ארכיון הבלוג

שר התורה: ש"ס כמונרכיה פיאודלית

מפלגת ש"ס, בעבר מבצר שאין להבקיעו של חרדיות, דתיות ומסורתיות ספרדית, נכנסה לאחד המשברים הקשים בתולדותיה. מהו מקור מעיין העוצמה שזורם בעורקי המפלגה המורכבת הזאת, והאם ניתן להבינה טוב יותר כמונרכיה פיאודלית? ינשוף פוליטי-מדיני על לגיטימציה, כריזמה וכוח לפני ואחרי פטירתו של מרן. מדוע נכשל אלי ישי בגיוס מורשתו? 

היום הזה, הוא יום של אור

היום נותנים, לנשמה לבחור

נשוב כולם, ונתאחד

איש את אחיו לא נאבד לא ניפרד

(מתוך הגינגל של ש"ס, בחירות 2013)

אחדות היתה הטיקט העיקרי של מפלגת ש"ס בשנת 2013 – אחדות מסביב לזהות הספרדית-דתית, אחדות מסביב לדעת תורה המגולמת במועצת החכמים, אחדות סביב מוסדות החינוך, הדת, הכשרות והרווחה של המפלגה, ומעל הכל – סביב דמותו הנערצת של מרן, הרב עובדיה יוסף. רבים ציפו שהאחדות הזאת תיפרם לאחר מותו של המנהיג הרוחני, אבל מעטים ציפו שהדבר יקרה במהירות ובקיצוניות רבה כל כך. נכון לעכשיו, אלי ישי, שהנהיג את ש"ס במשך למעלה מעשור, פרש – מנודה ומוכה – להקים מפלגה חדשה. אריה דרעי, חבול אף הוא, נאלץ "להתפטר" ולהכריח את מועצת החכמים להתחנן שיחזור. ובינתיים, המפלגה כולה נפגעה, והסקרים מנבאים לה מספר חד ספרתי ונמוך יחסית של מנדטים. מדהים עד כמה דימוי ה"אחדות", מזוייף ככל שיהיה, נמצא עמוק בדנ"א של המפלגה הזאת. חברי הכנסת מזייפים אחדות עם דרעי, על אף שבחשאי אחדים מהם מכנים אותו "אנטיוכוס". ואפילו אלי ישי, הפורש המנודה, טען בנאום ההתפלגות שלו שעשה זאת "בשביל אחדות העם", וכינה את רסיס המפלגה שלו, שלא צפוי לעבור את אחוז החסימה, בשם היומרני "העם איתנו".

מה קורה למעשה בש"ס? אפילו מבט שטחי ילמד אותנו שלא מדובר במפלגה ככל המפלגות. מיותר לומר שזו לא מפלגה דמוקרטית (מקורבי אלי ישי אמרו לפני פרישתו, בקורטוב נדיר של אירוניה, כי ההצעה של דרעי למנות אותו למספר שתיים חסרת ערך, כי בש"ס אין הבדל בין מספר שתיים לבין מספר עשר). גם לא מדובר במפלגה דיקטטורית לחלוטין, כמו ישראל ביתנו או יש עתיד, אלא במערכת מורכבת מאד של איזונים ובלמים שכל אחד מהמנהיגים חייב לתמרן בתוכה. למעשה, התנועה הזאת דומה יותר מכל למונרכיה פיאודלית.

אין הבדל בין מספר שתיים למספר עשר – סיעת ש"ס

 

 

לכאורה, ש"ס היא מפלגה ריכוזית מאד המובלת בידי מלך – מנהיג רוחני המכהן לכל ימי חייו. מרן עובדיה יוסף משל לא רק מכוח למדנותו, חריפותו ונסיונו כפוסק הלכה, אלא בעיקר משום שהוא סימל להמונים את תחייתה של יהדות ספרד. מעבר להיותו אדם, הוא היה סמל שאין לפקפק בו. הרעיון החרדי של "דעת תורה", שהפך את מרן בעיני חסידיו לחסין בפועל מטעויות, הפך את השלטון בש"ס לריכוזי מעין כמוהו. כשהרב עובדיה קובע – אין לערער ולהרהר אחריו. אולם בפועל, השלטון בש"ס היה מה שכיניתי באחד הפוסטים הקודמים מרכז מעורפל: מלך מסתורי שרחוק יחסית מנתיניו, והגישה אליו מוגבלת בידי חצרנים, שרים ויועצים למיניהם שמציגים את רצונו לציבור. בש"ס של הרב יוסף מדובר כמובן ביו"ר התנועה ומקורבים אחרים, עוזרו האישי של הרב ומעל הכל – בנו וכלתו, משה ויהודית יוסף. השניים סעדו את הרב בשנותיו האחרונות, ולפיכך היו קרובים אליו מאד. משה החזיק גם באימפריה הכלכלית של כשרות בד"ץ בית יוסף, ואשתו יהודית הפכה לאחד מגורמי הכוח החזקים והמשפיעים ביותר בש"ס. רצון הברזל שלה, למשל, הצליח לרסק לרסיסים את כוחו של אמנון יצחק, מחזיר עוצמתי בתשובה שנחשב ליקיר התנועה במשך שנים רבות.

כוח בחצר מרן – הרבנית יהודית יוסף

 

מערכת המבוססת על מרכז מעורפל היא אבסולוטית לכאורה, אך רופפת בפועל. מכיוון שתמיד מקנן החשד שהרב "מתומרן" בידי יועצים ומקורבים. לפיכך, גורמים ממורמרים ומודרים תמיד יכולים לטעון שרצונו אינו מוצג כהלכה. מי שחורג יותר מדי מהקו (אמנון יצחק או הרב חיים אמסלם), עלול למצוא את עצמו מוקע ישירות בידי המלך – ומחוסל פוליטית. אך חולשתו של המרכז המעורפל מאפשרת גם מאבקי כוחות אכזריים בקרב סיעות לגיטימיות לכאורה. מבחינה זו, כפי שקבענו לעיל, ניתן להמשיל את ש"ס של מרן למערכת פיאודלית. ד"ר ניסים ליאון, חוקר ש"ס מאוניברסיטת בר-אילן, מנה מוקדי כוח שונים בתוך המפלגה:  חצרות המקובלים, הרבנים הראשיים הספרדיים (ראשונים לציון) בעבר ובהווה, המחזירים בתשובה שפתחו חצרות משלהם, וראשי ישיבות שמנהיגים קהילות מסודרות בריכוזים חרדיים. לכל אחד מהאצילים הפיאודליים הללו יש כוח משלו, בכפיפות לסמכות התורנית הכללית של חצר מרן.

במצב עניינים כזה, ישנו מתח תמידי המבוסס על נאמנות כפולה. הקהל הרחב של ש"ס אינו מצוי בחצרות השונות, ונאמן לדמותו הכריזמטית של הרב עובדיה לבדו. אולם בקרב בני התורה הספרדים וקהלים מובחנים אחרים (למשל חוזרים בתשובה), ישנה גם נאמנות חזקה לאחד ה"אצילים הפיאודליים": מקובל, ראש ישיבה או מחזיר בתשובה. כלומר, ישנו קונפליקט בין הנאמנות למרן – שרצונו רחוק ומעורפל – והרב הישיר, שרצונו ברור ומוחשי. מה קורה כשיש התנגשות חזיתית בין שני הרצונות הללו, למדנו בפרשת אמנון יצחק, גדול המחזירים בתשובה שהעז להתעמת ישירות עם האנשים שבסביבתו של הרב עובדיה. התוצאות, כפי שכתבתי בפוסט לפני שנתיים בערך, היו קטלניות.

אצילים פיאודליים בכירים – בר מצווה בחצר אבו חצירא

 

אמנון יצחק, כתבתי אז, ניסה למרוד בסמכות המרכזית והמעורפלת של ש"ס, אך גילה כי כוחו האדיר לא עומד לו. "סוכן המשנה שסבר כי הוא יכול לקרוא תיגר על שולחיו, גילה כי כוחו עומד לו רק כל עוד לא פנו הללו נגדו ישירות. הקהל של יצחק, האנשים שהחזיר בתשובה, נכנסו לעולם שנשלט בידי מערכת מורכבת של סמלים דתיים ורגשיים שאי אפשר לנתק אותם אלה מאלה. לא בכדי הדגישה ש"ס בקמפיין שלה את תחושת ה"ביחד" הקהילתית. הסיסמא "את אחיי אנוכי מבקש", הג'ינגל הסוחף ורווי הסמלים הרגשיים, אריה דרעי המוזג באהבה תה לאמו מקנקן מרוקאי מסורתי, המוני התומכים הנלהבים, שכוללים גם חילונים ונשים ללא כיסוי ראש – כל אלו שידרו קהילתיות שנמצאת מעבר לחלוקה הפנימית לפלגים. המסרים של ש"ס הבהירו שמחיר ההליכה עם יצחק הוא נתק מן הביחד שש"ס עדיין מייצגת. מרן עובדיה יוסף מגלם, עבור אנשים רבים, את כל הסמלים הללו בדמותו של אדם אחד. גם רבים מאלו שאהבו את יצחק והעריצו אותו, לא היו מסוגלים בסופו של עניין לצאת כנגד כל מערכת הסמלים שהיתה מקודשת עבורם. כאשר נדרשו לבחור בין הערצתם לרב אמנון יצחק לבין תחושת ההשתייכות שלהם לקונסנזוס, הם בחרו בקונסנזוס."

התרסק – המחזיר בתשובה אמנון יצחק

 

כאשר אמנון יצחק, "אציל פיאודלי" חזק ובכיר, החליט לצאת כנגד חצרני המלך, הוא בנה במידת מה על אופיו המעורפל של המרכז. לפיכך, הוא ניסה לרתום את שמו של הרב עובדיה לקמפיין האישי שלו, בתקווה שלא תהיה תגובה נגדית. כאשר ראה שהחצרנים מבודדים אותו ממרן וחונקים את ערוצי כוח שלו, ניסה להגיע לרב בדרכים לא דרכים (למשל – פתק בסידור שלו). כאשר גם זה כשל, ניסה לגייס את נאמניו ולמרוד במרכז המעורפל באופן ישיר. אבל כוחו הכריזמטי העצום של הרב עובדיה גבר על הנאמנות הישירה של חסידי יצחק, וקומם חלק גדול שלהם נגדו. כל עוד המרכז המעורפל חי, התערבות ישירה מצדו – נדירה ככל שתהיה – עשויה להכריע גורלות.  

המשבר שאנחנו רואים בש"ס עכשיו נולד במציאות יותר מורכבת. מה קורה כשהמרכז המעורפל עובר מן העולם? יורשו של הרב עובדיה, ה"מלך" החדש, הוא חכם שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף – אדם לא כריזמטי במיוחד, חלש וחסר ניסיון מנהיגותי. סמכותו, ככל שיש לו כזאת, נובעת ממעמדו כ"יורש": מייצג זכרו ומורשתו של הרב עובדיה יוסף, והוא מתומרן בקלות על ידי אריה דרעי ועוזריו. בניגוד לרב עובדיה עצמו, סמכותו של הגר"ש כהן אינה מספיקה בכדי להחזיק את הסיעות היריבות בש"ס יחד, או בלעז – The center cannot hold. במצב כזה, חישב אלי ישי, הוא מסוגל לפרוש, להקים מפלגה חדשה ולהשתמש בסמל העוצמתי מכל: זכרו של מרן.

ניסה להשתמש בזכרו של מרן – אלי ישי

 

הקלטת המדוברת של הרב עובדיה יוסף, גם אם לא הודלפה בידי אלי ישי ואנשיו, היתה הכלי שהיה אמור לאפשר לו לעשות זאת. בחינה מדוקדקת של הקלטת אמנם מראה תמונה מורכבת יותר מהקלישאות התקשורתיות. בשיחה, הרב אמנם "הובל" בידי בנו ועוזרו, אולם גילה תבונה, חדות, יכולת ניתוח ואפילו חוש הומור (שימו לב לקטע על הכישופים לקראת סוף הקלטת). הקלטת היתה אמורה להבהיר את המרכז המעורפל: להפוך את הרב עובדיה מסמל עמום, שדרעי יכול לנצל כחפצו, לאדם בשר ודם – מנהיג גשמי שתמך (כך הרושם) באלי ישי כיורשו. האמירה החד משמעית בקלטת הגיעה כניגוד מובהק להצהרתו הרשמית של הרב, שהכתיר כידוע את דרעי. זו, ניסה מדליף הקלטת לומר, עוותה בידי חצרנים ומניפולטורים, בעוד דעתו האמיתית של הרב היתה שונה.

אולם החישוב, ככל הנראה, היה מוטעה. הקלטת, כפי שידוע לנו היום, השיגה בדיוק את האפקט ההפוך. חלקים גדולים של הקהל לא היו מוכנים לראות את מנהיגם הנערץ, מרן שר התורה, כבן אנוש בשר ודם – אדם שמתלבט, מהסס ומתלונן על עוולות שנעשו לו בעודו שרוע על ספה. הליכה עם אלי ישי – משמעותה הכרה באנושיות של הרב, אבל הקהל העדיף ללכת לכיוון ההפוך: התעלמות מהקלטת ונקמה במי שהפיץ אותה. הרבה יותר נעים ונוח להמשיך ולראות את הרב כמרכז מעורפל, להנהן למשמע הצהרתה של מועצת החכמים שתחרים כל מי שיפרסם קלטות נוספות. לחזור למוכר, לאהוב, למיתי, לסמל של "שר התורה" – גם אם האדם עובדיה יוסף אומר אחרת.

אלי ישי המעיט בחשיבותו של הזיכרון ולא הבין את אפיק זרימתו. זכרו של מרן, אבוי, לא היה "גביע קדוש" שניתן לניידו, אלא מעיין המשוקע היטב בשמה של ש"ס, מוסדותיה הרבים, מועצת החכמים שלה וכל מה שהיא מסמלת. הגר"ש כהן אינו כריזמטי, אבל זכרו של הרב עובדיה מקנה לו סמכות – אפילו כאשר הוא מתומרן על ידי הסובבים אותו. מסיבה זו, התומך היחיד של אלי ישי כאשר פרש היה הרב מאיר מאזוז. שאר הרבנים, ה"אצילים הפיאודלים" שמנהלים את ממלכת ש"ס, העדיפו להישאר בטירותיהם ולא לצאת להרפתקה רבת סיכונים. כפי שנראה היום ממפת המנדטים – ש"ס יציבה בכוחה ואלי ישי לא עובר את אחוז החסימה – האינטואיציה שלהם היתה נכונה.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: