שגיא יודוביץ' מפרסם בינשוף פוסט אורח: ביקורת על הספר אישה בברלין. ספר זה, קטעי יומן של אישה אלמונית המתארת את החוויות הקשות שעברה במהלך כיבוש ברלין בידי הצבא האדום, עורר הדים רבים הן בגרמניה והן בישראל. המחברת, שביקשה להישאר אלמונית, התגלתה בראשית שנות האלפיים כמרתה הילרס, עיתונאית גרמניה, שהתפרנסה במהלך המלחמה מכתיבת תעמולה נאצית (בעיקר חוברות המאיצות בצעירים להתגייס). האם עלינו, כיהודים, לגלות סימפטיה לאישה שנאנסה שוב ושוב על ידי חיילים ברוטליים, למרות עברה הבעייתי? כיצד בכלל עלינו להתייחס לסבל הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאור השואה? להלן תשובתו של שגיא לשאלה הזאת.

"אישה בברלין – רשימות יומן מה-20 באפריל עד 22 ביוני 1945" מאת:  אלמונית, בהוצאת עם עובד, 2005, בתרגום טלי קונס., אחרית דבר מאת אילנה המרמן.

ביקורת מאת שגיא יודוביץ'

"אישה בברלין" הוא יומן אישי של אישה גרמנייה כבת שלושים פלוס, המתעד את חייה בשלהי המצור הסובייטי על ברלין ובימי כיבוש העיר על ידי הצבא האדום. לקורא הישראלי, ובפרט לקורא היהודי-ישראלי, משמש הספר מבחן תודעתי לא קל.

מדובר במסמך היסטורי ממקור ראשון המתעד את אשר עבר על נשים גרמניות רבות שנפלו קורבן ליצרי הנקם, האלימות והאכזריות של חיילי הצבא הכובש.

מחד, כל אדם בעל רגישות אנושית צפוי לחוש הזדהות עמוקה עם מנת הייסורים שניחתה על אוכלוסיה נכבשת, ובפרט על הנשים שבאוכלוסיה זו. מאידך, עלולים להיות קוראים ישראלים שיחושו לא בנוח להזדהות עם הצד הגרמני. שלל נימוקים – "הם פתחו במלחמה", "הם הביאו את זה על עצמם", "היה להם בכל זאת אוכל ובית והם לא הושמדו כפי שארע לעם היהודי", "הכרה בסבל הגרמני עשויה לסייע לאנשים בגרמניה להיחלץ מעמדת הנאשם" – עומדים לכאורה לצידם של המתנכרים לסבל הגרמני. הספר "אישה בברלין" לכאורה מקל על היכולת להתכחש לסבל זה.

הכותבת לא הייתה נאצית, הגם שככל הנראה התפרנסה לא במעט מחיבור תעמולה נאצית. היא בהחלט לא הייתה מתנגדת משטר, אך מאידך גם לא הייתה אנטישמית. היא הייתה קונפורמיסטית והשתייכה לרוב הדומם שעמד מהצד. ביומנים היא לא עושה לה ולבני עמה הנחות. היא מתארת כיצד רבו הטיפוסים הרברבניים שדקלמו את התעמולה הנאצית בטרם הפלישה, ולאחר קריסת הרייך השלישי הפכו פתאום בדיעבד למתנגדי השלטון הנאצי, והחלו להתגאות ביהודים המקורבים אליהם.

כנות וישירות זו מחייבת את הקורא להתמודד עם ה"אני מאמין" המוסרי שלו, שכן המחברת מתארת בפירוט רב כיצד נאנסה על-ידי ארבעה חיילים מזדמנים, מה שהביא אותה לידי החלטה  למצוא "אנס קבוע" בדרגה בכירה. תוכניתה מצליחה חלקית.
לקורא הישראלי המתעקש להמשיך ולהתעלם מסבלה של אותה אישה, מזמנים החיילים הסובייטים אתגר נוסף: ביומניה הכותבת מתארת כיצד עורך דין גרמני לא יהודי ואשתו היהודייה חיכו בברלין בכיליון עיניים לכיבושה על ידי הצבא האדום. וכשהחיילים הסובייטים פרצו למרתף בו שהו בעת כיבוש העיר, רצחו אותו החיילים הללו ואנסו את האישה – למרות צרחותיה "אני יהודייה! אני יהודייה!".

הקושי בהזדהות עם סבלם של האזרחים הגרמנים – ואף החיילים הנאצים שנפלו בשבי – בעת כיבוש ארצם איננו מובן לי כלל. פשעים נגד האנושות הם מעשים שיש לגנותם בכל תוקף! יש לגלות אמפתיה והבנה לאנשים שהינם קורבנות לכיבוש, לטיהור אתני, להתעמרות והתעללות, לביזה, לאונס, לרצח ובוודאי להשמדת עם. לו היו אדולף היטלר ואווה בראון לא מתאבדים אלא נופלים לידי חיילי הצבא האדום, היה מן הראוי לדרוש את העמדתו של אדולף היטלר לדין ולהבטיח כי השניים יזכו לטיפול הצודק וההוגן על ידי רשויות הצבא הכובש. העדר רגש של אמפתיה כלפי אדם, כאשר הוא נכבש, מוחלש, מדוכא ומנושל הינו דבר חמור מאוד, ופשעי מלחמה כאמור הם דבר שיש לדחותו קטגורית.

להלן מספר ביקורות שנכתבו בישראל על הספר, חלקן מגלות אמפתיה כלפי הכותבת וחלקן, לצערי, לא:

ד"ר מיכל בן חורין מן האוניברסיטה העברית:
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1086822
הערך על הספר בויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%91%D7%91%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%9F.
ד"ר תום שגב, "הארץ": http://www.haaretz.co.il/misc/1.1062906

דן לחמן: http://www.e-mago.co.il/Editor/history-981.htm

לא מכבר הסתיימה באולפני ספריית על"ה (העמותה לסטודנטים עיוורים ולקויי ראייה בירושלים) הקלטת הספר "אישה בברלין" מאת אלמונית.

עיוורים ולקויי ראייה מוזמנים להזמין ספר זה בספריית על"ה, עמותת על"ה, בטלפון 02-5882155