האם חולה שאבחנו אצלו בעיה רפואית קשה יחפש תרופה למחלה, או שמא ידרוש מהרופא לגנות אותה במילים חריפות? ינשוף פוליטי-מדיני על האובססיה הישראלית לגינויים, כינויים ושמות, ההתנפלות על זוהיר בהלול והקשר הבלתי נמנע לתנועת BDS.

אחת התובנות היפות ביותר שיש בהגות הבודהיסטית היפנית, היא אזהרה מפני דבקות יתר בשמות וכינויים. דווקא בתרבות מסורתית ונוקשה, שקידשה מאז ומתמיד את המילים והשמות; במדינה שבה היררכיית הדרגות, בין אם של האצולה המסורתית, המעמד הסמוראי או הכמורה הבודהיסטית, הכילה מאות רבות של כינויים שונים שלכל אחד מקום משלו בהיררכיה – היו כאלו שהזהירו שהיצמדות יתר לשמות עלולה להוביל לרעות חולות. בלי להיכנס לפרטים מסובכים מדי, נציין בקיצור נמרץ שהשם עלול להטעות את הקורא, להסיח את דעתו, ולגרום לו להתעסק בתווית, בסימן, במקום בדבר כפי שהוא לעצמו, בעטיפה במקום התוכן. בכתיבה עיתונאית, הדבר בולט במיוחד אצל אלו שמדביקים ליריביהם שפע של כינויי גנאי, ומקפידים להוסיף אותם תמיד לשמותיהם. הדוגמאות אינסופיות. בלוגר שמאלני רדיקלי אחד לא מסוגל לומר צה"ל, אז הוא כותב "הבהמה הירוקה". באתרים ימניים מסויימים, אי אפשר להזכיר את השמאל בלי הצירוף "הבוגדני". ויש המשנים את השם של הקרן החדשה לישראל באופן שימחיש את כוונותיה הזדוניות לכאורה. אחרים לא כותבים את שמו המפורש של ראש הממשלה, אלא "ביביהו" או "נהנתניהו", מקפידים לומר "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "פלסטינאצים" במקום פלסטינים וכיוצא בזה. אלוף העולם במתן שמות גנאי הוא ככל הנראה עו"ד יורם שפטל הידוע לטוב, שלא יכול להזכיר שם או מושג שקשור לשמאל בלי להוסיף אליו שורה ארוכה של קללות. ומי שנהנה מבידור מהסוג הזה, מוזמן לשמוע את תוכנית הרדיו שלו.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הסכנה הכרוכה בשימוש יתר בשמות גנאי חורגת בהרבה מבעיות של נימוס או תרבות דיון. ככל שהכינוי מכיל בתוכו מטען כבד יותר של זעם ועלבון, הרי שהקורא מתרגל ליחס למציאות את התוויות המלאכותיות המודבקות לה. מי שמתרגל לקרוא "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "נהנתניהו" במקום נתניהו, או "ארגון המרצחים" במקום אש"ף, רואה באופן הולך וגובר את המציאות המורכבת דרך מסננת צרה, המצמצמת אותה להיבט אחד ויחיד – נהנתנות, אלימות, רצחנות – ומונעת ממנו לראות מורכבות או צדדים נוספים. בהדרגה, הדבר האמיתי נשכח והשם הופך לחזות הכל. מי שמכיר למשל אתרי BDS, או שיצא לו להתווכח עם נציגים דוגמטיים יותר של התנועה הזאת, יודע עד כמה הם שבויים בעולם של שמות וכינויים שמתווכים בינם לבין המציאות ומונעים מהם להסתכל עליה באופן ישיר. – למשל Apartheid Israel במקום "ישראל", "צבא הכיבוש הישראלי" במקום צה"ל, "חומת האפרטהייד" במקום גדר ההפרדה, "החברה האזרחית הפלסטינית" בכל פעם שמדברים על NGO וכו'. הפעילים האדוקים יותר מתמכרים לכינויים הללו עד כדי סירוב לקרוא כל מקור מידע שלא משתמש בשפה הפנימית. כפועל יוצא, הם מפתחים מנטליות של כת דתית סגורה.

BDS – מנטליות של כת דתית סגורה

במקרים מסויימים, גם לשיח המיינסטרים בישראל יש מנטליות דומה – נטייה שהחמירה לאחרונה לאור גל האלימות שפרץ במזרח ירושלים ובגדה המערבית. מחד, קידוש וקיבוע של כינויים ומילים, חיוביים ושליליים כאחד, שכל מי שרוצה להיחשב כ"נורמטיבי" חייב לאמץ בלי היסוס. ומאידך, תאווה בלתי נשלטת ל"גינוי" של השמות השליליים, ושל כל מי שמסרב ללכת בתלם. שתי הנטיות הללו הרסניות, מפני שהן הסחת דעת נוחה מדיון בבעיות עצמן, התמקדות בתווית ולא במהות. דוגמא ראשונה היא האובססיה של תנועת אם תרצו ודומותיה עם המילה "ציוני". כפי שכתבנו פעם בינשוף, אנשים שפעם נחשבו כציונים מואשמים פתאום בפוסט או באנטי ציונות. אם פעם אפילו מרצ נחשבה כציונית, היום גם הציונות של מפלגת העבודה, ואפילו של אנשי ליכוד מסויימים (רובי ריבלין למשל) מוטלת בספק. התגובה האינסטינקטיבית מצד קורבן ההאשמה, היא לטעון שהוא דווקא כן ציוני. הנבחרת של מפלגת העבודה הוציאה אפילו פעם סרטון מיוחד של "מה זה ציונות בעיני" כדי לענות להאשמות הללו. ובלהט הויכוח על מהות התווית "ציוני", כולם שוכחים לדבר על הבעיות החמורות של המדינה, בטחוניות, דמוגרפיות וכלכליות.

מפשפשים בציונות – כרזת תעמולה של "אם תרצו"

דוגמא נוספת, וכאן אני מגיע לעיקר, הוא ההתנפלות המכוערת על ח"כ זוהיר בהלול, מפני שהתעקש לקרוא לפלסטיני שדקר חייל בחברון "מפגע" ו"רוצח שראוי לעונש החמור ביותר" במקום המילה המקובלת "מחבל". בהלול, יש להדגיש, הוא אחד מחברי הכנסת הערבים המתונים ביותר שהיו מעולם. לא מזמן, נפגש עם משלחת של חוקרים מהרווארד ובכירים פוליטיים מהעולם שהגיעה לכנסת, ותפקד בפועל כמסביר של ממשלת ישראל ומשרד החוץ. ובכל זאת, לא רק ראש הממשלה ושותפיו הפוליטיים הצטרפו בשקיקה ללינץ', אלא גם חבריו של בהלול במפלגת העבודה, שהתחרו ביניהם במהלומות ובסנוקרות לח"כ הסורר. אינני מבקר אותם בשום פנים ואופן מפני שהלמו בחבר. אם פוליטיקאי במפלגה מתבטא באופן מביש, ראוי לבקר אותו באופן החריף ביותר מתוך הבית פנימה, ומקרה סמוטריץ' בבית היהודי יוכיח. הבעיה כאן שונה. שימו לב להתבטאות של בהלול. הוא לא תמך באותו פלסטיני ולא הצדיק אותו, אחרת לא היה קורא לו "רוצח" ומבהיר שמגיע לו עונש חמור. הוא פשוט ניסה ליצור הבדל מושגי כלשהו בין רצח אזרחים לפגיעה בחיילים, ביטוי ציורי ל"עיקרון ההבחנה" שקיים בכל דיני הלחימה והדיון הבינלאומי על לוחמת גרילה. אפילו האמריקאים בעיראק, למשל, הסכימו לשתף פעולה ולכרות בריתות עם לוחמי גרילה שהרגו חיילים שלהם בעבר, אבל לא עם אלו שהיו מעורבים ברצח אזרחים.
כדי לאמוד את הטירוף, הביטו בכל הפרשה מבחוץ: המערכת הפוליטית כולה סוערת, זועמת וקוצפת, כי ח"כ לא השתמש במילה הנכונה, והחליף "מחבל" במילים "רוצח" ו"מפגע". כל נסיונותיו של בהלול לפתוח דיון מהותי, לנתח באופן רציני את מציאות הכיבוש ולבדוק אופציות לשינוי המצב (לשיטתו, לטובתה של ישראל) – נתקלו במסך אש של חמת זעם צדקנית. לא רק שמדובר בתופעה הרגילה של הידבקות לשמות ותוויות במקום דיון במהות, אלא גם שמפלגת העבודה איבדה, אולי לשנים רבות, את היכולת לקרב ערבים למיינסטרים הציוני. אי אפשר לכרות בריתות עם אנשים מהעם השני, כשמנסים להכריח אותם לא רק לקבל מצע משותף, אלא גם להשתמש באותם ביטויים ומילים טעונות שהמיינסטרים מכתיב. מישהו צריך להסביר לחברים במפלגת העבודה, שבעל ברית אינו כלב מאולף.

ואיך אפשר לסיים, בלי לדון בעוד נגזרת של טירוף השמות והכינויים – אובססיית הגינויים הישראלית. בכל פעם שמתרחש אירוע טרור, מתחילה המערכת שלנו לסעור ולחפש גינויים בכל פינה. כתבים מסתובבים בכל הפינות, ומחפשים ראשית כל את החשודים הרגילים. כשמדובר בפעולה אלימה של מתנחלים או פיגוע טרור יהודי (כלומר, אלו מהם שתופסים את תשומת הלב של התקשורת) – כתבים יחפשו כל רב, ראש ישיבה וחבר כנסת בבית היהודי כדי לצוד גינוי. במקרה של פיגוע פלסטיני, הם יתורו אחרי חברי כנסת ערבים וסתם ערבים ברחוב, אבו מאזן, שמאלנים חשודים למיניהם, ואפילו שרי חוץ אירופיים. מן הסתם, גינוי גרידא לא מספיק. צריך לגנות בהתלהבות, בכוונה קבלית מלאה ושלמה. המהדרין אף בודקים בציציותיו של הגינוי, שוקלים כל מילה בזהירות ורק לבסוף מחליטים אם הגינוי כשר, או שמא מהשפה ולחוץ בלבד. אם בקשת הגינויים היתה כבדרך אגב, בשולי הדברים, אז מילא. ראוי לאדם הגון לגנות מעשים מרושעים ולהשתתף בצער הזולת. הבעיה היא האובססיה, שכרגיל מסיחה את הדעת מהבעיה לביטויים החיצוניים שלה, כי מעשה הרשע או הטרגדיה האנושית שתובעים גינוי כמעט תמיד מצביעים על בעיות עמוקות יותר שדורשות פתרון. תחשבו על חולה שרופא מאבחן אצלו מחלה קשה, ובמקום לשאול ולהתעניין בתרופות, טיפולים ושינויים הכרחיים באורח החיים, הוא דורש בקול גדול מהרופאים, האחיות וכל צוות בית החולים "לגנות את המחלה". הגיע הזמן שנפסיק לגנות את הבעיות שלנו, להצמיד להן כינויים ואז להתווכח על הכינויים האלה. במקום זאת, עדיף לחשוב כיצד פותרים אותן.

למראית עין הוא רומן מתח מרתק שמתרחש בהתנחלות הררית בחבל בנימין. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית ביישוב, נרצח באכזריות ליד מעיין מבודד, ומותו פותח מחול שדים הרסני. שוטרת סמויה שיצאה משליטה, נערי גבעות מחוספסים, שבכנ"יק מתחיל, רבנים, מטרוניות כעוסות ונבל מסתורי אחד מתמרנים זה את זה, ואת הסובבים, ברחובותיו המושלגים של היישוב. בין לבין, הסופר ליעד שהם שם אצבע עדינה ומיומנת על קווי המתח בחברה הישראלית, בין המתנחלים המבודדים לתל אביבים שמתבוננים בהם בהתנשאות מהולה בפחד. אולם בתוך כל החגיגה, גורם קריטי אחד נשכח. ינשוף ספרותי על השחקן הנעדר, שחסרונו מלמד אותנו על הנקודה העיוורת בחברה הישראלית כולה – משני צדדיו של הקו הירוק. 

ליעד שהם,  למראית עין (כינרת, 2016). ניתן לרכוש גירסה אלקטרונית באתר Getbooks

למראית עין הוא רומן מתח חדש של הסופר הישראלי ליעד שהם. מאיר גוטליב, רב הישיבה התיכונית בהתנחלות המבודדת גופנה, נרצח באכזריות במעיין הררי קפוא בזמן טבילה של לפנות בוקר. יואב, בנו של רב היישוב וטירון של השב"כ, חזר בשאלה ועבר לגור בתל אביב. כעת, הוא חוזר ליישוב ביחד עם הגיבורה הקבועה של שהם, פקד ענת נחמיאס, כדי לחקור בשקט את הפרשה. בניגוד לתושבי ההתנחלות, שבטוחים שהרוצח הוא מחבל פלסטיני, המשטרה והשב"כ יודעים שלא מדובר ברצח לאומני: לא נעשה שימוש בנשק חם או קר, העקבות מובילים כביכול לכפר הערבי הסמוך אבל לא מגיעים אליו ממש, ומערכת ההתרעה לא דיווחה על חדירת פלסטיני. כלומר – רוצחו של הרב גוטליב הגיע מתוך היישוב. בחקירה סמויה של מספר ימים, יואב וענת חושפים קן צרעות בתוך ההתנחלות השלווה, בעוד נבל עלום, המשרת אינטרסים זרים ומסתוריים, מתמרן את נערי הגבעות המקומיים למזימה שעלולה להבעיר את האזור כולו.

ליעד שהם כותב מצויין, ולמראית עין עושה את העבודה. הוא כתוב היטב, בקצב סטקאטו מסחרר, חלק מהדמויות מעניינות והסוף די מפתיע. ניכר שהכותב אינו מגיע מהציבור הדתי בפרט, או מציבור המתנחלים בכלל. אין לו את ההיכרות האינטימית, הטבעית והלא מאומצת עם הווי החיים המקומי, כפי שיש לסופרים וסופרות השייכים לציבור הזה, אמילי עמרוסי למשל. שהם מסתכל על ההתנחלות המבודדת ממבט חיצוני אבל אמפטי, כמו סטודנט חרוץ ומוכשר שביצע תחקיר מדוקדק לפני כתיבת עבודה. המאמץ ניכר לפעמים בתפרים של חלק מקווי העלילה, או בהסברים מלאכותיים של חלק מהמתנחלים לענת, האואטסיידרית התל-אביבית (אאוטסיידר בעלילה הוא תמיד תירוץ טוב בכדי לספק הסברי רקע לקוראים – שרובם אאוטסיידרים בעצמם).

אחד ממעלותיו של הספר, הוא התייחסות עדינה ומורכבת לויכוח הפוליטי שקיים בישראל סביב מפעל ההתנחלויות, ולמתח בין הציבור החילוני, התל-אביבי, לציבור הדתי-לאומי שגר ביישובים המבודדים ביהודה ושומרון. שהם נמנע מהרצאות, ומדגים את המתח באמצעות הדיאלוגים והיחסים המתפתחים בין הדמויות שלו. אולם, וכאן אנחנו נכנסים לבוץ טובעני אך מעניין למדי, הסופר חורג ממנהגו כאשר הוא מתאר, דרך עיניו של יואב, את היחס הצבוע של תושבי גופנה (כאמור – בני אדם סימפטיים ברובם) לערבים שמסביבם:

אנשים בגופנה אוהבים לציין שהם חיים לצד הערבים, שהם עובדים איתם (או שהערבים עובדים אצלם, ליתר דיוק), נוסעים באותם כבישים ועומדים איתם בותם פקקים. שבת בני דודים גם יחד. אמא שלו נוהגת לדקלם בגאווה את שמות כל הכפרים שבסביבה, כהוכחה להשתלבותם במרחב כעץ שתול על פלגי מים ולא כנטע זר. ובכל זאת, עד שהגיע לצבא, לא ידע יותר מעשר מילים בערבית, וגם לא חשב שיש סיבה שילמד ערבית. רק כשהחל לעמוד במחסומים או להשתתף בפעולות, ראה ערבים (ולא רק פועלים) "באמת". ראה אותם כבני אדם, ולא רק כסטיסטים, תפאורה, רקע. שם תפס לראשונה שהכבישים לא ממש משותפים, שהפסטורליות בה גדל, שאותה כל כך אהב ועליה התענג, מתקיימת בחסות הרובה והכוח של צה"ל והשב"כ, שאין דו קיום ולא יכול להיות דו קיום כל עוד צד אחד הרבה יותר חזק מהצד השני.

גישה דומה מתבטאת בדרשה שנושא אביו של יואב, רב ההתנחלות יהודה טנא, בבית הכנסת של גופנה כשמתברר היקף קן הצרעות הפנימי שביישוב. לפני שהוא עובר לנושאים הפנימיים והכואבים יותר (שאין להם קשר אמיתי לפוליטיקה או ליחסי יהודים-ערבים), מתייחס הרב טנא בקצרה לאפשרות שנפסלה, אך כולם האמינו בה בחוזקה בימים הראשונים, שהרב גוטליב נרצח על רקע לאומני:

"רבותי, שקט בבקשה", היסה אותם הרב, "החושד בכשרים לוקה בגופו. ואנחנו, שחשדנו בכשרים, בשכנינו שמעבר לרכס, בבניו של ישמאעל, שעליו נאמר שבסוף ימיו עשה תשובה – אכן לקינו בגופנו, בגוף הקהילה שלנו, בנשמה היתרה שלנו. הנחנו לשתיקה ולחשד ולדעות קדומות להדריך את צעדינו."

נאום די מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא שולי להמשך הדרשה השערורייתית (שאת תוכנה לא נגלה מטעמי ספויילר), וגם בהתחשב באופיו של הכפר הסמוך ח'ירבת עייא. הכפר, כמתואר בשלבים מוקדמים יותר ברומן, נשלט בידי החמאס, תושביו עוינים ביותר ואחראים לכמה וכמה פיגועים, כולל רצח מזעזע של משפחה בתוך ביתה. אכן, אין להם שום קשר לרצח של הרב גוטליב, אבל נראה קצת לא טבעי שלרב היישוב דחוף לתאר אותם כ"כשרים" ולתבוע את עלבונם – גם אם ניקח בחשבון את הצרות שלו עם פעילי תג מחיר המקומיים, שלמעשיהם הנלוזים הוא אכן מתנגד לאורך כל הדרך.

אבל הנקודה המעניינת באמת, היא שהיחס של הדמויות התל-אביביות, והרומן כולו, לפלסטינים הסובבים, אינו שונה בהרבה מזה של תושבי ההתנחלות, מושא הביקורת של הכותב. העלילה מעוצבת כך, שאין בה כמעט אף פלסטיני שמוזכר בשמו, או אפילו מתואר – ולו בחטף – כדמות ייחודית עם תווי מתאר כלשהם. לרוב הם מוצגים כהמון זועם, שכל מפגש איתו עשוי להסתיים במוות. הסצינה הבאה, שלקוחה מהנסיעה הראשונה של ענת ויואב להתנחלות בתחילת הרומן, טיפוסית מאד מבחינה זו. השניים נוסעים בכביש המבודד בדרך ליישוב, ושתי דקות לפני כן תוקפת את ענת בחילה, תוצאה של אכילת צדפה מפוקפקת בדייט המפוקפק של ליל אמש. היא יוצאת מהרכב להקיא, בשתי דקות עיכוב שמתגלות כגורליות:

כשסטה מהדרך, היה נדמה לה שאין כאן אף אחד, והנה, פתאום, יצאו שלושה צעירים במכנסי ג'ינס ובחולצות מקושקשות עם סמלים של מותגי יוקרה מהמטע שלצד הכביש והתקרבו אליהם. רעד של פחד חלף בגופה. המקום הזה מלחיץ אותה. למרות שהיא שוטרת לא מעט שנים ועבודתה מסוכנת לעיתים, לאמה לא סיפרה שהיא נוסעת לשטחים כדי לא להלחיץ אותה. יואב נצמד אליה, דוחף אותה מעט מאחוריו. היא כבר הבחינה עד כמה הוא גבוה וגדול, אך עתה, כשממש נגע בה, הרגישה לידו כמו ילדה קטנה. "יש עליך נשק?" שאל. […] הוא עזב אותה והחל להתקדם לעבר הנערים, ידיו פרושות לצדדים, מדבר איתם בערבית שוטפת. הנערים עמדו, בעוד יואב המשיך להתקדם לעברם. האיום עבד, הוא הבהיר להם שיש עליו נשק ושהוא לא יהסס להשתמש בו אם לא יתרחקו ומיד. זאת אומרת, זו היתה רוח הדברים, המילים שלו היו קצת פחות עדינות. […] "תודה וסליחה", אמרה לו כשנכנסו לאוטו.

הסצינה הזאת, ויש עוד אחת לפחות בספר שלא תיחשף כאן (שוב מטעמי ספויילר), מוכרת לכל מי ששיחק במשחקי מחשב של פעולה מהדור הישן – היא מזכירה מפגש עם מפלצות משוטטות. כל מה שזז – תוקף. השאלה המיידית היא האם יש נשק. התוקפים הם יצורים משובטים שנראים דומים זה לזה. שימו לב שאין שום פרט המבדיל בין הנערים הפלסטינים, ואנחנו לא יודעים גם מה הם אמרו ליואב. והנקודה המעניינת ביותר היא הסתמיות של כל העניין. ברגע שהמשוטטים נהדפו מעבר למסך, צריך לומר רק "תודה וסליחה" ולהמשיך לנסוע. ברמה עמוקה, אפילו הנאום של הרב טנא מייצג גישה דומה. היחס לפלסטינים אמנם רע וראוי לגינוי, אבל בראש ובראשונה מתוך תהליך תשובה לחטאים פנימיים שפוגעים ב"נשמה היתרה" של ההתנחלות. הערבים עצמם הם בעיקר סטטיסטים, ניצבים על הבמה שמשרתים מטרות שחורגות מקיומם שלהם.

למקרה שמישהו יטעה, הדברים שלעיל לא נאמרו בגנותו של הספר, אם כי כמובן הוא היה מעניין יותר אם היה נכתב מפרספקטיבה רחבה יותר ועם מגוון דמויות גדול יותר. מבחינה מסויימת, כתיבתו של שהם פותחת צוהר למציאות מרתקת, משום שהיא מייצגת את יחסם של רוב רובם של הישראלים, בתוך הקו הירוק ומעבר לו (כולל רוב רובם של השמאלנים התל-אביבים), לשכנים הפלסטינים. בפועל, הפלסטינים נמצאים שם, משני צידי הקו, בוודאי שבגדה המערבית, וקל וחומר שמעבר לגושים. אבל הם נוכחים נפקדים. המציאות הפסיכולוגית שונה בתכלית מזו הפיזית, הגיאוגרפית. מה שמעבר לשב"ם, שטח הביטחון המיוחד של ההתנחלות (וגופנה מבחינה זו היא מטפורה טובה למדינת ישראל כולה), לא קיים באמת. יש גדר, ומעבר לגדר יש אנשים מוצללים, חלקם חיות טרף, חלקם דווקא בסדר, אחרים הם אפילו קורבנות – אבל כולם חסרי פנים, אופי וייחוד. אם נצא מהרומן ונשוב למציאות, הגישה המיינסטרימית הזאת התבטאה באופן מושלם בדבריו של השר לשעבר נתן שרנסקי, במאמר פולמוסי נגד ארגון שוברים שתיקה. הדגשתי בקו את המשפט הרלוונטי:

כמובן, לגיטימי לחשוב שיש לשים קץ לאלתר לנוכחותה הצבאית של ישראל בגדה המערבית, אך בה במידה לגיטימי לחשוב, שנסיגה כזאת תהיה מסוכנת ואף בגדר אסון למדינה. זוהי שאלה פוליטית, ומי שצריך להכריע בה הם אזרחי ישראל באמצעות נציגיהם הנבחרים, ולא קבוצה קטנה של נביאים מטעם עצמם ומקהלת תומכיהם בחו"ל.

שרנסקי כמובן צודק. מדיניותה של ישראל בגדה המערבית היא אכן שאלה פוליטית שנתונה להכרעתם של אזרחי ישראל. מכיוון שיש לה גם השפעה מכרעת על ביטחונם של אזרחי ישראל, טבעי שהחלטתם תהווה שיקול מכריע. אבל כפי שכתב נועם שיזף, ישנם שני מיליון פלסטינים שההכרעה הזאת תקבע גם את גורלם. מבחינת שרנסקי ודומיו, הם סטטיסטים על הבמה, לא קיימים אלא כאיום, סובייקטים שישונעו מכאן לשם בהתאם לתוצאותיו של הויכוח הפנימי, השליו כל כך, בדמוקרטיה הישראלית. בין אם נקבל את השקפתו של השמאל בנוגע לסיום הסכסוך, ובין אם נאמץ את השקפתם של הימין או המרכז, ההתעלמות הזאת לא תעבוד. הפלסטינים בשטחים, כמו גם הערבים בתוך הקו הירוק ובמדינות השכנות, אינם המון חסר פנים. הם חברה מורכבת, עם שאיפות רבות מספור, קבוצות שונות, דיעות, עמדות ואינטרסים. כל עוד הם לא יהיו במשוואה שלנו, התוצאה תהיה תמיד, אבל תמיד, שגויה ומזיקה.

ואם למראית עין, רומן מוצלח בלי שום קשר, יציף גם את הבעיה הזאת – אולי תהיה זו התרומה החשובה ביותר של ליעד שוהם לחברה ולתרבות הישראלית.

לעוד ביקורת על הספר, אני ממליץ על הסקירה המצויינת של נבט טחנאי.

בתוכנית המדינית החדשה שלו, הצליח יו"ר המחנה הציוני יצחק הרצוג לשלב את הרע שבכל העולמות.

"If you want to replace a government, you have to provide a choice, not an echo"

ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, בספרו Common Ground

לפני כך וכך שנים, התנהלו בחירות מקומיות בעיר מסויימת במרכז הארץ, ששמה ישאר עלום לעת עתה. רבים מתושבי העיר, אולי אף רובם, מאסו בראש העיר הותיק, שכשל בתחומים רבים והכניס את הקופה המקומית לגרעונות עתק. בבחירות, התמודד מולו סגנו, פוליטיקאי ותיק בעל קשרים באחת המפלגות הגדולות, עם בסיס תמיכה חזק אך מצע עמום למדי, שניסה לא להרגיז אף אחד אך הבטיח "לשנות דברים בעיר". הסגן יצא לבחירות עם כרזות מהודרות, עליהן התנוסס דיוקנו תחת הכיתוב "ראש עיר, מנהיג וחבר", שמהר מאד הפכו ללעג ולקלס. בעלון אנונימי שנפוץ ברחובות העיר באותם ימים נכתב: "ראש עיר – רק על גבי כרזות התעמולה; מנהיג – של קבוצה קטנה של עסקנים ואינטרסנטים; חבר – של כולם לפני הבחירות". לאחר שהגיעו התוצאות מהקלפי, הסתבר שהסגן הפסיד לראש העיר המכהן. לאחר מכן קבל העסקן המובס בפני כתב העיתון המקומי כי "חשבתי שהתושבים רוצים שינוי. כנראה שטעיתי". אז זהו, שתושבים רבים לא היו מרוצים מהמצב הקיים ורצו שינוי, אבל נתקלו במלכודת. אם הם לא מרוצים מהמצב הקיים, אז למה להצביע לסגן ראש העיר שמזוהה איתו, וההצעות שלו לא נבדלות בהרבה מאלו של יריבו? ואם הם כן מרוצים מהמצב הקיים, מן הסתם יצביעו לראש העיר ולא לחיקוי החיוור שלו.

מפלגת העבודה נפלה במשך שנים, שוב ושוב, למלכודת דומה, כאשר זחלה לממשלות הליכוד והפכה את עצמה לאופציה לא רלוונטית. מי שתומך במדיניות נתניהו, מן הסתם יצביע עבורו. ומי שלא, מדוע לו לבחור בגלגל החמישי של הממשלה? יצחק הרצוג, היושב ראש הנוכחי של המפלגה, למד כביכול לקח, וחרף כל הפיתויים (והלחשושים בתקשורת) התגבר על ייצרו ולא נכנס לממשלה. דא עקא, שהרצוג מתנהג באופוזיציה, כבר חודשים רבים, כחיקוי חיוור שנמצא אי שם מבחינה אידיאולוגית בין הליכוד ויש עתיד, בניסיון לקושש קולות מהימין. נכון שכדי לשנות את מאזן הכוחות במדינה, יש לשבור את שוויון הכוחות בין הגושים, ומבחינה זו הרצוג צודק. אבל הניסיון לעשות זאת באמצעות חנופה וחיקוי מדיניות הימין נדון לכישלון.

קחו למשל את התוכנית המדינית החדשה של הרצוג, שמצליחה לחבר את הרע מכל העולמות: הד קלוש לתפיסה הבטחונית של נתניהו ויעלון, בלי ההיגיון הפנימי שלה; גירסה מקוצצת של תוכניות מדיניות אחרות, מקיפות ומעניינות יותר, שעלו בחוגי מפלגת העבודה, באופן שעיקר גם אותן מכל משמעות, וניסיון לפופוליזם נוסח יאיר לפיד, רק בלי הנמרצות והאנרגיה. תוכנית כזאת, מעבר לכשלים שיש בה, ועוד נדבר עליהם להלן, היא אסון פוליטי למפלגת העבודה. מי שתומך במדיניות הקיימת, יצביע לליכוד ולבית היהודי; מי שלא מרוצה ממנה, אבל דוגל באיבה לערבים, לאומנות וגישה של "לא שמאל ולא ימין", יבחר כבר ביאיר לפיד, זה האטרקטיבי עם הג'ל בשיער. אין לו שום סיבה לבחור בהרצוג כצל חיוור ועייף של הנ"ל. ומי שלא מרוצה מהמדיניות של נתניהו, או מטורנדו הברברת הפטריוטי של לפיד, בוודאי שלא יבחר במי שמחקה אותם. כך, מפלגת העבודה נשארת קירחת מכאן ומכאן – גם אוכלת את הדגים הסרוחים, וגם מגורשת מהעיר.

על תוכניתו של הרצוג תוכלו לקרוא בפירוט כאן. היא מתבססת על ההנחה שבעת הזאת, לא ניתן להגיע להסדר המבוסס על פתרון שתי המדינות, ויש להיפרד מ"מקסימום" פלסטינים ברוח גישתם של רבין ובן גוריון (לא ברור איך שני המנהיגים האגדיים קשורים לתוכנית הזאת, אבל קצת name dropping אף פעם לא הזיק לאף אחד). איך עושים את זה? ישראל לא תיסוג באמת מהגדה, אבל תשלים את חומת ההפרדה מסביב לגושי ההתנחלויות כדי לסמן ש"אנחנו כאן, הם שם". כמובן שישראל תישאר גם "שם", ואיתה גם ההתנחלויות המבודדות והמאחזים, שהרצוג לא באמת מציע לפנות. זה יהיה קשה פוליטית – חבל להזיע. איך הפלסטינים יוכלו לנהל את חייהם בשורת איים מבודדים רצופים במאחזים, שישראל מחזיקה בפועל 60% מהגדה כשטחי C? לא ברור. מעבר לזה, מציע הרצוג להפסיק את מדיניות ההכלה של נתניהו כלפי חמאס, ולהתחיל למעשה עוד סבב לחימה ברצועה. למה? לאיזו מטרה אסטרטגית? מה יהיה בסוף הסבב? לא ברור. אם אפשר להפוך את מדיניות ה"שב ואל תעשה" של נתניהו ברצועה לגרועה ומסוכנת אף יותר, הרצוג הצליח לעשות גם את זה. ההצעה המהותית השלישית היא להפריד שכונות פלסטיניות מסויימות מירושלים באמצעות חומה, אבל בלי להכניס לשם את הרשות הפלסטינית. כנראה המצב במחנה הפליטים שועפאט, שהחומה הפכה אותו לשטח הפקר ושמורת טבע של כל גורמי הפשע והטרור האפשריים, הוא כל כך נפלא מבחינה בטחונית, שיו"ר המחנה הציוני רוצה להרחיב את המודל שלו גם לאזורים נוספים. קשה לי להאמין שראש ממשלה כלשהו יוכל להתגבר על התנגדותה העזה של מערכת הביטחון לצעדים הרסניים וחסרי אחריות מסוג זה.

התוכנית של הרצוג מתכתבת למעשה עם שלוש גישות מדיניות אחרות שרווחת במערכת הפוליטית הישראלית, וראוי לפרט על שלושתן בקצרה.

ראשית ישנה גישת ה"שב ואל תעשה" שמאפיינת את רה"מ ומקורביו. הגישה הזאת, שמיוצגת באופן האינטליגנטי והרהוט ביותר על ידי שר הביטחון משה יעלון (ראה המאמר, בוגיזם – האידיאולוגיה של הדשדוש, שפורסם בעבר כאן בינשוף) מניחה כי במזרח תיכון קורס לתוך עצמו, הסיכונים הבטחוניים וחוסר הוודאות הם כה גדולים, עד שעדיף לדשדש במצב הקיים כ"רע במיעוטו". לפי הגישה הזאת, ישראל צריכה "לנהל את הסכסוך", "לכסח את הדשא" של הטרור כשהוא מרים את הראש יתר על המידה, לשמור על ההרתעה שלה, אבל לא לצאת ליותר מדי מלחמות הרפתקניות. בדו"ח האחרון שלו, הבהיר המכון למחקרי ביטחון לאומי את הסכנה שבגישה הזאת: גם אי עשייה היא בחירה אסטרטגית, וגם לה עלולות להיות השלכות חמורות. בעוד ישראל מדשדשת לה במקום ומנסה לשמר את המצב הקיים, היא מאבדת יוזמה לטובת גורמים אחרים וחווה תהליך של קריסה מדורגת. היחסים הבינלאומיים של המדינה מידרדרים במהירות, המצב בגדה המערבית מתקרב לפיצוץ חרף נסיונות ההכלה של הצבא, השב"כ והרשות הפלסטינית, והשעון הדמוגרפי מתקתק ללא רחמים.

דא עקא, שהפתרון המסורתי לתהליך הדעיכה האיטי הזה, פתרון שתי המדינות, נראה כרגע כקשה להשגה יותר ויותר. כפי שהרצוג עצמו הבחין בצדק, מעבר למכשולים האובייקטייבים הניכרים, חוסר האמון המוחלט בין ההנהגות מונע אפילו משא ומתן, לא כל שכן פתרון כלשהו. הגישה של "הסכם שלום מיד", שאפיינה בעבר את השמאל, אכן נראית כפחות רלוונטית. כדי לפתור את הבעיה הזאת, הוציאו חברי כנסת אחדים ממפלגת העבודה, במיוחד חיליק בר, מסמכים מעניינים שמציעים אופציות לפתרון. כמו נתניהו ויעלון, גם בר סבור כי במצב הנוכחי אי אפשר לפתוח מיד במשא ומתן להסדר קבע, ואף מכיר בסיכונים הכרוכים בכך. כמו עמוס ידלין, הוא מציע לבצע נסיגה מוגבלת, שתשפר את מצבה של ישראל מבחינה דמוגרפית ותאפשר דיון על פתרון שתי המדינות בעתיד, לצד שורה של מחוות שיפרצו את חומת החשדנות בין הצדדים ויניעו דינמיקה של משא ומתן – החשובה ביותר מביניהן היא הכרה במדינה פלסטינית עם גבולות שנויים במחלוקת. בר מקווה שהיוזמה שלו תוכל להתניע תהליך אזורי, בשיתוף ובסיוע מדינות סוניות שיש להן כרגע אינטרסים משותפים עם ישראל.

יאיר לפיד, לעומתם, לא מציע תוכנית ממשית, אלא רוכב על גלי הפופוליזם, הסלידה מהקצוות והאיבה לפלסטינים כדי להציע מעין תוכנית הפרדה מעורפלת של "אנחנו כאן והם שם", וילה נעולה בג'ונגל המוקפת בגדרות גבוהות וחזקות. התוכנית הזאת לא מעשית מסיבות רבות: שני עמים אינם יכולים לחיות בכברת ארץ אחת בלי שיתוף פעולה הדוק ביניהם, הן כלכלי, הן בטחוני והן בתחומים אזרחיים. אי אפשר לדמיין אפילו מדיניות איכות סביבה, למשל, בלי שיתוף פעולה הדוק עם הרשות הפלסטינית. אבל למרות האופי הפנטסטי והבלתי ריאלי של תוכנית לפיד, הפתרון שלו לפחות אטרקטיבי מבחינה אלקטורלית. אפשר עוד לומר בדוחק, שאם מנהיג מרכז יוכל לעלות לשלטון עם תוכנית מדינית כזאת, הוא יוכל לשפר אותה תוך כדי תנועה לאחר שירכיב ממשלה.

יצחק הרצוג, בכישרון מדהים, הצליח לזקק את החסרונות והבעיות בכל שלוש הגישות הללו ולהרכיב מהן תוכנית ירחמיאלית להפליא. מצד אחד, הוא מאמץ את הפסימיזם העמוק וגישת "אין פרטנר" של הבוגיסטים, אבל בכל זאת מציע מהלכים חד צדדיים – בניגוד מוחלט להיגיון שלהם. אם באמת אין פרטנר, לא תהיה תועלת אמיתית בשום מהלך חד צדדי. הויתור החד צדדי כצעד ביניים נלקח על ידי הרצוג מהתוכנית של חיליק בר. אבל תוכנית בר מבוססת על ההנחה שנסיגות זהירות ושורה של מחוות, כגון ההכרה במדינה פלסטינית, יוכלו לשבור את הקרח בין הצדדים ולהוות מינוף להמשך התהליך, הן האזורי והן הישראלי-פלסטיני. ללא הויתורים המשמעותיים הללו, המחוות המוגבלות של הרצוג לא יניעו שום דינמיקה חיובית. לעומת זאת, בהתאם לניסיון העבר, הן בהחלט עלולות ליצור תסכול וציפייה ליותר, שיולידו גל חדש של אלימות. בקיצור, עם תוכניתו של הרצוג, נאלץ להכיל את הסכנות שבצעדים חד צדדיים, בלי ליהנות מהיתרונות. ובאשר לתוכנית לפיד, הרצוג מאמץ את חוסר האמון המוחלט של המרכז ה"יש עתידי" בערבים (ואת הבורות בכל הנוגע אליהם) אבל בכל זאת טוען במפגיע שפתרון הקבע שלו הוא הסכם דו צדדי. כלומר, הוא מאבד גם את הקסם האשלייתי של "בואו נשליך את המפתח ולא נראה יותר את הפלסטינים", שמהווה את סוד האטרקטיביות האלקטורלית של יאיר לפיד.

בכלל, כפי שכתב אחד המבקרים, נראה שהתוכנית של הרצוג לא נכתבה על ידי מדינאים, אסטרטגים ואנשי צבא, אלא בראש ובראשונה על ידי אנשי תקשורת ויחצנ"ים. כל שורה בה, ואני מצטט את אותו מבקר, נראית כאילו נועדה לקרוץ לזה, ולמשוך את זה, ולא להרגיז את ההוא. כך יוצרים הד קלוש וחלוש. מפלגת העבודה, ומחנה השמאל, זקוקות לעומת זאת למנהיג שיציב אלטרנטיבה אמיתית, ולשם כך יש צורך באומץ, יוזמה והיגיון אסטרטגי סדור. המנהיג הזה, ככל הנראה, לא יהיה יצחק הרצוג. הוא צריך להניח את המפתחות על השולחן וללכת הביתה.

ישנה קלישאה עתיקה שאומרת, שפח האשפה של ההיסטוריה מלא באנשים שאין להם תחליף. ובכל זאת, המרקעים וגווילי העיתונים בישראל משדרים שוב ושוב את המסר, ש"בעת הזאת" אין אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. מה סוד הכריזמה של ראש הממשלה, מול חולשת יריביו, ומה הוא יכול להציע – הוא ולא אחר – שמדבר ללב העם? ינשוף פוליטי-מדיני על איומים קיומיים ותעתועיה של כריזמה.

לאחרונה, קשה לקרוא עיתון או לפתוח טלוויזיה בלי לשמוע פרשן כלשהו, שמסביר לנו שנתניהו אמנם לא ראש ממשלה משובח במיוחד, אבל "אין לו תחליף בעת הזאת" כי "אף אחד באופוזיציה לא נתפס כמנהיג." מדוע? כאן, התשובות שונות. יש הטוענים כי האידיאולוגיה של השמאל והמרכז פשוט לא מקובלת על רוב העם. אחרים מצביעים על הכריזמה של נתניהו, ה"פאסון" שלו כראש ממשלה, מול ההתנהלות המגוחכת של לפיד והרכרוכיות של יצחק הרצוג. האמת היא ששתי התשובות נכונות, ושתיהן לא מספקות ודורשות הסבר נוסף.

התכונה שנקראת "כריזמה" הוגדרה במובנה המודרני על ידי הסוציולוג הגרמני מקס וובר. מנהיג כריזמטי, קבע וובר, הוא כזה שנערץ על ידי שומעיו בשל סגולה מיוחדת שהם מאמינים שהוא ניחן בה, בין אם קדושה אלוהית ובין אם יכולת הנהגה יוצאת דופן שקשה להסביר במילים ("האדם המתאים להנהיג את עם ישראל בעת הזאת"). אבל בפועל, כריזמה היא תכונה דיאלוגית – אינטראקציה בין המנהיג לבין קהלו. אחרי הכל, אדם שנחשב לכריזמטי מול קהל מסויים, עשוי להיראות מגוחך מול קהל אחר. חשבו, למשל, על הכריזמה של מירי רגב בקרב חברי מרכז ליכוד, לעומת האופן שבו היא נתפסת כקריקטורה בקרב האליטות התרבותיות הישנות. ה"כריזמה" שלה חזקה מאד בציבור מסויים, כי התכונות הספציפיות שלה עונות לצרכים, לרגשות ולרגישויות של הקהל הזה, אבל לא בציבור אחר שערכיו שונים, ושאינו זקוק למה שיש לה להציע.

מהו סוד הכריזמה של נתניהו, או במילים אחרות – כיצד הוא עונה על מאווייהם של חלקים גדולים בציבור הישראלי, גם אלו שאינם נמנים על מעריציו? כדי להתחיל לאמוד את ממדי הבעיה, ראוי לצטט ממכתב שמסרה ציפי לבני, יריבתו הפוליטית המרה של נתניהו, לג'ורג' ו. בוש, נשיא ארצות הברית דאז, במהלך ביקורו בארץ:

להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיבי ואת חווית השואה… להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח".

וכך פירש את הטקסט הזה דורון רוזנבלום מ"הארץ" באחד ממאמריו החדים ביותר:

זהו? זו כל המשמעות של להיות מנהיג ישראלי? לא להביט אל העתיד בניסיון למצוא בו סיכוי ותקווה – אלא לחיות בעבר ולשאול את עצמו אם בדיעבד היה מסוגל לראות את האסון? תחושת החיים בתוך זמן קטסטרופלי לולאתי לא אפיינה את המנהיגות שהקימה את המדינה; אבל היא מאפיינת דווקא את יורשיה. אולי זוהי תוצאת הצלחת "החינוך השואתי" והאינדוקטרינציה של תחושת הקורבניות. קורבניות זו כבר מתערבבת ללא הכר במה שקרוי תפיסת הביטחון, ודוגמה בוטה לכך מהווים אנשי הצבא, שבמקום להתרכז במלאכתם כטכנאים של מלאכת ההגנה – מתיימרים לאשש את הנרטיב הלאומי הקורבני, ובאופן פרדוקסלי זורעים פחדים יותר מאשר ביטחון. כך מסוגל מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, להורות למחלקת ההיסטוריה של החיל לרכז את התבטאויותיו האנטישמיות של אחמדינג'ד ולהשוות אותן לאלה של היטלר: "התבטאויות אלו הופכות בתקופה הנוכחית להיות אקטואליות ורלוונטיות", כתב מי שמונה להיות "מפקד זירת אירן". כך צועדים הרמטכ"לים שלנו בראש עולי הרגל לאושוויץ, ומהגגים נכאים מה "היינו עושים" אילו היתה "לנו" אז טייסת פנטומים.

סוד הכריזמה של בנימין נתניהו, ה"מתנה" שהוא מציע לקהל שלו, לעם בישראל, היא יכולת מפליאה לתרגם את הקורבניות הצדקנית והמתחפרת הזאת, שמגדירה את עצמה מול חווית השואה ורואה בכל צל איום קיומי, למדיניות של דשדוש במקום (וראה המאמר שפורסם בינשוף בזמנו על הבוגיזם). נתניהו הוא הילד שנועץ את האצבע בסכר – מי שמלהטט כדי לשמר את הסטטוס קוו, לבצר את החומה ולהגן עלינו מאוקיאנוס האיומים שמסביב. ההסכמה שחוצה מחנות פוליטיים בישראל היא שאנחנו מתנהלים במשעול צר ומוקפים בסכנות קיומיות, שעלולות להוביל אותנו בשנית לאושוויץ. ממזרח ים גועש של טרור פלסטיני, מעבר לו הגיהנום של דאע"ש והפצצה האיראנית, וממערב גלי הים. נתניהו לא צובר את עוצמתו מיכולת ההתמודדות שלו עם הסכנות הללו. במלחמה בהסכם הגרעין עם איראן נכשל כישלון חרוץ, לפי הסטנדרטים שהציב לעצמו, במלחמה כנגד דאע"ש אין לישראל ממילא כל רלוונטיות, וגם ה"פתרונות" שממשלת נתניהו מציעה לבעיה הפלסטינית ולגל הטרור במזרח ירושלים הם קוסמטיים בלבד, שורה של כותרות מבהיקות שנועדו בעיקר לתקשורת.

נתניהו, אם כן, עושה את ההון הפוליטי שלו לא מניסיון לפתור את הבעיות, אלא להיפך: להפוך את כולן לאיומים קיומיים, ואף למצוא כל הזמן איומים קיומיים חדשים: הפצצה האיראנית, דאע"ש, ולאחרונה גם ה"נאציזם הפלסטיני", בהנהגת רוח הרפאים של המופתי הירושלמי. ההשוואה של הפלסטינים לנאצים ולדאע"ש אינה מקרית. כפי שנועם שיזף ציין בצדק, אלו הכוחות שמייצגים עבור רוב בני האדם בעולם רוע מוחלט, אין מה לדון ולדבר איתם, ונשקף מהם איום לעצם הקיומה של התרבות המערבית המודרנית. אם היריבים שלנו הם כל כך איומים, ואי אפשר הרי לקום ולחסל אותם מסיבות פרקטיות, הרי הפתרון האפשרי היחיד הוא להתחפר במקום ולנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה". ואם צריך להתחפר במקום, הרי ממילא אין טעם לזעזע את הסירה ולהחליף את ההנהגה. נתניהו, שמדבר כל הזמן על ה"איומים", נתפס באופן טבעי גם כאדם המתאים ביותר להתמודד איתם.

למעשה, באקלים הישראלי של היום, מנהיג שיציע פתרונות נועזים ויצירתיים לבעיות היסוד של המדינה עשוי לגלות שמדובר במעשה בלתי רווחי, ואפילו מסוכן מבחינה פוליטית. מי שמאמין שהוא נמצא על סף תהום, אריות טורפים מימינו וזאבים מיללים משמאלו, מן הסתם יעדיף לדשדש במקום, אפילו אם האדמה מתפוררת לאיטה תחת רגליו. הפסיכולוגיה האנושית נוטה לדחות את ההתייחסות לסכנות רחוקות, ולהעצים איומים קרובים.

בחברה הישראלית של 2015, שעוצבה בידי שנים של אינתיפאדות רצחניות, מטרי טילים, יוזמות שלום כושלות ועוינות בינלאומית מתגברת, האיום הקיומי הפך לאבן יסוד של התודעה. הדרך היחידה ליצור אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי, היא לא לקבל את התודעה הזאת, כפי שעושים ראשי האופוזיציה כיום, אלא להילחם בה. אין פירוש הדבר שישראל אינה מוקפת באיומים – אבל האמת היא שאף אחד מהם אינו איום קיומי. ברגע שרואים את הבעיות שלנו, בין אם מדובר בדאע"ש, באיראן או בטרור הפלסטיני, כקשיים אסטרטגיים על לוח השחמט ולא כסכנות אפוקליפטיות, המסקנה היא שצריך לחשוב על אסטרטגיה להתמודד איתן, ולא להתחפר במקום כילד מבועת המכסה את עצמו בשמיכה מאימת המפלצות המקיפות אותו.

איך נוכל לצאת מהתסבוכת בירושלים, להחזיר את הסדר ולהבטיח חיים טובים יותר לכל תושבי הבירה? במצב שאנחנו נמצאים בו היום כבר אין פתרונות טובים, וכל דרך שנבחר בה תהיה קשה, מסובכת וכואבת. אבל אם אנחנו רוצים לשנות את המצב בעיר לטווח בינוני, יש צורך במתווה דרמטי שיתעלה מעל הקלישאות של הימין והשמאל, בהתבסס על נסיונם של אלו שהצליחו בכך בעבר. ינשוף צבאי-אסטרטגי מציע תוכנית פעולה לירושלים.

עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, אמר פעם בראיון לסרט "שומרי הסף" שבתפקידו כשוטר חשאי, מאמריה של עמירה הס סייעו לו לעיתים קרובות להבין את השטח הפלסטיני יותר מהערכות מודיעין מקצועיות. והנה, לאחרונה פרסמה עמירה הס, העיתונאית הפרו-פלסטינית השנוייה במחלוקת של הארץ, מאמר עם הצעות מעשיות להרגעת המצב בירושלים. כרגיל אצל הס, חלק מההצעות נעו לכיוון תחום הביזאר וחצו אותו, בעיקר משום שהן גלשו לפתרונות קבע מסובכים שלא ניתן ליישמם ללא הסדר מדיני. אבל בכל זאת, המאמר של הס הוא אחד החשובים שנכתבו כאן לאחרונה, חרף אופיו החד-צדדי. בתקופה של עימות אתני, כל צד נוטה לראות את עצמו כצדיק וקורבן, ואת הצד השני כמרושע ללא תקנה. בעוד רוב הישראלים רואים את עצמם כילד המרים ידיים בגטו ואת הפלסטינים כפורעי תרפ"ט הצמאים לדם יהודי, הפלסטינים רואים מציאות של רדיפה, דיכוי ונישול בידי אחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון. כל אחד מהצדדים בונה לעצמו תפיסת עולם מוצקה, מגובה באינספור סרטוני וידאו, ציטוטים ופוסטים בפייסבוק. המטרה של הפוסט הזה אינה להכריע בין תפיסת העולם הישראלית, שאיתה אני נוטה יותר להזדהות, ובין תפיסת העולם הפלסטינית, אף כי אני סבור שגם בה יש גרעין גדול של אמת. המטרה שלנו היום היא גם לא לחפש פתרון קבע, אלא לבדוק כיצד אפשר להשליך שטיחים עבים ככל האפשר על הלהבות של ירושלים עד שיימצא פתרון כזה. בנימה אישית, הנושא חשוב לי, משום שאני עתיד לעבור לגור בירושלים בשנה הבאה, ואפילו בקרבת שכונות התפר שסופגות כרגע את מרבית האש.

הפתרונות שנזרקים עכשיו מכל עבר, מימין ומשמאל, פועלים לפי שורה של מנטרות. כל צד כאילו מחזיק במחולל אוטומטי שיורה משפטים בהתאם לצפוי. ינון מגל ונפתלי בנט עוברים מאולפן לאולפן וקוראים להחמיר את הענישה כדי לדכא את האלימות הפלסטינית לחלוטין ולהפוך את רחוב הגיא בעיר העתיקה לבטוח בדיוק כמו רחוב אבן גבירול. מטרה ראויה ללא ספק, אבל ראוי להזכיר להם שגם משטרים שהפעילו אלימות קיצונית מעל ומעבר למידה שאפילו אנשי הבית היהודי מדמיינים לעצמם, לא הצליחו בהכרח לדכא התנגדות עממית. בכלל, נראה שכל מה שיש לממשלה להציע זה מקל גדול יותר, מתוך הנחה שמה שלא עבד בכוח, יעבוד ביותר כוח. מנגד, דוברי השמאל השונים, שרואים את המצוקה במזרח ירושלים כשורש המהומה, קוראים להפיג את המתח בעיר על ידי מתן הטבות והקלות, בלי להבין שהן לבדן אינן מפחיתות אלימות לאומנית, ואף עשויות להסלים אותה כדי לסחוט ויתורים נוספים. האמת היא, שכדי להרגיע את המצב בירושלים דרוש שילוב של שתי גישות: גם דיכוי חסר רחמים של האלימות והשלטת סדר ביד קשה, אך מיומנת, וגם תוכנית הטבות חסרת תקדים. התמהיל המדויק של שתי הגישות הללו מכונה, בשפה האסטרטגית, קונטר-התקוממות  (באנגלית, Counterinsurgency, או בקיצור – COIN).

על גישת הקונטר-התקוממות כתבנו כבר בהרחבה בינשוף, כאן וכאן וכאן. בקיצור נמרץ, זו גישה אופרטיבית מורכבת וקשה לתפעול, שנהגתה בידי שורת מצביאים בריטים, אמריקאים וצרפתים, ונועדה להשליט סדר בתנאים של התקוממות עממית ממושכת. שימוש נבון בה הוביל את הבריטים, נגד כל הסיכויים, לניצחון על הגרילה הקומוניסטית במלאייה, ואת האמריקאים להישג חסר תקדים נגד אל-קאעדה בעיראק בתקופת תגבור הכוחות (surge) של גנרל דייויד פטריאוס. עיקריה: תמהיל נכון של דיכוי אגרסיבי של גורמי הטרור והמרי, נוכחות צבאית או משטרתית מסיבית וקבועה בשטח, ומתן תמריצים מפתים לאוכלוסיה לשתף פעולה, בחשאי ואז בגלוי, נגד גורמי הטרור, דבר שמוביל למודיעין מדויק יותר, חיסול עמוק יותר של המתקוממים ותמריץ גדול אף יותר לאוכלוסיה לשתף פעולה עם כוחות השלטון והסדר. קונטר-התקוממות אינה תורה קשיחה, אף לא בספרי התיאוריה הבסיסיים ביותר, והיא משתנה, לא רק בשוליים אלא גם במהות, בהתאם לנסיבות ולתנאים בכל מקום ומקום. כאן, במקום לפרט שוב על התיאוריה (ומי שמעוניין יכול לחזור למאמרינו הקודמים שעסקו בה), נציע מתווה לישומה בירושלים, בהתאמה לנסיבות ולתנאים המקומיים.

ראשית כל, המהות. האסטרטגיה חייבת להביא בחשבון את עובדת היסוד, שהחיים המשותפים בירושלים הם מציאות בלתי נמנעת. נאהב את זה או לא, ערבים ויהודים יחיו ביחד בירושלים עוד שנים רבות, גם לאחר שוך המהומות. לפיכך, לתפיסות העולם הבסיסיות שלהם יש חשיבות מכריעה. מתכנני הקונטר-התקוממות חייבים להביא בחשבון את שורשי חוסר הביטחון והעוינות אצל שני הצדדים, ולתת לכל אחד מהם משהו. במקרה שלנו: ביטחון ליהודים, תחושת כבוד, שוויון ופיתוח לערבים, חוק וסדר לכולם. מכיוון שקונטר-התקוממות מחייבת מאמץ צבאי ואזרחי מתוזמר ומשולב, היא חייבת להתנהל בידי רשות אחת לניהול מצב החירום, שהיו"ר שלה יהיה כפוף ישירות לראש הממשלה, ויוכל לפקד על כוחות, לנתב תקציבים ולשלוט בכל האישורים הבירוקרטיים והמנהליים השונים, ובתקווה גם לקצר הליכים באמצעות תקנות שעת חירום.

הגלעין הבטחוני של התוכנית הוא נוכחות משטרתית משמעותית וקבועה בכל השכונות הערביות של מזרח ירושלים, כולל הבעייתיות ביותר שבהן (כדוגמת מחנה הפליטים שועפאט). בכל שכונה חייבת להיות נקודת משטרה, ואנשי ביטחון ומודיעין (רצוי דוברי ערבית) שיפטרלו באופן קבוע ברחובות וילמדו להכיר את השטח. לכל נקודה כזאת יהיה נתיב קבוע ומוסכם של תגובורת צבאיות בזמן משבר. הנוכחות הקבועה תיאלץ להתמודד עם תגובות אלימות בשלבים הראשוניים, אבל גם תפחית לטווח ארוך את הדיכוי במזרח ירושלים, ותהפוך את אכיפת החוק לרציונלית ושוויונית יותר. במצב הקיים, המשטרה עוזבת את השכונות הערביות והופכת את חלקן, במיוחד מחנה הפליטים שועפאט, לחממה לכל ארגוני הטרור והפשע שבנמצא. ברגע שיש פיגוע או התקפה נגד יהודים, היא פולשת לשכונות בכל הכוח, מרססת בתים ובתי ספר אקראיים עם בואשים (מכונות המפיצות ריח מצחין שלא פג ימים ארוכים), הורסת את כל הסביבה, ואז עושה "אחורה פנה" ומפקירה את השטח מחדש לטרוריסטים ופושעים. וחוזר חלילה. נוכחות קבועה תאפשר לקאדר מנוסה של שוטרים ואנשי מודיעין להכיר היטב את השכונות, ליצור קשרים עם גורמי הכוח המקומיים, לדעת מי נגד מי, וכתוצאה לנטרל איומים לפני או ברגע שהם נוצרים. יהיו עימותים, גם אלימים, תהיה סכנה לאנשי הביטחון, זה בהחלט לא יהיה נעים – אבל יותר טוב לכל הצדדים מהמעגל הקבוע של פלישה בכל הכוח עם אלימות אקראית, הפקרה טוטלית, צמיחת טרור וכניסה נוספת.

היחס לאלו העוסקים בפעילות אלימה, כמו זריקת אבנים או בקתב"ים, צריך להיות נוקשה, מהיר ויעיל, אך נבון. אין טעם לכלוא זורקי אבנים לשנים ארוכות, ולשחרר אותם מהכלא כעבור חמש שנים כמחבלים בוגרים ומנוסים. בתי הכלא הישראלים, כידוע, הפכו כבר מזמן לאוניברסיטאות לטרור. במקום זאת, כפי שהציע רן ברץ, יש לכלוא קטינים לתקופה קצרה, ולהטיל קנסות כואבים אך לא מופרזים של כמה אלפי שקלים על המשפחות. כך, באמצעות תמרוץ שלילי, החברה תתחיל למשטר את עצמה.

סכינאים יש לחסל אם הם מהווים סכנה, אך לא אם זרקו את הסכין או נוטרלו. ככלל, רצוי להפעיל שיטות שיטור שאינן כרוכות באבדות בנפש. הלוויות מציתות מהומות נוספות, ומבעירות אש במעגל קסמים הרסני. את כוחות השיטור בשכונות הערביות יש לצייד באמצעים מתקדמים לפיזור הפגנות, ועליהם לירות אך ורק כמוצא אחרון. יש לתדרך ולאמן את השוטרים שתפקידם לשמור על סדר, אך לא להתעלל באזרחים ולהשפיל אותם. הנקודה החשובה ביותר היא להגן גם על אזרחים ערבים מפני אלימות יהודית, ולהתנהג לפושעים לאומניים יהודים בדיוק כפי שמתנהגים לפושעים לאומניים ערבים. אם הורסים בתים של מחבלים ערבים, למשל, יש להרוס גם בתים של מחבלים יהודים. לציבור הערבי הנורמטיבי יהיה קל יותר לקבל ענישה חמורה, אם הוא ירגיש שהיא שוויוינית, ושהדם שלו לא יותר זול מדם יהודי.

הצד השני של התוכנית, וחלק בלתי נפרד ממנה, הוא הכרזה של ניו דיל במזרח ירושלים. במאמר שלה, לצד ההצעות ההזויות והבלתי אפשריות, עמירה הס רמזה על כמה מהלכים כאלה. בעולם אידיאלי, היה עדיף לפנות את כל המתנחלים שגרים בשכונות ערביות במזרח ירושלים. לא מדובר בתושבים תמימים, אלא בגרעינים אידיאולוגיים שהגיעו למטרת "ייהוד" האזור – בדיוק הפחד שאנחנו מנסים להפיג. מכיוון שההיתכנות הפוליטית של מהלך כזה נמוכה, יש לבטל את כל הפריבילגיות שהמתנחלים בשכונות נהנים מהן. מעבר לנוכחות הצבאית המוגברת והאבטחה לכל תושבי השכונה, לא תהיה אבטחה מיוחדת ליהודים, ותיאסר כניסה של חברות אבטחה פרטיות. היהודים יאלצו להשתמש בתשתיות שמשתמשים בהן כל תושבי הכפר, ולתקשר עם הבירוקרטיה הישראלית דרך אותם צינורות. תיאסר קניית נכסים באמצעות גרעיני רכישה, עמותות או עסקאות סיבוביות. נכס בשכונה ערבית במזרח ירושלים יימכר לאזרח ישראלי אך ורק על ידי הבעלים לקונה ישירות באופן גלוי ופומבי, וכל עסקה אחרת תוכרז כבלתי חוקית. יאסרו החפירות הארכיאולוגיות של עמותת אלע"ד בסילואן וליד הר הבית, ויבוטלו פרוייקטים פוגעניים כמו הכביש המהיר בבית צאפאפא. יבוטל ה"טרנספר השקט", ותושבות הקבע של מזרח ירושלמים לא תבוטל גם אם הם לומדים או עובדים בחו"ל.

במקביל תוכרז תוכנית מקיפה ומיידית, עם הקצאת משאבים מתאימה, לפיתוח תשתיות, מוסדות חינוך, כבישים ומבני ציבור לשירות התושבים בשכונות הערביות, עם עדיפות לאליטות מקומיות שמגלות נכונות לשתף פעולה עם השלטון. ברגע שהשקט הבטחוני יוחזר, יש לנסות להקים משמר אזרחי ערבי, שיהיה כפוף למשטרה, אבל ייקח לעצמו סמכויות שיטור הדרגתיות בשכונות הערביות. כל הצעדים הללו צריכים להתבצע בהתייעצות עם גורמי הכוח בשכונות, כדי לוודא מה מפריע להם ואלו דברים הם סבורים שצריך לשפר.

לחילופין, אם ממשלת ישראל תחליט שאינה מעוניינת ליישם את התוכנית בשכונות מסויימות בירושלים, יש להעבירן לאחריות הרשות הפלסטינית ולהכריז עליהן כשטח A. מאבו דיס, כידוע, לא יוצאים כמעט פיגועים. עדיף שהשכונה תהיה בשלטון המשטרה הפלסטינית, מאשר תחת שלטון ישראלי לא קיים, ובפועל תחת שליטת כנופיות פשע וטרור.

הר הבית הוא חבית הנפץ העיקרית בירושלים, ועד היום, ממשלת ישראל לא טיפלה בו כראוי. ראש הממשלה נתניהו צדק באיסור על עליית שרים וחברי כנסת, יהודים וערבים, להר הבית, אבל היה צריך לעשות זאת כבר לפני חודשים רבים. ההרגעות התכופות של ממשלת ישראל, שמבהירה לירדנים ולפלסטינים שאיננה מתכוונת לשנות את הסטטוס קוו, חשובות אך לא משכנעות. פעילותן המקפת של תנועות המקדש באזור הר הבית, דיבורים בליכוד ובבית היהודי על בניית בית המקדש, ומשחקי חתול ועכבר פולחניים של פעילים על ההר, מאיימים להבעיר את האזור ויוכלו לסכל כל שיפור בירושלים. כל תוכנית של קונטר-התקוממות בירושלים מחייבת שמירה קפדנית על הסטטוס קוו, ואיסור מוחלט על תפילת יהודים בהר. כל מי שינסה להתחכם, יורחק מההר לתקופה ארוכה.

הפרובוקטורים היהודים בהר הבית מתכתבים עם פורעים פלסטינים שזורקים אבנים על מתפללים בכותל, פעילות ההסתה הבלתי מרוסנת של התנועה האסלאמית הצפונית, המורביטאת וחברי כנסת ערבים מסויימים בהר. הפתרון הקבוע שנוקטת בו ממשלת ישראל, הגבלת גיל המתפללים בהר, כוללני מדי, פוגע באוכלוסיה רחבה, יוצר תסכול ומלבה את המיתוס שישראל מנסה לגרש את המוסלמים ממסגד אל-אקצא. במקום זאת, צריך ליישם במגזר המוסלמי את אותה שיטה שמיישמים כבר עכשיו (אבל בעוצמה לא מספקת) במגזר היהודי. ממשלת ישראל תודיע שכל מוסלמי שיגיע להר כדי להתפלל יוכל לעשות זאת ללא הגבלה שהיא. אולם מי שנתפס מתפרע, זורק אבנים או מסית לאלימות, ייכנס לרשימה שחורה ולא יורשה לעלות להר. בפעם הראשונה לתקופה קצובה, בפעם השנייה לתקופה ארוכה, בפעם השלישית לשנים ארוכות. כך, לצד כיבוד הזכויות הדתיות של האוכלוסיה המוסלמית כולה, תוכל המדיניות לפגוע בקבוצות המתפרעים באופן ספציפי.

בטווח הבינוני, יש להתחיל לעודד הקמה של מנהיגות ערבית בירושלים, בדמות יועץ פלסטיני לראש עיריית ירושלים, ולהעביר לו, כשהמצב יתאפשר, יותר ויותר סמכויות אזרחיות בשכונות הערביות בעיר. בטווח הארוך, יש להקים פרלמנט מזרח ירושלמי. התוכנית, בכללה, מיועדת להעביר לאוכלוסיה הערבית מסר כפול: אפס סובלנות לאלימות ולטרור, ובמקביל – שינוי כיוון טוטלי ודרמטי ביחס המפלה לערבים. מה שעבד בשכונות הסוניות הקשות ביותר בפאלוג'ה שבעיראק, מקומות שבהם המונים ביצעו לינץ' בחיילים אמריקאיים ותלו את חלקי הגופות שלהם על הגשר, יכול לעבוד גם בירושלים.

התוכנית לא חייבת להתבצע בדיוק כפי שתוארה כאן. אפשר וצריך לשנותה בהתאם לנסיבות ולמצב. הנקודה הקריטית היא שמינון האכיפה מחד, וההטבות מאידך, חייב להיות זהה. אחרת שכרו של המתווה יצא בהפסדו.

במשך שנים, מאיים השמאל הישראלי שאם הימין ימשיך במדיניות הכיבוש וההתנחלויות, תקום כאן מדינה דו-לאומית. אבל מה למעשה יקרה בתרחיש כזה? מה הסכנות, האם גורלה של מדינה כזאת להידרדר למלחמת אזרחים כוללת, והאם יש דרך לתחוב אצבע לסכר? ינשוף פוליטי-מדיני על סוף העולם שהכרנו, ועל הימים שיבואו אחריו.

זהו ספר מטורף על סופו של העולם, ועל הימים המתוקים שבאו אחריו…

דגלאס אדמס – מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדי פעם מגיח לחיינו, כעוף החול הנוסק מהמאפרה, איזה פוליטיקאי עבר שמרגיש שהוא פשוט חייב לחלוק איתנו תובנה חשובה בטרם ישוב לעשות לביתו. לאחרונה החליט כוכב עבר כזה, שלא נזכיר כאן את שמו, לפרשן מדוע הפסיד המחנה הציוני בבחירות. יצחק הרצוג, לדעתו של אותו פנסיונר, פשוט לא הפחיד את עם ישראל מספיק. נתניהו איים עליו באיראן, בפצצת אטום, בטרור, בדאע"ש, והרצוג – כלום. מנהיג מפלגת העבודה היה צריך לספק תשובה ציונית הולמת לאיום האיראני, ולדבר בלי הפסקה על הסכנה הדמוגרפית  ואיום המדינה הדו לאומית, שתקום אם הימין לא ייסוג מהשטחים או לפחות מחלקם. מפלגת העבודה אמנם עשתה זאת, אולם לדעתו של הפנסיונר היא לא תיארה את האיום בצבעים חיים וממשיים די הצורך. "ראיתם את המוני הפלסטינים שמגיעים לכאן לרמדאן, לחופי הים ולקניונים"? הרצוג היה אמור לומר, "אם תהיה מדינה דו לאומית, זה יהיה הרבה יותר גרוע." בכך, כיוון אותו פוליטיקאי לשעבר לאחד הפחדים העמוקים ביותר של העם בישראל – הצפה של המדינה היהודית בפלסטינאים. ברמדאן, יצא לי לדבר עם נהג אוטובוס, שתיאר לי בתיעוב כיצד המוני פלסטינאים מהשטחים מגיעים עם המשפחות והילדים לחופי הים בתל אביב, "והם ברברים, הם לא כמונו".

גם ללא הסנטימנט הגזעני שלעיל, יש סיבות מצויינות לפחד ממדינה דו לאומית, והשמאל מודע להן היטב. לעיתים, נראה שהפחדים הללו הם הכלי החזק ביותר בארסנל של מחנה השלום בימים אלו. מבקרים רבים משמאל, כולל כותב שורות אלו, התריעו פעמים רבות שמדינות מולטי-אתניות אחרות במזרח התיכון עולות השמיימה, או שמא גיהנומה, בסערה של דם ואש. לוב ותימן נמסו למרק סמיך ומדמם של שבטים ניצים; עיראק עדיין מפולגת למדינות לוחמות, ולא בטוח שתצליח לשמור על אחדותה, סוריה התפרקה לרסיסים ואפילו לבנון האנינה והתרבותית מקרטעת ובקושי מחזיקה מעמד. ואילו אצלנו, הבדלי הדת, התרבות והשפה בין ישראלים ופלסטינים, כמו גם חשבון הדמים ביניהם, הופכים את המרק האתני לנפיץ ומסוכן הרבה יותר. מדינה דו לאומית, כתב פעם העיתונאי בן דרור ימיני, תהיה מסגרת רופפת למלחמת אזרחים מתמדת. השמאל חוזר ומתריע, במידה רבה מאד של צדק, שאם הימין ימשיך בדרך הקיפאון וההתנחלות הבלתי מרוסנת, המדינה הדו לאומית נמצאת ממש מעבר לפינה.

למעשה, יש כאלו שחושבים שהיא כבר הגיעה. מירון בנבנישתי כותב כבר שנים שההתנחלויות יצרו מציאות בלתי הפיכה, ולאחרונה הצטרף אליו כתב הארץ חיים לוינסון. בירושלים, כותב שלום בוגוסלבסקי, יש כבר מציאות דו לאומית: השתלבות הולכת וגוברת של הערבים בעיר היהודית, בד בבד עם לאומנות גואה, טרור עממי, הזנחה וחיכוכים אתניים בלתי פוסקים. חלק מדוברי השמאל הרדיקלי מטיפים כבר שנים למדינה אחת, חילונית ודמוקרטית, שנתפסת בעיניהם כפתרון היחידי שיביא גם שלום וגם צדק. בשנים האחרונות, נשמעים קולות דומים גם ממחנה הימין. הנשיא ראובן ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה שתומך בזכויות אזרח ומתנגד לחלוקת הארץ, רומז כבר שנים שאזרוח הפלסטינים הוא בלתי נמנע, וכמוהו גם אנשי ימין אחרים כמשה ארנס ואפילו אורי אליצור המנוח, מאבות מפעל ההתנחלויות. אמנם אנשי הימין שתומכים באיזרוח מלא (כמו ריבלין) או חלקי (כמו בנט), מקפידים להדגיש שהמדינה תהיה יהודית, רק עם מיעוט פלסטיני גדול יותר בתוכה. בכך הם נבדלים מאנשי השמאל הרדיקלי, שסבורים שהאופי של המדינה חייב להיות משותף, ואף חושדים עמוקות בכוונות ובמניעים של תומכי האיזרוח מימין.

אבל סביר להניח שאם אכן תקום כאן מדינה אחת, היא לא תקום כתוצאה של החלטת מחושבת, משמאל או מימין, אלא בתהליך הדרגתי ומתגלגל. מה אם אחרי שנים רבות של כיבוש, קיפאון ואולי עוד מלחמה גדולה, ישראל לא תוכל לעמוד בלחץ הבינלאומי ותיאלץ לתת זכויות אזרח לפלסטינים במסגרת של מדינה אחת? אם תרחיש כזה אכן נמצא מעבר לפינה, כפי שמזהיר השמאל, הרי יהיה זה חוסר אחריות משווע שלא להתכונן לקראתו.

השאלה הראשונה היא איך מונעים את הרע מכל: קריסה מהירה למלחמת אזרחים כוללת. קריסה כזאת סביר שתתרחש אם הצד שעומד לאבד חלק ניכר מכוחו, מן הסתם הצד היהודי, יחוש שרומסים את זכויותיו, אורח החיים שלו והסמלים הזהותיים וההיסטוריים היקרים לו, בין אם מדובר בדגל, בהמנון, בחוק השבות, באופי הציוני-יהודי של המדינה או בהצפתה במליוני פליטים. זה, מן הסתם, בדיוק מה שחלק ניכר מהפלסטינאים ירצו לעשות. ומכיוון שהצד היהודי עדיין יחזיק בכוח צבאי עדיף בשלב הראשון, הרי שהפיתוי להגן על זכויותיו באלימות יהיה ניכר, אם לא עצום. כדי להפחית את הסכנה הזאת, המשטר במדינה הדו-לאומית חייב להיות מבוסס על דמוקרטיה הסדרית, ולא רק על מערכת דמוקרטית המבטיחה קול שווה לכל אזרח.  היינו, שתי הקבוצות חייבות לזכות להגדרה עצמית ואוטונומיה נרחבת ככל האפשר. לשון אחר, ככל שהמדינה הדו-לאומית תהיה דומה יותר לקונפדרציה מאשר לרפובליקה, כך הסיכוי שלה לטבוע בדם ובאש קטן יותר.

לפיכך, פתרון של שתי ישויות פוליטיות הקשורות זו לזו במבנה על רופף, בסגנון ההצעה של תנועת שתי מדינות, מולדת אחת, הוא אולי המודל הגרוע פחות. לפי המודל הזה, ישראל ופלסטין יהיו שתי ישויות פוליטיות ריבוניות, עם שתי ממשלות, וגופים על לאומיים מסויימים (כמו בית משפט עליון משותף) המאחדים ביניהם. שתי המדינות יהיו רשאיות לקלוט פליטים או עולים כאוות נפשן, ואזרחים של מדינה אחת יהיו רשאים לקבל תושבות קבע במדינה השנייה. כלומר, ההתנחלויות יישארו בשטחים.

בתוכנית יש אינספור בעיות וחורים, והיא למעשה לא מגנה על הישראלים מהחשש העיקרי שלהם: הצפה בפליטים עוינים, שעלולים להקריס את ההסדר כולו לסדרה של עימותים מסלימים והולכים. למעשה, כדי שפיתרון קונפדרטיבי כזה יהיה אפשרי, ולו במידת מה, יהיה צורך להקפיא את המצב מבחינת מגורים. דהיינו – תושבים של המדינה אחת יכולים לנוע ולסחור במדינה האחרת, אבל לא לגור בה באופן קבוע אלא אם הם גרו שם לפני ההסדר. אם מתנחלים, למשל, ירצו להישאר במדינה הפלסטינית של הקונפדרציה הם יוכלו לעשות זאת כתושבי קבע, אבל יהודים חדשים לא יורשו להתיישב בשטחה. מי יגן על כל המבנה הרופף הזה? כל פתרון יהיה רע ובעייתי, אבל מוטב שבשלב הראשון האחריות הבטחונית תהיה בידי צה"ל. יחידות פלסטיניות ישמרו על יישובים פלסטיניים בכפיפות לצבא הישראלי, ובהדרגה יזכו לאחריות צבאית על החלק הפלסטיני של הקונפדרציה. אם רוצים למנוע כאוס והידרדרות, האחיזה, השליטה והויסות של התהליך חייבים להיות בידי ישראל, הגורם החזק והיציב בשטח, לזמן רב ככל האפשר.

בניגוד למודל של שתי מדינות, מולדת אחת, אני סבור שהקונפדרציה הישראלית-פלסטינית לא יכולה להיות רופפת מדי. כדי שהויכוחים בין שני החלקים לא יהפכו למלחמה, עדיף להקים מוסדות פדרטיביים, ממשלת-על ופרלמנט-על, שינהלו את העניינים המשותפים לשתיהן. אין לחזור על הטעות שעשתה לבנון, הקפאת תפקידים משוריינים לפי מפתח עדתי (בלבנון, כזכור, הנשיא חייב להיות נוצרי, רה"מ חייב להיות סוני ויו"ר הפרלמנט חייב להיות שיעי). בפועל, המפתח העדתי בלבנון הוביל לקשיים ניכרים בהרכבת ממשלות, וגורם לשיתוק פוליטי הרסני מזה שנים. במקום זאת, ראוי ליישם את עצתו הישנה של ז'בוטינסקי, ולהבטיח ייצוג גמיש בהנהגת הקונפדרציה. אם ראש הממשלה יהיה ערבי, סגן ראש הממשלה יהיה יהודי ולהיפך. ייצוג משוריין לשתי הקבוצות יהיה גם בקרב שרי הממשלה, שופטי בית המשפט העליון ועמדות מפתח אחרות. החוק לא יקבע ששר התקשורת, למשל, חייב להיות ערבי ושר החינוך יהודי, אלא שחצי משרי הממשלה צריכים להיות יהודים וחצי פלסטינים. בכפוף לכלל זה, ראש הממשלה יחלק את התפקידים בעצמו.

אני רוצה להיות ברור מאד כאן: מדינה דו-לאומית, בכל תצורה שהיא, היא פתרון רע מאד. זאת במיוחד בהתחשב בהיסטוריה המדממת של הישראלים והפלסטינים, ההבדל הדתי והתרבותי ביניהם, והעובדה שיהיו פחות או יותר שווים בכוחם במדינה החדשה. כל תולדותיה ילוו בסכסוכים אלימים אינסופיים, כל החלטה תהיה קשה ומסורבלת, וההליכה תהיה תמיד על סף התהום. אולם תכנון נבון יוכל לפחות, עם הרבה מזל טוב, למנוע את הרע מכל. כבוד לזהות ולרגשות של שני הצדדים, הימנעות מצדקנות, מהשפלה ומכפיית סמלים, מבנה קונפדרטיבי ושליטה ישראלית על השיבר בתחילת התהליך, יוכלו להפוך אותו למסוכן פחות. מדינה דו-לאומית הופכת בשנים האחרונות לסבירה יותר ויותר. בניגוד לחיים לוינסון או מרון בינבנישתי אני לא חושב שהיא בלתי נמנעת, אבל חייבים להתחיל לדון בה ברצינות כתרחיש אפשרי. לשם כך כתבתי את הפוסט הזה.

מה הקשר בין ויכוח קולני של שני עורכי דין נשואי פנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, משחק אכזרי בטיולים שנתיים והאסטרטגיה של ארגוני טרור? מה מנסים ארגוני טרור להשיג באמצעות פיגועים? ינשוף צבאי על האסטרטג המבריק של תנועת החמאס, הטקטיקה של אל-קאעדה בעיראק וסוד האימה של הטרוריסטים.

ערב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. שני עורכי דין מכובדים, נשואי פנים והדורי גלימה, מנהלים ביניהם ויכוח קולני. אחד מהם בוחר להביע את דעתו על עמיתו המלומד במלוא מגוון הרפרטואר של שוק העגבניות, עם ביטויים כמו "מניאק", "בן זונה" וכיוצא בזה. השני, בתגובה, מציע פיתרון פרקטי. "תזרום, נשמה, תזרום!". התגובה הנון-שלנטית הנ"ל, כמובן, רק מעצבנת את המקלל עוד יותר, דבר שגורם לו להמשיך להתרתח ולאבד את שיקול דעתו. אם תרצו, הדיאלוג הנ"ל הוא גירסה משפטית של משחק הבזזזזז הידוע מטיולי אוטובוס שנתיים בבתי ספר ישראליים. מספר ילדים מקיפים קורבן תמים מכל העברים, מסובבים את אצבעותיהם ומזמזמים "בזזזזז". כשהקורבן המבולבל מסתכל מסביבו, מנחית אחד הילדים שמאחוריו כאפה על צווארו. הקורבן כמובן מסתובב כדי לראות מי הכה אותו, אבל הדבר היחיד שהוא רואה זה את כל החבורה ממשיכה לנופף אצבעות ולזמזם בזזזזז. המשחק נגמר רק כאשר הקורבן בוכה, צורח ויוצא משליטה – המטרה של המתעללים מלכתחילה. למרבה הצער, לא רק ילדים בטיולים שנתיים אלא גם טרוריסטים משחקים בזזזזזז. הבנה של המשחק הזה, כפי שהוא פועל בעולם האמיתי, היא אבן יסוד לכל מי שרוצה להכיר לעומק את האסטרטגיה של הטרור, ומדוע רבים מאלו שמנסים להילחם בו רק מחזקים אותו בסופו של דבר.

לא הרבה ישראלים מכירים היום את שמו של אבראהים מקאדמה, אבל בעבר הוא היה אחד ממנהיגי תנועת חמאס והאסטרטג המרכזי שלה. בספרו להכיר את חמאס, סיפר שלומי אלדר כי פגש את האיש הזועם הזה, שניסה לחנוק אותו פיזית כאשר הטיח בו שהוא וחבריו רוצחים ילדים. אלדר מעולם לא הצליח לדבר עם מקאדמה ישירות, לפני שהלה נשלח בסערה השמימה בסיכול ממוקד של צה"ל, אבל מהיכרות עם פעילים רבים אחרים בחמאס ופרסומיו הכתובים, הצליח לפענח את האסטרטגיה שהגה מקאדמה, והפכה לתוכנית הקרב העיקרית של חמאס בשנות התשעים המדממות. הרעיון היה פשוט, אכזרי וציני כאחד. חמאס, לפי הבנתו של מקאדמה, נמצאת בעימות עם שני אויבים עיקריים: ישראל והפת"ח של יאסר ערפאת, כאשר דווקא השני הוא הבלם המרכזי להשתלטות חמאס על השטח. לפיכך, החמאס צריך להכות בישראל בפיגועי ההתאבדות האכזריים והכואבים ביותר, לרצוח אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות ובתי קפה, כדי להוציא את הממשלה משיווי משקל ולגרום לה להגיב במלוא העוצמה. מן הסתם, שיער מקאדמה, החמאס יספוג חלק מהתגובה. אבל משום שהפת"ח הוא הגורם האחראי לשטח, משום שגם חלק מפעיליו שיתפו פעולה בטרור, ומשום שערפאת – על עברו המדמם, שקריו והתנהגותו הדו-פרצופית – גילם בעיני הציבור הישראלי את הרצחנות הפלסטינית, תנחת רוב המכה הישראלית דווקא על הפת"ח.

כך, יגרום חמאס לאויב אחד, ישראל, לחסל את האויב השני שלו – פת"ח. התוכנית, כפי שאנחנו יודעים, הצליחה מעל ומעבר למשוער, הן משום שמנהיגי ישראל לדורותיהם נפלו ישירות למלכודת, והן מפני שערפאת עצמו משך חלק גדול מהאש לעברו. בכל מקרה – וזו הנקודה שחשוב לזכור – האסטרטגיה של מקאדמה לא התבססה על הנזק שהוא עצמו תכנן לגרום לאויב. בניגוד להתפארויות תעמולתיות כאלה ואחרות, איש בחמאס, ופחות מכולם מקאדמה, לא האמין כי פיגועי ההתאבדות יבריחו את הציונים חזרה לאירופה או יפגעו במדינת ישראל באופן רציני. הטרור, כמו משחק הבאזזז, אמור להוביל לתגובה בלתי שקולה של המדינה. וכפי שכתב יובל נוח הררי, כשמדינות מגיבות בכל העוצמה והזעם, הרבה מאד דברים מתרחשים: צדדים נוספים נסחפים לסכסוך, גורמים לא צפויים נפגעים, הקהילה הבינלאומית נמשכת פנימה ומאזן הכוחות בשטח משתנה באופן שקשה לחזות מראש. כך, במהלך ג'יוג'יטסו, משתמש הטרוריסט בכוחו של האויב כדי "לערבב את הקלפים מחדש" לטובתו.

אם נצא לרגע מגבולות הביצה הקטנה היחסית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונתבונן במלחמת עיראק, נראה דוגמא נוספת, אכזרית בהרבה, לאותו סוג של אסטרטגיה. מנהיג אל-קאעדה בעיראק, אבו מוסעב א-זרקאווי (חוסל ע"י האמריקאים בשנת 2006), נכנס לשטח כגורם זר ולפיכך חלש יחסית במערך הכוחות העיראקי. הוא עצמו היה ירדני, ורבים מלוחמיו הגיעו מערב רב של מדינות זרות. השחקנים המרכזיים במרד הסוני, כולל מפוטרי הצבא העיראקי וותיקי מלחמת הבעת' לא היו מחוייבים לו. בשדה מלחמה המבוסס על מרד לאומני עיראקי נגד כיבוש אמריקאי לא היה לו שום סיכוי להשתלב, בוודאי שלא בעמדת הנהגה.

לפיכך, נקט זראקווי באסטרטגיה דומה לזו של אבראהים מקאדמה. הוא הקדיש את רוב משאבי הטרור שלו לפגיעה מסיבית בשיעים, שנחשבו בעיניו ככופרים. שוב ושוב, שלח זרקאווי את המחבלים המתאבדים, מכוניות ומשאיות התופת שלו לאתרים הקדושים לשיעה בערים כמו קרבאלה, נג'ף וסמארה. מעשי הטבח הללו גם חיללו את קדשי הדת השיעית פעם אחרי פעם, גם גרמו לאלפי הרוגים וגם הוכיחו את אוזלת היד של הממשלה העיראקית. אבל מעל הכל, הם הפכו את הסכסוך בעיראק למלחמה סונית-שיעית. כפי שאמר אנליסט צבאי אמריקאי לאחרונה, מתח בין סונים לשיעים היה קיים תמיד בתקופת סדאם חוסיין, אבל בתקופה ההיא לא היה מדובר בשנאה בלתי מרוסנת. א-זראקווי, בפעולות שלו, היה אחד הגורמים המרכזיים שיצרו את השנאה הזאת.

בתגובה, הממשלות השיעיות בבגדאד, בהכוונה ובעידוד איראני, החלו להפלות ולרדוף את הסונים באופן הולך ומסלים. זו בדיוק התגובה שציפה לה זראקווי: שבטים סונים רבים, שחשו כי הם נמצאים במלחמת דת וראו בצבא ובמשטרה העיראקיים אויב, ביקשו סיוע והגנה מאל-קאעדה, הכוח ה"סוני" ביותר שבנמצא. הממשלות השיעיות של אבראהים אל-ג'עפרי ונורי אל-מליכי, כמובן, ראו בכך צידוק לרדוף את הסונים עוד יותר, מה שחיזק את תחושת הרדיפה בצד השני. הצבא האמריקאי בעיראק, בראשותו של גנרל ג'ורג' קייסי, חיזק את התמיכה בממשלה הנצורה בבגדאד, דבר שהתפרש בעיני הסונים כמזימה אמריקאית-שיעית לחיסולם. התוכנית של זרקאווי הצליחה באופן מושלם כמעט, וכמו במקרה הפלסטיני, הצלחתה היתה תלויה בעיקר בתגובה לא חכמה של היריב. ממשלת עיראק השיעית שיחקה לידי אל-קאעדה, בדיוק כפי שישראל שיחקה לידי מקאדמה. אפשר, דרך אגב, לפרש גם את פיגועי 11 בספטמבר עצמם באותה צורה. דווקא התגובה האמריקאית, ה"מלחמה העולמית בטרור", יצרה אינספור זירות לחימה בכל רחבי העולם, מוטטה מדינות והפכה את אל-קאעדה מארגון טרור מקומי יחסית לכוח גלובלי של ממש.

כאן נשאלת השאלה, מדוע ממשלות, שוב ושוב, מגיבות באופן כל כך בלתי שקול לטרור? הרי אפילו בישראל נהרגים רבים יותר מתאונות דרכים מאשר מטרור, וגם פעילות פלילית, רצחנית ככל שתהיה, לא מעוררת בממשלה ובציבור זעם דומה. במאמר מבריק שמנתח את התופעה הזאת, טוען ההיסטוריון יובל נוח הררי כי האימה הגדולה שמעורר הטרור קשורה לאופן שבו המדינה המודרנית מגדירה את עצמה. מאז העת החדשה המוקדמת, התרגלנו כי המדינה מחזיקה במונופול מוחלט על אלימות פוליטית. בניגוד לימי הביניים, אז היתה הזירה הציבורית גדושה עד אפס מקום בגורמים שהפעילו אלימות פוליטית, האזרח המודרני התרגל שעליו לפחד אך ורק מאלימות פוליטית של מדינות אחרות, או (במקרים מסויימים) מדינתו שלו, ולדברים טובים מתרגלים מהר. הטרור מערער עצבים באופן יעיל כל כך, משום שהוא שוחק את המוסכמה הזאת, ואיתה את עצם הלגיטימציה של המדינה לשלוט. מכאן מגיעות התגובות המוחצות, שהטרוריסט מצפה להן מלכתחילה. לפעמים תגובתה של המדינה יעילה דיה כדי לחסל את ארגון הטרור, או לפחות להחליש או לנטרל אותו, אולם במקרים רבים אחרים הניסיון לצוד יתושים באמצעות פטיש של תשעים קילו משחק לידיו של הטרוריסט, וגורם ליותר נזק מאשר תועלת.

לבעיה שתיארנו אין פיתרון פשוט. בניגוד למה שמשתמע אולי מדבריו של הררי, קשה מאד למדינה לא להגיב למעשי טרור מחרידים, במיוחד מפני שערעור המונופול על אלימות פוליטית עשוי להביא לאובדן הסדר המדינתי המודרני, על כל יתרונותיו הרבים. אולם הצורך להגיב אינו פוטר מדינה משיקול דעת. תגובות לפיגועים, מרתיחים ככל שיהיו, חייבות להיות מעוגנות בדיון אסטרטגי. השאלה הראשונה שצריכה להישאל, בהתאם לחומר המודיעיני, היא "מה הטרוריסט רוצה להשיג", והשאלה השנייה: "מה הסיכוי שהתגובה שלנו תסייע למטרה שלו". כששוקלים את ההשלכות האפשריות של התגובה, אסור ליפול לפח היקוש הנפוץ במקרים כאלה: אסטרטגיה המתבססת על התרחיש הנוח ביותר למקבלי ההחלטות. לפני שפועלים, חייבים למפות באופן מסודר כמה שיותר השלכות פוטנציאליות, במיוחד את אלו שלא משתלבות עם קונספציות קיימות, אסטרטגיות רצויות או נוחות פוליטית. כדאי להימנע גם מפח שני: הנחה שהתרחיש שיתמשש יהיה זה שיש לנו כלים מתאימים להתמודד איתו. במילים אחרות, אם לצבא האמריקאי קל יותר להתמודד עם אויב סדיר כמו צבא סדאם, אין פירוש הדבר שמדובר באויב שבאמת כדאי להתמודד מולו. אם אנחנו מגיעים למסקנה שההשלכות הסבירות של הפעולה שלנו ישחקו לידיו של הטרוריסט, רצוי למצוא דרך פעולה אחרת, ואם אין, להסתפק בתגובה סמלית ולא לפעול. ואת הביטויים "אין ברירה אחרת", "הם כובלים את ידינו" ו"אין מה לעשות" יש להוציא מהלקסיקון. תמיד יש ברירה. ומי שמכיר רק דרך פעולה אחת, רצוי שלא יקבל החלטות חשובות בפוליטיקה, במודיעין או בכוחות הביטחון.

איך מנהלים אימפריה או שלטון כיבוש לאורך זמן? הרומאים האמינו באסטרטגיה של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך". ישראל, לעומת זאת, בחרה דווקא במקור השראה עתיק אחר. מדוע נכשלו אגודות הכפרים, ומה הקשר בין שינוי הפאזה בכיבוש למהומות המשתוללות במזרח ירושלים? ינשוף פוליטי על שוטים ועל עקרבים.

רש לאומים, רומאי! השלטון בידיך – זכרהו!

זאת התורה לך: שלום ישכינו חוקיך בארץ:

חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך.

וירגיליוס, איניאס. תרגום שלמה דיקמן, ספר ו, 851-3

הציטוט הנודע מהיצירה האפית איניאס של המשורר הרומאי וירגיליוס, מגלם בחובו עיקרון אסטרטגי חשוב, שעמד בבסיס רוב האימפריות המצליחות מאז ומעולם. מי שרוצה לכפות לאורך זמן משטר כיבוש או שלטון זר על אוכלוסיה שאינה מעוניינת בו, צריך לנקוט במדיניות כפולה: לרסן בכוח את המתנגדים, ולתגמל בנדיבות את הנכנעים ומשתפי הפעולה. אימפריות שלא מצליחות לאזן בין שני המרכיבים הללו נוטות להתפרק וליפול במהירות. מצד אחד, ללא כוח כפייה נחוש ואכזרי, אין אפשרות להחזיק אימפריה או שלטון כיבוש, לא בעת העתיקה ולא בעידן המודרני. השלטון הבריטי בהודו, למשל, התערער ונפל כאשר התעמת עם קבוצה מתוחכמת של מתנגדים (מפלגת הקונגרס של גנדהי) שלא היה ניתן לדכא בשיטות המוכרות. לעומת זאת, גם ממלכות שהתנהגו באכזריות רבה מדי, ולא הצליחו לבסס לעצמן תמיכה בקרב חלקים של האוכלוסיה הנשלטת, התגלו (באופן יחסי) כקצרות ימים. אימפריה, בסופו של דבר, היא אומנות מורכבת של איזונים, בלמים והליכה על פי תהום.

בשמאל הישראלי היה נהוג לומר, במשך שנים רבות, שלא ניתן לקיים "כיבוש נאור". משמעותו האמיתית של המכתם הנ"ל הוא שקשה, ולעיתים בלתי אפשרי, לאזן בין "חסד לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך", שני המרכיבים ההכרחיים במשוואה האימפריאלית. ראשית כל, בעידן הלאומיות המודרנית, הסובלנות של קבוצות נשלטות לשלטון זר הרבה יותר נמוכה מאשר בעבר. אנשים בעלי תודעה לאומית מעדיפים לעיתים קרובות להישלט בידי הדומים להם, גם במחיר של דיכוי מוגבר או מצב כלכלי רע יותר. שנית, כאשר מדכאים שלטונות הכיבוש התנגדות או מנסים לסכל פיגועי טרור, אין מנוס מפגיעה באוכלוסיה הסובבת, הן באופן ישיר והן על ידי הכבדת אמצעי הביטחון (כתרים, סגרים ומחסומים). קבוצות התנגדות קטנות ביחס מכאיבות לכובש, משפילות אותו וגורמות לו להגיב בחומרה, באופן שמקומם חוגים רחבים יותר באוכלוסיה שנמנעו מהתנגדות עד לאותו הרגע (ויובל נוח הררי מרחיב בסוגיה במאמרו המצויין על הטרור). אבל לאחרונה, כפי שנראה, ישראל איבדה את האיזון הזה כליל. ממדיניות של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך" היא עברה למדיניות אחרת, מסוכנת בהרבה.

בשנותיו הראשונות, ניסה הכיבוש הישראלי ביש"ע להיות "נאור" במובן הריאליסטי של המילה: איזון בין דיכוי של התנגדות מחד, ומתן תגמול למשתפי הפעולה (והעומדים מן הצד) מאידך. מדיניות הגשרים הפתוחים של שר הביטחון משה דיין אפשרה לקיים את מרקם החיים בגדה ע"י מסחר עם ירדן, אפילו במחיר הפרה סמלית של נהלי הכיבוש הישראליים. הכניסה המסיבית של פועלים פלסטינאיים לישראל בשנות השמונים, ומדיניות האישורים הסלקטיבית של השב"כ, היוו אף הם "גזר" לפלסטינאים שנמנעו מהתנגדות אלימה לכיבוש הישראלי.

הניסיון הרציני ביותר לתגמל משתפי פעולה (או "גורמים מתונים") היה פרשת "אגודות הכפרים", התארגנות פלסטינית בראשותו של השר הירדני לשעבר מוסטפא דודין. האגודות, כפי שמצטייר ממאמרו של הלל כהן, היו קואליציה של נכבדים פלסטינים ממתנגדי אש"ף, שכרתו ברית אינטרסים עם הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. פרופ' מנחם מילסון, היועץ לענייני ערבים של הממשל הצבאי והפטרון העיקרי של האגודות, ניסח היטב את אסטרטגית האיזון שנזכרה לעיל: "ניהול מלחמת חורמה באש"ף, וחיזוק כוחות פלסטינים שמוכנים להכיר בישראל." גישה זו התבטאה במדיניות הממשל הצבאי באותה התקופה. לפי מקור שמצטט הלל כהן, המנהל האזרחי בראשות מילסון וסגנו, יגאל כרמון, נקט בשיטת המקל והגזר. "הממשל," כותב כהן, "הציע לכפרים שלל פיתויים ברמה האישית, כמו הענקת רשיונות ואיחוד משפחות, סיוע בשיווק תוצרת חקלאית, סיפוק זרעים במחירים סבירים, והן ברמה הקהילתית, למשל:  מתיחת קווי מים וחשמל וסלילת דרכים, אם יצטרפו לאגודות. כפרים שלא היה להם ייצוג באגודות לא זכו להטבות הללו."

במאמרו, מוכיח כהן כי פקידי הממשל הצבאי ששיתפו פעולה עם האגודות, מנחם מילסון ויגאל כרמון, היו כנים בנכונותם לתגמל את בעלי בריתם הפלסטינים. הבעיה, כפי שכותב כהן, היתה שמילסון וכרמון לא רק הגזימו בכוח שייחסו לאגודות בחברה הפלסטינית, אלא גם כשלו בקריאת המערכת הפוליטית הישראלית; והכישלון הזה לא היה מקרי. הוא נבע מהעובדה שמנהיגי האגודות לא היו בוגדים או משתפי פעולה נרצעים. הם דרשו תמורה לאומית, ולא אישית בלבד: מדינה פלסטינית לצד ישראל, ללא זכות שיבה, ללא הפרדה כפוייה, ועם הזמנה פתוחה למתנחלים להישאר בפלסטין העצמאית. אגודות הכפרים הציעו לישראל גם ברית צבאית ומודיעינית, ונראה שהיו מוכנים להסתפק במעמד של מדינת חסות. אולם ממשלת ישראל, בהנהגתו החדשה של הליכוד, היתה מוכנה להשתמש בבעלי ברית פלסטינים, אבל לא לתגמל אותם. הלובי של המתנחלים ראה באגודות הכפרים סכנה לחזון ארץ ישראל השלמה, דווקא בשל מתינותן. "אש"ף, זה לא מעניין אותי", אמר אליקים העצני, מראשי ציבור המתנחלים, "איתו לעולם לא נדבר. [מוסטפא] דודין – הוא הבעיה שלי." ואכן, סופן של אגודות הכפרים היה רע ומר. מנחם מילסון, פטרונן העיקרי, התפטר לאחר טבח סאברה ושתילה, בטענה שלאור האירועים לא יוכל לייצג יותר את ישראל בפני הפלסטינים. יורשיו בממשל הצבאי, שלמה איליה ובנימין "פואד" בן אליעזר, החליטו לנטוש את האגודות ולאסור על פעילותן המדינית.

באופן אירוני, דווקא אש"ף, שניהל מלחמת חורמה באגודות הכפרים, מוצא את עצמו היום במצב דומה. הנשיא אבו מאזן, שמקיים למרות הכל את התיאום הבטחוני עם ישראל, נמצא כעת בנעליו של מוסטפא דודין. מצד אחד הוא מותקף על ידי חלקים נרחבים בחברה הפלסטינית על "שיתוף הפעולה" שלו והתנגדותו למאבק המזויין, ומצד שני, לפחות לשיטתו, הוא לא מקבל מישראל דבר. גם כאן, הלובי של המתנחלים ותומכיו במערכת הפוליטית הישראלית ממלאים תפקיד מרכזי בטרגדיה. הרחבת הבנייה בשטחים היא אינטרס של קבוצות לחץ משמעותיות מאד בציבוריות הישראלית, ובמצב כזה, אין לאינטרס של "פלסטינים מתונים" שום סיכוי.

המצב, למרבה הצער, הולך ומחמיר, ונראה שישראל נטשה כבר מזמן את היומרה לאזן, כדברי וירגיליוס, בין "חסד תטה לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך". ה"נכנע" לא זוכה לחסד, אלא לסדרה ארוכה של השפלות. וירגיליוס והאסטרטגיה הרומאית שלו כבר לא באופנה. תחת זאת, מדיניותה של ישראל בפועל מזכירה מקור עתיק אחר, יהודי דווקא: הסיפור על המלך רחבעם, ותגובתו לדרישה מצד העם להקל את המיסים שהשית עליהם אביו:

וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

(מלכים א', י"ב 14)

שימו לב, למשל, לאלימות הבוערת בימים אלו בירושלים. למה יכול לצפות פלסטיני ממזרח ירושלים, אם יכנע לשלטון הישראלי וישתף פעולה עם מג"ב, המשטרה והשב"כ? אך ורק להמשך ההזנחה וההשפלה, ואף גרוע מכך – להידרדרות הולכת וגוברת במצבו. "הפלסטיני הטוב" במזרח העיר נדרש להסכין לא רק לשלטון ישראלי, אלא גם לחדירה של מתנחלים באישון לילה לשכונותיו, מצויידים בחוזי מכירה מפוקפקים ומאבטחים חמושים. הוא רואה בעיניים כלות כיצד קבוצות קיצונים יהודים, שחלקם לא מסתירים את חלומם להקים את בית המקדש על חורבותיו של מסגד אל-אקצה, מכרסמים שוב שוב בסטטוס קוו בהר הבית, בתמיכתם הגלויה של שרים ופוליטיקאים ממפלגת השלטון הישראלית. והוא לא רואה לעצמו עתיד אחר. ראש העיר ניר ברקת נוקט באמצעי דיכוי והצקה, אבל לא מציע לפלסטינים במזרח העיר שום אלטרנטיבה.

הכיבוש הישראלי בשטחים רע בכל צורה שהיא, והנזק שהוא גורם לשני הצדדים הוא עצום. אבל גם מי שמנהל כיבוש, צריך לדעת לנהל אותו, והאיזון בין כוח לחסד הוא המפתח לניהול כזה. ההקצנה המתמדת בישראל, והשפעתם של המתנחלים, הופכים את האיזון הזה לבלתי אפשרי, אפילו אם הממשלה היתה רוצה לשמור עליו. משטר הכיבוש הישראלי נטש את דרכו של וירגיליוס ואימץ, בפועל אם לא בכוח, את דרכו של רחבעם. את המחיר הנורא ישלמו הפלסטינים, בראש ובראשונה המתונים שבהם, ובסופו של דבר גם אנחנו.