ארכיון הבלוג

סולימאני על הכוונת: האם אפשר לפתור בעיות באמצעות התנקשויות?

עד כמה סיכולים ממוקדים עוזרים במלחמה מול מדינות עוינות וארגוני טרור, ואלו תובנות נותן לנו המחקר בנושא? התשובה לחידה תלויה במספר רב של גורמים. ינשוף צבאי-אסטרטגי לוקח אתכם ממפגשי מרגלים באוניברסיטת הרווארד, דרך תהליך קבלת ההחלטות בגרמניה הנאצית ועד למכוניתו השרופה של קאסם סולימאני.

ההתנקשות בקאסם סולימאני

לפני מספר שנים זכיתי להשתתף באירוע יוצא דופן, שהתקיים באחד מההיכלות הגדולים של אוניברסיטת הרווארד. בית הספר קנדי לפוליטיקה ומדיניות ציבורית הפגיש שלושה בכירים בארגוני ביון אמריקאיים וישראלים, ביניהם גם תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר. האירוע עורר התרגשות רבה במסדרונות הקמפוס, והאולם היה צפוף מפה לפה. מאוכזבים רבים נותרו בחוץ. אני זוכר עדיין מכר שלי מאותה התקופה, איראני מנאמני המשטר, שהתאכזב מרות כשהדלתות נסגרו בדיוק כשתורו הגיע. בכל ליבו רצה לראות את איש הצללים האגדי שצבר מוניטין כה אפל במולדתו.

לאחר האירוע עצמו, הגיע הזמן לשאלות ולתשובות מהקהל. אחת מהמאזינות, סטודנטית סינית, שאלה את תמיר פרדו מדוע הוא ואנשיו בחרו לבצע התנקשויות וחיסולים, והאם "זו הדרך לפתור בעיות". תשובתו של הרמס"ד לשעבר היתה כנה. ראשית כל, הוא אמר ששמע (ממקורות זרים) שגם הביון הסיני אינו מתנזר מהתנקשויות מדי פעם בפעם. שנית, הוא הדגיש בפני הסטודנטית שחיסולים אינם פותרים בדרך כלל בעיות אסטרטגיות. עם זאת, הם כלי אחד מתוך ארגז כלים עשיר שעומד בידי מדינות במאבקיהן החשאיים. כלומר, מדינות וארגוני מודיעין מתנקשים כדי לצבור נקודות בתחרות, אבל אל להם לחשוב שמבצעים כאלו יסייעו להם לנצח בנוק-אאוט.

עד כמה "סיכולים ממוקדים" והתנקשויות באמת תורמים לביטחון או פותרים בעיות אסטרטגיות? ואם לא, האם הם לפחות נותנים לנו יתרון טקטי? אין כוונתי למקרים הברורים והפשוטים, למשל הרג מחבל בדרכו לפיגוע. פעולות טקטיות כאלו מקבילות לכל פעולה צבאית שמטרתה להכשיל תוכנית של האויב. אני מתכוון להתנקשויות "אסטרטגיות" יותר, מחיסול דרגי ביניים בארגוני טרור ועד אידוי מפקדים של ארגוני ביון או ראשי מדינות.

השאלה הזאת עלתה לאחרונה עקב ההתנקשות המוצלחת של הצבא האמריקאי בקאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה. לאחר ההתנקשות, מספר ערוצי תקשורת ביקשו ממני לדבר על המקרה מהזווית הצבאית, והסברתי לכולם שאת החיסול יש לנתח בשני ממדים שונים. ראשית כל, כצעד בתוך משחק הצ'יקן של ההתגרויות, ההסלמות והסלמות הנגד של ארה"ב ואיראן בתקופה האחרונה. נראה כי לאור הסדר החדש המתגבש במזרח התיכון, שני הצדדים בוחנים את הגבולות והקווים האדומים זה של זה. וההתנקשות היא חלק מאותו משחק קטלני. שנית, יש לנתח את ההתנקשות גם בממד הסיכולי. עד כמה נטרולו של מפקד בכיר כל כך יפגע בתפקודם של משמרות המהפכה בזירות הרגישות של עיראק, סוריה ולבנון? מכיוון שהשאלה הראשונה כבר נידונה לעייפה בתקשורת, וגם אני דיברתי עליה במספר הזדמנויות, נתמקד כאן בשאלה השנייה. עד כמה סיכולים ממוקדים עוזרים, אם בכלל, לפגוע באופן בלתי הפיך בארגונים עוינים או להשמידם, כלומר – מה המשמעות שלהם ברמה האסטרטגית? שנית, האם הם יכולים לפגוע בארגון העוין באופן שייתן לנו יתרון זמני אך משמעותי?

האם ההתנקשות בו הועילה? מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, גנרל קאסם סולימאני

החדשות הרעות הן שבמקרים רבים, רבים מדי, אין לסיכולים ממוקדים השפעה אסטרטגית. חוקרים כמו ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג, למשל, ערכו השוואות אמפיריות מקיפות המבוססות על מסדי נתונים של התנקשויות רבות, והראו כי ארגונים ותיקים, גדולים ובנויים היטב אינם נוטים להיפגע לטווח ארוך מחיסול מנהיגיהם. לונג מדגיש שהדבר נכון הן לארגוני מורדים ותאי טרור, והן לארגונים ממשלתיים האמונים על דיכוי המרד. אלו גם אלו ייפגעו פחות מהתנקשויות ככל שהם בנויים באופן מסודר יותר.

דוגמא מובהקת לכך אפשר למצוא במלחמת העולם השנייה. הצבא האמריקאי, בפיקודו של גנרל ג'ורג' מרשל, היה בנוי באופן מאורגן ומסודר עד שיעמום. הבירוקרטיה הכבדה שלו הכשילה אותו במקרים מסויימים כשגרמה לעיכובים לא נחוצים בהעברת מידע, כמו למשל לפני ההתקפת הפתע היפנית בפרל הרבור (דצמבר 1941). עם זאת, בטווח הארוך היא הפכה אותו להרבה יותר יעיל, משום שלא היה תלוי בתפקודם הגופני והפסיכולוגי של מפקדים יחידים. הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל נהג לעזוב את המשרד לביתו בכל ערב בשעה שמונה, מפני שידע להקצות סמכויות באופן מסודר לקצינים הכפופים לו. כולם ידעו מי אמור לקבל החלטה בכל שעה של היממה כשהמפקד האחראי לא נמצא. המערכת הנאצית, לעומת זאת, היתה תלויה גם תלויה בגחמותיו של אדם אחד, היטלר. במקרה אחד ידוע לשמצה, הכוחות הגרמניים לא היו מסוגלים להזיז יחידות ס"ס משוריינות בכדי לבלום את נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, מפני שאלו היו מוגדרות כ"יחידות פיהרר" שרק היטלר היה זכאי להזיזן. והרודן, אבוי, ישן צהריים ואיש לא העז להעירו.

למבנים השונים הללו ישנה השלכה ישירה על שאלת ההתנקשות. במסגרת בירוקרטית מסודרת כמו הממשל והצבא האמריקאיים, סיכול ממוקד נאצי לא היה מועיל לגרמניה במאומה. אם מרשל היה מת, גנרל אחר – מוסמך לא פחות – היה מחליף אותו, ואפילו בתקופת המעבר היה תמיד מי שיקבל החלטות אסטרטגיות. אפילו אם הנאצים היו מתנקשים בנשיא ארה"ב רוזוולט, לא היתה לכך חשיבות של ממש. כשרוזוולט מת, מסיבות טבעיות, בסוף המלחמה, הוא הוחלף במהירות בסגנו הארי טרומן ותפקודה של ארצות הברית לא נפגע. גרמניה הנאצית, לעומת זאת, היתה סיפור שונה לחלוטין. כפי שהראו חוקרים כאיאן קרשו, היטלר ניהל מערכת כאוטית בכוונת מכוון. גרמניה הנאצית היתה ג'ונגל של רשויות יריבות עם גבולות סמכות מעורפלים שהתחרו זו בזו, כאשר כל אחת מהן ניסתה "לכוון לדעתו של הפיהרר" ולזכות בחסדיו. הכריזמה של היטלר, חלקה אמיתית ורובה תוצר של תעמולה מתוחכמת, נתנה למערכת הזאת ייעוד וחזון והחזיקה אותה ביחד. לכן, נסיונות התנקשות בהיטלר, כמו אלו שניהלה תנועת ההתנגדות הגרמנית, היו יכולים למוטט את המערכת הנאצית כולה. בעלות הברית שגו שלא השקיעו בכיוון חשוב זה משאבים רבים יותר.

ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג דנים בעיקר בהתנקשות במנהיגים. הם מסיקים, כאמור, שהתנקשויות כאלו עלולות לגרום לנזק אסטרטגי רק כאשר המערכת מבולגנת, ממורכזת ובנויה כולה על אדם יחיד. בחזית של ארגוני גרילה, דוגמא מצויינת לכך היא ההתנקשות של אל קאעדה באחמד שאה מסעוד, "האריה מפנג'שיר", שנודע כמפקד האגדי של הברית הצפונית באפגניסטן. מסעוד היה ממנהיגי המוג'אהידין שנלחמו בברית המועצות במהלך הכיבוש הסובייטי של אפגניסטן. לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי, הטליבאן דחקו את כוחותיו מקאבול, והוא הוסיף להוביל את ההתנגדות למשטר האימים שלהם מהאזורים הקשים לגישה של צפון המדינה. כפי שכותב יובל נוח הררי, הברית הצפונית היתה "ערב רב של גורמים מסוכסכים", שהוחזקו ביחד בראש ובראשונה בידי הכריזמה של מסעוד. ההתנקשות בו, יומיים לפני 11 בספטמבר, פגעה קשות במבנה של הברית, וספק אם זו היתה מצליחה להחזיק מעמד לאורך זמן אלמלא ארצות הברית היתה מתערבת במלוא כוחה לאחרי הפיגוע במגדלי התאומים.

ההתנקשות בו פגעה קשות בברית הצפונית: אחמד שאה מסעוד, "האריה מפנג'שיר"

סיכולים ממוקדים, כמו התנקשויות בכלל, עלולים לשמש גם כחרב פיפיות וליצור תגובת נגד שתפגע במתנקש. כמו קללות מפורסמות מהעולם המיתי, לפעמים הן חוזרות על ראשו של מי שהטיל אותן. ההתנקשות במהטמה גנדהי, למשל, לא רק שלא הפילה את המשטר של מפלגת הקונגרס, אלא חיסלה את הימין ההינדי ככוח פוליטי במשך עשורים רבים. גם במצב של לוחמה בטרור או מלחמה בין מדינות, כשאין חשש לתגובת נגד ציבורית חריפה, סיכול ממוקד של מנהיג ארגון או מדינה עלול לזלול משאבים נחוצים שאפשר להשקיע במקומות יעילים יותר, למשל באיסוף מודיעין, לחימה בשטח או סיכול פיגועים. ולבסוף, כפי שכתבו מספר משקיפים בהקשר הישראלי, סיכולים כאלו עלולים ליצור תהליך דרוויניסטי אצל האויב. מנהיגים רשלנים יותר ומוצלחים פחות יעלו בסערה השמיימה, בעוד שהזהירים, הערמומיים והמוכשרים יותר יעלו למעלה. ההתנקשות במזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי, למשל, לא פגעה ביכולותיו של חיזבאללה, והביאה עלינו את הקללה של חסן נסראללה. גם במהלך האינתיפאדה השנייה, הסיכולים הממוקדים התכופים בחמאס יצרו חורים רבים, שאפשרו לפעילים צעירים, מוכשרים וקטלניים יותר לעלות במהירות בסולם הדרגות.

עם זאת, סיכולים ממוקדים עשויים להביא יתרונות טקטיים מסויימים, שיכולים לאזן במידת מה את חסרונותיהם. גם ג'נה ג'ורדן ואוסטן לונג, שנוטים להפחית בערכן של התנקשויות ברמה האסטרטגית, סבורים כי סיכולים ממוקדים עשויים לפגוע בארגונים עוינים בטווח הקצר,  יתר על כן, ג'ורדן טוענת שעיקר המאמצים אחרי ההתנקשות צריכים להיות מכוונים בכדי למנוע את ההתארגנות מחדש ואת התאוששותו של הארגון. סרי לנקה ביצעה זאת באופן מבריק כשחיסלה את כל שדרת ההנהגה של מחתרת הנמרים הטמיליים. ישראל, אולי אחת המדינות שהפכו את הסיכולים הממוקדים לטקטיקה קבועה ממש, הצליחה לעשות זאת בהזדמנות נדירה אחת: החיסול הכפול של מנהיג חמאס אחמד יאסין, ויורשו – עבד אל עזיז רנטיסי בשנת 2004. בפני עצמה, ההתנקשות ביאסין, מנהיג פוליטי ורוחני, לא תרמה במאומה להפחתת היכולות המבצעיות של חמאס. כפי שכותבת ג'ורדן, חיסולו של רנטיסי דווקא פגע טקטית בחמאס, מפני שהמנוח היה מפקד מוכשר ופופולרי. אולם לדעתי, דווקא השילוב של שתי ההתנקשויות סייע לישראל ברמה האסטרטגית. החיסול של שני מנהיגים אחד אחרי השני (והמהירות קריטית כאן) יצר הלם אצל האויב, ובטווח הבינוני סייע לישראל לרקום הבנות לא רשמיות מול חמאס: הפסקת הסיכולים הממוקדים תמורת עצירת פיגועי ההתאבדות הגדולים. סיפור יאסין ורנטיסי הוא מקרה מובהק של ניצחון טקטי שהופך, משילוב מורכב של נסיבות, להישג אסטרטגי.

החיסול הכפול שלהם יצר אפקט אסטרטגי: אחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנטיסי

לבסוף חשוב לומר כי אם המדינה המחסלת מעוניינת להשיג יתרונות טקטיים במלחמה ארוכה מול הארגון, עדיף להתמקד דווקא בפעילים מדרג בינוני או בינוני-גבוה, ולא במנהיגים. כפי שכתוב, ובצדק, במדריך השדה 3-24 של צבא ארצות הברית, חקר הרשתות החברתיות יכול לעזור לנו מאד בבחירת המטרה. כדי לפגוע פגיעה מקסימלית, זמנית ככל שתהיה, בארגון העוין, עדיף לכוון את האש אל הרכזים והקשרים (hubs, connectors), אנשים שמחזיקים במספר מקסימלי של קשרים בתוך הרשת של הארגון, או לחילופין אל ה"ברוקרים", אותם אלו שמקשרים, לבדם, אל אגפים שונים של הארגון. הפגיעה באלו יכולה לשבש את התקשורת והפעילות בתוך הארגון העוין, להעביר אותו למצב של מגננה, ולהעניק לאויביו מרווח לפעולה שתעכב את התאוששותו.

לאור כל מה שכתבנו, עד כמה חיסול סולימאני יועיל לשיבוש פעילותם של משמרות המהפכה במזרח התיכון? מבחינה אסטרטגית, לא יותר מדי. נָרְגֶז בָּג'וֹרְלי, אתנוגרפית שבילתה שנים רבות במחקר שדה במשמרות המהפכה, הן באיראן והן בעיראק ובלבנון, כותבת כי המשמרות הן ארגון מבוזר, שרבים מקציניו הזוטרים והבכירים מאומנים בקבלת החלטות אסטרטגית. סולימאני היה חשוב, אבל יש לו תחליף, ורבים מהכפופים לו מחזיקים בקשרים טובים מאד בקרב תומכיה של איראן באזור. לעומתה, מומחים אחרים, כמו אראש עזיזי, שכותב בימים אלו ספר על הפעולות החשאיות של איראן מחוץ לגבולותיה, מעריכים קצת יותר ממנה את משקלו של סולימאני. לשיטתו של עזיזי, יורשו של הגנרל המנוח, אסמאעיל קאא'ני, שהתמחה במבצעים חשאיים באפגניסטן ומרכז אסיה, לא מכיר את המזרח התיכון והיטב וככל הנראה אפילו לא דובר את השפה הערבית. אולי פעילותם של משמרות המהפכה תיפגע באופן זמני, לפחות ברמה מסויימת. אבל בכל מקרה, היתרון שהשיגה ארצות הברית מההתנקשות בסולימאני יימוג כאילו לא היה קיים מעולם, אם לא ישולב במדיניות צבאית ופוליטית קוהרנטית. לצערנו הרב, ממשל טראמפ אינו מצטיין במדיניות עקבית כזאת.

לדיון נוסף בהתנקשויות פוליטיות בינשוף ראה: רצחניים אבל אופטימיים

להבים באפלה, חלק ראשון: פרשת המלכה מִין

רשומה זו היא חלק ראשון בסדרה מתוכננת על פרשות רצח היסטוריות. היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

האור עוד לא עלה על סיאול בבוקר ה-8 באוקטובר, 1895.

אציל קוריאני, בבגדי החצר שלו, רכב עם חבורה של חמושים יפנים וקוריאנים לעבר ארמון גיוֹנְג-בּוֹק-גוּנְג – משכנה של המלכה מין- אשתו האהובה של מלך קוריאה. האציל, זקן ועייף למראה, העיד מאוחר יותר שחזר וביקש מהיפנים "לחוס לפחות על חייו של המלך". הלוחמים שרכבו איתו היו חבורה מגוונת: אנשי "חיל ההכשרה", מיליציה קוריאנית שאומנה בידי היפנים, שוטרים חמושים, רובם ככולם משומרי הקונסוליה, עורך עיתון, מוכר תרופות וכנופייה של מובטלים יפנים אלימים ופרועים, בריונים פוליטיים שנודעו בשם סוֹשִי. ביפן גופא הטילו בריונים כאלו אימה על פוליטיקאים. אחרים הסתובבו ברחבי מזרח אסיה, נושאים באמתחתם תמהיל מוזר של אידיאליזם, לאומנות, אמונה בשליחות היפנית לגאול את אסיה, תאוות הרפתקאות וסתם רצון להרוויח. סושי אחרים (או בשמם השני- שכירי החרב של היבשת, טַאירִיקוּ רוֹנִין) ריגלו למען השירות החשאי היפני, הבריחו אופיום או סייעו למהפכנים בסין, בקוריאה ואפילו בפיליפינים.

אבל בממסד היפני היו גם כאלו שעשו בסושי שימוש אחר, אפל יותר. אחד מהם היה הציר היפני בקוריאה, גנרל (בדימוס) מִיאוּרָה גוֹרוֹ.

גנרל מיאורה גורו

הדבר המוזר הוא, שבחצר הקוריאנית לא חשדו בו יותר מדי. בגיל 48, מיאורה נודע כגנרל שמרן אך זהיר, שרוב הקריירה הצבאית שלו עברה בניסיונות (כושלים) לשמר את ההשפעה הצרפתית בצבא היפני ולמנוע ממנו להפוך לדגם מזרח-אסייאתי של הצבא הפרוסי. לא יהיה מופרך להניח שהחלטתה של ממשלת יפן לשלוח אותו לקוריאה, היתה למעשה ניסיון להרחיק אותו מהמרכז בטוקיו. כאשר הגיע לסיאול, אמר למלך ולמלכה שיגיע לחצר רק אם יקראו לו, ובינתיים יעביר את זמנו בקונסוליה בהעתקת סוטרות בודהיסטיות ובהתפעלות מיפי הנוף של קוריאה. בכך, רמז למלכה, האישה החזקה בחצר ובממשלה, שלא ימשיך בדרכו של קודמו הפעלתן, הציר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ. אינאואה היה בחשן – פוליטיקאי ממולח שהתערב באופן אינסופי בפוליטיקה הקוריאנית, תומך פעם בסיעה כזו ופעם בסיעה אחרת, שוחה ככריש בים העכור של התככים בחצר הקוריאנית. קוריאה- שנודעה גם כממלכת הנזירים המתבודדים- התחילה להיפתח לעולם. כלכלתה הנחשלת והחקלאית, צבאה המפורר ומיקומה האסטרטגי הפכו אותה לטרף קל למדינות השכנות, סין הקיסרית, רוסיה הצארית ויפן- שעברה תהליך מהיר של מודרניזציה מאז 1868. סין, שקוריאה היתה וסאלית שלה מזה מאות בשנים, ניסתה להדק את השליטה עליה. רוסיה הציעה לה יועצים צבאיים וסיוע, בעודה חומדת את קו החוף הקוריאני ואת נמלי הממלכה, שמימיהם לא קופאים בחורף. ויפן? היא האמינה שכמדינה אסייאתית- חובה עליה "לסייע" לקוריאה להיכנס לעולם המודרני ו"להציל" אותה מרוסיה וסין, ברצון או מכפייה. באותם הימים לא היו ליפנים תוכניות רציניות להשתלט על קוריאה. מנהיגי הקיסרות ראו בה בעיקר סיכון בטחוני, במקרה שמעצמות אימפריאליסטיות זרות ואלימות ישתלטו על קו החוף שלה. קוריאה, אמר רב סרן יאקוב מֶקֶל, היועץ הגרמני הבכיר של הצבא היפני,  היא סכין המכוונת לליבה של יפן.

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

קריקטורה על האימפריאליזם היפני בקוריאה

בין 1894 ל-1895, נלחמו יפן וסין על השליטה בקוריאה. הסינים ינסו לשכוח מאוחר יותר, שבראשית שנות התשעים של המאה התשע עשרה, היו אלו דווקא הם שניסו לשחק את תפקיד המעצמה האימפריאליסטית ב"ממלכת הנזירים המתבודדים".  אולם בסדרת נצחונות מזהירים ועקובים מדם, הדף הצבא היפני את הסינים בחזרה ליבשת, ואילץ אותם לחתום על הסכם שלום משפיל (הסכם שימונוסקי) שהרחיק אותם מכל מעורבות בענייני קוריאה. אולם סילוקו של הדרקון הסיני הותיר בזירה את שתי המעצמות האימפריאליסטית החזקות והמאיימות יותר- יפן הקיסרית ורוסיה הצארית. השאיפה של מנהיגי יפן, באותה התקופה, היתה לשמור על קוריאה נקייה מהשפעת מעצמות זרות (מלבדם כמובן). אולם הדוב הרוסי נותר אלים ורעב מתמיד.

מצב זה שיחק לידיה של המלכה מִין.

להמשך, לחצו כאן.

)המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

%d בלוגרים אהבו את זה: