ארכיון הבלוג

לאחרונה, פרסמו ח"כ הכנסת לשעבר חיים רמון ושורה של בכירים בטחוניים בדימוס תוכנית הפרדה חדשה בין יהודים ופלסטינים בירושלים. מעבר למחיר הנורא שישלמו תושבי ירושלים על התוכנית הנ"ל, היא מבטאת כשל אסטרטגי עמוק יותר – הליכה עד למחצית הדרך, באופן שמאלץ אותנו לשלם מחיר כבד בלי להשיג דבר. ינשוף פוליטי-מדיני על ערמונים, אש ודגים מסריחים. 

tumblr_ndtb9lAfPW1s4rxcyo1_1280

לאחרונה, צץ חבר הכנסת לשעבר חיים רמון מתהום הנשייה, וביחד עם "לשעברים" אחרים, חלקם אנשים מכובדים ורבי זכויות, הציע תוכנית הפרדה חדשה ש"תציל את ירושלים היהודית". מדובר, למעשה, בגירסה משודרגת לתוכניתו של בוז'י הרצוג עליה דיברנו כבר כאן בינשוף. לפי תוכנית רמון, יועברו חלק גדול מהכפרים הפלסטיניים בירושלים, כמו למשל ג'אבל מוכאבר, לתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A או B). מאתיים אלף מתוך שלוש מאות אלף התושבים הפלסטינים של הבירה יאבדו את תושבות הקבע שלהם ואיתם את מקומות העבודה, ומעתה – יראו את מסגד אל-אקצא רק מאחורי חומת בטון. במאמר חריף במיוחד, הראה הפעיל הירושלמי שלום בוגוסלבסקי כיצד תמיט התוכנית הזאת אסון על ירושלים: היא תוביל להתמוטטות כלכלית בעיר, שמגזרים שלמים בה מאויישים בפועלים ואנשי צוות פלסטינים, תרסק את הכלכלה הפלסטינית ותגביר את הייאוש, וכתוספת, גם תסלים את תודעת "אל-אקצא בסכנה" והקיצוניות הדתית בקרב הפלסטינים שישארו בעיר. גרוע מכל, אם הרשות הפלסטינית תסרב לקחת אחריות על השכונות הירושלמיות שיבודדו, וסביר שתסרב לעשות זאת, הן יהפכו מניה וביה למשרצה של פשע וטרור, בדיוק כמו מחנה הפליטים שועפאט לאחר בניית גדר ההפרדה. בוגוסלבסקי מוכיח היטב את טענותיו, ואין צורך לחזור עליהן במפורט.

תוכנית הפרדה בירושלים - ח"כ לשעבר חיים רמון

תוכנית הפרדה בירושלים – ח"כ לשעבר חיים רמון

כאן הייתי רוצה לעסוק בבעיה שבוגוסלבסקי לא עוסק בה, והיא האיוולת האסטרטגית שביסוד התוכנית, בעיה שאני מכנה "כשל מחצית הדרך". חשוב לי מאד להדגיש את הנקודה הזאת, מפני שתוכניות נפל מהסוג הזה עולות וצוברות תאוצה, בדיוק בגלל העדר חשיבה אסטרטגית מסודרת בקרב הדרגים הפוליטיים בישראל. בקיצור נמרץ, לכל מבצע, תוכנית פוליטית או פעולה שנועדה לשנות את המצב, חייב להיות היגיון אסטרטגי. אותו היגיון אסטרטגי מבוסס תמיד על הנחות יסוד מסויימות, יש לו נקודות חולשה וחוזק, והוא טומן בתוכו נכונות לשלם מחיר והבטחה לתועלת כלשהי תמורתו. כל תוכנית אסטרטגית שאינה מתבססת על חשיבה מסוג זה, אלא על הנחות עמומות ולא מפורשות דיין, עלולה להיקלע לסתירות פנימיות חמורות שידונו אותה לכישלון בטרם יצאה לדרך. גרוע מכך: על מנת להתחשב באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים, היא עלולה להתבצע חלקית ולעצור במחצית הדרך – רחוק מספיק כדי לאלץ אותנו לשלם את המחיר, אך לא רחוק די הצורך בכדי להנות מהתועלת. במילים אחרות, מי שנתקע במחצית הדרך עלול להפסיד מכל הצדדים – גם לאכול את הדגים הסרוחים וגם למצוא את עצמו מגורש מהעיר.

לאכול דגים מסריחים ולצאת מהעיר - תמונת אילוסטרציה

לאכול דגים מסריחים ולצאת מהעיר – תמונת אילוסטרציה

בוגוסלבסקי הבהיר היטב את המחיר הנורא שכרוך בתוכנית של חיים רמון וחבריו. אבל מה עם התועלת? לפי דבריו של רמון עצמו, התוכנית אמורה ליצור מציאות של הפרדה בשטח בהעדר הסכם, לעצור את ההתערבבות הרת האסון של פלסטינים וישראלים, ולשמר את פתרון שתי המדינות בעתיד. דא עקא, שהיא חלקית מדי בכדי לעשות זאת. רמון מניח משום מה, שהרשות הפלסטינית תמהר להוציא לו את הערמונים מהאש, ולספק שירותים אזרחיים לשכונות המודרות שישראל תזרוק לחיקה. אבל בהיעדר תמורה מדינית מספיקה, מדוע שהרשות הפלסטינית תסייע לישראל, ותהווה קבלן משנה לכיבוש צבאי? האם יהיו אבו מאזן ואנשיו מוכנים לשלם מחיר פוליטי כבד, ולסייע לישראל להדיר 200,000 תושבים פלסטינים ממסגד אל-אקצא ומקומות העבודה שלהם בירושלים, כדי לקבל בעצם… כלום ושום דבר? כדי שיהיה סיכוי כלשהו שההיגיון האסטרטגי שמאחורי תוכנית רמון יישא פירות כלשהן, היא חייבת להיות רדיקלית בהרבה, ולכלול גזרים משמעותיים שישכנעו את הרשות הפלסטינית לשתף פעולה. לא מדובר בשינויים מקומיים, אלא בתמורות עמוקות ודרמטיות שישנו את המומנטום ויבהירו לרשות, והציבור הפלסטיני, שישראל מתכוונת ברצינות ללכת לכיוון פתרון שתי המדינות: הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, העברה מסיבית של שטחי B לשלטון פלסטיני, הפסקת ההתערבות הגסה בענייניה הפנימיים של הרשות, הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות וקניית האדמות הנכלולית של המתנחלים, וכיוצא בזה. ללא הצעדים הללו, המומנטום לא ישתנה, הרשות לא תקבל אחריות על השטחים שיפונו, והתוכנית לא תקדם במאומה את פתרון שתי המדינות. היא רק תשכפל את משרצת הטרור במחנה הפליטים שועפאט גם לשכונות נוספות, לאסונם של תושבי ירושלים כולם. כלומר, חיים רמון כושל ומכשיל גם לפי ההיגיון האסטרטגי שלו עצמו.

בפוסט הזה, אני לא ממליץ בהכרח על תוכנית כלשהי, אלא רק מסב את תשומת לבכם לחוק חשוב: כל מי שבוחר תוכנית חייב לשים לב היטב להיגיון האסטרטגי שביסודה, לא לסתור אותו באמצעות פעולות אחרות, וללכת רחוק מספיק בכדי שהתועלת של התוכנית תצדיק את המחיר. תוכניות שנעצרות במחצית הדרך, וסותרות את ההיגיון האסטרטגי שלהן עצמן, אינן רק ברכה לבטלה – הן מסוכנות, ועדיף שלא יבואו כלל לעולם. חיים רמון, כמובן, אינו לבד בכשל הזה. גם חובבי ה"עיר המאוחדת" מצד ימין, כפי שהראיתי כבר בינשוף, סותרים את ההיגיון האסטרטגי שלהם עצמם. הבעיה של ישראל אינה אסטרטגיה שגויה. הבעיה היא העדר מחשבה אסטרטגית בכלל.

למנוע את הסבב הבא: מאמר אורח מאת לירן אופק

מבצע צוק איתן מעלה שאלות מטרידות אודות המצב האסטרטגי, הצבאי והמדיני של ישראל. לירן אופק, עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, טוען שישראל הפכה, שלא בטובתה, לקבלן ביצוע של גורמים זרים המעוניינים לפגוע בחמאס. קריסת ערוצי התיווך בין הצדדים, עקב שינויים גיאופוליטיים באזור, הופכים את המבצע הנוכחי, והבאים אחריו, לתסבוכת שקשה להיחלץ ממנה. כדי לצאת מהמצב, אולי כדאי "לחשוב מחוץ לקופסה" ולשקול מתווה חדש? 

518902pic_C

מבצע "צוק איתן" מעלה מטבע הדברים שאלות אודות הדרך בה יש לסיים את המבצע. שאלות אלו, כדוגמת סוגיית התמרון הקרקעי, מצביעות על החשש מפגיעה בחיילי צה"ל לצד חשש מהסתבכות שתגרום לפגיעה בלתי-מידתית בחפים מפשע. יהיו הצעדים אשר יהיו, ממשלת ישראל היא שתחליט באיזה אמצעים להשתמש, כיצד להפעילם ובאיזה מינון. אולם מעבר לסיום מוצלח של המבצע הנוכחי, חשוב להבין כיצד ניתן למנוע הישנותו של סבב נוסף בעתיד, והצעד הראשון לכך הוא להבין כיצד עזה מאתגרת את החשיבה הישראלית.

 

המורכבות של עזה

מדינת ישראל מפעילה מדיניות הרתעה מול הנהגת החמאס ברצועה, זרועה הצבאית והארגונים הסוררים הנוספים. הרתעה נשענת על העיקרון לפיו הנזק שסופג היריב עשוי לייצר בקרבו השפעות מרסנות, שימנעו ממנו להפגין את יכולותיו בעתיד. הירידה המשמעותית במספר שיגורי הרקטות משטח הרצועה לאחר "עופרת יצוקה" (דצמבר 2008-ינואר 2009) ו"עמוד ענן" (נובמבר 2012)[1] מוכיחים עיקרון זה. אולם הרתעה – שקולה ומדודה ככל שתהיה – היא בגדר מדיניות של ברירת מחדל. חמור מכך, מדיניות זו אף נשענת על מספר הנחות הסותרות זו את זו, ששילובם דן את ישראל לסבבי עימות נוספים.

המדיניות הישראלית מול עזה כיום דומה במידה מסוימת למדיניות צה"ל עד להסכם השלום עם מצרים (1979). היינו, יצירת הרתעה ממושכת, שתגרום למדינות ערב לזנוח את הסכסוך עם ישראל, באמצעות סבבי לחימה קצרים, המסבים נזק רב ביותר למרכזי הכובד של היריב בשטחו. אכן, סבבי הלחימה מול עזה הם קצרים יחסית והם מסבים נזק רב לגופי הטרור. יחד עם זאת, לא מושגת הכרעה בשטח היריב. ישנן סיבות רבות וברורות להימנעות ממהלך קרקעי ברצועה, אבל המשמעות היא שחלק מן היכולות נותרות, ומאפשרות לארגונים הסוררים להשתקם ולבנות עצמם מחדש.

3729425154

מעבר לחוסר הרצון לקיים מבצע קרקעי ברצועה, יש להבין כיצד היחלשות הנהגת חמאס חוץ תורמת גם היא לקיומם של סבבים עתידיים. מידת ההשפעה של הנהגת החוץ על עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, פחותה מאוד. הירידה בהשפעתה נגרמה בתחילה כתוצאה מהחלטת הנהגת החוץ לצאת נגד מלחמת האזרחים בסוריה, שהובילה להפסקת הסיוע האיראני לתקופה מסוימת, ולאחר מכן, הלחימה בסיני של המשטר בראשות הגנרל א-סיסי נגד תשתיות הטרור הפלסטיני. חשוב להבין, הנהגת החמאס איבדה תוך שנתיים עורף לוגיסטי ומרכז אידיאולוגי, ולנוכח זאת אין לה יכולת מספקת להורות לזרוע הצבאית להפסיק את הלחימה. מנגד, גם למצריים – מתווכת בעבר – אין שום רצון לקחת תפקיד זה משום הלחימה אותה היא מנהלת נגד החמאס ותנועת האחים המוסלמים[2]. כיום, אין בנמצא מתווך פוטנציאלי אפשרי שיוכל להעביר מסרים ליצירת הפסקת אש.

תקשורת בין צדדים לוחמים היא גורם חשוב המסייע הן בהיווצרות הבנות להפסקת אש והן ביצירת מנגנוני ריסון פנימיים אצל כל אחד מהצדדים, המונעים גלישה לסבב אלימות נוסף. חוסר התקשורת הקיים כיום תואם במידה מסוימת לתקופת ההמתנה ערב מלחמת "ששת הימים": ההסלמה המצרית, שמקורה בלחץ הערבי שהופעל על נאצר, נבעה במידה רבה לנוכח העובדה שישראל לא העבירה למצריים בכל אותה תקופה מסר תקיף באמצעות תיווך בינלאומי. חוסר התקשורת בין הצדדים הוא שתרם להסלמה שהסתיימה במלחמה. הירי של חמאס בתגובה לרצח הנער ממחנה הפליטים שועפט הוביל למשוואת הסלמה מבלי שישראל העבירה מסרים תקיפים להפסקת ההסלמה באמצעות תיווך אפקטיבי, משום שתיווך כזה אינו קיים.

תיווך לא קיים: נשיא מצרים עבד א-פתאח סיסי

תיווך לא קיים: נשיא מצרים עבד א-פתאח סיסי

גורם נוסף שחשוב לשים אליו לב הוא הרשות הפלסטינית. הרשות מקיימת מעין מדיניות הכלה מול החמאס בפרט, ורצועת עזה בכלל. הרשות מעוניינת בחמאס מוחלש ומוכה, שלנוכח מצבו מסכים לקבל על עצמו קו מדיני, הרואה בטרור פגיעה באינטרס הפלסטיני. משום כך, ניתן היה לראות בהסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס, שנחתם ב-23.04.2014 הוכחה לבידודו וחולשתו הרבה של חמאס ברצועה ובאזור כולו. בעוד מנגנוני הביטחון של הרשות מנהלים מדיניות סיכול נגד גורמי טרור בגדה, ולראייה התיאום עם צה"ל בעקבות חטיפתם ורציחתם של גיל-עד, נפתלי ואייל, אין להם נוכחות בעזה. על-כן, המדיניות היחידה שנשארת לרשות היא בדמות הקפאת משכורות, הנחשבת לאחד הגורמים שהוביל לסבב הנוכחי.

לאור הכתוב נראה שהמדיניות הישראלית נמצאת בעמדת חולשה: ישראל, על-אף היותה הכוח הצבאי החזק באזור, לא יכולה להשפיע על המוטיבציה של מי מגורמי הטרור ברצועה ושל מי מהגורמים באזור למנוע הסלמה למאבק. כל אירוע פנימי – בין חמאס לרשות, בין הנהגת החמאס לזרוע הצבאית, בין החמאס לארגונים סוררים אחרים ברצועה, או בין חמאס למצריים – מכיל בתוכו פוטנציאל להסלמה מול ישראל, כאשר הנהגת הרשות בגדה ומצריים מעוניינות בנזק שייגרם לגורמי הטרור ברצועה, ולכן לא מעוניינות בתיווך להפסקת אש וגם לא יכולות לעשות כן, ואילו מדינת ישראל נמנעת מהכרעה קרקעית מסיבות ברורות. במצב זה ישראל הופכת ל"קבלן הביצוע" כאשר המתחים הפנימיים יוצאים משליטה, אך היכולת שלה לייצר הרתעה אפקטיבית לאורך זמן מוטלת בספק.

 

הבנות ביטחוניות וחידוש תהליך מדיני

במבט ראשון, מצב בו ישראל משמשת "קבלן ביצוע" הוא נוח לאור העליונות המוחלטת של מדינת ישראל וכוחות הביטחון מול רצועת עזה. בפועל זהו מצב בעייתי בעל השלכות אסטרטגיות, כלכליות ובינלאומיות על ישראל, ועל-כן הדרך היחידה לצאת ממנו הוא בקידום שני מהלכים הקשורים זה בזה ותורמים זה לזה.

הסתכלות על הזירה האזורית מצביעה על שותפות אינטרסים בין ישראל למדינות ערביות בשני מעגלים: בראשון מצריים, ירדן והרשות הפלסטינית, ובשני סעודיה, מדינות המפרץ והחבל הכורדי בצפון עיראק. שותפות זאת נובעת משילוב הגורמים הבאים: א. האיום הנשקף מדאע"ש וקבוצות ג'יהאד עולמי נוספות הפועלות בעיראק, בסוריה ובסיני; ב. היחלשות היציבות המדינתית במזרח התיכון עד כדי תהליכי התפוררותן של סוריה ועיראק; ג. התחזקות ההשפעה האיראנית בכל המרחב מאיראן ועד הים התיכון; ד. השאיפה האיראנית ליכולת גרעינית צבאית. לכל אלו יש להוסיף את תחושת "היעלמותה" של ארצות-הברית מן המזרח התיכון.

שיתוף פעולה נגד אויב משותף: לוחמי דאע"ש

שיתוף פעולה נגד אויב משותף: לוחמי דאע"ש

גורמים אלו מייצרים הזדמנויות בהעמקת הקשרים הביטחוניים והכלכליים בין ישראל לבין מדינות נוספות, שכולן מוצאות עצמן עומדות למול השינויים הגיאו-פוליטיים באזור. במקביל על מדינת ישראל לקדם תהליך מדיני אמין עם הרשות הפלסטינית, וסביר שהדבר יעלה כתנאי מצד כל מדינות ערב במידה וישראל תציע להן להעמיק את קשריהן עמה.

חשוב להבין, משא-ומתן אמין הנעשה בתום לב חייב לשים על השולחן את סוגיות הליבה, ובייחוד את שאלת הגבולות ושאלת ירושלים, ואפילו להתחיל מהן. משא-ומתן זה חייב, בניגוד לגישה שאפיינה את הסבב בשנת 2000 (קמפ-דויד) וב-2008 (אנאפוליס), להיעשות על-פי העיקרון לפיו "מה שמוסכם – מיושם". יישום הבנות שתתקבלנה במשא-ומתן תאפשר לישראל ולרשות לבנות אמון ביניהן, וכתוצאה מכך תאפשר למדינות ערביות לסייע בקידום התהליך. אולם מעבר לכל, משא-ומתן אמין מאפשר לישראל לייצר אמצעי לחץ לא-צבאי על גופי הטרור בעזה – לחץ שמגובה על-ידי מדינות ערביות. במקרה כזה ישראל, כמו גם ירדן, מצריים והרשות יכולות להודיע באופן פומבי כי הן מנהלות משא-ומתן, אך כל אחת מהן שומרת לעצמה את זכות התגובה כנגד גורמים מפריעים. מצב זה מעביר את האחריות לנשיאה בתוצאות לידי ארגוני הטרור, ועשוי להגביר את המוטיבציה של מצריים, מדינות ערביות נוספות ושל הרשות לייצר ערוצי תקשורת להעברת מסרים תקיפים כנגד גופי הטרור. מעניין אז יהיה לראות מה תהיה תגובת החמאס, ותגובת ארגונים סוררים אחרים, אם היוודע שפעילותם מכשילה במכוון את האינטרס הפלסטיני, שיהיה מגובה על-ידי מדינות האזור. אם לשפוט על-פי דבריו של הנשיא הפלסטיני נגד השימוש בחטיפות, אפשר שקידום שותפויות יחד עם משא-ומתן אמין ייצר לחץ רב יותר על המוטיבציה של ארגוני הטרור להפעיל כוח צבאי.

שיתוף פעולה ישיר: הכותב, לירן אופק, עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

שיתוף פעולה ישיר: הכותב, לירן אופק, עם נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן

לחץ זה עשוי להיות אפקטיבי משתי סיבות: א. הוא יוכיח לתושבי האזור שישנה אלטרנטיבת פעולה לא-צבאית, שונה מזו שקיימת היום; ב. הוא יתרום לחידוש ערוצי התקשורת להעברת מסרים תקיפים לגורמי הטרור. יתרון נוסף הוא בכך שמצב זה מאפשר לישראל מרווח תמרון מדיני וצבאי רחבים יותר, תוך שישראל נהנית ממנגנוני ריסון והכלה ושומרת לעצמה את זכות התגובה במידת הצורך.

בסופו של דבר כל החלטה להעמיק את השותפויות בין ישראל למדינות ערב תלוי בקידום המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני. בין שנסכים לזה ובין אם לאו, זאת המציאות ומדינות משתמשות בתנאי זה גם כדי להעמיד את ישראל בפינה. אולם בסופו של יום החלטה על קידום התהליך המדיני תלויה אך ורק בהחלטת ממשלה, ובהסכמה פוליטית לחידוש התהליך. אך אם לשפוט על-פי הרכב הממשלה והצהרות חברי הקואליציה, הסבירות להיתכנות פוליטית לקידום תהליך מדיני קלושה ביותר. חמור מכך, לעיתים נדמה כי משא-ומתן למצב של "שתי מדינות לשני עמים" נתפש כאיום על חלק מן המפלגות. ואולם אין זה משנה.

חשוב לשים את הכתובת על הקיר ולומר בקול ברור: הפחתת הסבירות להישנותם של סבבי עימות נוספים תיעשה רק באמצעות משא-ומתן מדיני אמין על סוגיות הליבה. כיום, בעת מבצע "צוק איתן" צריך לא רק לחשוב איך לסיים את הסבב הנוכחי, אלא כיצד להפחית את הסבירות לסבבים הבאים, ולשם כך יש לבחון כיצד ניתן לשלב את המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני בתהליך לחיזוק היציבות האזורית ולהופכו לאמצעי לחץ לא-צבאי על ארגוני הטרור. זהו אתגר קשה שעלול מחיר בשיח הציבורי, בתמיכה המפלגתית ובמערכת הפוליטית, אבל הוא נדרש כדי שלא ניכנס שוב לעימותים נוספים בעתיד.

 

[1] כהן, ג. "הסיפור שאינו נגמר: מהקסאם הראשון על שדרות ועד היום", הארץ, 12.07.2014.

מתוך: http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2373486

[2] רביד, ב. "מבצע "צוק איתן": דרוש מתווך", הארץ, 10.07.2014.

מתוך: http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2372352

מבעד למסך העשן, מבט במסמכי אל ג'זירה – חלק שלישי: בזאר האחוזים

כשהפלסטינים אומרים דבר-מה לעמיתיהם הישראלים מסביב לשולחן המשא-ומתן, כיצד ראוי להעריך זאת? מבט פרטני שלישי במסמכי אל ג'זירה עצמם, ולא בדיווחים החלקיים והמסולפים בעיתונות. האם הפלסטינים באמת רוצים מדינה "נקייה מיהודים"? מהי אבן הנגף הנסתרת בסוגיית ההתנחלויות? ינשוף פוליטי-מדיני על משא ומתן, מיתוסים ופתרונות יצירתיים. 

בפרק הראשון של הסדרה, "מבעד למסך העשן", מבט למסמכי אל ג'זירה, ניסיתי להביט במסמכים במעוף הציפור ולנסות להציע כללים לדיון בתוכנם. הפרק השני עסק בתנועת החמאס.  בקצרה, טענתי שהדיון התקשורתי במסמכים לקוי: בעלי דיעה משמאל ומימין שולפים ציטוטים התואמים לדיעותיהם המוקדמות, ומציגים אותם כאמת יצוקה. עם זאת, קריאה זהירה, זו הנהוגה אצל היסטוריונים וחוקרים אחרים, מתבססת יותר מכל על ניתוח המקורות תוך הערכת אמינותם. התבטאות, בין אם מקורה בציפי לבני, סאא'ב עריקאת, אבו מאזן או אבו עלאא', אינה ישות המרחפת בחלל האוויר – היא נאמרה במקום, הקשר וזמן מסויימים, ובעיקר- כוונה לקהל מסויים. במאמר הראשון, טענתי שחשוב מאד ליצור סולם שיידרג את האמינות של ההתבטאויות הללו.

דיעה המובעת, למשל, בשיחה פנימית בצוות המו"מ הפלסטיני, מבטאת את שאיפותיו של הצד הפלסטיני באופן הטוב ביותר. עמדה המובעת בראיון לעיתון או נאום פומבי אמינה פחות, משום שמטרתה- לעיתים קרובות- היא ליצור לחץ ציבורי, להרגיע התנגדות עממית או לאיים על הצד השני. בהתחשב בכך, התבוננתי בחלק הראשון על העמדה הפלסטינית בסוגיית הפליטים, כפי שהובעה בשיחות סגורות, וטענתי כי אין יסוד לטענה (שהועלתה על ידי בן דרור ימיני ואחרים) שהפלסטינים אינם מוכנים לוותר בסוגיה זו, או משתמשים בה ככלי להשמיד את מדינת ישראל.

 עמדה המובעת במו"מ בין הצדדים נמצאת בתווך בין השניים. עמדה שהצד הפלסטיני, למשל, מביע בפגישה סגורה עם צוות המו"מ הישראלי, אינה מייצגת בהכרח את שאיפותיו כפי שהן, אלא את הטווח בו הוא מוכן להתפשר עליהן מתוך התחשבות באילוצי המציאות. גם כאן, הדיון התקשורתי לרוב מוטעה או מטעה. עמדה פלסטינית המובעת במו"מ, כמו כל עמדה המובעת במו"מ, לעולם אינה ברזל יצוק. לרוב, ויתור המועלה במו"מ הוא בלון ניסוי המותנה בתנאים רבים. אולי אהיה מוכן לוותר על א', אם אתה תוותר על ב'. אולי אני מוכן לוותר על א' עכשיו, אבל אם לא תתגמש במו"מ, לא אהיה מוכן לוותר עליו בעתיד. אולי אני מוכן לוותר על א' או על ב', אך לעולם לא על שניהם גם יחד. במאמר הזה נתבונן במסמך נוסף ממסמכי אל ג'זירה, דיון בין צוות המו"מ הישראלי בראשות שרת החוץ דאז ציפי לבני, וצוות המו"מ הפלסטיני בראשות אבו עלאא' (אחמד קריע), על שאלת ההתנחלויות והגבולות. באמצעות עמדות הצדדים המובעות בו, ננסה לבחון מהו טווח העמדות הפלסטיניות, היינו – מה הויתורים שהפלסטינים היו מוכנים להציע לישראל בתנאים מסויימים, ומה היו אבני הנגף שהקשו על השיחות וסייעו להכשיל אותן בסופו של דבר.

מה הוא מוכן להציע? הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן)

המסמך שלפנינו מתאר, כאמור, דיון בין שני צוותי המו"מ ב-21 במאי, 2008. הדמויות הדומיננטיות בשיחה הן ציפי לבני מהצד הישראלי, ואבו עלאא' מהצד הפלסטיני, אם כי יתר המשתתפים בדיון (מהצד הפלסטיני בעיקר), מתערבים בשיחה אף הם. הדיון, שמתקיים לאור השיחות המקבילות עם סוריה וההכרה (המוטעית, כפי שהסתבר) שהסכם שלום עם דמשק עומד בפתח, עוסק באחוזי השטח והקילומטרים שינתנו למדינה הפלסטינית בגדה המערבית, למעט ירושלים, בגורלן של התנחלויות מפתח מסויימות כגון אפרת, אריאל ומעלה אדומים, באפשרות של מתנחלים יהודים לחיות בשטח המדינה הפלסטינית, ובשאלת חילופי השטחים. כל אחד מכם יוכל לקרוא בעצמו את המסמך באופן ביקורתי, אולי בהתאם לסולם האמינות שהצעתי בפרק הראשון, ולהסיק מסקנות משלו. אני, באופן אישי, סבור שעולות ממנו התובנות הבאות:

  1. ראשית כל, יש לשים לב לא רק לתוכן הדיון, אלא לאופן שבו הוא התנהל. הדיון בין שני צוותי המו"מ הוא ענייני ומפורט, מעין בזאר של אחוזים. הצדדים משווים מפות, מדברים על קילומטרים, דנים בהתנחלויות ספציפיות ואומדים במדויק את הבדלי העמדות ביניהם (בערך 6% של הגדה, למעשה- הצד הישראלי מדבר על 92%, והצד הפלסטיני על 98%). שני הצדדים מסכימים על עיקרון חילופי השטחים, אבל לא על יישומו בפועל. מעצם הדיון המפורט עולה כי אין יסוד למיתוס הישראלי הנפוץ, שהופץ בזמן האחרון על ידי בן דרור ימיני ואחרים, כאילו הפלסטינים "אינם מעוניינים במדינה" ולפיכך דחו את כל ההצעות שניתנו להם. המו"מ נפל על הפרטים – לא על העיקרון (על אבני הנגף שסייעו להכשיל אותו, בהמשך).

 2. הדיון הפרטני, ולעיתים אף הקטנוני, מפריך עוד מיתוס ישראלי נפוץ ועקשני: המיתוס של תורת השלבים. בקצרה, מיתוס זה גורס כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת בהסדר קבע עם ישראל. הם מעוניינים לסחוט ממנה ויתורים רבים ככל האפשר, לשלול את הלגיטימציה לקיומה, לקבל את השטחים שתסכים לפנות, ולהשתמש בהם כבסיס להתקפה צבאית ודיפלומטית מחודשת עליה. דא עקא, שאם הפלסטינים היו דוגלים בעיקרון הזה, אין טעם במיקוח העקשני והקטנוני שלהם על הפרטים הזעירים ביותר. אם היו מעוניינים "לשחרר" שטחים ולהשתמש בהם להתקפה מחודשת, למה להתמקח בעקשנות, שעות על שעות, על כל אחוז וגבעה, להציע ויתורים מסויימים תמורת ויתורים ישראליים מקבילים, ובסופו של דבר לא לחתום על עסקה כי הפרטים המדוייקים לא נראו להם? אם תורת השלבים היתה נכונה, סביר להניח שהיו מקבלים דווקא את ההצעה הישראלית, ואז ממשיכים הלאה. ואכן, קשה להאמין כיצד תיאוריה כל כך דמיונית ומופרכת, שהבסיס העובדתי שלה כה קלוש, עדיין פופולרית בחלקים נרחבים של הציבוריות והעיתונות הישראלית.

 3. אבו עלאא' מדגיש כי הצלחת המו"מ עם סוריה תסייע למו"מ עם הפלסטינים, ומעודד את ישראל להגיע להישגים במו"מ הזה. מכאן עולה חשיבותו של ההקשר הכלל ערבי בעיצוב עמדותיהם של הפלסטינים. אווירה כללית של שלום במזרח התיכון, תסייע לפלסטינים להציע לישראל ויתורים נוספים. אבו עלאא' אומר זאת כמעט במפורש, ואף מציע לציפי לבני לחכות עם המו"מ עד להצלחת השיחות עם סוריה. במקרה כזה, הלחץ הערבי עליו יופחת, ועמדותיו יוכלו להיות גמישות יותר. : אף על פי שהסדר עם סוריה אינו רלוונטי בתנאים הנוכחיים, רצוי לנהל מו"מ עם הפלסטינים, אם וכאשר יתחדש, במסגרת היוזמה הערבית לשלום. אם זה לא יועיל, זה בוודאי לא יזיק.

4. במסמכים עולה התבטאות נוספת, מוזרה ומסקרנת של אבו עלאא' : הוא מציע למתנחלים מסויימים, במקרה זה תושבי מעלה אדומים, לחיות תחת ריבונות פלסטינית. הצעה זו זכתה בזמנו לכותרות בעיתונות הישראלית והבין לאומית, אבל מעטים התייחסו אליה בהקשרה הנכון. אבו עלאא' אינו מתייחס לפיתרון זה (שציפי לבני שללה על הסף, דרך אגב) כפיתרון רצוי או קל. הוא משתמש בו, פחות או יותר, על מנת למצוא מוצא מהמבוי הסתום שהמו"מ על האחוזים נקלע אליו. ישנו פער בין הצדדים: ישראל מעוניינת לספח יותר אחוזים מאשר הפלסטינים מוכנים לתת. אבו עלאא' ניסה להציע פתרון: ספחו פחות, ואנו נוותר על עמדתנו הנוקשה ונקבל מתנחלים במדינה שלנו. כיצד זה מסתדר עם דבריו הידועים של אבו מאזן, בפגישה פומבית, שמתנחלים לא יחיו במדינה הפלסטינית? זהו בדיוק הפער בין שאיפות למציאות. הפלסטינים אינם מעוניינים במתנחלים במדינתם, אולם ההצעה של אבו עלאא' מוכיחה שבתנאים מסויימים של מו"מ, ובהינתן ויתורים מסויימים מהצד הישראלי, הצעה כזאת אינה נמצאת מחוץ לתחום הסביר. בהתחשב בכך, דווקא ציפי לבני טעתה שדחתה את ההצעה על הסף. גם אם אנו חושבים שפיתרון מסוג זה (מתנחלים שיחיו במדינה הפלסטינית) לא יתקבל בסופו של דבר, היה רצוי להשתמש בו על מנת להרחיב את מנעד ההצעות במו"מ, לפתור את המבוי הסתום ולעודד העלאת פתרונות יצירתיים נוספים. אני, דרך אגב, סבור שישראל צריכה להתעקש על זכותם של מתנחלים מסויימים, שירצו לחיות תחת ריבונות פלסטינית, לעשות זאת – בתנאי שאינם יושבים כמובן על קרקע פלסטינית פרטית.

ראש צוות המו"מ הפלסטיני אחמד קריע (אבו עלאא'): מוכן להשאיר מתנחלים במדינה הפלסטינית

 5. מכאן עולה השאלה, מהן אבני הנגף שהובילו להכשלת המו"מ. לדעתי, מהמסמך עולה באופן ברור שאלה שכמעט ולא נידונה בציבוריות הישראלית: הפער בין השטחים הבנויים של ההתנחלויות לבין שטחן המוניציפלי בפועל. ההתנחלויות לא נבנו בשל מחסור בדיור. גוש אמונים בנה אותן, מראש ובאופן מוצהר, לשם השתלטות על מקסימום שטח. לפיכך, ההתנחלויות יושבות על שטחים רחבים באופן לא פרופורציוני לגודלן האמיתי. ישראל, באווילות רבה לדעתי, התעקשה פעמים רבות לא רק על השטח הבנוי של "התנחלויות קונצנזוס", אלא על שטחן המוניציפלי בפועל. התעקשות זו מראה, פעם נוספת, עד כמה תנועת גוש אמונים הצליחה לעצב ולשנות את המציאות בהתאם לחזונה המשיחי. כל גבעה שהשתלטו עליה עם קראוונים, הופכת מיד לחלק משטח ההתנחלות. בית אל א' מצמיח את בית אל ג' וב', ההתנחלויות מתרבות וכל הדיון על האחוזים הופך למסובך הרבה יותר. בשלב כלשהו במו"מ, אבו עלאא' אומר בתסכול כי הישראלים לעולם לא מוכנים לשקול פתרונות יצירתיים, ותמיד, איכשהו, מתעקשים על סיפוח עוד שטח עבור ההתנחלויות.

6.  מכאן ניתן גם להבין, מדוע הפלסטינים מתנים מו"מ בהקפאת ההתנחלויות. כפי שסאא'ב עראקת אמר פעם, אי אפשר לדון באחוזי החלוקה של עוגה, כאשר הצד הישראלי אוכל אותה בו זמנית. לא ניתן לנהל דיון מעמיק ופרטני על אחוזי השטח שיימסרו למדינה הפלסטינית, כאשר המתנחלים, באישור או בלי אישור הממשלה, גורפים שטח נוסף לידיהם מדי שבוע.

 

מהדיון הפרטני שהצגנו לעיל, והמסקנות הנובעות ממנו, ניתן ללמוד לדעתי על הבדל תפיסה יותר מהותי בין הצד הישראלי לבין הצד הפלסטיני. הצד הישראלי, שרואה כמובן בגבולות הקו הירוק נכס מובן מאליו, סבור כי הדיון כולו מתנהל על קווי 1967; לפיכך אפשר לתבוע מהפלסטינים לוותר על שטחים לטובת התנחלויות, אזורי ביטחון, כבישים וכיוצא בזה. הפלסטינים, לעומת זאת, רואים בגדה המערבית את כבשת הרש שלהם, השריד האחרון שנשאר מחלומם המקורי לשלוט בארץ כולה. לפיכך, הם הרבה יותר מתקשים (אם כי מוכנים, כפי שראינו, בתנאים מסויימים) לוותר על חלקים ממנה.

הניתוח שהצעתי כאן למסמך הגבולות אינו נועד לקבוע מסמרות ומסקנות מברזל יצוק, אלא להציע קווים מנחים לדיון. כאשר אנחנו מנתחים עמדות המובעות במשא ומתן, עלינו תמיד לראות אותן כעמדות מותנות ולא קבועות; צפות ולא עומדות; משתנות ולא נצחיות. עדיף לחשוב עליהן כמעין טווח, או ספקטרום של צבעים: ההצעות שהעלו גורמים פלסטיניים במו"מ (כמו ההצעה להשאיר יהודים בתחומי המדינה הפלסטינית) עשויות ללמד אותנו על מה יהיה מוכן הצד השני לוותר בתנאים מסויימים. חוכמת המשא ומתן היא לנסות ליצור את התנאים שיעודדו את הויתורים החשובים לנו. עד היום אנחנו והפלסטינים נכשלנו בכך, אם כי היינו קרובים להצליח. תחת ממשלת נתניהו, שמעוניינת בהמשך בניית ההתנחלויות, אין גם סיכוי אמיתי למשא ומתן כזה. אולם כאשר תעלה בישראל, בתקווה, ממשלה אחרת שתשוב לשאת ולתת עם הפלסטינים, כדאי לשוב לשיטת המו"מ הגמיש: לדון על כל הפתרונות האפשריים, גם אם הם לא נראים סבירים באותו הרגע; לשכוח מהבלים כגון צדק, סמליות ועקרונות מוסריים; לחשוב מחוץ לקופסה, ולהעלות את כל מנעד הפתרונות על השולחן.

מבעד למסך העשן – מבט במסמכי אל ג'זירה

בינואר 2011, פרסמה רשת אל ג'זירה מספר גדול של מסמכים פלסטיניים הנוגעים למשא ומתן עם ישראל. רובנו נתקלנו בניתוחים והערכות על עמדות הפלסטינים בכלי התקשורת השונים, אך אלו לא טרחו לרוב לקרוא את המסמכים, בוודאי שלא כהלכה. בלוגרים מהשמאל הרדיקלי טענו שאבו מאזן בוגד ומשתף פעולה עם ישראל. הימין טען שהפלסטינים המרושעים, כרגיל, לא ויתרו על דבר. מהי האמת? במאמר ראשון בסדרה, נתייחס לעמדות הצד הפלסטיני כלפי ישראל כפי שהם משתקפים במסמכים שהודלפו, תוך הסתמכות אך ורק על המקורות עצמם. מה חושבת ההנהגה הפלסטינית על זכות השיבה, ועל עתידה של מדינת ישראל? מאמר ראשון בסדרה.

המשך הרשומה

ישחקו הנערים לפנינו: חלומות רדיקליים וניסויים בבני אדם

 

מה מניע באמת את השמאל הרדיקלי, האנטי-ישראלי במערב? מה המסר שהעביר פרופ' נורמן פינקלשטיין ללבנונים, ומי ישלם את המחיר?

 

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

בדיחה סובייטית ישנה מספרת על מורה שנכנס לכיתה ושואל את הילדים שאלה. "אמרו לי, ילדים, האם המרקסיזם הוא מדע? כן, סאשה? בבקשה." "לא, המורה. המרקסיזם אינו מדע." "מה?!" נובח המורה, פניו מאדימות מזעם. "הסבר את עצמך!" "כי מדענים," עונה לו התלמיד, "מנסים קודם את הרעיונות שלהם על בעלי חיים".

המשך הרשומה

מבט לתשקורת: האמת מאחורי "נאום השהידים" של אחמד טיבי

במאמר זה, שפורסם גם באתר "במחשבה שנייה", אני מעלה טענות קשות כלפי אמינות הדיווחים של ארגון "מבט לתקשורת הפלסטינית", שעוקב אחרי העיתונות הכתובה והמשודרת בגדה המערבית ובעזה. לפיכך, ביקשתי את תגובת ארגון "מבט לתקשורת" ואני מפרסם אותה כאן במלואה, בצירוף תגובתי לתגובה.

מבט לתקשורת הפלסטינית: מה קורה כשהראי שבור?

בשבועות האחרונים, אנו נחשפים במידה הולכת וגוברת לפועלו של ארגון בשם "מבט לתקשורת הפלסטינית", שמטרתו לחשוף אנטישמיות, נאציזם והכחשת שואה בתקשורת של הרשות הפלסטינית על שתי ממשלותיה, בעזה ובגדה. לאחרונה, בין היתר בשל הזנחת הנושא באגף המודיעין בצה"ל, חשיבותו של הארגון הזה עלתה באופן דרמטי בקרב מקבלי ההחלטות בישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, למשל, השתמש בדוחותיו מספר פעמים בנאומיו על ההסתה הפלסטינית כנגד ישראל והיהודים.

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: