הצעתו החדשה של ח"כ דוד ביטן לשלול את אזרחותו של יו"ר בצלם, היא דוגמא נוספת לגל הפוטיניסטי השוטף את הימין הישראלי. אולם מדובר, במידה רבה, בתוקפנות צעצוע מזוייפת. מהי הדינמיקה שמונעת מביטן וחבריו להדליק גפרורים של ממש, והאם היא הולכת ונשחקת? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

אין לקנא בשופטים של תחרות הח"כ האוויל וחסר האחריות ביותר בסיעת הליכוד. מדובר במשחק קשה וצמוד, עם עליות וירידות, מפנים מפתיעים ומעקשים מסעירים. רגע אחד מגיח אורן חזן, האיש, הפינוקים והמלפפונים הכבושים, מיד אחריו נאווה בוקר, או ח"כ אחר שיוצא ביוזמה הזויה כדי לגרוף לייקים וכותרות. הפעם, הזוכה המאושר בתחרות הוא יו"ר הקואליציה דוד ביטן, זה שבעבר תהה מה יש שם בשב"כ ובמוסד שהופך את כולם לשמאלנים. לאחרונה, לאור הפולמוס על דבריו של מנכ"ל בצלם חגי אלעד באו"ם, יצא ביטן ביוזמה לשלול את אזרחותו של אלעד. לא פחות. הצעות כגון זו כבר הפכו לשגרה כשמדובר בחנין זועבי וחברי כנסת ערביים אחרים, ועכשיו התרחבו גם למגזר היהודי, אם כי ביטן עדיין לא הציע לגרש את אלעד לעזה או לסוריה.

באמת שאין צורך להכביר מילים על ההצעה הגאונית של ביטן, איוולת בלתי אפשרית מבחינה משפטית. החוק הישראלי מתיר שלילת אזרחות רק אם הושגה בהסתמך על מידע כוזב, או של אזרח שעסק בטרור. החל משנת 2008, המדינה לא רשאית לשלול אפילו את תעודת הזהות של אזרח שעסק בטרור, אם אין לו אזרחות אחרת. העובדה שביטן יצא בכותרת כזאת בלי לבדוק בכלל את החוק, מלמדת רבות על הטיפוסים שגרר החתול ללשכות הבכירות ביותר, במקרה זה לשכת יו"ר הקואליציה.

רבים בשמאל בוודאי יגדירו את הצעתו של ביטן כפשיסטית. אישית, לא הייתי חוזר להאשמה הלעוסה הזאת משנות השלושים, במיוחד בגלל שהעולם של היום מספק דוגמאות טובות ורלוונטיות יותר. בדרכו הגרוטסטקית, צועד ביטן בנתיב שמתווה כעת נשיא רוסיה פוטין לשורה ארוכה של פוליטיקאים דמגוגים, נשיאים עריצים ומנהיגים פופוליסטיים מהפילפינים ועד כתום השיער ממגדלי טראמפ. ביטן אינו פשיסט, אלא פוטיניסט. יש בו את אותו תערובת גסה של לאומנות לא מתנצלת, כמיהה ל"ערכים מסורתיים" ואמונה שלשלטון שנתמך בידי רוב דמוקרטי מותר לרדוף את מתנגדיו ללא כחל ושרק. הפוטיניזם, בכל המופעים שלו, אינו זקוק למנהיג כל יכול כמו מוסולוני, והוא משתלב היטב בדמוקרטיה פורמלית. כך, כפיליו וחקייניו הרבים של ולדימיר ולדימירוביץ' משתמשים במוסדות הדמוקרטיים על מנת לבצר את כוחם ולרדוף את יריביהם, תוך כדי התקפה מסיבית על כל האליטות שמנסות לבלום אותם או להציג עמדה שונה. במקרה של ישראל, מדובר בעיקר בבית המשפט העליון.

אבל למרבה המזל, ביטן וחבריו אינם אפילו פוטיניסטים אותנטיים. כי הרי יו"ר הקואליציה יודע היטב, בדיוק כמו רבים מחבריו שהציעו חוקים דומים בעבר, שהבלילה שלו לא תעבור את היועץ המשפטי, ובוודאי שלא את בג"ץ. מה גם שאפילו שלילת אזרחות לחשודים בטרור (וחגי אלעד לא חשוד בטרור), דורשת אישור של היועץ המשפטי לממשלה ובית משפט לעניינים מנהליים, שמן הסתם לא ינתן. מדובר בריטואל שרווח בחוגי הימין, גם כשמדובר באנשים רציניים יותר מביטן. אין כמעט חודש, שמישהו בימין לא יוצא ביוזמה בלתי אפשרית מבחינה משפטית או פוליטית: "חוקי הסדרה" לגזל קרקעות פרטיות, שלילת אזרחות ליריבים פוליטיים, פסילה גורפת של המפלגות הערביות שתוביל למשבר חמור ביחסי רוב-מיעוט, או יוזמות לסיפוח מיידי של הגדה המערבית. הם עושים את זה, רק כי הם יודעים שהיוזמה שלהם לא תקרום עור וגידים, וממילא לא תגרום נזק, כי מבוגר אחראי כלשהו, היועץ המשפטי לממשלה או אחד משופטי בג"ץ, יפסול אותה בעודה באיבה. כך, כולם מרוויחים: הח"כ מהימין יוצא ביוזמה מתלהמת שמביאה לו לייקים, צ'פחות במרכז וקולות בפריימריז, השמאל פוצח בשפיל הרגיל של "הדמוקרטיה בסכנה" ו"הם לא יעברו", בית המשפט פוסל, הימין מתלונן על האליטה השיפוטית שלא נותנת לו לשלוט, נזק לא נגרם, וכל הנוגעים בדבר הולכים הביתה עייפים אך מרוצים.

אולם בפועל, המערכת הזאת נשענת על אדנים שנשחקים לאט, אבל בהדרגה. התסכול המתמשך בימין העמוק על כך שה"רוב הדמוקרטי" שלו נבלם בידי השמאל המיתי השוכן לבטח באליטות האקדמיות, התקשורתיות והמשפטיות, אינו נותן לאנשיו מנוח. הוא היה היסוד לסדרה של מאמצים לקדם מועמדים מהציבור הדתי-לאומי לעמדות מפתח בצבא, בתקשורת ובמערכת המשפט. בפני עצמו מדובר בניסיון ראוי לשבח – כולנו נצא נשכרים מגיוון ומפלורליזם. אבל המטרה, לפחות בגירסתה הקיצונית, עדיין לא הושגה. עמנואל שילה, עורך עיתון המתנחלים בשבע, ניסח פעם את המטרה הזאת במילים הבאות, ככל שהדברים נוגעים למערכת המשפט: "אנו זקוקים למשפטנים דתיים שדתיותם היא המצפון המקצועי שלהם. כשנזכה לכך, לא יזכו אויבינו להגנת החוק." אולם בינתיים משפטנים דתיים כמו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט דווקא כן חוסמים הצעות חוק פוטיניסטיות, ולא נותנים לימין "לשלוט ללא מורא", כלומר ללא פחד משלטון החוק.

האם הדבר יהיה נכון גם בדור הבא של יועצים ושופטים שיגיעו משורות הימין? להערכתי, תהיה בכך שחיקה. הציבור הרחב של הפעילים במפלגות הימין העמוק יתקשה להבין מדוע ממשלתו נוהגת בפול גז בניוטרל; למה ביטן קוצף, אבל חגי אלעד ממשיך לדבר באו"ם עם דרכון ישראלי; למה רגב מתלהמת, אבל אומנים ממשיכים להפיק יצירות בעלות אופי שמאלני; ואיך כל השמאלנים האלה ממשיכים להתבצר בבתי המשפט ולבלום את ה"רוב הדמוקרטי" מלרמוס את זכויות המיעוט כחפצו. לאט לאט, הלחץ מלמטה עלול להצמיח אליטות חדשות, שלא ירצו או לא יוכלו לבלום את היוזמות המטורללות מימין, לפחות לא באותה העוצמה. בעוד כך וכך שנים, עשויים פוליטיקאים כדוגמת ביטן לגלות שאף מבוגר אחראי כבר לא בולם אותם. אין אמא בגלימה שחורה במטבח שתמנע מהם לשחק באש. האם יעצרו בעצמם מלהדליק את הגפרור, לקול צהלות חבריהם ביציע? לא הייתי סומך על זה.

השם החם באזורנו הוא ללא ספק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. שבועות ספורים לאחר שהחל לתקוף בסוריה, וכבר קוראים לעזרתו בעיראק וכורדיסטאן, והוא שוקל להיכנס לפעולה בלוב. נשיא רוסיה הבחין בואקום שמדיניותה המהוססת של ארצות הברית הותירה באזור, ונכנס אליו במהירות ובמיומנות. אך האם ישכיל לנהל את המערכה נכון ולא לשקוע בבוץ, ואלו לקחים עליו ללמוד ממלחמות צ'צניה ואפגניסטן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הדילמה של מוסקבה.

המעורבות הרוסית בסוריה היא אחד המהלכים המעניינים והמפתיעים ביותר בזירה הבינלאומית של ימינו. באבחה צבאית אחת, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להביך את ארצות-הברית, לנער את המזרח התיכון ולהכניס את רוסיה כגורם כוח חדש ומשמעותי בלבאנט הערבי. כיצד יש להעריך את המהלך הרוסי, ומה הם סיכויי ההצלחה שלו?

כמעט תמיד, כשמדברים על מלחמות ומהלכים פוליטיים בימינו, יימצא זה שישגר קלישאות היסטוריות והשוואות שטחיות למלחמות או לצעדים כושלים מהעבר. כל מעורבות אמריקנית במדינה זרה "מעלה את טראומת וייטנאם"; ויתורים לאיראן או למדינה בעייתית אחרת הם לרוב "הסכם מינכן"; ואם ישראלי כלשהו ייכשל בחיזוי מדיני או צבאי, תמיד יכריז מאן דהוא כי מדובר ב"מלחמת יום הכיפורים של…" (זכור לכולם ביטוי המחץ של אהוד ברק, "יום הכיפורים של הסוקרים", רגע לפני שהפסיד את ראשות הממשלה). וכמובן, בהתאם לחוק גודווין, יש מעט מאד רודנים, מנאצר ועד קים ג'ונג-איל, שלא הושוו להיטלר בשלב כזה או אחר.

בהקשר של המעורבות הרוסית בסוריה, הקלישאה שעלתה אצל בעלי טורים אינספור – בארצות-הברית ובתקשורת העולמית – היא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. למעשה בעלי הדיעה נחלקו, פחות או יותר שווה בשווה, בין אלו שהריעו למהלך הגאוני של פוטין והתפעלו מהמכה הכואבת שנתן לנשיא אובמה, לבין המבקרים שהעלו מהאוב את הטנקים הסובייטים העשנים מעמק פנג'שיר וניבאו תבוסה וטראומה למוסקבה. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה ראשית כל חשוב להכיר אותה כהווייתה, והאמת היא שברית-המועצות לא הפסידה במלחמת אפגניסטן. לאחר שנים ארוכות של הקזת דם, הצבא האדום השאיר מאחוריו משטר יציב ומתפקד בראשותו של הנשיא מוחמד נג'יבוללה. למעשה, גם בהעדר תמיכה רוסית צבאית ישירה, הצבא האפגאני תפקד ברמה גבוהה יחסית, מעל ומעבר, למשל, לתפקודו של צבא דרום וייטנאם לאחר נסיגתה של ארצות-הברית. משטרו של נג'יבוללה התמוטט רק לאחר שברית-המועצות עצמה קרסה והסיוע הרוסי פסק לחלוטין. ואפילו הקריסה הזאת התחוללה רק בעקבות החלטתו של הנשיא בוריס ילצין להפסיק למכור נפט לאפגניסטן, במהלך שהטיל עליה אמברגו בפועל.

גם הדוגמא השנייה שמשקיפים רבים מצטטים, המלחמה הרוסית בצ'צ'ניה, אינה מוצלחת במיוחד. צ'צ'ניה היתה ללא ספק ביצה מדממת שהתישה את הצבא והעם הרוסי ואף הובילה לגלי טרור ולג'יהאדיזציה של חבלי ארץ שלמים. ניצחון גדול לא היה כאן, אבל גם לא תבוסה, ובסופו של דבר השיג הקרמלין חלק גדול ממטרותיו. צ'צ'ניה לא התנתקה מרוסיה. היא קיבלה אוטונומיה נרחבת בראשותו של הנשיא רמזאן קדירוב, והלה הצליח לייצב אותה במידה רבה. ניתן לומר שצ'צ'ניה היא כיום אחוזתו הפרטית של קדירוב, המושל בה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא מתנתק מרוסיה וזו לא מתערבת בענייניו, כך ששני הצדדים פחות או יותר מרוצים.

המתכננים הרוסים אם כן, בבואם להעריך את המצב בסוריה, דווקא לא צריכים לחשוב כיצד להימנע מהתבוסות של צ'צ'ניה ואפגניסטן, שלא היו ולא נבראו. המכשולים האמיתיים שעומדים בפני ההתערבות הרוסית הם אחרים, אבל משמעותיים ומסוכנים לא פחות. במאמר קודם מניתי את הסיבות שעלולות להכשיל פלישות למדינות זרות, או לגרום למעצמות לשקוע בבוץ טובעני של מלחמת גרילה מתישה וחסרת תוחלת. נורת האזהרה המסוכנת ביותר היא ללא ספק מטרות מלחמה מעורפלות, בלתי ניתנות להשגה, או כאלו המבוססות על טיעונים מטפיזיים ומוסריים. כך למשל אירע ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר החליטה יפן לפלוש לסיביר עד שישרור "סדר" באזור העצום הזה. משקיפים יפנים אחרים הכריזו כי יפן תמשיך להילחם "למען הצדק" נגד הבולשביזם המרושע מיסודו, עד שישנה את דרכיו או ייפול. המטרות המעורפלות הללו גררו את יפן לעומק השטח הרוסי, ולבסוף, לאחר קורבנות ובזבוזי עתק, היא נאלצה לסגת כשזנבה בין רגליה.

מבחינה זו, הרוסים בסוריה נמצאים לכאורה במצב טוב למדי, משום שהמטרות של הקרמלין ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי. הרוסים מעוניינים להציל את משטרו של בשאר אל-אסד, או לפחות לעצור את תהליך נפילתו, כדי לשמור על המאחז הצבאי שלהם בטרטוס, להביך את ארצות-הברית ולהוכיח שהם, בניגוד לאמריקנים, שומרים אמונים לבעלי הברית שלהם. המתכננים הרוסים משערים כי להשגת המטרות הללו תהיה שורה של השפעות חיוביות על מצבם הבינלאומי. ואכן, תוך חודשים ספורים הפכה רוסיה לשחקן מרכזי במזרח התיכון, עד שראש ממשלת עיראק ונשיא האוטונומיה הכורדית מבקשים שניהם ממוסקבה להתערב בתחומן כנגד המדינה האסלאמית. זאת בשעה שהיחסים בין עיראק לאיראן הופכים למתוחים יותר מיום ליום, וההפצצות האמריקניות, ובמיוחד תוכניות אימון המורדים של צבא ארצות-הברית וה-CIA, מתגלות עם כל יום שעובר ככישלון מביך. רוסיה זיהתה ואקום מדיני, ונכנסה אליו במיומנות.

בהשוואה להתערבות האמריקנית בעיראק, לצבא הרוסי יש יתרונות ברורים ומשמעותיים. ראשית, הרוסים לא בוררים בין עדשים. כשחיל האוויר הרוסי רוצה להפציץ מטרות של מורדים סורים, הוא לא צריך לעבור דרך אינספור משפטנים ובירוקרטים צבאיים שחותמים על כשרות ההפצצה מבחינת הנוהל הצבאי והחוק הבינלאומי. רוסיה מעולם לא הוטרדה מהרג אזרחים, אפילו אצלה בבית, כל שכן בארצות נכר. כמו כן, הרוסים מוכנים לכרות ברית עם כל גורם כוח שיקדם את מטרותיהם, דבר המעניק להם גמישות דיפלומטית ניכרת. בניגוד לארצות-הברית הם יכולים לשתף פעולה באופן גלוי עם איראן, למשל, המהווה גורם כוח משמעותי באזור. אם פוטין יחליט להיענות לקריאות ולהתערב גם בעיראק, שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע לו באופן יעיל. הוא אף עשוי לסייע בתיווך בין איראן לממשלת עיראק החדשה, שענן כבד העיב על היחסים ביניהן לאחרונה. אם נשווה זאת לתוכניות האימון האמריקניות בסוריה, הכבולות בקריטריונים נוקשים עד שרק מורדים ספורים מתאימים להן, נבין את יתרונות הגמישות הדיפלומטית הרוסית.

אך מצד שני, דווקא ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו, עלולה להיות מקסם שווא שיפתה את הקרמלין להיכנס לעומק המיטה החולה של מדינות הלבאנט הערבי. ראשית כל, השנים האחרונות הוכיחו שמעצמות – כמעט ללא יוצא מן הכלל – אינן מסוגלות לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אוויריות בלבד. אם רוסיה אינה מעוניינת להכניס כוחות רגליים מאסיביים למלחמה, היא חייבת להסתמך על הכוחות הקרקעיים של בעלי בריתה המקומיים. ואכן, התוכנית הצבאית הרוסית כפי שהיא משתקפת בעדויות הקיימות, מתבססת על סיוע אווירי למאמצים הקרקעיים של הצבא הסורי, בעיקר באזורים קריטיים מבחינה אסטרטגית. הרוסים תוקפים כרגע את המורדים במחוזות חאמה ואידליב, הסמוכים למרכז העלאווי החשוב בעיר החוף לאטקייה – אזור התמיכה העיקרי של משטר אסד. אבל לפי העדויות (ואולי הדבר ישתנה), התפקוד של הצבא הסורי בשטח בינוני לכל היותר, והישגיו הצבאיים צנועים.

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים כבר זמן רב אחרי התפתחות המלחמה בסוריה. האסטרטגיה של אסד בארבע השנים האחרונות, שכונתה "צבא בכל הפינות", התבססה על נוכחות עקשנית בכל אזורי המדינה, כדי לבסס את הטיעון של המשטר לבעלות על סוריה כולה. התוצאה היתה פריסת יתר של הכוחות ושורה של תבוסות מכאיבות למדינה האסלאמית, לג'בהת א-נוסרה ולכוחות מורדים אחרים. כעת, המשטר ניצב מול בעיות הולכות וגוברות של כוח אדם, שעה שמאגרי הגיוס שלו הולכים ומתמעטים בעוד העריקות מהצבא הופכות למשמעותיות. אפילו אם נתחשב בסיוע המשמעותי שאסד מקבל מחיזבאללה, מכוחות קומנדו איראניים ומשורה של מיליציות מקומיות, השמיכה שלו קצרה, והוא אינו מסוגל לנהל אופנסיבה בזירה אחת בלי להעביר כוחות מזירה אחרת; והוא נלחם בכל הזירות.

במציאות של בעל ברית חלש על הקרקע, קיימת סכנה שהסיוע האווירי הרוסי לא יספיק ליצירת שינוי משמעותי בשטח. כדי לפצות על כך, הרוסים עלולים להיכנס לתסבוכת המנטלית הנפוצה בהתערבויות צבאיות מסוג זה: הסלמה הולכת וגוברת של ההתערבות כדי להצדיק את המשאבים והקורבנות שהושקעו עד כה (תופעה הידועה בכלכלה כ"עלויות שקועות"). אם הקרמלין יגיע למסקנה שהסיוע האווירי לא מספיק, שמא יתפתה להכניס גם כוחות קרקעיים? ולמה רק לסוריה? מה יהיה, למשל, אם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, יבקש סיוע קרקעי רוסי גם לעיראק? האם פוטין יאבד הזדמנות פז שכזאת לתחוב אצבע לעינה של ארצות-הברית? הסימנים הראשוניים מצביעים שהתיאבון של הרוסים גדול מכפי שנדמה. לצד הברית הצבאית שכרתו עם מדינות מרכז אסיה למלחמה בקיצוניות האסלאמית, אינטרס בטחוני מוחשי וריאלי, הם שוקלים כבר להתערב בלוב – עוד ביצה טובענית שאת עומקה מי ישורנו.

אם המגמה הנוכחית תמשיך, הרוסים עשויים לשקוע בבוץ אינסופי של מלחמה בין עשרות סיעות חמושות, גדולות וקטנות, במדינות שהם לא מכירים היטב. זאת ועוד. סוריה, עיראק ולוב, להבדיל מצ'צ'ניה כיום ואפגניסטן בעבר, אינן גובלות בשטח רוסיה ולכן המעורבות הצבאית בשטחן תדרוש הרבה יותר משאבים, ותהיה מוגבלת באפקטיביות שלה. קורבנות בנפש, כמובן, עלולים להתסיס את דעת הקהל הרוסית, ומשטר שמתבסס על תדמית של גבריות לוחמנית ונחושה עלול שלא לעמוד בפיתוי להכניס עוד ועוד כוחות כדי לשקם את כבודו האבוד.

כיום פוטין נמצא על הסוס. הוא זיהה הזדמנות צבאית, פוליטית ובינלאומית, וניצל אותה היטב ובמיומנות. השאלה היא האם יידע מתי לעצור בטרם המטוטלת תיטה לכיוון ההפוך.

בשנות התשעים העליזות, חזו אי אלו אנשים כי יום יבוא וישראל תשתלב במרחב שמסביבה. כעת, תחת שלטונו של בנימין נתניהו, אנחנו מתקרבים בצעדי ענק להגשמת חזון ההשתלבות הזה. לא בטוח שמדובר בחדשות טובות. ינשוף פוליטי מדיני על פוטין, ארדואן, נתניהו וחברים.

לקראת ה"בחירות" האחרונות בפדרציה הרוסית, הוציאו תומכיו של הנשיא ולדימיר פוטין סרטון בלהות בשם "רוסיה ללא פוטין". "רוסיה ללא פוטין", אומר המגיש בקול מאיים, ומזמין את הקהל לדמיין מה יקרה אם כך אכן יהיה. למי שמתעצל ללחוץ על כפתור הפליי, הרי תקציר העלילה: הליברלים, בראשות הבלוגר אלכסיי נבאלני, מקימים ממשלה חלשה ומבולבלת במוסקבה. בעקבות אובדן הסמכות, שביתות פראיות מתחילות בכל רחבי המדינה, ומחוזות מיעוטים פורשים מהפדרציה. הלאומנים הרוסים מתנגשים עם הממשלה, יורדים למחתרת ומתחילים בפיגועי טרור. ניאו-נאצים משתלטים על סט-פטרסבורג. האבטלה מאמירה, מהומות אתניות פורצות בעריה של רוסיה, והטרור האסלאמי מרים ראש ב"אמירות המוסלמית של צפון הקווקז".  בעוד תושביה של רוסיה רעבים ללחם, כוחות זרים פולשים למדינה באמתלה של חלוקת סיוע הומניטרי. כוח של נאט"ו משתלט על קלינינגרד (לשעבר קניגסברג, עיר גרמנית שנכבשה בידי סטלין במלחמת העולם השנייה). הסינים מקימים ממשלת בובות משלהם ברפובליקות הרוסיות של המזרח הרחוק, ויפן פולשת לוולדיווסטוק באמצעות "כוח לשמירת שלום" (בפועל דיביזיות שריון). גיאורגיה, האמירות המוסלמית וכוחות קוזאקיים מקומיים מנהלים מלחמה עקובה מדם בקווקז. ובסופו של דבר מגיע הסיוט לשיאו: אולימפיאדה מתקיימת בסוצ'י, אך אתלטים רוסים אינם מורשים להשתתף! בינתיים, בורח הנשיא אלכסיי נאבלני לארצות הברית, וזוכה בפרס נובל לשלום ולספרות לצהלת הקהילה הבינלאומית.

יש כמה דברים מעניינים בסרטון הזה. למשל, העובדה שפוטין ותומכיו מדמיינים את פעולת הכוחות הזרים כתמונת ראי של התכסיסים שלהם עצמם. מאז מלחמת העולם השנייה, יפן לא חדרה למדינות זרות באמתלה של הגשת סיוע הומניטרי או שמירת שלום. רוסיה, לעומת זאת, עשתה זאת כמה וכמה פעמים: הן בגיאורגיה, הן בקרים והן באוקראינה. זכורים לנו עוד תירוציו של הנשיא דימיטרי מדבדב בזמן המלחמה בגיאורגיה, ושלל הכינויים היצירתיים בהם הכתיר את צבא הפלישה הרוסי: כוחות שמירת שלום, משקיפים רוסים, צוותי סיוע, וכיוצא בזה מילים יפות שנועדו להסוות פלישה צבאית לכל דבר.

עם זאת, מעניין יותר להצביע על מגמה עמוקה שעוברת כחוט השני בסרטון: פוטין מסביר את הדיקטטורה המסלימה שלו על דרך השלילה. למשטר הקלפטוקרטים המושחת שלו אין מה להציע לעם הרוסי, חוץ מאיום בעתיד גרוע יותר אם ה"יציבות" של יד הברזל שלו תיעלם. בכדי לחזק את אמינות האיום, מוצג העולם הסובב ככנופייה של צדקנים בזויים שמסובבים את רוסיה במילים יפות, אך זוממים למעשה לחמוס את שטחיה ולשעבד את עמה. רוסיה, בחזונו של פוטין, היא מדינה במצור, מוקפת אויבים, שכל העולם קם עליה לכלותה. תרומתה של מדיניות פוטין לבידוד הזה, כמובן, אינה עולה על הדעת. המצור הוא גזירת גורל. בהקשר הזה, שלטונו של פוטין מובן מאליו. הוא אינו צריך להבטיח לעם חזון חיובי, או למעשה – חזון כלשהו. אין צורך גם להציג אסטרטגיה או לדרוש משהו מהשלטון, כי עצם הערעור נתפס כמסכן את היציבות. לא מדובר, דרך אגב, רק בערעור פוליטי עכשיו; גם ערעור על הנרטיב ההיסטורי והאידיאולוגי של השלטון נתפס כחתרנות מסוכנת. בתקופת כהונתו של מדבדב, למשל, הוקמה ועדה "למלחמה בסילוף ההיסטוריה לרעתה של רוסיה" (סילוף ההיסטוריה לטובתה של רוסיה מותר ואף מומלץ). בסופו של דבר, אין הסבר לשלטונו של פוטין חוץ מכוח השלטון עצמו. מדוע זקוק העם הרוסי לשלטון הספציפי הזה, לאדם הספציפי הזה? האם יש טובים ממנו שיוכלו לשמור על היציבות? אין תשובה. למה פוטין? כובע.

אם נתבונן לרגע בטורקיה, נגלה שרודנותו המתגבשת של ראג'ב טייפ ארדואן דומה בקווי היסוד שלה למשטר הפוטיניסטי. בניגוד למרץ שאפיין אותה בעבר, מפלגת האק"פ של היום היא ממסד כושל ומושחת. מעבר לסיסמאות על פיתוח וגאווה לאומית והחדרת תכנים דתיים לכל מקום אפשרי, אין בתוך הקליפה הריקה שלה דבר וחצי דבר. המלחמה של ארדואן עם פטרונו לשעבר, טייקון החינוך הדתי פתחוללה גולן, חשפה את הציניות, היעדר האידיאלים ותאוות הכוח חסרת הבושה בתוך הממסד האסלאמי עצמו. מדיניות החוץ של ארדואן התגלתה אף היא ככישלון מוחלט. מישהו זוכר את הסיסמה של אחמד דאוטולו, כיום ראש הממשלה, בתקופת כהונתו כשר החוץ, "אפס בעיות עם השכנים"? כיום, אין שכן אחד, קרוב ורחוק, שאיתו אין לטורקיה בעיות. הברית עם ישראל התרסקה (אם כי באשמת שני הצדדים), היחסים עם קפריסין, ארמניה, סוריה ומצרים בשפל המדרגה, וחרף מדיניותה המהוססת של טורקיה כלפי דאע"ש, המדינה האסלאמית אף היא אויב מר בפוטנציה. אפילו הפיוס עם הכורדים, הישגו הגדול ביותר של ארדואן במדיניות החוץ, הולך ומתערער לאחרונה.

לפיכך, כדי להצדיק את שלטונו, פונה ארדואן יותר ויותר לתיאוריות קונספירציה, הקושרות את מעוזי האופוזיציה בטורקיה במערכת המשפט, בצבא, בעיתונות החילונית ובאקדמיה ("המדינה העמוקה") לכוחות אפלים וחורשי רעה מחוץ למדינה. לאחרונה, דיבר ראש הממשלה דאוטולו על "המבנה המשולב", קונספירציה מרושעת של הלובי היהודי, היווני והארמני שקושרת נגד טורקיה. כמו רוסיה, מפתחת גם טורקיה של ארדואן מנטליות של מדינה במצור, נרדפת ורדופת מזימות, שכל העולם קם עליה לכלותה. ארדואן והחצרן הנרצע שלו, דאוטולו, מציגים את עצמם כיחידים שיכולים להגן על טורקיה מול האיום הזה. לפיכך, כל ניסיון לחשוף את השחיתות חסרת המעצורים של השלטון נתפס כחתירה תחת בטחון המדינה, ומסתיים בפיטורים במקרה הטוב ומעצר במקרה הרע. מה ההוכחות לקיומם של "המבנה המשולב" וה"מדינה העמוקה", מלבד משפטים מפוברקים וחצאי אמירות שהוצאו מהקשרן? לא ברור. האם מדיניותו של ארדואן אחראית, ולו במידה מסויימת, לבידוד של טורקיה מהעולם המערבי? אסור לשאול. כמו במקרה הרוסי, אין תשובה אמיתית לשאלה "מדוע ארדואן". למה? כובע.

מי שחשב שישראל לא משתלבת היטב במרחב האסייאתי, ראוי שיסתכל בתהליכים שעוברים על הימין הישראלי בשנים האחרונות. הליכוד של בגין היה ליכוד יוצר ויוזם. בתקופת שמיר, הוא עבר לקיפאון כמו-סובייטי, אבל עדיין היתה לו סחורה אידיאולוגית להציע לבוחרים. שרון כבר לא טרח להסביר מה הוא בדיוק מתכנן לעשות. זוכרים את שלטי החוץ הענקיים מהתקופה ההיא? "העם רוצה שרון", עם סימן קריאה גדול. למה העם רוצה את שרון? ככה.

נתניהו שכלל את השיטה הזאת לכדי אמנות. כבר שנים שהליכוד אינו מפרסם מצע או תוכנית פעולה, על אף שחלק מפעיליו הצעירים, אנשים אינטליגנטים ומסורים ללא ספק, כתבו מצע כזה. נתניהו סירב לפרסמו, כי הוא מפחד ש"יתקפו אותו בתקשורת". על היעדר החזון והמסרים החיוביים מחפה קמפיין הפחדה נוסח "רוסיה בלי פוטין", שמסביר לישראלים שהם חיים בעולם אפל ועוין, אומה מבודדת ורדופה שחייבת את המנהיג הגדול כדי להגן עליה. שימו לב למשל לשני הסרטונים הבאים של הליכוד:

בסרטון שלו, מקשר נתניהו באופן ישיר בין המשך שלטונו לבין הבכיינות הגטואית. אנטישמים הרביצו לסבו, והוא כאן כדי לוודא שאף אחד לא יוכל להרביץ יותר ליהודים, שיגנו על עצמם בכוחות עצמם. הסרטון רווי בדימויים הרגילים: מדינה קטנה מוקפת אויבים, המומשלת לשני נערים יהודים העומדים מול המון אנטישמי חמוש באלות, וצריכה להסתמך על כוח, כוח ועוד כוח. העובדה שהדיפלומטיה של נתניהו נחלה כישלון צורב, ושכיפת ברזל, המוצגת בסרטון, מופעלת במימון אמריקאי (אותם האמריקאים שהוא מנכר בהתמדה) חומקת מעיני הצופים. ובדיוק כמו אצל ארדואן,השילוב הקונספירטיבי בין ה"מדינה העמוקה" (האויבים מבית) ל"מבנה המשולב" (האויבים מבחוץ), נועד להצדיק את צעדי השלטון ולהשחיר את פני מתנגדיו. גם היחס של הליכוד לביקורת על השחיתות של מנהיגיו הופך להיות ארדואניסטי למהדרין. לאחר שרביב דרוקר חשף את טיוטת דו"ח המבקר על ההתנהלות הבעייתית עד מושחתת במעון ראש הממשלה, איימו דוברי הליכוד במאסר על כל מי שיעז לפרסם את דברי השחיתות – אפילו בשייר בפייסבוק. ביבי לא המציא את השיטה הזאת: לאזרחי טורקיה היא מוכרת היטב.

כתוצאה מהטקטיקה הזאת, כל מי שמעז לערער על זכותו האלוהית של בנימין נתניהו ושותפיו לשלוט במדינת ישראל הופך לסמולן, אנטי-ציוני, בוגד או שרת מדעת של דאע"ש. ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, מתח לאחרונה ביקורת על מדיניות הביטחון הכושלת של נתניהו. האם הליכוד ענה באופן ענייני? חלילה. במקום זאת הגדירו את דיסקין כאיש שמאל (היינו, ככזה שאין להקשיב לדבריו). כיום, לא רק מרצ מוקעת כאנטי-ציונית, אלא אפילו מפלגת העבודה. במקום להתעסק בנושאי המהות, הליכוד בודק בציציות מי שר התקווה, מי התבטא לפני עשר שנים בעד סרבנות, או מי נראה לפני שנתיים בבית קפה ביוקנעם עם איימן עודה. התעמולה שמגיעה מימין לנתניהו, יש לציין, גרועה בהרבה. רק לאחרונה, הוציא ועד מתיישבי השומרון (גוש שממומן בכספי המיסים שלכם), סרטון אנטישמי מחליא. בקליפ מוצג השמאלני כיהודי עקום אף המשרת את הגרמני האנטישמי הר שטירמר תמורת חופן ארו, ובסופו של דבר תולה את עצמו כמו יהודה איש קריות. ה"סמולני" חדל מלהיות דמות פוליטית אמיתית: הוא יצור מיתי, בכור שטן, המשמש ככולא ברק המסית כל ביקורת על נתניהו ושלטונו.

במידה רבה, נתניהו הופך דומה יותר ויותר לאוטוקרטים החדשים של המרחב הרוסי-אסייאתי: שליטים כמו פוטין וארדואן העולים בבחירות דמוקרטיות, נהנים מפופולריות גבוהה בקרב קהל מעריצים, ומנסים להנציח את שלטונם המושחת באמצעות המצאת קונספירציות, טיפוח חלומות בלהה של "כל העולם נגדנו" ושיסוי מתמיד כנגד אויבים מבית ומחוץ. אם נתניהו וחבורתו לא יסולקו בבחירות הקרובות, ישראל תשתלב במרחב שמסביבה. ועוד איך תשתלב. אלו לא חדשות טובות.