת "אל-אקצא בסכנה" והקיצוניות הדתית בקרב הפלסטינים שישארו בעיר. גרוע מכל, אם הרשות הפלסטינית תסרב לקחת אחריות על השכונות הירושלמיות שיבודדו, וסביר שתסרב לעשות זאת, הן יהפכו מניה וביה למשרצה של פשע וטרור, בדיוק כמו מחנה הפליטים שועפאט לאחר בניית גדר ההפרדה. בוגוסלבסקי מוכיח היטב את טענותיו, ואין צורך לחזור עליהן במפורט.

כאן הייתי רוצה לעסוק בבעיה שבוגוסלבסקי לא עוסק בה, והיא האיוולת האסטרטגית שביסוד התוכנית, בעיה שאני מכנה "כשל מחצית הדרך". חשוב לי מאד להדגיש את הנקודה הזאת, מפני שתוכניות נפל מהסוג הזה עולות וצוברות תאוצה, בדיוק בגלל העדר חשיבה אסטרטגית מסודרת בקרב הדרגים הפוליטיים בישראל. בקיצור נמרץ, לכל מבצע, תוכנית פוליטית או פעולה שנועדה לשנות את המצב, חייב להיות היגיון אסטרטגי. אותו היגיון אסטרטגי מבוסס תמיד על הנחות יסוד מסויימות, יש לו נקודות חולשה וחוזק, והוא טומן בתוכו נכונות לשלם מחיר והבטחה לתועלת כלשהי תמורתו. כל תוכנית אסטרטגית שאינה מתבססת על חשיבה מסוג זה, אלא על הנחות עמומות ולא מפורשות דיין, עלולה להיקלע לסתירות פנימיות חמורות שידונו אותה לכישלון בטרם יצאה לדרך. גרוע מכך: על מנת להתחשב באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים, היא עלולה להתבצע חלקית ולעצור במחצית הדרך – רחוק מספיק כדי לאלץ אותנו לשלם את המחיר, אך לא רחוק די הצורך בכדי להנות מהתועלת. במילים אחרות, מי שנתקע במחצית הדרך עלול להפסיד מכל הצדדים – גם לאכול את הדגים הסרוחים וגם למצוא את עצמו מגורש מהעיר.

בוגוסלבסקי הבהיר היטב את המחיר הנורא שכרוך בתוכנית של חיים רמון וחבריו. אבל מה עם התועלת? לפי דבריו של רמון עצמו, התוכנית אמורה ליצור מציאות של הפרדה בשטח בהעדר הסכם, לעצור את ההתערבבות הרת האסון של פלסטינים וישראלים, ולשמר את פתרון שתי המדינות בעתיד. דא עקא, שהיא חלקית מדי בכדי לעשות זאת. רמון מניח משום מה, שהרשות הפלסטינית תמהר להוציא לו את הערמונים מהאש, ולספק שירותים אזרחיים לשכונות המודרות שישראל תזרוק לחיקה. אבל בהיעדר תמורה מדינית מספיקה, מדוע שהרשות הפלסטינית תסייע לישראל, ותהווה קבלן משנה לכיבוש צבאי? האם יהיו אבו מאזן ואנשיו מוכנים לשלם מחיר פוליטי כבד, ולסייע לישראל להדיר 200,000 תושבים פלסטינים ממסגד אל-אקצא ומקומות העבודה שלהם בירושלים, כדי לקבל בעצם… כלום ושום דבר? כדי שיהיה סיכוי כלשהו שההיגיון האסטרטגי שמאחורי תוכנית רמון יישא פירות כלשהן, היא חייבת להיות רדיקלית בהרבה, ולכלול גזרים משמעותיים שישכנעו את הרשות הפלסטינית לשתף פעולה. לא מדובר בשינויים מקומיים, אלא בתמורות עמוקות ודרמטיות שישנו את המומנטום ויבהירו לרשות, והציבור הפלסטיני, שישראל מתכוונת ברצינות ללכת לכיוון פתרון שתי המדינות: הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, העברה מסיבית של שטחי B לשלטון פלסטיני, הפסקת ההתערבות הגסה בענייניה הפנימיים של הרשות, הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות וקניית האדמות הנכלולית של המתנחלים, וכיוצא בזה. ללא הצעדים הללו, המומנטום לא ישתנה, הרשות לא תקבל אחריות על השטחים שיפונו, והתוכנית לא תקדם במאומה את פתרון שתי המדינות. היא רק תשכפל את משרצת הטרור במחנה הפליטים שועפאט גם לשכונות נוספות, לאסונם של תושבי ירושלים כולם. כלומר, חיים רמון כושל ומכשיל גם לפי ההיגיון האסטרטגי שלו עצמו.

בפוסט הזה, אני לא ממליץ בהכרח על תוכנית כלשהי, אלא רק מסב את תשומת לבכם לחוק חשוב: כל מי שבוחר תוכנית חייב לשים לב היטב להיגיון האסטרטגי שביסודה, לא לסתור אותו באמצעות פעולות אחרות, וללכת רחוק מספיק בכדי שהתועלת של התוכנית תצדיק את המחיר. תוכניות שנעצרות במחצית הדרך, וסותרות את ההיגיון האסטרטגי שלהן עצמן, אינן רק ברכה לבטלה – הן מסוכנות, ועדיף שלא יבואו כלל לעולם. חיים רמון, כמובן, אינו לבד בכשל הזה. גם חובבי ה"עיר המאוחדת" מצד ימין, כפי שהראיתי כבר בינשוף, סותרים את ההיגיון האסטרטגי שלהם עצמם. הבעיה של ישראל אינה אסטרטגיה שגויה. הבעיה היא העדר מחשבה אסטרטגית בכלל.

%d בלוגרים אהבו את זה: