ארכיון הבלוג

מדוע שתק האפיפיור? מבט חדש על פיוס ה-12

מדוע שתק האפיפיור פיוס ה-12 בשואה? סרט חדש, המתבסס על מסמכים ועדויות, מדגיש את תרומתו של האפיפיור להצלת יהודים ואת קשריו המסוכנים להפליא עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. פיוס, טוען הסרט, היה מעורב באופן הדוק ויומיומי בנסיונות התנקשות בהיטלר, גם כשחיילים פשיסטים ונאצים עמדו על סף דלתו. ובכל זאת, האם החלטתו של האפיפיור לשתוק מול רצח המוני מאפילה על מעשיו שנעשו בחדרי חדרים? ינשוף היסטורי על דממה פומבית וקול חשאי.

Image result for Pius 12

אוכל הגרזן בימים ובליל,
והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום
לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל
לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,
במקום שעומד בו שנים כמו גדי
ילד קט,
אלמוני,
יהודי.

נתן אלתרמן, מכל העמים

האפיפיור פיוס ה-12, מנהיג הכנסייה הקתולית בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא אחת הדמות השנויות במחלוקת בהיסטוריה המודרנית של הכנסייה, ובפרט באזור הדמדומים של יחסי יהודים-נוצרים. בישראל ובחוגים יהודיים בעולם הוא ידוע כ"אפיפיור ששתק בשואה", ויש אף שכינו אותו ה"אפיפיור של היטלר" – רועה רוחני צבוע, נאצי כמעט, שסייע בשתיקה להשמדת היהודים. התדמית הזאת התקבעה לדורות דווקא בעקבות ממלא המקום, יצירתו הנודעת של המחזאי הגרמני רולף הוכהות. מי שקרא או צפה במחזה, בוודאי זוכר את הסצינה הבלתי נשכחת של האפיפיור המסרב להפצרת כומר אמיץ שקורא לו לצאת לטובת היהודים, וידו מוכתמת בכסת הדיו ככתם דם שאינו נמחק. הויכוח על תפקידו של פיוס ה-12 בשואה העיב תמיד כצל על הדיאלוג בין היהודים לכנסייה, במיוחד משום שחלק גדול ממסמכי הותיקן בתקופתו עודם חסויים.

לאחרונה, יצא סרט תיעודי מעניין, עם הכותרת הפרובוקטיבית  Pope vs. Hitler – למעשה המחזה דרמטית של הויכוח על פועלו של ה"האפיפיור השותק". סרטו של הבמאי כריסטופר קאסל העניק במה נרחבת לסנגורים של האפיפיור, לא רק אנשי כנסייה אלא גם היסטוריונים שמתמחים בכנסייה הקתולית. הסרט כמובן לא חידש, אבל הציג ראיות שכבר עלו בעבר: האפיפיור פיוס ה-12 הסתיר מאות יהודים בותיקן ובמנזרים אחרים של הכנסייה הקתולית, וסירב להסגירם גם כאשר היה נתון במצור נאצי. פרט נוסף מעניין, שדווקא לא הופיע, הוא ההשתדלות של פיוס לטובת היהודים מול השליטים הפשיסטיים של הונגריה ורומניה. סירובו לגנות בפומבי את רצח היהודים לובש צורה אחרת, כאשר רואים את הקו הלבן הדק ששורטט מול כנסיית פטרוס הקדוש, והפריד בין חיילי המשמר השוויצרי המעטים לדיביזיות הנאציות שהקיפו אותם. בהקשר זה טוען בסרט הרב שמולי בוטח, שמציג את העמדה היהודית המסורתית יותר, כי האפיפיור אכן הציל יהודים, אך מעולם לא העמיד את עצמו או את הכנסייה שלו בסכנה. תפקידו בעולם, טוען בוטח, היה להיות קול מוסרי, ובתפקיד הזה הוא נכשל כישלון חרוץ.

Image result for shmuley boteach

האפיפיור נכשל כמודל מוסרי – הרב שמולי בוטח

אבל החלק המעניין ביותר בסרט, שמגובה אף הוא בידי עדויות ומסמכים, הוא הקשר ההדוק – הבלתי נתפס כמעט – בין האפיפיור פיוס ה-12 לבין תנועת ההתנגדות הגרמנית. מי שקרא את ספרי, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר, את המחקר השלם יותר שפרסמתי באנגלית, או את המחקרים הקודמים שהתפרסמו בנושא, יודע שבשנים 1938 עד 1944 פעלה בצמרת הנאצית מחתרת שכללה קציני צבא, פקידים בכירים, אינטלקטואלים וסוכנים חשאיים. הקבוצה הזאת, שכונתה בדיעבד "תנועת ההתנגדות הגרמנית", ניסתה להתנקש בהיטלר לפחות תריסר פעמים, ותכננה מספר הפיכות צבאיות, חלקן מתוחכמות ויצירתיות ביותר. ואלקירי, סרטו של הבמאי בריאן סינגר, מציג את המפורסמת שבהם, ניסיון ההתנקשות וההפיכה שתוכננו בידי קולונל קלאוס פון שטאופנברג ב-20 ביולי 1944.

ממחקרי שלי ידעתי שב-1939 וב-1940, הקושרים היו בקשר הדוק עם האפיפיור כמתווך בין הבריטים לתנועת ההתנגדות הגרמנית. באותו הזמן, הם ניסו לגייס את ראשי הצבא להפלת המשטר, ואלו ביקשו ערובות שהבריטים יעניקו לגרמניה הפוסט-נאצית תנאי שלום נדיבים. במקביל, תכננו הקושרים לחסל את היטלר באמצעות פצצה. הסוכן החשאי יוזף מילר היה ממונה על המגעים עם האפיפיור, שפרש עליהם את חסותו. בתיווכו של פיוס, השיגו הקושרים מסמך הידוע כ"תזכיר X", אותו הגישו לראשי הצבא כראיה לתמיכה בריטית בהפיכה. זו נכשלה בסופו של דבר משום שהרמטכ"ל הגרמני קיבל רגליים קרות, והמפקד העליון של הצבא סירב בתוקף לשתף פעולה. הקושרים התאוששו מחדש, תחת הנהגה אחרת ונמרצת יותר, רק ב-1942.

ההיסטוריונים שדיברו בסרט, הציגו ראיות לכך שהקשר בין המחתרת האנטי-נאצית לאפיפיור היה עמוק ואינטנסיבי יותר מאשר שיערתי. פיוס לא רק תיווך, אלא הפעיל את מלוא יוקרתו האישית כדי להשיג הסדר בין הקושרים לבריטים. מעבר לזה, הוא נתן ליוזף מילר מסמך כתוב בכתב יד, ובו הביע תמיכה מפורשת של הכס הקדוש בהפלת המשטר הנאצי. המכתב הזה, אם אכן התקיים (מילר טען שהצליח להשמיד אותו בזמן מעצרו), הוא ראייה לעומק הברית בין האפיפיור לקושרים. עדויות שהובאו בסרט מלמדות גם שהאפיפיור היה מודע היטב, ופרש את חסותו, על ניסיונות ההתנקשות המפורסמים בהיטלר ב-1943 וב-1944. אם העדויות אכן נכונות (ויש להתייחס בספקנות הן להיסטוריונים והן לבמאים של סרטים תיעודיים), הן לא פחות ממדהימות. באותן שנים, המנהיגים הצבאיים של הקשר, הקולונלים הנינג פון טרסקו וקלאוס פון שטאופנברג, שמרו על סודיות חמורה ומידרו אפילו חלק מעמיתיהם מנסיונות ההתנקשות. אם אכן הם דיווחו עליהם לאפיפיור, דרך יוזף מילר, משמעות הדבר היא אמון בלתי מעורער בכס הקדוש ובמיוחד ביכולתו לתווך בינם לבין הבריטים לאחר ההפיכה. מהעדויות עולה במשתמע גם כי האפיפיור מסר למילר ודרכו לשטאופנברג, שניהם קתולים אדוקים, את ברכתו הדתית והרוחנית למעשה ההתנקשות.

Image result for Josef Muller German resistance

הסוכן החשאי יוזף מילר – איש הקשר בין האפיפיור לתנועת ההתנגדות הגרמנית. מילר נעצר ב-1943 וכמעט הוצא להורג בידי הגסטפו, אך הצליח לשרוד את המלחמה.

הדברים מחזירים אותנו לביקורת שמתח הרב שמולי בוטח על התנהגותו של פיוס ה-12 במהלך המלחמה. מעבר למאמצי הכס הקדוש להציל את יהודי רומא המעטים שהסתתרו בו, בוטח גם מכיר בקשרים של פיוס עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. אבל שוב, הוא אומר, האפיפיור אינו ראש ה-CIA, ותפקידו בעולם אינו להפעיל שירות ריגול. תפקידו הוא לשמש קול מוסרי. אין תועלת אמיתית באפיפיור שמסתגר בחדרים אפלים ומשגר איגרות קוד לסוכנים חשאיים, כשיהודי רומא נשלחים להשמדה מאות מטרים מחלונו. במקום זאת, טוען בוטח, פיוס היה צריך לצאת החוצה בגלימותיו הלבנות, ולומר לנאצים ש"ימיתו אותו בגז" לפני שיגעו ביהודים.

השאלה, האם האפיפיור היה צריך לעשות זאת, אינה שאלה פשוטה בשום קנה מידה. בויכוח ארוך השנים על הסוגיה, עלו טענות כבדות משקל בנוגע לאחריותו של האפיפיור. מעבר לתפקידו המוסרי והאוניברסלי, פיוס ה-12 היה גם מנהיג הכנסייה הקתולית וככזה אחראי על ארגון ענק, על המוני כמרים ולשיטתו התיאולוגית, גם על גאולת נשמותיהם של מאות מיליוני מאמינים. היטלר שקל ממילא לפלוש לותיקן ואפילו להתנקש באפיפיור, וסביר להניח שהיה עושה זאת אם פיוס היה מוחה נגדו בפומבי. האם היה צריך להקריב את עצמו ואת כנסייתו עבור מחאה מוסרית מהסוג הזה, כפי שטוען שמולי בוטח בסרט? שאלה שנייה שעולה בהקשר הזה, היא התועלת האפשרית במחאה מהסוג הזה. בניגוד לכמה היסטוריונים אחרים, קשה לי להאמין שקתולים רבים בגרמניה או במקומות אחרים היו מתמרדים נגד היטלר בגלל הצהרה של האפיפיור. המאה ה-20 אינה ימי הביניים, והכוח של הרייך השלישי – צבאי ואידיאולוגי – היה כה עצום, עד שלא סביר כי מחאה אפיפיורית היתה מפילה אותו. מחאה אנטי-נאצית שפרסם קודמו של פיוס ב-1937 השיגה תוצאה מוגבלת מאד, וזאת בזמן שלום, לא בזמן מלחמה. בתנאים של 1943 הצהרה התאבדותית שכזאת היא מעשה של מרטיר. פיוס, לטוב ולרע, היה פוליטיקאי.

אולם נקודה חשובה שמתעלמים ממנה בדרך כלל, היא הקורבנות האחרים שהיו נפגעים מעימות ישיר בין הותיקן למשטר הנאצי. במקרה כזה, היהודים שהסתתרו במנזרים וכנסיות בבעלות הותיקן היו נעצרים מיד ונשלחים לתאי הגזים. הארכיונים של הותיקן הכילו מסמכים שהעידו בבירור על זהותם ושמותיהם של הקושרים הגרמנים, שהיו בתקופה זו בשיא פעילותם. פלישה נאצית לותיקן היה מביאה ככל הנראה למאסרם המיידי, ומחסלת כל סיכוי להפיל את היטלר ואת ממשלתו, וממילא להפסיק את השואה. זאת, כאמור, תמורת תועלת מעשית מפוקפקת למדי. החיבה של היסטוריונים, אנשי רוח ומעצבי דעת קהל להצהרה החותכת, לעמידה הנחושה והפומבית מול הרוע, למעשה המוסרי המהדהד לדורות, מובנת בהחלט, במיוחד כשמדובר בגוף עם יומרות מוסריות כמו הכנסייה הקתולית. אבל בעולם המעשה, ספק אם צדק שכזה היה שווה את מחירו.

בשירו, מכל העמים, שנכתב כקטגוריה חריפה כלפי מחדליו של האפיפיור בשואה, זעק נתן אלתרמן:

שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כסא כבודך.
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.

אין ספק שמבחינת נתן אלתרמן, היה האפיפיור פיוס ה-12 ראש וראשון לשותקים. בפומבי, אכן הדבר היה נכון. אולם מעשיו החשאיים של פיוס ה-12, היהודים שהציל ובמיוחד מאבקו המסוכן להפליא במשטר הנאצי, היו גם סוג של "דיבור"; דומם אמנם, חסר תהילה, אך חשוב לא פחות.

ערב השקה: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר

אני גאה ושמח להזמין את כל קוראי הבלוג לאירוע ההשקה של ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר. בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות, הבאנו לחנויות גירסה מתוקנת של הספר, עם שני פרקים חדשים לגמרי עמוסים בגילויים מקוריים, הקדמה ואפילוג חדשים לאור ההפיכה בטורקיה ואירועי האביב הערבי.

אירוע ההשקה יתקיים ביום שני בערב, ה-12.12, בפאב ליאו בלומס ברמת החייל, רחוב ראול ולנברג 24 תל אביב. פתיחת דלתות בשעה 19:00, ובשעה 20:00 אדבר על ניסיונות ההתנקשות בהיטלר, בקבוקים מתפוצצים, דוגמנים מתאבדים ומדריכי מוזיאון עם חגורות נפץ. דרך הסיפור, ננסה לפענח את סוד הכריזמה המהפכנית. האירוע חינמי ואין צורך בכרטיסי כניסה.

לדף האירוע בפייסבוק, הקישו כאן.

באירוע ניתן לקנות עותקים חתומים.

אשמח לראות את כולכם,

דני

פיגוע התאבדות נגד השטן: סיפורו של אוולד היינריך פון קלייסט, האיש שכמעט הרג את היטלר

אוולד היינריך פון קלייסט – אחרון הקושרים נגד היטלר, נפטר בשבוע שעבר. מעטים בישראל יודעים שהוא היה שייך לקבוצה קטנה  של "מתאבדים" שהתנדבו להתנקש בהיטלר תוך הקרבת חייהם. הינשוף על קצין קרבי שהפך לדוגמן מדים ולוחם מתאבד. ומה חשבו קלייסט וחבריו על רצח היהודים והשואה?

מאמר זה הוא הרחבה של רשימה שפורסמה ב-Ynet.

200px-Kleistschmenzin1

אוולד היינריך פון קלייסט

ביום חורפי אחד, בראשית שנת 1944, נכנס קצין גרמני צעיר ממוצא אצילי, סגן אוולד היינריך פון קלייסט, לאחד ממרכזי הפיקוד של גרמניה הנאצית – קומפלקס משרד ההגנה שברחוב בנדלר, ברלין. מעטים מאלו שראו אותו חולף במסדרון ידעו כי לא הגיע לבירה במשימה צבאית שגרתית, אלא בשליחות סודית ביותר מטעם ארגון קטן, אקסלוסיבי ובלתי חוקי בעליל: תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית בגרמניה. מטרת ביקורו היתה פגישה עם קולונל קלאוס פון שטאופנברג, מפקד הזרוע הצבאית של התנועה, כדי להתנדב למשימה חשובה ומסוכנת מאין כמותה. סוכני תנועת ההתנגדות במפקדה של היטלר שיבצו אותו כחייל תצוגה, שהיה אמור להדגים חגור חדש קרב חדש בפני הפיהרר. קלייסט היה אמור לשאת על עצמו חגורת נפץ ולהתנקש בחייו של היטלר באחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים בהיסטוריה. כך נזכר ב-1998 בראיון לחוקר ניקולאס נֶטוֹ:

 הכול החל בינואר 1944, כאשר קיבלתי טלגרף משולנבורג [אחד מראשי תנועת ההתנגדות] שאמר לי לחזור ולדווח על הגדוד שלי, גדוד מספר 9. פגשתי את שולנבורג בדירה שלו, והוא הגיע היישר לעניין ואמר לי, "הבט, הכול מוכן. הכול תוכנן. חסר רק מתנקש להרוג את היטלר. האם תסכים לעשות את המעשה?". הוא הוסיף והסביר כי אם אסכים להרוג את היטלר, אתפוצץ עמו יחד. שולנבורג הפגיש אותי עם שטאופנברג, ששהה בברלין באותה עת, לתדרוך לקראת המשימה. הוא קיבל אותי בנחמדות ובחום האופיינים לו והציע לי לשתות קוניאק […]. שטאופנברג היה מקסים, מנומס ביותר, רציני, ברור ומרשים בנחישותו לפעול […], היתה לו מין עוצמה אישית מדהימה, אשר מילאה את כל החדר […]. דיברנו על המשימה, ושטאופנברג הקצה לי עשרים וארבע שעות לחשוב אם אני מוכן לעשות את זה. נסעתי מיד הביתה כדי לבקש את עצתו של אבי.

אביו של קלייסט, ברון ובעל אדמות ממזרח גרמניה, היה בעבר אחד ממייסדי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית. ב-1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, יצא מטעם התנועה למשא ומתן חשאי עם בריטניה על שיתוף פעולה בהפיכה נגד היטלר, עבירת בגידה שדינה היה מוות. כאיש ימין שמרני מובהק, יצא כנגד מחנהו שלו על שיתוף הפעולה עם היטלר והשווה את הנאצים לעובדי הבעל והאשרה. מול כל אלו, הוא טען, עומדים לוחמי ההתנגדות – שומרי הרוח האמיתית של האומה, "כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו." את מלוא הזעם והבוז שמר לאנשי מחנהו שלו, אנשי הימין הגרמני שחברו לנאצים. "בעתיד," טען, "יאמרו אנשים: חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי." כעת שאל אותו בנו כיצד עליו להשיב לשטאופנברג. לפי עדותו של הבן, הלך הברון לרגע לחלון החדר, הסתובב ואמר לו: "עליך לעשות את זה. מי שמפספס הזדמנות כזאת, לעולם לא יהיה עוד מאושר."

כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל - הברון אוולד שמנצין פון קלייסט

כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל – הברון אוולד שמנצין פון קלייסט

בסופו של דבר בוטלה התצוגה ברגע האחרון במהלך אבטחה קלאסית של "שבירת שיגרה". שיטות הביטחון המחוכמות של היטלר הצילו את חייו פעם נוספת. קלייסט לא פרש מתנועת ההתנגדות – הוא המשיך לסייע למחתרת ככל שהתבקש, ואף עמד לצדו של מפקדו הנערץ, קולונל שטאופנברג, במהלך ניסיון ההפיכה הכושל נגד היטלר ב-20 ביולי 1944. רק בנס ניצל מהגרדום הנאצי והצליח לשרוד את המלחמה. אביו, לעומת זאת, הועמד לדין על בגידה והוצא להורג. מילותיו האחרונות לשופט הנאצי היו: "כן, בגדתי במולדת מאז ינואר 1933, תמיד ובכל האמצעים. מעולם לא התכחשתי למאבקי נגד היטלר והנאציזם. אני רואה במאבק זה דברת אלוהים. אלוהים בלבד יהיה שופטי."

במהלך המחקר לספרי ואלקירי, על ההיסטוריה של ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ניסיתי לראיין את קלייסט אך הדבר לא הסתייע. חוקר אמריקאי, ניקולאס נֶטוֹ, דווקא כן הצליח לראיין אותו פעמיים ואפילו להקליט את אחד הראיונות בוידאו. את המסמך ההיסטורי הנדיר הזה, שהגיע ל-YNET  באדיבותו של המראיין, יש לראות כמובן בהקשר. בראיון ב-1998, דיבר קלייסט על כך שהשואה ויתר פשעי המלחמה ההמוניים של המשטר הנאצי היו אחד המניעים העיקריים שלו ושל חבריו להתנגד להיטלר, בבד בבד עם השאיפה להציל את גרמניה מחורבן:

הפיכה מוצלחת הייתה מאפשרת לצבא הגרמני לשחרר את המחנות ולשים קץ לשואה. אני חושב שמטרה זו לבדה הייתה שווה את הסיכון. היא הייתה מאפשרת לגרמניה האחרת שעבורה נאבקנו לנקום את פשעיו של היטלר ולהביא את האשמים לדין. האשמים ברצח עם ובפשעי מלחמה היו נשפטים ונענשים במלוא חומרת הדין על ידי המדינה שהייתה קמה לאחר ההפיכה. לו הייתה מצליחה, הייתה ההפיכה מאפשרת לגרמניה לשחרר את עצמה ואת שאר אירופה הכבושה. אנחנו כגרמנים היינו יכולים אז לנקום בעצמנו בנאצים על פשעיהם ועל הנזק לשמה הטוב של גרמניה.

למעשה, קלייסט לא היה הקצין הראשון שהתנדב להתנקש בהיטלר. גם המתנקש שהיה אמור לבצע את המשימה לפניו, סרן אקסל פון דם בושה, הושפע ישירות מהשמדת היהודים בחזית המזרח. כקצין קרבי, נקלע לאחד מגאיות ההריגה באוקראינה, וחש שעליו לכפר על פשעו – על כך שעמד מן הצד ולא סייע לקורבנות. מספר ימים לאחר מכן, פנה לשטאופנברג והתנדב לשאת חגורת נפץ ולהרוג את היטלר. אולם אז הושמד דגם המדים בהפצצה אווירית, לקח זמן רב עד שהתאפשר להכין דגם חדש, ובינתיים חזר בושה לחזית ונפצע קשה. מתאבד נוסף, סרן אברהארד פון ברייטנבוך, היה אמור לירות בהיטלר – אבל ברגע האחרון מנעו קציני ס"ס את כניסתו לישיבה.

קלייסט ובושה לא היו הקושרים היחידים שהתייחסו להשמדת היהודים ולשואה. בסדרת הפקודות שהכין קולונל שטאופנברג, מפקד הזרוע הצבאית, לקראת ניסיון ההפיכה של 20 ביולי 1944, כלולה גם פקודה לשחרר את מחנות הריכוז וההשמדה ולהפסיק את פעילותם. פילדמרשל פון ויצלבן, האדם שהיה אמור לפקד על הצבא הגרמני לאחר ההפיכה, כתב בפנייה פומבית לחיילים כי "יותר מכל אנו פועלים בשל הפשעים שמבוצעים מאחורי גבכם."

לכבוש ולפרק את מחנות ההשמדה - הרוזן קלאוס פון שטאופנברג

לכבוש ולפרק את מחנות ההשמדה – הרוזן קלאוס פון שטאופנברג

בדברים אלו, יש כמובן, אפולוגטיקה שיכולה להרגיז רבים. רצח היהודים ויתר פשעי המלחמה של המשטר הנאצי לא בוצעו הרי מאחורי גבו של הצבא, אלא בשיתוף פעולה מלא מצדו. האפולוגטיקה הזאת ניכרת גם בדבריו של קלייסט בראיון. הוא מדבר על שיתוף הפעולה של הקושרים עם שני קציני ס"ס בכירים, הגנרלים הלדורף ונבה, שניהם פושעי מלחמה נאצים ידועים לשמצה. הלדורף היה מפקד משטרת ברלין, ואחריותו לרדיפת היהודים בבירה היתה כבדה. נבה היה מפקד איינזצגרופה, אחד מיחידות הרצח שהשמידו יהודים בחזית המזרח. ועם זאת, כפי שאומר קלייסט, נבה והלדורף העבירו מידע סודי מלב המערכת הנאצית – הפיכה כנגד המשטר לא היתה אפשרית בלעדיו. בעולם הפגום שבו הם חיו, בתנאים קשים מנשוא, קלייסט וחבריו חרפו את נפשם כדי לחסל את היטלר ולעצור את המלחמה וגם את השואה – אומץ לב שראוי להערכה והוקרה מיוחדת גם ובמיוחד בישראל.

%d בלוגרים אהבו את זה: