האם יפתיע אתכם לדעת שאחד הסרטים האהובים על גבלס, שר התעמולה הנאצי, היה "שלגיה ושבעת הגמדים", אבל סרט זה בכל זאת לא הוקרן בגרמניה של היטלר? בטור אורח לינשוף, כותב ד"ר רז גרינברג על הסרטים המצויירים ברייך השלישי, ועל סיבות העומק לכשלונה של האנימציה הנאצית.

אנימציה תחת צלב הקרס  (Animation under the Swastika), ספרם של האנימטור רולף גיזן וחוקר האנימציה ג'.פ. שטורם, עוסק בסרטי האנימציה שהופקו בגרמניה בין השנים 1933 ל-1945, מעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ועד לתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השניה. אך הפרק המרתק ביותר בספר כלל אינו עוסק בהפקת אנימציה גרמנית, אלא דווקא במפגש של גרמניה הנאצית עם הפקת אנימציה אמריקאית: הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" שהופק באולפני דיסני בשנת 1937. החדשות אודות ההישג האמנותי המרשים בהפקת וולט דיסני, על אחת כמה וכמה כשזה התבסס על אגדת-עם גרמנית מפורסמת, הובילה לאקסטזה של ממש בעיתונות הגרמנית של אותה תקופה, ולצד ההערצה הגדולה (והמתועדת) של גבלס והיטלר לסרטי האנימציה של האולפן, נראה היה שדרכו של הסרט לבתי הקולנוע בגרמניה כבר נסללה.

אלא שאז החלו להיערם קשיים שונים ומשונים. חברת RKO, שטיפלה בהפצה הבינלאומית של הסרט, סגרה את המשרד שלה בגרמניה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון (מטעמי חוסר רווחיות), מה שאילץ את המפיצים לנהל את המשא ומתן מול נציגים במדינות שכנות. RKO גם דרשו מחיר גבוה בעבור זכויות ההפצה, אותו הם התעקשו לקבל בדולרים אמריקאים (יתרות מטבע החוץ בגרמניה הנאצית היו דלילות מאוד). העובדה ששתי חברות גרמניות שונות התחרו על הפצת הסרט בגרמניה גרמה לדרישות הכספיות הגבוהות מלכתחילה להאמיר.

ובינתיים, היחס כלפי הסרט השתנה בחדות, לפחות בכל הנוגע לסיקור העיתונאי. "הסרט לא יוקרן אצלנו, אבל ההפסד אינו גדול," סיכם אחד העיתונאים שצפה בהקרנה של "שלגיה ושבעת הגמדים" בפסטיבל הקולנוע בוונציה, תוך שהוא מציין כי למרות רגעים חזותיים מרשימים, דיסני נכשל בהבנת התרבות הגרמנית המפוארת ממנה צמחה האגדה עליה התבסס סרטו. באופן מוזר, עיתונאים גרמנים אחרים שהגיעו למסקנה דומה נתלו באילנות של מפיצי הסרט בבריטניה, שם הוחלט להגביל את הצפייה בו לגיל 16 ומעלה, אלא אם כן הצופים הצעירים מלווים במבוגר. העובדה שעיבוד ל-"שלגיה ושבעת הגמדים" עשוי שלא-להתאים לילדים, טענו אותם עיתונאים, מעיד על כך שדיסני לא היה צריך להתקרב לאגדה הידועה מלכתחילה. להקרנה של "פנטסיה" שנערכה כמה שנים לאחר מכן בציריך, העיתונות הנאצית כבר הגיעה עם סכינים שלופות: ביקורות שהתפרסמו בגרמניה בעקבות אותה הקרנה היו מלאות בגידופים כלפי דיסני ואיוריו המטופשים שמבזים את היצירות של גדולי מלחיני גרמניה.

למרות שמחברי הספר אינם מציינים זאת במפורש, מקריאה בו עולה כי התגובות האלה הגיעו "מלמטה" ללא הכוונה פוליטית כלשהי. למעשה, כאשר "שלגיה ושבעת הגמדים" הוקרן בוונציה, עדיין נעשו מאמצים ניכרים להסדיר את הפצת הסרט בגרמניה, ולמרות שניסיונות אלה כשלו, סרטי האנימציה הקצרים של אולפני דיסני הוקרנו באופן סדיר בבתי הקולנוע במדינה (אם כי במתכונת שנהיתה יותר ויותר מצומצמת) עד לכניסתה של ארה"ב למלחמה. במשרד התעמולה נעשו גם ניסיונות להפוך את וולט דיסני לנאצי מהשורה, מחיטוט באילן היוחסין שלו בניסיון לאתר שורשים גרמניים ועד מאמצים לאשש את השמועות (שמעולם לא אומתו, אגב – נקודה אותה מחברי הספר אינם טורחים להדגיש) לפיהן דיסני היה אנטישמי ותומך המפלגה הנאצית. את העוינות שגילו העיתונאים בגרמניה כלפי דיסני, שנים לפני שזו הפכה למדיניות נאצית רשמית, אפשר להסביר בעיקר כתגובת-נגד לעוינות שהלכה וגברה כלפי גרמניה הנאצית בהוליווד ובחלקים גדולים של ארה"ב עם התגברות הרדיפות האנטישמיות והתקרבותה של מלחמת העולם השנייה.

כך או כך, הכישלון להפיץ את "שלגיה ושבעת הגמדים" בגרמניה הנאצית בישר על היעלמותה ההדרגתית של האנימציה ההוליוודית ממסכי הקולנוע במדינה. כיצד מילאו אולפני האנימציה בגרמניה הנאצית את הוואקום הזה, בפרט בשנות המלחמה בהן סרטי אנימציה יכלו לספק הפוגה משעשעת לחיילים עייפים ואזרחים מבוהלים? מחברי הספר מודים כבר בתחילתו שהתשובה לשאלה הזו היא "לא בהצלחה יתרה": גרמניה אמנם נתנה לעולם שניים מהאנימטורים החשובים ביותר בהיסטוריה – אנימטורית הצלליות לוטה רייניגר ויוצר הסרטים המופשטים אוסקר פישינגר – אך רייניגר, מתנגדת חריפה לנאצים, סירבה להמשיך ליצור סרטים במהלך המלחמה, ופישינגר עזב את גרמניה לטובת עבודה באולפני דיסני בארה"ב עוד לפני שהמלחמה פרצה. אנימציה נותרה סעיף זניח בתעשיית הקולנוע הנאצית. לטענת גיזן ושטורם, הדבר נבע מאופיו הנוקשה של המשטר הנאצי, שפשוט לא אפשר להפקות אנימציה, אמנות שהיא אנרכיסטית וחתרנית במהותה, לפרוח. זהו הסבר מעניין, אבל הוא מתעלם ממקרים של פריחת האנימציה במשטרים טוטליטריים אחרים (ביפן, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, וואקום דומה דווקא שימש כזרז להתפתחות מואצת של תעשיית האנימציה המקומית ובמידה רבה התניע את התהליך שהפך את המדינה למעצמת אנימציה עד ימינו אלה). זאת ועוד, מרבית הדוגמאות שנבחנות בספר מציעות הסבר רומנטי פחות – בדומה לכישלון ההפצה של "שלגיה ושבעת הגמדים", הכישלון לייסד תעשיית אנימציה בגרמניה הנאצית נבע ברובו משלומיאליות ניהולית.

כזה היה המקרה של Deutsche Zeichenfilm, אולפן אנימציה שהוקם בגרמניה בשנת 1941 כדי לספק חלופה להפקות האנימציה ההוליוודיות. מרבית עובדי האולפן, על פי מחברי הספר, לא היו תומכים נלהבים של המפלגה הנאצית: חלקם ראו בעבודה באולפן הזדמנות להתחמק מגיוס ושליחה לחזית, אחרים היו בני זוג של נשים יהודיות שניצלו את עבודתם באולפן כדי להציל אותן ולכל אלה נוספו גם אנימטורים שגויסו לעבודה באולפן ממדינות כבושות ועסקו בזמנם הפנוי באיסוף מודיעין עבור המחתרות בארצותיהם. האנימטורים שמונו לפקח על ההפקות השונות באולפן נבחרו ללא קשר ליכולותיהם האמנותיות או הניהוליות, אלא בשל נאמנותם האידיאולוגית למפלגה הנאצית. שלא במפתיע, החיבור בינם לבין יתר עובדי האולפן לא הניב הצלחות מסחררות; עד סגירתו בשנת 1944, ולאחר שהושקעו בו תקציבי עתק, הופק באולפן רק סרט אחד קצר, שהיה סרט תעמולה סטנדרטי. יחד עם זאת, המחברים מדגישים ש- Deutsche Zeichenfilm. בפירוש לא היה מעוז שוקק של התנגדות לנאציזם: לאורך תקופת משמעותית במהלך שנות קיומו של האולפן, חלל העבודה שלו ניצב ממש מול הכניסה למחנה הריכוז דכאו, ועובדי האולפן התעלמו במכוון מהנעשה מול עיניהם.

מנגד, אולפן אנימציה קטן יותר שבראשו עמד האנימטור הנס פישרקוזן הצליח לייצר לאורך שנות המלחמה לא פחות משלושה סרטים קצרים באיכות גבוהה; פישרקוזן נחשב לאנימטור היחיד בגרמניה הנאצית שהשתווה מבחינת יכולותיו לאנימטורים באולפנים הגדולים שבארצות הברית. הסרטים אותם הוא הפיק ביחד עם הקריקטוריסט הורסט פון מולנדורף התקבלו בהתלהבות על ידי משרד התעמולה והשתלבו היטב בהקרנות בבתי-קולנוע מיוחדים שהוקמו במדינה במטרה להציג בעיקר יומני חדשות. משום מה, בכירי התעמולה של גרמניה לא הבחינו (ואולי, העדיפו להתעלם במכוון?) ממסרים חתרניים בוטים שניתן היה למצוא בסרטים של פישרקוזן ומולנדורף, במיוחד בסרטם הראשון מנגינה שחוקה (Verwitterte Melodie). אחת ההחמצות הכואבות בספר היא האזכור הכמעט-אגבי של אותה חתרנות, ללא ניסיון לחקור את השורשים המפתיעים שלה: פישרקוזן לא היה איש-שמאל רדיקלי, אלא במאי מחונן של פרסומות שלפני (ואחרי) המלחמה התמחה בעיקר בקידום מוצרי יוקרה ומותרות. החתרנות שבסרטיו נבעה, ככל הנראה, מהגעגועים לימי השפע הבורגניים והקוסמופוליטיים שקדמו למלחמה.

סרטיו של פישרקוזן הופקו עם הרבה מאוד עזרה מאנימטורים צ'כים, וזהו עוד היבט שמחברי הספר נוגעים בו  מבלי להעמיק – הגיוס של אנימטורים מרחבי מדינות אירופה לטובת תעשיית האנימציה הנאצית. גיוס כזה נבע בראש ובראשונה ממחסור בכוח-אדם מקצועי בתעשיית האנימציה הגרמנית בשנות המלחמה, אך עוד לפני שהמלחמה פרצה היה ברור כי מרבית האנימטורים בגרמניה נופלים בהרבה מבחינת כישוריהם בהשוואה לעמיתים ממדינות אירופאיות אחרות. ב-1937 הוציאו האחים הגרמנים פרדיננד והרמן דיאל, שהתמחו באנימציית-בובות, סרט באורך 53 דקות בשם "שבעת העורבים", שאמנם הציג איכויות טכניות מרשימות לתקופתו, אבל נחשב לטרחני במידה בלתי-נסבלת מבחינת תוכנו ונכשל קופתית. מוקדם יותר באותה שנה זכה לדיסלאס סטרביץ', אנימטור פולני-רוסי שגלה לצרפת בעקבות המהפכה הבולשביקית, להשלים את סרט הבובות שלו שעיבד את אגדות "ריינהארד השועל" הפופולאריות בזכות תמיכה כספית שהתקבלה מגרמניה. הסרט הפך להצלחה בבתי הקולנוע בגרמניה, ועל פי מחברי הספר, סטרביץ' תיאר באריכות יתרה בראיונות עד כמה הוא מעריץ את התרבות והאופי הגרמניים (מן הסתם הוא אמר את הדברים מבלי לדמיין את החורבן שתביא גרמניה על פולין, רוסיה וגם צרפת שנים ספורות לאחר מכן). האגדות על רייהאנרד שימשו גם חומר גלם לאחת ההפקות היותר מבחילות בתקופת המלחמה: בשנת 1943 הפיקה קבוצת אנימטורים הולנדים, שהסתייעה בתקציב גבוה אותו סיפקה ממשלת גרמניה, עיבוד אנימציה לגרסה אנטישמית של אותן אגדות. הסרט נגנז ולא הופץ בבתי הקולנוע, אך הוא נותר כתם מכוער בדברי ימי תעשיית האנימציה ההולנדית.

ספרם של גיזן ושטורם מלא בפרטי מידע מרתקים, אך למרבה הצער הם לא מצליחים לגבש אותם לתמונה כוללת מחד, או לרדת לעומק של כל אחד מהם מאידך. בשום מקום בספר אין ניסיון למקם את עבודת האולפנים השונים הנדונים בו על ציר-זמן שמדגים התפתחות כלשהי, ועבודתם של האולפנים השונים נדונה יותר בהקשר של יחסי עבודה ופחות בהקשר תוכן הסרטים עצמם. התוצאה היא שהחיבור בין אותו תוכן לאידיאולוגיה ואף למעשים של המשטר הנאצי כמעט ואינו נדון בספר: מפתיע לגלות, למשל, שלצד סרטי מיקי מאוס ודונלד דאק של אולפני דיסני, גם סרטי פופאיי ובטי בופ הוקרנו בגרמניה הנאצית לפני המלחמה, ובהצלחה יתרה, זאת למרות שהם הופקו על ידי האחים מקס ודייויד פליישר שהיו יהודים (כמו מרבית העובדים הבכירים באולפן שלהם).  יחס של גורמים ממשלתיים ותעמולתיים בגרמניה הנאצית כלפי הסרטים של האחים פליישר, אם היה כזה, אינו נדון בספר. כך גם במקרים הרבים של אנימטורים מארצות כבושות שגויסו לעבוד על סרטי אנימציה עבור האולפנים הגרמניים, מחברי הספר לא ממש טורחים לציין כיצד חשו אותם אנימטורים כלפי המלאכה אותה הם ביצעו. היחס לתכנים אנטישמיים בסרטי האנימציה הנדונים בספר הוא ברמת האזכור בלבד; זה צורם, במיוחד לאור ההקדמה בה מסביר גיזן שההשראה לכתיבת הספר הגיעה משיחה עם ארי פולמן, במאי סרט האנימציה הישראלי "ואלס עם באשיר" והרצון לנסות לעשות חשבון נפש בכל הנוגע למה שהתחולל בגרמניה הנאצית גם בתחום האנימציה. גם אם נניח להשוואה הנואלת שמתבצעת כאן בין מעשיה של גרמניה הנאצית למלחמת לבנון, ספרו של גיזן אינו חשבון נפש כזה. הוא לכל היותר דין-וחשבון יבשושי במיוחד.

ישנן בעיות נוספות עם Animation Under the Swastika, העיקרית שבהן היא רמת האנגלית הלא-מזהירה של המחברים (וכאשר הם נדרשים לתרגום מסמכים או תכתובות, מה שקורה הרבה מאוד בספר, היא מחפירה ממש). פרטי המידע המעניינים המופיעים בספר –  ויש לא מעט כאלה – נוטים ללכת לאיבוד תחת כל הבעיות האלה. יש לקוות שהיוזמה החלוצית של גיזן ושטורם תמריץ חוקרים אחרים להמשיך להתעמק בנושא, הפעם בצורה רצינית יותר.

מה מסביר את האכזריות הנאצית, את רצח העם ואת הבהמיות שאין לה תקדים? בישראל, נוטים להסביר את הזוועה בשתי דרכים: אנשי ימין ומרכז ממסדי אומרים שהאנטישמיות היתה לב העניין, ולעומתם אנשי שמאל נוטים להאשים את הגזענות ושנאת הזרים. שני ההסברים הללו חשובים, אך לא מספיקים. כדי להבין את סוד האכזריות התהומית, יש לפנות לגורם שלישי, קריטי אך נסתר. ינשוף היסטורי צולל ללב התהום.

משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, סיפר פעם על מאורע שהעלה את חמתו. הוא ביקר ביד ושם, ושמע ממדריכה צעירה ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". פייגלין הזדעק עד עמקי נשמתו. דברי המדריכה, לדעתו, היו חילול של זכר השואה. האמת היא, כתב, שהנאצים היו רוע מוחלט, והם שנאו אותנו, היהודים, כי אנחנו ייצגנו את הטוב המוחלט. תפיסה מיתית מהסוג הזה אינה מוגבלת, כמובן, רק לפייגלין. בעיני רבים אחרים, השואה היא אירוע ייחודי לחלוטין שלא דומה לשום דבר אחר בהיסטוריה, ואסור להשוות אותו לשום דבר אחר. אושוויץ היה "פלנטה אחרת". וכל ניסיון לשים את השואה בהקשר היסטורי מהווה הקטנה, חילול ואפילו הכחשה. קיתונות הרותחין שחטפו חוקרים שניסו להשוות, למשל, את הנאציזם והסטליניזם (האחרון שבהם הוא טימותי סניידר) מעידים עד כמה חזקה התפיסה הזאת אפילו בימינו.

האכזריות הנאצית היא באמת בלתי נתפסת. מעשי טבח המוניים היו במקומות רבים לפני היטלר, וגם רצח עם אינו ייחודי לרייך השלישי. אבל משהו ביסודיות הרצחנית של הרייך הזה מזוויע באופן בלתי מובן. מי שקורא על התקופה הזאת ורואה, למשל, כיצד, במקרים מסויימים, עשרות סוכני גסטפו השקיעו שבועות של מחקר ומשאבים עצומים כדי להתחקות אחר ילד יהודי אקראי שנמלט מגטו בפולין, תוהה באמת על הרוע הטהור שבהחלטה להשמיד ציבור שלם על כל הפרטים שבו, בלא חריגים ובלא סייגים. לכך, כמובן, יש להוסיף את האכזריות התהומית של הנאצים גם כלפי עמים לא יהודיים: התוכנית להשמיד את הערים הסובייטיות הגדולות ולהמית את כל תושביהן ברעב, הטבח הטוטלי של שכבת ההנהגה הפולנית, משטרי הטרור הרצחניים בארצות כבושות אחרות, הטיהור האתני של הסלובנים כדי לפנות מקום לגרמנים, מעשי הטבח ההמוניים ביוגוסלביה, רצח בני הערובה בצרפת, הרשימה בלתי נדלית. התהייה הזאת, כיצד בני אדם מסוגלים לרוע כל כך עמוק, מתבטאת, למשל, בכותרת העברית לספרו של ההיסטוריון סבסטיאן הפנר: "היטלר – החידה האיומה ופשרה".

בישראל, שבה (מסיבות מובנות) הזיכרון הציבורי מתמקד יותר ברצח היהודים, ההסברים לחידת הרוע הנאצי מתחלקים פחות או יותר לשניים, בהתאם למחנה הפוליטי של הפרשן. הימין והמרכז הממסדי, שמדגישים את הייחודיות היהודית, נוטים לתלות את השואה בפרט ואת הרוע הנאצי בכלל באנטישמיות, היינו -שנאת יהודים. משה פייגלין, שטען כי הנאצים שנאו את היהודים כי אלו ייצגו את הטוב המוחלט בעולם, הוא הנציג הקיצוני ביותר של הגישה הזאת. אבל ניתן לראות אותה גם בטקסי הזיכרון הרשמיים, בספרי לימוד ובנראטיב שיוצא ממוסדות זיכרון ממשלתיים כדוגמת יד ושם. במחקר ההיסטורי, המבטא המובהק ביותר של הגישה הזאת הוא דניאל יונה גולדהגן, שטען כי השואה נבעה מ"אנטישמיות חסלנית" שהיתה ייחודית לגרמניה ולנאצים.

כפי שכתב ישראל גוטמן המנוח, במשך שנים רבות המדען הראשי של יד ושם, בספר הלימוד שלו "השואה ומשמעותה", האנטישמיות הקיצונית היתה טבועה בנאציזם מראשיתו, והתוכנית להשמדת היהודים הלכה ונחשפה ככל שהמשטר התחזק. היום, רוב ההיסטוריונים אינם מקבלים את הטענה שהשמדת העם היהודי תוכננה משלב מוקדם (ככל הנראה, כך מסכימים רוב החוקרים, החליטו עליה הנאצים רק בסתיו 1941), אבל אנטישמיות כהסבר מרכזי לאכזריות הנאצית עדיין מקובלת על רבים. המסקנות מהגישה הזאת ברורות, ותואמות את הגישה הציונית הקלאסית. אם השואה פקדה את העם היהודי בגלל אנטישמיות, הרי שהיהודים צריכים להיות עצמאיים, חמושים ודרוכים להילחם בשונאיהם בכל פעם שאלו ירימו ראש.

היסטוריונים ומבקרים מהשמאל, שהעניין שלהם יותר אוניברסליסטי ופחות "יהודי" ייחודי, נוטים לתלות את השואה והרוע הנאצי לאו דווקא באנטישמיות, אלא בגזענות הכללית של המשטר. האידיאולוגיה הנאצית התבססה הרי על היררכיה של גזעים, וכמעט כל החלטה של המשטר לקחה בחשבון עקרונות של גזע. היהודים אמנם ניצבו בתחתית היררכיית הגזעים כ"מהרסי תרבות", אבל גם גזעים נחותים אחרים נידונו לכלייה מלאה או חלקית. לגישה הזאת יש את היתרונות שלה. כך, אפשר לחבר את השואה למעשי רצח המוניים שביצעו הנאצים באוכלוסיות לא יהודיות, כדוגמת פולנים, רוסים וצוענים, ואף למעשי ג'נוסייד אחרים בהיסטוריה. זו הגישה שעומדת ביסוד האסכולה הפופולרית של "ג'נוסייד משווה", שהנציג הבולט ביותר שלה הוא דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית. מחוץ לישראל, זו גם הגישה הדומיננטית של מוזיאון השואה בוושינגטון, אולי האלטרנטיבה המשמעותית ביותר לקו שמוביל יד ושם. אם אנחנו מקבלים את אסכולת הגזענות, הרי שהמסקנות האופרטיביות שונות לגמרי. מי שרוצה למנוע שואה שנייה, הן ליהודים והן לעמים אחרים, צריך לאמץ גישה אוניברסליסטית, להילחם בגזענות באשר היא שם, ולסייע למהגרים, פליטים וקבוצות אתניות נרדפות ברחבי העולם.

אבל שני ההסברים הללו בלתי מספקים באופן מטריד, ולו מפני שהעולם בשנות השלושים והארבעים היה מלא באנטישמים וגזענים, שרובם המוחלט לא העלו בדעתם לבצע מעשי טבח המוניים, להמית מיליונים מבני ה"גזעים הנחותים" ברעב ובוודאי לא להשמיד עמים שלמים. תורות גזע, מרוככות יותר או פחות, היו מקובלות בשנות השלושים והארבעים בחלקים ניכרים של העולם המערבי. אנטישמיות גם היא לא היתה רק נחלתן של מדיניות מרכז ומזרח אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, רוסיה או פולין. אפילו ארצות הברית הליברלית הגבילה את מספר היהודים באוניברסיטאות ב"נומרוס קלאזוס". בארצות הכבושות על ידי הנאציזם, אנטישמיות גרמה לרבים להיות אדישים לגורל היהודים או לשתף פעולה עם הרוצחים, אבל לא תמיד. בפולין, למשל, אנטישמים מובהקים היו מעורבים בניסיונות הירואיים להצלת יהודים (למשל הסופרת הקתולית זופיה קוז'אק-שצ'וצ'קה, אחת ממייסדות הז'גוטה, ארגון הצלת היהודים הגדול והיעיל ביותר באירופה הכבושה), וזאת אף על פי שבפולין הצלת יהודים היתה עלולה לגרור הוצאה להורג של המציל ושל כל משפחתו. מנגד, חלק ממשתפי הפעולה הפולנים לא היו אנטישמים באופן חריג, אלא סתם אופורטוניסטים. הנקודה המכרעת היא שבפולין, כמו במקומות אחרים, עמדות אנטישמיות לא היו תמיד מתאם טוב לתגובתו של אינדיבידואל לרצח יהודים בסביבתו הקרובה. אין פירוש הדבר שהאנטישמיות, או הגזענות, אינן חשובות. אין ספק שהן היו היסוד לפרוייקט הנאצי, ובלעדיהן השואה, ושיתוף הפעולה איתה ברחבי אירופה, לא היו מן האפשר. מדובר בתנאי הכרחי, אבל לא בתנאי מספיק. לכל אלו היה צריך להוסיף אלמנט שלישי, שבלעדיו המרק הרצחני לא היה מגיע לנקודת רתיחה.

זופיה קוזאק- סופרת פולנית-קתולית וממייסדי ארגון ז'גוטה. אנטישמית מובהקת שהצילה יהודים תוך חירוף נפשה.

המפתח לשאלה, לדעתי, מצוי בנאום שנתן הרמן גרינג, מספר שתיים ברייך השלישי, למושלים הנאציים של הארצות הכבושות באוגוסט 1942. חלק מהמושלים הללו, אנשים ברוטליים כולם, התלוננו בפני גרינג שמדיניות הביזה שלו תביא את הארצות הכבושות לרעב, וייתכן שגם להתקוממות. גרינג נזף בהם בחומרה:

אני רואה אנשים שבעים בשטחים הכבושים בעוד בגרמניה אנשים מורעבים. בשם אלוהים, לא נשלחתם לשם [למדינות שאתם מושלים בהן] כדי לדאוג לרווחת תושביהן, אלא כדי לקחת כל מה שאתם יכולים כדי שהעם הגרמני יחיה. אני מצפה מכם להקדיש את כל מרצכם לכך. הדאגה המתמדת הזאת לזרים חייבת להסתיים אחת ולתמיד. לפני מונחים הדוחות שלכם, ובהם פירוט של מה שאתם מתכוונים להביא. כשאני חושב על הארצות שלכם, זה נראה כלום בעיני. ממש לא אכפת לי שהאנשים שלכם [בארצות הכבושות] מתמוטטים מרעב. שיתמוטטו, כל עוד אפילו גרמני אחד לא קורס מרעב.

"מצדי שימותו ברעב" – הרמן גרינג

גרינג דיבר בהקשר של משבר מזון חמור שפקד את גרמניה ב-1942. אבל בהתחשב בעובדה שתושבי הארצות הכבושות היו מורעבים גם הם, ושהמושלים שהוא נזף בהם בזזו ממילא עבור גרמניה מכל הבא ליד – חוסר האכפתיות הטוטלי כלפי נתיני האימפריה הנאצית זועק לשמיים. וכאן, מדובר עוד בנתינים של האימפריה במערב, שזכו ליחס מועדף משהו. במזרח, גרינג וחבריו תכננו להרעיב מיליונים ולמחוק ערים שלמות (כמו לנינגרד) כדי להשאיר את רמת החיים בגרמניה בדיוק כפי שהיא. לא מדובר כאן רק בהעדפת גרמנים. כל אימפריה קולוניאלית תמיד העדיפה את אנשיה שלה, בוודאי כשמדובר במשאבים כלכליים. כאן מדובר בחוסר מעצורים טוטלי, וחוסר רצון להקריב קמצוץ ומאומה מרמת החיים של האדונים אפילו עבור עצם הישרדותם של העבדים.

חוסר המעצורים הנאצי התבטא לא רק בביזה כלכלית נוסח גרינג, אלא גם בחזון האידיאולוגי. חלומו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, היה להשתמש בשטחים העצומים במזרח – פולין, אוקראינה ומערב רוסיה – כדי ליישב איכרים גרמנים ואנשי ס"ס בעיירות כפריות ימי ביניימיות. הוא שאף ליצור עולם אידיאלי ברוח המיסטיקה הנאצית ומה שדמיין כאורח חייהם של השבטים הגרמניים הקדומים. הקהילות שראה בחזונו היו אחוות פגאניות של אבירים לוחמים, המבוססות על גזע, דם ואדמה.

הגשמת החזון הזה היתה כרוכה בנישול המוני של פולנים, אוקראינים ורוסים מאדמתם, אבל לא בהכרח מיליונים. אחרי הכל, היה אפשר להקים את העיירות האידיאליות של הימלר רק בשטחים מסויימים של פולין או אוקראינה. אבל ה"תוכנית הכללית מזרח", שנועדה להגשים את חלומו של הימלר, תבעה לעצמה את כל השטח. מכאן נבעו גירושים המוניים של רוסים, אוקראינים, פולנים וסלובקים, הרעבתם ורציחתם. חלק מהמושלים הנאציים עיכבו את תוכניתו של הימלר או שמו לה סייגים, מפני שהיו זקוקים לעובדים סלאבים מיומנים, אבל מפקד הס"ס לא הסתיר את נחישותו ליישם אותה באופן מלא, אם לא במהלך המלחמה אז לאחריה. בהגשמת החזון האידיאלי לא היה מקום לפשרות כלשהן, דבר שהפך את האכזריות הנאצית במזרח לא לחלקית ויחסית אלא לטוטלית. הגזענות של הימלר היתה כמובן חשובה. בלעדיה תוכנית מהסוג הזה לא היתה באה לעולם מלכתחילה. אבל רצח המיליונים לא נבע מהגזענות לבדה, אלא גם, ובעיקר, מחוסר המעצורים הטוטלי של המחזיקים בה.

חוסר מעצורים טוטלי- היינריך הימלר

החל משלהי 1941, השמדתם הטוטלית של היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מה"תוכנית הכללית מזרח". גם כאן, האנטישמיות הנאצית היתה תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. היו לא מעט משטרים אנטישמיים במזרח ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם. אחדים מהם גם ארגנו פוגרומים, אחרים הפלו יהודים באופן משפטי או שללו חלק מזכויות האזרח שלהם. ברמת הרטוריקה, שנאתם של חלק מהמשטרים הללו ליהודים לא היתה זהה אמנם לזו של הנאצים, אבל גם לא ממש רחוקה ממנה. אולם חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, שייחד אותם מכל המשטרים הללו, התיר להם לנקוט בכל האמצעים כנגד מי שהחשיבו כאויב דמוני. ללא חוסר המעצורים הזה, היהודים היו אמנם סובלים מאד תחת הכיבוש הגרמני, אבל פרוייקט שיטתי ומפלצתי כמו השואה ככל הנראה לא היה בא לעולם.

מה מקורו של חוסר המעצורים הזה? זו שאלה קשה ומורכבת מאד. אפשר לייחס אותו, לפחות באופן חלקי, לאידיאולוגיה הטוטלית הנאצית, לאופיו הגורף של החזון ההיטלראי, וגם לפולחן סובייקטיביות, שהיה חלק מהמאבק של הימין הגרמני בנאורות. כלומר, אמונה שמה שהקבוצה שלי חושבת, מאמינה, צריכה ורוצה הוא *כל* מה שאני צריך לדאוג לו, גם אם זה דורס לחלוטין את האינטרסים של כל האחרים. דבר נוסף שסייע לחוסר המעצורים הנאצי, הוא אמונה עמוקה במשפט ההיסטוריה. היטלר, למשל, אמר שג'ינג'יס חאן רצח מיליונים, אבל כיום הוא נחשב ל"בונה אומה דגול". בהזדמנות אחרת, הדגיש ש"אף אחד לא זוכר היום את טבח הארמנים". כלומר, לנאצים לא היו מעצורים בין היתר משום שהאמינו שאכזריות מוחלטת תוכל להוביל להשגים היסטוריים, שישכיחו בתורם את מעשיהם הרעים.

רק אם אנחנו מבינים את חשיבותו של חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, לצד הגזענות והאנטישמיות שלהם, אפשר להבין את מניעיהם של משטרים רצחניים אחרים. משטרו של סטלין הרשה לעצמו להמית מיליונים ברעב מתוכנן או בטיהורים המוניים, פשוט משום שלא היו לו שום מעצורים בהגשמת מטרותיו הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות. היפנים אמנם לא השמידו עמים, אבל צבאם טבח יותר ממיליון סינים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה, ומאות אלפי פיליפינים לקראת סוף המלחמה, לעיתים קרובות בלי שום אילוץ צבאי. ביפן לא היתה דמוניזציה כלפי סין או הפיליפינים, בדומה לדמוניזציה הנאצית כלפי היהודים והסלאבים, או הסטליניסטית כלפי "אויבים מעמדיים". להיפך, יפן הרשמית ראתה בסינים ובפיליפינים אחים טועים שיש לשחרר אותם מהקולוניאליזם המערבי. האלימות כלפיהם הוצדקה כאמצעי חינוכי, כפי שאח בכור מכה את אחיו הצעיר כדי להחזירו למוטב. אבל בדומה לנאצים, המשטר ביפן בשלהי שנות השלושים היה כל כך בטוח בצדקת דרכו, וכך כך שקוע בתחושת רדיפה וקורבנות, עד שאיבד את כל המעצורים שהיו לו בעבר. כך, בלי אידיאולוגיה גזענית של ממש, הוא הרשה לעצמו לטבוח ביותר ממיליון איש כביכול על מנת להטיב איתם.

מכאן נובעים גם לקחים מעשיים לעתיד: חשוב להילחם בגזענות, אולם יהיה קשה מאד לבער אותה לגמרי. אנשים תמיד נוטים להסתייג מהשונים מהם, במיוחד במצב של עימות אתני וסכסוך לאומי – ומצבים כאלה תמיד יהיו. אבל כדי למנוע את הזוועות הגרועות ביותר, כמו טבח המוני ורצח עם, קריטי לפתח בלמים ומעצורים.

נתקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו. הם האמינו בכנות שהיהודים הם אויב דמוני של העם הגרמני. וכאן הלקח הוא ברור: יש דברים שאסור לעשות, יש קו אדום שאסור לחצות, לא משנה עד כמה אתה שונא את האויב שלך, לא משנה עד כמה אתה מאמין שהוא מסכן אותך, ולא משנה מה לדעתך עשה לך. שום עוול היסטורי, שום חזון ושום אינטרס מדיני אינו מצדיק איבוד מוחלט של האנושיות. מפני שכל מי שמבצע רצח עם משכנע את עצמו שהאויב שלו דמוני. בלי הפנמת המסר הזה, "לעולם לא עוד" תוסיף להיות סיסמה ריקה.

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הלהבות המתפצחות בתוך הפרלמנט הגרמני פתחו סידרת אירועים דרמטית, שסייעה למפלגה הנאצית לבסס את שלטון היחיד חסר המעצורים שלה. מי שרף למעשה את הרייכסטאג? האם היה מדובר במבצע סולו של פירומן מטורף? או אולי מזימה של המפלגה הקומוניסטית, כפי שטענו הנאצים? שמא פרובוקציה נאצית – כפי שמיהרו הקומוניסטים לטעון? ספרו של החוקר האמריקאי בנג'מין הט מקרב אותנו לפתרון התעלומה, וחושף צללים נסתרים, שקרים ושלדים בארון, לא רק ברייך השלישי אלא גם בקרב ההיסטוריונים בגרמניה המודרנית היום.

Benjamin C. Hett, Burning the Reichstag (Oxford: Oxford University Press, 2014)

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הסטודנט קרא לשוטר מקוף שעמד בסביבה, וביחד הזעיקו תגבורת. כעבור מספר דקות, פרצו שוטרים לתוך בניין הפרלמנט, שהיה שקוע כולו בעשן סמיך. הם תפסו שם הולנדי חצי עירום, נוטף זיעה ומטורף למראה בשם מרינוס ואן דר לובה. כפי שאמר מיד, הוא הבעיר את הבניין באמצעות כותנתו. כששאלו אותו למה, ענה: "מחאה! מחאה!"

Credit: Ia_64, depositphotos.com

אדולף היטלר, ראש הממשלה החדש של גרמניה, דלק למקום ביחד עם עוזריו הבכירים: יו"ר הפרלמנט הרמן גרינג וראש מחלקת התעמולה במפלגה הנאצית, ד"ר יוזף גבלס. היטלר, שנראה מופתע, הצהיר ש"העם הגרמני לא יבין שום חולשה. את הצירים הקומוניסטים יש לתלות עוד הלילה." "זו תחילתה של המהפכה הקומוניסטית," החרה החזיק אחריו גרינג, "ויש לדכאה לאלתר וביד ברזל." ההצתה אפשרה לממשלה החדשה להוציא חוקים ל"הגנת העם והמדינה", שהשעו את חירויות האזרח וחיסלו בפועל את הערובות שניתנו לאופוזיציה בחוקה. בכך, הניחה פרשת שריפת הרייכסטאג את המסד לדיקטטורה הנאצית כולה.

הרייכסטאג בוער

גל ההיסטריה התחזק בעקבות כותרות צעקניות בעיתוני הבוקר, ואלו השפיעו כמובן על דעת הקהל. "הם תכננו לרצוח, הם תכנו לשרוף," כתבה מורה אחת ביומנה, "במרעילים ומציתים יש לטפל באמצעות עונש מוות." רבים האמינו שהקומוניסטים אכן שרפו את הפרלמנט כהכנה למהפכה, אמונה שלא נראתה בלתי הגיונית באותה התקופה. כולם ידעו שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שקיבלה את הוראותיה ישירות ממוסקבה, תיעבה את הדמוקרטיה ותמכה במהפכה אלימה. באמצעות חיסול הקומוניסטים, הנאצים לא נפטרו רק מיריביהם השנואים ביותר, אלא גם איחדו מאחוריהם חלקים ניכרים מהעם. בימים שלאחר שריפת הרייכסטאג נעצרו כל הצירים הקומוניסטים בראשות יו"ר הסיעה, ארנסט טורגלר. ביחד עם ואן דר לובה ושלושה קומוניסטים בולגרים (ביניהם גיאורגי דימיטרוב, לימים מקורבו של סטלין וראש ממשלת בולגריה), הועמד טורגלר למשפט כמתכנן שריפת הרייכסטאג. רק ספקנים מעטים טענו שלא יתכן שהקומוניסטים שרפו את הבניין בשעה נוחה כל כך לנאצים. אולי הנאצים עשו זאת בעצמם, כפרובוקציה? התעלומה נותרה על כנה, כפי שנראה, עד ימינו. המשפט שנפתח בלייפציג הותיר יותר שאלות מתשובות.

אזרחים גרמנים צופים בשריפת הרייכסטאג

כבר בתחילת המשפט, הסתבר למנהיגים הנאצים שלא יהיה קל כל כך להפליל את המפלגה הקומוניסטית בהצתה. הראיות של המשטרה היו מפוברקות באופן מביך אפילו בעיני משקיפים ועיתונאים אוהדים. עדים מפוקפקים הובאו מהגורן ומהיקב ומלמלו האשמות סותרות ומנותקות מהמציאות; אחד מהם, אמרו משקיפים, נראה והתנהג כ"פסיכופט"; אסירי מחנות ריכוז לוו לדוכן בידי שומרי ס"א גברתנים, עמדו בדום ודקלמו טקסטים מגושמים שהוכתבו להם מראש; מלצר מסר עדות שמיעה שאפילו השופטים הפרו-נאצים נאלצו להגדיר כ"שקר גמור". באחד הרגעים הקומיים של המשפט, הציג אחד מבלשי המשטרה מדריך טיולים של ברלין שהוחרם מהנאשם דימיטרוב, ובו סימונים בעיפרון של אזור הרייכסטאג. דימיטרוב טען, באופן משכנע, שסימוני העיפרון הללו שורטטו בידי המשטרה, שנציגיה השתילו בלי בושה משפטים שלא נאמרו בפרוטוקולי החקירה. דימיטרוב, בחכמה רבה, סירב לחתום עליהם.

גיאורגי דימיטרוב

בינתיים, תכננה המפלגה הקומוניסטית את מכת הנגד שלה. צוות תועמלנים גולה, בראשותו של איל העיתונות וילי מינצינגר, פרסם מחקר שנודע כ"ספר החום", ובו האשים את הנאצים שביצעו את ההצתה כפרובוקציה. היטלר ועמיתיו החלו לחשוש כי המסר של ה"ספר החום" יחלחל בעוצמה רבה יותר לדעת הקהל העולמית. רבים התקשו להאמין שואן דר לובה, תמהוני עיוור למחצה, שרף את הרייכסטאג לבדו. אם למצית היו שותפים, ואלו לא היו הקומוניסטים, די ברור מי הם כן היו. רק לנאצים, חברי המפלגה האנטי-דמוקרטית השנייה, היה אינטרס לשרוף את הרייסטאג כדי לספק אמתלה לחוקי החירום שלהם. עדויות בעייתיות נוספות שעלו במשפט, כגון דיווחים עיקשים על ציר נאצי שנמלט מהבניין בשעת ההצתה, גרמו לגרינג, היטלר ושותפיהם לחשוש, ובצדק.

בתגובה, פנו הנאצים לאסטרטגיה רזרבית שהוכנה ככל הנראה מראש. מראשית המשפט, הם כפו על יו"ר המפלגה הקומוניסטית, ארנסט טורגלר, סנגור בשם ד"ר אלפונס זאק, פרקליט נאצי נודע שהגן על אנשי המפלגה (וגם על היטלר עצמו) במשפטים פוליטיים מפורסמים בתקופת ויימאר. למרבה האירוניה, זאק ניצל את מלוא כשרונו על מנת להוכיח את חפותו של טורגלר, אולם בתיאום מלא עם הגסטפו ובאופן ששירת את האג'נדה הנאצית. עכשיו, הכוונה היתה להוכיח שואן דר לובה פעל לבדו (וכך לשלול את ההאשמות של הספר החום), אולם עשה זאת עקב הסתה קומוניסטית ועל מנת לקדם מטרות קומוניסטיות. נאום הסיכום של זאק, כפי שמוכיח בנג'מין הט, נכתב ככל הנראה בידי הגסטפו.

אחד הרגעים הדרמטיים במשפט: המנהיג הנאצי הרמן גרינג (עם הגב למצלמה) מתעמת מול הנאשם גיאורגי דימיטרוב. דימיטרוב הצליח להשפיל את גרינג ולגרום לו לאבד את עשתונותיו.

כדי לקדם את קו ההגנה הזה, דאגו הנאצים להיפטר מעדים לא נוחים. ואן דר לובה עצמו סומם ככל הנראה במהלך המשפט. בניגוד בולט להצהרותיו הרהוטות במשטרה, במהלך הישיבות הוא היה צל של עצמו, דיבר בגרמנית שבורה מהולה בהולנדית ובדרך כלל ענה בתשובות חד-הברתיות. לרוב הוא ישב בראש מורכן, מטיף ריר ונזלת שהשומרים נאלצו לנגב. רק ביומיים שבהם נאלץ להעיד, חזרה לו מקצת מצלילות העבר. ההתנהגות המוזרה הזאת הובילה שני חוקרים גרמנים להאמין כי הוא סומם על ידי המשטרה בפוטאסיום ברומיד, סם מדכא נפוץ מאד באותה התקופה. ואן דר לובה קיבל ארוחות נפרדות באריזה אטומה, שעליהן היה כתוב שמו בבירור. הנאצים התעקשו לפטם אותו במנות גדלות באופן מוזר. פוטאסיום ברומיד הוא סם בעל טעם מלוח, וקל מאד לערבב אותו במזון. ראוי לציין שואן דר לובה, גם ברגעי הצלילות שלו, התעקש ששרף את הרייכסטאג לבדו. אין ספק כמעט שהאמין בכך. אבל במצבו המסומם למחצה, הוא לא ענה לשאלות רוב הזמן. אולי כך פחת הסיכוי שיספר סיפורים מביכים, כגון קשריו עם פרובוקטורים נאצים בבתי המחסה להומלסים שבהם שהה לפני ההצתה.

יתכן שסומם על ידי הנאצים: מרינוס ואן דר לובה במהלך המשפט (למטה) ובזמנים יותר טובים (למעלה)

עדים לא נוחים אחרים הורחקו אף הם מהזירה בידי השלטונות. איש ס"א שהחליט "לזמר" חוסל לאלתר בידי הגסטפו. מפקד הכבאים, שהתעקש שמצא עקבות בנזין וחומרי הצתה במקום, וטען כי ואן דר לובה לא היה מסוגל להצית בניין כל כך גדול באמצעות הכותנת שלו, הורחק מהזירה ולאחר מכן "חוסל" פוליטית בהאשמות שחיתות. אחד משומרי הרייכסטאג, שראה ציר נאצי נמלט מהמקום בשעת השריפה, פוטר מניה וביה בשל "שתיית אלכוהול בזמן התפקיד" ועדותו הוכרזה בדיעבד כבלתי אמינה. בכל זאת, לנאצים היה קשה יותר לפקפק בעדויות המהנדסים, הכימאים ומומחי הבערה שזומנו בידי בית המשפט: אלו כולם העידו כי אי אפשר להצית וילונות עבים, ואפילו רהיטים כבדים, באמצעות כותונת, מצית וחולצה בזמן קצר כל כך.

פסק הדין, כצפוי, תמך בגירסה הנאצית החדשה. טורגלר, דימיטרוב ושני הבולגרים האחרים זוכו. ואן דר לובה הוכרז כאשם הבלעדי, ומאוחר יותר הוצא להורג באמצעות הגיליוטינה. נשיא בית המשפט פרש "מטעמי בריאות", ואלמנתו העידה כי סבל מייסורי מצפון תמידיים על עיוות הדין בו נאלץ לקחת חלק. אחד השופטים האחרים רמז במשך שנים רבות כי היו "אשמים אחרים", לא קומוניסטים, שאת זהותם נאלץ להסתיר. ובכל זאת, במהלך המלחמה, וגם לאחריה, אשמתם של הנאצים היתה ברורה לאויביהם וקורבנותיהם באירופה כולה. המצב הזה השתנה רק בשנות החמישים המאוחרות, בשל צירוף בלתי צפוי של נסיבות.

לאחר המלחמה, שירתו נאצים רבים לשעבר ברשויות המערב-גרמניות, כולל במשטרה, בתי המשפט ואפילו שירותי המודיעין. לאור זאת, הרשויות לא מיהרו להעמיד אפילו פושעים כבדים למשפט, והעונשים היו לעיתים קרובות מגוחכים. אולם בכל זאת, נאצים לשעבר חששו באופן תמידי מהפללה והרס הקריירה שלהם. ביניהם היו גם שניים מהבלשים המרכזיים שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, והיו מעורבים בפשעי מלחמה (לרבות השואה) במהלך שירותם המאוחר יותר בגסטפו. כמו רבים אחרים, הם ניסו לטעון לרקורד אנטי-נאצי, וניצלו לצורך זה את פרשת שריפת הרייכסטאג. כשוטרים מקצועיים, כך אמרו, הם טענו תמיד כי הקומוניסטים לא היו מעורבים בשריפה. הפושע היה ואן דר לובה לבדו. כדי להגן על עצמם, טענו אותם בלשים כי פעלו כנגד הרדיפה הפוליטית של השלטונות והגנו על הקומוניסטים מהאשמות השווא שהוטחו בהם.

ב-1960, מצאו אותם שוטרים לשעבר מליץ יושר, משפטן ואיש מודיעין גרמני סוציאל-דמוקרטי בשם פריץ טוביאס, חבר ושותף לעבודה שהיה מוכן להגן עליהם – וללא מעצורים. טוביאס כתב ספר בשם שריפת הרייכסטאג – אגדה ומציאות שהפך לקונצנזוס המחקרי הבלתי מעורער למשך עשורים. בספרו, תקף טוביאס בכישרון ובאכזריות את הספר החום, והוכיח שרבים מה"מסמכים" שבו הם זיופים קומוניסטיים מגושמים. ואן דר לובה, כך טוביאס, פעל לבדו – ללא סיוע קומוניסטי או נאצי. אולם במהלך המחקר שלו, סילף טוביאס עצמו את העובדות כדי להגן על חבריו. הוא התעלם מראיות, הסתיר מסמכי מפתח שהיו ברשותו, פסל את עדויות המומחים שטענו שואן דר לובה לא היה מסוגל להצית את הבניין לבדו תוך עשר דקות, ואף סחט באיומים היסטוריונים שהחזיקו במידע נוגד. במיוחד, הוא ערך רצח אופי לאחד מהעדים המרכזיים נגד הנאצים, איש גסטפו לשעבר ומתנגד משטר עקבי בשם האנס ברנד גיזביוס, והציג אותו (שלא בצדק) כשקרן פתולוגי והוזה הזיות. תגובתם של חוקרים קומוניסטים, שכהרגלם זייפו מסמכים כדי לנגח את טוביאס ולהוכיח את אשמת הנאצים, רק חיזקו את הקייס שלו עוד יותר. הגינויים החריפים של טוביאס עצמו למשטר הנאצי טשטשו את העובדה שניסה להגן על נאצים ולקדם גירסה מרוככת של טענות הנאצים עצמם.

גירסתו של טוביאס, כאמור, ביטלה בלי נימוקים משכנעים את כל הראיות המדעיות וההנדסיות. כל מומחי הבערה, ההנדסה, הכימייה והתרמודינמיקה שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, מ-1933 ועד המאה ה-21, היו מאוחדים במסקנה שואן דר לובה לא היה יכול להצית את הבניין לבדו. ניסויים אינספור הוכיחו את חוות הדעת המדעיות הללו. המצית, הכותנת והחולצה שברשותו פשוט לא היו מסוגלים לחמם את הרהיטים והוילונות הכבדים לטמפרטורה הדרושה במהלך עשר דקות. מישהו – או משהו – היה חייב להספיג את הבניין בחומר בערה קודם לכן. עדויות אינספור הצביעו על כך, ולמרות שטוביאס טשטש אותן במיומנות, הן הגיחו מעל פני השטח.

ביטל את הראיות הפורנזיות בלי נימוקים משכנעים – ספרו של פריץ טוביאס

בנג'מין הט מודה שכיום, לאחר כל כך הרבה שנים, קשה מאד לדעת מי שרף את הרייכסטאג. אולם העדויות הנסיבתיות מצביעות בסבירות גבוהה כי חוליית אנשי ס"א בפיקודו של מומחה הצתה, הנס גיאורג גוור ("הייני האקדח"), חדרה לרייכסטאג במנהרה שחיברה בינו לבין ארמונו הרשמי של נשיא הרייכסטאג. גוור, בריון ידוע לשמצה שלמד הנדסה וכימייה באוניברסיטה (אם כי מעולם לא סיים את התואר), פיתח שיטה להצתה של פוסטרים קומוניסטיים וסוציאל-דמוקרטיים במהלך השנים האלימות שקדמו לעליית הנאצים לשלטון. הוא הספיג אותם בתערובת של דלק ותמיסת זרחן. כעבור מספר שעות, כשהנוזל בתמיסה התאדה, הזרחן התלקח והצית את הפוסטרים באש חזקה. הט משער, על סמך צירוף של ראיות נסיבתיות, כי הוילונות, השולחנות והכיסאות ברייכסטאג הוספגו בנוזל הזה. ואן דר לובה ככל הנראה סיפר על ההצתה ל"קומוניסטים" (למעשה פרובוקטורים נאצים) שפגש בבתי המחסה לחסרי בית. הם "המליצו" לו להיכנס לרייכסטאג בשעה תשע, השעה שבין הסיבובים הקבועים של השומרים ואנשי התאורה. ההולנדי האומלל באמת האמין שפעל לבדו. אבל הכותנת שלו לא היתה יותר מפעולת הסחה. יתכן, דרך אגב, שחלק המנהיגים הנאצים הופתעו מהפעולה (אם כי מיהרו לנצל אותה לתועלתם). אנשי ס"א לא תמיד ביקשו אישור לפני שיצאו להתקפות אלימות או פעולות כנגד יריבי הנאצים.

הדבר המדהים הוא שעד יציאת ספרו של הט, הממסד ההיסטורי בגרמניה, בבריטניה ובארצות הברית התעלם כמעט לחלוטין מהראיות המדעיות המוצקות, והתעקש להאמין לספרו המפוקפק של טוביאס. ההיסטוריון הגרמני הנודע הנס מומזן, במאמר למדני שנכתב בשנות השמונים, הפך את גרסת טוביאס לקאנונית ודחה בלעג את הדעה ההפוכה.

זיופי המסמכים הקומוניסטיים, כאמור, חיזקו את הגישה הזאת, אבל לא רק הם. הגישה ההיסטורית שנתפסה כ"רצינית" באותה התקופה נטתה לדחות סיפורים סנסציוניים, תיאוריות קשר צבעוניות ושערוריות מסעירות, והעדיפה הסברים שגרתיים ויומיומיים. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש כמו מומזן, הרי, לא עוסקים בקונספירציות. הם מאמינים בסטרוקטורות, במבנים, בתהליכים כלכליים ופוליטיים. כל מה שמסעיר – נדחה. כל מה ש"מנפץ מיתוסים" ומחליף אותם בהסברים יומיומיים ואפורים – מתקבל. השיעמום, כמו שכתבתי במקום אחר, הפך לסמל סטטוס. מבחינה לוגית, כמובן, אין שום סיבה להניח שסיפור "אפור" נכון או אמין יותר מסיפור "סנסציוני": יש להטיל ספק בשניהם במידה שווה ולבחון אותם לפי הראיות, אבל ההיגיון של חוקרים רבים הוביל אותם לפקפק בכל עדות "מסעירה" באופן אוטומטי. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש חשבו גם שלמעלה מכבודם להתייעץ במדענים ובמומחים אחרים מחוץ לדיסציפלינה. אין חוכמה מחוץ לגילדה.

מאמין בסטרוקטורות, לא בסנסציות – פרופ' הנס מומזן. קרדיט: A. Savin, Wikimedia Commons

מסיבה זו, זכה ספרו של הט לקבלת פנים צוננת מהנציג המובהק של הממסד ההיסטורי השמרני, החוקר הבריטי המפורסם ריצ'רד אוונס. אוונס, שנודע לתהילה בספריו רחבי היריעה על גרמניה הנאצית ובהתקפתו המנומקת, הקולעת והקטלנית על מכחיש השואה דייויד אירווינג, יצא בחריפות נגד הממצאים החדשים. הט, כתב אוונס, אינו היסטוריון אמיתי אלא משפטן, תובע שמנסה להרשיע את הנאשם ולא "חוקר מאוזן"; המומחים ב-1933 רצו לרצות את הנאצים, וממצאים של מהנדסים ומדענים עשורים רבים לאחר האירועים הם "חסרי ערך" (אין חכמה מחוץ לגילדה – כבר אמרנו?). אולם ממצאיו של הט משכנעים כל כך – עד שהיסטוריונים רבים אחרים מתחילים לקבל אותם. בפאנל שנערך לפני מספר ימים בכנס האגודה ההיסטורית האמריקאית (AHA), תמכו כמעט כל הדוברים בממצאיו של הט והתקיפו את אוונס בחריפות, כאשר רק אחדים מעמיתיו ה"וטרנים" מנסים להגן עליו בלשון חצויה.

נציג הממסד ההיסטורי השמרני: סר ריצ'רד אוונס. קרדיט: James Franklin Gresham, CC BY-SA 4.0

פרשת שריפת הרייכסטאג עדיין לא הוכרעה באופן חד משמעי, וכנראה שלא תוכרע לעולם. אולם אשמתם של הנאצים נראית כעת יותר מסבירה. מגבלותיו של הממסד ההיסטורי, למרבה הצער, השתקפו מהסיפור בבהירות לא פחותה. המסקנה העיקרית מסיפור שריפת הרייכסטאג, ככל הנראה,  היא שכאשר היסטוריונים עוסקים בנושאים מחוץ לתחום ההתמחות שלהם (כגון תרמודינמיקה, הנדסה, כימייה ואפילו משפטים), ראוי שיגלו צניעות ראויה ויתייעצו במומחים המתאימים לפני שיחרצו דין. העובדה שאדם כמו פריץ טוביאס, עם מניעים מפוקפקים ופרקטיקות מפוקפקות עוד יותר, שלט בעולם המחקר במשך עשורים, היא סיבה לחשבון נפש רציני ומעמיק.

לפעמים, תואר אקדמי ופרופסורה הם מסווה שחושף טפח ומסתיר טפחיים. אלו סילופים התרחשו בדרך לסטלינגרד, וכיצד הציגו חוקרים מערביים מצג שווא בפני קוראיהם על הצבא האדום במלחמת העולם השנייה? מישה שאולי, היסטוריון ונצ"מ בדימוס, על הטעיות, אשליות, והפזילה המתמדת לבוס שבקרמלין. מאמר אורח בינשוף.