שין ג'יאנג- הגבול החדש: אזור הסְפר המערבי והפרוע של צפון מערב סין, היה תמיד כור היתוך בין תרבויות ובין עמים שונים. סינים, רוסים, קירגיזים, מונגולים, קזחים ערבים ופרסים, מוסלמים, בודהיסטים וקומוניסטים, התחככו זה בזה במערבולת של מסחר, אינטראקציה תרבותית, תככים פוליטיים ואלימות, בנתיביה העתיקים של דרך המשי. הינשוף הנודד, בפעם השנייה, פותח צוהר לחבל שין-ג'יאנג, במסע מרתק עם הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית בירושלים. לכתבה הקודמת, שבעה קדושים וכלב, על ערי מדבר עתיקות, קדושים תימנים וענבים עסיסיים בחבל טורפאן, לחצו כאן.

במרכז העיר העתיקה של קוצ'א, נווה מדבר חשוב בדרך המשי וכיום עיר אויגורית-מוסלמית בצפון מערב סין,  ניצב מסגד מונומנטלי עם כיפה ירוקה בוהקת, צריחים נישאים ואולם תפילה ספון עץ , עטור בשטיחים ססגוניים ויקרים. בכניסה למסגד, ממש לפני גן עצי התות והצפצפה ודגלה המתנופף של הרפובליקה העממית של סין, עומד שלט כחול עם כתובת באויגורית וסינית, המזהירה את המבקרים באותיות קידוש לבנה:

לחברי מפלגה, פקידי ממשל, נשים וקטינים שטרם מלאו להם שמונה עשרה, אסור להשתתף בפעילות דתית.

דרך ארוכה עברה המדינה הקומוניסטית הסינית מאז מהפכת התרבות של מאו. באותם ימים, שטפו סטודנטים משולהבים מהמשמרות האדומים גם את חבל שין-ג'יאנג, אזור שמאוכלס בחלקו הגדול במוסלמים, הציתו והחריבו מסגדים במטרה להשמיד את ה"רעיונות הישנים" של האזור ולבשר על השחר הקומוניסטי החדש. המסגדים שלא הוחרבו הפכו לדירי חזירים, צעד אידיאולוגי מכוון שנועד לרסק את יראת האלוהים והאסלאם בקרב האוכלוסייה האויגורית.         כיום, מבטיחה החוקה הסינית חופש פולחן לקבוצות הדתיות המרכזיות ברפובליקה: בודהיסטים, דאואיסטים, נוצרים ומוסלמים, אולם הקו המפריד בין פעילות דתית מותרת לבין "אמונות תפלות פיאודליות", שעודן אסורות לפי החוק, הוא דק מאד. האיזון הדתי הזה, בתוספת למתח האתני הזה בין מוסלמים, קומוניסטים ובודהיסטים, סינים, אויגורים, קזחים, מונגולים וקירגיזים, עוברים כחוט השני בחבל שין-ג'יאנג, האזור הצפון-מערבי המרתק של סין. לאורך רוב ההיסטוריה שלו, נשלט החבל בידי אימפריות וממלכות שונות, אולם מעטים הצליחו לשלוט בכל המרחב האדיר משני צדי רכס טיין-שאן (ההרים השמימיים) עד התקופה המודרנית. כתוצאה מכך, שימשה שין-ג'יאנג בחלק גדול מההיסטוריה שלה כמעין "מידל גראונד" (Middle Ground), השם שטבע ההיסטוריון ריצ'רד וייט למרחב בצפון אמריקה בו התערבבו לתקופה מסויימת בני תרבויות שונות (אינדיאנים, צרפתים, בריטים) זה עם זה ללא הגמוניה ברורה של תרבות אחת על רעותה. באותה מידה, שין-ג'יאנג היתה, ועודה, מידל גראונד שבה התערבבו בתקופות שונות סינים בודהיסטים, סינים מוסלמים (הואיי), רוסים, מוסלמים-טורקים, אויגורים, מונגולים, קירגיזים, קזחים, איראנים, ערבים ועוד תרבויות רבות ששמן נשכח.

כתווך המזרחי של דרך המשי, שימש החבל מעבר לשיירות סוחרים במשך יותר מאלף שנים, עורק חיוני למעבר סחורות מהמזרח התיכון ואירופה לסין, דרך המרחב שנשלט בידי ממלכות מונגוליות, איראניות ומרכז אסייאתיות. הוא היה גם כור היתוך דתי בין האסלאם, הנצרות, הבודהיזם, הדאואיזם והדתות הפרסיות הקלאסיות. בנווה המדבר קוצ'א שבשין-ג'יאנג ישב קומרג'יווה, הנזיר הבודהיסטי ממוצא טוֹחָארִי (עם הודו-אירופי שישב במערב שין-ג'יאנג), ותרגם את הסוטרות הקדושות מסנסקריט לסינית קלאסית. שם עבר מרקו פולו בדרכו לבייג'ינג המונגולית, ושם יצרו האויגורים הקדומים מנזרים בודהיסטיים מונומנטליים במדבר. באלף השני לספירה, נכנס האסלאם למפה הפוליטית הסבוכה של שין-ג'יאנג, והתחרה עם הבודהיזם הטיבטי על כוח והשפעה בקרב הנוודים בצפון החבל ויושבי הקבע בדרומו. ח'אנים מונגוליים, קיסרים סינים, לאמות טיבטיים ומנהיגים מקומיים מכל הסוגים התחרו על השפעה ושליטה, ורק במאה ה-18 הצליחה שושלת צ'ינג האדירה להכפיף את החבל המורכב הזה לשליטתה באופן סופי. כיום, שין-ג'יאנג הוא בבת עינה של סין העממית, מקור בלתי נדלה למחצבים יקרים ואף חשוב מכך – קרש הקפיצה לתוכניות אסטרטגיות מרחיקות לכת בתחום האנרגיה. המתכננים והדיפלומטים הסינים, כך נראה, עומלים לחדש את דרך המשי הישנה בין סין, מרכז אסיה והמזרח התיכון, רק שכעת במקום בדים יקרים אמורים לזרום בה נפט וגז טבעי. כיצד יתקדמו התוכניות הללו וכיצד תוכל ישראל, למשל, להשתלב בהן, זוהי שאלה אסטרטגית ממדרגה ראשונה שעוד ידברו בה רבות בעתיד.

            אם להודות באמת, קשה לנוסע להבין לבדו את הפסיפס המורכב הזה. מגדלי אבן עתיקים מתרוממים מבין החולות, חורבות נותנות עדות אילמת לערי בירה עתיקות ופולחנים בודהיסטיים שכוחים, מסגדים ששוחזרו בידי ממשלת סין מספרים לא רק על הדת של העדה האויגורית, אלא גם על היחסים המורכבים בינה לבין המפלגה הקומוניסטית, ובעיקר – הפסיפס האתני והאידיאולוגי המורכב, המתח בין האויגורים למתיישבים הסינים החדשים, למשל, לא נחשף במהרה לעיני המתבונן. בשנת 2008, למשל, פרצו באורומצ'י מהומות דמים. קטטה קטנה בין סינים לאויגורים בעיר גאוונג-ג'ו שבדרום המדינה, הובילה להפצת שמועות זוועה חסרות בסיס בקרב האוכלוסיה האויגורית בשין-ג'יאנג. אויגורים רבים, שהיו בטוחים שטובחים בבני עדתם בסין, זרמו לבירת החבל באוטובוסים כדי להפגין, וחוסר תפקודו של המושל הוביל למרחץ דמים שבו נהרגו יותר ממאה סינים. חמש שנים לאחר מכן, והמתח, שקיים לא ספק, כבר לא כל כך נראה על פני השטח ויש לפענחו על ידי רמזים קלים בחיי היומיום. תפילות יום השישי ההמוניות ברחובות אורומצ'י, למשל, שלא חורגות ממחסום המשטרה הסינית, שמאחוריו עומדים שוטרים חמושים באלות כבדות. מדריך התיירים האויגורי שמשבח בפני לקוחותיו את בתי הספר ובתי החולים שנותנת הממשלה הסינית לתושבים המוסלמים, ובכל זאת – מקפיד להדגיש את ייחוד עדתו כקבוצה נבדלת ומיוחדת בתוך סין. וכמובן, האיסור שחל על תושבי שין-ג'יאנג לצאת לחו"ל באופן עצמאי שלא במסגרת טיול מאורגן, על מנת למנוע יצירה של קהילות אויגורים גולות שיוכלו להתסיס את המצב בתוך החבל עצמו.

            בשביל להבין את כל הפסיפס הזה צריך מפענח, ולנו היו לפחות שלושה. הסמינר הנודד של האוניברסיטה העברית, מסורת נפלאה שפועלת כבר מזה זמן מה, יצא הקיץ (2013) לשין-ג'יאנג בהנחייתם של הפרופסורים יורי פינס, מיכל בירן וגידי שלח, מומחים ברמה עולמית להיסטוריה פוליטית סינית, תולדות עמי הערבה וארכיאולוגיה של סין העתיקה, בהתאמה. כך, נסיעות אוטובוס ממושכות במדבר הפכו לסמינרים מרתקים, בהם פענחו שלושת המדריכים סוגיות סבוכות רבות ושונות, מכניסתו של האסלאם לסין בימי הביניים, תולדות הממלכות הרבות בשין-ג'יאנג ויחסיהן המורכבים עם עמי הערבה, הקשר המשתנה בין שין-ג'יאנג לסין ויחסי סינים-אויגורים בחבל כיום. החוויה החזקה בסמינר נבעה, כמובן, לא רק מהמדריכים אלא משאר חברי הקבוצה, סטודנטים, מסטרנטים, דוקטורנטים ופרופסורים באוניברסיטה העברית, שכל אחד תרם ממומחיותו לסימפוניה הכללית. באוטובוס היו לנו מומחה בעל שם עולמי לראשית האסלאם, פוסט-דוקטורנט עם ידע פנומינלי על העמים הפרסיים העתיקים של מרכז אסיה, שהשפיעו עמוקות על הציביליזציה של שין-ג'יאנג, מסטרנטית שחוקרת את המפלגה הקומוניסטית הסינית כיום, גיאולוג, ארכיאולוג, מומחית לאומנות ביזנטית עתיקה וגיאוגרף של ימי הביניים. בעולם האקדמי, נדיר שיש כנס או סמינר שמכנס כל כך הרבה מומחים לתחומם תחת קורת גג אחת, בוודאי שלא לזמן רב כל כך. התוצאה היתה תובנה מעמיקה ונדירה על הקשרים בין תחומים שונים שבדרך כלל נחשבים לנבדלים ונפרדים, גיאולוגיה של הרים והיסטוריה של דתות, למשל, או בין אזורים נבדלים כאירופה, מרכז אסיה, פרס, הודו וסין. בקיצור – מבט מעמיק, נדיר וממושך לרשתות העדינות והמורכבות של החברה האנושית הגלובלית בימי קדם וכיום.

בין לבין, שמענו הרבה גם על סין העממית בימינו, מדיניות המיעוטים שלה, היחס שלה לאסלאם והתמודדותה עם הבעיה האוניברסלית של טרור, בדלנות ואלימות אתנית. לפני המסע, למשל, לא ידעתי שגם סין, כמו ארצות הברית, תמכה במוג'אהידין באפגניסטן ב-1979 כדי לתקוע אצבע בעין של ברית המועצות, ואף שלחה לוחמים אויגורים משין-ג'יאנג כדי לסייע להם. וכמו במקרה של ארצות הברית, פנו המוג'אהידין הללו נגד סין עצמה מאוחר יותר ויצרו תאי טרור בשין-ג'יאנג. כיום, משלבת סין, במדיניותה בחבל, זכויות תרבותיות נרחבות ואפלייה מתקנת למיעוט האויגורי בכל תחומי החיים, עם דיכוי נמרץ של כל התעוררות פוליטית. ז"ת – האויגורים יכולים להיכנס בקלות יחסית לאוניברסיטאות, להתפלל במסגדים משוחזרים ולקרוא מסמכים רשמיים בשפתם, אבל קשה להם להקים ארגונים חברתיים (כמו מועדוני ספורט המסונפים למסגדים), אפילו כאלה שנסבלים בסין עצמה.

            שין-ג'יאנג, כמובן, אינה רק פסיפס של תרבויות מרתקות, אלא חבל שמציע למבקר נופים מרהיבים ודרמטיים. כפי שהוזכר לעיל, המחוז נחצה במרכזו על ידי רכס הרי טיין-שאן (בסינית: ההרים השמיימים) שמחלקים אותו מצפון לדרום. הגבהים השונים של הרכס וזרימתם של נחלי הקרחונים המופשרים בפסגותיו, הופכים אותו לאחד מהאזורים המגוונים ביותר שראיתי בעולם, עד כדי סחרור כמעט. בנסיעה של כמה שעות לאורך ההרים אפשר לראות נופים מדבריים עוצרי נשימה נוסח ירדן, כולל קניונים צרים ואדומים בוהקים המוכרים למבקר מפטרה. שני פיתולים בדרך, וכבר אתה בנוף שוויצרי של נחלים תכולים וגועשים, פסגות מושלגות, אגמי הרים וכרי דשא שרוֹעים בהם הסוסים והצאן של נוודים מונגולים וקזאחים. הדרך מאגם סייראם, באזור האוטונומי המונגולי, בואכה ערבות הדשא השטוחות של צפון שין-גי'אנג, לחלק המערבי של החבל, עוברת גם ברכסים נמוכים יותר, ירוקים למחצה עם צמחייה ייחודית, המזכירים לנוסע את הנוף המיוחד של הרי הריף במרוקו. ההרים השמיימים הם, בקיצור, זיקית ססגונית המשנה את צבעיה מאדום מדברי לכחול וירוק באופן שמאתגר את העין והמחשבה – בדיוק כמו פסיפס התרבויות האנושי המורכב והמשתנה תדירות של החבל עצמו.

יחידה ומיוחדת בשין-ג'יאנג היא העיר קשגר, עיר אויגורית עתיקה עם עבר מפואר בואכה גבול אפגניסטן-פקיסטן-קירגיזסטן. מקשגר מערבה נפרסת דרך קראקורום, מעבר ההרים עוצר הנשימה שעובר לצד האגם השחור (קראקול) ומחבר בין סין לקירגיזסטן. הבזאר הגדול של קשגר אמנם שוחזר ושופץ בידי הממשלה, והעיר העתיקה נהרסה בחלקה הגדול, אולם מה שנשאר מסחרר בצבעוניותו. השטיחים המרהיבים, הצעיפים הצבעוניים וריחות המאכלים האויגוריים, מרק האוֹפְּקֶה הפרובוקטיבי (נזיד ראשי תיישים עם רצועות מעיים), הלחם החם והקבב הניצלה על האש מכים במבקר מכל עבר.

באחד מאזורי העיר העתיקה שהשתמרו, נפלנו על מלכודת תיירים שווה. כשעלינו במדרגות בסימטה צרה, ילדה קטנה בחיג'אב ביקשה שנצלם אותה. בין לבין, היא הובילה אותנו לחדר עם כבשן גדול – שבו ליבה אבא שלה את הלהבות והראה לנו כיצד הוא מכין את הכדים וקומקומי התה הכחלחלים האופייניים לאזור. לעבודות באיכות כזאת המחיר היה זול למדי – רק עשרים שקלים לקומקום ושבעה שקלים וחצי לכוס. הכדר ובתו הקטנה לא ידעו סינית, חוץ ממספרים ומחירים. בכלל, בקשגר האוכלוסייה לא שולטת היטב במנדרינית, מעבר לרמה הבסיסית ביותר, ונראה שמדובר בעיר מוסלמית במלוא מובן המילה. נינג'ות למיניהן (נשים עטופות בניקאב המכסה את הפנים) ואף בורקות, כיסוי הפנים המלא, נפוצים הרבה יותר מאשר במקומות אחרים בסין, הלבוש המוסלמי המסורתי עדיין דומיננטי בחלקים נרחבים של העיר העתיקה, ועדיין – הדגלים האדומים של סין הקומוניסטית מושלים בכיפה. העיר החדשה, המוקפת בבניינים מודרניים וגבוהים ובמרכזה "כיכר העם" (שם נפוץ בערים סיניות) מסמלת את רצון הממשלה הסינית לשלב גם את קשגר בגל המודרניזציה שפוקד את המדינה העצומה. התוצאה היא דיסהרמוניה מסויימת, שמסמלת כי העיר עדיין נמצאת בשלב מעבר. אולי הסמל החשוב ביותר לדיסהרמוניה הזאת הוא המסגד הגדול והצהבהב של קשגר, שעומד בלב כיכר העם. בסגנונו, הוא מזכיר אמנם בית תפילה אויגורי מסורתי, והוא הגדול ביותר בחבל. אולם היכל התפילה שוחזר על ידי הממשלה הסינית, ולידו תלוי שלט גדול שמפרט את תרומתה של סין לאיסלאם המקומי, ומזהיר כי על המוסלמים של קשגר "לתמוך בהרמוניה אתנית, להתנגד לבדלנות ולפעילות דתית בלתי חוקית."

            בצד המערבי של החבל, עברנו בשורה של ערים גדולות וקטנות המאכלסות אויגורים, סינים ומיעוטים אחרים, לפעמים באזורים אוטונומיים קזחיים, קירגיזיים או מונגוליים. שין-ג'יאנג כולו נחשב אזור אוטונומי אויגורי, אולם חלקים מסויימים בו מוגדרים כמובלעות אוטונומיות של מיעוטים אחרים. חלקם, כמו הנוודים הקזחים, לא יושבים בערים הגדולות, אפילו בחבל האוטונומי שלהם, אלא מעדיפים עדיין לרעות את הצאן והסוסים בערבות הנרחבות, בדיוק כמו אבותיהם באלפיים השנים האחרונות. הנוף העירוני של ערים כמו גָ'מְשיר, אָקְסוּ, יין-נינג, וקָשְגָר, מעלה על הדעת בעיה אחרת – והיא בעיית הפיתוח המואץ. במאמר קודם כתבתי כבר על בולמוס הפיתוח הבלתי נשלט בסין, רשמים מטיול קודם באזורי הכפר של ההר הצהוב (הואנג-שאן) במחוז אן-הואיי. הפטישים של פועלי הבניין הולמים כבר משעה שש בבוקר עד רדת החשיכה, ובטווחי זמן קצרים להדהים לובשים אזורים כפריים נרחבים במדינה העצומה שלמת בטון ומלט. חוקרים ומשקיפים רבים, למשל לינֶט אונג, חושדים כי מאחורי הפיתוח המואץ מסתתרת שחיתות, ובעיקר – רצון של פקידי מפלגה להעלות את נתוני הצמיחה על חשבון איכות הסביבה ואפילו ההיגיון הכלכלי הפשוט. כך, נבנות במקומות רבים במדינה ערי רפאים חסרות היגיון כלכלי, תופעה שיוצרת בועת נדל"ן שמרה תהיה אחריתה. שין-ג'יאנג עצמה היא יעד לפיתוח מואץ, במיוחד בשל החלטתה של ההנהגה הסינית, כתגובה למשבר הכלכלי של סוף שנות התשעים, להעביר את מוקד הפיתוח למערב הרחוק והנחשל. בין לבין, אזורים היסטוריים ועתיקים רבים נחרבים ומוחלפים בבניינים חדשים, קניונים נוצצים, פארקים עם מזרקות ומדשאות ירוקות. קשגר, העיר העתיקה של דרך המשי, היא אחת הדוגמאות הכואבות ביותר לפיתוח מהיר מהסוג הזה. היו כבר משקיפים ציניים שאמרו שכיום, בעידן הקפיטליזם הסיני, נחרבים יותר מבנים היסטוריים ועתיקים מאשר בזמן בולמוס ההרס וההשמדה של מהפכת התרבות בשנות השישים.

בחלק מהערים העתיקות שומרו אמנם רבעים עתיקים, ותושבים הורשו להישאר בהם כדי לשמר את מרקם החיים עבור התיירים, אולם המקומות הללו נראים לעיתים כמו מוזיאונים יותר מאשר כמו שכונות אמיתיות. כשחולפים על פני הערים הללו, נקלעים לדילמה אמיתית. מחד, חבל על ההיסטוריה שנמחקת ומרקם החיים שאובד. מאידך, תנאי החיים של התושבים בערים ההיסטוריות וברבעים העתיקים של דרך המשי היו ועודם קשים ביותר, מושפעים, למשל, מהיעדר של סניטציה ותשתיות בסיסיות. האם הרבעים החדשים, שמוקמים בערים העתיקות לשעבר בתוך שנים ספורות, לא מספקים לתושבים הללו תנאי חיים טובים יותר? ומה דעתם של האזרחים עצמם? יש לציין שגם ה"שחזור" של אתרים עתיקים שנבחרים לשימור, כמו מקדשים ומסגדים, הוא לעיתים קרובות שם קוד לבנייה מחדש, כפי שהמפתחים מדמיינים שהאתר נראה פעם. מסגד עתיק ליד הגבול הקזאחי, למשל, שנחרב בעבר ברעידת אדמה, נבנה על ידי הממשלה מאריחי תנור רוסיים כחולים, רק כי שמעו שהוא היה כחול פעם.

ובכל זאת, לצד ההכרה בשחיתות, האכזריות והברוטליות של הפיתוח, אי אפשר שלא להתרשם מממשלה שהצליחה, בפעם הראשונה מזה מאות שנים, להוציא אחוז כל כך גדול מהאוכלוסיה הסינית מהעוני, ומיכולתה לבנות ערים חדשות, רכבות ותשתיות בזמן קצר כל כך. לישראל, מדינה שבה נדרשות עשרות שנים כדי לבנות רכבת קלה אומללה באזור המרכז, יש בהחלט מה ללמוד מהסינים. לכן, הצטערתי כל כך כשהממשלה שלנו דחתה, ביהירות וקלות דעת מאין כמותן, הצעה של חברה סינית לבנות מאות דירות זולות בארץ הקודש וכך לסייע בפתרון מצוקת הדיור בישראל. ההצעה נדחתה ללא בדיקה כלשהי, וראש הממשלה נתניהו לא מצא אפילו זמן להיפגש עם נציגי החברה במהלך ביקורו בסין. הרושם שלי הוא, שהעניין כולו הוכשל בידי קבלנים מושחתים שמרוויחים היטב מהסחבת הישראלית – חשד שאני מקווה שמישהו יבדוק בעתיד הקרוב.

זוהי כתבה שלישית בסדרת "הינשוף הנודד", סיפורי מסע מרחבי העולם.

לא יצאנו רק למען המסחר.

בליבנו מנשבת רוח להבה

לבלתי נודע ליבנו התאווה.

במסע הזהוב לסמרקנד.

ג'יימס אלרוי פלקר, "המסע הזהוב לסמרקנד"

אוזבקיסטן היא יעד מסע מרתק, שיותר ויותר ישראלים מתחילים לגלות אותו בעת האחרונה. ארץ יפיפייה, עטויה בצעיפי אגדה, שמסתירה בחובה מדרסות מרהיבות, פסגות מושלגות, שווקים, אוכל מצויין, אגמי מלח בתוך מדבריות ענק, ובעיקר- אנשים מקסימים ומסבירי פנים. מכיוון שגרתי ביפן במשך שנתיים, גיליתי במהרה שהדרך הזולה ביותר לטוס לישראל היא עם אוזבקיסטן אייר. באחת ההזדמנויות, ב-2008, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולעצור לעשרה ימים באוזבקיסטן. זה הסיפור שלי, שהתפרסם פעם בבמה נשכחת ב"תפוז", ובחרתי לחזור ולספר אותו כאן, בינשוף.

רוב אוכלוסיית אוזבקיסטן מורכבת ממוסלמים, סונים רובם ככולם, ומיעוטה- נוצרים אורתודוקסים (בעיקר רוסים) ויהודים. האיסלאם האוזבקי סובלני מאד, והרוב חי לצד המיעוטים בשלווה יחסית. התרבות היא תערובת מעניינת בין הציביליזציות המקוריות של האזור, הטורקית והפרסית, להשפעות הרוסיות החזקות והעמוקות שהגיעו למרכז אסיה עוד בתקופת הצאר והתגברו בתקופה הקומוניסטית. השם "אוזבקיסטן" נובע משמם של השבטים האוזבקיים שהשתלטו על האזור לפני כמה מאות שנים והדיחו את שושלתו של טימור הגדול, אבי האימפריה הגדולה של מרכז אסיה. עם זאת, אוזבקיסטן, כמדינה, היא יצירה מלאכותית של הסובייטים- לפני ברית המועצות תושבי האזור לא הגדירו את עצמם כ"אוזבקים" אלא כפרסים או כטורקים. באוזבקיסטן שוכנות סמרקנד ובוכארה היפיפיות, הערים המעטירות של דרך המשי, וטשקנט המודרנית המשמשת במובנים רבים כבירת התרבות הרוסית של מרכז אסיה.

אוזבקיסטן נשלטת כיום על ידי דיקטטור פוסט-סובייטי, הנשיא איסלאם קרימוב, לשעבר ראש המפלגה הקומוניסטית של אוזבקיסטן. מבחינת חופש ודמוקרטיה מעט מאד השתנה מהתקופה הסובייטית. הנשיא שולט ביד רמה במדינה, וכרזות התעמולה שלו מתנוססות בכל פינה. קרימוב, שבעבר היה אחראי לדיכוי הקומוניסטי באוזבקיסטן, שינה את עורו לחלוטין לאחר קבלת העצמאות והפך ללאומן-אתני אוזבקי. הגיבור הלאומי אינו כבר לנין אלא האמיר טימור מהמאה ה-15, והשלטון הסובייטי מוצג על ידי התעמולה הממשלתית כקולוניאליזם נתעב. בכל זאת, לאחרונה, שינה קרימוב את האוריינטציה הבינלאומית שלו מאוריינטציה אמריקאית לרוסית, ויתכן שהתעמולה הממשלתית תשנה אף היא את עורה בעתיד הקרוב. בתמונות שצילמתי תראו את כרזות התעמולה של קרימוב, את תמונותיו ואת "ציטוטי החכמה" שלו שתלויים בכל מקום באוזבקיסטן. בתו של הנשיא, גולנארה קרימובה, היא אשת עסקים שקונה נתחים נרחבים מאוזבקיסטן, בונה חנויות יוקרה ששייכות לה ולאנשי שלומה ובאופן כללי דוחקת את האזרחים הפשוטים היכן שהיא רק יכולה. יש האומרים שהיא עתידה להיות היורשת של קרימוב. האוזבקים באופן עקרוני אינם מחבבים את נשיאם ואת בתו, בלשון המעטה, חרף התעמולה וחרף העובדה שכל סטודנט מחויב להיבחן על כתבי הנשיא כתנאי לקבלת התואר. עם זאת, רבים מהם תומכים בו כרע במיעוטו- מפני שהוא שומר בקנאות על אופיה החילוני של המדינה.

השפה האוזבקית שייכת למשפחת השפות הטורקיות. חברים טורקים סיפרו לי שהם מבינים אוזבקית בלי קושי, גם בלי ללמוד אותה. עם זאת, אוזבקים רבים, במיוחד בערים סמרקנד ובוכרה, שייכים למיעוט הטג'יקי, ומדברים ביום יום גם בשפה הטג'יקית, הדומה יותר לפרסית. רוב האוזבקים מדברים באופן שוטף גם בשפה הרוסית, שבאמצעותה תקשרתי איתם בדרך כלל.

להיות ישראלי באוזבקיסטן

למרות שאוזבקיסטן היא מדינה מוסלמית, כמעט ולא ניתן להרגיש בעוינות כלשהי לישראל, בדיוק להיפך- ישראל נתפסת כמדינה מתקדמת, עם שירותי בריאות מצויינים ורופאים מהטובים בעולם. רשת מרפאות ישראלית החלה לפעול לא מזמן באוזבקיסטן, וסייעה לשמר את התדמית החיובית הזאת על ישראל. לצד אנשים שיודעים פחות או יותר מה זאת ישראל, ישנן הרבה דיעות קדומות, חלקן מוזרות וכולן משעשעות. בין השאלות ששאלו אותי אוזבקים על ישראל:

 1. התלמיד המוסלמי שפגשתי במדרסה בסמרקנד, שאל אותי אם ישראל היא "ממלכה ערבית" (לא מדינה- ממלכה!)

2. אישה אחת בסמרקנד אמרה לי שהיא שמעה שהמדרכות בישראל גובהן שני מטר, ושאלה אותי אם הדבר נכון.

3. האם בישראל מדברים טג`יקית, או אולי פרסית? נשאלתי את השאלה הזאת לפחות פעמיים.

4. הסטודנטיות שטיילתי איתן בבוכארה שאלו אותי האם למוסלמים מותר להיכנס לישראל.

5. והשאלה הנצחית, שנתקלים בה שוב ושוב- למה היהודים כל כך חכמים?

בניגוד למיתוסים הרווחים, אוזבקיסטן היא יעד בטוח מאד לטיול, ובפרט לישראלים. אל תשימו לב לשטויות הכתובות בכמה אתרים עבריים, כמו "העולם". הרכבות האוזבקיות בטוחות ונוחות יחסית, הנוכחות המשטרתית ברחובות הראשיים מפחיתה את הסיכון לפשע אלים, והאנשים מאד נחמדים ומכניסי אורחים. יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים באוזבקיסטן, למשל לא להסתובב בסמטאות מפוקפקות בלילה ולהיזהר מכייסים, בדיוק כמו בכל מקום אחר.

.

ילדים אוזבקים, בוכארה

 

סמרקנד

האגדה מספרת על האמיר טימור, שליטה העריץ של מרכז אסיה, שיצא למסע כיבושים ארוך בהודו. מאחור השאיר את אשתו הסינית היפיפייה, ביבי חאנים, שהחליטה להכין לבעלה היקר מתנת הפתעה עם שובו: מסגד מפואר שלא נראה כמוהו בעולם. אולם הארכיטקט שבנה את המסגד, דרש כשכרו נשיקה מהמלכה. ביבי חאנים הסכימה- אבל אליה וקוץ בה- הנשיקה שלה השאירה סימן בלתי נמחה בפניו של הארכיטקט. כאשר חזר האמיר טימור, ראה את הסימן וציווה להתיז את ראשו. אולם המסגד המרהיב שבנה, שנקרא כיום על שמה של ביבי חאנים, נשאר ומפאר את סמרקנד עד עצם היום הזה…

סמרקנד, בלי שום ספק, היא אחת הערים היפות באוזבקיסטן. הדרך אליה עוברת בקילומטרים רבים של "הערבות הרעבות"- משטחים חומים אינסופיים המנומרים פה ושם בשדות כותנה. לאחר נסיעה של שלוש שעות בקרון רכבת, שבו הוקרנו קליפים רעשניים באוזבקית לקול מחיאות הכפיים של שלל טיפוסים צבעוניים, הגעתי לתחנת הרכבת המרכזית- ומשם: לביתם הנפלא של נינה ובוריס יצחקוב.

נינה יצחקוב היא מורה לעברית בסוכנות היהודית בסמרקנד, יהודיה מקומית שמארחת תיירים ישראלים. נינה חיה ביחד עם בעלה, בוריס, בבית מסורתי יפיפייה ורחב ידיים (ארבעה עשר חדרים!) עם עצי פרי, תרנגולות וחביות של יין ביתי (שֶכוֹר) בחצר. השהות בביתה של נינה (כ-20 דולר ללילה כולל ארוחות, נכון לשנת 2008) מומלצת מאד לאלו שרוצים חוויה אותנטית של אירוח אצל משפחה מקומית כניגוד לאנונימיות של מלונות רבים. נינה מדריכה את הבאים בנבכי סמרקנד העתיקה, מבשלת ממטעמי המטבח הבוכרי ומסייעת בעצות רבות ושונות. ולאנשים כמוני, שמתעניינים בתרבות ובהווי המקומיים, האירוח אצל נינה היה פשוט תענוג, שלא לדבר על הסיפורים המרתקים על ההיסטוריה והתרבות של יהודי בוכארה. לכל אלו שמגיעים לסמרקנד- מומלץ מאד להתקשר לנינה. את הפרטים תוכלו למצוא באתר טריפי.

 

ביתם של נינה ובוריס נמצא במרחק הליכה (כעשרים דקות) מהעיר העתיקה של סמרקנד. בסמרקנד אין בדיוק עיר עתיקה, במובן של סימטאות מלאות באתרים, אלא יותר אוסף של אתרים בתוך רחובות רחבים ומודרניים. אבל האתרים הללו פשוט מרהיבים. סמרקנד, כבירתו האגדית של האמיר טימור מלאה במדרסות, מסגדים, מגדלים וקברות מפוארים- שהמראה שלהם פשוט עוצר נשימה. קחו למשל, את הרגיסטאן- אוסף של שלוש מדרסות מפוארות מהמאה ה-15- מלאות בדוכנים של עבודות יד אוזבקיות, שטיחים, מנורות וצעיפי משי דקיקים. הפנים המרהיב של מבני הרגיסטאן- וקווי המתאר החיצוניים המושלמים שלהם, מצדיקים כל סוּם וסוּם שמשלמים על מחיר הכניסה. הרגיסטאן ניצב לעיניך בכל הליכה ברחוב הראשי של סמרקנד, "רחוב הרגיסטאן", וההתבוננות הממושכת עליו היא מבין התענוגות שיש לעיר להציע. אתרים מרתקים נוספים הם מזיאוליאום גוּרי אמיר, קברו של האמיר טימור על רקע ההרים המושלגים, החורבות המונומנטליות של מסגד ביבי חאנים ושוק סיאב הרועש והצבעוני שמוכרים בו ירקות, פירות, גבינות, סלטים וממתקים מכל טוב אוזבקיסטן, וגם כיפות, צעיפים וכובעים בוכריים. קילומטר וחצי משם, בפאתי העיר העתיקה, ניתן למצוא אתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים כמו אפרוסיאב, ואת מצפה הכוכבים העתיק של אולוג-בק, נכדו של טימור, פילוסוף, אסטרונום ומדען ששלט בסמרקנד בסוף המאה ה-15. הוא בנה את המדרסות של הרגיסטאן, והמסורת מספרת שלימד שם בעצמו מתמטיקה ופילוסופיה. האיסלאם הטורקי, הפרסי והמרכז אסייאתי החזיק באותה תקופה ברבים ממרכזי הידע העולמי, וסמרקנד היתה אחת מהם. העיר, ביחד עם אחותה, בוכארה, שימשה כביתם של משוררים, פילוסופים ומדענים כמו אבן סינא, אל-בירוני ורבים אחרים. אין כמו להסתובב ברחובות העתיקים, בין המבנים המפוארים, ולהרהר בהיסטוריה העשירה ובגדולי עולם שישבו ויצרו בעיר הזאת לפני מאות רבות של שנים.

 

במרחק של טיול יום מסמרקנד ניצבת העיירה היפה שחריסַאבְּז, עיירת הולדתו של האמיר טימור. לשחריסאבז נוסעים במונית דייהו- מוסד אוזבקי ותיק ומכובד. במה מדובר, למעשה? בנהגים אוזבקיים שרוצים לעשות חלטורות (באוזבקיסטן- כל אוטו הוא מונית) ולוקחים תיירים ליעדים פופולריים תמורת מחיר מנופח. אבל מכיוון שאם כישרון המיקוח שלכם אינו גדול במיוחד, גם נהג מונית רגיל ייקח מחיר מנופח, אפשר לסבול את זה. בכל מקרה, הנסיעה לשחריסאבז יפה במיוחד בעיקר בגלל הדרך. כדי להגיע לשחריסאבז מסמרקנד, יש לעבור במעבר ההרים אמאן-קוטאן, והנוף הנשקף מהחלון של הרי הדרום הירוקים הוא פשוט משגע. בעיירה עצמה היה גשם שוטף כשהגעתי אליה, אבל הספקתי לראות את חורבות ארמון הקיץ האימתני של טימור, מסגד גדול ומרשים וכמובן- את הבאזאר הצבעוני והבלתי נמנע.

למבקרים בסמרקנד כדאי (בתיאום מראש) גם להגיע לבית הכנסת העתיק שבשכונה היהודית. ביקשתי מנינה, המארחת שלי, להתקשר ליוסף- השומר של בית הכנסת- שדובר דרך אגב עברית מצויינת. לאחר תעייה בסימטאות צרות בין בתים ישנים ורעועים, הגעתי לבסוף לבית הכנסת שמוסתר בידי גדר חיה גבוהה. המבנה עצמו הוא יפיפייה, מעין ארמון לבן וקטן עם ערבסקות ומגני דוד תכולים בוהקים. על הקירות תמונות של רבנים בוכאריים, ולצדם גם הרבי מליובביץ`, בזכות תרומותיהם הנדיבות של חסידי חב"ד והמיליונר לב לבאייב לשיפוץ בית הכנסת.

אי אפשר לדבר על סמרקנד גם בלי להזכיר את אנשי העיר האדיבים, שמוכנים לעזור לתיירים בכל בעיה. כשהלכתי ברחוב פגשתי במקרה את אכמאל, סטודנט אוזבקי לשפה וספרות צרפתית, שהכיר לי את העיר וסיפר לי רבות על החיים בה. באופן כללי, הצעירים והסטודנטים המקומיים שמחים בדרך כלל לדבר באנגלית עם תיירים, וזו הזדמנות טובה להכיר אותם. ולבסוף- אי אפשר בלי מילת אזהרה. מול הנחמדות של רבים מהאוזבקים ברחוב, ישנם הרמאים המקצועיים, המתרכזים בעיקר במסעדות תיירותיות- כמו "ליאבי דור" שמול הרגיסטאן. במסעדה הזאת, שהכופתאות בה מצויינות דרך אגב, ניפחו לי את החשבון ב-3000 סום (כ-3 דולר), ולאחר שגיליתי את התרמית, עוד התעקשו שמותר להם לגבות 1000 סום נוספים "כי יש לך מהשולחן נוף לרגיסטאן".

 

בוכארה

בבוכרה היפה
בעירי ברוכת השמש
חרב במשפט שלופה
חרב המשפט הו
כאן בשערי העיר
האמת תצוף כשמן
תנו הידד לו לאמיר
לאמיר הידד

שני אחים
רבים
אודות
הסיר
האמיר
את ראש שניהם
מסיר
והסיר הוא ה
אסיר של האמיר
הו

יום אחד
ערף
את ראש
האב
אך את בת
זקוניו
לקח
אליו
בל תסבול
האומללה
חרפת רעב
הו

בוכארה היא עיר יפיפייה, ואכן שטופת שמש, אך השלטון שלה, מה לעשות, לא היה תמיד נאור. לאחר מאות שנים של חשיבות כאחת הערים העתיקות והמרכזיות בדרך המשי- דרך המסחר העיקרית בין טורקיה לסין- הידרדרה בוכרה למעמד של בירה מחוזית, תחת שושלת של אמירים מושחתים ורצחניים (בשטח שהיום מוגדר כאוזבקיסטן היו, באותו הזמן, שלוש אמירויות: אמירות בוכארה, שכללה גם את סמרקנד, אמירות חיבה ואמירות קוקאנד). הגרוע מביניהם היה בלי ספק נסראללה חאן, בתחילת המאה ה-19, שהוציא להורג שני קצינים בריטיים שלא הביאו אליו תשורות מספיקות, לאחר שבילו זמן רב בצינוק שורץ מקקים שנקרא בעגה העממית "גוב המקקים".

 

 

העיר העתיקה שמסביב לליאבי חאוז היא מקסימה. יש בה שלושה שווקים: שוק סורגי הכיפות, שוק הצורפים ושוק חלפני הכספים, המשמשים היום כשווקי מזכרות, בהם מוכרים בעיקר כיפות בוכאריות, טורבנים, צעיפי משי, מנורות אלאדין וכמובן- שטיחים רקומים. כל שוק נמצא מתחת לאחד מקמרוני העיר העתיקה. בין השווקים יש גלריות קטנות, מדרסות עתיקות המשמשות כיום כסדנאות לעבודת יד, חנויות מזכרות או אתרים לטעימת יינות, בתי קפה אלגנטיים ומסעדות נחמדות. אחד מבתי התה היפים בעיר העתיקה הוא בית התה "silk road spices"- תבליני דרך המשי. לפי המסופר, בית התה קיים מאות שנים, ובעבר שימש כמקום מנוחה לשיירות (קרוואן-סראי). שם, אתם יכולים להתרווח על הספות המסורתיות, לשתות תה מיוחד- תערובת של עשבים ותבלינים, ולאכול חלווה משובחת ושאר ממתקים אוזבקיים ערבים לחיך. בין הגלריות היפות שבעיר העתיקה ניתן למנות את "הגלריה לצילום יצירתי", דקה הליכה מהליאבי חאוז. בעיר העתיקה של בוכארה כדאי לטייל "ככה סתם", בלי מטרה מיוחדת בהכרח, לפני שרואים את האתרים המיוחדים והאטרקציות התיירותיות העיקריות.

 

מהן האטרקציות התיירותיות העיקריות? מאלו יש בבוכארה בשפע. המבנה המרשים ביותר הוא בלי ספק "מינארט קאלון", מגדל בגובה ארבעים מטרים, עם זיגוגים, עיטורים וערבסקות מדהימים ביופיים, שהאמיר נהג לזרוק ממנו נידונים למוות. ליד מינארט קאלון ישנו מסגד עתיק, וגם מדרסה ענקית בשם מיר אל ערב, שפעילה כיום ולא פתוחה לתיירים. בנוסף למינארט קאלון, מתנוססת בבוכארה מצודה עם חומות אדירות, ה"ארק" המפורסם, שבתוכו מוזיאון לבוכארה בתקופתו של האמיר עם תכשיטים ואוצרות מעניינים מאד. מאחורי הארק ישנו צינוק, "זינדאן", שאליו הוכנסו האנשים שהאמיר לא חפץ ביקרם. התא הגרוע ביותר בזינדאן הוא בלי ספק "גוב המקקים", בור שהיה בעבר מלא נחשים, עקרבים ושאר שרצים ורמשים, אליו הוכנסו שני הקצינים הבריטים האומללים סטיוארט וקונולי. מזיאוליאום איסמאעיל סאמאני הוא אתר מאד מאד מעניין, קבר מעשה אומן מלבני טרקוטה, שמשנה את צבעו בשעות שונות של היום, כאשר אור השמש משחק בין אבניו העתיקות. לידו נמצא קבר מוזר המיוחס לאיוב התנכ"י ובתוכו מעיין צלול.

 אנשי בוכארה הם בלי ספק הידידותיים ביותר שפגשתי באוזבקיסטן. כאשר אתה הולך ברחובות, מקובל שילדים מנסים לפנות אליך באנגלית המעטה שהם יודעים, "hello? how do you do? goodbye" או מבקשים שתצלם אותם. באחד המקרים, שאל אותי תושב מקומי אם אני צריך משהו או איבדתי את הדרך. בתשעים אחוז מהמקרים, מדובר בהתעניינות גרידא שאין כוונה לרווח בצידה, זאת אומרת- הם לא מנסים למכור לך משהו. כמובן שגם בבוכארה יש רמאים- חלק מנהגי המוניות, בעלי מסעדות תיירותיות וגם מוכרים נודניקים בשוק, אבל באופן כללי רוב האנשים מקרינים חום אמיתי.

 דוגמא קלאסית לזה, היתה חבורה של סטודנטיות מלאות חיים וחמודות במיוחד שפגשתי באזור האָרְק. שתיים מהן, ליוּבַּאר ושאחַה, קיבלו משימה מהמרצה שלהן לאנגלית- למצוא תייר ולהסביר לו על המצודה. הן לא ידעו עליה יותר מדי, אבל דרכן פגשתי את המרצה ויתר הסטודנטיות בכיתה. מכאן הדרך היתה קצרה לארוחת ערב משותפת עם כל הכיתה, ולמחרת- ביקור באוניברסיטה. ההרצאה באוניברסיטת בוכארה, על ספרות אנגלית (בשפה האנגלית), היתה נוסטלגית למדי. ריח מעופש עלה באפי, והיא הזכירה לי שיעורי ספרות בחטיבת הביניים. המרצה הקשוחה והמפחידה הכתיבה לתלמידים ביוגרפיות של סופרים אמריקאיים, מילה במילה, ולאחר מכן בחנה אותם על תוכן השיעור. בסוף הסמסטר, היא תקרא את המחברות שלהם כדי לראות אם אכן רשמו את דבריה מילה במילה. לאחר ארבעים שעות של הכתבה, המרצה נתנה לתלמידים לשאול אותי שאלות על יפן וישראל, וביקשה ממני לדבר קצת על ספרות יפניתמה שהתגלה כחווייה מעניינת. מכל החוויות שהיו לי בטיול, המגע עם הסטודנטים בבוכארה היה בלי ספק המעניין ביותר.

ביומיים שלאחר מכן, יצאתי עם חמש סטודנטיות- ניגוֹרָה, אינוֹבַּאד, מוֹחי, נוּדְרָה ודינארה לשני אתרי תיירות מרכזיים, ויצא לי להכיר אותן יותר מקרוב. החברה האוזבקית היא יותר מסורתית מהמקובל בישראל או ביפן, ולכן- גיל הנישואין מוקדם. כל הבנות היו בגילאי 19 עד 22, אבל שתיים מהן היו כבר נשואות. היה נחמד להכיר אותן, ומהן שמעתי המון על חיי הצעירים באוזבקיסטן. בהתחלה, הלכנו ביחד לארמון הקיץ של האמיר, קומפלקס מבנים בסגנון אוזבקי-רוסי מעורב, שמזכיר שילוב בין ארמון מזרחי לוורסאי, והכל מלא בטווסים שמתלבטים בין הרגליים. בקצה הארמון ישנה בריכה שבה נהגו להשתעשע פילגשיו של האמיר, והאגדה מספרת שהוא זרק תפוח לפילגש שאיתה רצה לבלות את הלילה ממגדל מעוטר שניצב ליד הבריכה. היום השני היה מעניין במיוחד. יצאנו ביחד, אני וארבע מהסטודנטיות, לאחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר במרכז אסיה- מזיאוליאום בכוֹתָאדִין נַאקְשַבַּאנְד. בכותאדין היה מנהיג סוּפי, מיסטיקן מוסלמי, ואחד ממפיצי האיסלאם העיקריים במרכז אסיה. בכך, הוא קנה לעצמו מעמד כקדוש העיקרי של האזור. מתחם הקבר שלו, שנמצא בכפר קאסרי-עריפון, כ-12 קילומטרים מבוכארה, הוא אתר עלייה לרגל מהחשובים באזור. הטיול לשם עם הבנות התגלה כחוויה תרבותית מרתקת. במיוחד ניגוֹרָה, שאביה הוא אימאם כפרי, הכירה היטב את המנהגים והמסורות הקשורות במקום. למשל, הולכים במסלול מסויים, נכנסים עם רגל ימין לפני רגל שמאל, מקיפים את העץ הקדוש סביב כיוון השעון- ועוד. המנהגים נראו לי כהדים למסורות מרכז אסייאתיות עתיקות, קדם איסלאמיות.

 ביום האחרון, נפרדתי מהבנות וראיתי כמה אתרים שטרם הספקתי לראות בבוכארה. חוץ מזה, הייתי בחמאם עתיק, בורזי קורד, שפועל כבר מאות שנים בבוכארה. המתרחצים (אני וכמה זקנים אוזבקיים) יושבים על ספסלי שיש, ושופכים על עצמם מים חמים מדליים. סך הכל, היתה חוויה נחמדה מאד, אם כי האוויר היה לח, לוהט ואפוף אדים.

אי אפשר לסיים את התיאור של בוכארה בלי כמה מילים על הבידור המסורתי. במדרסות העתיקות שליד לייאבי חאוז יש מופעים מרתקים: תצוגת אופנה בוכארית, עם שירה וריקודים, ותיאטרון בובות טג'יקי, בשילוב שחקניות, שממחיז חתונה מסורתית.

    

 

מדבר נאבוי

מדבר נאבוי הוא אחד מטיולי היום הבלתי שגרתיים והמעניינים ביותר שניתן לערוך מבוכארה. את הטיול סידר לי, כמו דברים רבים אחרים, בעל המלון שלי- באחודיר הבלתי נלאה. השכם בבוקר יצאתי עם אוטו מדגם דייהו אל מרחביו האינסופיים למראה של מדבר נאבוי- מאות קילומטרים של שום מקום, כאשר מדי פעם ניתן לראות מחלונות המכונית גמלים, כבשים ועיזים המלחכים את העשב הדליל, כפר קטן ודל פה ושם- ומלבד זאת- כלום. לאחר שלוש שעות של שיחה מגומגמת ברוסית עם הנהג שלי, שוטר לשעבר בשם סאטור, החל הנוף להפוך לירוק יותר. באמצע המדבר, כמקסם פאטה-מורגנה, הופיע לפתע אגם תכול ויפיפייה, מוקף בערבות ובדשא ירוק נמוך: אגם המלח איידרקול. על גדות האגם שוטטו עדרים, והמראה כולו היה מרהיב. לאחר טיול קצר בסביבה ורחצה באגם, המשכנו בדרכנו אל "מאהל נוודים"- שהתגלה, למרבה האכזבה, כמיזם תיירותי של איש עסקים רוסי. רכבתי על גמל מרכז אסייאתי- פרוותי ושונה מאד מהגמלים המזרח תיכוניים שלנו. יש לציין גם שהאוהלים באזור אגם איידארקול (מאד קרוב לגבול קזחסטן) שונים מאד מאוהלי הבדואים במדבריות שלנו- הם עבים ופרוותיים יותר, ויכולים לעמוד גם בחורף קר וקשה.

 בדרך חזרה ראינו נוף דומה: כפרים מדבריים דלים, גמלים וכבשים, וגם חיילים שְבוּזִים למראה ששמרו על הכניסה לשדות הנפט העשירים של אוזבקיסטן. המדריך שלי, סאטור, לקח אותי לעיירה נחמדה בשם גשטוואן. בעיירה ביקרנו משפחה מיוחדת במינה של קדרים, שמעבירה את אומנותה במשפחה מזה שבעה דורות. אבי המשפחה, עבדוללה, הוא קדר אומן- שכבר אירח בביתו נכבדים בינלאומיים רבים כמו הילארי קלינטון, הנסיך צ`רלס, וכמובן- הנשיא איסלאם קרימוב. במשפחה העניפה יש חלוקת תפקידים מסודרת: הגברים יוצרים את הכלים והנשים צובעות ומעטרות. המדריכה שלי במוזיאון הקרמיקה המשפחתי היתה מָחְפוּזָה-בַּאנוּ, ילדה שקטה ואנטליגנטית בת שלוש עשרה, שדיברה באנגלית לא רעה בכלל. לאחר שקניתי צלוחית מעוטרת יפיפייה, עבודת יד, המשפחה הזמינה אותי לתה וממתקים. בקיצור- חווייה משגעת. לאחר ביקור במסגד המשוחזר של גשטוואן המשכנו בדרכינו, סיירנו בעיר הקברים העתיקה של צ`ור באקר, בפאתי בוכארה, וסיימנו את היום במסעדת שישליקים משובחת.

 

 

הרי טיין–שאן

 לאחר נסיעה ארוכה ומייגעת ברכבת לילה מבוכארה, הגעתי לטשקנט- בירת הרפובליקה. בתחנת הרכבת חיכה לי דימיטרי, מדריך הרים מנוסה וטיפוס ססגוני ומעניין, והתחלנו את דרכנו להרי טיין-שאן. הרים אלו, כפי שמרמז שמם, מתחילים בסין, ופירושם בשפה הסינית- הרי השמיים. באוזבקית, שם האזור הוא צ`ימגאן, שלוחה של רכס טיין שאן. המסלולים קרובים לגבול קירגיזסטן וקזחסטן, והם מאד מזכירים את הנוף בקירגיזיה. דימיטרי, המדריך שלי, הוא מדריך הרים מנוסה, מורה לטיפוס חבלים ומנהל מחנות הקיץ השנתיים של הכנסייה הבפטיסטית של אוזבקיסטן. דימיטרי הוא נוצרי אדוק, ובמהלך הדרך, תוך מבט אל הנוף המרהיב, היו לנו שיחות מרתקות רבות על נצרות, יהדות, איסלאם, משמעות החיים, וגם על המצב באוזבקיסטן בפרט ובמרכז אסיה בכלל. דימיטרי טוען שכל הדתות המונותיאיסטיות הן התגלויות של האל, אך הנצרות היא "הדרך הקלה ביותר לגאולה". מלבד זאת, וחרף עריצותו של קרימוב, הוא כלל אינו מתגעגע לתקופה הסובייטית בה "כולם היו עבדים", לדבריו.

 

הרי טיין-שאן הם מקום מדהים. במלוא מובן המילה. הנוף אלוהי. דמיינו טיול ברגל בין פסגות צחורות ומושלגות, נחלים צלולים, וכרי דשא ירוק שפרות רועות בהן. הוסיפו לכך את שלל פרחי האביב, ובקתות רועים בהן ניתן לאכול אוכל אוזבקי ביתי, מסלולי סקי וחוות רכיבה על סוסים- וקבלו את אתר הנופש העיקרי של אזור טשקנט. המסלול שלנו היה קשה, במיוחד בשל העובדה שירד גשם שוטף, והמסלולים היו בוציים וחלקלקים. בקטעים מסויימים מהדרך היינו צריכים להוריד נעליים ולחצות פלגים מהירים וקפואים על סלעים חלקלקים ובוגדניים. אבל בסופו של דבר- זה היה שווה את הכל. אני בהחלט ארצה לחזור בעתיד להרים הללו, אבל חובה לטייל בהם אך ורק עם מדריך מנוסה.

 טשקנט

 את הימים האחרונים ביליתי בטשקנט, בירת הרפובליקה האוזבקית, שמאד שונה מסמרקנד ומבוכרה. טשקנט היא עיר סובייטית אפרורית, אך יש בה פינות יפות ומרשימות. מרכז העיר בנוי בסגנון סובייטי מונומנטלי, ניאו קלאסי, עם שדירות רחבות, פארקים ירוקים ומבנים פסוודו-יווניים מרשימים- כמו בניין הפרלמנט, עיריית טשקנט, מוזיאון האמיר טימור (שמשמש כמעין מקדש לאומי) ובית האופרה אלישר נאבוי. רוב המונומנטים, המוזיאונים, האנדרטאות והמבנים היפים נמצאים בשטח שבין כיכר העצמאות (מוסטקליק מיידוני) לבין כיכר האמיר טימור. מוקד עניין נוסף הוא אזור צ`ורסוּ העתיק, שנמצאת בו מדרסת קוקלדש העתיקה, היפה והפעילה, ומסגד יום השישי הכסוף והמרשים. בטשקנט ניתן לנוע בקלות באמצעות הרכבת התחתית המיושנת אך היעילה. האווירה בעיר כולה יותר רוסית מאשר אוזבקית, אם כי יודעי דבר אמרו לי שהמצב השתנה- וכיום העיר יותר אוזבקית מאשר בעבר. עם זאת, רוסים רבים חיים בטשקנט, שנחשבת למרכז התרבות הרוסי החשוב ביותר במרכז אסיה- עם חיי תרבות ולילה מהמפותחים ביותר באזור.

בטשקנט טיילתי קצת בעצמי וקצת עם ידידה אוזבקית, זארינה, סטודנטית מקסימה שהכרתי ביפן. זארינה, שהיתה טרודה בהכנות לחתונתה, היתה נדיבה מספיק כדי להקדיש לי כמה שעות ולהכיר לי את העיר. היא לקחה אותי לאוניברסיטה שלה, ובמיוחד למחלקת היפנית (היה מוזר קצת לדבר יפנית באוזבקיסטן ולראות פתאום סימניות יפניות), ואז הסתובבנו במרכז העיר בין המונומנטים, המבנים, הפארקים והאנדרטאות. בילינו שלוש שעות מרתקות במוזיאון האוזבקי לאומנות, וראינו את האנדרטה המרגשת לחללים האוזבקיים במלחמת העולם השנייה. אוזבקים רבים נלחמו במסגרת הצבא האדום ותרמו רבות לניצחון על הנאצים- והעם האוזבקי גאה עד היום על תרומתו לניצחון על היטלר. האנדרטה למלחמת העולם השנייה היא פסל של אם אוזבקית המתאבלת על בנה שנפל, ולידה- אש התמיד. מסביב חקוקים שמות חללי המלחמה על לוחות מתכת. אנדרטה מרשימה נוספת היא מונומנט לעצמאות אוזבקיסטן בכיכר העצמאות (לשעבר כיכר לנין), הכיכר המרכזית בטשקנט.

 

אולם האטרקציה המרכזית בטשקנט הנה למעשה המוזיאונים היפים. בעיר לפחות שלושה מוזיאונים מעניינים שכדאי להקדיש לכל אחד מהם מספר שעות: המוזיאון לאומנות אוזבקית, שכבר כתבתי עליו, מוזיאון האמיר טימור, הקיטשי מעט אך המרשים, הבנוי כארמון מרכז אסייאתי ומכיל ממצאים יפים רבים מתקופת האימפריה הטימורית, ומוזיאון ההיסטוריה של העם האוזבקי- שניתן לראות בו פסלים בודהיסטיים מרשימים בני מאות שנים, כדים אוזבקיים וסיניים, חרבות, קמעות, תכשיטים ויתר מוצגים מרתקים. בין המוצגים המעניינים ביותר: פסל ריאליסטי להדהים של אישה לוחמת. לצערי, לא הספקתי לראות מופע באופרה- כי היא היתה סגורה ביום שני, וזה היה הערב הפנוי היחיד מבחינתי.

מסעדה מומלצת מאד בטשקנט היא Café Caravan, תיירותי וקיטשית קצת (היא בנויה כמו בית אוזבקי סטריאוטיפי)- אבל האוכל היה טעים מאד: פלוב אוזבקי משובח, כופתאות עסיסיות ומיצי פירות בשוקולד.

לסיום, אזהרה קטנה הנוגעת לטשקנט. בעיר הבירה יש תופעה מעצבנת שכמעט ולא ניתן לראות במקומות אחרים באוזבקיסטן. שוטרים שעוצרים אותך באמצע הרחוב, דורשים דרכון, מטרידים אותך ואפילו מבקשים לראות את התיק, במטרה להלחיץ אותך ולגרום לך להציע שוחד. במקרה כזה, צריך פשוט להירגע, להראות את הדרכון (אך לא לתת להם לקחת אותו! אסור להם!) ובשום פנים ואופן לא להציע כסף אלא אם חייבים. הנשיא קרימוב איים שיגיב בחומרה אם שוטרים יסחטו שוחד מתיירים, ולפיכך- הם יהססו לקחת מתייר שוחד במידה ויראו שהתייר באמת לא מוכן לתת. אני סיימתי את הטיול באוזבקיסטן בלי לתת אגורה של שוחד, ואני מאד גאה בכך.

וסיום צורם בשדה התעופה

המקום הבעייתי ביותר באוזבקיסטן, הוא בלי ספק אולם הטיסות היוצאות בשדה התעופה בטשקנט. מה לא רואים שם? בלגן, תורים ארוכים ומבולגנים, נשים בוכות עם ילדים קטנים. ובינתיים- זמן הטיסה מתקרב, והתור זוחל. חייבים להראות לפקידים האוזבקיים שתי הצהרות מכס- אחת שמילאת עם כניסתך למדינה, ואחת שאתה ממלא עם היציאה, פלוס קבלות למלונות שהיית בהם. חובה לבקש מהמלונות קבלות, אחרת מקבלים קנס כבד ביציאה מהמדינה! אם היית בעיר עד שלושה ימים, לא חייבים לבקש קבלה (למשל, אני לא הצגתי קבלה על הימים שביליתי אצל נינה ובוריס בסמרקנד) אבל רצוי שיהיו קבלות לרוב, אם לא לכל המקומות שהייתם בהם במהלך הביקור במדינה.

 הבעיה בשדה התעופה היא התורים הזוחלים, בלי כל קשר לשעת הטיסה. המטוס חיכה לנו, אבל מבחינתי כל הסיפור היה קצת מלחיץ. בדרך כלל, ברוב המדינות, אזרחי המדינה עוברים בקלות יותר מזרים, אבל באוזבקיסטן המצב הפוך- באזרחים אוזבקים הם מתעללים הכי הרבה, ועל זרים הם מקלים באופן יחסי. יהודים אוזבקים שעלו על המטוס לישראל סיפרו לי שלקחו אותם לחדר חושך, כביכול כדי לבדוק את הציוד, ושם דרשו מהם שוחד- אבל לי באופן אישי זה לא קרה, אולי בגלל הדרכון הזר. קשה להאמין כיצד במדינה שהאנשים מן השורה בה כל כך נחמדים, פקידים ממשלתיים רבים, הן ברכבות והן בשדה התעופה, הם כאלו בהמות גסות וחמדניות.

 פינת המטבח האוזבקי

 האוכל באוזבקיסטן טעים ומומלץ ביותר, משום שהוא משלב בתוכו מאכלים ממספר מטבחים: הפרסי, הטורקי והרוסי. מבין המטעמים האוזבקיים (חלק מהמידע, באדיבותה של נינה יצחקוב מסמרקנד, שהיא גם טבחית מעולה מאין כמוה):

 

 בשר על שיפודים: בשר עוף או כבש משובח על שיפודים, בין אם מדובר בשישליק, שיש קבב או קבבים. לא לפספס! הבשר הטעים ביותר הוא בלי ספק בשר הכבש.

 סוּמאלאק: ממרח חיטה מתקתק שהכנתו היא ממש אירוע תרבותי. מקובל באוזבקיסטן שנשים מכינות סומאלאק. יש לבחוש את הסומאלאק במשך לילה שלם. כל השכנות מכינות סומאלאק ביחד. כל אחת בוחשת בתורה, ובינתיים האחרות שרות ורוקדות. למזלי הטוב, נינה והשכנות שלה הכינו סומאלאק בדיוק כשהייתי בסמרקנד- אז הצלחתי לטעום מהמאכל המרשים הזה.

אוש-פְּלוֹב, או בקיצור- פלוב, הוא בלי ספק המאכל האוזבקי הטעים ביותר. פלוב הוא אורז עם ירקות מטוגנים ובשר, ואם מכינים אותו טוב- הוא תענוג נדיר לחיך. במקרים רבים, דווקא גברים מכינים את הפלוב באוזבקיסטן. ביום האחרון שלי בסמרקנד, בוריס הכין לנו פלוב משובח, שביחד עם היין הביתי היה תענוג שנראה לי שאזכור להרבה זמן. גם הפלוב בקפה קרוואן בטשקנט היה מצויין.

 נוֹן– לחם אוזבקי טרי- בסמרקנד ובבוכארה הוא נראה כמו בייגל גדול שאין בו חור. הוא מלווה את רוב הארוחות באוזבקיסטן, ומוכרים אותו בכל מקום ברחוב ובשווקים.

 בָּחְש: תבשיל אורז בכוסברה ובשר- שמים בתוך שד מבד, תופרים ומבשלים בתוך מים רותחים שלוש או ארבע שעות.

אושי-אוֹסבּוֹ: סוג של חמין בוכארי מאורז עם בשר, גזר, עגבניות, שמן ואורז- לעיתים מבושל גם עם עצמות.