ארכיון הבלוג

נוגדן לצדקנות: מדוע אני תומך ביום הזיכרון הישראלי-פלסטיני

יום הזיכרון המשותף, הישראלי-פלסטיני, הוא נוגדן לצדקנות הקטלנית שאוכלת בכל פה בשני הצדדים.

חולקים בכאב

הפוסט הזה, שנכתב ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יהיה ככל הנראה שנוי במחלוקת. נקודת הפתיחה שלו הם דבריה החשובים של מיכל קסטן קידר, אלמנתו של סא"ל דולב קידר שנפל במבצע צוק איתן. התפקיד שלנו, היא אומרת, הוא לא רק לכבד את הנופלים אלא גם לבדוק כיצד ניתן להציל את אלו שעדיין לא נפלו:

לקראת יום הזיכרון אני מבקשת מכם, מכולכם, אל תשקעו בסרטים עצובים על אהובינו שאינם. תשאירו את זה לנו. עבורכם יום הזיכרון צריך להיות יום מפחיד, לא יום עצוב. אל תשקעו בו בעצב על העבר אלא תתמלאו בפחד וביראה, וגם באחריות כלפי העתיד. כי כל אחד מכם יכול לעבור לצד שלנו. השכול הוא לא קדוש ולא צריך לתלות אותו על הקיר ולכבד אותו, אלא צריך לפעול כדי למנוע אותו.

דברים חדים, שיוצאים מהלב וחודרים אל הלב, אבל כאלה שלא נועדו ליצור סנסציה רגשית שעוברת וחולפת, אלא לקרוא לפעולה: לבדוק, ולמצות את כל האפשרויות לשמור על בטחונה של מדינת ישראל ללא מלחמות נוספות. ואם אין אפשרות להגיע כרגע לשלום, אז לנסות ולאתר הזדמנויות, ובינתיים – לצמצם את המלחמות כמה שיותר, ובעיקר – להימנע מסבבים מיותרים שלא מוסיפים לנו דבר מלבד חללים, ועוד יותר מכך מהתרחיש הגרוע ביותר האפשרי: מלחמות טוטליות ומשחקי סכום אפס. האסטרטג הבריטי הדגול סר באזיל לידל-הארט, שתורת הגישה העקיפה שלו היוותה השראה למנהיגי ישראל במלחמת העצמאות, כתב פעם בנושא זה:

אין בנמצא נוסחת פלא לשלום שניתן לרשום אותה בצורה ברורה וחד משמעית כמרשם של רופא, אך אפשר להתוות שורה של עצות מעשיות – עקרונות בסיסיים השאובים מניסיון הדורות: התעמק במלחמות העבר ולמד מההיסטוריה שלהן; היה חזק, במידת האפשר; בכל מקרה, שמור על קור רוח; התאזר בסבלנות אין קץ; אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים; חסן עצמך בפני שתי מחשבות תעתועים נפוצות והרות אסון, העלולות להמיט עליך שואה – מחשבת הניצחון והמחשבה שאי אפשר להגביל את המלחמה.

Image result for Liddell Hart

שורה של עצות מעשיות – סר באזיל לידל-הארט

כל אחד מההיגדים של לידל-הארט עמוק, מורכב, וקשה להבינו ללא הקשר. אולי נעסוק עוד בחלק מהם כאן בינשוף. כרגע, הייתי רוצה להתמקד בשלוש מעצותיו: "אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו; העמד את עצמך במקומו, ונסה לראות את הדברים מנקודת ראותו שלו; הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן – אין לך דבר יותר מעוור עיניים." כל העצות הללו, עוסקות למעשה באמפתיה ליריב. אמפתיה לא במובן של הסכמה עם דרכו של היריב, ויתור על דרכנו שלנו או אפילו השוואה מוסרית בינינו לבינו, אלא בניסיון להבין כיצד נראה העולם דרך עיניו. לא רק להבין במובן המודיעיני של "דע את אויבך", או כדי לשגר קליפים מרשיעים מסוכות אבלים לתקשורת העולמית, אלא כדי להפנים את ההיגיון והרגשות שמנחים אותו. להבין איך נראה העולם מבעד לעיניה של אם שכולה פלסטינית, בין אם כזו שצוהלת על מות הקדושים של בנה בסוכת אבלים, ובין אם כזו שרוצה לסייע ולשים קץ למעגל הדמים והמלחמות בין העמים, בדיוק כמו מיכל קסטן קידר.

וכאן אני מגיע לטקס הזיכרון האלטרנטיבי המושמץ כל כך. מידי שנה, מכנסים ארגון לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות מאות רבות של ישראלים, ביניהם משפחות שכולות, נכי צה"ל וותיקי מלחמה, עם פלסטינים רבים לא פחות שאיבדו את קרובי משפחתם בסכסוך. הם מנסים לזכור ביחד, להתאבל ביחד, ובעיקר – לבנות גשרים שיסייעו אולי למנוע, לעכב או לרכך את המלחמה הבאה, כדי שמשפחת השכול לא תתרחב. השנה, בגלל פיגוע דקירה של נער מעורער בנפשו בתל אביב, חסם משרד הביטחון את כניסתן של המשפחות הפלסטיניות, וטקס מקביל נערך בבית ג'אלה. דבר זה לא מנע, כמובן, מפעילי להב"ה להשתולל בכניסה ולקלל את המשתתפים הישראלים, לרבות הלוחמים והמשפחות השכולות שביניהם.

Image result for ‫טקס הזיכרון האלטרנטיבי‬‎

טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי ב-2015. קרדיט: לוחמים לשלום

נגד הטקס הזה עלו טענות רבות ושונות. פעילים בשמאל הרדיקלי, כמו לילך בן דוד, האשימו אותו ב"נורמליזציה של הכיבוש דרך הזיכרון". כל עוד כיבושן של האדמות הפלסטיניות נמשך, היא טענה, אין מקום להשוואה, לאמפתיה או לסימפתיה בין כובש לנכבש. דבר זה מפריע לדיכוטומיה הילדותית בין טוב ובין רוע, בין קורבן לבין מקרבן, שעומדת ביסוד האקטיביזם הפוליטי שלה ושל דומיה. מימין, כתב מרצה המכנה עצמו "מלכיאל זוארץ" כי הדבר דומה לטקס יום שואה משותף לניצולים ולותיקי הס"ס. לזוארץ ראוי להזכיר את דבריו של מנחם בגין בעניין הזה: עם הערבים, כמו עם הבריטים בשעתו, היתה ויש לנו מלחמה – מלחמה מלוכלכת שכוללת גם טרור והרג אזרחים. במלחמת העולם השנייה היתה השמדה. הדבר המשותף לזוארץ ולבן דוד הוא בדיוק אותה הצדקנות שלידל-הארט הרתיע מפניה: ההתעקשות לראות את המציאות אך ורק דרך העיניים של הצד שלך, להפוך אותה למחזה מוסר ולפשט את מורכבותה לדיכוטומיה של "רע" ו"טוב", "כובש ונכבש", "מחבלים" ו"חיילים", "נאצים" ו"קורבנות שואה".

אבל היכולת להבין את המצוקה של הצד השני, את הכאב שלו ואת השכול שלו, להחליף מדי פעם את המשקפיים שלנו באלו שלו – זו בדיוק העצה שלידל-הארט נותן לנו; עצה שטובה הן כדי להתכונן למלחמות אין ברירה, הן כדי לרכך אותן ובמיוחד כדי למנוע אותן. היא מנחה אותנו להבין שמה שנראה ככיבוש רומס וחסר הצדקה עבור הפלסטינים, הוא – בצדק או שלא בצדק – הגנה על הבית או שמירה על חלקי מולדת עבור רוב הישראלים. ומה שנראה כטרור חסר הבחנה לישראלים הוא – בצדק או שלא בצדק – מאבק עצמאות עבור רוב הפלסטינים.

art1

מאבק עצמאות עבורם – טרור עבורנו. אמהות שכולות משני הצדדים. קרדיט: תומר אפלבאום, קרן אברהם

כי הפתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם יגיע, יהיה בסופו של דבר פתרון פוליטי. אבל בדרך הארוכה שמובילה לשם, כל גשר שנבנה בין הצדדים, כל צעד, כל שיפור, כל אדם שמתרפא ממחלת הצדקנות והטהרנות, עשוי לרכך אותו ולחסוך קורבנות. דוקרים פוטנציאליים שיחזירו את הסכין אל הנדן בטרם נשלפה, אזרחים בגדה המערבית שידווחו על פיגוע פוטנציאלי למנגנוני הביטחון הפלסטינים ויצילו חיי עשרות, חיילים שיתנהגו באופן הומאני ומכבד במחסומים, קצינים שינסו להקל על הסבל שגורם הכיבוש, לסייע לחקלאים ולרועים פלסטינים במצוקה – כל אלו עשויים להיות תוצאה של גשרים שנבנים בהתמדה ובסבלנות סיזיפית בין בני אדם משני הצדדים. ואת ההזדהות ההדדית הזאת, יוצר בין היתר גם טקס הזיכרון המשותף.

אני מבין לחלוטין את אלו, בני משפחות שכולות וכאלו שאינם, שלא מעוניינים באמפתיה כזאת ביום הזיכרון; כאלו שביום כל כך קשה, מעוניינים להיות אך ורק בצד שלנו, ולהתייחד עם הנופלים והחללים של ישראל ולא של אויביה. כאלו שלא מוכנים לשום השוואה שהיא בין "חיילים" לבין "מחבלים". בניגוד למה שמקובל לחשוב, רבים מהפלסטינים המשתתפים בטקס אינם קרובי משפחה של מחבלים דווקא, אלא גם של אנשים שנהרגו בחילופי אש, בטעויות צבאיות למיניהן, או במחאות אלימות ולא אלימות. יש ביניהם גם קרובי משפחה של מחבלים – כאלו שנהרגו בקרב עם חיילים, וכאלו שניסו או הצליחו להרוג אזרחים. טרור, תמיד נתעב מנקודת ראותנו שלנו, היה חלק בלתי נפרד מהמאבק הפלסטיני – ולא רק ממנו, אלא ממאבקן של תנועות גרילה באשר הן. יש גם לשער שהמחבלים הנתעבים ביותר, אלו שחדורים בשנאה יוקדת וביצעו את הפיגועים האכזריים ביותר, ממילא לא יגיעו לטקס שכזה. משום שהזדהות עם חיילי צה"ל הנופלים – ששייכים בעיניהם לצבא כיבוש מדכא, הורג ורומס – הופך את יום הזיכרון המשותף לקשה עבור פלסטינים בדיוק כפי שהוא קשה עבור ישראלים.

ודווקא משום כך, יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני כל כך חשוב.

 

הכביש העוקף: ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. החוויה היתה מדהימה, הנופים מרהיבי עין והמפגש מרתק, אבל הדיאלוג הישראלי-פלסטיני הותיר כמה שאלות חשובות פתוחות. כשצדדים יריבים נפגשים, כיצד עובדת דינמיקה של התקרבות ושכנוע, ומה ההבדל בין טיול לבין מפגש הידברות רשמי יותר? כיצד אפשר להשתמש באסטרטגיה הידועה כ"גישה עקיפה" כשאתה רוצה להשפיע על אדם אחר? ינשוף פוליטי-מדיני על ישראלים, פלסטינים ואומנות השכנוע.

Image result for art of persuasion

לפני מספר ימים השתתפתי בטיול ישראלי-פלסטיני בהרי השומרון, אזור שכם ובית לחם. המיזם המשובח הזה, שמאורגן ומתוכנן בידי קבוצת טיול-ריחלה, נועד להפגיש ישראלים ופלסטינים באופן לא רשמי במסגרת תיירותית. קבוצה מעורבת של ישראלים וישראליות, פלסטינאים ופלסטינאיות מטיילים ביחד, בגדה המערבית ובשטחי הקו הירוק לסירוגין, כדי להכיר אחד את השני ואת הארץ. בניגוד למפגשים מסורתיים של ישראלים ופלסטינים, שנועדו אך ורק למטרה פוליטית, טיול-ריחלה אינו מגביל את עצמו ל"שמאלנים מקצועיים" משני הצדדים. לכן, ההנהלה לא מסננת משתתפים על רקע פוליטי. בטיולים השתתפו בעבר תומכי חמאס ופתח, ישראלים ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תושבי הקו הירוק ומתנחלים, שרוצים לטייל ולהכיר את הצד השני בלי תנאים פוליטיים מחייבים. ההתרשמות שלי היתה גם שהמשתתפים משני הצדדים מגוונים מאד גם מבחינה סוציו-אקונומית, דבר שמוסיף כמובן לעניין שבמפגש.

Image may contain: tree, plant, sky, outdoor and nature

הרי שומרון: מבט מהכפר הפלסטיני סבסטייה

הטיול הנוכחי היה מרתק, והוא נמשך יומיים: היינו באתר הארכיאולוגי של סבסטיה, ביקרנו ואכלנו בכפרים פלסטינים, ראינו נוף מדהים של הרי השומרון ונסענו (באישור הצבא) בכבישים פלסטיניים שאסורים בדרך כלל לאזרחים ישראלים. בסוף היום הראשון בילינו בשכונה השומרונית על הר גריזים (קריית לוזה), שוחחנו עם כהן שומרוני ועלינו לתצפית יפיפייה על שכם וההרים שמסביבה. ביום השני נסענו ליהודה, והגענו לכנסיית המולד בבית לחם ולמחנה הפליטים עאידה. הנסיעה בחלק מהכבישים היתה חוויה מלמדת ועצובה בו זמנית, שהעידה על ההצקות הקטנות אך הקטלניות של שלטונות הכיבוש הצבאי. הכביש היחיד שמחבר בין דרום לצפון הגדה המערבית נמצא, למשל, בשטח C – דרך מפותלת, חשוכה ומסוכנת, ולפלסטינים אין סמכות לשפץ את הכביש או להתקין פנסי תאורה בלי אישור שלעולם לא ניתן. מכיוון שהסמכות על האזור נמצאת בידי ישראל, והיא, אפעס, לא מתעניינת בנתיב שעוברים בו רק פלסטינים – הכביש נותר משובש ומסוכן. המצב גרוע אפילו יותר בשטחי הפקר כמו עזריה ומחנה הפליטים שועאפט בסביבות ירושלים: השוטרים הפלסטינים לא יכולים להיכנס בגלל שמדובר בשטח בשליטה ישראלית, ומשטרת ישראל כמעט ולא נכנסת מחשש פגיעה. כך, הופכות אותן השכונות לגן עדן לפושעים וסוחרי סמים מכל הסוגים.

