ארכיון הבלוג

סוד הכריזמה של ביבי: על התחפרות ואיומים קיומיים

ישנה קלישאה עתיקה שאומרת, שפח האשפה של ההיסטוריה מלא באנשים שאין להם תחליף. ובכל זאת, המרקעים וגווילי העיתונים בישראל משדרים שוב ושוב את המסר, ש"בעת הזאת" אין אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. מה סוד הכריזמה של ראש הממשלה, מול חולשת יריביו, ומה הוא יכול להציע – הוא ולא אחר – שמדבר ללב העם? ינשוף פוליטי-מדיני על איומים קיומיים ותעתועיה של כריזמה.

835

לאחרונה, קשה לקרוא עיתון או לפתוח טלוויזיה בלי לשמוע פרשן כלשהו, שמסביר לנו שנתניהו אמנם לא ראש ממשלה משובח במיוחד, אבל "אין לו תחליף בעת הזאת" כי "אף אחד באופוזיציה לא נתפס כמנהיג." מדוע? כאן, התשובות שונות. יש הטוענים כי האידיאולוגיה של השמאל והמרכז פשוט לא מקובלת על רוב העם. אחרים מצביעים על הכריזמה של נתניהו, ה"פאסון" שלו כראש ממשלה, מול ההתנהלות המגוחכת של לפיד והרכרוכיות של יצחק הרצוג. האמת היא ששתי התשובות נכונות, ושתיהן לא מספקות ודורשות הסבר נוסף.

התכונה שנקראת "כריזמה" הוגדרה במובנה המודרני על ידי הסוציולוג הגרמני מקס וובר. מנהיג כריזמטי, קבע וובר, הוא כזה שנערץ על ידי שומעיו בשל סגולה מיוחדת שהם מאמינים שהוא ניחן בה, בין אם קדושה אלוהית ובין אם יכולת הנהגה יוצאת דופן שקשה להסביר במילים ("האדם המתאים להנהיג את עם ישראל בעת הזאת"). אבל בפועל, כריזמה היא תכונה דיאלוגית – אינטראקציה בין המנהיג לבין קהלו. אחרי הכל, אדם שנחשב לכריזמטי מול קהל מסויים, עשוי להיראות מגוחך מול קהל אחר. חשבו, למשל, על הכריזמה של מירי רגב בקרב חברי מרכז ליכוד, לעומת האופן שבו היא נתפסת כקריקטורה בקרב האליטות התרבותיות הישנות. ה"כריזמה" שלה חזקה מאד בציבור מסויים, כי התכונות הספציפיות שלה עונות לצרכים, לרגשות ולרגישויות של הקהל הזה, אבל לא בציבור אחר שערכיו שונים, ושאינו זקוק למה שיש לה להציע.

כריזמה כדיאלוג עם קהל. מירי רגב.

כריזמה כדיאלוג עם קהל. מירי רגב.

מהו סוד הכריזמה של נתניהו, או במילים אחרות – כיצד הוא עונה על מאווייהם של חלקים גדולים בציבור הישראלי, גם אלו שאינם נמנים על מעריציו? כדי להתחיל לאמוד את ממדי הבעיה, ראוי לצטט ממכתב שמסרה ציפי לבני, יריבתו הפוליטית המרה של נתניהו, לג'ורג' ו. בוש, נשיא ארצות הברית דאז, במהלך ביקורו בארץ:

להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיבי ואת חווית השואה… להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח".

וכך פירש את הטקסט הזה דורון רוזנבלום מ"הארץ" באחד ממאמריו החדים ביותר:

זהו? זו כל המשמעות של להיות מנהיג ישראלי? לא להביט אל העתיד בניסיון למצוא בו סיכוי ותקווה – אלא לחיות בעבר ולשאול את עצמו אם בדיעבד היה מסוגל לראות את האסון? תחושת החיים בתוך זמן קטסטרופלי לולאתי לא אפיינה את המנהיגות שהקימה את המדינה; אבל היא מאפיינת דווקא את יורשיה. אולי זוהי תוצאת הצלחת "החינוך השואתי" והאינדוקטרינציה של תחושת הקורבניות. קורבניות זו כבר מתערבבת ללא הכר במה שקרוי תפיסת הביטחון, ודוגמה בוטה לכך מהווים אנשי הצבא, שבמקום להתרכז במלאכתם כטכנאים של מלאכת ההגנה – מתיימרים לאשש את הנרטיב הלאומי הקורבני, ובאופן פרדוקסלי זורעים פחדים יותר מאשר ביטחון. כך מסוגל מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, להורות למחלקת ההיסטוריה של החיל לרכז את התבטאויותיו האנטישמיות של אחמדינג'ד ולהשוות אותן לאלה של היטלר: "התבטאויות אלו הופכות בתקופה הנוכחית להיות אקטואליות ורלוונטיות", כתב מי שמונה להיות "מפקד זירת אירן". כך צועדים הרמטכ"לים שלנו בראש עולי הרגל לאושוויץ, ומהגגים נכאים מה "היינו עושים" אילו היתה "לנו" אז טייסת פנטומים.

לחלום שואה, לחשוב שואה: מצעד החיים באושוויץ

לחלום שואה, לחשוב שואה: מצעד החיים באושוויץ

סוד הכריזמה של בנימין נתניהו, ה"מתנה" שהוא מציע לקהל שלו, לעם בישראל, היא יכולת מפליאה לתרגם את הקורבניות הצדקנית והמתחפרת הזאת, שמגדירה את עצמה מול חווית השואה ורואה בכל צל איום קיומי, למדיניות של דשדוש במקום (וראה המאמר שפורסם בינשוף בזמנו על הבוגיזם). נתניהו הוא הילד שנועץ את האצבע בסכר – מי שמלהטט כדי לשמר את הסטטוס קוו, לבצר את החומה ולהגן עלינו מאוקיאנוס האיומים שמסביב. ההסכמה שחוצה מחנות פוליטיים בישראל היא שאנחנו מתנהלים במשעול צר ומוקפים בסכנות קיומיות, שעלולות להוביל אותנו בשנית לאושוויץ. ממזרח ים גועש של טרור פלסטיני, מעבר לו הגיהנום של דאע"ש והפצצה האיראנית, וממערב גלי הים. נתניהו לא צובר את עוצמתו מיכולת ההתמודדות שלו עם הסכנות הללו. במלחמה בהסכם הגרעין עם איראן נכשל כישלון חרוץ, לפי הסטנדרטים שהציב לעצמו, במלחמה כנגד דאע"ש אין לישראל ממילא כל רלוונטיות, וגם ה"פתרונות" שממשלת נתניהו מציעה לבעיה הפלסטינית ולגל הטרור במזרח ירושלים הם קוסמטיים בלבד, שורה של כותרות מבהיקות שנועדו בעיקר לתקשורת.

נתניהו, אם כן, עושה את ההון הפוליטי שלו לא מניסיון לפתור את הבעיות, אלא להיפך: להפוך את כולן לאיומים קיומיים, ואף למצוא כל הזמן איומים קיומיים חדשים: הפצצה האיראנית, דאע"ש, ולאחרונה גם ה"נאציזם הפלסטיני", בהנהגת רוח הרפאים של המופתי הירושלמי. ההשוואה של הפלסטינים לנאצים ולדאע"ש אינה מקרית. כפי שנועם שיזף ציין בצדק, אלו הכוחות שמייצגים עבור רוב בני האדם בעולם רוע מוחלט, אין מה לדון ולדבר איתם, ונשקף מהם איום לעצם הקיומה של התרבות המערבית המודרנית. אם היריבים שלנו הם כל כך איומים, ואי אפשר הרי לקום ולחסל אותם מסיבות פרקטיות, הרי הפתרון האפשרי היחיד הוא להתחפר במקום ולנקוט במדיניות של "שב ואל תעשה". ואם צריך להתחפר במקום, הרי ממילא אין טעם לזעזע את הסירה ולהחליף את ההנהגה. נתניהו, שמדבר כל הזמן על ה"איומים", נתפס באופן טבעי גם כאדם המתאים ביותר להתמודד איתם.

"מפלצות קיימות במציאות" - אילוסטרציה של מנהרות חמאס המגיעות לתוך חדרי ילדים. קרדיט: רות אלבז

"מפלצות קיימות במציאות" – אילוסטרציה של מנהרות חמאס המגיעות לתוך חדרי ילדים. קרדיט: רות אלבז

למעשה, באקלים הישראלי של היום, מנהיג שיציע פתרונות נועזים ויצירתיים לבעיות היסוד של המדינה עשוי לגלות שמדובר במעשה בלתי רווחי, ואפילו מסוכן מבחינה פוליטית. מי שמאמין שהוא נמצא על סף תהום, אריות טורפים מימינו וזאבים מיללים משמאלו, מן הסתם יעדיף לדשדש במקום, אפילו אם האדמה מתפוררת לאיטה תחת רגליו. הפסיכולוגיה האנושית נוטה לדחות את ההתייחסות לסכנות רחוקות, ולהעצים איומים קרובים.

בחברה הישראלית של 2015, שעוצבה בידי שנים של אינתיפאדות רצחניות, מטרי טילים, יוזמות שלום כושלות ועוינות בינלאומית מתגברת, האיום הקיומי הפך לאבן יסוד של התודעה. הדרך היחידה ליצור אלטרנטיבה לשלטון הנוכחי, היא לא לקבל את התודעה הזאת, כפי שעושים ראשי האופוזיציה כיום, אלא להילחם בה. אין פירוש הדבר שישראל אינה מוקפת באיומים – אבל האמת היא שאף אחד מהם אינו איום קיומי. ברגע שרואים את הבעיות שלנו, בין אם מדובר בדאע"ש, באיראן או בטרור הפלסטיני, כקשיים אסטרטגיים על לוח השחמט ולא כסכנות אפוקליפטיות, המסקנה היא שצריך לחשוב על אסטרטגיה להתמודד איתן, ולא להתחפר במקום כילד מבועת המכסה את עצמו בשמיכה מאימת המפלצות המקיפות אותו.

 

אסטרטגיה חדשה לירושלים: איך אפשר להחזיר את הביטחון לבירה

איך נוכל לצאת מהתסבוכת בירושלים, להחזיר את הסדר ולהבטיח חיים טובים יותר לכל תושבי הבירה? במצב שאנחנו נמצאים בו היום כבר אין פתרונות טובים, וכל דרך שנבחר בה תהיה קשה, מסובכת וכואבת. אבל אם אנחנו רוצים לשנות את המצב בעיר לטווח בינוני, יש צורך במתווה דרמטי שיתעלה מעל הקלישאות של הימין והשמאל, בהתבסס על נסיונם של אלו שהצליחו בכך בעבר. ינשוף צבאי-אסטרטגי מציע תוכנית פעולה לירושלים.

David's_Tower_1

עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, אמר פעם בראיון לסרט "שומרי הסף" שבתפקידו כשוטר חשאי, מאמריה של עמירה הס סייעו לו לעיתים קרובות להבין את השטח הפלסטיני יותר מהערכות מודיעין מקצועיות. והנה, לאחרונה פרסמה עמירה הס, העיתונאית הפרו-פלסטינית השנוייה במחלוקת של הארץ, מאמר עם הצעות מעשיות להרגעת המצב בירושלים. כרגיל אצל הס, חלק מההצעות נעו לכיוון תחום הביזאר וחצו אותו, בעיקר משום שהן גלשו לפתרונות קבע מסובכים שלא ניתן ליישמם ללא הסדר מדיני. אבל בכל זאת, המאמר של הס הוא אחד החשובים שנכתבו כאן לאחרונה, חרף אופיו החד-צדדי. בתקופה של עימות אתני, כל צד נוטה לראות את עצמו כצדיק וקורבן, ואת הצד השני כמרושע ללא תקנה. בעוד רוב הישראלים רואים את עצמם כילד המרים ידיים בגטו ואת הפלסטינים כפורעי תרפ"ט הצמאים לדם יהודי, הפלסטינים רואים מציאות של רדיפה, דיכוי ונישול בידי אחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון. כל אחד מהצדדים בונה לעצמו תפיסת עולם מוצקה, מגובה באינספור סרטוני וידאו, ציטוטים ופוסטים בפייסבוק. המטרה של הפוסט הזה אינה להכריע בין תפיסת העולם הישראלית, שאיתה אני נוטה יותר להזדהות, ובין תפיסת העולם הפלסטינית, אף כי אני סבור שגם בה יש גרעין גדול של אמת. המטרה שלנו היום היא גם לא לחפש פתרון קבע, אלא לבדוק כיצד אפשר להשליך שטיחים עבים ככל האפשר על הלהבות של ירושלים עד שיימצא פתרון כזה. בנימה אישית, הנושא חשוב לי, משום שאני עתיד לעבור לגור בירושלים בשנה הבאה, ואפילו בקרבת שכונות התפר שסופגות כרגע את מרבית האש.

IMG-20140721-WA0066-620x340

הפתרונות שנזרקים עכשיו מכל עבר, מימין ומשמאל, פועלים לפי שורה של מנטרות. כל צד כאילו מחזיק במחולל אוטומטי שיורה משפטים בהתאם לצפוי. ינון מגל ונפתלי בנט עוברים מאולפן לאולפן וקוראים להחמיר את הענישה כדי לדכא את האלימות הפלסטינית לחלוטין ולהפוך את רחוב הגיא בעיר העתיקה לבטוח בדיוק כמו רחוב אבן גבירול. מטרה ראויה ללא ספק, אבל ראוי להזכיר להם שגם משטרים שהפעילו אלימות קיצונית מעל ומעבר למידה שאפילו אנשי הבית היהודי מדמיינים לעצמם, לא הצליחו בהכרח לדכא התנגדות עממית. בכלל, נראה שכל מה שיש לממשלה להציע זה מקל גדול יותר, מתוך הנחה שמה שלא עבד בכוח, יעבוד ביותר כוח. מנגד, דוברי השמאל השונים, שרואים את המצוקה במזרח ירושלים כשורש המהומה, קוראים להפיג את המתח בעיר על ידי מתן הטבות והקלות, בלי להבין שהן לבדן אינן מפחיתות אלימות לאומנית, ואף עשויות להסלים אותה כדי לסחוט ויתורים נוספים. האמת היא, שכדי להרגיע את המצב בירושלים דרוש שילוב של שתי גישות: גם דיכוי חסר רחמים של האלימות והשלטת סדר ביד קשה, אך מיומנת, וגם תוכנית הטבות חסרת תקדים. התמהיל המדויק של שתי הגישות הללו מכונה, בשפה האסטרטגית, קונטר-התקוממות  (באנגלית, Counterinsurgency, או בקיצור – COIN).

גנרל דייויד פטריאוס - מצביא הקונטר-התקוממות בעיראק

גנרל דייויד פטריאוס – מצביא הקונטר-התקוממות בעיראק

על גישת הקונטר-התקוממות כתבנו כבר בהרחבה בינשוף, כאן וכאן וכאן. בקיצור נמרץ, זו גישה אופרטיבית מורכבת וקשה לתפעול, שנהגתה בידי שורת מצביאים בריטים, אמריקאים וצרפתים, ונועדה להשליט סדר בתנאים של התקוממות עממית ממושכת. שימוש נבון בה הוביל את הבריטים, נגד כל הסיכויים, לניצחון על הגרילה הקומוניסטית במלאייה, ואת האמריקאים להישג חסר תקדים נגד אל-קאעדה בעיראק בתקופת תגבור הכוחות (surge) של גנרל דייויד פטריאוס. עיקריה: תמהיל נכון של דיכוי אגרסיבי של גורמי הטרור והמרי, נוכחות צבאית או משטרתית מסיבית וקבועה בשטח, ומתן תמריצים מפתים לאוכלוסיה לשתף פעולה, בחשאי ואז בגלוי, נגד גורמי הטרור, דבר שמוביל למודיעין מדויק יותר, חיסול עמוק יותר של המתקוממים ותמריץ גדול אף יותר לאוכלוסיה לשתף פעולה עם כוחות השלטון והסדר. קונטר-התקוממות אינה תורה קשיחה, אף לא בספרי התיאוריה הבסיסיים ביותר, והיא משתנה, לא רק בשוליים אלא גם במהות, בהתאם לנסיבות ולתנאים בכל מקום ומקום. כאן, במקום לפרט שוב על התיאוריה (ומי שמעוניין יכול לחזור למאמרינו הקודמים שעסקו בה), נציע מתווה לישומה בירושלים, בהתאמה לנסיבות ולתנאים המקומיים.

933

ראשית כל, המהות. האסטרטגיה חייבת להביא בחשבון את עובדת היסוד, שהחיים המשותפים בירושלים הם מציאות בלתי נמנעת. נאהב את זה או לא, ערבים ויהודים יחיו ביחד בירושלים עוד שנים רבות, גם לאחר שוך המהומות. לפיכך, לתפיסות העולם הבסיסיות שלהם יש חשיבות מכריעה. מתכנני הקונטר-התקוממות חייבים להביא בחשבון את שורשי חוסר הביטחון והעוינות אצל שני הצדדים, ולתת לכל אחד מהם משהו. במקרה שלנו: ביטחון ליהודים, תחושת כבוד, שוויון ופיתוח לערבים, חוק וסדר לכולם. מכיוון שקונטר-התקוממות מחייבת מאמץ צבאי ואזרחי מתוזמר ומשולב, היא חייבת להתנהל בידי רשות אחת לניהול מצב החירום, שהיו"ר שלה יהיה כפוף ישירות לראש הממשלה, ויוכל לפקד על כוחות, לנתב תקציבים ולשלוט בכל האישורים הבירוקרטיים והמנהליים השונים, ובתקווה גם לקצר הליכים באמצעות תקנות שעת חירום.

הגלעין הבטחוני של התוכנית הוא נוכחות משטרתית משמעותית וקבועה בכל השכונות הערביות של מזרח ירושלים, כולל הבעייתיות ביותר שבהן (כדוגמת מחנה הפליטים שועפאט). בכל שכונה חייבת להיות נקודת משטרה, ואנשי ביטחון ומודיעין (רצוי דוברי ערבית) שיפטרלו באופן קבוע ברחובות וילמדו להכיר את השטח. לכל נקודה כזאת יהיה נתיב קבוע ומוסכם של תגובורת צבאיות בזמן משבר. הנוכחות הקבועה תיאלץ להתמודד עם תגובות אלימות בשלבים הראשוניים, אבל גם תפחית לטווח ארוך את הדיכוי במזרח ירושלים, ותהפוך את אכיפת החוק לרציונלית ושוויונית יותר. במצב הקיים, המשטרה עוזבת את השכונות הערביות והופכת את חלקן, במיוחד מחנה הפליטים שועפאט, לחממה לכל ארגוני הטרור והפשע שבנמצא. ברגע שיש פיגוע או התקפה נגד יהודים, היא פולשת לשכונות בכל הכוח, מרססת בתים ובתי ספר אקראיים עם בואשים (מכונות המפיצות ריח מצחין שלא פג ימים ארוכים), הורסת את כל הסביבה, ואז עושה "אחורה פנה" ומפקירה את השטח מחדש לטרוריסטים ופושעים. וחוזר חלילה. נוכחות קבועה תאפשר לקאדר מנוסה של שוטרים ואנשי מודיעין להכיר היטב את השכונות, ליצור קשרים עם גורמי הכוח המקומיים, לדעת מי נגד מי, וכתוצאה לנטרל איומים לפני או ברגע שהם נוצרים. יהיו עימותים, גם אלימים, תהיה סכנה לאנשי הביטחון, זה בהחלט לא יהיה נעים – אבל יותר טוב לכל הצדדים מהמעגל הקבוע של פלישה בכל הכוח עם אלימות אקראית, הפקרה טוטלית, צמיחת טרור וכניסה נוספת.

להחזיר חוק וסדר - מחנה הפליטים שועפאט

להחזיר חוק וסדר – מחנה הפליטים שועפאט

היחס לאלו העוסקים בפעילות אלימה, כמו זריקת אבנים או בקתב"ים, צריך להיות נוקשה, מהיר ויעיל, אך נבון. אין טעם לכלוא זורקי אבנים לשנים ארוכות, ולשחרר אותם מהכלא כעבור חמש שנים כמחבלים בוגרים ומנוסים. בתי הכלא הישראלים, כידוע, הפכו כבר מזמן לאוניברסיטאות לטרור. במקום זאת, כפי שהציע רן ברץ, יש לכלוא קטינים לתקופה קצרה, ולהטיל קנסות כואבים אך לא מופרזים של כמה אלפי שקלים על המשפחות. כך, באמצעות תמרוץ שלילי, החברה תתחיל למשטר את עצמה.

סכינאים יש לחסל אם הם מהווים סכנה, אך לא אם זרקו את הסכין או נוטרלו. ככלל, רצוי להפעיל שיטות שיטור שאינן כרוכות באבדות בנפש. הלוויות מציתות מהומות נוספות, ומבעירות אש במעגל קסמים הרסני. את כוחות השיטור בשכונות הערביות יש לצייד באמצעים מתקדמים לפיזור הפגנות, ועליהם לירות אך ורק כמוצא אחרון. יש לתדרך ולאמן את השוטרים שתפקידם לשמור על סדר, אך לא להתעלל באזרחים ולהשפיל אותם. הנקודה החשובה ביותר היא להגן גם על אזרחים ערבים מפני אלימות יהודית, ולהתנהג לפושעים לאומניים יהודים בדיוק כפי שמתנהגים לפושעים לאומניים ערבים. אם הורסים בתים של מחבלים ערבים, למשל, יש להרוס גם בתים של מחבלים יהודים. לציבור הערבי הנורמטיבי יהיה קל יותר לקבל ענישה חמורה, אם הוא ירגיש שהיא שוויוינית, ושהדם שלו לא יותר זול מדם יהודי.

הצד השני של התוכנית, וחלק בלתי נפרד ממנה, הוא הכרזה של ניו דיל במזרח ירושלים. במאמר שלה, לצד ההצעות ההזויות והבלתי אפשריות, עמירה הס רמזה על כמה מהלכים כאלה. בעולם אידיאלי, היה עדיף לפנות את כל המתנחלים שגרים בשכונות ערביות במזרח ירושלים. לא מדובר בתושבים תמימים, אלא בגרעינים אידיאולוגיים שהגיעו למטרת "ייהוד" האזור – בדיוק הפחד שאנחנו מנסים להפיג. מכיוון שההיתכנות הפוליטית של מהלך כזה נמוכה, יש לבטל את כל הפריבילגיות שהמתנחלים בשכונות נהנים מהן. מעבר לנוכחות הצבאית המוגברת והאבטחה לכל תושבי השכונה, לא תהיה אבטחה מיוחדת ליהודים, ותיאסר כניסה של חברות אבטחה פרטיות. היהודים יאלצו להשתמש בתשתיות שמשתמשים בהן כל תושבי הכפר, ולתקשר עם הבירוקרטיה הישראלית דרך אותם צינורות. תיאסר קניית נכסים באמצעות גרעיני רכישה, עמותות או עסקאות סיבוביות. נכס בשכונה ערבית במזרח ירושלים יימכר לאזרח ישראלי אך ורק על ידי הבעלים לקונה ישירות באופן גלוי ופומבי, וכל עסקה אחרת תוכרז כבלתי חוקית. יאסרו החפירות הארכיאולוגיות של עמותת אלע"ד בסילואן וליד הר הבית, ויבוטלו פרוייקטים פוגעניים כמו הכביש המהיר בבית צאפאפא. יבוטל ה"טרנספר השקט", ותושבות הקבע של מזרח ירושלמים לא תבוטל גם אם הם לומדים או עובדים בחו"ל.

במקביל תוכרז תוכנית מקיפה ומיידית, עם הקצאת משאבים מתאימה, לפיתוח תשתיות, מוסדות חינוך, כבישים ומבני ציבור לשירות התושבים בשכונות הערביות, עם עדיפות לאליטות מקומיות שמגלות נכונות לשתף פעולה עם השלטון. ברגע שהשקט הבטחוני יוחזר, יש לנסות להקים משמר אזרחי ערבי, שיהיה כפוף למשטרה, אבל ייקח לעצמו סמכויות שיטור הדרגתיות בשכונות הערביות. כל הצעדים הללו צריכים להתבצע בהתייעצות עם גורמי הכוח בשכונות, כדי לוודא מה מפריע להם ואלו דברים הם סבורים שצריך לשפר.

לחילופין, אם ממשלת ישראל תחליט שאינה מעוניינת ליישם את התוכנית בשכונות מסויימות בירושלים, יש להעבירן לאחריות הרשות הפלסטינית ולהכריז עליהן כשטח A. מאבו דיס, כידוע, לא יוצאים כמעט פיגועים. עדיף שהשכונה תהיה בשלטון המשטרה הפלסטינית, מאשר תחת שלטון ישראלי לא קיים, ובפועל תחת שליטת כנופיות פשע וטרור.

משם יוצאים פחות פיגועים - אבו דיס

משם יוצאים פחות פיגועים – אבו דיס

הר הבית הוא חבית הנפץ העיקרית בירושלים, ועד היום, ממשלת ישראל לא טיפלה בו כראוי. ראש הממשלה נתניהו צדק באיסור על עליית שרים וחברי כנסת, יהודים וערבים, להר הבית, אבל היה צריך לעשות זאת כבר לפני חודשים רבים. ההרגעות התכופות של ממשלת ישראל, שמבהירה לירדנים ולפלסטינים שאיננה מתכוונת לשנות את הסטטוס קוו, חשובות אך לא משכנעות. פעילותן המקפת של תנועות המקדש באזור הר הבית, דיבורים בליכוד ובבית היהודי על בניית בית המקדש, ומשחקי חתול ועכבר פולחניים של פעילים על ההר, מאיימים להבעיר את האזור ויוכלו לסכל כל שיפור בירושלים. כל תוכנית של קונטר-התקוממות בירושלים מחייבת שמירה קפדנית על הסטטוס קוו, ואיסור מוחלט על תפילת יהודים בהר. כל מי שינסה להתחכם, יורחק מההר לתקופה ארוכה.

הפרובוקטורים היהודים בהר הבית מתכתבים עם פורעים פלסטינים שזורקים אבנים על מתפללים בכותל, פעילות ההסתה הבלתי מרוסנת של התנועה האסלאמית הצפונית, המורביטאת וחברי כנסת ערבים מסויימים בהר. הפתרון הקבוע שנוקטת בו ממשלת ישראל, הגבלת גיל המתפללים בהר, כוללני מדי, פוגע באוכלוסיה רחבה, יוצר תסכול ומלבה את המיתוס שישראל מנסה לגרש את המוסלמים ממסגד אל-אקצא. במקום זאת, צריך ליישם במגזר המוסלמי את אותה שיטה שמיישמים כבר עכשיו (אבל בעוצמה לא מספקת) במגזר היהודי. ממשלת ישראל תודיע שכל מוסלמי שיגיע להר כדי להתפלל יוכל לעשות זאת ללא הגבלה שהיא. אולם מי שנתפס מתפרע, זורק אבנים או מסית לאלימות, ייכנס לרשימה שחורה ולא יורשה לעלות להר. בפעם הראשונה לתקופה קצובה, בפעם השנייה לתקופה ארוכה, בפעם השלישית לשנים ארוכות. כך, לצד כיבוד הזכויות הדתיות של האוכלוסיה המוסלמית כולה, תוכל המדיניות לפגוע בקבוצות המתפרעים באופן ספציפי.

western-wall-on-segway

בטווח הבינוני, יש להתחיל לעודד הקמה של מנהיגות ערבית בירושלים, בדמות יועץ פלסטיני לראש עיריית ירושלים, ולהעביר לו, כשהמצב יתאפשר, יותר ויותר סמכויות אזרחיות בשכונות הערביות בעיר. בטווח הארוך, יש להקים פרלמנט מזרח ירושלמי. התוכנית, בכללה, מיועדת להעביר לאוכלוסיה הערבית מסר כפול: אפס סובלנות לאלימות ולטרור, ובמקביל – שינוי כיוון טוטלי ודרמטי ביחס המפלה לערבים. מה שעבד בשכונות הסוניות הקשות ביותר בפאלוג'ה שבעיראק, מקומות שבהם המונים ביצעו לינץ' בחיילים אמריקאיים ותלו את חלקי הגופות שלהם על הגשר, יכול לעבוד גם בירושלים.

התוכנית לא חייבת להתבצע בדיוק כפי שתוארה כאן. אפשר וצריך לשנותה בהתאם לנסיבות ולמצב. הנקודה הקריטית היא שמינון האכיפה מחד, וההטבות מאידך, חייב להיות זהה. אחרת שכרו של המתווה יצא בהפסדו.

אחרי סוף העולם – ומה אם תקום כאן מדינה דו לאומית?

במשך שנים, מאיים השמאל הישראלי שאם הימין ימשיך במדיניות הכיבוש וההתנחלויות, תקום כאן מדינה דו-לאומית. אבל מה למעשה יקרה בתרחיש כזה? מה הסכנות, האם גורלה של מדינה כזאת להידרדר למלחמת אזרחים כוללת, והאם יש דרך לתחוב אצבע לסכר? ינשוף פוליטי-מדיני על סוף העולם שהכרנו, ועל הימים שיבואו אחריו.

זהו ספר מטורף על סופו של העולם, ועל הימים המתוקים שבאו אחריו…

דגלאס אדמס – מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

Israel_Palestine_one-state_binational_flag 

מדי פעם מגיח לחיינו, כעוף החול הנוסק מהמאפרה, איזה פוליטיקאי עבר שמרגיש שהוא פשוט חייב לחלוק איתנו תובנה חשובה בטרם ישוב לעשות לביתו. לאחרונה החליט כוכב עבר כזה, שלא נזכיר כאן את שמו, לפרשן מדוע הפסיד המחנה הציוני בבחירות. יצחק הרצוג, לדעתו של אותו פנסיונר, פשוט לא הפחיד את עם ישראל מספיק. נתניהו איים עליו באיראן, בפצצת אטום, בטרור, בדאע"ש, והרצוג – כלום. מנהיג מפלגת העבודה היה צריך לספק תשובה ציונית הולמת לאיום האיראני, ולדבר בלי הפסקה על הסכנה הדמוגרפית  ואיום המדינה הדו לאומית, שתקום אם הימין לא ייסוג מהשטחים או לפחות מחלקם. מפלגת העבודה אמנם עשתה זאת, אולם לדעתו של הפנסיונר היא לא תיארה את האיום בצבעים חיים וממשיים די הצורך. "ראיתם את המוני הפלסטינים שמגיעים לכאן לרמדאן, לחופי הים ולקניונים"? הרצוג היה אמור לומר, "אם תהיה מדינה דו לאומית, זה יהיה הרבה יותר גרוע." בכך, כיוון אותו פוליטיקאי לשעבר לאחד הפחדים העמוקים ביותר של העם בישראל – הצפה של המדינה היהודית בפלסטינאים. ברמדאן, יצא לי לדבר עם נהג אוטובוס, שתיאר לי בתיעוב כיצד המוני פלסטינאים מהשטחים מגיעים עם המשפחות והילדים לחופי הים בתל אביב, "והם ברברים, הם לא כמונו".

גם ללא הסנטימנט הגזעני שלעיל, יש סיבות מצויינות לפחד ממדינה דו לאומית, והשמאל מודע להן היטב. לעיתים, נראה שהפחדים הללו הם הכלי החזק ביותר בארסנל של מחנה השלום בימים אלו. מבקרים רבים משמאל, כולל כותב שורות אלו, התריעו פעמים רבות שמדינות מולטי-אתניות אחרות במזרח התיכון עולות השמיימה, או שמא גיהנומה, בסערה של דם ואש. לוב ותימן נמסו למרק סמיך ומדמם של שבטים ניצים; עיראק עדיין מפולגת למדינות לוחמות, ולא בטוח שתצליח לשמור על אחדותה, סוריה התפרקה לרסיסים ואפילו לבנון האנינה והתרבותית מקרטעת ובקושי מחזיקה מעמד. ואילו אצלנו, הבדלי הדת, התרבות והשפה בין ישראלים ופלסטינים, כמו גם חשבון הדמים ביניהם, הופכים את המרק האתני לנפיץ ומסוכן הרבה יותר. מדינה דו לאומית, כתב פעם העיתונאי בן דרור ימיני, תהיה מסגרת רופפת למלחמת אזרחים מתמדת. השמאל חוזר ומתריע, במידה רבה מאד של צדק, שאם הימין ימשיך בדרך הקיפאון וההתנחלות הבלתי מרוסנת, המדינה הדו לאומית נמצאת ממש מעבר לפינה.

האם המדינה הדו לאומית מעבר לפינה? הקמת מאחז. מקור: NRG

האם המדינה הדו לאומית מעבר לפינה? הקמת מאחז. מקור: NRG

למעשה, יש כאלו שחושבים שהיא כבר הגיעה. מירון בנבנישתי כותב כבר שנים שההתנחלויות יצרו מציאות בלתי הפיכה, ולאחרונה הצטרף אליו כתב הארץ חיים לוינסון. בירושלים, כותב שלום בוגוסלבסקי, יש כבר מציאות דו לאומית: השתלבות הולכת וגוברת של הערבים בעיר היהודית, בד בבד עם לאומנות גואה, טרור עממי, הזנחה וחיכוכים אתניים בלתי פוסקים. חלק מדוברי השמאל הרדיקלי מטיפים כבר שנים למדינה אחת, חילונית ודמוקרטית, שנתפסת בעיניהם כפתרון היחידי שיביא גם שלום וגם צדק. בשנים האחרונות, נשמעים קולות דומים גם ממחנה הימין. הנשיא ראובן ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה שתומך בזכויות אזרח ומתנגד לחלוקת הארץ, רומז כבר שנים שאזרוח הפלסטינים הוא בלתי נמנע, וכמוהו גם אנשי ימין אחרים כמשה ארנס ואפילו אורי אליצור המנוח, מאבות מפעל ההתנחלויות. אמנם אנשי הימין שתומכים באיזרוח מלא (כמו ריבלין) או חלקי (כמו בנט), מקפידים להדגיש שהמדינה תהיה יהודית, רק עם מיעוט פלסטיני גדול יותר בתוכה. בכך הם נבדלים מאנשי השמאל הרדיקלי, שסבורים שהאופי של המדינה חייב להיות משותף, ואף חושדים עמוקות בכוונות ובמניעים של תומכי האיזרוח מימין.

אבל סביר להניח שאם אכן תקום כאן מדינה אחת, היא לא תקום כתוצאה של החלטת מחושבת, משמאל או מימין, אלא בתהליך הדרגתי ומתגלגל. מה אם אחרי שנים רבות של כיבוש, קיפאון ואולי עוד מלחמה גדולה, ישראל לא תוכל לעמוד בלחץ הבינלאומי ותיאלץ לתת זכויות אזרח לפלסטינים במסגרת של מדינה אחת? אם תרחיש כזה אכן נמצא מעבר לפינה, כפי שמזהיר השמאל, הרי יהיה זה חוסר אחריות משווע שלא להתכונן לקראתו.

תומך באיזרוח הפלסטינים - נשיא המדינה ראובן ריבלין

תומך באיזרוח הפלסטינים – נשיא המדינה ראובן ריבלין

השאלה הראשונה היא איך מונעים את הרע מכל: קריסה מהירה למלחמת אזרחים כוללת. קריסה כזאת סביר שתתרחש אם הצד שעומד לאבד חלק ניכר מכוחו, מן הסתם הצד היהודי, יחוש שרומסים את זכויותיו, אורח החיים שלו והסמלים הזהותיים וההיסטוריים היקרים לו, בין אם מדובר בדגל, בהמנון, בחוק השבות, באופי הציוני-יהודי של המדינה או בהצפתה במליוני פליטים. זה, מן הסתם, בדיוק מה שחלק ניכר מהפלסטינאים ירצו לעשות. ומכיוון שהצד היהודי עדיין יחזיק בכוח צבאי עדיף בשלב הראשון, הרי שהפיתוי להגן על זכויותיו באלימות יהיה ניכר, אם לא עצום. כדי להפחית את הסכנה הזאת, המשטר במדינה הדו-לאומית חייב להיות מבוסס על דמוקרטיה הסדרית, ולא רק על מערכת דמוקרטית המבטיחה קול שווה לכל אזרח.  היינו, שתי הקבוצות חייבות לזכות להגדרה עצמית ואוטונומיה נרחבת ככל האפשר. לשון אחר, ככל שהמדינה הדו-לאומית תהיה דומה יותר לקונפדרציה מאשר לרפובליקה, כך הסיכוי שלה לטבוע בדם ובאש קטן יותר.

לפיכך, פתרון של שתי ישויות פוליטיות הקשורות זו לזו במבנה על רופף, בסגנון ההצעה של תנועת שתי מדינות, מולדת אחת, הוא אולי המודל הגרוע פחות. לפי המודל הזה, ישראל ופלסטין יהיו שתי ישויות פוליטיות ריבוניות, עם שתי ממשלות, וגופים על לאומיים מסויימים (כמו בית משפט עליון משותף) המאחדים ביניהם. שתי המדינות יהיו רשאיות לקלוט פליטים או עולים כאוות נפשן, ואזרחים של מדינה אחת יהיו רשאים לקבל תושבות קבע במדינה השנייה. כלומר, ההתנחלויות יישארו בשטחים.

download

בתוכנית יש אינספור בעיות וחורים, והיא למעשה לא מגנה על הישראלים מהחשש העיקרי שלהם: הצפה בפליטים עוינים, שעלולים להקריס את ההסדר כולו לסדרה של עימותים מסלימים והולכים. למעשה, כדי שפיתרון קונפדרטיבי כזה יהיה אפשרי, ולו במידת מה, יהיה צורך להקפיא את המצב מבחינת מגורים. דהיינו – תושבים של המדינה אחת יכולים לנוע ולסחור במדינה האחרת, אבל לא לגור בה באופן קבוע אלא אם הם גרו שם לפני ההסדר. אם מתנחלים, למשל, ירצו להישאר במדינה הפלסטינית של הקונפדרציה הם יוכלו לעשות זאת כתושבי קבע, אבל יהודים חדשים לא יורשו להתיישב בשטחה. מי יגן על כל המבנה הרופף הזה? כל פתרון יהיה רע ובעייתי, אבל מוטב שבשלב הראשון האחריות הבטחונית תהיה בידי צה"ל. יחידות פלסטיניות ישמרו על יישובים פלסטיניים בכפיפות לצבא הישראלי, ובהדרגה יזכו לאחריות צבאית על החלק הפלסטיני של הקונפדרציה. אם רוצים למנוע כאוס והידרדרות, האחיזה, השליטה והויסות של התהליך חייבים להיות בידי ישראל, הגורם החזק והיציב בשטח, לזמן רב ככל האפשר.

בניגוד למודל של שתי מדינות, מולדת אחת, אני סבור שהקונפדרציה הישראלית-פלסטינית לא יכולה להיות רופפת מדי. כדי שהויכוחים בין שני החלקים לא יהפכו למלחמה, עדיף להקים מוסדות פדרטיביים, ממשלת-על ופרלמנט-על, שינהלו את העניינים המשותפים לשתיהן. אין לחזור על הטעות שעשתה לבנון, הקפאת תפקידים משוריינים לפי מפתח עדתי (בלבנון, כזכור, הנשיא חייב להיות נוצרי, רה"מ חייב להיות סוני ויו"ר הפרלמנט חייב להיות שיעי). בפועל, המפתח העדתי בלבנון הוביל לקשיים ניכרים בהרכבת ממשלות, וגורם לשיתוק פוליטי הרסני מזה שנים. במקום זאת, ראוי ליישם את עצתו הישנה של ז'בוטינסקי, ולהבטיח ייצוג גמיש בהנהגת הקונפדרציה. אם ראש הממשלה יהיה ערבי, סגן ראש הממשלה יהיה יהודי ולהיפך. ייצוג משוריין לשתי הקבוצות יהיה גם בקרב שרי הממשלה, שופטי בית המשפט העליון ועמדות מפתח אחרות. החוק לא יקבע ששר התקשורת, למשל, חייב להיות ערבי ושר החינוך יהודי, אלא שחצי משרי הממשלה צריכים להיות יהודים וחצי פלסטינים. בכפוף לכלל זה, ראש הממשלה יחלק את התפקידים בעצמו.

רעיונותיו יהיו חשובים למדינה אחת - זאב ז'בוטינסקי

רעיונותיו יהיו חשובים למדינה אחת – זאב ז'בוטינסקי

אני רוצה להיות ברור מאד כאן: מדינה דו-לאומית, בכל תצורה שהיא, היא פתרון רע מאד. זאת במיוחד בהתחשב בהיסטוריה המדממת של הישראלים והפלסטינים, ההבדל הדתי והתרבותי ביניהם, והעובדה שיהיו פחות או יותר שווים בכוחם במדינה החדשה. כל תולדותיה ילוו בסכסוכים אלימים אינסופיים, כל החלטה תהיה קשה ומסורבלת, וההליכה תהיה תמיד על סף התהום. אולם תכנון נבון יוכל לפחות, עם הרבה מזל טוב, למנוע את הרע מכל. כבוד לזהות ולרגשות של שני הצדדים, הימנעות מצדקנות, מהשפלה ומכפיית סמלים, מבנה קונפדרטיבי ושליטה ישראלית על השיבר בתחילת התהליך, יוכלו להפוך אותו למסוכן פחות. מדינה דו-לאומית הופכת בשנים האחרונות לסבירה יותר ויותר. בניגוד לחיים לוינסון או מרון בינבנישתי אני לא חושב שהיא בלתי נמנעת, אבל חייבים להתחיל לדון בה ברצינות כתרחיש אפשרי. לשם כך כתבתי את הפוסט הזה.

 

 

 

 

תזרום, נשמה, תזרום: האסטרטגיה של הטרור

מה הקשר בין ויכוח קולני של שני עורכי דין נשואי פנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, משחק אכזרי בטיולים שנתיים והאסטרטגיה של ארגוני טרור? מה מנסים ארגוני טרור להשיג באמצעות פיגועים? ינשוף צבאי על האסטרטג המבריק של תנועת החמאס, הטקטיקה של אל-קאעדה בעיראק וסוד האימה של הטרוריסטים.

Angry-client

ערב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. שני עורכי דין מכובדים, נשואי פנים והדורי גלימה, מנהלים ביניהם ויכוח קולני. אחד מהם בוחר להביע את דעתו על עמיתו המלומד במלוא מגוון הרפרטואר של שוק העגבניות, עם ביטויים כמו "מניאק", "בן זונה" וכיוצא בזה. השני, בתגובה, מציע פיתרון פרקטי. "תזרום, נשמה, תזרום!". התגובה הנון-שלנטית הנ"ל, כמובן, רק מעצבנת את המקלל עוד יותר, דבר שגורם לו להמשיך להתרתח ולאבד את שיקול דעתו. אם תרצו, הדיאלוג הנ"ל הוא גירסה משפטית של משחק הבזזזזז הידוע מטיולי אוטובוס שנתיים בבתי ספר ישראליים. מספר ילדים מקיפים קורבן תמים מכל העברים, מסובבים את אצבעותיהם ומזמזמים "בזזזזז". כשהקורבן המבולבל מסתכל מסביבו, מנחית אחד הילדים שמאחוריו כאפה על צווארו. הקורבן כמובן מסתובב כדי לראות מי הכה אותו, אבל הדבר היחיד שהוא רואה זה את כל החבורה ממשיכה לנופף אצבעות ולזמזם בזזזזז. המשחק נגמר רק כאשר הקורבן בוכה, צורח ויוצא משליטה – המטרה של המתעללים מלכתחילה. למרבה הצער, לא רק ילדים בטיולים שנתיים אלא גם טרוריסטים משחקים בזזזזזז. הבנה של המשחק הזה, כפי שהוא פועל בעולם האמיתי, היא אבן יסוד לכל מי שרוצה להכיר לעומק את האסטרטגיה של הטרור, ומדוע רבים מאלו שמנסים להילחם בו רק מחזקים אותו בסופו של דבר.

00-syrian-islamist-insurgent-terrorists

לא הרבה ישראלים מכירים היום את שמו של אבראהים מקאדמה, אבל בעבר הוא היה אחד ממנהיגי תנועת חמאס והאסטרטג המרכזי שלה. בספרו להכיר את חמאס, סיפר שלומי אלדר כי פגש את האיש הזועם הזה, שניסה לחנוק אותו פיזית כאשר הטיח בו שהוא וחבריו רוצחים ילדים. אלדר מעולם לא הצליח לדבר עם מקאדמה ישירות, לפני שהלה נשלח בסערה השמימה בסיכול ממוקד של צה"ל, אבל מהיכרות עם פעילים רבים אחרים בחמאס ופרסומיו הכתובים, הצליח לפענח את האסטרטגיה שהגה מקאדמה, והפכה לתוכנית הקרב העיקרית של חמאס בשנות התשעים המדממות. הרעיון היה פשוט, אכזרי וציני כאחד. חמאס, לפי הבנתו של מקאדמה, נמצאת בעימות עם שני אויבים עיקריים: ישראל והפת"ח של יאסר ערפאת, כאשר דווקא השני הוא הבלם המרכזי להשתלטות חמאס על השטח. לפיכך, החמאס צריך להכות בישראל בפיגועי ההתאבדות האכזריים והכואבים ביותר, לרצוח אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות ובתי קפה, כדי להוציא את הממשלה משיווי משקל ולגרום לה להגיב במלוא העוצמה. מן הסתם, שיער מקאדמה, החמאס יספוג חלק מהתגובה. אבל משום שהפת"ח הוא הגורם האחראי לשטח, משום שגם חלק מפעיליו שיתפו פעולה בטרור, ומשום שערפאת – על עברו המדמם, שקריו והתנהגותו הדו-פרצופית – גילם בעיני הציבור הישראלי את הרצחנות הפלסטינית, תנחת רוב המכה הישראלית דווקא על הפת"ח.

כך, יגרום חמאס לאויב אחד, ישראל, לחסל את האויב השני שלו – פת"ח. התוכנית, כפי שאנחנו יודעים, הצליחה מעל ומעבר למשוער, הן משום שמנהיגי ישראל לדורותיהם נפלו ישירות למלכודת, והן מפני שערפאת עצמו משך חלק גדול מהאש לעברו. בכל מקרה – וזו הנקודה שחשוב לזכור – האסטרטגיה של מקאדמה לא התבססה על הנזק שהוא עצמו תכנן לגרום לאויב. בניגוד להתפארויות תעמולתיות כאלה ואחרות, איש בחמאס, ופחות מכולם מקאדמה, לא האמין כי פיגועי ההתאבדות יבריחו את הציונים חזרה לאירופה או יפגעו במדינת ישראל באופן רציני. הטרור, כמו משחק הבאזזז, אמור להוביל לתגובה בלתי שקולה של המדינה. וכפי שכתב יובל נוח הררי, כשמדינות מגיבות בכל העוצמה והזעם, הרבה מאד דברים מתרחשים: צדדים נוספים נסחפים לסכסוך, גורמים לא צפויים נפגעים, הקהילה הבינלאומית נמשכת פנימה ומאזן הכוחות בשטח משתנה באופן שקשה לחזות מראש. כך, במהלך ג'יוג'יטסו, משתמש הטרוריסט בכוחו של האויב כדי "לערבב את הקלפים מחדש" לטובתו.

האסטרטג של חמאס: חמוש מחזיק את תמונתו של אבראהים מקאדמה, לאחר שחוסל בידי ישראל

האסטרטג של חמאס: חמוש מחזיק את תמונתו של אבראהים מקאדמה, לאחר שחוסל בידי ישראל

אם נצא לרגע מגבולות הביצה הקטנה היחסית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונתבונן במלחמת עיראק, נראה דוגמא נוספת, אכזרית בהרבה, לאותו סוג של אסטרטגיה. מנהיג אל-קאעדה בעיראק, אבו מוסעב א-זרקאווי (חוסל ע"י האמריקאים בשנת 2006), נכנס לשטח כגורם זר ולפיכך חלש יחסית במערך הכוחות העיראקי. הוא עצמו היה ירדני, ורבים מלוחמיו הגיעו מערב רב של מדינות זרות. השחקנים המרכזיים במרד הסוני, כולל מפוטרי הצבא העיראקי וותיקי מלחמת הבעת' לא היו מחוייבים לו. בשדה מלחמה המבוסס על מרד לאומני עיראקי נגד כיבוש אמריקאי לא היה לו שום סיכוי להשתלב, בוודאי שלא בעמדת הנהגה.

לפיכך, נקט זראקווי באסטרטגיה דומה לזו של אבראהים מקאדמה. הוא הקדיש את רוב משאבי הטרור שלו לפגיעה מסיבית בשיעים, שנחשבו בעיניו ככופרים. שוב ושוב, שלח זרקאווי את המחבלים המתאבדים, מכוניות ומשאיות התופת שלו לאתרים הקדושים לשיעה בערים כמו קרבאלה, נג'ף וסמארה. מעשי הטבח הללו גם חיללו את קדשי הדת השיעית פעם אחרי פעם, גם גרמו לאלפי הרוגים וגם הוכיחו את אוזלת היד של הממשלה העיראקית. אבל מעל הכל, הם הפכו את הסכסוך בעיראק למלחמה סונית-שיעית. כפי שאמר אנליסט צבאי אמריקאי לאחרונה, מתח בין סונים לשיעים היה קיים תמיד בתקופת סדאם חוסיין, אבל בתקופה ההיא לא היה מדובר בשנאה בלתי מרוסנת. א-זראקווי, בפעולות שלו, היה אחד הגורמים המרכזיים שיצרו את השנאה הזאת.

הכה במכוון בשיעים: אבו מוסעב אל-זרקאווי

הכה במכוון בשיעים: אבו מוסעב אל-זרקאווי

בתגובה, הממשלות השיעיות בבגדאד, בהכוונה ובעידוד איראני, החלו להפלות ולרדוף את הסונים באופן הולך ומסלים. זו בדיוק התגובה שציפה לה זראקווי: שבטים סונים רבים, שחשו כי הם נמצאים במלחמת דת וראו בצבא ובמשטרה העיראקיים אויב, ביקשו סיוע והגנה מאל-קאעדה, הכוח ה"סוני" ביותר שבנמצא. הממשלות השיעיות של אבראהים אל-ג'עפרי ונורי אל-מליכי, כמובן, ראו בכך צידוק לרדוף את הסונים עוד יותר, מה שחיזק את תחושת הרדיפה בצד השני. הצבא האמריקאי בעיראק, בראשותו של גנרל ג'ורג' קייסי, חיזק את התמיכה בממשלה הנצורה בבגדאד, דבר שהתפרש בעיני הסונים כמזימה אמריקאית-שיעית לחיסולם. התוכנית של זרקאווי הצליחה באופן מושלם כמעט, וכמו במקרה הפלסטיני, הצלחתה היתה תלויה בעיקר בתגובה לא חכמה של היריב. ממשלת עיראק השיעית שיחקה לידי אל-קאעדה, בדיוק כפי שישראל שיחקה לידי מקאדמה. אפשר, דרך אגב, לפרש גם את פיגועי 11 בספטמבר עצמם באותה צורה. דווקא התגובה האמריקאית, ה"מלחמה העולמית בטרור", יצרה אינספור זירות לחימה בכל רחבי העולם, מוטטה מדינות והפכה את אל-קאעדה מארגון טרור מקומי יחסית לכוח גלובלי של ממש.

שיחק לידיו של זרקאווי: ראש ממשלת עיראק נורי אל-מליכי

שיחק לידיו של זרקאווי: ראש ממשלת עיראק נורי אל-מליכי

כאן נשאלת השאלה, מדוע ממשלות, שוב ושוב, מגיבות באופן כל כך בלתי שקול לטרור? הרי אפילו בישראל נהרגים רבים יותר מתאונות דרכים מאשר מטרור, וגם פעילות פלילית, רצחנית ככל שתהיה, לא מעוררת בממשלה ובציבור זעם דומה. במאמר מבריק שמנתח את התופעה הזאת, טוען ההיסטוריון יובל נוח הררי כי האימה הגדולה שמעורר הטרור קשורה לאופן שבו המדינה המודרנית מגדירה את עצמה. מאז העת החדשה המוקדמת, התרגלנו כי המדינה מחזיקה במונופול מוחלט על אלימות פוליטית. בניגוד לימי הביניים, אז היתה הזירה הציבורית גדושה עד אפס מקום בגורמים שהפעילו אלימות פוליטית, האזרח המודרני התרגל שעליו לפחד אך ורק מאלימות פוליטית של מדינות אחרות, או (במקרים מסויימים) מדינתו שלו, ולדברים טובים מתרגלים מהר. הטרור מערער עצבים באופן יעיל כל כך, משום שהוא שוחק את המוסכמה הזאת, ואיתה את עצם הלגיטימציה של המדינה לשלוט. מכאן מגיעות התגובות המוחצות, שהטרוריסט מצפה להן מלכתחילה. לפעמים תגובתה של המדינה יעילה דיה כדי לחסל את ארגון הטרור, או לפחות להחליש או לנטרל אותו, אולם במקרים רבים אחרים הניסיון לצוד יתושים באמצעות פטיש של תשעים קילו משחק לידיו של הטרוריסט, וגורם ליותר נזק מאשר תועלת.

הטרור מסכן את הלגיטימציה הפוליטית: יובל נוח הררי

הטרור מסכן את הלגיטימציה הפוליטית: יובל נוח הררי

לבעיה שתיארנו אין פיתרון פשוט. בניגוד למה שמשתמע אולי מדבריו של הררי, קשה מאד למדינה לא להגיב למעשי טרור מחרידים, במיוחד מפני שערעור המונופול על אלימות פוליטית עשוי להביא לאובדן הסדר המדינתי המודרני, על כל יתרונותיו הרבים. אולם הצורך להגיב אינו פוטר מדינה משיקול דעת. תגובות לפיגועים, מרתיחים ככל שיהיו, חייבות להיות מעוגנות בדיון אסטרטגי. השאלה הראשונה שצריכה להישאל, בהתאם לחומר המודיעיני, היא "מה הטרוריסט רוצה להשיג", והשאלה השנייה: "מה הסיכוי שהתגובה שלנו תסייע למטרה שלו". כששוקלים את ההשלכות האפשריות של התגובה, אסור ליפול לפח היקוש הנפוץ במקרים כאלה: אסטרטגיה המתבססת על התרחיש הנוח ביותר למקבלי ההחלטות. לפני שפועלים, חייבים למפות באופן מסודר כמה שיותר השלכות פוטנציאליות, במיוחד את אלו שלא משתלבות עם קונספציות קיימות, אסטרטגיות רצויות או נוחות פוליטית. כדאי להימנע גם מפח שני: הנחה שהתרחיש שיתמשש יהיה זה שיש לנו כלים מתאימים להתמודד איתו. במילים אחרות, אם לצבא האמריקאי קל יותר להתמודד עם אויב סדיר כמו צבא סדאם, אין פירוש הדבר שמדובר באויב שבאמת כדאי להתמודד מולו. אם אנחנו מגיעים למסקנה שההשלכות הסבירות של הפעולה שלנו ישחקו לידיו של הטרוריסט, רצוי למצוא דרך פעולה אחרת, ואם אין, להסתפק בתגובה סמלית ולא לפעול. ואת הביטויים "אין ברירה אחרת", "הם כובלים את ידינו" ו"אין מה לעשות" יש להוציא מהלקסיקון. תמיד יש ברירה. ומי שמכיר רק דרך פעולה אחת, רצוי שלא יקבל החלטות חשובות בפוליטיקה, במודיעין או בכוחות הביטחון.

שוטים ועקרבים: איך לא מנהלים אימפריה

איך מנהלים אימפריה או שלטון כיבוש לאורך זמן? הרומאים האמינו באסטרטגיה של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך". ישראל, לעומת זאת, בחרה דווקא במקור השראה עתיק אחר. מדוע נכשלו אגודות הכפרים, ומה הקשר בין שינוי הפאזה בכיבוש למהומות המשתוללות במזרח ירושלים? ינשוף פוליטי על שוטים ועל עקרבים.

 

lta009

 

רש לאומים, רומאי! השלטון בידיך – זכרהו!

זאת התורה לך: שלום ישכינו חוקיך בארץ:

חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך.

וירגיליוס, איניאס. תרגום שלמה דיקמן, ספר ו, 851-3

 

eneas-y-turno

 

 

הציטוט הנודע מהיצירה האפית איניאס של המשורר הרומאי וירגיליוס, מגלם בחובו עיקרון אסטרטגי חשוב, שעמד בבסיס רוב האימפריות המצליחות מאז ומעולם. מי שרוצה לכפות לאורך זמן משטר כיבוש או שלטון זר על אוכלוסיה שאינה מעוניינת בו, צריך לנקוט במדיניות כפולה: לרסן בכוח את המתנגדים, ולתגמל בנדיבות את הנכנעים ומשתפי הפעולה. אימפריות שלא מצליחות לאזן בין שני המרכיבים הללו נוטות להתפרק וליפול במהירות. מצד אחד, ללא כוח כפייה נחוש ואכזרי, אין אפשרות להחזיק אימפריה או שלטון כיבוש, לא בעת העתיקה ולא בעידן המודרני. השלטון הבריטי בהודו, למשל, התערער ונפל כאשר התעמת עם קבוצה מתוחכמת של מתנגדים (מפלגת הקונגרס של גנדהי) שלא היה ניתן לדכא בשיטות המוכרות. לעומת זאת, גם ממלכות שהתנהגו באכזריות רבה מדי, ולא הצליחו לבסס לעצמן תמיכה בקרב חלקים של האוכלוסיה הנשלטת, התגלו (באופן יחסי) כקצרות ימים. אימפריה, בסופו של דבר, היא אומנות מורכבת של איזונים, בלמים והליכה על פי תהום.

בשמאל הישראלי היה נהוג לומר, במשך שנים רבות, שלא ניתן לקיים "כיבוש נאור". משמעותו האמיתית של המכתם הנ"ל הוא שקשה, ולעיתים בלתי אפשרי, לאזן בין "חסד לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך", שני המרכיבים ההכרחיים במשוואה האימפריאלית. ראשית כל, בעידן הלאומיות המודרנית, הסובלנות של קבוצות נשלטות לשלטון זר הרבה יותר נמוכה מאשר בעבר. אנשים בעלי תודעה לאומית מעדיפים לעיתים קרובות להישלט בידי הדומים להם, גם במחיר של דיכוי מוגבר או מצב כלכלי רע יותר. שנית, כאשר מדכאים שלטונות הכיבוש התנגדות או מנסים לסכל פיגועי טרור, אין מנוס מפגיעה באוכלוסיה הסובבת, הן באופן ישיר והן על ידי הכבדת אמצעי הביטחון (כתרים, סגרים ומחסומים). קבוצות התנגדות קטנות ביחס מכאיבות לכובש, משפילות אותו וגורמות לו להגיב בחומרה, באופן שמקומם חוגים רחבים יותר באוכלוסיה שנמנעו מהתנגדות עד לאותו הרגע (ויובל נוח הררי מרחיב בסוגיה במאמרו המצויין על הטרור). אבל לאחרונה, כפי שנראה, ישראל איבדה את האיזון הזה כליל. ממדיניות של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך" היא עברה למדיניות אחרת, מסוכנת בהרבה.

אין מנוס מפגיעה באוכלוסיה הסובבת: מחסום קלנדיה בשטחים

אין מנוס מפגיעה באוכלוסיה הסובבת: מחסום קלנדיה בשטחים

בשנותיו הראשונות, ניסה הכיבוש הישראלי ביש"ע להיות "נאור" במובן הריאליסטי של המילה: איזון בין דיכוי של התנגדות מחד, ומתן תגמול למשתפי הפעולה (והעומדים מן הצד) מאידך. מדיניות הגשרים הפתוחים של שר הביטחון משה דיין אפשרה לקיים את מרקם החיים בגדה ע"י מסחר עם ירדן, אפילו במחיר הפרה סמלית של נהלי הכיבוש הישראליים. הכניסה המסיבית של פועלים פלסטינאיים לישראל בשנות השמונים, ומדיניות האישורים הסלקטיבית של השב"כ, היוו אף הם "גזר" לפלסטינאים שנמנעו מהתנגדות אלימה לכיבוש הישראלי.

הניסיון הרציני ביותר לתגמל משתפי פעולה (או "גורמים מתונים") היה פרשת "אגודות הכפרים", התארגנות פלסטינית בראשותו של השר הירדני לשעבר מוסטפא דודין. האגודות, כפי שמצטייר ממאמרו של הלל כהן, היו קואליציה של נכבדים פלסטינים ממתנגדי אש"ף, שכרתו ברית אינטרסים עם הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. פרופ' מנחם מילסון, היועץ לענייני ערבים של הממשל הצבאי והפטרון העיקרי של האגודות, ניסח היטב את אסטרטגית האיזון שנזכרה לעיל: "ניהול מלחמת חורמה באש"ף, וחיזוק כוחות פלסטינים שמוכנים להכיר בישראל." גישה זו התבטאה במדיניות הממשל הצבאי באותה התקופה. לפי מקור שמצטט הלל כהן, המנהל האזרחי בראשות מילסון וסגנו, יגאל כרמון, נקט בשיטת המקל והגזר. "הממשל," כותב כהן, "הציע לכפרים שלל פיתויים ברמה האישית, כמו הענקת רשיונות ואיחוד משפחות, סיוע בשיווק תוצרת חקלאית, סיפוק זרעים במחירים סבירים, והן ברמה הקהילתית, למשל:  מתיחת קווי מים וחשמל וסלילת דרכים, אם יצטרפו לאגודות. כפרים שלא היה להם ייצוג באגודות לא זכו להטבות הללו."

מקל וגזר - פרופ' מנחם מילסון

מקל וגזר – פרופ' מנחם מילסון

במאמרו, מוכיח כהן כי פקידי הממשל הצבאי ששיתפו פעולה עם האגודות, מנחם מילסון ויגאל כרמון, היו כנים בנכונותם לתגמל את בעלי בריתם הפלסטינים. הבעיה, כפי שכותב כהן, היתה שמילסון וכרמון לא רק הגזימו בכוח שייחסו לאגודות בחברה הפלסטינית, אלא גם כשלו בקריאת המערכת הפוליטית הישראלית; והכישלון הזה לא היה מקרי. הוא נבע מהעובדה שמנהיגי האגודות לא היו בוגדים או משתפי פעולה נרצעים. הם דרשו תמורה לאומית, ולא אישית בלבד: מדינה פלסטינית לצד ישראל, ללא זכות שיבה, ללא הפרדה כפוייה, ועם הזמנה פתוחה למתנחלים להישאר בפלסטין העצמאית. אגודות הכפרים הציעו לישראל גם ברית צבאית ומודיעינית, ונראה שהיו מוכנים להסתפק במעמד של מדינת חסות. אולם ממשלת ישראל, בהנהגתו החדשה של הליכוד, היתה מוכנה להשתמש בבעלי ברית פלסטינים, אבל לא לתגמל אותם. הלובי של המתנחלים ראה באגודות הכפרים סכנה לחזון ארץ ישראל השלמה, דווקא בשל מתינותן. "אש"ף, זה לא מעניין אותי", אמר אליקים העצני, מראשי ציבור המתנחלים, "איתו לעולם לא נדבר. [מוסטפא] דודין – הוא הבעיה שלי." ואכן, סופן של אגודות הכפרים היה רע ומר. מנחם מילסון, פטרונן העיקרי, התפטר לאחר טבח סאברה ושתילה, בטענה שלאור האירועים לא יוכל לייצג יותר את ישראל בפני הפלסטינים. יורשיו בממשל הצבאי, שלמה איליה ובנימין "פואד" בן אליעזר, החליטו לנטוש את האגודות ולאסור על פעילותן המדינית.

דודין - הוא הבעיה שלו. אליקים העצני.

דודין – הוא הבעיה שלו. אליקים העצני.

באופן אירוני, דווקא אש"ף, שניהל מלחמת חורמה באגודות הכפרים, מוצא את עצמו היום במצב דומה. הנשיא אבו מאזן, שמקיים למרות הכל את התיאום הבטחוני עם ישראל, נמצא כעת בנעליו של מוסטפא דודין. מצד אחד הוא מותקף על ידי חלקים נרחבים בחברה הפלסטינית על "שיתוף הפעולה" שלו והתנגדותו למאבק המזויין, ומצד שני, לפחות לשיטתו, הוא לא מקבל מישראל דבר. גם כאן, הלובי של המתנחלים ותומכיו במערכת הפוליטית הישראלית ממלאים תפקיד מרכזי בטרגדיה. הרחבת הבנייה בשטחים היא אינטרס של קבוצות לחץ משמעותיות מאד בציבוריות הישראלית, ובמצב כזה, אין לאינטרס של "פלסטינים מתונים" שום סיכוי.

המצב, למרבה הצער, הולך ומחמיר, ונראה שישראל נטשה כבר מזמן את היומרה לאזן, כדברי וירגיליוס, בין "חסד תטה לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך". ה"נכנע" לא זוכה לחסד, אלא לסדרה ארוכה של השפלות. וירגיליוס והאסטרטגיה הרומאית שלו כבר לא באופנה. תחת זאת, מדיניותה של ישראל בפועל מזכירה מקור עתיק אחר, יהודי דווקא: הסיפור על המלך רחבעם, ותגובתו לדרישה מצד העם להקל את המיסים שהשית עליהם אביו:

וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

(מלכים א', י"ב 14)

רחבעם מלך יהודה - ציור קיר מבאזל.

רחבעם מלך יהודה – ציור קיר מבאזל.

שימו לב, למשל, לאלימות הבוערת בימים אלו בירושלים. למה יכול לצפות פלסטיני ממזרח ירושלים, אם יכנע לשלטון הישראלי וישתף פעולה עם מג"ב, המשטרה והשב"כ? אך ורק להמשך ההזנחה וההשפלה, ואף גרוע מכך – להידרדרות הולכת וגוברת במצבו. "הפלסטיני הטוב" במזרח העיר נדרש להסכין לא רק לשלטון ישראלי, אלא גם לחדירה של מתנחלים באישון לילה לשכונותיו, מצויידים בחוזי מכירה מפוקפקים ומאבטחים חמושים. הוא רואה בעיניים כלות כיצד קבוצות קיצונים יהודים, שחלקם לא מסתירים את חלומם להקים את בית המקדש על חורבותיו של מסגד אל-אקצה, מכרסמים שוב שוב בסטטוס קוו בהר הבית, בתמיכתם הגלויה של שרים ופוליטיקאים ממפלגת השלטון הישראלית. והוא לא רואה לעצמו עתיד אחר. ראש העיר ניר ברקת נוקט באמצעי דיכוי והצקה, אבל לא מציע לפלסטינים במזרח העיר שום אלטרנטיבה.

הכיבוש הישראלי בשטחים רע בכל צורה שהיא, והנזק שהוא גורם לשני הצדדים הוא עצום. אבל גם מי שמנהל כיבוש, צריך לדעת לנהל אותו, והאיזון בין כוח לחסד הוא המפתח לניהול כזה. ההקצנה המתמדת בישראל, והשפעתם של המתנחלים, הופכים את האיזון הזה לבלתי אפשרי, אפילו אם הממשלה היתה רוצה לשמור עליו. משטר הכיבוש הישראלי נטש את דרכו של וירגיליוס ואימץ, בפועל אם לא בכוח, את דרכו של רחבעם. את המחיר הנורא ישלמו הפלסטינים, בראש ובראשונה המתונים שבהם, ובסופו של דבר גם אנחנו.

 

 

 

האדום והירוק: מה מקור הברית בין האסלאם הקיצוני וארגוני שמאל רדיקלי?

השמאל המערבי, על שלל ארגוניו הלא ממשלתיים, מלומדיו ותנועותיו, מקדש ערכים כדוגמת זכויות אדם, חוק בינלאומי ושוויון בין נשים וגברים. כיצד, אם כך, משתפים חלק ניכר מפעיליו הרדיקליים פעולה עם ארגונים אסלאמיים קיצוניים המתעבים את הערכים הללו ובזים להם? הברית האדומה-ירוקה אינה רק סימפטום לאנטישמיות או לנאיביות, כפי שמשערים בישראל. למעשה, יש לה שורשים עמוקים ביותר, הן בצד המערבי-רדיקלי והן בצד האסלאמי. ינשוף פוליטי מדיני על התנגדות, ייאוש ושתי דרכים שנפגשות באפלה.

מאמר זה פורסם בכתב העת ארץ אחרת

gaza-code-pink

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן"? שאלה אליס

זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." אמר החתול.

"לא אכפת לי כל כך לאן." אמרה אליס.

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.

alice-with-cheshire-cat

הדיאלוג המפורסם בין הילדה וחתול הצ'שייר, אחד מהציטוטים הידועים ביותר מאליס בארץ הפלאות, מהדהד במאמרו הנוקב של החוקר מארק לילה  על אובדן הדרך וחוסר הפשר בתרבות המערבית של ימינו. בתקופת המלחמה הקרה, טוען לילה, האמינו חלק ניכר מתושבי הגלובוס ב"אידיאולוגיות", היינו – מערכת אינטלקטואלית סדורה שקישרה בין חלקי המציאות הכאוטית ויצרה מהן מפת דרכים מפורטת להבנה מלאה של הדינמיקה האנושית. האידיאולוגיות הללו היו אמנם דכאניות, טועות ומטעות, אבל הן לפחות ניסו להבין את רזי המציאות. כיום, עם העלמותן של תורות טוטליות כאלו, נוסח הפשיזם והקומוניזם, אבד איתן הרצון להבין את המציאות. התשוקה הזאת, טוען לילה, התחלפה ב"דוגמה דמוקרטית", אמונה עצלה שאינה דורשת בירור והוכחה בערך האוניברסלי של חירות, זכויות אדם ומשטרים חוקתיים. כמו כל דוגמה, האמונה החדשה מעודדת בורות לגבי המציאות ומובילה את הדוגלים בה לטעויות וצעדים בעייתיים, בין אם מדובר במנגנונים המסורבלים והאנטי-דמוקרטיים של האיחוד האירופי, או בניסיונות כושלים ליצור דמוקרטיות בעולם הערבי.

דוגמה עצלנית ועייפה - מארק לילה

דוגמה עצלנית ועייפה – מארק לילה

אולם האבחנות של לילה מעלות פרדוקס מעניין. ה"דוגמה הדמוקרטית", לדבריו, "ראשיתה בעקרונות ליברליים בסיסיים – קדושת היחיד, קדימוּת החירות, חשדנות כלפי כל סמכות ציבורית וסובלנות". השמאל המערבי, על שלל המלומדים שלו, ארגוניו הלא ממשלתיים, מפלגותיו ותנועותיו, אמור להיות נושא הדגל של הערכים הללו, במיוחד בעידן שעם תום המלחמה הקרה. לא מדובר רק בקבוצה רדיקלית ושולית, אלא בפריפריה רחבה בהרבה של סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים, מורים, עיתונאים ואפילו פעילי איגודים מקצועיים: אלו שידברו על "זכויות אדם" כמדד עיקרי, יטיפו לסמכויות משפט אוניברסליות, לחוק בינלאומי ולחיזוק האו"ם, ויגדשו הפגנות המונים כנגד המלחמה בעיראק או הפעולות הצבאיות של ישראל ברצועת עזה. השאלה המעניינת באמת היא, כיצד ומדוע אנשים שדוגלים בערכים הללו משתפים פעולה, ושוב ושוב, עם נציגים ופעילים של תנועות מוסלמיות קיצוניות שדוגלים בערכים הפוכים בדיוק. כיצד, אם נתבונן בהפגנות ההמונים האירופיות כנגד המבצע הישראלי בעזה, נראה פמיניסטיות רדיקליות או פעילות להט"ביות (כדוגמת החברות בתנועת Code Pink) מפגינות ביחד עם עבדקנים איסלאמיסטיים? מדוע התעקשה תנועת אמנסטי הבינלאומית, שנושאת את דגל זכויות האדם, לשתף פעולה עם פעיל טליבאן ידוע, ואף לפטר את אחת ממנהלותיה שהעזה למחות? כיצד אפשר להבין את התמיכה הקולנית של פעילי שמאל אמריקאיים ואירופיים כנורמן פינקלשטיין וג'ורג' גלאווי בארגונים דכאניים כחמאס וכחיזבאללה? התמיכה הזאת, יש לציין, מסקרנת אף יותר כשמסתכלים בה מקרוב. לרוב, המחנה הפוליטי השמאלי במערב אינו מוחה יותר מדי כאשר מוסלמים הורגים זה בזה, בעיראק, סוריה, ניגריה או מקומות אחרים. הוא מוחה בעיקר כאשר כוח מערבי-ליברלי, כגון ארצות הברית או ישראל, נלחם במדינה או בישות אסלאמית. לאור מאמרו של לילה, מדובר בחידה של ממש: אלו הנושאים כביכול את ה"דוגמה הדמוקרטית" מתנגדים למדינות שמאמצות אותה ותומכים באויביה הגלויים והמוצהרים. הפרדוקס מתגלם באופן מושלם כמעט בדבריה של הסופרת ההודית ארונדהטי רוי, אחד מהאייקונים התרבותיים של השמאל החדש במערב:

אם ננצח בסוף הדרך, לאחר מאבקים רבים כל כך, אלו שאנו מגנים עליהם, כפי שתראה, יהיו הראשונים לתלות אותנו על העץ. אני מדברת על המאואיסטים והאסלאמיסטים בקאשמיר. לעיתים אנחנו תומכים באנשים שלא מותירים לנו מקום בדמיון שלהם.

אין לנו מקום בדמיון שלהם - ארונדהטי רוי

אין לנו מקום בדמיון שלהם – ארונדהטי רוי

ראשיתו של פיתרון לפרדוקס הזה נוכל למצוא בדבריו של אייקון תרבותי נוסף של השמאל החדש, מדען המדינה האמריקאי נורמן פינקלשטיין. כמו רוי, מודע פינקלשטיין היטב לפרדוקס של תמיכתו בחמאס ובחיזבאללה, ארגונים שמתנגדים לכל הערכים שהוא כביכול מייצג:

כמובן ששמחתי לפגוש את אנשי חיזבאללה. […] לאנשים יש זכות להגן על ארצם מכובשים זרים, ולאנשים יש זכות להגן על ארצם מפולשים שמחריבים אותה. עבורי זו שאלה בסיסית, יסודית ולא מסובכת. ההורים שלי עברו את מלחמת העולם השנייה. המשטר של סטלין לא היה בדיוק גן של שושנים. זה היה משטר חסר רחמים וברוטלי, ורבים נספו. אבל מי לא תמך בברית המועצות כשהם הביסו את הנאצים? מי לא תמך בצבא האדום? בכל הארצות של אירופה שנכבשו – מי קיבל את כל המדליות? ההתנגדות. ההתנגדות הקומוניסטית. היא היתה חסרת רחמים ואכזרית. הקומוניסטים לא היו… זה לא היה גן של שושנים, אבל אתה מכבד אותם. אתה מכבד אותם כי הם התנגדו לכובשים הזרים של ארצם.  

מילת המפתח כאן היא "התנגדות", שהפכה להיות, לצד ה"דוגמה הדמוקרטית", הלך רוח מרכזי בשמאל המערבי החדש. הניתוח של לילה לא מצליח להסביר את הקסם שמהלכים ארגוני טרור איסלאמיסטיים על מאמיני ה"דוגמה הדמוקרטית" שלו, משום שהוא לא מקדיש תשומת לב מספיקה לחשיבותה של "ההתנגדות" כאייקון תרבותי. וכמו התופעות שלילה מצביע עליהן, עלייתה של "ההתנגדות" כמיתוס הינה תוצאה של התמורות שעברו על השמאל המערבי עם תום המלחמה הקרה.

לא גן של שושנים - נורמן פינקלשטיין משבח את החיזבאללה בראיון טלוויזיוני

לא גן של שושנים – נורמן פינקלשטיין משבח את החיזבאללה בראיון טלוויזיוני

כפי שכתב פעם אסף שגיב, לשמאל היה פעם מודל פוזיטיבי, תוכנית ליצירת חברה טובה יותר. זוהי בדיוק ה"אידיאולוגיה" כמתכון מפורט להבנת המציאות, אותה תשוקה לידיעה חובקת כל שאותה ייחס לילה לעולם המערבי במהלך המלחמה הקרה. אולם כפי שכותבים הן שגיב והן לילה, עם נפילת הקומוניזם התמוטט המודל הפוזיטיבי והוחלף בדוגמה עמומה של דמוקרטיה וזכויות אדם שלא הצליחה למלא את החלל שנוצר. השמאל שקע בהלך רוח של ביקורתיות כלפי מדינת הלאום הקפיטליסטית, אולם לא הצליח לייצר לה אלטרנטיבה ממשית. היו כאלו שניסו לחזק ארגונים רב לאומיים, כמו האו"ם, ולנסות לכפוף את מדינות הלאום ל"חוק הבינלאומי". התוצאה היתה בירוקרטיזציה חסרת תוכן ממשי. אחרים ריכזו את פעילותם ב-Occupy Wall Street או תנועות המתנגדות לגלובליזציה, שוב ללא אלטרנטיבה ברת קיימא. השמאל, שמצא את עצמו בדרך ללא מוצא, החל לקדש את המאבק וההתנגדות כשלעצמן. הפילוסופים וההוגים שלו, כמו סלאבוי ז'יז'ק, החלו להדגיש את הפירוק וההרס של הסדר הקיים כפעולה שיש בה ערך עצמאי, בלי קשר למבנה שיקום לאחר מכן. מה הפלא, במצב כזה, שרבים יותר ויותר מהם החלו להעריך, מי בחירוק שיניים ומי בהתלהבות, גורמים אחרים ורחוקים שהעלו את ה"התנגדות" על ראש שמחתם כדרך חיים מקודשת? הפילוסופית סינתייה קאופמן כתבה כי "רוב האנשים בשמאל מסכימים כי מאבק מזויין נגד המדינה האמריקאית אינו אפשרי בעתיד הקרוב, אולם נמשכים הויכוחים על פעולות בתוך ארה"ב לתמיכה בקבוצות מזויינות במקומות אחרים. […] יש משהו מלהיב בצפייה בתנועות ובאנשים שמשתמשים בכל אמצעי אפשרי כדי לחולל שינוי אמיתי בחברות שלהם." כפי שמבהיר ארנסט סטרנברג, חוקר מאוניברסיטת בפאלו בארצות הברית,  הספרות של השמאל העמוק מהללת את ה"התנגדות" לסדר הקיים, בלי לתהות על השלכותיה או משמעותה המדוייקת.

מקדש את ההתנגדות כשלעצמה - הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק

מקדש את ההתנגדות כשלעצמה – הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק

הלך הרוח המתואר לעיל מתאים ככפפה למגמות מקבילות המתרחשות בעולם המוסלמי. שנים של חיים בצל העליונות הטכנולוגית המערבית, רודנות מושחתת, אלימות מעצמתית והשפלות תכופות, יצרו תסכול עצום ומובן, שגבר בשל כשלונות חוזרים ונשנים של הניסיונות לסגור את הפער. המגמה הזאת באה לידי ביטוי צרוף בתנועה הלאומית הפלסטינית, לא בכדי אחד ממוקדי ההזדהות המרכזיים של השמאל המערבי. במשך שנים, סירבה התנועה הלאומית הפלסטינית להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, והחלק האסלאמי שבה דבק בסירוב זה עד ימינו אלו. מצד שני, בשנים שלאחר 1948, וביתר שאת לאחר 1967, השמדת ישראל הפכה למטרה ריאלית פחות ופחות. בהקשר זה, המאבק הסיזיפי, הנצחי נגד כוחות חזקים יותר ויותר הפך את ה"התנגדות לכיבוש" (מוקאוומה) לא רק לאתוס מרכזי, אלא במקרים מסויימים למצב קיומי ממש. חיזבאללה, למשל, מוסיף להגדיר את עצמו כ"התנגדות" גם לאחר נסיגתה המלאה של ישראל מלבנון, משום שההגדרה הזאת היא לוז קיומו כארגון מזויין. ואת סירובו העיקש של החמאס לקבל את תנאי הקוורטט ולהכיר במדינת ישראל, אפילו תמורת הטבות כלכליות ניכרות, יש להבין (בין היתר) כדבקות מוחלטת באתוס ה"התנגדות", בלי קשר לשיקולים המעשיים ולמטרות הריאליות שעומדות לנגד עיני המתכננים.

שתי הדרכים הללו, השמאלית-מערבית והאסלאמית-רדיקלית, מובילות, כל אחת מסיבותיה שלה, להאדרת "ההתנגדות" כמצב קיומי. במקרה של השמאל המערבי, מדובר בתגובה לקריסת האידיאולוגיה והמודלים הפוזיטיביים שלו, דבר שהותיר לו רק את קליפת ה"התנגדות" חסרת התוכן והפשר. במקרה של התנועות האסלאמיות הרדיקליות, שלהן דווקא יש אלטרנטיביות פוזיטיביות וממשיות לסדר הקיים, מדובר בתוצאה של חולשה צבאית וחוסר יכולת להכריע את יריביהן. ההצטלבות של שני התהליכים הללו, המתרחשים במקביל, היא היא היוצרת את ה"ברית האדומה-ירוקה", שיתוף הפעולה בין קבוצות בשמאל-המערבי ובאסלאם הרדיקלי, למרות שהאחרונות מגלות עוינות תהומית ל"דוגמה הדמוקרטית". מסיבה זו, ה"דוגמה" שמתאר לילה חלשה בהרבה מאשר הוא משער, ולא ניתן להבינה – לפחות בשמאל – ללא בחינה מעמיקה של המתח בינה לבין ערך ה"התנגדות". המתח בין שני הערכים הללו מסייע, לצד תהליכים אחרים, לעיצוב חלקים ניכרים בדעת הקהל המערבית ובאופנות האינטלקטואליות של ימינו.

 

סרבנות מודיעינית: למה אני מתנגד למכתב הסרבנים של 8200

לאחרונה, הוציאו מילואימניקים מיחידה 8200 מכתב סרבנות שנשלח לבכירים באמ"ן ולראש הממשלה נתניהו. בוגרי היחידה מאשימים את הזירה הפלסטינית בחדירה לא מוצדקת לפרטיות של אנשים חפים מפשע, אטימות מוסרית, סיוע לגורמים פוליטיים והתעלמות מלגלגת מדוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל. עד כמה הטענות שלהם נכונות, ואלו צעדים הן מצדיקות? ינשוף פוליטי-מדיני מסרב לחתום.

8200

לאחרונה התפרסם בעיתונות מכתב סרבנים יוצא דופן, שעליו חתומים כמה מבוגרי 8200, יחידת האיסוף היוקרתית של אמ"ן. החותמים, כולם מילואימניקים של היחידה, העלו טענות קשות מאד על אתיקת הלחימה של 8200 בזירה הפלסטינית. גם חיילי המודיעין שיושבים במשרד ממוזג ומאזינים לשיחות, טענו, הם שותפים אינטגרליים בכיבוש ובנישול של הפלסטינים. למשל, כך נטען, השתתפו חיילי היחידה באיסוף מידע שהוביל לסיכולים ממוקדים שבהם נפגעו אזרחים רבים, או מטרות שאינן צבאיות במובהק (שוטרי חמאס בעופרת יצוקה, למשל). אחד החותמים אף טען כי בקורסים של 8200 מבהירים כי "ביחידה אין דבר כזה פקודה בלתי חוקית בעליל". כמו כן, טענו החיילים כי הם נאלצים להקשיב לשיחות פרטיות של אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור, כדי לגלות "חולשות" (למשל מצב רפואי קשה של קרוב משפחה) שיוכלו לשמש את השב"כ בגיוסם כמשתפי פעולה. נטען גם כי שיחות סקס שהוקלטו עוברות מיד ליד בין חיילים כחלק מההווי והבידור של היחידה. לאור כל זאת, טוענים החותמים כי אינם יכולים לשרת במילואים בזירה הפלסטינית. הם מוכנים, עם זאת, לשרת בזירות מודיעיניות אחרות, משום ששם מדובר בהגנת המדינה נגד צבאות זרים ולא בנישול ובדיכוי של עם כבוש.

dsc_0101

כבוגר היחידה (אם כי בזירה אחרת), שאלו אותי לא מעט אנשים בזמן האחרון מה דעתי על המכתב. ראשית כל, עמדתי העקרונית היא שיש להעריך אדם שמסרב מטעמי מצפון, אם הוא מוכן לשלם את המחיר על כך ואם הוא לא דורש מימון או סיוע מהמדינה (כדוגמת ישיבות הסדר המטיפות לסרבנות). במקרה שלפנינו לא מדובר בסרבנות שנובעת משנאה למדינה, כמו בחלקים מהשמאל הרדיקלי, אלא בסרבנות סלקטיבית מאד. החותמים, כאמור, מוכנים לשרת כמילואימניקים בחיל המודיעין, אבל לא כחלק ממדיניות הכיבוש. עם זאת, אין פירושו של דבר שהחותמים צודקים בהכרח בסרבנותם. יש לדון בפירוט בתוכן ובנימוקים של מכתבם, על מנת לראות האם הטענות הקשות שהם מעלים נכונות בפני עצמן, ואלו צעדים (אם בכלל) הן מצדיקות.

חלק מההאשמות במכתב חמורות לפי כל קנה מידה. אם, למשל, מבהירים מדריכים ב-8200 לחניכיהם כי "אין ביחידה פקודה בלתי חוקית בעליל", מדובר בהנחייה שערורייתית שדגל שחור משחור מרחף מעליה. חוקי הפקודה הבלתי חוקית בעליל נקבעו לצה"ל כולו, ואף יחידה מיחידותיו אינה משוחררת מהם. אם, למשל, יקבל חייל ב-8200 פקודה לאסוף מידע מבצעי שיוביל בבירור לפגיעה בגן ילדים כמטרה עיקרית ומכוונת, הוא חייב לסרב, ואם לא יעשה זאת, הוא עשוי לעמוד לדין ביחד עם מפקדיו. הדבר נכון באותה מידה, למשל, לפקודה להאזין לשיחה של פוליטיקאי ישראלי ולמסור את המידע למפלגה יריבה, דבר שיש לו תקדימים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם מדריכים לא מבהירים את המציאות הזאת לחניכיהם, הרי שהם עושים עוול כפול: הן לחוקי מדינת ישראל והן לחניכים עצמם, שעלולים למצוא את עצמם מסובכים משפטית רק מפני שהסתירו מהם את החוק. דוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל, דרך אגב, תקפה באותה מידה גם ליתר זרועות הביטחון. בפרשת קו 300 ראינו כיצד נפל השב"כ לתהומות של אי חוקיות ורמייה, רק משום שאנשיו הניחו שמבחן הדגל השחור לא רלוונטי לעבודתם. בשולי הדברים כדאי לציין שאני שרתתי ביחידה בין השנים 2000 ו-2003, ולאחר מכן במילואים, והשתתפתי בכמה וכמה קורסים. באף אחד מהם לא שמעתי טענה ש"אין ב-8200 פקודה בלתי חוקית בעליל", אם כי הניסיון האישי שלי אינו מהווה הוכחה.

black-flag

אולם המציאות שהוצגה לעיל, שערורייתית ככל שתהיה, עדיין אינה מצדיקה סרבנות. בדומה לכשלים מוסריים אחרים (התענגות על שיחות סקס של אזרחים פלסטינים, למשל) היא מצדיקה סרבנות לפקודה הספציפית, ותלונה לרשויות המוסמכות. אם הרשויות הללו אינן מגיבות, אפשר להבין חיילים שמחליטים "לפוצץ" את העניין בתקשורת. אולם על מנת להצדיק מהלך קיצוני כמו סרבנות שירות אין די באנקדוטות. כפי שהחותמים עצמם הודו, לא מדובר בכשלים ספציפיים אלא במציאות שלטענתם היא לקויה מהיסוד. כאן, אליבא דכולי עלמא, נמצאת ליבת הטיעון שלהם. הטיעונים והתלונות במכתב ובראיון מעורבבים מעט, ועל מנת לדון בסוגיה באופן יסודי יש להפרידה לחלקיה השונים.

ראשית, החותמים קובלים על פעולות מודיעין המשרתות את הכיבוש הישראלי בשטחים. אם הכיבוש אכן הוא כל כך נתעב מבחינה מוסרית עד שאין לשרתו בשום צורה, הרי אין הבדל בין חייל מודיעין (בזירה הפלסטינית לפחות) לבין חייל קרבי המבצע פעילות מבצעית באיו"ש. הן זה והן זה משרתים את הכיבוש, כל אחד לפי כישוריו ויכולתו. ברגע שקיבלנו את הטענה הזאת של החותמים, כל יתר הטענות למעשה מיותרות. יש לסרב באופן עקרוני לשרת את הכיבוש בכל צורה שהיא. אני מסכים כמובן עם חותמי המכתב שהכיבוש בשטחים הוא רעה חולה ונתעבת, מציאות לא מוסרית באופן בסיסי שפוגעת בעם הפלסטיני ומשחיתה את החברה הישראלית. כשמוסיפים למרק העכור הזה את ההתנחלויות, הרי שהוא הופך לבאוש אף יותר. יתר על כן, ישנו סיכוי הולך וגדל שהכיבוש יוביל למציאות אפרטהייד דו לאומית, ויחסל בסופו של דבר את מדינת ישראל והחזון הציוני. כשעניינים כבדים כל כך מונחים על הכף, סירוב בלתי אלים שיוכל לשנות את הכיוון של הרכבת הוא אסטרטגיה שיש לשקול.

אם הכיבוש הוא קו אדום - יתר הטענות מתייתרות. מחסום בשטחים.

אם הכיבוש הוא קו אדום – יתר הטענות מתייתרות. מחסום בשטחים.

אבל כאן, כרגיל, אנחנו נתקלים בבעיה. הכיבוש בשטחים הוא מציאות נתונה, חרב שתקועה בצלעות של הישראלים והפלסטינים כבר עשרות שנים. כל מי שמבין משהו ברפואה יודע ששליפה מהירה של חרב שנעוצה בצלעותיו של מישהו היא מהלך מסוכן להפליא. להב נעוץ יש להוציא אך ורק בתהליך כירורגי מורכב, אחרת הפציינט עשוי למות. הישראלים והפלסטינים קשורים אלו באלו באלפי דרכים שונות, ואי אפשר פשוט לקום ולסגת מהשטחים, במרחק כל כך קצר ממרכז הארץ. נסיגה מהירה שכזאת עשויה לגרום להתלקחות, ובסופו של עניין, קורבנות מרובים יותר בשני הצדדים. כמו כן, יש בשטח מציאות של טרור. המציאות הזאת עוצבה על ידי הכיבוש, אבל בשום פנים ואופן לא נוצרה על ידו. בתנאים הנוכחיים אי אפשר להסיר את הכיבוש אלא על ידי פתרון פוליטי מוסכם. בינתיים, צריך להגן על אזרחי המדינה מפיגועים, והגנה כזאת מחייבת כיסוי מודיעיני נרחב ביהודה ושומרון, שאי אפשר לדמיין בלי פעילותה של הזירה הפלסטינית באמ"ן. פעילות 8200, לפיכך, מצילה חיים.

אבל רגע, אולי זה לא נכון? אולי החותמים צודקים, והפעילות של 8200, גם במסגרת הכיבוש, לא קשורה רק למלחמה בטרור אלא גם למטרות אחרות, לגיטימיות פחות? דיו רבה נשפכה על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שבמסגרתם נפגעים למרבה הצער גם חפים מפשע לא מעטים. מידת יעילותה של הטקטיקה הזאת קשורה במובהק למציאות של לוחמה א-סימטרית. כאשר קשה לפגוע בלוחמי האויב, המסתתרים מתחת לאדמה, טבעי שצבא ינסה לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכו לפגוע במטרות "איכותיות" יותר, שישבשו את מערכת הפיקוד והשליטה של ארגון הטרור. צבא ארצות הברית מאמץ את האסטרטגיה הזאת במלחמתו בדאע"ש, אל-קאעדה וא-שבאב, וקשה לומר שאין לה תוצאות. לפי ספרו של שלומי אלדר, למשל, החמאס הסכים להפסיק את פיגועי ההתאבדות ההמוניים רק לאחר שורת ההתנקשויות במנהיגיו הבכירים, במיוחד אחמד יאסין ועבד אל-עזיז א-רנטיסי. ישראל, כידוע, נוקטת באמצעי זהירות נרחבים יותר למניעת פגיעה בחפים מפשע מאשר צבאות מערביים אחרים. בהינתן כל אלו, קשה להגדיר סיוע מודיעיני לסיכולים ממוקדים כפקודה בלתי חוקית בעליל, אפילו במובן המחמיר ביותר של המילה. מה גם שלחייל ב-8200 אין את תמונת המודיעין המלאה. אולי החיסול הזה עשוי לסייע במניעת פיגוע המוני?

סיכול כפול - יאסין ורנטיסי

סיכול כפול – יאסין ורנטיסי

טענה נוספת, מעניינת יותר, קשורה לפגיעה בפרטיותם של אזרחים פלסטינים, במיוחד גיוסם של משתפי פעולה. תעשיית המשתפ"ים של אמ"ן והשב"כ היא ללא ספק עסק מלוכלך, כפי שגיוסם של סוכני מודיעין בכל מקום הוא עסק מלוכלך. המגייס מנסה לנצל את חולשותיהם של בני אדם, לעיתים קרובות באופן ציני להפליא. כל מי שמפקפק בכך, ראוי שיצפה בסרטים תיעודיים כמו שומרי הסף או הנסיך הירוק. אבל גם כאן, העולם הוא מקום מורכב. האם פעולה לגיטימית היא אך ורק איסוף מידע על מפגע שנמצא בדרכו לזירה, או על הוראות שעוברות בתוך חולית טרור? כל מי שעסק במודיעין יודע שקשה מאד למצוא מפגע בדרכו, או אפילו לאכן חולייה, בלי ידע על הרקע במובן הרחב ביותר של המילה. למעשה, הדרך הטובה ביותר למנוע את הפיגוע הוא לסכל את צמיחת תשתיות הטרור, ומי שרוצה לעשות זאת אינו יכול לוותר על כיסוי מודיעיני נרחב בשטח. כיסוי כזה כולל, למרבה הצער, גם ניצול חולשותיהם של משתפי פעולה. הטרייד-אוף המוסרי כאן ברור. האם חותמי המכתב היו מוכנים להימנע מגיוס של משתפי פעולה ולקחת אחריות על הגברת הסיכון לפיגועים? זו שאלה שהם חייבים לענות עליה. ואפילו לא התחלתי לדבר על סיכול של סכנות אסטרטגיות, כמו ההפיכה המתוכננת של חמאס בגדה. האם מישהו יטען שסיכול האסון האסטרטגי הזה היה אפשרי מלכתחילה בלא כיסוי מודיעיני נרחב, בין היתר גם של משתפ"ים? בהתחשב בכך, ניצול חולשותיהם של משתפ"ים על מנת לגייסם אינו מהווה פקודה בלתי חוקית בעליל.

הטענה היחידה במכתב שיכולה להצדיק, ולו באופן דחוק, סירוב לשרת במחלקות מסויימות בזירה, היא טענתם של החותמים שמידע מודיעיני עובר לגורמים פוליטיים או מפלגות פוליטיות. אם זה המצב, ראוי לפוצץ אותו. אבל כדי לעשות כן, יש להציג ראיות משכנעות יותר. החותמים על המכתב, למרבה הצער, עדיין לא הצליחו לעשות זאת.

 

אור בקצה המנהרה: מתווה מדיני ליציאה מהבוץ העזתי

בעוד עריה של ישראל מופגזות ברקטות וצה"ל נלחם בעומק עזה, כדאי גם לחשוב על היום שאחרי. איך נפיק הישג מדיני של ממש מהמבצע מול החמאס? בשבוע שעבר, כאן בינשוף, כתב יונתן בוקסמן על מתווה של "הסרת המצור מול פירוז" ברצועת עזה. השבוע, ינשוף פוליטי-מדיני מנסה להציע מתווה כולל יותר, שיוכל למנף את הסיוט שאנחנו נמצאים בו לפריצת דרך מדינית. עקרונות היסוד: פשטות, בהירות, פומביות ונכונות ללכת עד הסוף, מבחינה מדינית וצבאית כאחד. 

518902pic_C

 

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס, בעברית ובאנגלית. הגירסה הלועזית התפרסמה גם בינשוף אנגלית.

ב-17 ליולי פתחו חיילי צה"ל את שערי עזה ובריחיה, וכוחות גדולים של רגלים ושריון נכנסו לרצועה במבצע הקרקעי השני מאז ההתנתקות. מטרתו של המבצע היא כביכול מוגבלת: לרסק את מנהרות התקיפה ומצבורי הטילים לטווח ארוך שאליהם לא מסוגל להגיע חיל האוויר. בפועל, כמו כל מבצע צבאי, גם הפעולה הקרקעית הנוכחית בעזה מיועדת להעניק מרווח תמרון למדינאים ולהשיג הסכם הפסקת אש טוב יותר. כפי שהבהיר יונתן בוקסמן בטור האורח שלו בינשוף, חזרה להבנות עמוד ענן, בגירסה כזאת או אחרת, היא ברכה לבטלה. כך אנחנו מבטיחים לעצמנו מספר אינסופי של סבבים, הרוגים ודם כמים בעזה ובישראל כאחד. כניעה לדרישותיו הנוספות של החמאס (הסרת המצור, שחרור אסירים, גישה למסגד אל-אקצה) ללא תמורה מספיקה, תזרז משמעותית את הסבב הבא משום שתוכיח לגורמי הטרור שירי הטילים משתלם – למרות כיפת ברזל. מצד שני, גם כיבוש ארוך של הרצועה ופירוק שלטון חמאס הוא פיתרון שחסרונות ניכרים בצדו. גם אם נתעלם מהדם והדמים שפתרון כזה ידרוש, מהרג המוני של אזרחים ברצועת עזה, מהלחץ והגינוי הבינלאומיים ומדעת הקהל הערבית שעודנה רדומה באופן יחסי, הרי התמוטטות חמאס עלולה לפנות את המקום לארגונים סלפיים קיצוניים ומסוכנים עוד יותר. במצב הנוכחי, ובהתחשב בעקשנותו של חמאס, יתכן שלא תהיה ברירה אלא לעשות זאת; יתכן שלא תהיה ברירה אלא לשלם את המחיר וללכת עד הסוף, אולם אליבא דכולי עלמא מדובר באופציה שאינה מועדפת.

סיפור ידוע ומוכר: הפצצה במהלך מבצע עמוד ענן

אם חמאס יתגמש ויתחיל משא ומתן רציני, ישראל יכולה וצריכה לנצל את הדרישות המופרזות של ארגון הטרור העזתי כדי לדרוש ממנו ויתור משמעותי בתמורה. ראש הממשלה צריך להציע בקול ברור וצלול הסרה מלאה ומוחלטת של המצור וסיוע בינלאומי נדיב לשיקום עזה, שחרור נעצרי "שובו אחים" וגישה מבוקרת של עזתים למסגד אל-אקצה, תמורה לפירוז מלא של הרצועה מטילים ומנהרות טרור בפיקוח מצרי או בינלאומי. התקדמות הסרת המצור תהיה מדורגת, בבד בבד עם התקדמות הפירוז, אולם על היוזמה יש להצהיר באופן דרמטי, ברור ופשוט ככל האפשר. כך, יהיה ברור גם לידידיהם של הפלסטינים בעולם, ולדעת הקהל הפלסטינית עצמה, שישראל מציעה אור בקצה המנהרה, תקווה להסרה מוחלטת של המצור כל עוד יובטח בטחונה. חשוב לשים לב שהמתווה המוצע לא ידרוש מתנועת ההתנגדות האסלאמית ויתורים אידיאולוגיים שהיא לא מסוגלת לתת בשלב הזה. החמאס לא יאלץ לוותר על שלטונו ברצועה, להכיר בישראל או אפילו בהסכמים שחתמה הרשות הפלסטינית. הוא ייאלץ לוותר אך ורק על הטילים, כלי שהוכיח את עצמו ממילא כבלתי אפקטיבי. החמאס לא יסכים למתווה כזה מרצונו הטוב, כפי שנוכחנו כולנו מנאומו של ח'אלד משעל אתמול בערב. לשם כך יש צורך בלחץ צבאי אינטנסיבי שיוביל את הנהגת החמאס ברצועה למסקנה שעצם שלטונה, אם לא קיומה הפיזי, נתון בסכנה מיידית ומוחשית.

לחץ צבאי אינטנסיבי: הדרך היחידה להגיע להסכם פירוז

לחץ צבאי אינטנסיבי: הדרך היחידה להגיע להסכם פירוז

אולם כדי למנף את מבצע "צוק איתן" להישגים מדיניים של ממש, חובה לפתוח ביוזמה מדינית דרמטית באותה מידה גם בגדה המערבית. הכותרת אינה מספיקה. לפני מספר ימים שמעתי את ח"כ ניצן הורוביץ מדבר בטלוויזיה ואומר בעייפות שיש "לפתוח יוזמה מדינית עם אבו מאזן", במעין שחזור של סיסמאות שלקוחות מהפגנות שמאל בשנות התשעים. השאלה העיקרית היא לא האם צריך, אלא איך לעשות זאת. כיצד נימנע מעוד סבב כושל של משא ומתן, שהפלסטינים לא מאמינים בו ומתייחסים אליו (בצדק) בציניות תהומית? תחקיר הניו רפבליק מעלה כי הסבב הקודם לא נכשל רק בגלל מחלוקות מהותיות, אלא גם מפני שטבע בדיונים מתישים על סדר יום ונתן לפלסטינים תחושה (מוצדקת) שישראל מעוניינת אך ורק לבזבז את זמנם ולהעניק שכפ"ץ מדיני לבנייה בהתנחלויות. לפיכך, כל יוזמה מדינית חדשה חייבת לפזר את חוסר האמון הזה באמצעות סדרה של מהלכים מהירים, דרמטיים וסמליים שיחזירו לישראל את היוזמה, יפתיעו את הצד השני וימנעו מאיתנו לבזבז את הזמן בחודשים ארוכים של דיונים עקרים.

הצעדים הראשונים חייבים להיות ביוזמת ישראל, והם חייבים להיות צלולים וברורים ככל האפשר. על ראש הממשלה להכריז כי הוא מוכן להכיר מיד בפלסטין כמדינה חברה באו"ם, בגבולות זמניים או "שנויים במחלוקת", ולפתוח עמה במשא ומתן על יתר הסוגיות. במקביל, תגיש ישראל למדינה הפלסטינית מפה של חזונה לגבולותיה העתידיים. בנייה נוספת בהתנחלויות תוקפא כל עוד השיחות נמשכות, בתמורה להימנעותה של המדינה הפלסטינית מצעדים עוינים כגון פנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג. כמו כן, יש להזמין את אבו מאזן, כנשיא, לביקור ממלכתי בירושלים ונאום בכנסת, בכוריאוגרפיה שתזכיר את ביקור סאדאת. חשוב להזכיר נשכחות: ביקורו של סאדאת הגיע לפני הסכם השלום בין שתי המדינות – מחווה סמלית שהניעה את הציבור מבחינה רגשית ואפשרה למקבלי ההחלטות לנוע מעבר לתחום הנוחות האידיאולוגי שלהם. הכרה במדינה פלסטינית לא רק תשכיח את נזקי המבצע בעזה ותבלבל את מתנגדיה של ישראל בעולם, אלא גם תספק אופק ברור למשא ומתן. היא תיתן לפלסטינים תחושה שהם השיגו משהו עוד לפני תחילת ההתמקחות האינסופית בחדרי הדיונים.

לתת לפלסטינים משהו: נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

לתת לפלסטינים משהו: נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

מתווה כזה, שיוכל לתמוך בהסדר הפירוז בעזה, יחייב קואליציה מסוג אחר, בלי בנט, הבית היהודי, ואולי גם חברי הכנסת הימנים ביותר בליכוד. הוא יחייב מהלך דוגמת הקמת קדימה, או, למצער, צירוף מפלגת העבודה לממשלה. נתניהו לא ילך אליו מרצונו שלו:  רק לחץ חזק של המרכז-שמאל והגורמים המתונים בקואליציה יוכל ליצור את תנאי הפתיחה. יש לוודא גם שיצחק הרצוג לא ינצל את המצב שנוצר כדי להפיל את הממשלה במחטף, כפי שעשו אהוד ברק ואנשיו לאחר הסכם וואי. בכל מקרה שהוא, המתווה שהוצע לעיל יוכל להוות יעד, מטרה וחזון למחנה המרכז-שמאל. רק יעד כזה, אור בקצה המנהרה, יוכל להוציא אותנו מגיהנום הסבבים שאנחנו שרויים בו ולמנף את המבצע הנוכחי בעזה לפתרון מדיני בר-קיימא.

הסרת המצור מול פירוז: איך צריך להסתיים מבצע צוק איתן? טור אורח מאת יונתן בוקסמן

איך ייראה המתווה המדיני בסיום המבצע הנוכחי ברצועת עזה? חזרה להבנות עמוד ענן תוביל אותנו, טוען יונתן בוקסמן, לסחרור אינסופי של סבבי מלחמה נוספים. הדרך היחידה היא ללחוץ צבאית על החמאס בעזה ולאלץ אותו להסכים לעסקה נדיבה אך שאפתנית:הסרה מלאה של המצור ושימור שלטונו תמורה לפירוז מלא של הרצועה מטילים ורקטות.

fuel_air_explosives

 

מלחמת ישראל-עזה 4.0- איך מונעים את 5.0?

בפעם הרביעית מאז יצאה חד צדדית מעזה ישראל מוצאת את עצמה נגררת, שלא מיוזמתה, לעימות רחב היקף בעל מוטיבים דומים. הסיפור ידוע ומוכר לעייפה: צה"ל הורג מספר רב של פעילי חמאס המתחפרים בקרב האוכלוסייה האזרחית וגם הורג, שלא ברצונו, אזרחים רבים. צה"ל סופג אבידות קלות בלבד, אך נמנע מכניסה לעומק השטחים הבנויים ברצועה שתגביר את מספר ההרוגים בשני הצדדים עשרות מונים. הרשות הפלסטינאית אינה לוקחת אחריות על פעולות חמאס, מגנה את פעולות ישראל כלפי חוץ ומתערערת כלפי פנים. הפגנות זעם אוטומטיות ברחבי העולם המוסלמי גוברות ומאיימות על הממשלות האוטוקרטיות באזור. הבנה ראשונית ברחבי העולם המערבי לפעולה מתחלפת בהבעת חלחלה ותרעומת מהאבידות הפלסטינאיות.

בסופו של דבר ריבוי הרקטות על העורף הישראלי דוחף את ממשלת ישראל לאשר, מצד אחד, פעולות צבאיות רוויות סיכון לאזרחים הפלסטינאים על מנת להפסיק את האש ומצד שני להימנע מכניסה מסיבית שתגביר עוד יותר את ירי הטילים. בסופו של דבר, הציבור בעזה לוחץ על הנהגת החמאס, שליטי מדינות ערב וחסידי זכויות האדם לוחצים על ממשלות המערב, ואלו, בשילוב עם חלקים בציבור הישראלי, לוחצים על ממשלה ישראלית חסרת יעד ברור. מתווך מצרי תורן מנפיק נוסחה להפסקת אש, חמאס יורה עד לרגע האחרון וקצת אחרי כדי להבהיר שהפסקת האש לא תהיה מוחלטת וישראל חורקת שיניים, חותמת על מסמך חסר משמעות וחוזרת לסטטוס קוו. רק שבסיבוב הזה יש בכל זאת משהו שונה. ברמה האזורית, הציבור במדינות הערביות ממוקד בנושאים בוערים הרבה יותר, כמו מלחמת האזרחים הסורית, השתלטות דאע"ש על עיראק הסונית, התוהו ובוהו בלוב, דיכוי האחים המוסלמים במצרים, עימותי שיעים-סונים בבחריין ומלחמת אזרחים בתימן. בנוסף, מצרים נשלטת על ידי גנרל שרואה בחמאס אויב שיש לדכא, ולא כלי לחץ על ישראל. כך שהסיכוי לתבערה אזורית הנובעת מסיבוב הלחימה נוכחי קטן משהיה בעבר.

סיפור ידוע ומוכר: הפצצה במהלך מבצע עמוד ענן

סיפור ידוע ומוכר: הפצצה במהלך מבצע עמוד ענן

ברמה הטכנולוגית, כיפת ברזל הופכת את ישראל לכמעט חסינה לטילים של החמאס. משום כך, יכולה ממשלתה להתאפק על מנת לצבור לגיטימציה בינלאומית, להפעיל לחץ מתון והדרגתי, ובמידה שתבחר לעשות כן, להסלים את פעולותיה מול חמאס מבלי לחשוש לירי תגמול קטלני על תשתיות וריכוזי אוכלוסייה. לא פחות חשוב, העדר ההישגים של חמאס בירי הטילים מערערים את יכולתו להצדיק את פעולותיו לתושבי עזה והמרחב הערבי.

אז יש לישראל חלון הזדמנויות- אבל לאיזו מטרה בדיוק?

תשובה אחת היא לסיים את הסיבוב הזה מהר יותר, עם פחות הרוגים, פחות עלות כספית, פחות גינוי לאומי ויותר פגיעה בלגיטימיות של החמאס בעיני נתיניו. תוצאה שאיננה איומה, ויכולה בהחלט להיראות מפתה בעיני מנהיגות שזהירותה המופלגת מלקיחת סיכונים בשלום מתחרה רק עם הססנותה בהסתכנות במלחמה. יש רק בעיה אחת עם הפתרון הזה, המגולם בהצעת הפסקת האש של קהיר. הוא מבטיח סיבוב חמישי של מלחמת עזה-ישראל ברגע שהחמאס יכלא שוב למצוקה ו/או יחשוב שהתנאים האזוריים או הטכנולוגים לעימות ישתפרו מבחינתו. קשה, כרגע, לראות איך הם יכולים להיות יותר גרועים בעתיד.

הפסקת אש מצרית עשויה להבטיח סיבוב נוסף של לחימה: ראש המודיעין המצרי לשעבר, עומר סולימאן, עם בנימין נתניהו

הפסקת אש מצרית עשויה להבטיח סיבוב נוסף של לחימה: ראש המודיעין המצרי לשעבר, עומר סולימאן, עם בנימין נתניהו

תשובה אחרת היא כיבוש עזה ו"למוטט את שלטון חמאס". ואז מה? המלכת אבו-מאזן? נטישת הרצועה לאל-קעידה? שיהיה ברור- בניגוד לדעות שנשמעו על ידי חלקים בשמאל הישראלי בהחלט ניתן, כדברי ליברמן, "להרוג, לעצור או להבריח" את מרבית פעילי החמאס ברצועה. ניתן, על ידי כיבוש של חודשים רבים או שנים לעקור את מפעלי הרקטות, מאגרי הנשק, ואת הרשת הארגונית של חמאס. אבל האם מחיר הדמים, הגינויים הבינלאומיים והעלות הכספית מצדיקים פתרון זה? בהעדר חלופה אחרת, אולי כן, ולו רק מכיוון שהעלות החד פעמית עשויה להיות נמוכה יותר מהעלות של אינספור סיבובי לחימה.

אבל יש חלופה אחרת ולמרבה הפלא, נראה שהמנהיגות הישראלית מתחילה לאמץ אותה. מהותה היא בדרישה לפירוז הרצועה מטילים בתמורה לפתיחת הרצועה לסחר וסיוע בינלאומי והתעלות ישראלית על הרתיעה העקרונית מ"מתן לגיטימציה לחמאס".

למה ישראל לא הציעה הצעה זאת עד כה? מדוע לא היה סיכוי שחמאס יסכים להצעה עד כה ולמה יש סיכוי שייאלץ להיענות לה בחיוב? מהם הגורמים שעדיין יכולים לטרפד את הפיכתה לבסיס להסדר?

מהצד הישראלי יש שתי משוכות שמנעו מישראל להתייחס לחמאס כשלטון דה-פקטו בעזה שאיתו מנהלים משא ומתן ושעם קיומו משלימים. משמאל, הכמיהה האובססיבית אחר שימור פתרון שתי המדינות בהסדר, אובססיה שנתמכה על ידי הקוורטט, מנע מישראל לאמץ פתרון שהיה מבטל את מעמד הרשות הפלסטינאית כנציגה הבלעדית של ה"עם הפלסטינאי". מימין, הרתיעה האטביסטית נגד מתן לגיטימציה וניהול משא ומתן עם גוף רצחני ואנטישמי שמחויב להשמדתה של מדינת ישראל הרתיע אותה ממגעים פרגמטים מול החמאס, אלא בתיווך של גוף שלישי שבדרך כלל הייתה לו אג'נדה משלו.

רתיעה מימין ומשמאל: האם ניתן לדבר עם מנהיגי חמאס?

רתיעה מימין ומשמאל: האם ניתן לדבר עם מנהיגי חמאס?

המחסום האידיאולוגי מימין ומשמאל ככל הנראה נשבר בשבועות האחרונים. בנימין נתניהו אימץ את יוזמת מופז לעסקת פירוז-סיוע כלכלי לרצועה ועל אף חרפות וגידופים מימין, קיבל את יוזמת הפסקת האש המצרית במהירות ופיטר חלק ממתנגדיו הצעקניים והזוטרים יותר.

מהצד של החמאס האידיאולוגיה של ההתנגדות מהווה מחסום קשיח הרבה יותר לכל פיתרון שיש בו ויתור ארוך טווח על פגיעה בישראל, לא שכן אכיפת ההסכם על פלגים מרדנים בתוך התנועה וארגונים אחרים דוגמת הג'יהאד האיסלמי ומגוון התנועות הסלפיות שצצו ברצועה בעשור האחרון. לא מדובר רק במחסום מחשבתי אידיאולוגי של ראשי התנועה (שהוא ניכר הרבה יותר ממה שסנגוריו של החמאס מוכנים להודות). כל אדם בארגון שיציע, יתמוך, או יקבל תוואי כזה אינו מסתכן בצרחות במרכז הליכוד- הוא מסתכן ברצח בתואנה של שיתוף פעולה, לא רק הוא אלא גם מקורביו ובני משפחתו.

מעבר לכך, במישור הפרקטי, כל עוד קיימת לחמאס אפשרות ממשית לפגוע בישראלים, וכל עוד הוא חש מוגן מחיסול קיומו בידי ישראל על ידי הקהילה הבינלאומית, הברירה של המשך "התנגדות", גם במחיר סבל אדיר לתושבי עזה, תמיד תיראה נוחה יותר מאשר פירוק מנשק וויתור בפועל על ה"התנגדות".

אידאולוגית ההתנגדות: מכשול לכל הבנה

אידאולוגית ההתנגדות: מכשול לכל הבנה

סנונית המבשרת על שינוי אפשרי בעמדת חמאס ניתן לראות דווקא בתנאים המופרזים שהעמיד להפסקת אש. תמורת פתיחת עזה לסחורות, נמל ושדה תעופה בפיקוח האו"ם, פתיחה מחדש של אזור התעשייה בארז,  שחרור עצירי "שובו אחים", והקלות בכניסת פלסטינאים (כולל מעזה) למסגד אל-אקצה, הוא הביע נכונות להודנה של עשר שנים מול ישראל. ניתן בהחלט להתייחס ל"דרישותיו" כחוצפה בהתגלמותה של מי שפתח במלחמה והובס בה. ברור גם שההצעה, כפי שהיא, לא יכולה להיות מקובלת על ישראל (בפרט חוסר הסכמה לפירוז, ההגבלה בזמן, שחרור העצירים ,זהות הגוף המפקח על המעברים וכניסת עזתים לירושלים). אבל זוהי עדיין התקדמות משמעותית לעומת תנאי העבר שדרשו נסיגה ישראלית לקווי 67 כתנאי להפסקת אש. הדבר מעיד על מצוקה ואם ישראל תנצל אותה באסרטיביות אך לא בצורה מוגזמת (קרי, לא לנסות להפיל את החמאס) יש סיכוי לעסקת פירוז מול חופש כלכלי.

הסכם כזה יהיה מצוין לישראל ולפלסטינאים (כולל גורמים בחמאס) מכמה בחינות. ראשית, אם הפירוז אכן יהיה יעיל הוא יפיג חלק גדול מהחששות של אלו המטילים ספק בייתכנותו של הסכם כולל עם הפלסטינאים. טענת הספקנים (ואני ספקן גאה) שלא קיבלו התייחסות רצינית ממחנה השלום עד כה, הוא שבכל שטח שישראל פינתה והשאירה את הפירוז בו לגורמים בינלאומיים, התבררו הגורמים הבינלאומיים כלא יוצלחים עד לא אמינים במניעת זליגת אמצעי לחימה ופעולות טרור בפועל (כן, הדבר נכון גם לגבול סיני ורמת הגולן). זו הזדמנות לעשות תיקון ולהקים מנגנון יעיל שבו יהיה מותנה ההסדר הכלכלי. ומה אם הפירוז לא יעבוד? פחות טוב אבל גם טוב. חזרנו לעימות מול חמאס מנקודת פתיחה עדיפה וקיבלנו משנה תוקף לתביעות ביטחוניות בבקעת הירדן.

חופש תנועה בים ובאוויר תמורת פירוז: סירות דיג בנמל עזה

חופש תנועה בים ובאוויר תמורת פירוז: סירות דיג בנמל עזה

ההסדר הכלכלי מהווה אולי הישג לחמאס אך גם לישראל- כל עוד הוא מותנה באי-לוחמה ובפירוז. הרי הטענה העיקרית נגד ישראל בהקשר של עזה היה שישראל נותרה "כוח כובש" מכיוון שהותירה בידיה שליטה בכניסת חומרים לתוך ומחוץ עזה. האשמה כמובן מגוחכת- ישראל מעולם לא שלטה על מעבר רפיח, הכניסה לתחומי ישראל הוא עניינה הריבוני הבלעדי, וסגר ימי ואווירי היא זכות מוכרת של כל אומה הנמצאת במצב לחימה עם ישות עוינת. אבל הטענה תהפוך לעוד יותר מגוחכת לו תכריז ישראל גלויות שמעבר רפיח הוא עניינה הבלעדי של מצריים ולו תאפשר כניסת חומרים לעזה בים ובאוויר תחת פיקוח אפקטיבי.

מרגע שדבר זה ייעשה, ומרגע ששיתוף הפעולה הכלכלי של ישראל יוגדר כמותנה במילוי תנאי ההסכם מצד החמאס, תוכל ישראל להפעיל מנופים כלכליים רבי עוצמה במקרה שתתחדש האש. למשל, אספקת חשמל ומים. למעשה, תוכל גם להטיל מחדש את הסגר, להרוס את הנמל ושדה התעופה היקר שנבנו וכל זאת כשהיא פועלת מנקודת פתיחה של מדינה עצמאית מול ישות שאינה מוגדרת כ"תחת כיבוש"- בדיוק כפי שעשתה מול לבנון ב-2006. ראוי, בהקשר הזה, שישראל תחתור להכרה רשמית מצד ארה"ב ומדינות ידידותיות במערב המכירות רשמית בעזה כחבל ארץ שאינו נתון לסמכותה או אחריותה.

אחריות בלעדית של מצרים - מעבר רפיח

אחריות בלעדית של מצרים – מעבר רפיח

למה זה טוב לרשות הפלסטינית? כי אם החמאס מוותר, במפורש או במשתמע, על ה"התנגדות" אז הוא חדל בפועל להוות יריב אידיאולוגי לרשות. יתרה מכך, הוא מתבזה בכך שהוביל לשרשרת עימותים ולסכסוך פנימי על… כלום.  ייתכן שהדבר יוביל לממשלת אחדות אפקטיבית וייתכן שלא- אין זה עניינה של ישראל כל עוד שאין לחמאס יכולת לקיים מדיניות חוץ וביטחון עצמאית.

למה זה טוב לפלסטינים? מעבר לשיפור המצב הכלכלי בעזה עצמה, הדרך היחידה שבה יסכים הציבור הישראלי להקרבה שדורשת הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית היא אם יאמין שמדינה זו לא תוכל לסכן את ביטחונם, ושאם תסכן, תוכל ישראל להתמודד עם הסכנה. כל עוד עזה משלחת רקטות בישראל הציבור הישראלי אינו מאמין בכך.

אז למה בכל זאת זה טוב גם לחמאס? או חלקים בו? אז זהו, שזה לא טוב בצורה אבסולוטית- אבל זה עשוי להיות טוב לחלקים הפרגמטים יותר בארגון החוששים מהזרוע הצבאית וגם יש לזכור כי "טוב" הוא מונח יחסי. אם הברירה שתועמד מול חמאס היא לחץ בלתי פוסק וכליה ייתכן וייאלץ לוותר. אם בנוסף ימשיכו כיפת ברזל והעדר נפגעים בקרב צה"ל ליצור בחמאס תחושת אימפוטנציה- הסיכוי יגבר. אם אחד משני תנאים אלו לא ייענה- אז לא, החמאס לא יוותר.

מעוררת בחמאס תחושת אימפוטנציה: כיפת ברזל

מעוררת בחמאס תחושת אימפוטנציה: כיפת ברזל

אז מה בכל זאת עשוי לדון אותנו להפסקת אש מבוססת סטטוס קוו ולעוד סיבוב מול עזה תוך שנתיים-שלוש?

בעיקר גורמים "דורשי טוב" בקהילה הבינלאומית המקבלים הד קלוש גם בחלקים מהציבור הישראלי. בהינתן שיטות הפעולה של חמאס ישראל לא יכולה להדק עליו את הצבת מבלי לפגוע, כלכלית או צבאית, גם באזרחי עזה. כל פגיעה באזרחי עזה, דוגמת הרג ארבעת הילדים אתמול, מביאה להיווצרות לחץ בינלאומי על ישראל להסכים להפסקת אש מיידית. חלק מהלחץ הזה הוא תלוי אינטרסטים- שטר אתנן לאוטוקרטים ערבים, חשש מתסיסת רחוב שתפיל את אותם מנהיגים, מניעת מהומות אלימות של מהגרים מוסלמים באירופה וכו'.

מה שמאפיין סבב זה של לחימה הוא שהגורמים האינטרסנטים העומדים מאחורי התערבות בינלאומית חלשים יותר מאשר בעבר. האוטוקרטים המקומיים רוצים בהיחלשות חמאס, הרחוב הערבי פחות מתרגש מפעולות ישראל נגד חמאס מאשר בעבר ובכלל, המזרח התיכון גועש ורועש מסיבות שאינן קשורות לישראל.

אשמים בשימור מצב הקיים: "שוחרי הטוב" בקהילה הבינלאומית

אשמים בשימור מצב הקיים: "שוחרי הטוב" בקהילה הבינלאומית

נשאר, אם כן, הדחף המוסרי למנוע הרג וסבל המתועל על ידי מגוון ארגוני זכויות אדם בדפוס פעולה פבלובי. אותם דורשי טוב, הרוצים רק בסיום שפיכות הדמים משני הצדדים, הינם למעשה האחראים העיקריים לכך שמספר ההרוגים ממשיך להיערם מסיבוב לסיבוב.

מי שרוצה בפתרון שתי מדינות, מי שאינו רוצה בהימשכות סבב אחר סבב של מעגל הדמים, חייב לחתור לפירוז הרצועה מטילים. מי שמעוניין באמת בטובתם של תושבי עזה חייב לשלוח מסר ברור לחמאס- ששלטונו, חיי הנהגתו, וכן, גם איכות חיי האזרחים הנתונים לשליטתו יקבלו סיוע ומטריית הגנה בינלאומית רק בתנאי שתפורז רצועת עזה מטילים.

יונתן בוקסמן הוא תלמיד תואר שלישי בביולוגיה של תאי גזע

למנוע את הסבב הבא: מאמר אורח מאת לירן אופק

מבצע צוק איתן מעלה שאלות מטרידות אודות המצב האסטרטגי, הצבאי והמדיני של ישראל. לירן אופק, עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, טוען שישראל הפכה, שלא בטובתה, לקבלן ביצוע של גורמים זרים המעוניינים לפגוע בחמאס. קריסת ערוצי התיווך בין הצדדים, עקב שינויים גיאופוליטיים באזור, הופכים את המבצע הנוכחי, והבאים אחריו, לתסבוכת שקשה להיחלץ ממנה. כדי לצאת מהמצב, אולי כדאי "לחשוב מחוץ לקופסה" ולשקול מתווה חדש? 

518902pic_C

מבצע "צוק איתן" מעלה מטבע הדברים שאלות אודות הדרך בה יש לסיים את המבצע. שאלות אלו, כדוגמת סוגיית התמרון הקרקעי, מצביעות על החשש מפגיעה בחיילי צה"ל לצד חשש מהסתבכות שתגרום לפגיעה בלתי-מידתית בחפים מפשע. יהיו הצעדים אשר יהיו, ממשלת ישראל היא שתחליט באיזה אמצעים להשתמש, כיצד להפעילם ובאיזה מינון. אולם מעבר לסיום מוצלח של המבצע הנוכחי, חשוב להבין כיצד ניתן למנוע הישנותו של סבב נוסף בעתיד, והצעד הראשון לכך הוא להבין כיצד עזה מאתגרת את החשיבה הישראלית.

 

המורכבות של עזה

מדינת ישראל מפעילה מדיניות הרתעה מול הנהגת החמאס ברצועה, זרועה הצבאית והארגונים הסוררים הנוספים. הרתעה נשענת על העיקרון לפיו הנזק שסופג היריב עשוי לייצר בקרבו השפעות מרסנות, שימנעו ממנו להפגין את יכולותיו בעתיד. הירידה המשמעותית במספר שיגורי הרקטות משטח הרצועה לאחר "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008-ינואר 2009) ו"עמוד ענן" (נובמבר 2012)[1] מוכיחים עיקרון זה. אולם הרתעה – שקולה ומדודה ככל שתהיה – היא בגדר מדיניות של ברירת מחדל. חמור מכך, מדיניות זו אף נשענת על מספר הנחות הסותרות זו את זו, ששילובם דן את ישראל לסבבי עימות נוספים.

המדיניות הישראלית מול עזה כיום דומה במידה מסוימת למדיניות צה"ל עד להסכם השלום עם מצרים (1979). היינו, יצירת הרתעה ממושכת, שתגרום למדינות ערב לזנוח את הסכסוך עם ישראל, באמצעות סבבי לחימה קצרים, המסבים נזק רב ביותר למרכזי הכובד של היריב בשטחו. אכן, סבבי הלחימה מול עזה הם קצרים יחסית והם מסבים נזק רב לגופי הטרור. יחד עם זאת, לא מושגת הכרעה בשטח היריב. ישנן סיבות רבות וברורות להימנעות ממהלך קרקעי ברצועה, אבל המשמעות היא שחלק מן היכולות נותרות, ומאפשרות לארגונים הסוררים להשתקם ולבנות עצמם מחדש.

3729425154

מעבר לחוסר הרצון לקיים מבצע קרקעי ברצועה, יש להבין כיצד היחלשות הנהגת חמאס חוץ תורמת גם היא לקיומם של סבבים עתידיים. מידת ההשפעה של הנהגת החוץ על עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, פחותה מאוד. הירידה בהשפעתה נגרמה בתחילה כתוצאה מהחלטת הנהגת החוץ לצאת נגד מלחמת האזרחים בסוריה, שהובילה להפסקת הסיוע האיראני לתקופה מסוימת, ולאחר מכן, הלחימה בסיני של המשטר בראשות הגנרל א-סיסי נגד תשתיות הטרור הפלסטיני. חשוב להבין, הנהגת החמאס איבדה תוך שנתיים עורף לוגיסטי ומרכז אידיאולוגי, ולנוכח זאת אין לה יכולת מספקת להורות לזרוע הצבאית להפסיק את הלחימה. מנגד, גם למצריים – מתווכת בעבר – אין שום רצון לקחת תפקיד זה משום הלחימה אותה היא מנהלת נגד החמאס ותנועת האחים המוסלמים[2]. כיום, אין בנמצא מתווך פוטנציאלי אפשרי שיוכל להעביר מסרים ליצירת הפסקת אש.

תקשורת בין צדדים לוחמים היא גורם חשוב המסייע הן בהיווצרות הבנות להפסקת אש והן ביצירת מנגנוני ריסון פנימיים אצל כל אחד מהצדדים, המונעים גלישה לסבב אלימות נוסף. חוסר התקשורת הקיים כיום תואם במידה מסוימת לתקופת ההמתנה ערב מלחמת "ששת הימים": ההסלמה המצרית, שמקורה בלחץ הערבי שהופעל על נאצר, נבעה במידה רבה לנוכח העובדה שישראל לא העבירה למצריים בכל אותה תקופה מסר תקיף באמצעות תיווך בינלאומי. חוסר התקשורת בין הצדדים הוא שתרם להסלמה שהסתיימה במלחמה. הירי של חמאס בתגובה לרצח הנער ממחנה הפליטים שועפט הוביל למשוואת הסלמה מבלי שישראל העבירה מסרים תקיפים להפסקת ההסלמה באמצעות תיווך אפקטיבי, משום שתיווך כזה אינו קיים.

תיווך לא קיים: נשיא מצרים עבד א-פתאח סיסי

תיווך לא קיים: נשיא מצרים עבד א-פתאח סיסי

גורם נוסף שחשוב לשים אליו לב הוא הרשות הפלסטינית. הרשות מקיימת מעין מדיניות הכלה מול החמאס בפרט, ורצועת עזה בכלל. הרשות מעוניינת בחמאס מוחלש ומוכה, שלנוכח מצבו מסכים לקבל על עצמו קו מדיני, הרואה בטרור פגיעה באינטרס הפלסטיני. משום כך, ניתן היה לראות בהסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס, שנחתם ב-23.04.2014 הוכחה לבידודו וחולשתו הרבה של חמאס ברצועה ובאזור כולו. בעוד מנגנוני הביטחון של הרשות מנהלים מדיניות סיכול נגד גורמי טרור בגדה, ולראייה התיאום עם צה"ל בעקבות חטיפתם ורציחתם של גיל-עד, נפתלי ואייל, אין להם נוכחות בעזה. על-כן, המדיניות היחידה שנשארת לרשות היא בדמות הקפאת משכורות, הנחשבת לאחד הגורמים שהוביל לסבב הנוכחי.

לאור הכתוב נראה שהמדיניות הישראלית נמצאת בעמדת חולשה: ישראל, על-אף היותה הכוח הצבאי החזק באזור, לא יכולה להשפיע על המוטיבציה של מי מגורמי הטרור ברצועה ושל מי מהגורמים באזור למנוע הסלמה למאבק. כל אירוע פנימי – בין חמאס לרשות, בין הנהגת החמאס לזרוע הצבאית, בין החמאס לארגונים סוררים אחרים ברצועה, או בין חמאס למצריים – מכיל בתוכו פוטנציאל להסלמה מול ישראל, כאשר הנהגת הרשות בגדה ומצריים מעוניינות בנזק שייגרם לגורמי הטרור ברצועה, ולכן לא מעוניינות בתיווך להפסקת אש וגם לא יכולות לעשות כן, ואילו מדינת ישראל נמנעת מהכרעה קרקעית מסיבות ברורות. במצב זה ישראל הופכת ל"קבלן הביצוע" כאשר המתחים הפנימיים יוצאים משליטה, אך היכולת שלה לייצר הרתעה אפקטיבית לאורך זמן מוטלת בספק.

 

הבנות ביטחוניות וחידוש תהליך מדיני

במבט ראשון, מצב בו ישראל משמשת "קבלן ביצוע" הוא נוח לאור העליונות המוחלטת של מדינת ישראל וכוחות הביטחון מול רצועת עזה. בפועל זהו מצב בעייתי בעל השלכות אסטרטגיות, כלכליות ובינלאומיות על ישראל, ועל-כן הדרך היחידה לצאת ממנו הוא בקידום שני מהלכים הקשורים זה בזה ותורמים זה לזה.

הסתכלות על הזירה האזורית מצביעה על שותפות אינטרסים בין ישראל למדינות ערביות בשני מעגלים: בראשון מצריים, ירדן והרשות הפלסטינית, ובשני סעודיה, מדינות המפרץ והחבל הכורדי בצפון עיראק. שותפות זאת נובעת משילוב הגורמים הבאים: א. האיום הנשקף מדאע"ש וקבוצות ג'יהאד עולמי נוספות הפועלות בעיראק, בסוריה ובסיני; ב. היחלשות היציבות המדינתית במזרח התיכון עד כדי תהליכי התפוררותן של סוריה ועיראק; ג. התחזקות ההשפעה האיראנית בכל המרחב מאיראן ועד הים התיכון; ד. השאיפה האיראנית ליכולת גרעינית צבאית. לכל אלו יש להוסיף את תחושת "היעלמותה" של ארצות-הברית מן המזרח התיכון.

שיתוף פעולה נגד אויב משותף: לוחמי דאע"ש

שיתוף פעולה נגד אויב משותף: לוחמי דאע"ש

גורמים אלו מייצרים הזדמנויות בהעמקת הקשרים הביטחוניים והכלכליים בין ישראל לבין מדינות נוספות, שכולן מוצאות עצמן עומדות למול השינויים הגיאו-פוליטיים באזור. במקביל על מדינת ישראל לקדם תהליך מדיני אמין עם הרשות הפלסטינית, וסביר שהדבר יעלה כתנאי מצד כל מדינות ערב במידה וישראל תציע להן להעמיק את קשריהן עמה.

חשוב להבין, משא-ומתן אמין הנעשה בתום לב חייב לשים על השולחן את סוגיות הליבה, ובייחוד את שאלת הגבולות ושאלת ירושלים, ואפילו להתחיל מהן. משא-ומתן זה חייב, בניגוד לגישה שאפיינה את הסבב בשנת 2000 (קמפ-דויד) וב-2008 (אנאפוליס), להיעשות על-פי העיקרון לפיו "מה שמוסכם – מיושם". יישום הבנות שתתקבלנה במשא-ומתן תאפשר לישראל ולרשות לבנות אמון ביניהן, וכתוצאה מכך תאפשר למדינות ערביות לסייע בקידום התהליך. אולם מעבר לכל, משא-ומתן אמין מאפשר לישראל לייצר אמצעי לחץ לא-צבאי על גופי הטרור בעזה – לחץ שמגובה על-ידי מדינות ערביות. במקרה כזה ישראל, כמו גם ירדן, מצריים והרשות יכולות להודיע באופן פומבי כי הן מנהלות משא-ומתן, אך כל אחת מהן שומרת לעצמה את זכות התגובה כנגד גורמים מפריעים. מצב זה מעביר את האחריות לנשיאה בתוצאות לידי ארגוני הטרור, ועשוי להגביר את המוטיבציה של מצריים, מדינות ערביות נוספות ושל הרשות לייצר ערוצי תקשורת להעברת מסרים תקיפים כנגד גופי הטרור. מעניין אז יהיה לראות מה תהיה תגובת החמאס, ותגובת ארגונים סוררים אחרים, אם היוודע שפעילותם מכשילה במכוון את האינטרס הפלסטיני, שיהיה מגובה על-ידי מדינות האזור. אם לשפוט על-פי דבריו של הנשיא הפלסטיני נגד השימוש בחטיפות, אפשר שקידום שותפויות יחד עם משא-ומתן אמין ייצר לחץ רב יותר על המוטיבציה של ארגוני הטרור להפעיל כוח צבאי.

שיתוף פעולה ישיר: הכותב, לירן אופק, עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

שיתוף פעולה ישיר: הכותב, לירן אופק, עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

לחץ זה עשוי להיות אפקטיבי משתי סיבות: א. הוא יוכיח לתושבי האזור שישנה אלטרנטיבת פעולה לא-צבאית, שונה מזו שקיימת היום; ב. הוא יתרום לחידוש ערוצי התקשורת להעברת מסרים תקיפים לגורמי הטרור. יתרון נוסף הוא בכך שמצב זה מאפשר לישראל מרווח תמרון מדיני וצבאי רחבים יותר, תוך שישראל נהנית ממנגנוני ריסון והכלה ושומרת לעצמה את זכות התגובה במידת הצורך.

בסופו של דבר כל החלטה להעמיק את השותפויות בין ישראל למדינות ערב תלוי בקידום המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני. בין שנסכים לזה ובין אם לאו, זאת המציאות ומדינות משתמשות בתנאי זה גם כדי להעמיד את ישראל בפינה. אולם בסופו של יום החלטה על קידום התהליך המדיני תלויה אך ורק בהחלטת ממשלה, ובהסכמה פוליטית לחידוש התהליך. אך אם לשפוט על-פי הרכב הממשלה והצהרות חברי הקואליציה, הסבירות להיתכנות פוליטית לקידום תהליך מדיני קלושה ביותר. חמור מכך, לעיתים נדמה כי משא-ומתן למצב של "שתי מדינות לשני עמים" נתפש כאיום על חלק מן המפלגות. ואולם אין זה משנה.

חשוב לשים את הכתובת על הקיר ולומר בקול ברור: הפחתת הסבירות להישנותם של סבבי עימות נוספים תיעשה רק באמצעות משא-ומתן מדיני אמין על סוגיות הליבה. כיום, בעת מבצע "צוק איתן" צריך לא רק לחשוב איך לסיים את הסבב הנוכחי, אלא כיצד להפחית את הסבירות לסבבים הבאים, ולשם כך יש לבחון כיצד ניתן לשלב את המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני בתהליך לחיזוק היציבות האזורית ולהופכו לאמצעי לחץ לא-צבאי על ארגוני הטרור. זהו אתגר קשה שעלול מחיר בשיח הציבורי, בתמיכה המפלגתית ובמערכת הפוליטית, אבל הוא נדרש כדי שלא ניכנס שוב לעימותים נוספים בעתיד.

 

[1] כהן, ג. "הסיפור שאינו נגמר: מהקסאם הראשון על שדרות ועד היום", הארץ, 12.07.2014.

מתוך: http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2373486

[2] רביד, ב. "מבצע "צוק איתן": דרוש מתווך", הארץ, 10.07.2014.

מתוך: http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2372352

%d בלוגרים אהבו את זה: