ארכיון הבלוג

ברק כהן וחוקי ההדדיות: מה הבעיה עם "באים לבנקאים"?

מה הבעיה עם ברק כהן, שהואשם עכשיו בהטרדה של אבנר נתניהו, ושיטות המאבק של "באים לבנקאים"? ינשוף פוליטי-מדיני על מלחמות צודקות, הסלמת מאבקים וחוקי ההדדיות.

ההוגה הצבאי הגדול קלאוזביץ טבע פעם מושג שימושי במיוחד, הידוע כ"חוקי ההדדיות". לדברי קלאוזביץ, למלחמות ומאבקים מכל הסוגים יש נטייה להקצנה מתמדת. ברגע שאני נאבק מול יריב, תמיד אנסה לצבור יתרונות, ואלו יבואו בין היתר תוך כדי ניצול של מגבלות מוסריות ואחרות של האויב. למשל, אם החלטתי, כמו יהודים מסויימים בתקופת מרד המכבים או אי אלו גנרלים בראשית מלחמת האזרחים האמריקאית, שאין זה מן הראוי להילחם ביום השבת, סביר להניח שהאויב שלי יתקוף אותי דווקא ביום הזה. היה ומדינה מסויימת גמרה אומר להילחם, אך רק עם תקציב מוגבל, היריב ינסה "לדמם" אותה ולנצל את המגבלה הפיננסית לטובתו. גם אם היריב לא ממהר לנצל את החולשה המוסרית שלי, בוודאי יעשה זאת אם יתחיל להפסיד. בתגובה, אאלץ לוותר על המגבלה המוסרית, וכך שני הצדדים יהיו נתונים למעגל בלתי פוסק של הקצנה הדדית. בסופו של דבר, כל המגבלות המוסריות והאידיאולוגיות יתמוססו, והמלחמה תהפוך לטוטלית (או "אידיאלית", בטרמינולוגיה של קלאוזביץ), עימות הרסני חף מרסנים או בלמים כלשהם. מי שיקרא את האפוס ההודי הקלאסי מהאבהארטה, המגולל מאבק גדול מן החיים בין משפחות לוחמים יריבות, יוכל לראות דוגמא ספרותית מרתקת לתהליך הזה. לפני הקרב האחרון, שני הצדדים מחליטים על מגבלות מוסריות. בעיקר, הם מסכימים, יהיה אסור להילחם בלילה או להכות ברגליים של היריב שלך. אולם כאשר מבינים ה"טובים" כי עצם קיומם מוטל על הכף, משכנע אותם האל קרישנה להפר את הכללים, להכות את מנהיג האויב ברגליו וכך לנצח.

תוצאת תמונה עבור ‪clausewitz‬‏
קארל פון קלאוזביץ

אולם מדוע, שואל קלאוזביץ, מלחמות אמיתיות, היסטוריות, אינן מקצינות בדרך כלל למאבק חסר גבולות, מלחמת השמדה טוטלית ללא כל בלמים מוסריים? קלאוזביץ לא ראה כמובן את מלחמת העולם השנייה, שבה טחנו הצדדים הניצים זה את זה בפצצות אטום ופצצות תבערה, אך דווקא כן חזה במו עיניו בהרס חסר התקדים של מלחמות המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון. עם זאת, ניסיונו כהיסטוריון צבאי לימד אותו, שמלחמות "מוחלטות" מהסוג הזה נוטות להיות נדירות מאד. בפועל, רוב המלחמות ההיסטוריות מוגבלות יחסית, ואף מתנהלות בעצימות נמוכה ותוך ריסון בלתי מבוטל. הסיבה לכך, טוען קלאוזביץ, היא שישנו תהליך נוגד הידוע כ"חיכוך" (Friction), שממתן, מרסן ולבסוף בולם את השפעתם המקצינה של חוקי ההדדיות. ככל שהמלחמה נמשכת, אי הוודאות, ערפל הקרב ועייפות החומר מרופפים את השליטה של כל צד בכוחותיו, ומעלים את מחירו של הקונפליקט מעל ומעבר לציפיותיהם של הצדדים הלוחמים. בסופו של דבר, כאשר המחיר מתחיל להאפיל על הרווח הפוליטי הצפוי מהמלחמה, גובר הלחץ על הצדדים להגיע להסדר, הן מבפנים והן מצד גורמים חיצוניים המעוניינים לשמור על הסדר והיציבות.

