ארכיון הבלוג
גנבו לי את המדינה – רומניה בין מהפכה, הנגאובר ונוכל ישראלי
במאמר האחרון, סיפרתי לכם על סימטאותיה האפלות של ישראל דרך עיניהם של פועלים רומנים. במאמר הזה, נדבר על על התהפוכות הסוערות והמתסכלות שעברו על רומניה מאז המהפכה הגדולה של 1989 דרך העיניים של המדריכים שלנו – ולא רק הם. מהמקלעים של המשטרה החשאית והוצאתו להורג של רודן, לעסקאות אפלות בחדרים אחוריים וישראלי אחד מוזר שניסה להימלט מהכלא בארץ הקודש לארמון הנשיאות הרומני.
הוא האמין שיקבלו אותו בתרועות. באמת ובתמים חשב שאוהבים אותו – גם לאחר שנפלה חומת ברלין; גם לאחר שמשטרים קומוניסטיים התמוטטו אחד אחרי השני ברחבי מזרח אירופה, וברית המועצות עמדה על פי בלימה. אפילו אז האמין שהוא נערץ על העם.
בבוקר ה-22 בדצמבר, 1989, עמד הרודן הרומני, ניקולאה צ'אושסקו, על מרפסת הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ונשא נאום לתושבי בוקרשט. ברקע, רומניה בערה. מהומות שהתחילו בקהילה ההונגרית שבעיר טימישווארה עקב מעצרו של כומר מתנגד משטר התפשטו, בניגוד לכל התחזיות, למדינה כולה. מי היה יכול לדעת שהפגנות מקומיות של מיעוט לא אהוב (בלשון המעטה), יוכלו לעורר את כל העם הרומני למהפכה? גם צ'אושסקו לא האמין. בנאומו ממרפסת הועד המרכזי גינה את "החוליגנים", ובו בזמן הבטיח לחלק עוד כסף לעם. לאט לאט, החלו שריקות וקולות מוזרים להישמע בשולי הקהל. צ'אושסקו לא הבין מה קורה לו. "צֶ'ה?" (מה?) הוא שאל במבוכה. גם אשתו אלנה, שהחלה לצעוק על הקהל, לא הטיבה את המצב. שר ההגנה, גנרל מילאה, סירב לפקודותיו של צ'אושסקו לפתוח באש חיה על המפגינים, והתאבד במסדרון ארמון הנשיאות. התאבדות זו העבירה את הצבא הרומני באופן סופי לצד המהפכה, וחרצה את גורלם של לוחמי המשטרה החשאית (הסקוריטטה), האחרונים שנותרו נאמנים לצ'אושסקו. כעבור זמן קצר נתפס הדיקטטור כאשר ניסה להימלט, ונורה ביחד עם אשתו לאחר משפט שדה חפוז.
אירועי המהפכה הרומנית, שבה נהרגו יותר מאלף אזרחים לפי האומדן, שנויים עדיין במחלוקת קשה. רבים סבורים כי המהפכה העממית לכאורה היתה רק תפאורה להפיכה שנרקמה במחשכים, במסדרונות הסקוריטטה. לפי התיאוריה הזאת, גנרל מהמשטרה החשאית, שחלם זה זמן רב לסלק את צ'אושסקו מהשלטון, ציווה לירות על ההמון בבורקשט על מנת להצית מרד כללי. בכל מקרה- מעטים ציפו שהמשטר הקומוניסטי יתמוטט לחלוטין, כפי שאכן קרה.
2012, יותר מעשרים שנה לאחר המהפכה, ואני נוסע בין ההרים הירוקים של רומניה בטיול משפחתי, בהדרכתו של הנהג נלו אנדרייקאן. נלו, לשעבר פועל רומני בישראל, דובר עברית שוטפת. על עלילותיו של נלו וחברו המדריך, סמיון, בסימטאות האפלות של בני ברק, קראתם כבר בפוסט הקודם. אבל השניים לא דיברו איתנו רק על ישראל, אלא לא פחות גם על רומניה. "תדעו לכם," אמר לנו נלו, "שרבים מתגעגעים כאן למשטר הקומוניסטי." בתקופת צ'אושסקו, הוא הוסיף, המצב הכלכלי היה טוב בהרבה. היה אוכל לכולם, היתה עבודה, המדינה הקימה תעשייה כבדה, פיתחה את התשתיות ודאגה לחינוך ובריאות. צ'אושסקו לא היה מושחת, אלא פטריוט שדאג לרומניה אף כי דיכא את העם ביד קשה. נכון- החיים היו קשים. לא היה חופש- חברים הלשינו על חברים, וקרובי משפחה על קרובי משפחה. טוב שהמהפכה הביאה חירות לעם. אבל השליטים של רומניה לאחר מכן, אומר לנו נלו, לא השכילו לשמור על הישגיו של צ'אושסקו- המפעלים נסגרו, המכרות ננעלו והכל עומד ומחליד. לא פעם ולא פעמיים חלפנו ליד חורבות מפויחות, ונלו אמר בערגה ש"זה היה מפעל בתקופת צ'אושסקו." ורמת החיים? הולכת ויורדת. מיום ליום נעשה יותר גרוע.
ובכל זאת, יש לנלו מילים חמות להגיד על יורשיו של צ'אושסקו מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, עסקנים קומוניסטים שהשכילו להתנער מהמפלגה בזמן ולרכב על גל המהפכה. הוא דוחה את ההאשמות הרווחות במערב, כאילו גנבו אלו את משאבי המדינה ועשו בהם כשלהם. "הם היו הכי טובים," הוא אומר. האשמים האמיתיים במצב הגרוע של רומניה הם ה"דמוקרטים" כביכול, אותם ליברלים אנטי-קומוניסטים שעלו לשלטון לאחר מכן, ובראשם הנשיא היוצא טרייאן בססקו. "הגנבים," הוא קורא להם בתיעוב. בססקו, לדבריו, מכר מספנות שלמות עמוסות בכלי שיט ושלשל את הכספים לכיסו.
אבל למדריך השני שלנו, סמיון, גם הוא פועל לשעבר בישראל ששעשע אותנו בסיפורי מכות ועלילות גבורה מבני ברק, היו דברים מאד שונים להגיד. למעשה, הוא עצמו קורבן של שלטון צ'אושסקו. אביו נעצר על "פשעים פוליטיים" שהיה בן חמש, והוא נאלץ לפרנס את המשפחה בעבודות חקלאיות וחליבת פרות. מגיל צעיר למד לעבוד קשה, ולתעב את השלטון הקומוניסטי שפגע במשפחתו. הוא תומך במהפכה במאה אחוז ובלב שלם גם היום. הליברלים לא גנבו כלום- הוא מדגיש. אלו רק הקומוניסטים לשעבר, אלו שנלו מעריץ, שהרסו את המדינה לאחר נפילת צ'אושסקו. הנשיא שעלה לאחר המהפכה, עסקן קומוניסט לשעבר בשם יון איליאסקו, מכר לדבריו את כל הנפט של רומניה במחירי מבצע לחברה אוסטרית. ועכשיו הרומנים, שגרים במדינה עשירה בנפט, צריכים לשלם הון עבור הדלק שלהם.
בקיצור- רומניה מפולגת פוליטית לא פחות מישראל. כל צד מאשים את השני בגניבת נכסי המדינה, וברור שבשלב מסויים הפכה רומניה לקלפטוקרטיה- שלטון של גנבים. כשטיילנו שם, ראינו בכל מקום שלטים המזהירים אנשים מפני קבלת שוחד בחירות, סימן מובהק לכך שהתופעה נפוצה ומקובלת- אולי יותר מדי.
לתוהו ובוהו הזה נכנס ישראלי מוזר אחד בשם נתי מאיר, נוכל מורשע שהצליח בדרך לא דרך להיבחר לפרלמנט הרומני במסגרת תנועת הימין הקיצוני "רומניה הגדולה". מהעיתונות עלה שכאשר נסע לרומניה לטקס ההשבעה שלו, היה על סף כניסה לכלא בארץ הקודש. בראיון לעיתון ישראלי, התפאר הברנש הזה כי הוא מעוניין להיבחר לועדת החוץ כדי "לנסוע לחו"ל על חשבון העם הרומני", וגם לועדת ההפרטה- אתם יכולים לדמיין מדוע. בנימה אישית אוסיף שמאיר איים לתבוע אותי דיבה כאשר כתבתי על מעלליו בפורום אינטרנטי, ואף אמר ש"אני יעשה קופה יפה על הגב שלך" (כך במקור).
כביכול, לא היה בכך כל דבר חריג. חבר רומני אמר לי שמעלליו של מאיר אינם מעוררים אנטישמיות ברומניה, משום שהוא "רחוק מלהיות הגנב היחיד בפרלמנט". בתוהו ובוהו ששרר ברומניה בשנות התשעים, מסתבר, כל ממזר היה יכול להיות מלך, וגם טיפוס שמקומו בדרך כלל בשולי בתי הכלא היה יכול להיבחר לפרלמנט. מאיר נודע במיוחד במהומות שעורר, כאשר הציע חוק שישחרר באופן המוני אסירים שעשו "עברות קלות" מבתי הכלא- מהלך שגרם למהומות אסירים נרחבות ברומניה. מסתבר שבהיבריס שלא יאמן, הנוכל הקטן הזה רצה להיבחר לנשיאות המדינה. סופר לנו שבתוכנית טלוויזיה שאליה התראיין, ביקשו ממנו לשיר את ההמנון הרומני והוא לא ידע לעשות זאת. גרוע מכך – הוא הזמין ג'ינגל בחירות מזמר צועני נודע שדרש 150,000 יורו. מאיר, כמובן, התקשה בתשלום – והסתבך, בלשון המעטה. הוא גם ישב בכלא ברומניה, לאחר שנתגלה שרימה פועלים רומנים אותם שלח לעבודה בישראל. עכשיו, כך נאמר לנו, הוא צולם בבית חולים כלשהו, מרושש ושכוח מלב.
כנראה שגם אם אתה גנב צריך שכל ישר. למעשה- בעיקר אם אתה גנב.
להרביץ לפרה- על הפרדוקס הבסיסי של השמאל הרדיקלי
השמאל הרדיקלי מתהדר בביקורת אופנתית על מדינת הלאום, אולם בפועל- דורש ממנה יותר ויותר כספים ומשאבים.כיצד זה מסתדר ביחד? ומהו "פרדוקס הפרה"?

דאי גי'ן-הואה היא אישה שהשמאל העולמי אוהב לאהוב: פעילה סינית חסרת מורא, סוציאילסטית ופמיניסטית, שנאבקת כנגד עוולות השלטון בארצה. כמו פעילי דמוקרטיה אחרים, היא מבקרת את שרירות הלב של השלטון, הדיקטטורה והשחיתות, אולם בניגוד לפעילים ליברלים, הביקורת שלה מגיעה משמאל, ולא מימין. בנאומה האחרון בכנס השנתי של חוקרי אסיה בטורנטו, קנדה, התרפקה דאי על האידיאלים הקומוניסטיים הישנים של המהפכה הסינית, אם כי הוקיעה את הדיקטטורה הרצחנית שעשתה בהם שימוש. העולם, היא טענה, חייב למצוא אלטרנטיבה לקפיטליזם, לפיתוח הכלכלי ולפערים החברתיים, אלטרנטיבה שתשחרר את עצמה מסד הדיכוי של מדינת הלאום. אין זה חלום, היא הדגישה, אלא מציאות שהולכת ומתגשמת מתוך מאבקם של פעילי תנועת "לכבוש את וול סטריט" ברחבי העולם.
אלטרנטיבה לקפיטליזם? שחרור מסד הדיכוי של מדינת הלאום? חלום שהולך ומתגשם? עוגת השכבות הזאת נשמעת מפתה. אין דבר שאהוב יותר על אנשי השמאל המערבי בזמננו, מאשר קריאה לצדק חברתי, המתובלת בהתנגדות לקפיטליזם ולמדינת הלאום כאחד. ואכן, מדינת הלאום מצויירת לרוב כמקור כל רע בהגות הרדיקלית לסוגיה. מישל פוקו האשים אותה בהפעלת שדה כוח תעמולתי מתוחכם דרך מערכות החינוך, התקשורת והענישה, שכובל את היחידים בתוך רשת בלתי נראית של "עוצמה" (power). אריק הובסבאום הוקיע את ה"מסורות המומצאות" שהיא מפיצה כדי ליצור אחדות מדומה ואשלייה של "אומה", שאינה אלא יציר דמיון. גיאוגריו אגמבן הבליט בכתביו את מצוקתו של "האדם החשוף", שדבר אינו חוצץ בינו לבין אלימותה של מדינת הלאום. נועם חומסקי קושר בין המדינה לבין האימפריאליזם והקפיטליזם הדורסני. מדינת הלאום, הוא טוען, היא "המצאה אירופית חדשה, כל כך מלאכותית ובלתי טבעית עד שהיה אפשר לכפותה אך ורק באלימות קיצונית". אחרים חוזרים ואומרים שפשעיהם של ארגוני הטרור מתגמדים לנוכח קורבונתיה הרבים של מדינת הלאום.
המשך הרשומה