Image may contain: sky, car, cloud and outdoor

קריית לוזה: השכונה השומרונית על הר גריזים

המפגש בין ישראלים ופלסטינים היה מרתק לא פחות, הן ברמה האנושית והן ברמה הפוליטית. החוויה היתה, מן הסתם, מגוונת לאנשים שונים בקבוצה. בצד הישראלי, אני די בטוח שהמשתתפים שדיעותיהם שמאלניות יותר, קיבלו אותה באופן שונה מאד מהמשתתפים הימנים, הדתיים או החרדים. אבל כולם, לפי מה שראיתי, יצאו עם תחושה של התקרבות ברמה האישית, ובמקרים רבים אפילו ברמה הפוליטית-אידיאולוגית. אחת המשתתפות, אישה מרמאללה, שדחקה קודם לכן במדריכים הפלסטינים לספר יותר לישראלים על "השהידים מעזה", אמרה בשיחת הסיכום שהגיעה למסקנה ש"גם הפלסטינים צריכים להקשיב יותר ולוותר יותר במהלך המשא ומתן". חלק מהמשתתפים מהימין אמרו גם הם שלמדו דברים חדשים ורבים על מצוקת הפלסטינים, והודו שיש לשנות ולתקן את ההתנהלות הישראלית בשטחים.

אך לתצפית הזאת יש להוסיף שתי אבחנות מעניינות וחשובות. ראשית, ככל שהנושא היה קונקרטי וקרוב יותר לרמה האנושית, כך ההשפעה של המשתתפים (ישראלים ופלסטינים) זה על זה היתה גדולה ומשמעותית יותר. מנגד, ככל שהנושא היה יותר מופשט וקרוב לנראטיב ותפיסת ההיסטוריה ה"גדולה" – כך מידת השכנוע ההדדי היתה קטנה ושולית יותר, אם התקיימה בכלל. מבחינת עמדות בסיסיות, כל אחד נשאר בעמדתו. שנית, גם כאשר היה שכנוע והשפעה הדדית, הם לרוב היו בהשהייה. כלומר, לא היה ניתן לראות אותם מיד במהלך שיחה אחת. האבחנות הללו, שתיהן, קשורות לעקרונות בסיסיים מאד באומנות השכנוע שכדאי לתת עליהם את הדעת.

nablus2

נוף לעיר שכם: שקיעה מפסגת הר גריזים

כדי להבהיר, חשוב לומר שאני לא מגיע לנושא הזה בגישה מתנשאת של אמת שצריך להחדיר למי מהצדדים. המשתתפים – ימנים ושמאלנים, יהודים ופלסטינים – היו כולם אנשים חושבים עם ניסיון חיים. "אומנות השכנוע" במובנה הנכון היא לעולם לא חד צדדית, אלא תהליך של השפעה הדדית. מי שנכנס לשיחה רצינית כמטיף בשער שתפקידו לשכנע בלבד, לא יהיה אפקטיבי. הקשבה אמיתית ושכנוע יעיל כרוכים כמעט תמיד בפתיחות, ובנכונות לקבל במקרה הצורך חלק מטענות הצד השני. אבל מצד שני, לא מדובר גם בתהליך שוויוני אלא בתחרות. כשאנחנו מדברים על דיאלוג ושכנוע, כל צד מעוניין להסיט את הצד השני כמה שיותר לכיוון העמדה שלו.

כאן, כדאי להיעזר באבחנותיו של סר באזיל לידל-הארט, ההוגה הנודע של "הגישה העקיפה לאסטרטגיה" שעל תובנותיו הצבאיות כתבתי כבר בעבר בינשוף. בספרו, למה אנחנו לא לומדים מההיסטוריה, כותב לידל-הארט שאת הגישה העקיפה יש ליישם גם כאשר אנחנו מנסים לשכנע אנשים. מי שרוצה לריב ולהתעמת בלי שום תועלת, יוכל לתקוף את העמדה של הצד השני ישירות. אבל מלבד התענוג הרגעי שבהתנגחות ותחושת הצדק העילאית שבה, אין בכך כל תועלת.

Image result for Liddle heart

סר באזיל לידל-הארט

במקום זאת, כאשר מנסים לשכנע, יש "לעקוף" את הגישה של הצד השני; לא להתעמת ולתקוף את ערכי הליבה החשובים לו, במיוחד (וזו תוספת שלי) יש להימנע מלתקוף ערכים שקשורים לעצם הזהות שלו. במצבים כאלה, אנשים, אלא אם הם פתוחים באופן חריג, נוטים להיאטם ולהפסיק להקשיב. במקום זאת, צריך לגלות אמפתיה לערכי הליבה, ולתקוף בעדינות ערכים חשובים פחות, לחשוף סתירות ביניהם לבין ערכי הליבה, להעלות שיקולים פרקטיים, ולבסוף – לבקש מהיריב אמפתיה למצב שלך מתוך התחשבות בערכי הליבה שלו עצמו. למשל, יש היסטוריונים שטענו שחלק מההצלחה של מרטין לותר קינג נבעה מכך, שהוא פנה לציבור הלבן בארצות הברית בשם ערכים נוצריים שהיו מקובלים גם עליו. לעומת זאת, אותם שחורים קיצוניים שדחו את ערכי המיינסטרים לחלוטין לא השיגו השפעה דומה. ניתן לחשוב על השקפת עולם כמו רשת של מוצבים הקשורים אחד לשני בתעלות וחפירות, מהם מבוצרים יותר ומהם מבוצרים פחות. כמו שיודע כל אסטרטג, התקפה ישירה על עמדה מבוצרת היא בדרך כלל טירוף. לעומת זאת, חדירה לעמדה מבוצרת פחות מכיוון לא צפוי תוכל להוביל לזעזוע של המערכת, ארגון מחדש של רשת הדעות ובמקרים נדירים אפילו לתמורה משמעותית.

בהקשר שלנו, מי שינסה למוטט את הנראטיב של הצד השני, למשל – לשכנע פלסטינים בצדקת הציונות או בכך שאין דבר כזה זכות שיבה, יתקל בדרך כלל בקיר. מי שיעבוד בדרכים עקיפות יותר, יוכל להגיע להסכמות פרקטיות אבל בסופו של דבר גם פוליטיות. בטיול למשל, ראיתי שיהודים שדיברו על בעיית הפליטים היהודים מאירופה או ממדינות ערב זכו למידה לא מבוטלת של אמפתיה והקשבה מהפלסטינים שבקבוצה. באותה מידה, פלסטינים שינסו לשכנע ישראלים מהשורה שהציונות היא תנועה גזענית וקולוניאליסטית יבזבזו את זמנם. שיחה על העוול שנובע מפרקטיקות הכיבוש, וגם בזה נוכחתי, עשוי להוביל לתוצאה טובה יותר. טיול ריחלה בכללותו היה תרגיל מעניין בגישה עקיפה, בדיוק משום שהוא היה מסגרת לא פוליטית. כשאנשים נמצאים בדיון פוליטי "רשמי", הם נוטים להפוך לשגרירים של העם שלהם ולהתבצר בעמדות הבסיס. כשהם נמצאים במסגרת כיפית ורגועה יותר, ושיחות מתרחשות בדרך אגב, ההגנות נוטות להיות פחות חזקות וההתקרבות – יעילה ומהירה יותר.

aida

כוחם של ערכי ליבה וזהות: מפתח זכות השיבה בשער למחנה הפליטים עאידה. על המפתח כתוב "לא למכירה" בערבית ובאנגלית.

וכאן אני עובר לעיקרון חשוב נוסף ואחרון. אחת הטעויות העיקריות של אנשים שמנסים לשכנע יריבים פוליטיים או לאומיים, היא הציפייה המובנת, אך הלא ריאלית, שהצד השני יודה בטעותו וישתכנע מול עיניך. אנשים בדרך כלל לא ממהרים להשתכנע, גם משום שעמדות לא משתנות בקלות, וגם מפני שרוב בני האדם לא ששים להודות בטעות בפומבי ולעיתים קרובות אף רואים בכך השפלה. השינוי, אם בכלל, מתרחש בהדרגה אחרי שהשיחה הסתיימה והצדדים לויכוח נפרדו. לפעמים הוא אפילו לא נראה לעין, ומבשיל לתמורה משמעותית רק בעקבות חוויות דומות אחרות שמתרחשות לאורך זמן. התהליך יכול כמובן להתנהל גם בכיוון ההפוך: ראיתי מספיק מפגשים ישראלים-פלסטינאים שהסתיימו באווירה טובה ואפילו בהתרוממות רוח, שנמחקה כמעט לחלוטין במלחמת עזה התורנית שפרצה לאחר מכן. אך בכל מקרה, דיאלוג כמעט תמיד מותיר אחריו עקבות. זו ריצת מרתון ארוכה, שדורשת סבלנות ואורך רוח. אם בצומת הבאה שתצריך התייחסות אל הצד השני – מפגש במחסום, מצב חירום אקראי בישראל או בגדה המערבית – החוויות שנוצרו בדיאלוג יטו את ההחלטות המהירות והאינסטינקטיביות לכיוון חיובי יותר, מדובר בקלף חשוב שיוכל לשנות או להציל חיי אדם. אם נוכל להשיג יתרון מסויים, עוד מוצב, עוד כמה מטרים של קרקע מול כוחות השנאה, ההפרדה וההיבדלות החזקים בחברה הישראלית והפלסטינית, עשינו בלי ספק את שלנו. הדיאלוג יכול לסייע, לרכך, לעדן, ולתרום לפתרון הבעיות, אבל ידיו קצרו מלשנות את המשחק כולו. הפתרון לבעיות הגדולות בין ישראלים לפלסטינים חייב בסופו של יום להיות ברמה הפוליטית.

הדונלד ואני: מה טראמפ יעשה למזרח התיכון?

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, העולם נכנס לתקופה ממושכת של אי וודאות. עמדותיו של הנשיא הנבחר בנושא הישראלי-פלסטיני, ובסדרת נושאים חשובים אחרים במדיניות החוץ, קבורות תחת הצהרות שונות וסותרות, המשתנות מדי יום. אבל האמת היא, שדונלד טראמפ אינו מונחה בידי עמדות אידיאולוגיות מוצקות, יהיו אשר יהיו, אלא בידי משהו אחר. מי שיבין את הקוד וידע איך לסובב את המפתח, יוכל לנצל את מצב העניינים החדש לטובתו. מי שלא – עלול להירמס.

download-1

עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית, אי אפשר היה לפספס את צהלות השמחה, הדיצה והגיל בימין הישראלי. גוייתה של המפלגה הדמוקרטית טרם הספיקה להתקרר, וכבר רץ לו השר נפתלי בנט לפייסבוק, וכתב שעם הממשל החדש והידידותי, הגיעה העת לתת גט כריתות לפתרון שתי המדינות. אורן חזן מיהר להצטלם עם שיער כתום, והכריז שנפתח עידן חדש והוא דונלד טראמפ הישראלי. הציפיות בשורות הימין היו כה גבוהות, עד שאפילו פוליטיקאים בכירים מהקואליציה התרו באנשיהם להמתין ולא להקדים לפצוח בריקודים, כי אי אפשר לדעת מה יהיו עמדות הנשיא החדש בטרם נכנס לתפקידו. נכון אמנם שדונלד טראמפ שיבח את ישראל וגם את ההתנחלויות, אבל מצד שני אמר גם שיהיה נייטרלי וינסה "לסגור עסקה" בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

2263503-54

האמת היא שדונלד טראמפ, כמו יאיר לפיד בשעתו, הוא פוליטיקאי פוסט-מודרני. ל"עמדות" שלו, בפני עצמן, אין חשיבות גדולה מדי. יש מספר מצומצם של נושאים שמעניינים אותו, או לפחות את התומכים שלו, באופן מיוחד. חלקם סמליים, זהותיים או רגשיים: בעיטה בממסד, או זלזול בתרבות הפוליטיקלי-קורקט. את זה אפשר לעשות, כפי שהוכיח טראמפ במהלך הקמפיין, גם כשאתה סותר את עצמך בלי הפסק. די להיראות גס רוח ואותנטי. ישנם גם נושאים מהותיים יותר, שבהם ניתן לגלות עקביות מסויימת, למשל מלחמה בהגירה הלא חוקית, חוק וסדר או השקעה מסיבית בתשתיות. אפילו כאן, דרך אגב, טראמפ ייאלץ להתחשב בעמדותיו של הקונגרס, שרובו מורכב מרפובליקאים שמרנים מהסוג הישן.

בתחום מדיניות החוץ, אם נוציא לרגע מהחשבון את האהדה הבלתי מוסתרת לפוטין ודיקטטורים אחרים, אין טראמפ עמדות עקביות, ובפרט לא בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרי מחד הוא אמר שישמח "לסגור עסקה" בין ישראל לפלסטינים, ושארצות הברית צריכה "לשמור על נייטרליות", ומאידך הכריז על עצמו כפרו-ישראלי, הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים והביע תמיכה בבנייה בהתנחלויות. אי אפשר לרבע את המעגל הזה, ואין טעם גם לנסות. לכן מצחיק לקרוא את שלל הכותבים הימנים באתר מידה ודומיו, שחוגגים את ניצחון טראמפ כישועה של הימין הישראלי, ואת נפתלי בנט שחושב שזו הזדמנות מצויינת להתנער מפתרון שתי המדינות. אפילו משמאל היו קולות שניסו לדמיין שהנשיא הנבחר הוא בעצם לטובתם. אבל כל מי שינסה לגלות את האידיאולוגיה ה"אמיתית" של טראמפ בנושא המזרח התיכון יתאכזב. טועים באותה מידה אלו שחושבים שההתנהגות של הנשיא הנבחר אקראית וגחמנית לחלוטין, אם כי התנהלותו עלולה להטעות אנשים לכיוון הזה. בפועל, בחינה מעמיקה של התבטאויותיו ומעשיו של דונלד טראמפ, לאורך הקריירה שלו, מצביעה על מספר קווים מנחים – לא אידיאולוגיים אמנם, אבל בכל זאת ברורים למדי.

img_38785

יש סיבה לחגיגות? קרדיט: העין השביעית

אחד מהקווים המנחים האלה, הוא השאיפה של טראמפ לתהילה; רצוי מהירה וזולה. הביטו בבניינים הראוותניים שהוא רכש או הרים בכל פינה בערים הגדולות של ארצות הברית, ובכתובות הענקיות והמוזהבות של "טראמפ" החקוקות עליהם; בבית הדואר ההיסטורי, מגדל מפואר ומצועצע במיוחד, שהוא קנה בוושינגטון, מאות מטרים מהבית הלבן, שגם עליו מתנוסס שמו באותיות קידוש לבנה; בתוכניות הריאליטי שהנחה ובאינספור הפרובוקציות והשערוריות התקשורתיות לאורך כל הקריירה שלו. אחד מהחברים היותר ציניים שלי בארצות הברית העיר פעם, שטראמפ יכול להיות נשיא לא רע בכלל מבחינת השקעה בתשתיות בארצות הברית. פשוט צריך לומר לו שעל כל גשר, מחלף או מסילת רכבת שיבנה יתנוסס השם "טראמפ".

אפשר להניח בוודאות לא רעה בכלל, שאותם העקרונות ינחו את נשיא ארצות הברית החדש גם במדיניות החוץ. אחד מהדברים העקביים הבודדים שאמר בנושא, למשל, הוא שימנע מפרוייקטים של "בניין אומה" – אותן הפלישות הצבאיות שמלוות בכיבוש ארוך ובבנייה של מוסדות במדינה החרבה, בדרך כלל תוך מלחמה מתמידה במרד וטרור. הניסיון של הפלישה לעיראק הוכיח, הרי, שפרוייקטים כאלו זוללים כסף, מתמשכים עד אין קץ וגוררים את הנשיא והממשל בבוץ חסר תהילה. באותה מידה, טראמפ יימנע גם מכל צעד אחר שיידרוש השקעה מרובת שנים בלי פירות תדמיתיים נראים לעין. הממשל בראשותו, יש להניח, לא יגבש אסטרטגיה ארוכת טווח, במזרח התיכון או במקומות אחרים, אלא ינסה לקצור פירות ולגזור קופונים מהירים בכל פעם שיזהה הזדמנות.

לפיכך, כל הגורמים הפוליטיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – הימין המתנחלי, ממשלת ישראל, השמאל הציוני וכמובן הפלסטינים עצמם – לא יכולים לנוח על זרי הדפנה, או להניח מראש שהממשל החדש יהיה בעדם או נגדם. זאת מפני שלעמדות שהובאו בעבר בנושא הזה אין חשיבות אמיתית. סביר להניח שממסד מדיניות החוץ הותיק, שכולל גם רפובליקאים ממוסדים, יינסה להמשיך את המדיניות האמריקאית פחות או יותר כפי שהיא. טראמפ והאנשים שסביבו, לעומת זאת, יתורו באופן מתמיד אחרי הזדמנויות ל"עיסקאות", "גזירת סרטים" וכל דבר אחר שיביא תהילה וכותרות, ובו בזמן יתרחקו מכל צעד שמצריך השקעה מרובה וכפויית טובה. אם הנשיא ואנשיו יצליחו לגבור בעניין זה על הממסד הישן, הצדדים בסכסוך יצטרכו ללמוד לחיות במציאות מתמידה של חוסר וודאות. בתקופות של תרדמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ייתכן שוושינגטון לא תתעניין בכלל. ואז, ברגע של משבר או הזדמנות, טראמפ עשוי להיכנס לכאן בכל הכוח ולנסות לכפות את רצונו על הצדדים בלי לקבל "לא" כתשובה.

בסופו של דבר, שחקנים פוליטיים אזוריים שרוצים לרתום את הנשיא החדש לצידם צריכים ליצור קשרים אישיים מצויינים עם טראמפ עצמו (ובכך לישראל יש יתרון טבעי). אבל מעל הכל, עליהם לדעת ליצור משברים יזומים ומבוקרים, ובמיוחד הזדמנויות פוליטיות, שימשכו את תשומת הלב של הנשיא ויעניקו לו הזדמנויות "להציל את המצב" ולזכות בתהילה. מלחמות קטנות אך רועשות שעולות לכותרות הראשיות בתקשורת העולמית, בעיקר כאלו שקשורות לירושלים, או להבדיל – יוזמות שלום ראוותניות ורעשניות שיגמרו לנשיא לחשוב שהוא יכול "לסגור עסקה", יכולים להיות מהלכים משני משחק.

המזרח התיכון הוא כמובן דוגמא אחת בלבד. המערכת הפוליטית העולמית נכנסת לעידן של אי הוודאות. מי שיצליח לרכב על הגלים הגבוהים ולהתרגל לעולם פרוע ובלתי יציב, יצליח. מי שלא – עלול להירמס.

דוקטרינת פח הזבל: מה בין פייגלין לאלוף יאיר גולן?

הייתם מאמינים שמשה פייגלין יואשם ב"התרפסות" לשמאל? ומה הקשר לסערה עקב דבריו האמיצים של האלוף יאיר גולן? ינשוף פוליטי-מדיני על פחי זבל, סמולנים והאויב החמקמק שבגללו, רק בגללו, אנחנו אף פעם לא מנצחים.

images

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,

אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?

אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.

ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?

אם כי

יש לשער

שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר.

עוזי וייל, במחשבה שנייה

בשעות האחרונות, מתרחשת תופעה מעניינת בפיד הפייסבוק של משה פייגלין, הפוליטיקאי הצבעוני מהימין הקיצוני. פייגלין, יאמר לזכותו, תמיד היה אחד מההוגים המקוריים והמעמיקים ביותר בימין הדתי, חרף בורות היסטורית ודבקות במיתוסים מעוורים. בהתאם לשם מפלגתו החדשה, "זהות", פייגלין אוהב לסכם את משנתו במילים "זהות, משמעות וחירות". הוא סבור שהבעיה של הימין היא בהיעדר זהות יהודית ואמונה בייעוד המיסטי של עם ישראל ובצדקת דרכו, ולפיכך הוא נדון להמשיך ולדשדש בנתיבים שחצב כבר השמאל. מי שמבין באמת את זהותו של עם ישראל, מטעים פייגלין, יכבוש בשמחה ובצהלה את ארץ ישראל, יעודד את הגירת ה"אויב" וממילא ישכנע גם את העולם בצדקתו. ומשום שהזהות היהודית, כפי שרואה אותה פייגלין, קשורה באופן הדוק לרעיון החירות (האדם כפוף לאלוהים בלבד), הרי שיהודים אמיתיים יתמכו גם בחברה ליברלית ובכלכלה חופשית.

פייגלין NRG

זהות, משמעות וחירות: משה פייגלין מסתבך בצרות

פייגלין טוען גם שמי שבטוח בזהותו, לא יבסס אותה על לעומתיות כלפי ערבים או שמאלנים. כדי להדגים את העיקרון היפה הזה, פרסם מנהיג מפלגת זהות פוסט מחוייך בפייסבוק: צילום של פעיליו מחובקים עם פעילים של שלום עכשיו. הוא לא ציפה לתגובות. בתוך דקות, התמלא הפיד של מפלגת זהות בתשפוכות של זעם, סלידה ואפילו שטנה. מסתבר שאפילו הפוליטיקאי שנמצא בקצה הימני של הימין, אינו חסין מגל הטרלול שעובר עלינו בימים אלו, אם הוא מגלה מקוריות מחשבתית או סוטה ממגמת הדמוניזציה המתמדת של אויבי העם המתרבים והולכים. לשווא ניסה פייגלין להסביר שהשמאל אמנם טועה ומטעה, עובד עבור אינטרסים זרים ומחזיק באידיאולוגיה הרסנית ומסוכנת, אבל בכל זאת הוא חלק מהעם ומהחברה. הוא אפילו מיהר לפרסם סרטון מפוחד משהו, בו תיאר את כל הישגיו וזכויותיו הרבות – כיצד זרק חברי כנסת ערבים מהמליאה, דרש לעודד את הגירתם מהארץ, סירב להשתמש במילה "פלסטיני" ותבע לבטל את הסכמי אוסלו. לא ממש עזר לו. התגובה של אחד מתומכיו מרתקת ומלמדת לא מעט בהקשר הזה:

פייגלין אל תלך עם הראש בקיר, אנחנו הקהל שלך ואנחנו לא מרגישים בנוח עם תמונות כאלה אז פשוט תפסיק עם זה וזהו!!! תאמין לי שכולנו מבינים את המסר שאתה רוצה להעביר אבל לא תצליח לחנך אותנו לחשוב בדיוק כמוך, למה זה טוב התמונה הזאת???? סתם עוד ועוד קולות ילכו לפחח ובשביל מה? בשביל שלום עכשיו??? בשביל שלום עכשיו אתה רוצה לאבד קולות??? לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו, הסיבה שנמאס לנו מהליכוד ומבנט היא כי גם הם מסוגלים להצטלם עם שלום עכשיו ואפילו יותר גרוע מזה, ביבי לחץ ידיים עם רב המרצחים ערפאת!!!! אנחנו לא רוצים לראות יותר תמונות הם כאלה שפועלים נגד הצבא שלנו ונגד המדינה שלנו, אני אנסח זאת הכי פשוט שיש, כל מי שמכנה את יום העצמאות שלנו כ"יום הנכבה" לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת, יהודי או ערבי או נוצרי.

שימו לב למילים שהדגשתי: "לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו". ומה רוצה "הזרם"? אי אפשר הרי לחשוד בפייגלין שהוא מוכן להתפשר עם המיינסטרים בנוגע לסטטוס קוו בגדה המערבית, השמאל, בית המשפט העליון או הציבור הערבי. הוא גם היה אחד מהתומכים הקולניים ביותר של אלאור עזריה, החייל החשוד ברצח מחבל מנוטרל. מה ש"הזרם רוצה", בהקשר הזה, היא דמוניזציה מוחלטת של ה"סמולני", ש"לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת". פייגלין הוא לא הפוליטיקאי היחיד מהימין הדתי שטעם מנחת זרועם של טוקבקיסטים כי העז לחרוג ממקהלת השנאה הרגילה. גם נפתלי בנט ספג לא מעט, כשגיבה את רשויות האכיפה בחקירת הרצח בדומא, או כשהעז לומר שגם הערבים הם אזרחים שווי זכויות. מה קורה כאן? מדובר למעשה בשילוב של שני תהליכים.

בנט כלכליסט

גם הוא חטף – נפתלי בנט. קרדיט: כלכליסט

ראשית כל, יש כאן תופעה שאני נוהג לכנות "תסמונת פח הזבל". כל חברה כמעט מגדירה לעצמה "פחי זבל" – קטגוריות שמי שנכנס אליהן אינו לגיטימי ולפיכך אינו כשיר להשתתף בדיון. באוניברסיטאות באירופה וארצות הברית, או בחוגים חברתיים ליברליים אחרים, "גזענות" ו"הומופוביה" הם פחי זבל כאלו. בישראל, פח הזבל המשמעותי ביותר הוא "אנטי-ציונות" (אלא אם אתה נכנס לנישה המוגבלת של הערבי המגניב, ואז מוקצה לך מקום בשולי השולחן). פחי זבל אינם פסולים בפני עצמם, כי ברור שישנן תופעות שלא צריך לתת להן לגיטימציה. מעטים, למשל, ירצו לנהל דיונים עם מכחישי שואה, נאצים או תומכים ברצח עם. הבעיה עם פחי זבל, היא שיש פיתוי עצום להרחיב אותם. כשאתה מתקשה להתמודד מול יריב פוליטי, מה פשוט יותר מאשר להכניס אותו לקטגוריה לא לגיטימית כלשהי, ובכך להדיר אותו מהדיון? כך, פחי הזבל הולכים ומתרחבים עם הזמן. בתרבות הפוטיקלי-קורקט האמריקאית, שדיברנו עליה לא מעט כאן בינשוף, קיימת נטייה בלתי נשלטת להגדיר כ"גזענות", "סקסיזם" או "הומופוביה" (שלושת פחי הזבל העיקריים) אפילו עמדות שבעבר נחשבו ללגיטימיות לחלוטין, ואפילו אנשים שהשתתפו במאבקים אנטי-גזעניים בעבר, בכל פעם שהם חולקים על איזו דוגמה צדקנית, מרגיזים איזה מקופח מקצועי או מרהיבים עוז לבקר קבוצות מיעוט כאלו ואחרות. בישראל, פח הזבל של ה"אנטי-ציונות", ששינה מתישהו כותרת "לסמול", גדל אף הוא במהירות. כאן, התהליך הטבעי של הרחבת פח הזבל משתלב עם רעה חולה אחרת, שקשורה באופן ספציפי למצב הישראלי: ניסיון נואש למצוא שעיר לעזאזל חדש מדי שבוע.

678356301000100490582no

אנטי-ציונות כפח הזבל הגדול – כרזת תעמולה של אם תרצו

ישראל, ובמיוחד מאז כשלונו של הסכם אוסלו, תקועה במצב של "לא לבלוע ולא להקיא" עם הכיבוש הצבאי בשטחים. היא לא מצליחה להגיע להסדר עם הפלסטינים, כפי שמציע השמאל, וגם לא לספח את השטחים ולהפוך אותם לחלק מישראל, לפי עמדת הימין הדתי-מתנחלי. בניגוד לעבר, היא גם לא מצליחה להכריע את אויביה, בין אם מדובר בחמאס, חיזבאללה או ארגוני טרור אחרים – ובוודאי שלא להגיע לתוצאה ברורה בעימות הרציני יותר מול איראן. למרות שתנועת החרם הבינלאומית אינה מסכנת באמת את ישראל, ולא תוכל לאלץ אותה להפסיק את הכיבוש, התחזקותה האיטית (והפמפום התקשורתי האינסופי) מגבירים אף הם את תחושת המחנק והמיאוס מהסטטוס-קוו. אנשים רוצים הכרעה, והכרעה אין. הממשלות השונות אינן מסוגלות לבלוע או לפלוט את הגוש בגרון. סיסמאות נוסח "תנו לצה"ל לנצח" מניחות שחוסר ההכרעה מגיע עקב מחסום, שתמיד מיוחס לאויב נסתר כלשהו שבולם את כוחותינו האמיצים.

            מפלגת העבודה, שהקפידה בעבר לזחול לממשלות אחדות למיניהן, שימשה באופן מסורתי כבוגי-מן נוח להאשמות מהסוג הזה. עדיין זכור לי איזה מפקד בצבא, שנהג לומר לנו אחרי כל פיגוע ששרון היה ממגר את הטרור תוך כמה ימים, "אם פרס לא היה בולם אותו". אחרי פרס, היה אפשר להאשים את ציפי לבני. ובהיעדר ציפי, כשנתניהו והקיסרית מולכים על אחת הממשלות הימניות ביותר שהיו כאן אי פעם, מחפשים אשמים אחרים. יש לנו את תנועת החרם, הנשיא אובמה, שרת החוץ השוודית ויתר גורמים חיצוניים, אבל הם רחוקים מדי. כדי לצאת מהמיצר ולהסביר מי מונע מהם לספח את השטחים או להכריע את הטרור, ביבי, בנט והקמפיינרים שלהם החלו לתלות את הצרות בבג"ץ, בשמאל המתכווץ והולך, בתקשורת או בארגוני הקרן החדשה לישראל. הבעיה היא שכמו סם, הציבור נוטה להתרגל לאויב ספציפי. כמה פעמים אפשר להאשים, למשל, את גדעון לוי? זה הופך להיות משעמם. אז מוצאים אויבים חדשים: הקרן החדשה, שלום עכשיו ועמוס שוקן, למשל. וכשהציבור מתרגל גם לאלו, פח הזבל המושמץ שנקרא "סמול" הולך וגדל, ומכיל גורמים בשמאל מרכז, שהופכים מיני וביה ל"שמאל קיצוני".

download (1)

משעמם להאשים אותו – גדעון לוי

החידוש בשנתיים האחרונות, הוא שפח הזבל חצה כבר את קו המרכז, ומתחיל לנגוס בטריטוריה של לב הממסד והימין הפוליטי. טובי המפקדים והלוחמים של ישראל, אנשים שבילו את כל שנותיהם במלחמה בטרור ומאבק על בטחון המדינה, הופכים במחי עט של תועמלנים לחמדנים סמולנים, מרושעים ומושחתים עד היסוד. מאיר דגן ז"ל, ראש המוסד האגדי, כבר הפך לבוגד ול"סוכן של אובמה". ראשי השב"כ שהופיעו בסרט שומרי הסף נדחסו אף הם לעומק פח הזבל. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט מצא את עצמו בליבה של סערת צואה (מה שנקרא בלעז, shit storm), משום שהעז לומר שחייל צריך להימנע מלירות בנערה שמחזיקה מספריים. מפקדי הצבא שפעלו לפי הפקודות, והעמידו לדין חייל שככל הנראה רצח שבוי, הפכו גם הם לאויבי האומה, מושאי נאצות של המון משולהב. הקורבן האחרון הוא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שטען כי תהליכים מסויימים בישראל מזכירים תופעות שליליות שהתרחשו במרכז אירופה וגרמניה בשנות השלושים כגון גזענות ושנאת זרים. במציאות שבה טוקבקיסטים מאחלים רצח עם, תאי גזים, אונס ורצח לכל ערבי וסמולני, שאישה ערביה ובנותיה מותקפות בלינ'ץ ברחוב ירושלמי, ושצעקות מוות לערבים הפכו לשגרה במגרשים, הדברים שלו נראים כמובנים מאליהם. אבל זה הספיק, כמובן, כדי לדחוף אותו לפח.

אנשי ימין מתונים גילו, כמובן, שכוח הכבידה של פח הזבל שואב גם אותם. זה התחיל בקורבנות קלים כמו הנשיא ריבלין, שהתייצב למען המיעוט הערבי; המשיך באיש ימין מובהק כמו שר הביטחון משה בוגי יעלון, ואפילו בנפתלי בנט, אחד מאדריכלי דוקטרינת פח הזבל. והיום – אפילו משה פייגלין, לא יאומן כי יסופר, מוצא את עצמו תחת מתקפה כי הצטלם עם שמאלנים. השאלה היא רק מי יהיה הקורבן הבא, ומתי יתבטא פח הזבל של הקהל ואספסוף הטוקבקיסטים בדברים גרועים יותר ממילים.

מצדה הפלסטינית: למה תנועת הבי די אס מזיקה למאבק בכיבוש

כדי לשכנע את הציבור הישראלי לסיים את הכיבוש צריך להבהיר לו שלא מדובר במהלך התאבדותי. כל התקדימים מלמדים שדרושה פשרה של שני הצדדים. דרישות הבי די אס עושות בדיוק את ההיפך וגורמות להקצנה.

 Israel_-_Boycott,_divest,_sanction

בסרט ההוליוודי הקלאסי מצדה, שמתאר את המצור המיתי בשלהי ימי בית שני, ישנה סצינה אחת מעניינת במיוחד. המצביא הרומאי לוקיוס פלאביוס סילווה, מתוסכל מהמבוי הסתום הממושך, נפגש בסתר עם מנהיג המורדים אלעזר בן יאיר בניסיון למצוא דרך החוצה מהמשבר. אלעזר מעלה דרישות, אך הגנרל הרומאי אינו מתייחס אליהן ברצינות. "אני מכיר את הבזארים שלכם," הוא אומר, "תמיד אתם נותנים בהתחלה מחיר גבוה, ולאחר מכן מורידים אותו." "אם אתה באמת מכיר את הבזאר", אומר לו המורד היהודי, "אתה אמור לדעת שיש מחיר מסויים שממנו לא ירד הסוחר, אפילו לא במחיר חייו." זו, כפי שאנסה להראות בהמשך, הבעיה המרכזית בתנועת BDS – היוזמה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל: היא מנסה לכפות על רוב הישראלים פתרון שנראה להם כהתאבדותי.

Masada-DVD-L741952648291

יש גבול למיקוח: פיטל אוטול ופיטר שטראוס כמצביא הרומי ומנהיג המורדים היהודי, בהתאמה

אני מתנגד פוליטי של ה-BDS, ובכל זאת, אתעלם מהטיעונים הנפוצים יותר כנגד התנועה. לא אכתוב כאן על הצביעות שב"סימון" ישראל בעוד מדינות אחרות במזרח התיכון מפרות זכויות אדם בקנה מידה הרבה יותר גדול, על הטעויות העובדתיות הרבות שבמידע שמפיצה תנועת BDS, או על הפלירטים המתמשכים שלה עם גורמים אנטישמיים בעליל. במקום זאת, אפנה לכיוון אחר לחלוטין: היעילות של תנועת החרם ככלי לסיום הכיבוש. הנחת היסוד שלי, היא שמי שמנסה להשיג מטרה פוליטית, תהא אשר תהא, אינו יכול להסתמך אך ורק על רגשות של צדק ומוסר. הוא חייב לבחור לעצמו אסטרטגיה יעילה שתוביל אותו ליעד. אלו שרוצים להחרים את ישראל, למשל, כי "כך מצווה המצפון" או "כי זו הקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית", מוותרים מראש על חשיבה אסטרטגית, ונראה כי ניקוי המצפון האישי חשוב עבורם יותר מהיעד הפוליטי הסופי.

הכלי המרכזי שמאפשר לנו לבדוק עד כמה תנועת ה-BDS עשויה להיות יעילה, היא התקדימים ההיסטוריים להשפעות של לחץ כלכלי, חרמות וסנקציות על מדינות סוררות. צפון קוריאה סובלת אמנם מהסנקציות החונקות המוטלות עליה, אך מסרבת בתוקף לשנות את מדיניותה. סנקציות לא הצליחו להפיל את המשטרים באיראן ועיראק, לגרום לולדימיר פוטין לסגת מחצי האי קרים או לחדול מהתערבות במזרח אוקראינה. מעל הכל – שנים של חרם מוחלט כמעט על שלטון חמאס מצד ישראל ומצרים, מלווה במצור ובסבבי לחימה הרסניים, לא הצליחו להפיל את המשטר הזה. למעשה, כפי שקורה לא מעט, החרם דווקא חיזק את המשטר, מפני שיצר חומה בין האזרחים לבין העולם החיצון והפך אותם לתלויים יותר במנגנוני הממשלה. דרום אפריקה היא כביכול דוגמא למשטר מפלה שנפל בגלל חרם – אבל אבוי – דוגמא מטעה שמבוססת על מיתוס רומנטי. נחזור אליה מאוחר יותר.

כאן חשוב לציין שבחלק מהמקרים, לסנקציות על אותן מדינות היתה השפעה מסויימת; חמקמקה, לא ברורה, כמעט אף פעם לא מכריעה, אבל קיימת. צפון קוריאה ועיראק אמנם לא שינו את מדיניותן באופן משמעותי בגלל הסנקציות, אבל יש הטוענים שהן דחפו את איראן לשולחן המשא ומתן על תוכנית הגרעין. יש אינדיקציות מסויימות שפוטין ריסן את עצמו במזרח אוקראינה, ואולי לא התקדם הלאה, כדי לשמור על ערוצים פתוחים עם המערב. מעל הכל, שנים של חרם ולחימה גרמו לחמאס לרסן את ירי הטילים שלו לישראל. מכל הדוגמאות הללו עולה כי חרם, סנקציות, משיכת השקעות וכל הג'אז האקטיביסטי עשויים לגרום למשטר לשנות את התנהגותו בשוליים רחבים יותר או פחות, אבל לעולם לא לוותר על מה שהוא רואה כאינטרס הבסיסי או הקיומי שלו. כמו שאמרה הדמות של אלעזר בן יאיר בסרט, "מצדה", יש מחיר שסוחר הבזאר לא ירד ממנו, אפילו בלחץ הגבוה ביותר – איום על החיים עצמם.

דרום אפריקה, כביכול, היא דוגמא חריגה. אבל גם כאן, המציאות מתעתעת יותר מהמיתוס שטופח בידי דורות של אקטיביסטים מהצד השמאלי של המפה. כפי שמבהיר יוני אשפר, אותם הלבנים שהצביעו שוב ושוב נגד ביטול האפרטהייד בשנות השמונים, הצביעו למען ביטולו שנים ספורות לאחר מכן. יש בריטים שמספרים לעצמם כי זה קרה משום שסרבו לקנות תפוזים דרום אפריקאיים בסופר מרקט השכונתי, אבל המעשייה היפה הזאת מסתירה מארג מורכב בהרבה של אינטרסים, אינטרסים שכנגד וויתורים שנעשו משני הצדדים. האפרטהייד לא בוטל עד שהקונגרס הלאומי האפריקאי הסכים לוותר על האוריינטציה הסוציאליסטית שלו, להיכנס לחסות אמריקאית תחת מארג הסכמי וושינגטון, לוותר על דרישותיו המרכזיות להלאמה של הבנקים, המכרות ואוצרות הטבע, ולמעשה לשמר את הכוח הכלכלי של הציבור הלבן – בניגוד מוחלט לתפיסת הצדק של תומכיו ולדרישות המרכזיות שהעלה במשך שנים. בסופו של דבר, גם החרם על דרום אפריקה לא גרם לציבור הלבן לוותר על מה שראה כאינטרס המהותי ביותר שלו – המשך המשטר הקפיטליסטי. רק הויתורים של הצד השחור, אולי בסיוע מסויים של החרם הבינלאומי, אפשרו להגיע לפריצת דרך.

Mandela-Davos-South-Africa3-590x461

הסכים לויתורים מהותיים: נלסון מנדלה עם פרדריק דה-קלרק, נשיא האפרטהייד האחרון, בפורום הכלכלי הבינלאומי בדאבוס

ומכאן אפשר להגיע לחולשה המרכזית של תנועת ה-BDS. כפי שמוכיחים התקדימים ההיסטוריים, שום חרם אינו יכול לכפות על הישראלים לוותר על מה שנראה להם כאינטרס קיומי – המחיר שסוחר הבזאר לעולם לא יוריד. רק מלחמה טוטלית, שתביא לכיבושה של ישראל, יכולה לעשות את זה – דבר שאפילו ההזויים שבפעילים לא חולמים עליו. עבור הציבור הישראלי, האינטרס הקיומי הוא מדינה בעלת רוב יהודי, חזון הליבה של התנועה הציונית. על אופי המדויק של המדינה הזאת ועל גבולותיה, ישראלים רבים מוכנים להתווכח, אבל לא על אופיה הבסיסי. סירובו של רוב הציבור להגיע לפשרה עם הפלסטינים נובע מאמונה שערביי ארץ ישראל אינם מכבדים באמת את הקו הירוק, ושואפים להחליש ולבסוף להשמיד את מדינת ישראל ברוח תורת השלבים. הגישה הזאת מבוססת על מסקנה מסויימת מהניסיון ההיסטורי של האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות. אפשר כמובן לטעון (בצדק רב) שמדובר בגישה פשטנית ומוטעית, אבל זה לא רלוונטי לעניינו. זו גישת הרוב בישראל, ואי אפשר לכפות עליו פתרון שייתפס בעיניו כהתאבדותי.

והנה, האסטרטגיה של תנועת BDS מחזקת את החששות הללו במקום להחליש אותם. כזכור, לתנועה שלוש תביעות עיקריות: סיום הכיבוש בשטחי 1967, זכות השיבה לפליטים, ושוויון זכויות מלא לערביי ישראל. עד שהתביעות הללו יתגשמו במלואן, החרם אמור להימשך. התביעה של BDS לזכות השיבה משחקת על הנימים הרגישים ביותר של החששות הקיומיים בישראל, מפני שהיא עתידה לרסק את רעיון המדינה היהודית. גם התביעה האמורפית לשוויון בין ערבים ליהודים, מוצדקת ככל שתהיה, כמו גם הדמוניזציה של תעמולת ה-BDS לישראל בכללותה, מטשטשות את חשיבותו של הקו הירוק, ובכך מצדיקות את אלו שסבורים שמטרות החרם נוגדות את האינטרסים הקיומיים הבסיסיים ביותר שלהם. אפילו כאלו שהיו עשויים לתמוך בצעדי חרם חלקיים מסויימים נמנעים במקרים מסויימים מלעשות זאת, כדי לא ליצור תקדים שיוכל לסייע לתנועה להשיג את מטרתה הסופית.

מה כן אפשר לעשות כדי לקדם את סיום הכיבוש? גם כאן, ראוי להסתכל באחד התקדימים ההיסטוריים המוצלחים היחידים באזורנו: הסכם השלום בין ישראל למצרים. בגין ודיין, שדיברו במשך שנים על חשיבותו העליונה של חצי האי סיני, החזירו אותו בסופו של דבר למצרים עד הגרגר האחרון, וכוננו שלום (קר אמנם) שמחזיק עד לתקופתנו. בראייה אסטרטגית, ההסכם הזה התאפשר לא רק בשל לחץ חיצוני מסיבי, אלא גם משום ששני הצדדים הוכו די הצורך כדי לתמרץ אותם לגשת לשולחן המשא ומתן.

download

דיברו על חשיבות סיני – עד שהחזירו אותו. מנחם בגין ומשה דיין

באותו האופן, מי שרוצה לקדם את סיום הכיבוש, חייב ללחוץ, חיצונית ופנימית, על שני הצדדים לבצע ויתורים משמעותיים, חסרי תקדים אך סבירים מבחינת המחיר שלהם. על ישראל יש ללחוץ להכיר מיד במדינה פלסטינית בגבולות זמניים, לקיים את ההסכמים הנוכחיים (היינו – להחזיר את המצב בשטח למה שהיה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה), לשחרר אסירים מרכזיים כמו מרואן ברגותי, לבטל את כל איסורי הפיתוח באדמות פרטיות פלסטיניות, לקדם חקיקת פיצוי-פינוי בהתנחלויות ממזרח לגדר, ולהעביר כמה שיותר שטחי B ו-C לשליטת הרשות הפלסטינית. במקביל, יש ללחוץ על הפלסטינים להודיע במקביל שפליטים ישובו רק למדינה הפלסטינית, ושאם הכיבוש יסתיים – יסכימו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. רק ויתורים מקבילים כאלו יוכלו להפיג את החששות הקיומיים בשני הצדדים, ולדחוף אותם לשולחן המשא ומתן. דבר אחד ברור: גישה צדקנית, טהרנית ומוסרנית, שמנסה ללחוץ אך ורק ישראל, או אך ורק על הפלסטינים, נידונה לכישלון מוחלט, משום שהיא תתמרץ את הצד השני להתבצר בעמדות ניציות. תנועת ה-BDS, באופן שבו היא מתנהלת היום, מקבילה לתמיכה האמריקאית החד-צדדית והמוחלטת בישראל – חלק מהבעיה, לא מהפיתרון.

 

 

גנה לי כבשה: זוהיר בהלול ואובססיית הכינויים הישראלית

האם חולה שאבחנו אצלו בעיה רפואית קשה יחפש תרופה למחלה, או שמא ידרוש מהרופא לגנות אותה במילים חריפות? ינשוף פוליטי-מדיני על האובססיה הישראלית לגינויים, כינויים ושמות, ההתנפלות על זוהיר בהלול והקשר הבלתי נמנע לתנועת BDS.

download (1)
אחת התובנות היפות ביותר שיש בהגות הבודהיסטית היפנית, היא אזהרה מפני דבקות יתר בשמות וכינויים. דווקא בתרבות מסורתית ונוקשה, שקידשה מאז ומתמיד את המילים והשמות; במדינה שבה היררכיית הדרגות, בין אם של האצולה המסורתית, המעמד הסמוראי או הכמורה הבודהיסטית, הכילה מאות רבות של כינויים שונים שלכל אחד מקום משלו בהיררכיה – היו כאלו שהזהירו שהיצמדות יתר לשמות עלולה להוביל לרעות חולות. בלי להיכנס לפרטים מסובכים מדי, נציין בקיצור נמרץ שהשם עלול להטעות את הקורא, להסיח את דעתו, ולגרום לו להתעסק בתווית, בסימן, במקום בדבר כפי שהוא לעצמו, בעטיפה במקום התוכן. בכתיבה עיתונאית, הדבר בולט במיוחד אצל אלו שמדביקים ליריביהם שפע של כינויי גנאי, ומקפידים להוסיף אותם תמיד לשמותיהם. הדוגמאות אינסופיות. בלוגר שמאלני רדיקלי אחד לא מסוגל לומר צה"ל, אז הוא כותב "הבהמה הירוקה". באתרים ימניים מסויימים, אי אפשר להזכיר את השמאל בלי הצירוף "הבוגדני". ויש המשנים את השם של הקרן החדשה לישראל באופן שימחיש את כוונותיה הזדוניות לכאורה. אחרים לא כותבים את שמו המפורש של ראש הממשלה, אלא "ביביהו" או "נהנתניהו", מקפידים לומר "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "פלסטינאצים" במקום פלסטינים וכיוצא בזה. אלוף העולם במתן שמות גנאי הוא ככל הנראה עו"ד יורם שפטל הידוע לטוב, שלא יכול להזכיר שם או מושג שקשור לשמאל בלי להוסיף אליו שורה ארוכה של קללות. ומי שנהנה מבידור מהסוג הזה, מוזמן לשמוע את תוכנית הרדיו שלו.

מומחה בשמות גנאי - עו"ד יורם שפטל. קרדיט: ליאור מזרחי, ישראל היום

מומחה בשמות גנאי – עו"ד יורם שפטל. קרדיט: ליאור מזרחי, ישראל היום

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הסכנה הכרוכה בשימוש יתר בשמות גנאי חורגת בהרבה מבעיות של נימוס או תרבות דיון. ככל שהכינוי מכיל בתוכו מטען כבד יותר של זעם ועלבון, הרי שהקורא מתרגל ליחס למציאות את התוויות המלאכותיות המודבקות לה. מי שמתרגל לקרוא "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "נהנתניהו" במקום נתניהו, או "ארגון המרצחים" במקום אש"ף, רואה באופן הולך וגובר את המציאות המורכבת דרך מסננת צרה, המצמצמת אותה להיבט אחד ויחיד – נהנתנות, אלימות, רצחנות – ומונעת ממנו לראות מורכבות או צדדים נוספים. בהדרגה, הדבר האמיתי נשכח והשם הופך לחזות הכל. מי שמכיר למשל אתרי BDS, או שיצא לו להתווכח עם נציגים דוגמטיים יותר של התנועה הזאת, יודע עד כמה הם שבויים בעולם של שמות וכינויים שמתווכים בינם לבין המציאות ומונעים מהם להסתכל עליה באופן ישיר. – למשל Apartheid Israel במקום "ישראל", "צבא הכיבוש הישראלי" במקום צה"ל, "חומת האפרטהייד" במקום גדר ההפרדה, "החברה האזרחית הפלסטינית" בכל פעם שמדברים על NGO וכו'. הפעילים האדוקים יותר מתמכרים לכינויים הללו עד כדי סירוב לקרוא כל מקור מידע שלא משתמש בשפה הפנימית. כפועל יוצא, הם מפתחים מנטליות של כת דתית סגורה.

BDS - מנטליות של כת דתית סגורה

BDS – מנטליות של כת דתית סגורה

במקרים מסויימים, גם לשיח המיינסטרים בישראל יש מנטליות דומה – נטייה שהחמירה לאחרונה לאור גל האלימות שפרץ במזרח ירושלים ובגדה המערבית. מחד, קידוש וקיבוע של כינויים ומילים, חיוביים ושליליים כאחד, שכל מי שרוצה להיחשב כ"נורמטיבי" חייב לאמץ בלי היסוס. ומאידך, תאווה בלתי נשלטת ל"גינוי" של השמות השליליים, ושל כל מי שמסרב ללכת בתלם. שתי הנטיות הללו הרסניות, מפני שהן הסחת דעת נוחה מדיון בבעיות עצמן, התמקדות בתווית ולא במהות. דוגמא ראשונה היא האובססיה של תנועת אם תרצו ודומותיה עם המילה "ציוני". כפי שכתבנו פעם בינשוף, אנשים שפעם נחשבו כציונים מואשמים פתאום בפוסט או באנטי ציונות. אם פעם אפילו מרצ נחשבה כציונית, היום גם הציונות של מפלגת העבודה, ואפילו של אנשי ליכוד מסויימים (רובי ריבלין למשל) מוטלת בספק. התגובה האינסטינקטיבית מצד קורבן ההאשמה, היא לטעון שהוא דווקא כן ציוני. הנבחרת של מפלגת העבודה הוציאה אפילו פעם סרטון מיוחד של "מה זה ציונות בעיני" כדי לענות להאשמות הללו. ובלהט הויכוח על מהות התווית "ציוני", כולם שוכחים לדבר על הבעיות החמורות של המדינה, בטחוניות, דמוגרפיות וכלכליות.

מפשפשים בציונות - כרזת תעמולה של "אם תרצו"

מפשפשים בציונות – כרזת תעמולה של "אם תרצו"

דוגמא נוספת, וכאן אני מגיע לעיקר, הוא ההתנפלות המכוערת על ח"כ זוהיר בהלול, מפני שהתעקש לקרוא לפלסטיני שדקר חייל בחברון "מפגע" ו"רוצח שראוי לעונש החמור ביותר" במקום המילה המקובלת "מחבל". בהלול, יש להדגיש, הוא אחד מחברי הכנסת הערבים המתונים ביותר שהיו מעולם. לא מזמן, נפגש עם משלחת של חוקרים מהרווארד ובכירים פוליטיים מהעולם שהגיעה לכנסת, ותפקד בפועל כמסביר של ממשלת ישראל ומשרד החוץ. ובכל זאת, לא רק ראש הממשלה ושותפיו הפוליטיים הצטרפו בשקיקה ללינץ', אלא גם חבריו של בהלול במפלגת העבודה, שהתחרו ביניהם במהלומות ובסנוקרות לח"כ הסורר. אינני מבקר אותם בשום פנים ואופן מפני שהלמו בחבר. אם פוליטיקאי במפלגה מתבטא באופן מביש, ראוי לבקר אותו באופן החריף ביותר מתוך הבית פנימה, ומקרה סמוטריץ' בבית היהודי יוכיח. הבעיה כאן שונה. שימו לב להתבטאות של בהלול. הוא לא תמך באותו פלסטיני ולא הצדיק אותו, אחרת לא היה קורא לו "רוצח" ומבהיר שמגיע לו עונש חמור. הוא פשוט ניסה ליצור הבדל מושגי כלשהו בין רצח אזרחים לפגיעה בחיילים, ביטוי ציורי ל"עיקרון ההבחנה" שקיים בכל דיני הלחימה והדיון הבינלאומי על לוחמת גרילה. אפילו האמריקאים בעיראק, למשל, הסכימו לשתף פעולה ולכרות בריתות עם לוחמי גרילה שהרגו חיילים שלהם בעבר, אבל לא עם אלו שהיו מעורבים ברצח אזרחים.
כדי לאמוד את הטירוף, הביטו בכל הפרשה מבחוץ: המערכת הפוליטית כולה סוערת, זועמת וקוצפת, כי ח"כ לא השתמש במילה הנכונה, והחליף "מחבל" במילים "רוצח" ו"מפגע". כל נסיונותיו של בהלול לפתוח דיון מהותי, לנתח באופן רציני את מציאות הכיבוש ולבדוק אופציות לשינוי המצב (לשיטתו, לטובתה של ישראל) – נתקלו במסך אש של חמת זעם צדקנית. לא רק שמדובר בתופעה הרגילה של הידבקות לשמות ותוויות במקום דיון במהות, אלא גם שמפלגת העבודה איבדה, אולי לשנים רבות, את היכולת לקרב ערבים למיינסטרים הציוני. אי אפשר לכרות בריתות עם אנשים מהעם השני, כשמנסים להכריח אותם לא רק לקבל מצע משותף, אלא גם להשתמש באותם ביטויים ומילים טעונות שהמיינסטרים מכתיב. מישהו צריך להסביר לחברים במפלגת העבודה, שבעל ברית אינו כלב מאולף.

התנפלות קולקטיבית מכוערת - ח"כ זוהיר בהלול

התנפלות קולקטיבית מכוערת – ח"כ זוהיר בהלול

ואיך אפשר לסיים, בלי לדון בעוד נגזרת של טירוף השמות והכינויים – אובססיית הגינויים הישראלית. בכל פעם שמתרחש אירוע טרור, מתחילה המערכת שלנו לסעור ולחפש גינויים בכל פינה. כתבים מסתובבים בכל הפינות, ומחפשים ראשית כל את החשודים הרגילים. כשמדובר בפעולה אלימה של מתנחלים או פיגוע טרור יהודי (כלומר, אלו מהם שתופסים את תשומת הלב של התקשורת) – כתבים יחפשו כל רב, ראש ישיבה וחבר כנסת בבית היהודי כדי לצוד גינוי. במקרה של פיגוע פלסטיני, הם יתורו אחרי חברי כנסת ערבים וסתם ערבים ברחוב, אבו מאזן, שמאלנים חשודים למיניהם, ואפילו שרי חוץ אירופיים. מן הסתם, גינוי גרידא לא מספיק. צריך לגנות בהתלהבות, בכוונה קבלית מלאה ושלמה. המהדרין אף בודקים בציציותיו של הגינוי, שוקלים כל מילה בזהירות ורק לבסוף מחליטים אם הגינוי כשר, או שמא מהשפה ולחוץ בלבד. אם בקשת הגינויים היתה כבדרך אגב, בשולי הדברים, אז מילא. ראוי לאדם הגון לגנות מעשים מרושעים ולהשתתף בצער הזולת. הבעיה היא האובססיה, שכרגיל מסיחה את הדעת מהבעיה לביטויים החיצוניים שלה, כי מעשה הרשע או הטרגדיה האנושית שתובעים גינוי כמעט תמיד מצביעים על בעיות עמוקות יותר שדורשות פתרון. תחשבו על חולה שרופא מאבחן אצלו מחלה קשה, ובמקום לשאול ולהתעניין בתרופות, טיפולים ושינויים הכרחיים באורח החיים, הוא דורש בקול גדול מהרופאים, האחיות וכל צוות בית החולים "לגנות את המחלה". הגיע הזמן שנפסיק לגנות את הבעיות שלנו, להצמיד להן כינויים ואז להתווכח על הכינויים האלה. במקום זאת, עדיף לחשוב כיצד פותרים אותן.

סכנת הסיפור היחיד: מי מנסה להאכיל אותנו באותה דייסה מדי שבוע?

בהרצאת טד מפורסמת, תיארה הסופרת הניגרית צ'ימננדה נגוזי את התעתועים שטמונים בנטייה אנושית נפוצה והרסנית: לספר לעצמנו ולאחרים סיפור אחד ויחיד. כיצד ניתן להשתמש בתובנות של נגוזי על מנת לזהות את אלו המאכילים אותנו באותה דייסה שבוע אחרי שבוע, ולגלות את מגוון הסיפורים שמציעה לנו המציאות? ינשוף פוליטי-מדיני על גדעון לוי, סלים ניגריים ובירה ג'ינגר.

בהרצאת טד מפורסמת מ-2009, תיארה הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי (Chimamada Ngozi) את התעתועים, האכזבות והרגעים הקשים והמרגשים שחוותה כסטודנטית צעירה בארצות הברית. בעיקר, היא התקשתה להסתגל לאופן החד ממדי שבו אמריקאים רבים תפסו את יבשת מולדתה, אפריקה. מבחינת חלק מהסטודנטים שלמדו איתה, לא היה הבדל בין ניגריה, גאנה, צ'אד וסומליה – הכל היה שייך לאותו מרחב שחור של מלחמות אזרחים, רעב ומחלות. ביום הראשון במעונות, השותפה לחדר ביקשה ממנה להשמיע את מה שהגדירה כ"מוזיקה השבטית שלה". איך היה ניתן להסביר לה שבניגריה יש סצינה שוקקת של רוק ופופ, ושמדובר במדינה שונה מאד – תרבותית ומוזיקלית – מהסוואנה הפרימיטיבית שדמיינה לעצמה?

ובכל זאת, ההתרשמות של צ'יממנדה נגוזי מארצות הברית היתה שונה מאד מקובלנות הפוליטיקלי-קורקט הרגילות, של אלו המגדירים כל "מבט מערבי" על אפריקה ואפריקאים, לא כל שכן ביקורת, כגזענות שיש להילחם בה. היא מדגישה שהתדמית המערבית הנפוצה על אפריקה – רעב, מחלות, מלחמות, שבטים – אינה שגויה, אלא שמדובר באמת חלקית. בפועל, אפריקה היא כל זה, אבל הרבה יותר. בניגריה, למשל, יש טרור, רעב ומלחמות, אבל יש בה גם תרבות מסעירה, וחיים עירוניים מודרניים, וסצינה אומנותית מלאת הפתעות. הנטייה המסוכנת הזאת, לצמצם את המבט שלנו על האחר ל"סיפור אחד ויחיד", אינה מאפיינת רק מערביים שמתבוננים על אפריקה. נגוזי אומרת, בכנות רבה, שגם היא חטאה בכך לא אחת. כשהתחילה לכתוב, כל הדמויות שלה נלקחו מהספרות הבריטית שקראה בתור ילדה. כולם היו בלונדינים, עם עיניים כחולות, שיחקו בשלג ושתו בירה ג'ינג'ר – משקה שצ'יממנדה עצמה לא טעמה מעולם. רק כשהתחילה לקרוא ספרות אפריקאית, הכתיבה שלה התגוונה. הקווים של הספרות המערבית מעולם לא נעלמו ממנה, אלא המשיכו להתקיים לצידם של סיפורים אחרים.

בו בזמן, בבית הניגרי הבורגני שבו גדלה היה נער משרת, ממשפחה ענייה מאד. במשך שנים, אמה של נגוזי הכריחה אותה לסיים את כל האוכל על הצלחת כי "את חייבת להעריך את מה שיש לך! למשפחה של הנער שלנו אין כלום! “. יום אחד, כשביקרה בכפר של הנער, היא נדהמה לראות סלים קלועים מרהיבים ביופיים, מלאכת יד. היא לא דמיינה לעצמה שתושבים בכפר עני מסוגלים ליצור משהו. במקרה הזה, העוני היה הסיפור היחיד שצ'יממנדה סיפרה לעצמה. הוא היה כמובן בכפר, אבל מי שהסתכל לעומק היה יכול לראות מגוון אינסופי של סיפורים אחרים, מקבילים, על אותו המקום. המציאות היא לעולם רב ממדית.

chimamanda-bio

צ'ימננדה נגוזי

הסכנה של סיפור אחד – The Danger of a single story, ככותרת ההרצאה של צ'יממנדה נגוזי, היא סכנה שטמונה בה גם הבטחה גדולה. היא יכולה לאפשר לכם להיזהר מפרשנים מפוקפקים. כשאנחנו קוראים עיתונאי, בלוגר או פרשן, נהוג לשאול עד כמה הוא בקיא בתחום, האם יש לו אינטרס פוליטי, האם שיקר בעבר ומה דרגת האמינות שלו באופן כללי. השאלות הללו חשובות, וקריטי לענות עליהן. בינשוף הצענו בעבר דרכים נוספים לזהות שרלטנים ופרשנים מפוקפקים למיניהם. ההרצאה של צ'ימננדה נגוזי משקפת דרך נוספת. גם אם הפרשן אמין ומומחה, ובלי קשר להשקפתו הפוליטית, תשאלו את עצמכם האם יש לו אך ורק סיפור אחד.

את מאמריו של גדעון לוי על הכיבוש הישראלי בשטחים, למשל, ניתן לזקק לסיפור אחד ויחיד: הקלגסים הכובשים המרושעים של ישראל שרומסים את העם הפלסטיני חסר הישע. בסיפור הזה יש אמת רבה, ללא ספק, אבל האם הוא הסיפור היחיד? באותה מידה, למשל, אפשר לספר על מתנחלים החרדים לבטחונם, ישראלים שרוצים להגן על ביתם היחיד, ומפקדים צבאיים שמתמרנים בין אוכלוסיה עויינת, סיכול טרור ולחצים פוליטיים במציאות בלתי אפשרית. הנטייה לספר סיפור אחד ויחיד אופיינית גם לכותבים רבים מימין. אצל משה פייגלין, כל בעיה שהיא מסתכמת ב"חירות, משמעות וזהות", והכרה בכך שארץ ישראל "שייכת לעם היהודי, ורק לו". כשנכיר ונבין את זהותנו לעומק, וניפטר מהממשלה הבולשביקית של השמאל וחקייניו מימין, כל שאר הבעיות יפתרו מאליהן. לפיכך, כל סיפור שפייגלין מספר מתנקז מאליו למחוזות החירות, הזהות והמשמעות, גם אם הדבר דורש הגמשה דרמטית של העובדות. אצל אמנון לורד, עקיבא ביגמן וכותבים אחרים באתר מידה, כל בעיותיה המדיניות של ישראל הם תמיד מזימה של הקרן החדשה לישראל, והבעיות הכלכליות הם לעולם תוצר של סוציאליזם, רגולציה והתערבות הממשלה בכלכלה. באותה מידה, כותבים מחוגי המחאה החברתית נוטים אף הם לספר סיפור אחד ויחיד, רק שה"רעים" שלו הם הטייקונים, הפוליטיקאים והבנקאים.

download

סיפור אחד ויחיד – גדעון לוי

חשוב להדגיש פעם נוספת: אלו שמספרים סיפור אחד ויחיד אינם משקרים בהכרח, ולעיתים הם חושפים אמיתות חשובות. אולם כאשר הם נתקלים במציאות מסובכת, הם נוטים לנסות ולהתאימה לשבלונות שהכינו מראש. גרוע מזה, הם מאלפים את קוראיהם לחשוב בתבנית אחת, צרה כעולם נמלה, עצלנות אינטלקטואלית שמנוונת את המחשבה ומקהה את להב הביקורתיות. כותבים שנמנעים מהכשל הזה, ומספרים לקוראים שלהם מגוון רחב של סיפורים, אינם בהכרח אנשים מתונים או תומכי מפלגות מרכז. יתכן שהם סבורים כי יש לשנות את המציאות באופן רדיקלי – כי לא כל סיפור שווה למשנהו, וגם תמונה מורכבת יכולה להסתכם בסימן קריאה. אבל גם במקרה כזה, הקורא יכול לקבל את התמונה על כל גווניה ולהגיע למסקנות עצמאיות משלו.

כיצד תדעו האם כותב מאכיל אתכם אך ורק בסיפור אחד? למעשה, מדובר במבחן פשוט למדי. אם הכותב שייך לשמאל הרדיקלי ועוסק בחקר פשעי הכיבוש בשטחים, שאלו את עצמכם האם יצדיק מדי פעם את צה"ל, כאשר העובדות לא יתאימו לסיפור הפרו-פלסטיני שלו. האם אתר שיחה מקומית יסכים לפרסם מאמר שמצדיק את המתנחלים בסיטואציה מסויימת, והאם אחד מכותבי אתר מידה יודה – פעם אחת ויחידה – שהתערבות ממשלתית בכלכלה יכולה גם להועיל? האם יגאל סרנה יסכים להצדיק את בנט או נתניהו, אפילו אם יעשו דבר חיובי לפי השקפת עולמו? יכול להיות שיאיר לפיד יאמר, פעם אחת בחייו, משהו שלא ממקם אותו בלב הקונצנזוס? כשמוכרים לכם תמיד את אותה התשובה בכל הסיטואציות, האורות האדומים חייבים להתחיל להבהב. חלק מהמחנאות הישראלית, הדוגמטיות והצדקנות, חוסר הרצון להקשיב לאנשים שונים ולדיעות שונות, נובע בדיוק ממחלת הסיפור היחיד. לפיכך, הישמרו לכם מאנשי עקרונות עקביים למיניהם, שלא שינו את דעתם במשך ארבעים שנה. חפשו את המזגזגים, את בעלי המחשבה המקורית, את אלו שמפתיעים כל פעם מחדש עם סיפור חדש, נקודת מבט אחרת, רעיון שונה ומקורי. ככל שירבו הסיפורים בשיח הציבורי שלנו, הוא יהפוך למורכב וסובלני יותר. כולנו נצא מורווחים.

לאחרונה, פרסמו ח"כ הכנסת לשעבר חיים רמון ושורה של בכירים בטחוניים בדימוס תוכנית הפרדה חדשה בין יהודים ופלסטינים בירושלים. מעבר למחיר הנורא שישלמו תושבי ירושלים על התוכנית הנ"ל, היא מבטאת כשל אסטרטגי עמוק יותר – הליכה עד למחצית הדרך, באופן שמאלץ אותנו לשלם מחיר כבד בלי להשיג דבר. ינשוף פוליטי-מדיני על ערמונים, אש ודגים מסריחים. 

tumblr_ndtb9lAfPW1s4rxcyo1_1280

לאחרונה, צץ חבר הכנסת לשעבר חיים רמון מתהום הנשייה, וביחד עם "לשעברים" אחרים, חלקם אנשים מכובדים ורבי זכויות, הציע תוכנית הפרדה חדשה ש"תציל את ירושלים היהודית". מדובר, למעשה, בגירסה משודרגת לתוכניתו של בוז'י הרצוג עליה דיברנו כבר כאן בינשוף. לפי תוכנית רמון, יועברו חלק גדול מהכפרים הפלסטיניים בירושלים, כמו למשל ג'אבל מוכאבר, לתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A או B). מאתיים אלף מתוך שלוש מאות אלף התושבים הפלסטינים של הבירה יאבדו את תושבות הקבע שלהם ואיתם את מקומות העבודה, ומעתה – יראו את מסגד אל-אקצא רק מאחורי חומת בטון. במאמר חריף במיוחד, הראה הפעיל הירושלמי שלום בוגוסלבסקי כיצד תמיט התוכנית הזאת אסון על ירושלים: היא תוביל להתמוטטות כלכלית בעיר, שמגזרים שלמים בה מאויישים בפועלים ואנשי צוות פלסטינים, תרסק את הכלכלה הפלסטינית ותגביר את הייאוש, וכתוספת, גם תסלים את תודעת "אל-אקצא בסכנה" והקיצוניות הדתית בקרב הפלסטינים שישארו בעיר. גרוע מכל, אם הרשות הפלסטינית תסרב לקחת אחריות על השכונות הירושלמיות שיבודדו, וסביר שתסרב לעשות זאת, הן יהפכו מניה וביה למשרצה של פשע וטרור, בדיוק כמו מחנה הפליטים שועפאט לאחר בניית גדר ההפרדה. בוגוסלבסקי מוכיח היטב את טענותיו, ואין צורך לחזור עליהן במפורט.

תוכנית הפרדה בירושלים - ח"כ לשעבר חיים רמון

תוכנית הפרדה בירושלים – ח"כ לשעבר חיים רמון

כאן הייתי רוצה לעסוק בבעיה שבוגוסלבסקי לא עוסק בה, והיא האיוולת האסטרטגית שביסוד התוכנית, בעיה שאני מכנה "כשל מחצית הדרך". חשוב לי מאד להדגיש את הנקודה הזאת, מפני שתוכניות נפל מהסוג הזה עולות וצוברות תאוצה, בדיוק בגלל העדר חשיבה אסטרטגית מסודרת בקרב הדרגים הפוליטיים בישראל. בקיצור נמרץ, לכל מבצע, תוכנית פוליטית או פעולה שנועדה לשנות את המצב, חייב להיות היגיון אסטרטגי. אותו היגיון אסטרטגי מבוסס תמיד על הנחות יסוד מסויימות, יש לו נקודות חולשה וחוזק, והוא טומן בתוכו נכונות לשלם מחיר והבטחה לתועלת כלשהי תמורתו. כל תוכנית אסטרטגית שאינה מתבססת על חשיבה מסוג זה, אלא על הנחות עמומות ולא מפורשות דיין, עלולה להיקלע לסתירות פנימיות חמורות שידונו אותה לכישלון בטרם יצאה לדרך. גרוע מכך: על מנת להתחשב באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים, היא עלולה להתבצע חלקית ולעצור במחצית הדרך – רחוק מספיק כדי לאלץ אותנו לשלם את המחיר, אך לא רחוק די הצורך בכדי להנות מהתועלת. במילים אחרות, מי שנתקע במחצית הדרך עלול להפסיד מכל הצדדים – גם לאכול את הדגים הסרוחים וגם למצוא את עצמו מגורש מהעיר.

לאכול דגים מסריחים ולצאת מהעיר - תמונת אילוסטרציה

לאכול דגים מסריחים ולצאת מהעיר – תמונת אילוסטרציה

בוגוסלבסקי הבהיר היטב את המחיר הנורא שכרוך בתוכנית של חיים רמון וחבריו. אבל מה עם התועלת? לפי דבריו של רמון עצמו, התוכנית אמורה ליצור מציאות של הפרדה בשטח בהעדר הסכם, לעצור את ההתערבבות הרת האסון של פלסטינים וישראלים, ולשמר את פתרון שתי המדינות בעתיד. דא עקא, שהיא חלקית מדי בכדי לעשות זאת. רמון מניח משום מה, שהרשות הפלסטינית תמהר להוציא לו את הערמונים מהאש, ולספק שירותים אזרחיים לשכונות המודרות שישראל תזרוק לחיקה. אבל בהיעדר תמורה מדינית מספיקה, מדוע שהרשות הפלסטינית תסייע לישראל, ותהווה קבלן משנה לכיבוש צבאי? האם יהיו אבו מאזן ואנשיו מוכנים לשלם מחיר פוליטי כבד, ולסייע לישראל להדיר 200,000 תושבים פלסטינים ממסגד אל-אקצא ומקומות העבודה שלהם בירושלים, כדי לקבל בעצם… כלום ושום דבר? כדי שיהיה סיכוי כלשהו שההיגיון האסטרטגי שמאחורי תוכנית רמון יישא פירות כלשהן, היא חייבת להיות רדיקלית בהרבה, ולכלול גזרים משמעותיים שישכנעו את הרשות הפלסטינית לשתף פעולה. לא מדובר בשינויים מקומיים, אלא בתמורות עמוקות ודרמטיות שישנו את המומנטום ויבהירו לרשות, והציבור הפלסטיני, שישראל מתכוונת ברצינות ללכת לכיוון פתרון שתי המדינות: הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, העברה מסיבית של שטחי B לשלטון פלסטיני, הפסקת ההתערבות הגסה בענייניה הפנימיים של הרשות, הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות וקניית האדמות הנכלולית של המתנחלים, וכיוצא בזה. ללא הצעדים הללו, המומנטום לא ישתנה, הרשות לא תקבל אחריות על השטחים שיפונו, והתוכנית לא תקדם במאומה את פתרון שתי המדינות. היא רק תשכפל את משרצת הטרור במחנה הפליטים שועפאט גם לשכונות נוספות, לאסונם של תושבי ירושלים כולם. כלומר, חיים רמון כושל ומכשיל גם לפי ההיגיון האסטרטגי שלו עצמו.

בפוסט הזה, אני לא ממליץ בהכרח על תוכנית כלשהי, אלא רק מסב את תשומת לבכם לחוק חשוב: כל מי שבוחר תוכנית חייב לשים לב היטב להיגיון האסטרטגי שביסודה, לא לסתור אותו באמצעות פעולות אחרות, וללכת רחוק מספיק בכדי שהתועלת של התוכנית תצדיק את המחיר. תוכניות שנעצרות במחצית הדרך, וסותרות את ההיגיון האסטרטגי שלהן עצמן, אינן רק ברכה לבטלה – הן מסוכנות, ועדיף שלא יבואו כלל לעולם. חיים רמון, כמובן, אינו לבד בכשל הזה. גם חובבי ה"עיר המאוחדת" מצד ימין, כפי שהראיתי כבר בינשוף, סותרים את ההיגיון האסטרטגי שלהם עצמם. הבעיה של ישראל אינה אסטרטגיה שגויה. הבעיה היא העדר מחשבה אסטרטגית בכלל.

למראית עין: הפיסה החסרה בפאזל

למראית עין הוא רומן מתח מרתק שמתרחש בהתנחלות הררית בחבל בנימין. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית ביישוב, נרצח באכזריות ליד מעיין מבודד, ומותו פותח מחול שדים הרסני. שוטרת סמויה שיצאה משליטה, נערי גבעות מחוספסים, שבכנ"יק מתחיל, רבנים, מטרוניות כעוסות ונבל מסתורי אחד מתמרנים זה את זה, ואת הסובבים, ברחובותיו המושלגים של היישוב. בין לבין, הסופר ליעד שהם שם אצבע עדינה ומיומנת על קווי המתח בחברה הישראלית, בין המתנחלים המבודדים לתל אביבים שמתבוננים בהם בהתנשאות מהולה בפחד. אולם בתוך כל החגיגה, גורם קריטי אחד נשכח. ינשוף ספרותי על השחקן הנעדר, שחסרונו מלמד אותנו על הנקודה העיוורת בחברה הישראלית כולה – משני צדדיו של הקו הירוק. 

lemareit_ain_cover(1)

ליעד שהם,  למראית עין (כינרת, 2016). ניתן לרכוש גירסה אלקטרונית באתר Getbooks

 

למראית עין הוא רומן מתח חדש של הסופר הישראלי ליעד שהם. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית בהתנחלות המבודדת גופנה, נרצח באכזריות במעיין הררי קפוא בזמן טבילה של לפנות בוקר. יואב, בנו של רב היישוב וטירון של השב"כ, חזר בשאלה ועבר לגור בתל אביב. כעת, הוא חוזר ליישוב ביחד עם הגיבורה הקבועה של שהם, פקד ענת נחמיאס, כדי לחקור בשקט את הפרשה. בניגוד לתושבי ההתנחלות, שבטוחים שהרוצח הוא מחבל פלסטיני, המשטרה והשב"כ יודעים שלא מדובר ברצח לאומני: לא נעשה שימוש בנשק חם או קר, העקבות מובילים כביכול לכפר הערבי הסמוך אבל לא מגיעים אליו ממש, ומערכת ההתרעה לא דיווחה על חדירת פלסטיני. כלומר – רוצחו של הרב גוטליב הגיע מתוך היישוב. בחקירה סמויה של מספר ימים, יואב וענת חושפים קן צרעות בתוך ההתנחלות השלווה, בעוד נבל עלום, המשרת אינטרסים זרים ומסתוריים, מתמרן את נערי הגבעות המקומיים למזימה שעלולה להבעיר את האזור כולו.

821

ליעד שהם כותב מצויין, ולמראית עין עושה את העבודה. הוא כתוב היטב, בקצב סטקאטו מסחרר, חלק מהדמויות מעניינות והסוף די מפתיע. ניכר שהכותב אינו מגיע מהציבור הדתי בפרט, או מציבור המתנחלים בכלל. אין לו את ההיכרות האינטימית, הטבעית והלא מאומצת עם הווי החיים המקומי, כפי שיש לסופרים וסופרות השייכים לציבור הזה, אמילי עמרוסי למשל. שהם מסתכל על ההתנחלות המבודדת ממבט חיצוני אבל אמפטי, כמו סטודנט חרוץ ומוכשר שביצע תחקיר מדוקדק לפני כתיבת עבודה. המאמץ ניכר לפעמים בתפרים של חלק מקווי העלילה, או בהסברים מלאכותיים של חלק מהמתנחלים לענת, האואטסיידרית התל-אביבית (אאוטסיידר בעלילה הוא תמיד תירוץ טוב בכדי לספק הסברי רקע לקוראים – שרובם אאוטסיידרים בעצמם).

פסטורלי ומבודד - מעין הקשת בהרי בנימין

פסטורלי ומבודד – מעין הקשת בהרי בנימין

אחד ממעלותיו של הספר, הוא התייחסות עדינה ומורכבת לויכוח הפוליטי שקיים בישראל סביב מפעל ההתנחלויות, ולמתח בין הציבור החילוני, התל-אביבי, לציבור הדתי-לאומי שגר ביישובים המבודדים ביהודה ושומרון. שהם נמנע מהרצאות, ומדגים את המתח באמצעות הדיאלוגים והיחסים המתפתחים בין הדמויות שלו. אולם, וכאן אנחנו נכנסים לבוץ טובעני אך מעניין למדי, הסופר חורג ממנהגו כאשר הוא מתאר, דרך עיניו של יואב, את היחס הצבוע של תושבי גופנה (כאמור – בני אדם סימפטיים ברובם) לערבים שמסביבם:

אנשים בגופנה אוהבים לציין שהם חיים לצד הערבים, שהם עובדים איתם (או שהערבים עובדים אצלם, ליתר דיוק), נוסעים באותם כבישים ועומדים איתם בותם פקקים. שבת בני דודים גם יחד. אמא שלו נוהגת לדקלם בגאווה את שמות כל הכפרים שבסביבה, כהוכחה להשתלבותם במרחב כעץ שתול על פלגי מים ולא כנטע זר. ובכל זאת, עד שהגיע לצבא, לא ידע יותר מעשר מילים בערבית, וגם לא חשב שיש סיבה שילמד ערבית. רק כשהחל לעמוד במחסומים או להשתתף בפעולות, ראה ערבים (ולא רק פועלים) "באמת". ראה אותם כבני אדם, ולא רק כסטיסטים, תפאורה, רקע. שם תפס לראשונה שהכבישים לא ממש משותפים, שהפסטורליות בה גדל, שאותה כל כך אהב ועליה התענג, מתקיימת בחסות הרובה והכוח של צה"ל והשב"כ, שאין דו קיום ולא יכול להיות דו קיום כל עוד צד אחד הרבה יותר חזק מהצד השני.

גישה דומה מתבטאת בדרשה שנושא אביו של יואב, רב ההתנחלות יהודה טנא, בבית הכנסת של גופנה כשמתברר היקף קן הצרעות הפנימי שביישוב. לפני שהוא עובר לנושאים הפנימיים והכואבים יותר (שאין להם קשר אמיתי לפוליטיקה או ליחסי יהודים-ערבים), מתייחס הרב טנא בקצרה לאפשרות שנפסלה, אך כולם האמינו בה בחוזקה בימים הראשונים, שהרב גוטליב נרצח על רקע לאומני:

"רבותי, שקט בבקשה", היסה אותם הרב, "החושד בכשרים לוקה בגופו. ואנחנו, שחשדנו בכשרים, בשכנינו שמעבר לרכס, בבניו של ישמאעל, שעליו נאמר שבסוף ימיו עשה תשובה – אכן לקינו בגופנו, בגוף הקהילה שלנו, בנשמה היתרה שלנו. הנחנו לשתיקה ולחשד ולדעות קדומות להדריך את צעדינו."

תמונת אילוסטרציה - ליישוב אין קשר לכתבה.

תמונת אילוסטרציה – ליישוב אין קשר לכתבה.

נאום די מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא שולי להמשך הדרשה השערורייתית (שאת תוכנה לא נגלה מטעמי ספויילר), וגם בהתחשב באופיו של הכפר הסמוך ח'ירבת עייא. הכפר, כמתואר בשלבים מוקדמים יותר ברומן, נשלט בידי החמאס, תושביו עוינים ביותר ואחראים לכמה וכמה פיגועים, כולל רצח מזעזע של משפחה בתוך ביתה. אכן, אין להם שום קשר לרצח של הרב גוטליב, אבל נראה קצת לא טבעי שלרב היישוב דחוף לתאר אותם כ"כשרים" ולתבוע את עלבונם – גם אם ניקח בחשבון את הצרות שלו עם פעילי תג מחיר המקומיים, שלמעשיהם הנלוזים הוא אכן מתנגד לאורך כל הדרך.

אבל הנקודה המעניינת באמת, היא שהיחס של הדמויות התל-אביביות, והרומן כולו, לפלסטינים הסובבים, אינו שונה בהרבה מזה של תושבי ההתנחלות, מושא הביקורת של הכותב. העלילה מעוצבת כך, שאין בה כמעט אף פלסטיני שמוזכר בשמו, או אפילו מתואר – ולו בחטף – כדמות ייחודית עם תווי מתאר כלשהם. לרוב הם מוצגים כהמון זועם, שכל מפגש איתו עשוי להסתיים במוות. הסצינה הבאה, שלקוחה מהנסיעה הראשונה של ענת ויואב להתנחלות בתחילת הרומן, טיפוסית מאד מבחינה זו. השניים נוסעים בכביש המבודד בדרך ליישוב, ושתי דקות לפני כן תוקפת את ענת בחילה, תוצאה של אכילת צדפה מפוקפקת בדייט המפוקפק של ליל אמש. היא יוצאת מהרכב להקיא, בשתי דקות עיכוב שמתגלות כגורליות:

כשסטה מהדרך, היה נדמה לה שאין כאן אף אחד, והנה, פתאום, יצאו שלושה צעירים במכנסי ג'ינס ובחולצות מקושקשות עם סמלים של מותגי יוקרה מהמטע שלצד הכביש והתקרבו אליהם. רעד של פחד חלף בגופה. המקום הזה מלחיץ אותה. למרות שהיא שוטרת לא מעט שנים ועבודתה מסוכנת לעיתים, לאמה לא סיפרה שהיא נוסעת לשטחים כדי לא להלחיץ אותה. יואב נצמד אליה, דוחף אותה מעט מאחוריו. היא כבר הבחינה עד כמה הוא גבוה וגדול, אך עתה, כשממש נגע בה, הרגישה לידו כמו ילדה קטנה. "יש עליך נשק?" שאל. […] הוא עזב אותה והחל להתקדם לעבר הנערים, ידיו פרושות לצדדים, מדבר איתם בערבית שוטפת. הנערים עמדו, בעוד יואב המשיך להתקדם לעברם. האיום עבד, הוא הבהיר להם שיש עליו נשק ושהוא לא יהסס להשתמש בו אם לא יתרחקו ומיד. זאת אומרת, זו היתה רוח הדברים, המילים שלו היו קצת פחות עדינות. […] "תודה וסליחה", אמרה לו כשנכנסו לאוטו.

settlers-and-gunmen

הסצינה הזאת, ויש עוד אחת לפחות בספר שלא תיחשף כאן (שוב מטעמי ספויילר), מוכרת לכל מי ששיחק במשחקי מחשב של פעולה מהדור הישן – היא מזכירה מפגש עם מפלצות משוטטות. כל מה שזז – תוקף. השאלה המיידית היא האם יש נשק. התוקפים הם יצורים משובטים שנראים דומים זה לזה. שימו לב שאין שום פרט המבדיל בין הנערים הפלסטינים, ואנחנו לא יודעים גם מה הם אמרו ליואב. והנקודה המעניינת ביותר היא הסתמיות של כל העניין. ברגע שהמשוטטים נהדפו מעבר למסך, צריך לומר רק "תודה וסליחה" ולהמשיך לנסוע. ברמה עמוקה, אפילו הנאום של הרב טנא מייצג גישה דומה. היחס לפלסטינים אמנם רע וראוי לגינוי, אבל בראש ובראשונה מתוך תהליך תשובה לחטאים פנימיים שפוגעים ב"נשמה היתרה" של ההתנחלות. הערבים עצמם הם בעיקר סטטיסטים, ניצבים על הבמה שמשרתים מטרות שחורגות מקיומם שלהם.

למקרה שמישהו יטעה, הדברים שלעיל לא נאמרו בגנותו של הספר, אם כי כמובן הוא היה מעניין יותר אם היה נכתב מפרספקטיבה רחבה יותר ועם מגוון דמויות גדול יותר. מבחינה מסויימת, כתיבתו של שהם פותחת צוהר למציאות מרתקת, משום שהיא מייצגת את יחסם של רוב רובם של הישראלים, בתוך הקו הירוק ומעבר לו (כולל רוב רובם של השמאלנים התל-אביבים), לשכנים הפלסטינים. בפועל, הפלסטינים נמצאים שם, משני צידי הקו, בוודאי שבגדה המערבית, וקל וחומר שמעבר לגושים. אבל הם נוכחים נפקדים. המציאות הפסיכולוגית שונה בתכלית מזו הפיזית, הגיאוגרפית. מה שמעבר לשב"ם, שטח הביטחון המיוחד של ההתנחלות (וגופנה מבחינה זו היא מטפורה טובה למדינת ישראל כולה), לא קיים באמת. יש גדר, ומעבר לגדר יש אנשים מוצללים, חלקם חיות טרף, חלקם דווקא בסדר, אחרים הם אפילו קורבנות – אבל כולם חסרי פנים, אופי וייחוד. אם נצא מהרומן ונשוב למציאות, הגישה המיינסטרימית הזאת התבטאה באופן מושלם בדבריו של השר לשעבר נתן שרנסקי, במאמר פולמוסי נגד ארגון שוברים שתיקה. הדגשתי בקו את המשפט הרלוונטי:

כמובן, לגיטימי לחשוב שיש לשים קץ לאלתר לנוכחותה הצבאית של ישראל בגדה המערבית, אך בה במידה לגיטימי לחשוב, שנסיגה כזאת תהיה מסוכנת ואף בגדר אסון למדינה. זוהי שאלה פוליטית, ומי שצריך להכריע בה הם אזרחי ישראל באמצעות נציגיהם הנבחרים, ולא קבוצה קטנה של נביאים מטעם עצמם ומקהלת תומכיהם בחו"ל.

נתן שרנסקי

נתן שרנסקי

שרנסקי כמובן צודק. מדיניותה של ישראל בגדה המערבית היא אכן שאלה פוליטית שנתונה להכרעתם של אזרחי ישראל. מכיוון שיש לה גם השפעה מכרעת על ביטחונם של אזרחי ישראל, טבעי שהחלטתם תהווה שיקול מכריע. אבל כפי שכתב נועם שיזף, ישנם שני מיליון פלסטינים שההכרעה הזאת תקבע גם את גורלם. מבחינת שרנסקי ודומיו, הם סטטיסטים על הבמה, לא קיימים אלא כאיום, סובייקטים שישונעו מכאן לשם בהתאם לתוצאותיו של הויכוח הפנימי, השליו כל כך, בדמוקרטיה הישראלית. בין אם נקבל את השקפתו של השמאל בנוגע לסיום הסכסוך, ובין אם נאמץ את השקפתם של הימין או המרכז, ההתעלמות הזאת לא תעבוד. הפלסטינים בשטחים, כמו גם הערבים בתוך הקו הירוק ובמדינות השכנות, אינם המון חסר פנים. הם חברה מורכבת, עם שאיפות רבות מספור, קבוצות שונות, דיעות, עמדות ואינטרסים. כל עוד הם לא יהיו במשוואה שלנו, התוצאה תהיה תמיד, אבל תמיד, שגויה ומזיקה.

ואם למראית עין, רומן מוצלח בלי שום קשר, יציף גם את הבעיה הזאת – אולי תהיה זו התרומה החשובה ביותר של ליעד שוהם לחברה ולתרבות הישראלית.

לעוד ביקורת על הספר, אני ממליץ על הסקירה המצויינת של נבט טחנאי.

 

יושב ראש, מנהיג וחבר: סוד הכישלון וה"תוכנית" המדינית של בוז'י הרצוג

בתוכנית המדינית החדשה שלו, הצליח יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג לשלב את הרע שבכל העולמות.

.

"If you want to replace a government, you have to provide a choice, not an echo"

ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, בספרו Common Ground

לפני כך וכך שנים, התנהלו בחירות מקומיות בעיר מסויימת במרכז הארץ, ששמה ישאר עלום לעת עתה. רבים מתושבי העיר, אולי אף רובם, מאסו בראש העיר הותיק, שכשל בתחומים רבים והכניס את הקופה המקומית לגרעונות עתק. בבחירות, התמודד מולו סגנו, פוליטיקאי ותיק בעל קשרים באחת המפלגות הגדולות, עם בסיס תמיכה חזק אך מצע עמום למדי, שניסה לא להרגיז אף אחד אך הבטיח "לשנות דברים בעיר". הסגן יצא לבחירות עם כרזות מהודרות, עליהן התנוסס דיוקנו תחת הכיתוב "ראש עיר, מנהיג וחבר", שמהר מאד הפכו ללעג ולקלס. בעלון אנונימי שנפוץ ברחובות העיר באותם ימים נכתב: "ראש עיר – רק על גבי כרזות התעמולה; מנהיג – של קבוצה קטנה של עסקנים ואינטרסנטים; חבר – של כולם לפני הבחירות". לאחר שהגיעו התוצאות מהקלפי, הסתבר שהסגן הפסיד לראש העיר המכהן. לאחר מכן קבל העסקן המובס בפני כתב העיתון המקומי כי "חשבתי שהתושבים רוצים שינוי. כנראה שטעיתי". אז זהו, שתושבים רבים לא היו מרוצים מהמצב הקיים ורצו שינוי, אבל נתקלו במלכודת. אם הם לא מרוצים מהמצב הקיים, אז למה להצביע לסגן ראש העיר שמזוהה איתו, וההצעות שלו לא נבדלות בהרבה מאלו של יריבו? ואם הם כן מרוצים מהמצב הקיים, מן הסתם יצביעו לראש העיר ולא לחיקוי החיוור שלו.

מפלגת העבודה נפלה במשך שנים, שוב ושוב, למלכודת דומה, כאשר זחלה לממשלות הליכוד והפכה את עצמה לאופציה לא רלוונטית. מי שתומך במדיניות נתניהו, מן הסתם יצביע עבורו. ומי שלא, מדוע לו לבחור בגלגל החמישי של הממשלה? יצחק הרצוג, היושב ראש הנוכחי של המפלגה, למד כביכול לקח, וחרף כל הפיתויים (והלחשושים בתקשורת) התגבר על ייצרו ולא נכנס לממשלה. דא עקא, שהרצוג מתנהג באופוזיציה, כבר חודשים רבים, כחיקוי חיוור שנמצא אי שם מבחינה אידיאולוגית בין הליכוד ויש עתיד, בניסיון לקושש קולות מהימין. נכון שכדי לשנות את מאזן הכוחות במדינה, יש לשבור את שוויון הכוחות בין הגושים, ומבחינה זו הרצוג צודק. אבל הניסיון לעשות זאת באמצעות חנופה וחיקוי מדיניות הימין נדון לכישלון.

קחו למשל את התוכנית המדינית החדשה של הרצוג, שמצליחה לחבר את הרע מכל העולמות: הד קלוש לתפיסה הבטחונית של נתניהו ויעלון, בלי ההיגיון הפנימי שלה; גירסה מקוצצת של תוכניות מדיניות אחרות, מקיפות ומעניינות יותר, שעלו בחוגי מפלגת העבודה, באופן שעיקר גם אותן מכל משמעות, וניסיון לפופוליזם נוסח יאיר לפיד, רק בלי הנמרצות והאנרגיה. תוכנית כזאת, מעבר לכשלים שיש בה, ועוד נדבר עליהם להלן, היא אסון פוליטי למפלגת העבודה. מי שתומך במדיניות הקיימת, יצביע לליכוד ולבית היהודי; מי שלא מרוצה ממנה, אבל דוגל באיבה לערבים, לאומנות וגישה של "לא שמאל ולא ימין", יבחר כבר ביאיר לפיד, זה האטרקטיבי עם הג'ל בשיער. אין לו שום סיבה לבחור בהרצוג כצל חיוור ועייף של הנ"ל. ומי שלא מרוצה מהמדיניות של נתניהו, או מטורנדו הברברת הפטריוטי של לפיד, בוודאי שלא יבחר במי שמחקה אותם. כך, מפלגת העבודה נשארת קירחת מכאן ומכאן – גם אוכלת את הדגים הסרוחים, וגם מגורשת מהעיר.

4d443b72-a5aa-4c40-a5c2-f8f02288926a

על תוכניתו של הרצוג תוכלו לקרוא בפירוט כאן. היא מתבססת על ההנחה שבעת הזאת, לא ניתן להגיע להסדר המבוסס על פתרון שתי המדינות, ויש להיפרד מ"מקסימום" פלסטינים ברוח גישתם של רבין ובן גוריון (לא ברור איך שני המנהיגים האגדיים קשורים לתוכנית הזאת, אבל קצת name dropping אף פעם לא הזיק לאף אחד). איך עושים את זה? ישראל לא תיסוג באמת מהגדה, אבל תשלים את חומת ההפרדה מסביב לגושי ההתנחלויות כדי לסמן ש"אנחנו כאן, הם שם". כמובן שישראל תישאר גם "שם", ואיתה גם ההתנחלויות המבודדות והמאחזים, שהרצוג לא באמת מציע לפנות. זה יהיה קשה פוליטית – חבל להזיע. איך הפלסטינים יוכלו לנהל את חייהם בשורת איים מבודדים רצופים במאחזים, שישראל מחזיקה בפועל 60% מהגדה כשטחי C? לא ברור. מעבר לזה, מציע הרצוג להפסיק את מדיניות ההכלה של נתניהו כלפי חמאס, ולהתחיל למעשה עוד סבב לחימה ברצועה. למה? לאיזו מטרה אסטרטגית? מה יהיה בסוף הסבב? לא ברור. אם אפשר להפוך את מדיניות ה"שב ואל תעשה" של נתניהו ברצועה לגרועה ומסוכנת אף יותר, הרצוג הצליח לעשות גם את זה. ההצעה המהותית השלישית היא להפריד שכונות פלסטיניות מסויימות מירושלים באמצעות חומה, אבל בלי להכניס לשם את הרשות הפלסטינית. כנראה המצב במחנה הפליטים שועפאט, שהחומה הפכה אותו לשטח הפקר ושמורת טבע של כל גורמי הפשע והטרור האפשריים, הוא כל כך נפלא מבחינה בטחונית, שיו"ר המחנה הציוני רוצה להרחיב את המודל שלו גם לאזורים נוספים. קשה לי להאמין שראש ממשלה כלשהו יוכל להתגבר על התנגדותה העזה של מערכת הביטחון לצעדים הרסניים וחסרי אחריות מסוג זה.

shuafat1

מודל נפלא – מחנה הפליטים שועפאט

התוכנית של הרצוג מתכתבת למעשה עם שלוש גישות מדיניות אחרות שרווחת במערכת הפוליטית הישראלית, וראוי לפרט על שלושתן בקצרה.

ראשית ישנה גישת ה"שב ואל תעשה" שמאפיינת את רה"מ ומקורביו. הגישה הזאת, שמיוצגת באופן האינטליגנטי והרהוט ביותר על ידי שר הביטחון משה יעלון (ראה המאמר, בוגיזם – האידיאולוגיה של הדשדוש, שפורסם בעבר כאן בינשוף) מניחה כי במזרח תיכון קורס לתוך עצמו, הסיכונים הבטחוניים וחוסר הוודאות הם כה גדולים, עד שעדיף לדשדש במצב הקיים כ"רע במיעוטו". לפי הגישה הזאת, ישראל צריכה "לנהל את הסכסוך", "לכסח את הדשא" של הטרור כשהוא מרים את הראש יתר על המידה, לשמור על ההרתעה שלה, אבל לא לצאת ליותר מדי מלחמות הרפתקניות. בדו"ח האחרון שלו, הבהיר המכון למחקרי ביטחון לאומי את הסכנה שבגישה הזאת: גם אי עשייה היא בחירה אסטרטגית, וגם לה עלולות להיות השלכות חמורות. בעוד ישראל מדשדשת לה במקום ומנסה לשמר את המצב הקיים, היא מאבדת יוזמה לטובת גורמים אחרים וחווה תהליך של קריסה מדורגת. היחסים הבינלאומיים של המדינה מידרדרים במהירות, המצב בגדה המערבית מתקרב לפיצוץ חרף נסיונות ההכלה של הצבא, השב"כ והרשות הפלסטינית, והשעון הדמוגרפי מתקתק ללא רחמים.

download

דא עקא, שהפתרון המסורתי לתהליך הדעיכה האיטי הזה, פתרון שתי המדינות, נראה כרגע כקשה להשגה יותר ויותר. כפי שהרצוג עצמו הבחין בצדק, מעבר למכשולים האובייקטייבים הניכרים, חוסר האמון המוחלט בין ההנהגות מונע אפילו משא ומתן, לא כל שכן פתרון כלשהו. הגישה של "הסכם שלום מיד", שאפיינה בעבר את השמאל, אכן נראית כפחות רלוונטית. כדי לפתור את הבעיה הזאת, הוציאו חברי כנסת אחדים ממפלגת העבודה, במיוחד חיליק בר, מסמכים מעניינים שמציעים אופציות לפתרון. כמו נתניהו ויעלון, גם בר סבור כי במצב הנוכחי אי אפשר לפתוח מיד במשא ומתן להסדר קבע, ואף מכיר בסיכונים הכרוכים בכך. כמו עמוס ידלין, הוא מציע לבצע נסיגה מוגבלת, שתשפר את מצבה של ישראל מבחינה דמוגרפית ותאפשר דיון על פתרון שתי המדינות בעתיד, לצד שורה של מחוות שיפרצו את חומת החשדנות בין הצדדים ויניעו דינמיקה של משא ומתן – החשובה ביותר מביניהן היא הכרה במדינה פלסטינית עם גבולות שנויים במחלוקת. בר מקווה שהיוזמה שלו תוכל להתניע תהליך אזורי, בשיתוף ובסיוע מדינות סוניות שיש להן כרגע אינטרסים משותפים עם ישראל.

download (1)

המחוות הן המפתח – חיליק בר

יאיר לפיד, לעומתם, לא מציע תוכנית ממשית, אלא רוכב על גלי הפופוליזם, הסלידה מהקצוות והאיבה לפלסטינים כדי להציע מעין תוכנית הפרדה מעורפלת של "אנחנו כאן והם שם", וילה נעולה בג'ונגל המוקפת בגדרות גבוהות וחזקות. התוכנית הזאת לא מעשית מסיבות רבות: שני עמים אינם יכולים לחיות בכברת ארץ אחת בלי שיתוף פעולה הדוק ביניהם, הן כלכלי, הן בטחוני והן בתחומים אזרחיים. אי אפשר לדמיין אפילו מדיניות איכות סביבה, למשל, בלי שיתוף פעולה הדוק עם הרשות הפלסטינית. אבל למרות האופי הפנטסטי והבלתי ריאלי של תוכנית לפיד, הפתרון שלו לפחות אטרקטיבי מבחינה אלקטורלית. אפשר עוד לומר בדוחק, שאם מנהיג מרכז יוכל לעלות לשלטון עם תוכנית מדינית כזאת, הוא יוכל לשפר אותה תוך כדי תנועה לאחר שירכיב ממשלה.

יצחק הרצוג, בכישרון מדהים, הצליח לזקק את החסרונות והבעיות בכל שלוש הגישות הללו ולהרכיב מהן תוכנית ירחמיאלית להפליא. מצד אחד, הוא מאמץ את הפסימיזם העמוק וגישת "אין פרטנר" של הבוגיסטים, אבל בכל זאת מציע מהלכים חד צדדיים – בניגוד מוחלט להיגיון שלהם. אם באמת אין פרטנר, לא תהיה תועלת אמיתית בשום מהלך חד צדדי. הויתור החד צדדי כצעד ביניים נלקח על ידי הרצוג מהתוכנית של חיליק בר. אבל תוכנית בר מבוססת על ההנחה שנסיגות זהירות ושורה של מחוות, כגון ההכרה במדינה פלסטינית, יוכלו לשבור את הקרח בין הצדדים ולהוות מינוף להמשך התהליך, הן האזורי והן הישראלי-פלסטיני. ללא הויתורים המשמעותיים הללו, המחוות המוגבלות של הרצוג לא יניעו שום דינמיקה חיובית. לעומת זאת, בהתאם לניסיון העבר, הן בהחלט עלולות ליצור תסכול וציפייה ליותר, שיולידו גל חדש של אלימות. בקיצור, עם תוכניתו של הרצוג, נאלץ להכיל את הסכנות שבצעדים חד צדדיים, בלי ליהנות מהיתרונות. ובאשר לתוכנית לפיד, הרצוג מאמץ את חוסר האמון המוחלט של המרכז ה"יש עתידי" בערבים (ואת הבורות בכל הנוגע אליהם) אבל בכל זאת טוען במפגיע שפתרון הקבע שלו הוא הסכם דו צדדי. כלומר, הוא מאבד גם את הקסם האשלייתי של "בואו נשליך את המפתח ולא נראה יותר את הפלסטינים", שמהווה את סוד האטרקטיביות האלקטורלית של יאיר לפיד.

ישיבת יש עתיד בכנסת

אטרקטיבי – יאיר לפיד

בכלל, כפי שכתב אחד המבקרים, נראה שהתוכנית של הרצוג לא נכתבה על ידי מדינאים, אסטרטגים ואנשי צבא, אלא בראש ובראשונה על ידי אנשי תקשורת ויחצנ"ים. כל שורה בה, ואני מצטט את אותו מבקר, נראית כאילו נועדה לקרוץ לזה, ולמשוך את זה, ולא להרגיז את ההוא. כך יוצרים הד קלוש וחלוש. מפלגת העבודה, ומחנה השמאל, זקוקות לעומת זאת למנהיג שיציב אלטרנטיבה אמיתית, ולשם כך יש צורך באומץ, יוזמה והיגיון אסטרטגי סדור. המנהיג הזה, ככל הנראה, לא יהיה יצחק הרצוג. הוא צריך להניח את המפתחות על השולחן וללכת הביתה.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: