ארכיון הבלוג

סלטים חופשי: כשדוחסים יותר מדי לפיתה הפוליטית

 

 

אברהם בורג, יו"ר הכנסת לשעבר שהפך לפוסט-ציוני, טוען שהישראלים אימצו, לאסונם, את שיטת "סלטים חופשי" הנהוגה בדוכני פלאפל. הם ממלאים את הפיתה שלהם בפיתרונות סותרים עד להתפקע, ואז מתפלאים שהיא נקרעת ומתפוצצת. אבל מה עם הפיתה שלו עצמו? המטיף לזולתו, ראוי שיתבונן בטחינה המטפטפת על חולצתו. ואיך זה קשור לשאלתה של סטודנטית פלסטינית זועמת? ינשוף פוליטי על פלאפל, אידיאלים ועיוורון פוליטי. 

falafel

לאוניברסיטת הרווארד, אולי בשל שמה היוקרתי, מגיעים לעיתים קרובות מאד בכירים ממקומות שונים בעולם, משרי חוץ, ראשי ממשלה וזוכי פרס נובל לשלום ועד לפוליטיקאים מדרג נמוך יותר. ואכן, גם מקומה של ארץ הקודש לא נפקד מרשימת האורחים. ברוח זאת, מגיעים לכאן מדי פעם פוליטיקאים וגנרלים ישראלים, בעיקר "לשעברים" שאינם נתונים בצבת המעיקה של אבטחת השב"כ. לפני יומיים, הגיע תורו של אברהם "אברום" בורג, יו"ר הכנסת לשעבר וכיום הוגה המזוהה עם השמאל הרדיקלי הישראלי. על התהליך שעבר על בורג, נצר למשפחת אצולה דתית-לאומית ואיש תנועת העבודה, דובר כבר רבות בתקשורת הישראלית. אחדים, כמו בן דרור ימיני, התרעמו על המהפך הפוסט-ציוני שעבר וציירו אותו כמעט כאויב האומה. ככזה, זכה בורג למנת זעם שלא קיבלו אפילו פוסט-ציונים ותיקים וידועים ממנו, אולי מפני שהגיח מלב הממסד הציוני והבגידה כואבת. "פשיסט אנטי-ציוני", כינה אותו בן דרור ימיני במאמר משתלח במיוחד, "חקיין קטן […] בורג החוצפן." ומכיוון שאני באופן אישי תמיד חושב שלהקשיב, גם ליריבים פוליטיים, זה דבר חשוב, וטיעונים הם נשק יותר טוב מגידופים, הלכתי לשמוע את ההרצאה של בורג, "הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האם הגיע הזמן לפרדיגמה חדשה?"

פרדיגמה חדשה - אברהם בורג

פרדיגמה חדשה – אברהם בורג

ואכן, היה שווה. בן דרור ימיני בוודאי לא היה מסכים איתי, אבל בהרצאה אמר בורג גם כמה דברי טעם. ואחת ההברקות הגדולות ביותר שלו, ללא ספק, היא "משל הפלאפל". כשהייתי ילד, סיפר לקהל, היה פשוט מאד לקנות פלאפל בירושלים. הלכת למוכר הפלאפל, שילמת כמה שקלים, וקיבלת פיתה עם כך וכך כדורים, חומוס וסלט ירקות. היום, לעומת זאת, כמעט כל הדוכנים מציעים "סלטים חופשי". בעל הדוכן נותן לך פיתה, ואתה ממלא אותה מבר הסלטים בכל הבא ליד. וכמובן, כמו שאפשר לצפות, יש לקוחות שלא יודעים את הגבול: הם דוחסים לפיתה הכל ומכל בכל, גם כדורי פלאפל בשפע, גם צ'יפס, גם חומוס וטחינה, גם עמבה וגם סלטים מכל הסוגים והמינים. בסופו של דבר, כמובן, הפיתה מתפקעת – וגם אז מוסיפים להעמיס עליה. מבחינה פוליטית, טען בורג, ישראלים רבים מאד מאמינים אף הם בשיטת "סלטים חופשי". הם רוצים שהפיתה שלהם תכלול גם את הגדה המערבית כולה, גם משטר דמוקרטי וגם אופי יהודי. אולם הדבר, כמובן, אינו אפשרי. שליטה בגדה תאלץ את ישראל, בסופו של דבר, למסד משטר מפלה באופן קבוע ולאבד את אופיה הדמוקרטי, או לתת לפלסטינים אזרחות ולאבד את אופיה היהודי. התודעה הישראלית חיה בסתירה פנימית, והפיתה הפוליטית שלה עומדת על סף התפוצצות. כבר עכשיו הטחינה מטפטפת, וכמה כל העסק יחזיק מעמד? צריך להתפכח מהאשליות במהירות ולבחור מאיזה סלט להיפטר.

ggg-2220101602_1718750_0.

טוב ויפה, אבל הבעיה היא שגם בורג, כמו יריביו מהמיינסטרים הישראלי, הוא חובב לא קטן של פלאפל, וגם לו יש פיתה משלו, עמוסה בכל טוב. הקושי לבחור בין הסלטים המפתים אינו פוסח עליו, וקצת משעשע לראות כיצד הוא מטיף מוסר לכל יתר בעלי הפיתות כאשר גם הוא עצמו מעמיס עוד ועוד עד להתפקע. כדי להבין את זה, צריך לחזור לרגע לנושא ההרצאה של בורג. פיתרון שתי המדינות, הוא אמר כמו רבים אחרים, פשט את הרגל – ויש למצוא פרדיגמה חדשה ורעננה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפרדיגמה הזאת לא יכולה להיות מבוססת על שיקולים פוליטיים גרידא. כדי להדגים זאת, תיאר בורג בתיעוב נאום של מזכ"ל מפלגה העבודה, חיליק בר, באיזה כנס אירופי, בו הציע הציוני הנ"ל, ברוב חוצפתו, "לתת" מדינה לפלסטינים. "אני," אמר בורג, נדיב כתמיד, "הייתי היחיד שלא רצה לצאת מהחדר." בר עורר מיאוס בשומעיו משום שהוא ייצג את השיח הישראלי הישן, המתנשא, הקולוניאלי שאינו פוסח גם על השמאל. כדי לפתור את הבעיה עם הפלסטינים, באמת ובתמים, צריך פרדיגמה חדשה, שתהיה מבוססת על צדק, מוסר, זכויות ושאיפה לאידיאלים – לא על פוליטיקה מהסוג הישן. בהתבסס על שיח הזכויות הזה, הפיתרון הבורגאי אמור לכלול שתי מדינות לאום המחוברות ביניהן בקונפדרציה. לשאלות ספקנים מסויימים בקהל, ביניהם גם כותב שורות אלה, כיצד יעבוד בישראל/פלסטין, עם כל משקעי הדמים ביניהן, פתרון של הסדר מולטי-אתני שעולה ממש כעת בלהבות בכל המזרח התיכון, התחמק בורג מתשובה. צריך לקוות, אמר. צריך להאמין. צריך להיות אופטימיים. ומה יהיו פרטי הפיתרון המוצע הזה? כיצד נתמודד עם בעיית ההתנחלויות, הפליטים, ירושלים? בקטנות כאלה בורג לא טיפל. אפשר, כמובן, לומר שבהרצאה קצרה אחת אי אפשר לדבר על הכל, וזה כנראה נכון – אבל הבעיה כאן עמוקה יותר. בורג אינו מסוגל לדון בפרטים, משום שעצם השיח שלו מרחיק את הדיון מהמקום הפרקטי, המעשי, לתוך עולם האידיאות, הצדק והמוסר, שסולד מהפתרונות המדוקדקים, מהתמקחות הבזאר ומהאינטרסים הקטנוניים. בקיצור –  מכל מה שמכונה במקומותנו ה"פוליטיקה הישנה".

הורד

 

למרבה הצער, כל מי שמכיר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני יודע היטב כי אם יש דבר שהצדדים אינם מסוגלים להסכים עליו, הרי זה סמלים, נרטיב, מוסר, אידיאלים וצדק. קשה מאד לפתור את בעית ירושלים, סוגית הגבולות וסוגיית הפליטים. הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי, לשכנע את רוב הישראלים ורוב הפלסטינים להסכים על מושג משותף של "זכויות אדם", או להסכים על מי צדק ומי פשע ב-1948. הדרך היחידה להגיע ברבות הימים לפיתרון כלשהו, ולו חלקי וזמני, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא להתרחק מאידיאלים כמו מאש ולמצוא פתרון שימקסם את התועלת לשני הצדדים. ואכן, הבעייתיות בעמדתו של בורג התגלתה דווקא כאשר עבר המיקרופון לסטודנטית פלסטינית, במקור מבית אומר שליד חברון, שגדלה למעשה בירדן ובארצות הברית. ברגע שפתחה הגברת את הפה, התחיל הנאום הרגיל של אינטלקטואלים פלסטינים במערב: אותו סלט מגובב של מיתוסים לאומניים, קורבניות נכבה ותביעה לקבלה מוחלטת של עמדותיה כתנאי לדיאלוג או משא ומתן. "איתך אני מוכנה לדבר כל יום," אמרה לבורג, "אתה טוב יותר מרובם [רוב הישראלים]." אבל, הוסיפה, גם אתה אכזבת. "לא הראית שאתה מוכן להתמודד באמת עם היותך מתיישב קולוניאלי בארץ שאינה שלך." רק היהודים המזרחים המקוריים, אמרה, שייכים לפלסטין – האירופים הלבנים שהגיעו אינם שייכים. לנאום "אני מאשים" הזה ענה בורג בסדרת שאלות משלו, דרך בדוקה לדובר שרוצה להתחמק ממתן תשובה. "האם אנחנו היהודים עשינו דברים שאינם בסדר?" שאל, וענה לעצמו בחיוב. "האם המנהיגים הפלסטינים ב-1948 היו צריכים לעשות דברים אחרת? אולי כן, אבל זה לא העסק שלי." משם נמשכה סדרה מגומגמת יותר ויותר של האם…אולי… שלא ענתה באמת לשאלה של הסטודנטית הפלסטינית. כי מה שהיא אמרה, באמת, היה: קבל את הנרטיב שלי. היכנע לו. הודה שפלסטין היא ארצם של הערבים ולא של היהודים, ואז אסכים לקבל אותך במולדת שלי. אלא שבורג, למרות הפוסט-ציונות הידועה שלו, אינו מוכן לעשות גם את זה – לפחות לא בפומבי. הוא לא מוכן לאמץ את הנרטיב הפלסטיני באופן מוחלט וללא תנאים.

כך, ממלא בורג את הפיתה שלו בשלושה מיני סלטים שונים שלוחצים עליה עד להתפקע. מחד, הוא דורש פיתרון מעשי. מאידך, הוא מרחיק את השיח בדיוק לממדים בהם לא יכול להימצא פיתרון כזה – עולם האידיאות, הנרטיבים, הצדק והמוסר. ובדרך היחידה להגיע ל"פיתרון" במסלול הזה, לאמץ לחלוטין את עמדותיו של הצד השני, הוא גם לא מוכן ללכת. בדיוק כמו הישראלים שהוא מאשים, בצדק, על כך שאינם מוכנים לבחור בין שליטה בגדה המערבית, דמוקרטיה או מדינה יהודית, הוא עצמו אינו מסוגל לבחור בין דבקות מתייפייפת באידיאלים מחד ורצון להגיע לפיתרון מעשי מאידך. בקיצור – עמדתו של בורג אינה רק חסרת היגיון פנימי, אלא גם לא מועילה למי מהצדדים ולא יכולה להתקבל בידי אף אחד מהם. אבל בינתיים, אפשר להסתובב ולשווק אידיאלים בהרצאות ברחבי העולם, לפחות עד שהפיתה תתפקע.

לסחרר את האם וברווז שנוקם: ברוכים הבאים לטקס פרסי האיג-נובל

על הטכניקה החדשה לאריזת חוטפי מטוסים ושיגורם בחבילה, כבר שמעתם? טקס פרסי האיגנובל 2013 התקיים השנה באוניברסיטת הרווארד, עם שורה של גילויים מדעיים מרעישים והמצאות מוטרפות של מיטב החוקרים בעולם. האם ישו באמת הלך על המים? מדוע כדאי לסחרר אישה יולדת במהירות גבוהה על שולחן מתכת, מה היה הבזק הגאונות החדש של נשיא בלארוס, ואיך מירי רגב שלנו קשורה לכל העניין? הינשוף מדווח מחזית הקדמה המדעית (תרתי משמע).

 Herschbach, winner of the 1986 Nobel Prize for Chemistry, throws a paper airplane during the 23rd First Annual Ig Nobel Prize ceremony at Harvard University in Cambridge

דמיינו לכם סיטואציה. טיסה של אל-על ממריאה מנמל התעופה בן גוריון בדרכה למילאנו. כעבור כחצי שעה, כשהמטוס כבר מעל העננים, הנוסעים מתחילים להוריד את חגורות הבטיחות ולהסתובב הלוך ושוב בגרביים. ריח של בשר בקר באפונה עולה מהמטבח, ילד בוכה ומשתולל אי שם. לפתע נשמע קול:

            "כולם לשכב על הרצפה! זו חטיפה! לשכב, או שאני דוקר כאן מישהו!"

הורד

מחבל קם מאחד המושבים, עם סכין שלופה שהצליח להסתיר מהבידוק. לקול צרחות היסטריות מנוסעי המטוס, לוחץ אחד המאבטחים על כפתור נסתר אי שם בתא הטייס. באוושה מכנית, נפתחת הרצפה והמחבל נופל לתוך תא מיוחד ונארז בתוך חבילה. מיד לאחר מכן, מפליטה אותו המערכת מהמטוס עם מצנח, ובו בזמן מוסרת למשטרת ישראל באלחוט את נקודת הציון המדויקת של המקום בו הוא עתיד ליפול. כשהמנצח נוחת על הקרקע, מחכים כבר השוטרים למחבל עם זינזאנה. אם ישחק לנו המזל, המחבל ייפול לקרקע בדיוק בשמונה בערב ויילכד בשידור חי במצלמות המהדורה המרכזית של ערוץ 1. בכל זאת, צריך להעלות קצת את הרייטינג.

פטנט מדעי להעלאת רייטינג, יש? המהדורה המרכזית עם חיים יבין

פטנט מדעי להעלאת רייטינג, יש? המהדורה המרכזית עם חיים יבין

            נשמע הזוי? מטורף? מה אם היו אומרים לכם שב-1972 המציא מדען אמריקאי בשם גוסטאנו פיזו את המערכת המתוארת לעיל, ואף זכה עליה בפטנט (מספר 3811643)? בדיוק לשם כך, המציאו מרק אברהמס, עורך כתב העת Annals for Improbable Research וצוותו את טקס הענקת פרסי ה-Ignoble (משחק מילים על הביטוי "פרס נובל"). הפרסים הראשונים הוענקו בשנת 1991, תחת הכותרת "מחקרים שלא ניתן, או לא כדאי לשחזר". כיום הכותרת קצת יותר מחמיאה: "מחקר שגורם לך לצחוק, ואז לחשוב." לעיתים, מדובר בהמצאות אמיתיות, ואף שימושיות, אך משעשעות במעט, כגון חזייה שיכולה לשמש גם כמסיכת גז. יש מחקרים מבריקים ומסובכים להפליא אך אקסצנטריים במעט, כמו מאמר מלומד המנתח את התנודות הפיזיקליות בוילון האמבטיה בזמן המקלחת. אחרות מגיעות לתחום הביזאר, כמו הצעה פיתוח מסויימת של מעבדות חיל האוויר האמריקאי בדייטון, אוהיו, שזכו באיגנובל לשלום לפני מספר שנים: "הפצצה הגאה", המכילה חומר כימי שיגרום לחיילי האויב להתאהב זה בזה בתשוקה נואשת. תועלת צבאית מפוקפקת במעט, לדעתי, אבל ללא ספק מחווה מרגשת למאבק הלהט"ב לשוויון זכויות.

אורחאן פאמוק, חתן פרס נובל לספרות, מודד חזייה היכולה לשמש גם כמסיכת גז

אורחאן פאמוק, חתן פרס נובל לספרות, מודד חזייה היכולה לשמש גם כמסיכת גז – טקס הענקת פרסי האיג-נובל, 2011

בכלל, פרסי איגנובל לשלום נוטים להיות המשעשעים ביותר, וכל שנה הצוות מתעלה על עצמו. פרסי שלום הוענקו, בין השאר, לחוקרים שבדקו את מידת הכאב של נידונים למוות בצורות שונות של הוצאות להורג, וגם מקומם של הפוליטיקאים אינו נפקד. השנה, למשל, הזוכה הגאה באיגנובל לשלום הוא החבר אלכנסדר לוקשנקו, נשיאה הנאור של בלרוס, בזכות חוק חדש שאוסר למחוא כפיים באירועים ציבוריים (המנחה ביקש מהקהל לכבד את המעמד ולא למחוא כפיים בזמן הענקת הפרס). לוקשנקו לא זכה לבד: איתו בפרס זכתה גם משטרת המדינה של בלרוס, שהספיקה לעצור עבריין שהואשם בניסיון למחוא כפיים, למרות שיש לו רק יד אחת. אכן, חידת הזֶן הידועה, "מהו קולה של היד האחת?" מעולם לא היתה רלוונטית יותר. מירי רגב, מאחורייך…

לכבד את המעמד - אלכסנדר לוקשנקו

לכבד את המעמד – אלכסנדר לוקשנקו

כל מי שכמוני, נהנה הנאה חולנית במעט מלקרוא את ההודעות שמגיעות אליו בתיבת הספאם, ישמח לשמוע, למשל, כי לפני כמה שנים ניתן פרס איגנובל לספרות ל"יזמי האינטרנט של ניגריה", על המצאת "שלל דמויות משכנעות כמו גנרל סאני אבאצ'ה, גב' מרים סאני אבאצ'ה ועורך הדין ג'ון א. מְבֶּקי", שמעוניינים מאד לחלוק איתנו את המיליארדים שלהם אם רק נושיט להם עזרה קלה. גם הנקודה היהודית לא נפקדה מפרסי האיגנובל לספרות, ובאחת השנים זכו בה מדענים ישראלים שהוכיחו באמצעים מתמטיים את הצופן המיסטי החבוי בסיפורי המקרא.

כחובב מושבע של יוזמתו הברוכה של מרק אברהמס, התקשטתי במיטב מחלצותיי (ג'ינס וטישרט) ביום חמישי האחרון, והלכתי עם חבר לטקס הענקת הפרסים שהתרחש, כמידי שנה, באודיטוריום סָנְדֶרְס של אוניברסיטת הרווארד. לכל מי שחושב להסתפק בלקרוא את רשימת הפרסים באינטרנט, אני ממליץ ללכת מיד לסוכנות הנסיעות הקרובה ולהזמין כרטיס לבוסטון לספטמבר שנה הבאה: הטקס, והמסורות הביזאריות שנחגגות בו, הוא חלק בלתי נפרד מהתענוג. ועדת הפרס, שמורכבת בחלקה הגדול מחתני פרס נובל (אמיתיים) קשישים יותר ופחות, יושבת קוממיות על הבמה, בעוד הקהל מיידה בה מטוסים מנייר לקול צלילה של תזמורת קמרית בחלוקי בית חולים. בטקס לפני שנתיים אחד מהמדענים הדגולים אף הופיע בתלבושת של איכר סיני, כולל כובע קש משולש. רוי גלאובר, חתן פרס נובל לפיזיקה, משמש מזה שנים בתפקיד "שומר המטאטא" (Keeper of the Broom), ותפקידו הוא לטאטא את מטוסי הנייר מהבמה. הטקס נפתח בברכה של המדען הקשיש ביותר, שמורכבת אך ורק משתי מילים וידועה בשם Welcome, Welcome Speech, ובין זוכה לזוכה עולים על הבמה חוקרים מפורסמים (השנה: דיקן בית הספר למדעים ואומנויות בהרווארד) להסביר מושג טכני מסובך ב-24 מילים מקצועיות, ואז בשבע מילים פשוטות לקהל הרחב.

ig-nobel-prize-presentation

יציע המכובדים, כולל שומר המטאטא

יציע המכובדים, כולל שומר המטאטא

המטרה החיה לקליעת טיסני נייר

המטרה החיה לקליעת טיסני נייר

אולם הכוכבת הבלתי מעורערת של הטקס היא מיס סוויטי פּוּ (Miss Sweety Poo), ילדה בת שמונה שנבחרת כל שנה במיוחד. התפקיד של מיס סוייטי חיוני ביותר, וכמי שהיה בכנסים אקדמיים לא מעטים אני יכול להעיד שמנחים רבים היו מתקנאים בו. בכנס שהשתתפתי בו ביפן, למשל, עלה על הבמה חוקר גרמני ונשא נאום ארוך, איטי ומשעמם של שעה ויותר, כאשר הזמן שהוקצב לכולם היה 25 דקות. אף אחד לא העז להפסיק אותו. במצבים מביכים מסוג זה, כאשר אחד הנואמים חורג מהזמן שהוקצה לו (דקה, בטקסי האיגנובל) קמה מיס סוויטי ממושבה, הולכת לבמת הנואמים וצורחת:

Please Stop, I'm bored!!!

Please stop - I'm bored!

Please stop – I'm bored!

והיא חוזרת על זה שוב ושוב עד שהנואם מבין את הרמז ומסתלק. השנה, דרך אגב, חלה התפתחות חדשה ומעניינת: חלק מהנואמים, בניסיון נואש אך כושל לסחוט עוד דקה או שתיים נוספות, שיחדו את מיס סוויטי בדובונים וצעצועים למיניהם. היא המשיכה למלא את תפקידה נאמנה, כמובן, אבל גם על השוחד לא ויתרה.

מושחתים, נמאסתם: נואמים מנסים לשחד את מיס סוויטי

מושחתים, נמאסתם: נואמים מנסים לשחד את מיס סוויטי

אני באופן אישי הייתי מאמץ את השיטה הזאת גם בכנסת.

please stop, I'm bored! בקרוב אצלנו?

please stop, I'm bored! בקרוב אצלנו?

ובעוד הזוכים המאושרים הוצגו אחד לאחד על ידי הקהל, לא נעדר גם חלקה של התוכנית האמנותית. באופן מסורתי, מוצגת בטקס הענקת פרסי האיגנובל "מיני אופרה" שעוסקת בנושא מדעי כלשהו. משום שהשנה הכנס כולו היה בסימן "כוח" (Force), גיבורי המיני אופרה "The Blonsky Device" היו זוג מדענים חובבים מארצות הברית שהמציאו מכונה שתקל על נשים ללדת. איך בדיוק? היולדת נקשרת לשולחן מתכת שמסתובב במהירות גבוהה ומסחרר אותה, כך שהכוח הצנטריפוגלי יפליט את התינוק לתוך רשת. המוזיקה היתה מבוססת כמובן על אופרות ידועות, והאריה המרכזית התהדרה בשם: Is it a sin to make a mother spin? ההמצאה כמובן אמיתית, ונרשמה כפטנט על ידי שרלוט וג'ורג' בלונסקי שאף ניסו אותה בהצלחה במהלך הריונה הראשון של שרלוט.

Is it a sin, to make a mother spin? כוכבי המיני אופרה "המכונה של בלונסקי"

Is it a sin, to make a mother spin? כוכבי המיני אופרה "המכונה של בלונסקי"

והזוכים בפרס השנה (2013) הם:

איגנובל לרפואה: מסטארו אוצ'יאמה וצוותו (יפן וסין), על כך שבדקו את השפעת צלילי האופרה על עכברים שעברו השתלת לב. שניים מהזוכים המאושרים הגיעו לטקס לבושים כעכברים, כולל האוזניים.

ignoble-415x260

איגנובל לפסיכולוגיה: לורן בז' וצוותו (צרפת, ארה"ב, בריטניה, הולנד, פולין) על כך שהוכיחו את האמת המרעישה הבאה באמצעים אמפיריים, לאמור: אנשים שחושבים שהם שיכורים, גם חושבים שהם מושכים מאד. שם המאמר: "Beauty Is in the Eye of the Beer Holder". אני הייתי נותן להם איגנובל רק על הכותרת…

beer_drunk_baby

איגנובל לביולוגיה ואסטרונומיה: מארי דאק וצוותה (שוודיה, אוסטרליה, גרמניה, דרום אפריקה, בריטניה) על תגליתם שחיפושיות זבל תועות מנווטות את דרכן הביתה באמצעות שביל החלב.

Real_Dung

איגנובל להנדסת בטיחות: גוסטאנו פיזו המנוח (ארה"ב) על המכונה לניטרול חוטפי מטוסים, שתוארה כבר לעיל.

איגנובל לפיזיקה: אלברטו מינטי וצוותו (איטליה, בריטניה, דנמרק, שוויצריה, איטליה, רוסיה, צרפת) על שהוכיחו, סוף סוף, כי סיפורי הברית החדשה הגיוניים מבחינה מדעית. לטענתם, ישו או כל אדם אחר אכן היה מסוגל להלך על המים, אם גם הוא, וגם האגם, היו על הירח.

הגיוני לחלוטין - רק על הירח

הגיוני לחלוטין – רק על הירח

איגנובל לכימיה: שינסוקה אימאי וצוותו (יפן, גרמניה) על כך שהוכיחו כי התהליך הביוכימי שגורם לאנשים לבכות מבצל הרבה יותר מסובך ממה שמדענים נהגו לחשוב.

איגנובל לארכיאולוגיה: בריאן קנדל ופיטר סטאל (ארה"ב, קנדה) על שהעזו לחרף את נפשם על מזבחות המדע. השניים הרתיחו מכרסם מת (shrew) בבישול חלקי, בלעו אותו בלי ללעוס, ואז בדקו בדקדקנות את הצואה שלהם בימים הבאים במטרה לראות אלו עצמות אוכלו ואלו לא. מה שנקרא, משחקים בקקי…

טעים? להרתיח חלקית, ולזכור לא ללעוס

טעים? להרתיח חלקית, ולזכור לא ללעוס

איגנובל לשלום: אלכסנדר לוקשנקו, נשיא בלארוס, והמשטרה הלאומית של בלארוס, מסיבות שתוארו כבר לעיל. איך מירי רגב היתה אומרת? כפיים.

היא לא היתה שורדת בבלארוס - מירי רגב בנאום האימים

היא לא היתה שורדת בבלארוס – מירי רגב

איגנובל להסתברות: ברט טולקאמפ וצוותו (ארה"ב, הולנד, בריטניה, קנדה) על הסבלנות וההתמדה שהובילו לפריצת דרך מדעית עקב בהייה ממושכת בפרות. בסופו של דבר, הגיע הצוות לשתי מסקנות חשובות. ראשית כל: ככל שפרה שוכבת זמן רב יותר, יותר סיכוי שתקום. שנית: ברגע שפרה קמה ממרבצה, אי אפשר לחשב בקלות מתי סביר שתשכב שוב.

איגנובל לבריאות הציבור: קשיאן בהאנגאנאדה וצוותו (תאילנד) על הדו"ח: "ניהול כירורגי של מגיפת כריתת הפין בסיאם – טכניקות מומלצות, מלבד במקרים בהם הפין הכרות נאכל חלקית על ידי ברווז."

זהירות - הם לא תמימים כמו שהם נראים

זהירות – הם לא תמימים כמו שהם נראים

ונסיים במילים בהן נחתם הטקס המרגש: "If you didn't win a prize – and especially if you did – better luck next year!"

אפשר לצפות בטקס כולו ביו טיוב, כאן:

 

לכבוש את הרווארד- קומדיה שהפכה לפארסה

לאחרונה, כך נראה, התעוררו סטודנטים מסויימים בהרווארד משינה עמוקה- והחליטו שמתחשק להם לחיות את שנות השישים מחדש. התוצאה- תנועת "לכבוש את הרווארד". התנועה רואה את עצמה כחלק מגל המחאות הנוכחי בארצות הברית כנגד העולם הפיננסי (לכבוש את וול סטריט). מה המטרות שלה? שאלה טובה. לפני מספר ימים הצטרפתי לתהלוכה של המוחים ואף השתתפתי באסיפה הכללית שלהם, מתוך ניסיון לגלות את התשובה לשאלה הזאת.

התחלתי בשיחה עם אחד ממארגני המחאה, בחור שחלק מתפקידו להסביר לעוברים ושבים מה היא מטרתה. ראשית, שאלתי את אותו סטודנט מדוע הוא וחבריו מוחים נגד הרווארד. הרי היא מוסד פרטי, ולא אחראית למדיניות הממשלה. "ההשקעות של הרווארד לא מוסריות!" ענה לי הבחור. "הרווארד צריכה להשקיע לא כדי להרוויח כסף" (איך משקיעים שלא כדי להרוויח כסף- הוא לא לימד אותי). כשביקשתי פירוט, הוא ענה ש"הרווארד משקיעה בחברות לא מוסריות". אילו חברות בדיוק, ולמה הן אינן מוסריות? התשובה היתה משהו כמו "אה… אה…."

כשהצטרפתי לצעדה, דברים התחילו להתחמם. "Harvard, Harvard you can hide, we can see your greedy side!", נשמעה הצעקה מגרונות ניחרים. אחדים מהצועדים העלו מצוקות אחרות, אמיתיות- כמו למשל ההסכם הקיבוצי המקרטע עם עובדי הניקיון. ואכן, מוחה אחר, דוקטורנט למזרח אסיה, טען באוזני כי הרווארד הסכימה להעלות את שכרם של עובדי ניקיון בשל המחאה. לי דווקא נראה שהעובדה שעובדי הניקיון איימו לערוך שביתה כללית בקמפוס דווקא עזרה יותר, אבל מילא.

האספה הכללית היתה אמורה להתנהל, לפי המסורת של שנות השישים, בהתאם לכללי "הדמוקרטיה הישירה". קבוצה של מאה מפגינים, בערך, ניהלה דיונים ארוכים, כאשר הקהל חוזר על כל משפט של הדוברים (לפצות על העדר מיקרופון). נואמים מ"לכבוש את בוסטון" הגיעו כדי לגזור קופון. אחדים מהם, כמו נציגי ארגון המנקים, אמרו דברים נכונים על ניצול עובדים באוניברסיטה (בספרדית, ועם תרגום), אחרים הרעישו עולמות בסיסמאות חלולות שאין מאחוריהן דבר. הגדיל לעשות בחור בשם טים מקארתי, שתבע במשתמע לפטר פרופסורים ממסדיים מהאוניברסיטה. כנראה ששם המשפחה שלו לא ממש מקרי…. המקארתיזם עובר בשרשרת הדורות. רק דובר אחד, שקול וחכם מהאחרים, הציע להפוך את המחאות לבמה לדיון מעמיק בבעיות הכלכלה והחברה. אבל הוא, משום מה, התקבל בקרירות וקיבל מחיאות כפיים קלושות בלבד.

אחדים מהנואמים הנלהבים יותר הציעו לנקוט ב"אי ציות אזרחי" ולהתחיל לכבוש בניינים בהרווארד. ככל הנראה, ריחות האקטיביזם של שנות השישים עלו באפו. אתם יודעים, עשרות אלפי סטודנטים זועמים שכובשים את בנייני האוניברסיטה למשך שבועות וחודשים. ואכן, היו אלפי סטודנטים בסביבה – אבל הם באו לאכול חינם בפסטיבל של אגודת הסטודנטים, לא למחאה. לשם הגיעו בקושי מאה איש.

לא שזה ייאש את האקטיביסטים שלנו. כדי למנוע כניסה בלתי מבוקרת של מפגינים מבחוץ, החליטה הנהלת האוניברסיטה להגביל את הכניסה לנושאי תעודות סטודנט בלבד. מאה המופלאים החליטו לנסות ולפרוץ את השער, ואז התפזרו. אין פלא: אחד מהם ביקש מהאספה הכללית לדחות את אי הציות האזרחי למחרתיים, כי מחר יש לו בוחן בספרדית.

בסופו של דבר, שניים עשר סטודנטים בקירוב הקימו אוהלים (יוקרתיים ואופנתיים) בחצר הקמפוס. לא שהם ישנים בהם. מוחה אחד אמר לי ש"קר מדי כדי לישון שם". אחרים התלוננו על העובדה שהנהלת האוניברסיטה מפריעה להם להתעצם. זה, אכן, פטנט מהפכני חדש: המוחים דורשים מהגוף שכנגדו הם פועלים לסייע להם במחאה.

בינתיים, הקמפינג הזה גורם לקמפוס כולו לסבול. הנהלת האוניברסיטה סגרה את רוב השערים, קשה מאד להכניס אורחים (צריך לבקש אישור בטחוני- בהליך שדומה לקבלת אישור כניסה לאזור הירוק בבגדאד), וכדי להגיע לכיתות צריך לבצע לעיתים מעקפים ארוכים. אתמול השיגה האוניברסיטה הסכם שכר הוגן עם המנקים, כך שהתירוץ האחרון של המחאה נמוג. "זה בכלל לא קשור", אמר לי בחור נחמד עם מבטא וולשי באחד האוהלים, "אנחנו נישאר כאן עד שיתוקן אי השוויון בעולם כולו". אכן, כפי שנאמר, במהרה בימינו אמן. מפגינה אחרת, הזויה אפילו יותר, אמרה ש"למי אכפת מקומץ סטודנטים עשירים".

רוב הסטודנטים, כפי שאפשר לשער, כועסים מאד על יושבי האוהלים, שלא מייצגים אותם כלל. עצומה של "לשחרר את הרווארד" מתחילה לצבור תאוצה – בניסיון להזיז את האוהלים אל מחוץ לתחומי הקמפוס ולפתוח מחדש את השערים. אבל הבעיה היא לא באי הנוחות של כולנו. מחאות לעיתים דורשות מהציבור הרחב מידה מסוייימת של אי נוחות, ואפילו של סבל. אבל התביעה מציבור הסטודנטים הרחב לסבול הפרעה משמעותית לאורח חייו הופכת למגוחכת, כאשר ה"מהפכנים" עצמם מפונקים כל כך: רובם ככולם לא טרחו אפילו להקים אוהלים. גם אלו שעשו זאת (שוב, בערך 12 איש) לא טורחים לישון באוהלים שלהם כי "קר". וכמובן, שאסור להפסיד את הבוחן בספרדית. גם הציפייה מההנהלה לסייע להם למחות כנגדה מראה על הלך רוח של פינוק שאותם מפגינים שרויים בו. לעיתים נראה, משיחות רבות שניהלתי איתם, כי החבר'ה אינם מעוניינים באמת בהשגת מטרות כלשהן. הם אוהבים את ה"ביחד", רוצים להחיות את האקשן של שנות השישים ובכלל לעשות קצת בלגן.

הדבר הפתטי הוא- שאפילו את זה הם לא מצליחים באמת לעשות.

%d בלוגרים אהבו את זה: