ארכיון הבלוג

מדוע ביטל הצבא היפני את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל?

 האם חייל חייב לציית לכל פקודה, תהא אשר תהא? צבאות שמצפים מחייליהם לרצוח ולאנוס בפקודה בשעת מלחמה, עלולים לגלות שבשעת מבחן, הלוטטנט עלול להורות לרצוח את הגנרל, והגנרל – את ראש הממשלה. לפעמים, צבא שמתיימר לכונן בתוכו משמעת עיוורת, עלול להשיג את ההיפך הגמור ולהפוך לבית גידול של כנופיות חמושות ומסוכסכות – בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים. מעשה שהיה כך היה.

"זכור תמיד כי החובה כבדה מהר, בעוד המוות קל כנוצה"

הצו הקיסרי לחיילים ומלחים יפנים, 1882

nini roku

חיילים מורדים בצבא היפני, 26 בפברואר 1936

בימים האחרונים, בעודי קורא על הצבא הקיסרי היפני, צדה את עיני פסקה מעניינת בספר ישן. מסתבר שב-1921 הקים הצבא ועדה ששקלה בין היתר לאפשר לחיילים להתלונן אם הממונים עליהם מנסים לאלצם לעבור על החוק. הימים היו ימי הסער שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר צבאות רבים התלבטו כיצד להשתנות ולהתאים את עצמם לעולם החדש. במיוחד, התחבטו קצינים בכל רחבי תבל כיצד להתכונן היטב למלחמה טוטלית, כמו מלחמת העולם הראשונה, כזו שתאלץ צבאות לשרוד במערכת התשה ממושכת שתמצוץ מהם וממדינותיהם את כל המשאבים הכלכליים. במסגרת זו, דנו קצינים יפנים כיצד לחזק את המוטיבציה של החיילים בכדי שהמורל שלהם יעמוד במלחמה ארוכה כל כך, למשל באמצעות שיפור של תנאי הלבוש, המזון והשכר וביטול של עונשים אכזריים במיוחד.

בדיונים, הוקצה מקום חשוב גם לנושא המשמעת. קצינים יפנים ששהו באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה, דיווחו כי צבאות כמו אלו של גרמניה ורוסיה שדרשו מחייליהם משמעת עיוורת, ללא הכרה וללא הבנה, והעניקו להם יחס אטום ואכזרי, התמוטטו בסופו של דבר מול לחץ המלחמה הטוטלית והפכו לבית גידול לאידיאולוגיות מהפכניות מסוכנות. לעומת זאת, הצבא הבריטי והצרפתי, שהצליחו להחדיר בחיילים שלהם מוטיבציה באמצעות חינוך, יצרו משמעת עמידה יותר שתרמה בסופו של דבר לנצחונם במלחמה. לאור זאת, ניסתה הועדה לבחון כיצד לחנך חיילים יפנים למשמעת "שתצא מהלב" במקום כזו הנכפית מבחוץ. אולם מכיוון שחששו מהתמוטטות מוחלטת של המשמעת עקב הרפורמות, קבעו בכל זאת, לאחר ויכוחים עזים, כי לחייל אסור להתלונן על פקודה שקיבל רק מפני שהיא נוגדת את חוק המדינה.

באותו הזמן, גיבשו חלק גדול מהצבאות בעולם מושג של פקודה בלתי חוקית בעליל, שהקורא הישראלי מכיר בוודאי מפרשת טבח כפר קאסם. הדוקטרינה הזאת, המבוססת במקורה על החוק הצבאי הבריטי של המאה ה-18, מניחה שחייל צריך לבצע גם פקודות לא חוקיות. זאת מכיוון שחוקיות היא לעיתים עניין עמום, מצבי חירום צבאיים מצריכים אמצעים חריגים, והמשמעת הצבאית לא תוכל להתקיים אם כפופים יתווכחו עם מפקדיהם על כל צעד ושעל. לאחר הביצוע, אם הפקודה אכן תתגלה ככזו שאינה חוקית, רשאי החייל להתלונן והמפקד ייענש. אולם במקרים נדירים ביותר, שבהם ברור וגלוי לכל חייל סביר שהפקודה אינה חוקית בעליל, חייב החייל לסרב לבצעה, אחרת הוא עלול לשאת באחריות פלילית ביחד עם מפקדיו. בכפר קאסם, למשל, קיבלו חיילים ישראלים פקודה לרצוח עשרות גברים, נשים וילדים תמימים שהפרו עוצר בלי לדעת עליו. השופט ד"ר בנימין הלוי פסק כי פקודה כזו כמוה כ"דגל שחור" האומר "אסור": לא אי חוקיות הברורה רק לחכמי משפט, אלא כזו "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת."  מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו אודות יסוד "העלילוּת", שהופך פקודה בלתי חוקית סתם לבלתי חוקית בעליל. היסוד הזה והוא בלבד שולל את הגנת הציות לפקודות ומטיל על חיילים אחריות פלילית גם אם פעלו על סמך הוראות של רשות מוסמכת. מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו ומתווכחים על מהות יסוד ה"עלילוּת", איך קובעים אותו, ומה בדיוק הוא מכיל. מוסכם על הכל כי מקרים ברורים של רצח אזרחים תמימים ללא כל צורך צבאי נכללים בתחום ה"עלילוּת", אולם בנוגע למקרים קשים פחות קיים תחום אפור ניכר, והתפתחו לפחות ארבע אסכולות פרשניות. מי שרוצה להעמיק מוזמן לעיין בכתביו של פרופ' זיו בורר, שמתמחה בסוגיה.

בנימין הלוי, נובמבר 1969

הגדיר בישראל את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל – השופט ד"ר בנימין הלוי

בשנים שבין מלחמות העולם אימצו רוב הצבאות המודרניים גירסה כזו או אחרת של דוקטרינת "הפקודה הבלתי חוקית בעליל". אפילו הצבא הנאצי לא ביטל אותה, וגרסה של הדוקטרינה, לא יאומן כי יסופר, שרדה אפילו בתקנון ס"ס. לימים, הרשיעו שופטים ישראלים את אדולף אייכמן בפשעים נגד העם היהודי ושללו את הגנת הציות לפקודות שהעלה, בין היתר בהסתמך על הסעיף הזה. למיטב ידיעתי, היו רק שני צבאות שביטלו לחלוטין את המושג: הצבא הצבא הקומוניסטי הסיני והצבא הקיסרי היפני. בטור הנוכחי, נתמקד בזה האחרון.

למיטב ידיעתי, המושג של "פקודה בלתי חוקית בעליל" נידון בפעם הראשונה בבית משפט צבאי יפני בשנת 1895. באותה שנה, השגריר היפני בסיאול, גנרל לשעבר, שכר כנופייה של הרפתקנים בכדי לרצוח את מלכת קוריאה, אותה ראה כמתנגדת של יפן. חיילים יפנים השתתפו במבצע ההתנקשות, בתפקיד פריפריאלי של שמירה (אף כי יש הטוענים שקצין ספציפי השתתף ברצח עצמו). החיילים, שעמדו למשפט בבית דין צבאי יפני, טענו להגנה מתוקף ציות לפקודות. בית הדין, בתגובה, הדגיש כי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל אינו פוטר חייל מאחריות פלילית למעשיו, אולם במקרה זה, החיילים לא ידעו שמפקדיהם התכוונו להתנקש במלכה, ומכיוון שכך לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה. לפיכך, זוכו החיילים בדין (בית משפט אזרחי זיכה גם את יתר הרוצחים בטענה תמוהה של חוסר ראיות).

אולם מאז 1895 זרמו הרבה מים בנהרות טוקיו וקיוטו, ופרשת רצח המלכה נשכחה מלב. בשנות העשרים, כאשר חלק מהמשפטנים של הצבא היפני חככו בדעתם האם לאמץ באופן רשמי את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל לתוך החוק החדש שחיברו, הם נתקלו במספר בעיות אידיאולוגיות ופרקטיות שגרמו להם לעצור ולשנות כיוון. ראשית כל, כוחו הפוליטי של הצבא נבע מכפיפותו הישירה לקיסר. ב"צו הקיסרי לחיילים ומלחים", המסמך המכונן של הכוחות המזוינים היפניים, נכתב כי ציות, משמעת ונאמנות הם המבדילים בין צבא לבין אספסוף חמוש, וכי כל פקודה של מפקד ממונה – כמוה כפקודה ישירה של הקיסר. מכיוון שהפילוסופיה הפוליטית של יפן המודרנית גרסה, לפחות מן השפה ולחוץ, שהקיסר אלוהי ופקודותיו קדושות, עצם המושג של "פקודה בלתי חוקית" סתר את הצו הקיסרי לחיילים ומלחים, כי הרי דבר המפקד הוא דבר הקיסר, וזה לא יכול להיות בלתי חוקי. אמנם בפועל, המערכת הפוליטית היפנית לא התנהלה כמערכת אבסולוטית, ודבר הקיסר לא היה באמת חוק בל יעבור, אולם הצבא לא רצה לחוקק תקנות שיסתרו באופן גלוי את הדוגמה הדתית-אידיאולוגית הזאת. בנוסף, הצבא חשש שההקלות שממילא התקין במשמעת הנוקשה בשנות העשרים, ביחד עם השפעתן של אידיאולוגיות מהפכניות, ימוטטו את עצם היסוד של המשמעת הצבאית. לפיכך, קבע הצבא היפני שחייל לא רק חייב לציית לכל פקודה, בין אם היא נוגדת את חוק המדינה ובין אם לא, אלא אפילו אסור לו להתלונן עליה.

Imperial Rescript to Soldiers and Sailors - Wikipedia

פקודה של מפקד שקולה לפקודה ישירה מהקיסר. חיילים יפנים מדלקמים את "הצו הקיסרי לחיילים ומלחים"

במהרה, אכלו היפנים את פירותיה הבאושים של הדוקטרינה הייחודית הזאת. היא התגלתה כהרסנית במיוחד, דווקא מפני שהצבא היפני, בפועל, היה מרדני ורחוק מאד ממשמעת עיוורת. באותה התקופה, גיבורי התרבות של קצינים יפנים רבים היו ה"שישי" (לוחמי החזון), סמוראים טרוריסטים משנות השישים של המאה ה-19, שדגלו באלימות ספונטנית, שהוצדקה כל עוד התבצעה מתוך מניע טהור לסייע לקיסר ולמדינה. לפיכך, כפי שהראיתי במאמר שכתבתי פעם, הצבא נטה להיות סלחני מאד להפרת משמעת מצד קצינים, כל עוד עשו את מה שעשו ממניע טהור, קרי – פטריוטי. בספטמבר 1923 התחוללה בטוקיו רעידת אדמה איומה, שהציתה בין היתר שריפות שאיכלו את רוב העיר וסביבתה. עשרות אלפים נהרגו, והמוני ויג'ילנטים יפנים טבחו במהגרים קוריאנים בטענת שווא שאלו האחרונים הרעילו בארות. עקב הכאוס, קיבלה המשטרה הצבאית הוראה לדכא ללא רחמים כל סימן קל להתקוממות של קומוניסטים, אנרכיסטים ויתר אויבים של המדינה והקיסר. יחידה אחת של שוטרים, בראשותו של סגן אמקאסו מסהיקו, עצרה פעיל אנרכיסטי ידוע, את חברתו לחיים ואחיינה בן השש, ורצחה באכזריות את כל השלושה בחנק וריצוץ ראשם על קיר פלדה. החוק היפני של אותה תקופה קבע כי בשל עצמאותו של הצבא, חיילים וקצינים יישפטו רק על ידי בתי דין צבאיים, אפילו אם הם חשודים בעבירות אזרחיות כמו רצח, ואלו נטו להיות מקלים יחסית אם המניע של העבריינים נחשב ל"פטריוטי". מסיבה זו, הרשיע בית הדין רק את אמאקסו, אולם זיכה את חייליו, כולל זה שרצח את הילד הקטן, מפני ש"רק צייתו לפקודות". הלקח היה ברור: חיילים יכולים לרצוח אפילו אזרחים יפנים, שלא לדבר על אזרחי אויב או נתיני האימפריה, אם יקבלו פקודה. בעוד שלקצינים סלחו על עבירות משמעת כל עוד אלו נתפסו כ"פטריוטיות", מחיילים ציפו לציית לכל פקודה, אפילו הנתעבת והפושעת ביותר.

Masahiko Amakasu - Wikipedia

הורה לרצוח שלושה אזרחים יפנים, ביניהם ילד קטן, ללא משפט – בעינויים קשים. סגן אמקאסו מסהיקו

ברגע שהדוקטרינה הזאת התבססה, מה הפלא שחיילים יפנים בשנות השלושים צייתו בלא היסוס לקצינים זוטרים מורדים, כאשר אלו הורו להם לרצוח גנרלים, שרים ואפילו את ראש הממשלה? בפברואר 1936, כ-1400 חיילים הלכו בלא היסוס אחרי מפקדיהם, שפתחו בהפיכה צבאית וציוו עליהם לרצוח את מנהיגי המדינה. הזוועה הזאת, שידועה כתקרית פברואר 1936 (והונצחה בסרט בשם ארבעה ימים של דם ושלג), זעזעה את הקיסרות כולה, הובילה את כל צמרת הצבא להתפטר ושינתה את המערכת הפוליטית של יפן לבלי היכר. ובכל זאת, למרות ששר הצבא הגדיר את ההפיכה כ"כתם בל יימחה על המורשת הקיסרית הקדושה", חיילים יפנים רבים עדיין לא הפנימו את המסר. בדו"ח שנכתב באוגוסט אותה שנה, מאת מפקד חטיבת מצויאמה, נכללו נתונים של סקר אצל אנשי מילואים. אלו נשאלו האם יצייתו לפקודה לרצוח את ראש הממשלה. תוצאות הסקר המדוייקות אינן נמצאות בידינו, אולם ידוע שכחצי מהנשאלים אמרו שאכן ירצחו את ראש הממשלה, אם הקצין הממונה עליהם יורה להם לעשות זאת. אולם כאשר המפקד שערך את הסקר ביקש מפקודיו לעבור להצבעה גלויה, רק מעטים מבין אומרי הלאו (כלומר אלו שאמרו שלא ירצחו את ראש הממשלה גם אם יקבלו פקודה) העזו להרים ידיים.

הסיפור מלמד אותנו שיעור חשוב בכל מה שנוגע למשמעת צבאית, ולמושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל". בסופו של דבר, זו נועדה לא רק להגן על אזרחים תמימים בשעת מלחמה, כדוגמת פרשת כפר קאסם בישראל, אלא גם לשמור על עצם קיומה של המשמעת הצבאית. כי אם חובה לציית לכל פקודה, הלוטננט עלול לצוות לרצוח את הקפטן, וזה, בתורו, רשאי לצפות לציות אפילו אם יצווה לירות ברמטכ"ל או בראש הממשלה. מה שנראה כמשמעת עיוורת, עשוי להפוך את הצבא לבית גידול של כנופיות חמושות, בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים של המאה העשרים.

      

אבודים בשלג – יפן שוקעת בבוץ הרוסי

ב-20 בפברואר, 1920, נקברה העיירה הרוסית ניקולייאבסק, יישוב קטן במזרח הרחוק על גדת הנהר אמוּר, בסופת בליזארד עזה. בתוך השלגים הכבדים ארבו חמושים עטויי פרוות, מסוכנים מזאבים, בפיקודו של הפרטיזן האנרכיסטי יאקוב טריפיאצין. אלא שבעיירה הוצב כוח יפני קטן, בפיקודם של רב סרן אישיקאווה וסגן הקונסול אישידה. מה עשו היפנים מול האנרכיסטים, ולמה הם היו בסיביר מלכתחילה? סיפור האימים של "פרשת ניקולאייבסק" משתלב בסיפורה של "ההתערבות הסיבירית", דשדושה הארוך והמתיש של הקיסרות היפנית בבוץ הרוסי שנמשך ארבע שנים תמימות – ארבע שנים יותר מדי. מה הוא "כשל מחצית ההר", ואיך תזהו את הנורות האדומות המתריעות בפני מלחמה הרת אסון? ינשוף אסטרטגי-צבאי על מלחמת שולל נשכחת עם אזהרות חשובות לעתיד.

Photo by Pixabay on Pexels.com

בפברואר 1920, היתה העיירה הרוסית ניקולייאבסק מקום גרוע מאד לבלות בו חופשה. מזג האוויר, כמה עשרות מעלות מתחת לאפס, היה הבעיה הקטנה ביותר של תושביו ושל הזרים שנאלצו להתארח בו. היישוב הרוסי הזה על גדת נהר אמוּר שבמזרח הרחוק הרוסי, כאלף קילומטרים מצפון לתחנת הרכבת הטראנס-סיבירית בעיר חָבָּרוֹבְסְק, היה נתון במתיחות שיא מאז התפרקות האימפריה הרוסית שלוש שנים קודם לכן. כשמונה מאות חיילים ואזרחים יפנים חיו בשכנות לחמישה עשר אלף רוסים, והמתח העצום ביניהם התחרה רק בפחד מאימת העולם הסובב. בחודש פברואר היתה ניקולאייבסק מנותקת מהעולם, הדרכים בינה לבין חברובסק שקועות בשלגים כבדים. ובתוך הסופות ארבו בני אדם עטויי פרווה וחמושים, מסוכנים יותר מזאבי הטרף הגרועים ביותר.

העיירה ניקולאייבסק אן-אמור כפי שנראתה ב-1920
העיירה ניקולאייבסק כפי שנראתה ב-1920

ממלכתו העתיקה של הצאר, כולל סיביר והמזרח הרחוק הרוסי, היתה נתונה כעת למלחמת אזרחים בין השלטון הבולשביקי האכזרי במוסקבה ל"צבא הלבן", קונפדרציה רופפת של יחידות צבאיות מלוכניות, כוחות סוציאל-דמוקרטים שהתנגדו לבולשביקים, חיילים צ'כים שנתקעו באזור ושבטי קוזאקים קשוחים מהערבות. בין לבין, שרצו בשטח שודדים חסרי רחמים שזוהו באופן רופף עם ה"אדומים" או עם "הלבנים", אולם בפועל דאגו בראש ובראשונה לענייניהם שלהם. מעבר לגבול המונגולי שוטט "הברון המטורף" רומן פון אוּנְגֶרְן-שְטֶרְנְבָּרְג, מאמין בבודהיזם אזוטרי שנשבע להקים תיאוקרטיה מונגולית-טיבטית בראשות יורשו של ג'ינגיס חאן, ובאותה הזדמנות "לירות בכל הקומוניסטים, היהודים ובני משפחותיהם." צימאון הדמים שלו התחרה בזה של מנהיג הפרטיזנים האנרכיסטי יאקוב טריאָפִּיצִין, שאנשיו הטילו אימה על האזור כולו.

יאקוב טריפיאצין (במרכז, לבוש בלבן) עם אנשיו
יאקוב טריפיאצין (במרכז, לבוש בלבן) עם אנשיו

שנתיים קודם לכן, ב-1918, הכניסה האימפריה היפנית ראש שחצני ובוטח למיטה החולה של סיביר. מאז המהפכה הבולשביקית, נשמעו קולות מרכזיים בצבא היפני שקראו לשלוח צבא לסיביר על מנת לבלום את המהפכה ולהבטיח לכלכלה היפנית את משאביו העצומים של האזור. ראש הממשלה הליברלי הארה קיי, מנהיג המפלגה הראשון שהתמנה לתפקיד הרם (על מאבקו המר בצבא היפני כתבתי כבר בפוסט קודם), סירב בהתחלה להיענות לדרישה, בנימוק שהדבר עלול לפגוע ביחסים החיוניים בין יפן לבריטניה וארצות הברית. אולם בקיץ 1918, פנה דווקא הנשיא האמריקאי וודרו וילסון ליפן והציע לה ליטול חלק בהתערבות משותפת בסיביר. המטרה היתה, כביכול, צנועה. במזרח הרחוק הרוסי נתקעו גדודים צ'כיים, שנלחמו מטעם האימפריה האוסטרו-הונגרית וכעת שאפו להגיע לנמל וולדיווסטוק, להשיג ספינות ולחזור לאירופה כדי להילחם למען עצמאות מולדתם. בדרך, הותקפו בידי הבולשביקים וקפצו לביצת מלחמת האזרחים הרוסית לצדו של הצבא הלבן. כעת, פנו לבעלות הברית כדי שאלו יסייעו בעדם. בנוסף לכך, היתה גם בעיית הנשק הזנוּח: משלוחים אדירים של נשק שסופקו לרוסים בידי בעלות הברית, ועתה שכבו בלא דורש, קילומטרים ארוכים של ארגזים, בסביבות נמל וולדיווסטוק. הנשיא וילסון, שהונע בין היתר בידי חשש (משונה ביותר) שהארגזים הללו יפלו באופן כלשהו בידיים גרמניות, הציע ליפן לשלוח שבעת אלפים חיילים לכוח בינלאומי שיאבטח את אזור ולדיווסטוק. הכוח ישמור על משלוחי הנשק, ויחפה על העורף של הגדודים הצ'כיים בעודם נלחמים בסכנה האדומה. ראש הממשלה הארה ושר החוץ שלו, אוצ'ידה יאסוייה, שהתנגדו עד כה להתערבות משום שפחדו להרגיז את ארצות הברית, חשו שטיעוני השלום שלהם נסתתמו. היפנים הסכימו להתערבות מוגבלת, בתנאי שמפקד הכוח יהיה יפני, והאמריקאים נעתרו. בקיץ הגיע לוולדיווסטוק המפקד העליון, גנרל אוטאני, אולם מהגבול המנצ'ורי זרמו אלפים רבים של חיילים יפנים, מספר שעלה בהרבה על ההקצאה המותרת. המטה הכללי, כמסתבר, "צפצף" כהרגלו על הוראות ממשלת יפן, והפר ברגל גסה את ההסכם עם האמריקאים. בכל זאת, המשיכו ארצות הברית ויפן לשתף פעולה ב"התערבות הסיבירית", גם לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. אנחנו נישאר כאן, אמרו שני הצדדים, עד שהגדודים הצ'כיים יחזרו למולדתם, וראש ממשלת יפן אף הוסיף: "עד שישרור סדר בסיביר." כפי שאומרים, במהרה בימינו.

להגן על הגדודים הצ'כיים - חיילים צ'כים מוצאים להורג בידי הבולשביקים בוולדיווסטוק
להגן על הגדודים הצ'כיים – חיילים צ'כים מוצאים להורג בידי הבולשביקים בוולדיווסטוק

כבר ב-1918 נכנס לניקולאייבסק כוח יפני של שלוש מאות חיילים מדיביזית חי"ר מס' 14 של הצבא הקיסרי על מנת לאבטח את מאות האזרחים היפנים שהתגוררו בעיירה ואת הנציגות הדיפלומטית הקטנה בראשותו של סגן הקונסול אישידה. האזרחים היפנים היו ברובם אנשי עסקים קטנים ומהגרים עניים, שהתרכזו מסביב לחנות הכולבו שימאדה – אחד ממרכזי העיירה, ואליהם נלוו מספר זונות יפניות מבית הבושת המקומי. רשמית, נשלטה ניקולייאבסק על ידי ממשלה "לבנה" בראשותו של קולונל איוואן ניקולייאביץ' ויץ, אך רוב התושבים הרוסים גילו אהדה לבולשביקים ותיעבו הן את הלבנים והן את היפנים. כדי להוסיף לתסבוכת, שררה מתיחות גם בין היפנים לממשלה הלבנה עצמה.

Photo by Simon Matzinger on Pexels.com

בליל ה-20 בפברואר השתוללה סופת שלגים אדירה מסביב לעיירה, ובחסות הרוח המשתוללת הצליחו חוליות הפרטיזנים האדומים של יאקוב טריפיאצין לכבוש את המבצר החולש עליה. לאחר הפצצה שנמשכה מספר ימים, הסכימו התושבים להכניס את הפרטיזנים פנימה ללא קרב. היפנים, בראשותו של סגן הקונסול אישידה ומפקד הכוח, רב סרן אישיקאווה, לא קיבלו תגבורת מחברובסק, בין היתר בשל השלג העז, והמפקדה העליונה סירבה להניח להם לתקוף ראשונים. כעת התרכזו מסביב לבניין הקונסוליה, שנמלטו אליו גם כמה פליטים רוסים. מהמתחם המבוצר שלהם, נאלצו היפנים לראות כיצד טובחים אנשי טריפיאצין את הרוסים הלבנים בעיירה, גברים, נשים וילדים שנרצחו בעינויים, הוטבעו במימיו הקפואים של נהר האמור או סתם נורו ברחובות. בין היתר נורו גם המנהיג הלבן, קולונל ויץ, קציניו, נכבדי העיר וכל הסוחרים העשירים. רב סרן אישיקאווה העז למחות בפני הפרטיזנים, ובתגובה דרש טריפיאצין, בראשית מרץ, כי הוא וחייליו יתפרקו מנשקם. אישיקאווה, שראה בכניעה פחיתות כבוד ושיער מה יגיע בעקבותיה, החליט לתקוף ראשון, אולם כשל. ההתקפה נבלמה, והכוחות האדומים התארגנו מחדש למתקפת נגד.

המפקד היפני מחה - נטבחים רוסים על גדת הנהר אמור
המפקד היפני מחה – נטבחים רוסים על גדת הנהר אמור

הפרטיזנים, בראשות קצין בשם גוטמן, הקיפו את הקונסוליה ודרשו, לפני הכל, את הסגרת הפליטים. לפי עדותו של גוטמן, ירד סגן הקונסול אישידה במדרגות וצעד לעבר התוקפים: "זו קונסוליה של יפן. לפי החוק הבינלאומי, כל האנשים שנמצאים בפנים מוגנים." בתגובה ירו בו אנשי גוטמן והבעירו את בניין הקונסוליה. אישידה נפצע אך שרד. לזוג רוסי שניסה להימלט פנימה צעק: "היפנים החליטו למות. אם אתם רוצים לחיות, נוסו על נפשכם." בעוד הלהבות משתוללות בחוץ הוא ואשתו, ממררים בבכי, העטו על ילדיהם גלימות לבנות, ירו בהם ואז התאבדו בעצמם. רוב האזרחים והחיילים היפנים שהתבצרו בקונסוליה מתו בקרב או בשריפה, והאחרים, 136 במספר, נגררו על ידי הפרטיזנים לבית הכלא המקומי. הרוסים הלבנים שאכלסו את הבניין עד כה הובלו לנהר אמור הקפוא ונורו שם כדי לפנות מקום לאסירים החדשים. לאחר כחודשיים, כשהפשירו השלגים, הגיע כוח חילוץ יפני מחברובסק. כדי לקדם את פניו, טבחו הפרטיזנים את כל תושבי העיירה הנותרים, רוסים ויפנים, והעלו אותה בלהבות. טריפיאצין עצמו נלכד בידי כוחות הנאמנים לממשלה הבולשביקית ונורה למוות. השליטים במוסקבה, שחששו מכך שמנהיג הפרטיזנים צמא הדם עשוי לסבך את היחסים המתוחים בין כה וכה עם הצבא היפני, החליטו להוציא אותו להורג.

הקונסוליה היפנית השרופה לאחר הקרב
הקונסוליה היפנית השרופה לאחר הקרב

דעת הקהל היפנית נכנסה להלם מהפרשה, ואבל כבד ירד על העיירה מיטו, מצפון לטוקיו, שממנה הגיעו רוב החיילים. שוב שאלה העיתונות, מה יפן בכלל עושה בערבות הקפואות של רוסיה ומדוע צבאה שוקע בבוץ הסיבירי. השאלה הזאת נעשתה אפילו דחופה יותר, כאשר האמריקאים החליטו לעזוב את סיביר והשאירו את היפנים לבדם. הפילדמרשל הקשיש ימגאטה אריטומו, מייסד הצבא היפני, זימן בשקט את ראש הממשלה הארה ואת שר הצבא, גנרל טנקה, והציע להם לעזוב את סיביר. הרמטכ"ל אואהארה יוּסאקוּ התנגד בתוקף, וטען כי סמכותו נובעת מהקיסר וראש הממשלה לא יכול להורות לו לעזוב את סיביר עם הזנב בין הרגליים. אפילו רה"מ הארה, המתון שבמנהיגים, אמר לפילדמרשל ימגאטה כי "לא ניתן לעזוב את סיביר לחלוטין". המהומות שם עלולות לסכן את שטח השליטה היפני במנצ'וריה, ויש לחכות כי האזור יתייצב. לעומת זאת, הוא קרא לצמצם את שטח ההתערבות ולהסיג את הכוח היפני לולדיווסטוק. הצבא התנגד בתוקף והאשים את ראש הממשלה ברפיסות מול האויב. הארה נתפס בציבור כמתנגד של הצבא, ובשלהי 1921 נרצח בתחנת הרכבת של טוקיו בדקירות סכין על ידי לאומן קיצוני. טקהאשי קוֹרֶקיוֹ, יורשו בתפקיד ראש הממשלה, קרא בתגובה לסגת מיד מסיביר ולפרק את המטכ"ל, אולם מצא את עצמו מבודד בקבינט ונאלץ להתפטר לאחר מספר חודשים.

נרצח בדקירות סכין - ראש ממשלת יפן הארה קיי
נרצח בדקירות סכין – ראש ממשלת יפן הארה קיי

בסופו של דבר נסוגה יפן מסיביר ב-1922, לאחר שנים של דשדוש מתמיד. במשא ומתן שניהלו עם הבולשביקים, דרשו היפנים פיצויים על הטבח בניקולאייבסק, זכויות כלכליות נרחבות בסיביר ועוד ויתורים, אולם הצד הקומוניסטי ידע כי הם מותשים לאחר ארבע שנים עקרות של שקיעה בבוץ הקפוא של המזרח הרחוק הרוסי. בסופו של דבר, היפנים נסוגו בלי לקבל דבר (מלבד צפון סחלין שכבשו ממילא), לאחר שאיבדו הון עתק וחיילים רבים מספור. מה היו, למעשה, שורשי ההסתבכות, ומהן נורות האזהרה שכדאי לקחת לתשומת ליבנו?

Photo by Adonyi Gu00e1bor on Pexels.com

ראשית כל, הפוליטיקאים וראשי הצבא היפני היו עשויים להימנע מההסתבכות אילו קראו את דבריו של קארל פון קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגרמני ואחד מאבות המחשבה האסטרטגית המודרנית. קביעתו כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" מתפרשת על ידי רבים, בצדק רב, כאזהרה לקברניטי המדינה שלא לצאת למלחמה אלא אם הם יודעים בדיוק איזו מטרה פוליטית הם מעוניינים להשיג. המטרה הפוליטית הזאת חייבת להיות ברורה, מוחשית, וניתנת להגשמה. לאחריה, יש לתכנן אסטרטגית יציאה מהקונפליקט המזויין כדי למנוע דשדוש ארוך ועקר בבוץ. ומה יהיה אם דברים ישתבשו? בסערת תופי המלחמה מנהיגים לרוב לא מתכוננים לאפשרות כזאת ומשלמים על כך ביוקר. כאשר אנחנו מתבוננים בהתערבות היפנית בסיביר לאור זאת, מתנוצצות מספר נורות אזהרה בוהקות. מעטים העקרונות בהיסטוריה שאפשר להפעיל במצבים רבים ושונים כמו הנורות הללו. ברגע שאתם מבחינים באחת או יותר מהן במדינה לוחמת, דעו כי מצבה קשה מאד:

  1. מטרות מעורפלות: יפן נכנסה לסיביר, כביכול, כדי לסייע לגדודים הצ'כיים ולהיענות לבקשת ארצות הברית להתערבות בינלאומית. בפועל, הכניסה למלחמה היתה פשרה בין ראש הממשלה הארה, שלא רצה להתערב בסיביר כלל, לבין ראשי הצבא, שרצו להשתלט על משאבים, לזכות בזכויות כלכליות ואולי לספח שטחים. בפועל, אף אחד ביפן לא הכין אסטרטגית יציאה ולא ידע בדיוק מתי תסתיים המלחמה, משום שמטרותיה לא היו מוסכמות על קובעי המדיניות. לפיכך, יפן המשיכה לדשדש בסיביר גם לאחר שארצות הברית עזבה והגדודים הצ'כיים היו בדרכם החוצה. המנהיגים שלה לא הצליחו להסכים כיצד יש לצאת, משום שלא חשבו על כך באמת מלכתחילה. טעותו העיקרית של הארה היתה שלא קיבע את מטרות המלחמה הראשוניות, המוגבלות, בצו קיסרי, דבר שהיה עשוי לכבול את ידי הצבא. לפיכך, אם אתם מבחינים שהמדינה אמנם מצהירה על מטרות המלחמה, אולם בפועל מונעת משיקולים עמומים יותר – זוהי נורת אזהרה ראשונה.
  2. פירות גבוהים מדי: חלק מהמטרות היפניות היו תלויות, למעשה, ב"שיתוף הפעולה של האויב" ולא היו ניתנות להשגה באמצעות מאמצי הצבא היפני לבדו. אפילו ראש הממשלה הארה טען כי "לא ריאליסטי" לסגת מסיביר בטרם האזור יתייצב, משום שמהומות בלתי פוסקות במזרח הרחוק הרוסי מסכנות את שטחי השליטה היפניים במנצ'וריה. מפקדי הכוח, הגנרלים אוטאני, אוי וטצ'יבאנה, טענו בהתאמה כי עצם קיומו של השלטון הבולשביקי עלול להחדיר "רעיונות מסוכנים" לנתיניה של יפן בקוריאה, ולפיכך אין לסגת מסיביר. הטיעון של רה"מ הארה, קל וחומר הטיעון של הגנרלים, נופל בפח הפירות הגבוהים. מתי בדיוק האזור "מתייצב"? הרי זו הגדרה עמומה, במיוחד בשטח כאוטי וקשה לשליטה כמו סיביר. יתר על כן, ייצובו נתון בעיקר בידי הבולשביקים, הכוח העולה במלחמת האזרחים. מה אם יסרבו "לייצב אותו" ויתנו ליפן להתבשל במיץ של עצמה במרחביה של סיביר? הארה, במילים אחרות, הציב מטרה שהוא עצמו לא יכול להגשים ובכך הבטיח את התמשכות ההתערבות, בניגוד לתוכניתו המקורית. התנאי של הצבא היה אווילי בהרבה. הרי מי שרוצה להפיל את השלטון הבולשביקי צריך לכבוש את מוסקבה, לא את סיביר, וליפן לא היה כוח לעשות זאת. תנאי כזה, שאי אפשר להשיג, מבטיח דשדוש נצחי. לפיכך, הצבת תנאים בלתי ניתנים להשגה, או כאלו שאינם תלויים בך, היא נורת אזהרה שנייה. אהוד אולמרט היה צריך לחשוב על זה, למשל, לפני שהציב את שחרור החטופים, מטרה שישראל לא היתה יכולה להשיג בעצמה, כתנאי לסיום מלחמת לבנון השנייה. זהו בדיוק אותו הכשל, רק בקנה מידה קטן יותר.
  3. נקמה: לאחר הטבח בניקולאייבסק, שתיארנו לעיל, קראו קולות רבים ביפן שלא לסגת מסיביר עד שהקיסרות תקבל "פיצויים הולמים" ואף תנקום על דם חייליה ואזרחיה השפוך. מטרה אחת, יש להודות, יפן הצליחה להשיג. היא כבשה את צפון סחאלין, שהיה בשליטה רוסית, ולא נסוגה ממנו עד 1945. מעבר לכך, התביעה של "לא לסגת עד שננקום" היתה עמומה ומסוכנת. מהי בדיוק נקמה ואיך בדיוק משיגים אותה? מטרת מלחמה עמומה כזאת היא מתכון לאסון.
  4. כשל מחצית ההר: דמיינו לכם נוסע שמחפש אכסניית הרים מבודדת. הוא עולה במדרון מפותל ותלול, ומנקר בו ספק הולך וגובר שמא הדרך שהוא הולך בה היא מוטעית. בינתיים הערב מתחיל לרדת, ובעוד הנוסע מבין בביטחון הולך וגובר שדרכו אינה נכונה, הוא בכל זאת ממשיך ללכת. "טיפסתי כל כך הרבה עד עכשיו," הוא אומר לעצמו, "וזה היה כל כך קשה. אם ארד, הרי שכל המאמץ היה לחינם." במהלך ההתערבות, טענו לא מעטים מהמנהיגים הפוליטיים והצבאיים של יפן כי אי אפשר לסגת "סתם כך" בלי להשיג דבר, משום שהקיסרות הקריבה כבר משאבי עתק וחיי חיילים. הטיעון ש"אנחנו חייבים להמשיך כי כבר הקרבנו" הוא אחד מהמסוכנים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קשה להתמודד מולו, כי מי רוצה שחייליו ימותו לשווא? בסופו של דבר הקריבה יפן משאבים וחיילים נוספים, ונסוגה באיחור בלי לקבל דבר.
  5. ומעבר לכך זה, כל הסכנות הללו מתגמדות מול המחלה החמורה מכולן, צדקנות המבוססת על טיעונים מטאפיזיים ומוסריים. לאחר פרשת ניקולאייבסק, העיתונאי היפני נינקאווה אראטה כתב, לדוגמא, כי אין להתיר את קיומו של הבולשביזם על גבולה של יפן. אי אפשר לחיות בשלום לצד אומה "מרושעת ובלתי הגיונית". הקיסרות היפנית, הוא כתב, "תילחם כנגד האומה הלא מוסרית, והמאבק הנואש הזה יהיה מאבק למען הצדק." מכיוון שמטרת מלחמה כזאת אינה ניתנת להגשמה לעולם – היא אינה אלא מתכון בטוח לשקיעה בבוץ ולאסון. הדבר נכון, כמובן, לא רק למלחמות אלא למאבקים מכל הסוגים – לידיעת הפעיל השמאלני-רדיקלי בהרווארד שאמר לי שהוא וחבריו ימשיכו להיאבק בהנהלת האוניברסיטה "עד שיהיה שוויון וצדק בעולם כולו."

לסיכום, כאשר מחליטים שאין מנוס אלא לצאת למלחמה או להתערב במדינה שכנה, חובה לשאול את עצמנו באופן נוקב מדוע אנחנו נלחמים, למען איזו מטרה, האם המטרה ניתנת להגשמה ומה יקרה אם לא נצליח להשיג אותה. כל מי שלא שואל את עצמו את השאלות הללו מהמר על עתידו ועל עתיד עמו וחייליו. יפן היא רק דוגמא אחת. למרבה הצער, סיפקה המאה העשרים דוגמאות רבות נוספות, באזור שלנו ומעבר לו.

%d בלוגרים אהבו את זה: