סטיבן סלאיטה, מרצה פרו-פלסטיני ואנטי ציוני קנאי, נחל לאחרונה אכזבה מרה: המינוי שלו לאוניברסיטת אילינוי בוטל בשל לחץ של חבר הנאמנים והתורמים העשירים של האוניברסיטה. הסיבה, לכאורה, היתה ציוצים אלימים ומסיתים כנגד מדינת ישראל שהועלו לרשת במהלך מבצע צוק איתן. מה באמת אמר סלאיטה, והאם הציוצים שלו מוגנים בידי חופש הביטוי? לא פחות חשוב, האם מותר לתורמים להתערב בעניינים אקדמיים? ינשופי מגדל השן על סערה בכוס מי ביוב, שיסוי וחופש הביטוי.

חודש אוגוסט שהסתיים זה עתה, תקופה דביקה, לוהטת ומהבילה ברחבי ארצות הברית, היה לוהט במיוחד באוניברסיטת אילינוי. בפרשה חדשה שמסעירה את העולם האקדמי האמריקאי, החליט חבר הנאמנים של האוניברסיטה לבטל את מינויו של פרופסור סטיבן סלאיטה, מומחה ללימודים פוסט-קולוניאליים מאוניברסיטת וירג'יניה טק, למשרה עם קביעות באוניברסיטה. סלייטה, פעיל פרו-פלסטיני ידוע וממנהלי אתר ה"אינתיפאדה האלקטרונית", נבחר על ידי ועדת החיפוש של החוג, התפטר מעבודתו הקודמת ואף החל עם משפחתו בהליכי מעבר לשיקגו. אולם לרוע מזלו, המינוי היה תלוי אישור של חבר הנאמנים. וכאן, החלו העניינים להסתבך. תורמים ובוגרים של האוניברסיטה הסבו את תשומת ליבה של הנהלת המוסד לשורת ציוצים זועמים ואלימים של סלאיטה, ששוגרו לטוויטר לפני ובמהלך מבצע צוק איתן. בין היתר, צהל הפרופסור על חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים, ואיחל למתנחלים כולם להיחטף באותה צורה. "אתה אולי מעודן מדי כדי לומר את זה," העיר למשתמש אחר, "אבל אני לא. אני מקווה שכל המתנחלים הארורים בגדה המערבית יוכרזו כנעדרים." בציוץ אחר הצהיר כי הציונות הפכה את האנטישמיות למכובדת, ואף הגדיל לעשות ואיחל לעיתונאי היהודי-אמריקאי ג'פרי גולדברג להירצח בידי אסיר פלסטיני. חבר הנאמנים, ששמע על הציוצים וככל הנראה נלחץ בידי תורמים ובוגרים עשירים של האוניברסיטה, סירב לאשר את המינוי. לאור ההחלטה, הודיעה נשיאת האוניברסיטה לסאליטה שהתקן שלו מבוטל.

כצפוי, הסירוב של האוניברסיטה למנות את סלאיטה, לאחר שהמשרה כבר הובטחה לו, עורר גלי זעם ברחבי האקדמיה האמריקאית. הפעם, המחאה חרגה בהרבה מהמקהלה הפרו-פלסטינית הרגילה של אתרים כמו Mondoweiss או האינתיפאדה האלקטרונית, והגיעה ללב ליבו של הממסד. אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, ארגון כבד ראש ומתון לכל הדיעות, הוציאה הודעת גינוי חריפה, ורמזה שתמליץ לחבריו שלא לחפש עבודה באוניברסיטת אילינוי. האיום רציני יותר מאשר נדמה: תהליך חיפוש העבודה מתבצע פעמים רבות בחסותו של האיגוד הזה, וחוסר שיתוף פעולה מצדו יוכל להכביד על האוניברסיטה עד מאד. כפי שכתב המשפטן סטיבן לובט, רוב המוחים לא הציגו את הציוצים של סלאיטה במלוא חומרתם. במכתב של דוקטורנטים מהרווארד, שגם אני קיבלתי, צוין רק שסלאטיה "ביקר את ישראל", בלי לצטט את הדברים האמיתיים שכתב. משיחה עם הסטודנטית שאחראית למכתב, הגעתי למסקנה שסביר שהיא אפילו לא קראה את הציוצים. המילים "חופש אקדמי", כמסתבר, נושאות משקל כה רב, עד שדי בפיטורים של מרצה בשל דיעותיו כדי לעורר תגובת נגד עוצמתית.

התגובה הזאת, יש לציין, אינה חסרת היגיון. חופש אקדמי הוא לא סיסמא, אלא הלחם והחמאה של כל דיון מדעי יעיל. אף אחד לא רוצה לראות עולם שבו מרצים נרדפים בשל דיעותיהם, או מערכת אקדמית שמאפשרת לתורמים משמאל ומימין למנות חוקרים אומרי הן. מציאות כזאת תהפוך את המחקר האקדמי, שמבוסס על ריבוי קולות, לבדיחה עצובה. התקדים, חוששים רבים מהמבקרים, עלול ליצור "מירוץ חימוש" של פיטורים, שבו כל צד ינסה למנות מקסימום מרצים מאנשי שלומו ולפטר רבים ככל האפשר ממתנגדיו. סלאיטה וחבריו, כמובן, אינם מחוייבים לחופש האקדמי, ומצחיק לראות כי אקדמאים רדיקלים שתומכים בהחרמת מוסדות וחוקרים ישראלים מעלים על דל שפתיהם את המושג הזה. אולם כאמור, מעגל המתנגדים לצעד של אוניברסיטת אילינוי גדול בהרבה מאשר מחנה ה-BDS. חוקרים רבים חוששים שביטול ההחלטה למנות את סלאיטה תיצור תקדים מסוכן, שישמש לאחר מכן גם למקרים אחרים. טיעון נוסף קשור ללחץ של התורמים. מעט מאד אנשי אקדמיה מוכנים שאנשי עסקים ובעלי ממון יתערבו בעניינים אקדמיים למען אינטרסים שונים ומשונים. התופעה הזאת, כמובן, מתרחשת גם היום, אבל היא מסוכנת ללא ספק, ואיש אינו מעוניין לחזקה. מכל הסיבות הללו, חשוב להתייחס לשתי הבעיות המרכזיות שבסוגיה. ראשית, מדוע צדקה האוניברסיטה בהחלטתה להיפטר מסלאיטה למרות חשיבותו של חופש הביטוי, ושנית, האם יש הצדקה להתערבותם של התורמים בפרשה.

הקו המערכתי של הינשוף בנושא חופש הביטוי והחופש האקדמי מוכר היטב לכל קוראי הבלוג. לדעתי, כל מערכת שמעוניינת בדיון חופשי חייבת לאפשר דעות מקוממות ומרגיזות, גם ובמיוחד כאלו שנמצאות הרחק מהקונצנזוס. כך בפרשות אדם ורטה וישראל שירן, שאוימו בפיטורים בשל דעות שמאליות וימניות (בהתאמה), וכך גם בפרשה המבישה של רדיפת מנכ"ל מוזילה בשל דעות הומופוביות לכאורה. מכל הפרשות הללו עולה כי אין שום הצדקה לפטר או לבטל מינוי של אדם בשל דעות שהביע בנושא הנתון למחלוקת ציבורית, בין אם מדובר בנישואי להטב"ים או עתיד המרחב של ישראל/פלסטין. מבחינה זו, לא היה מוצדק לבטל את מינויו של סלאיטה אם בציוציו היה מביע דעות פרו-פלסטיניות גרידא, מוטעות, מסולפות ומקוממות ככל שיהיו. אולם חופש הביטוי חייב להסתיים בגבול מסויים, והגבול הזה הוא הטפה לשנאה ולאלימות. סלאיטה הטיף לרצח מתנחלים, מושג הכולל כידוע חלק גדול מתושבי ירושלים, אנשים שיתכן מאד שיהיו סטודנטים או עמיתים שלו במוסד. איך יוכל סטודנט ללמוד עם מרצה שתומך בפומבי ברצח שלו? מעבר לכך, מותר לתהות כיצד אדם אלים וגס רוח, שעסק כל ימיו בתעמולה חד ממדית, יוכל לייצר מחקרים מורכבים, כראוי למרצה במוסד מוביל להשכלה גבוהה. לרוע המזל, התבטאויותיו של סלאיטה חורגות בהרבה מהגבולות הללו, למרות פלפולי האפולוגטיקה של חלק מאלה שניסו להגן עליו. הבעיה, וכאן מדובר בפרי באושים של השיח הפוסט-קולוניאלי, שהעולם האקדמי נוהג לעיתים קרובות איפה ואיפה כלפי גזענות. אם אדם כמו סלאיטה היה מעז להתבטא כך כנגד נשים, שחורים, היספאנים או להטב"ים, המינוי שלו היה מבוטל תוך שעות ואיש לא היה מצייץ. אבל נגד ישראל? מותר. באותה מידה, מרצה באוניברסיטת הוואי שמטיפה לרצח וגירוש של לבנים נשארת בתפקידה, ואף נהנית מתמיכה סלחנית של איגודים אקדמיים שונים. היא הרי "ילידה", אז מותר לה.

סוגיה שנייה, קשורה באופן הדוק לאמור לעיל, היא התערבותם של התורמים. חבר מהרווארד הודה שאכן הציוצים של סלאיטה היו שערורייתיים, אולם יש סיבה לדאגה בכך שתורמים מתערבים בהחלטות אקדמיות. הוא צודק. התערבותם של תורמים בהחלטות כאלו היא באמת רעה חולה. כמובן, איש אינו יכול להכריח אנשים להפקיד את כספם בידי מוסד כלשהו, אולם מטרתם של רוב התורמים היא לתמוך במחקר אקדמי, ומחקר שתוצאותיו מוכתבות בידי בעלי ממון אינו מחקר כלל. מי יודע, אומרים המתנגדים: היום מדובר בסלאיטה, ומחר אולי יסרבו למנות חוקר שמסקנותיו אינן נוחות לאיש עסקים כלשהו בחבר הנאמנים. אולם במקרה הספציפי הזה, לא נראה שיש ברירה אחרת. תחומים קטנים ואידיאולוגיים במדעי הרוח, כדוגמת "לימודים פוסט-קולוניאליים", נשלטים כמעט לחלוטין בידי השמאל הרדיקלי. ועדות החיפוש אמנם מורכבות מחוקרים משפע של תחומים, אולם לעיתים קרובות, אלו מושפעים מדיעותיהם של ה"מומחים" הקרובים לנושא. בהתחשב בכך, קשה להאמין שאנשים כסלאיטה יבלמו על ידי שותפיהם האידיאולוגיים. ואם ועדות החיפוש לא מצליחות לבלום אנטישמיות בקמפוס, אז אין מנוס מהתערבותם של גורמים אחרים. במאבק המלוכלך שמתנהל כיום, לסלאיטה ודומיו אין שום גבולות. הגיע הזמן שיהודים וישראלים ילמדו גם הם להשיב מלחמה.    

הוונאני-קיי טראסק היא אקדמאית אמריקאית מכובדת, פרופסור באוניברסיטת הוואי, מנואה. המלומדת הזאת, כך מסתבר, אינה רק חברת סגל בכיר ומנהלת מרכז רב השפעה ללימודים הוואיים, ופעילה פוליטית למען עצמאות הוואי ו"עמים ילידים" בכל רחבי העולם, אלא גם משוררת פורה. שיריה של טראסק, כך מסתבר, אינם מכבידים על הקורא במטפורות- הם קריאת קרב פוליטית. כדי שתוכלו להתוודע לעולמה הפנימי של האקדמאית הנאורה הנ"ל, בחרתי לתרגם את השיר הבא:

אישה לבנה גזענית

בא לי לבעוט לך

בפנים, לנקר לך

את שתי העיניים…

רק סכין

לשסף את הלב הקטן שלך

עבור בני העם שלי

שרמסת תחת רגלייך…

עופי מהארץ שלנו

פרזיטית יהירה

אגרוף לפה המאופר שלך

עמוס בכסף וצדקנות.

פרופ' טראסק, מסתבר, משתמשת בכספי משלם המיסים האמריקאי גם בדרכים יצירתיות אחרות. היא רודפת באופן פעיל סטודנטים שאיתרע מזלם להיות לבנים (ולא בני הוואי ילידים) וממליצה להם "בידידות" לעלות על טיסה ולעזוב את הוואי. בנוסף לכך, היא משתמשת בקתדרה האקדמית שלה על מנת לשבח ולהלל את מחבלי 11 בספטמבר, ולהטיף לגירוש לבנים ואסייאתיים מאיי הוואי. היא גם פעילה בתנועת החרם על ישראל. כל זאת, כאשר היא מקבלת משכורת שמנה מממשלת ארצות הברית ונהנית מקביעות וחסינות מוחלטת (הדבר לא מפריע לה, דרך אגב, ליילל שהיא נרדפת בכל פעם שמישהו מעז לבקר אותה).עבודתה האקדמית מסתכמת במסות זועמות למען עצמאות הוואי, קריאות קרב כנגד "ארצות הברית הקולוניאלית של אמריקה הקולוניאלית" (כך במקור) והרהורים על הקשר המיסטי, הניצחי בין בני הוואי לאדמתם שלא השתנה כהוא זה באלפיים השנים האחרונות. את המחקרים המעמיקים הנ"ל, מתבלת המלומדת שלנו בקריאה להחרים כל מחקר על הוואי, היסטורי, אנתרופולוגי או אחר שנכתב בידי לבנים, כי כל מחקר הזה, כמקובל בחוגים הפוסט-קולוניאליים, הינו "אוריינטליסטי" בהגדרה ולפיכך כלי לניצול ושליטה. טראסק מכחישה בתוקף כי היא גזענית. היא פשוט שונאת לבנים כ"תגובה טבעית" כי מגיע להם שישנאו אותם. גזענות, לדעתה של טרסק, היא סיפור של יחסי כוח. לפיכך, רק לבנים, שמחזיקים בעמדות הכוח- יכולים להיות גזענים. שנאת לבנים אינה גזענות אלא פשוט תגובה בריאה של הנרדפים כנגד רודפיהם.

סיפורה של טראסק חשוב משתי סיבות עיקריות. ראשית כל, הוא מעלה תהיות בנוגע למהות האקדמיה ותפקידה, ושנית- בנוגע למושג החופש האקדמי וגבולותיו. או בקיצור- אם החופש האקדמי ומוסד הקביעות מסייעים לממן ולהזין גזענים אלימים כמו טראסק, החוסים תחת כנפי השמאל הרדיקלי, למה הוא טוב בכלל?

נושא החופש האקדמי עלה לכותרות בישראל בעקבות הפולמוס שהתעורר בעקבות הדוחות של תנועת "אם  תרצו" והתקפתה הסוערת על "האקדמיה השמאלנית". האקדמיה, נטען בדוחות של ארגונים כמו "אם תרצו" ו"מוניטור האקדמיה הישראלית" מלאה בחוקרים אנטי לאומיים ואנטי-ציוניים שפועלים נגד האינטרס של מדינת ישראל (ובמשתמע- רוב הציבור). לפיכך, מדוע הציבור צריך לממן אנשים כאלה? תחקירני "אם תרצו" פשפשו בסילבוסים, בדקו והפכו ברשימות קריאה של קורסים, ומצאו כי רוב חומרי הקריאה נוטים להיות, כמה מפתיע, אנטי-ציוניים ואנטי-לאומיים. אנשי אקדמיה רדיקלים כמו פרופ' יוסי יונה, מצדם, כפרו בעצם הלגיטימיות של הדיון. ישנו חופש אקדמי, הוא מקודש, ויש לממנו בכספי ציבור. רק מעטים טרחו להסביר, מדוע למעשה צריך חופש אקדמי. ואכן, אם לדעת הציבור אנשי אקדמיה מסויימים פוגעים באינטרס שלו, מדוע עליו לממן אותם ממיסיו?

התשובה לכך היא מורכבת. נכון. בעוד חופש הדיבור הוא מקודש בכל מדינה דמוקרטית, חופש המימון הוא בחירה פוליטית. לאף אחד, באקדמיה ומחוצה לה, אין זכות מקודשת להנות מכספי ציבור, ואלו יכולים להישלל, בתיאוריה, אם הציבור ונציגיו חפצים בכך. כמו כן, כפי שכתב יריב מוהר בבלוג שלו, יש מקום לדיון ציבורי על הטייה פוליטית באקדמיה, כמו בכל מקום אחר.

לפיכך, הסיבה האמיתית לחופש האקדמי, ולחשיבותה של אקדמיה בכלל, הוא האינטרס ארוך הטווח של הציבור. כאשר ארגונים בסגנון "אם תרצו" מנסים להציב אמת מידה ("ציונות") לעצם הלגיטימיות של דיון אינטלקטואלי- הם גורמים לאפקט מסוכן של כדור שלג. במילים אחרות- הם מחדירים פחד לדיון הציבורי. במקום להתרכז בעניין עצמו, המשתתפים השונים בדיון יתחילו להתווכח לא על השאלה "האם פלוני צודק", אלא "האם פלוני ציוני". במקרה כזה, משתתפים בדיון עלולים לצנזר את עצמם מחשש שימצאו את עצמם מחוץ לגדר האידיאולוגיה המקובלת. מדינה שמתקיים בה דיון אידיאולוגי מוגבל, שאי אפשר להביא בה דיעות רדיקליות, מרגיזות, לא שגרתיות- הדיון הציבורי במדינה כזאת עשוי להתאבן ולהתנוון. למעשה, דיעות אנטי-ממסדיות רדיקליות יכולות לסייע גם לזרם המרכזי (ציונות, במקרה שלנו), משום שהן מאתגרות אותו ונותנות תמריץ למחשבה והתחדשות. לפיכך, עדיף לציבור לממן כל דיעה שהיא- ולו משום שהאינטרס שלו הוא לשמור על הדיון פתוח, חופשי ויצירתי ככל האפשר.

כאן, אני מגיע לטענה החשובה השנייה של מבקרי האקדמיה מימין, כמו למשל בן דרור ימיני. לדעת המבקרים הללו, אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי "רודפים" אינטלקטואלים ימנים או שמרנים, ולא נותנים להם להתקדם במסלול האקדמי. גם מנהיגי "אם תרצו" טוענים כי הם מגנים למעשה על חופש הביטוי- אלו אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי המנסים להשתיק אותו. לצערנו, לא מדובר בבדותה מוחלטת. בארצות הברית, טיפוסים כמו הוונאני-קיי טראסק רודפים באופן פעיל את מתנגדיהם הפוליטיים באקדמיה ומחוצה לה, וגם הסתה לאלימות אינה זרה להם. בהפגנות השמאל הרדיקלי באוניברסיטת הרווארד, בימים אלו ממש, קראו חלק מהנואמים, במשתמע, לפטר אנשי אקדמיה שמרנים או "ממסדיים". גם באוניברסיטת תל אביב, מסע הצלב שניהלו אנשי אקדמיה רדיקלים נגד המשפטנית ה"ממסדית" פנינה שרביט-ברוך ששירתה (אבוי לאוזניים השומעות זאת) בפרקליטות הצבאית תוך כדי קריאה לפיטוריה- מהווים מאקרתיזם מהסוג הגרוע ביותר. יש כאלו שמרחיקים לכת יותר מכך-  הרדיקל צבי טריגר, למשל, מציע לסתום פיות- בפועל- לכל מי שאינו תואם לסטנדרטים של התקינות הפוליטית.

אלא שטענות הימין כאילו אנשי אקדמיה שמרנים אינם מסוגלים להתקדם הן עורבא פרח. למרות זעקותיהם של הרדיקלים, באקדמיה האמריקאית יש לא מעט חוקרים שמרנים או ימנים מובילים, כמו- למשל- הפרופסורים ניל פרגוסון והארווי מנספילד מאוניכרסיטת הרווארד. בישראל, התקבלה לבסוף פנינה שרביט-ברוך לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, למרות ניסיונותיהם של הרדיקלים למנוע זאת. בישראל, לא הצליחו "אם תרצו" ודומותיה להביא אפילו דוגמה אחת לחוקר ימני עם הישגים מוכחים שלא התקבל מטעמים פוליטיים. הנטייה המקארתיסטית של השמאל הרדיקלי אינה מצליחה להשתלט על האקדמיה, לא בישראל ולא בארצות הברית. הרדיקלים רעשנים, אבל רוב אנשי האקדמיה, בוודאי בעמדות בכירות, אינם כאלה.

מכאן אני מגיע לנקודה האחרונה- חופש אקדמי אינו צריך לכסות מחקר רשלני וגרוע. האקדמיה צריכה להיות מריטוקרטית- מי שמוציא תחת עטו מחקרים מתוחכמים, עמוקים ויצירתיים שמקדמים את הידע האנושי- צריך להתקדם, ומי שלא- להידחק, בלי כל קשר לעמדותיו הפוליטיות.

הוונאני-קיי טראסק, לפיכך, צריכה לעוף מהאקדמיה- אבל לא בגלל שעמדותיה כלפי ארצות הברית ביקורתיות, או משום שהיא שייכת לשמאל הרדיקלי. היא צריכה להיבעט החוצה- משום שהמחקרים שלה אינם מחקרים, אלא זעקות פוליטיות חסרות כל ערך אינטלקטואלי, בלי הקפדה על שום קריטריון מקצועי או מדעי. באוניברסיטת קולורדו נבעט חוקר רדיקלי, פוסט קולוניאלי אחר, וורד צ'רצ'יל- מאותן הסיבות בדיוק. המחקרים שלו היו משועבדים כל כך לאג'נדה פוליטית, עד שהרשה לעצמו לזייף ולסלף מסמכים וראיות. הקביעות והחופש האקדמי לא עמדו לו, גם לא התמיכה מאנשי שמאל רדיקלי רבים, והוא נזרק ללשכת האבטלה וכבר לא יהנה מכספי ציבור. אסור להשתמש בחופש האקדמי כדי להגן על טראסק ודומיה, לא רק בגלל שהם מסיתים לאלימות וגזענות, אלא בעיקר משום שהמחקר שלהם אינו אלא כיסוי לשרלטנות פוליטית.