הוגים מודרניים יותר, כמו סר באזיל לידל-הארט, הדגישו סיבות נוספות, חשובות לא פחות. בעולם המודרני, הכלכלות של הצדדים קשורות זו בזו, ולפיכך, הרס של מדינה אחת ייפגע גם במדינות אחרות, אפילו באויבותיה. אולם בעיקר – מטעים לידל-הארט – הצדדים לרוב יאלצו לחיות אחד עם השני גם לאחר תום הקונפליקט. הרס קיצוני ומעשי אכזריות מוגזמים יאטו ואף ירעילו את תהליך הפיוס הבלתי נמנע, ויסכלו את החיים המשותפים עם דום התותחים.

ואם דברי לידל-הארט נכונים למלחמות בין מדינות, אזי הם נכונים על אחת כמה וכמה למאבקים בין קבוצות בתוך חברה דמוקרטית. בישראל, יש לכל צד נטייה לחשוב שהמאבק שלו צודק יותר מהמאבקים של כל האחרים, ולכן מותר לו, ורק לו, להשתמש בכלים חריגים ומיוחדים. חלק מחסידי וחסידות תנועת מי-טו, למשל, חושבים שהמאבק הפמיניסטי נגד הטרדות מיניות כל כך חשוב, עד שמותר להם להתעלם מכללים משפטיים של הליך הוגן, "להאמין לכל מתלוננת בלי תנאים" ולהרשיע אנשים חברתית עוד בטרם נפתחה חקירה. ראש הממשלה יצחק שמיר אמר, כזכור, ש"מותר לשקר בשביל ארץ ישראל". בעיני משה פייגלין, שיבוש החיים וחסימות כבישים סדרתיות היו תגובה ראויה לצורך (הקיומי בעיניו) לעצור את הסכם אוסלו, וזו בדיוק האסטרטגיה שנקטו לאחרונה גם קבוצות אחרות, מעולי אתיופיה ועד לנכים והורים לילדים בפעוטונים. מדובר בגירסה מרוככת של חוקי ההדדיות של קלאוזביץ. בדיוק בגלל שכל קבוצה מאמינה שהמאבק שלה צודק במיוחד, היא מתירה לעצמה להפר את המגבלות ולהשתמש ב"אמצעים מיוחדים", כי הרי זה "להיות או לחדול" ו"בלי זה אף אחד לא יקשיב". כשכולם עושים זאת, המאבקים החברתיים הולכים ומקצינים, וחסימות הכבישים התכופות, שמענות את אזרחי המדינה כולם – יוכיחו.

תוצאת תמונה עבור הפגנות האתיופים
הפגנות יוצאי אתיופיה: קרדיט – ויינט

בתהליך ההקצנה המסוכן הזה שמור תפקיד בזוי במיוחד ל"פעיל חברתי" בשם ברק כהן, שהקים קבוצה בשם "באים לבנקאים" ועומל על הרס אחת המחיצות החשובות ביותר שעוד נותרו כאן – הגבלת המאבקים הפוליטיים לתחום הפיעלות הציבורית, והרחקתם מחייהם הפרטיים של בני אדם. לכהן היתה מריבה עם בנק, שאין לי ידע, כלים או רצון להיכנס אליה. בעקבותיה, פתח ביחד עם כמה חברים במאבק ציבורי נגד הבנקים, שלשיטתו עושקים את הציבור. לצורך המאבק הזה, שהוא רואה (כמו כולם) כחשוב יותר מכל דבר אחר, נקטו הוא וחבריו בשיטה ייחודית: הטרדות בלתי פוסקות של בנקאים, בנקאיות, בני זוגם וילדיהם. כהן וחבורתו, שהספיקו לצבור כבר יבול מרשים של מעצרים וצווי הרחקה, הולכים אחרי בני זוג וילדים ברחוב, צועקים ומציקים להם. לאחרונה, השיק כהן את מבצע "באים לנתניהו" בצעקות נגד אבנר נתניהו ובת זוגו במסעדה, למרות שהאחרונים אינם מעורבים בפוליטיקה כלל.

תוצאת תמונה עבור ברק כהן רקפת
ברק כהן. קרדיט: מעריב

כהן, כמובן, צבר פופולריות לא מבוטלת במילייה הרדיקלי. שיר שכתב בזמנו נגד רכז מודיעין של משטרת תל אביב הפך ללהיט מינורי בבראנז'ה, אחדים נשבעים בשמו ואחרים מוצאים הצדקות תיאורטיות למעשי הבריונות שלו. הטקסט הבא, שפורסם על ידי חיים הר זהב ב"מקום הכי חם בגיהנום" טיפוסי ולכן ראוי לציטוט:

אני רוצה שרקפת עמינח-רוסק תחשוש ללכת ברחוב, פן יבזו אותה על המעשים שמבצע בנק לאומי תחת הנחייתה. אני רוצה שלציון קינן יהיה לא נעים לשבת במסעדה, מחשש שמישהו יעיר לו על הדברים שעושה התאגיד שבראשו הוא עומד. לא מדובר פה ב"אנשים פרטיים" – מדובר באנשים שעושים תועפות של הון סימבולי (הדלקת משואה ופרס ישראל במקרה של מזרחי) או תועפות של הון פיננסי (עמינח-רוסק וקינן הרוויחו מיליוני שקלים כשכר וכבונוסים בשנה שעברה). מדובר בדמויות ציבוריות שלמעשיהן יש השלכות אורך ורוחב על רבים מאוד מאזרחי ישראל. אני רוצה שיצטרכו להסביר לילדיהם ונכדיהם, אני רוצה שיהיו נבוכים להסביר ואני רוצה שראשיו של כל גוף – ספורטיבי, בנקאי, תעשייתי, סביבתי או כל תאגיד אחר – ישקלו את השיקול הערכי-ציבורי לפני כל פעולה שהם עושים. אני רוצה שמעבר לשיקולי העלות/תועלת התאגידית, הם ישקלו את השאלה "האם אוכל להסתובב ברחוב עם ראש מורם אחרי ההחלטה שקיבלתי".

הר-זהב, שמסתייג מהטרדת בני זוג וילדים אך מצדיק את הטרדת האנשים עצמם, תומך בכל פה בטשטוש ההבדל בין פעילות ציבורית לחיים פרטיים בפעילות מחאה. מתוך ציות מלא לדינמיקה של חוקי ההדדיות, הוא מבין כי החוק לא לצדו, ומאבק "רגיל" בזירה הציבורית לא יועיל לו. לפיכך, הוא מעוניין לשבור את הגבול, ולהעתיק את המחאה לאנשים פרטיים. הבנקאים הללו, לדבריו, מרושעים, ולכן "מגיע להם", ואולי הצקה בלתי פוסקת ברחוב תרתיע אותם מפעילות חמסנית נגד אזרחים פשוטים.

הבעיה היא, כרגיל, שלכל אחד יש מלחמות קדושות משלו, מטרות נאצלות ודמונים שאותם הוא רואה כמקור הרוע בחברה הישראלית. ברק כהן עצמו עבר להטריד כרגע את משפחת נתניהו, ודווקא את אבנר – שלא מעורב בפוליטיקה כלל. הוא רואה, לדעתי האישית בצדק, את נתניהו כראש ממשלה מסוכן, מושחת ומשחית, ומרחיב את המאבק כנגדו גם לספירה הפרטית. באותו הזמן, רבים בימין רואים (לדעתי שלא בצדק) את בית המשפט העליון כמקור הרע, ואת שופטיו כיצורים נכלוליים שגוזלים את השלטון במדינה מנציגיו החוקיים. מדוע שלא יעקבו אחרי שופטים וילדיהם ברחובות? ואם מותר בפוליטיקה, למה שיהיה אסור לי להטריד את ילדיו של בעל עסק או פקיד מדינה שלדעתי התעמר בי או בבני משפחתי? ברגע שהטרדת משפחות, כמו חסימת כבישים, תהפוך לפרקטיקה מקובלת ונפוצה, יתמוטט המרווח בין פעילות ציבורית לחיים פרטיים. כשתהליך ההקצנה של חוקי ההדדיות ישבור את המחסומים המקובלים בחברה דמוקרטית, לא תהיה ברירה לכל הקבוצות הניצות אלא להשיל מעליהן כל מגבלה. לטווח קצר ובינוני, אלו שמחזיקים בעמדות בכירות יסתגרו אפילו יותר בבועות אטומות לציבור, ויגבר הניתוק בינם לבין האדם מהשורה. עם התפשטות אותן השיטות לרמות נמוכות יותר של החברה, מעטים מאיתנו יוכלו ללכת בשקט ברחוב. בסופו של דבר, יוביל המיאוס ממצב שכזה ליצירה מחודשת של כללים (בדומה ל"חיכוך" של קלאוזביץ), אבל – ככל הנראה – רק לאחר שנים ארוכות מאד של אנרכיה וסבל. עדיף להימנע מכך מראש.

%d בלוגרים אהבו את זה: