ארכיון הבלוג

מהפכני צעצוע: העולם המופלא של אריאל זילבר

מדוע תמכתי במורה אדם ורטה, אבל לא התייצבתי לצדו של הזמר אריאל זילבר? האם הינשוף אף הוא אשם ב"צביעות שמאלנית"? מעבר לתשובה שתמצאו למטה, פרשת אריאל זילבר חושפת לנו עולם חדש ומרתק, שבו הימין הרדיקלי והשמאל הקיצוני לומדים ומושפעים אחד מהשני. ברוך הבא למאהל של מהפכני הצעצוע.

ats2

ידידה שלי, עורכת דין שקוראת מדי פעם את הינשוף, הקשתה בפני לאחרונה בנוגע לפרשת אדם ורטה, עליה כתבתי בשבוע שעבר. מדוע, היא שאלה, לא התייצבתי גם לצדו של הזמר אריאל זילבר, שנשלל ממנו כביכול פרס למפעל חיים רק בשל היותו ימני רדיקלי? האם חופש הדיבור מיועד רק לשמאלנים? אני אכן חושב שראוי להתייחס בקצרה להבדל התהומי שקיים בין שתי הפרשות, אבל מעניין יותר, לדעתי, להביא את פרשת אריאל זילבר כדוגמא לאופן המדהים שבו לומדים הימין הקיצוני והשמאל הרדיקלי זה מזה. כוונתי לתופעה אותה אני מכנה "מהפכני הצעצוע", ובה נדון בהרחבה בהמשך הפוסט.

הורד

אבל קודם כל, מדוע לא התייצבתי לצדו של אריאל זילבר ו"חופש הביטוי" שלו? מספר חכ"ים ועיתונאים מהימין, כצפוי, הצליפו בשמאל על הנקודה הזאת בדיוק, תוך התעלמות תמוהה מהשוני המהותי בין המקרים. קשה לי להאמין איך יש כאלה שמעזים להשוות את חורבן פרנסתו של מורה לאי מתן פרס לזמר. אם נשתמש במטפורה אקדמית, זה בערך כמו להשוות העמדת סטודנט מול ועדת משמעת וסילוקו מהאוניברסיטה, להחלטה שלא לתת לו פרס הצטיינות מטעם הדיקאן. לפני שכולם משתגעים, רצוי להזכיר שפרס הוא בונוס – אות להערכה מיוחדת. ממילא רוב המועמדים לא מקבלים אותו, ואין בכך פגיעה בחייהם ובמטה לחמם. בוודאי שאי מתן פרס אינו מקביל לפיטורים משום זווית שהיא. אחינועם ניני, שהותקפה בפראות על ידי פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל מימין, לא מנעה את מתן הפרס לזילבר, אלא החליטה להיעדר מהטקס מתוך מחאה – זכות דמוקרטית לכל הדיעות.

זכות דמוקרטית לכל הדעות - אחינועם ניני

זכות דמוקרטית לכל הדעות – אחינועם ניני

            ואם בדיעות עסקינן, ראוי לציין שדווקא כאן קבור הכלב. הדיעות השערורייתיות כביכול שיוחסו לורטה היו כאמור שקר ועלילה, מכתב כזב של תלמידה נקמנית שרוב האמירות שהופיעו בו ככל הנראה לא היו ולא נבראו. כדי להבהיר: אם ורטה היה אכן אומר שאין מקום ליהודים במדינת ישראל, בהחלט היה אפשר לשקול לפטרו – אבל הוא לא אמר דברים כאלה. כפי שהבהיר גם משרד החינוך, מורה רשאי להביע את דיעותיו, בין אם הן ימניות ובין אם הן שמאלניות, כל עוד הוא לא משפיל תלמידים, "מטביע" את הדיון או קורא להצביע למפלגה מסויימת.

במילים אחרות, אין בעיה שמורה, קל וחומר אומן, יביע את דעתו הפוליטית, ולא משנה באיזו מפלגה הוא תומך. ובכל זאת, יסלחו לי נביאי היחסיות והפוסט-מודרניזם, יש דיעות שחוצות את הקו האדום – ומי שמביע אותן לא ראוי לקבל הכרה רשמית או פרסים יוקרתיים ממדינת ישראל. לא יתכן, למשל, שהמוזיקאי ונגן הג'אז גלעד עצמון, שמזדהה עם החמאס, קורא להשמדת ישראל ומביע דיעות אנטישמיות בעליל, יקבל אי פעם פרס כלשהו על חשבון משלם המיסים הישראלי, אפילו אם מדובר בפרס מוזיקלי. באותה מידה, לא יתכן כי אריאל זילבר שמביע תמיכה בכהניזם, היינו – תנועה לא חוקית שקוראת לגרש את אזרחי ישראל הערבים מביתם וממולדתם – יקבל הכרה ותמיכה רשמית מהמדינה. כספי הפרס שייכים לציבור כולו, גם לציבור הערבי. ואין לצפות שחלק מסויים מהציבור, או מגזר ממגזריו, יממן טקסים יוקרתיים למי שמסית נגדו בשפת ביבים גזענית. אריאל זילבר הכריז שהוא לא מכיר בחוקי ישראל, כי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים". בקיצור, קשה לי להבין איך מצפים מהמדינה לכבד בפרס אדם שמסית בריש גלי להפר את חוקיה: לא חוק כזה או אחר, אלא את החוק החילוני בכללותו.

גם הוא לא ראוי לקבל פרס - גלעד עצמון

גם הוא לא ראוי לקבל פרס – גלעד עצמון

            אבל כאן נשאלת עוד שאלה חשובה: מדוע שזילבר ירצה לקבל פרס מלכתחילה מאותה מדינה שהוא עצמו מגדיר ושוב ושוב כממשלת זדון של כופרים. התשובה פשוטה, אך מעניינת: הימין הקיצוני, מסתבר, אימץ את אחד המודלים הותיקים והיעילים ביותר של השמאל הרדיקלי: מהפכן הצעצוע.

            כדי להסביר מה בדיוק המשמעות של הביטוי הזה, כדאי להעלות מהאוב סופה בכוס תה שהסעירה את הביצה התרבותית בגרמניה לפני שנים מספר. בלב הפרשה עמד אדם בשם מרסל רייך-רניצקי, מבקר ספרות ממוצא יהודי-פולני ואחד מממליכי המלכים החשובים ביותר בספרות הגרמנית. המעריץ המקומי של רייך-רניצקי, שמעלה את שמו בכל הזדמנות אפשרית כדוגמא ומופת לאינטקטואל, הוא מיודענו בני ציפר ממוסף "תרבות וספרות" של הארץ, עובדה שכבר יכולה ללמד אותנו דבר או שניים. באליטה הגרמנית, זכה רייך-רניצקי לפופולריות אדירה לא רק בשל ידענותו המופלגת (והבלתי נתונה בספק) בספרות גרמנית, אלא גם בשל ה"אחרות" המובהקת שלו, סמל הסטטוס החזק ביותר בשמאל. בגרמניה שלאחר השואה, על רגשות האשמה ושלל התסביכים שלה, אינטלקטואל יהודי עם מבטא פולני כבד, ועוד כזה ש"לא דופק חשבון", הוא אדם שמקשיבים לו. ורייך-רניצקי לא דופק חשבון, ועוד איך לא דופק חשבון. המוניטין שלו בגרמניה הוא של מבקר מחמיר ואף משתלח, שלא חס אפילו על סופרים מכובדים ומפורסמים. בתוכנית הטלוויזיה המפורסמת שלו, למשל, קרע פעם לגזרים (פיזית, לא מטפורית) את אחד מיצירותיו החדשות של הסופר גינתר גראס. והנה, הממסד הספרותי בגרמניה ביקש לכבד את פועלו של רייך-רניצקי בפרס יוקרתי, שניתן לו מטעם אחת מתחנות הטלוויזיה. רייך-רניצקי הגיע לטקס, עלה לבימת הכבוד, ומול הקהל הנדהם סירב לפרס משום ש"טלוויזיה זה מדיום לא תרבותי" ו"אני לא מקבל פרס מאנשים לא תרבותיים." רייך-רניצקי, כמובן, היה יכול לסרב לפרס מראש ולא להגיע לטקס, אבל אז הוא לא היה מסוגל לחולל פרובוקציה. במילים אחרות, הוא ניצל את הבמה שנתן לו הממסד הגרמני כדי לירוק לאותו הממסד בפרצוף. ואת הכסף, תודה ששאלתם, הוא דווקא לקח.

אנשים לא תרבותיים - מרסל רייך-רניצקי

אנשים לא תרבותיים – מרסל רייך-רניצקי

            אפשר לתהות עד כמה אפשר להגדיר התנהגות כמו זו של רייך-רניצקי (ופרובוקטורים אחרים מסוגו) כ"תרבותית", אבל ללא ספק אפשר להגדיר אותה כאופיינית. אינטלקטואלים אחרים מהשמאל הרדיקלי למדו מהר מאד שאפשר לקצוף, לזעום, לגנות ולרקוע ברגליים, אבל בכל זאת לקחת את הכסף. אחת הדוגמאות הטובות ביותר שאני חושב עליהן היא החממה הרדיקלית המקומית כאן בהרווארד, תנועת Occupy ושלוחותיה השונות בארגוני הסטודנטים (כתבתי על הפארסה הזאת בעבר, כאן בינשוף). לפני כמה שנים, כזכור, קיבלה קבוצה סטודנטים (רובם מסטרנטים ודוקטורנטים, דרך אגב) השראה מתנועת Occupy Wallstreet, והחליטה "לכבוש את הקמפוס". החברים הקימו, בלי לבקש רשות מאף אחד, מאהלים בתוך הקמפוס הראשי של הרווארד, והצהירו שלא יעזבו אותם עד שישררו צדק ושוויון בעולם. מיותר לציין שהם לא גרו באמת במאהלים האלה (בכל זאת, קר מדי), אבל הם בהחלט ארגנו הפגנות ודיברו גבוהה גבוהה על "התנגדות" ועל "אי ציות אזרחי". היו גם כאלו שהציעו "לכבוש בניינים" ו"להשתלט עליהם". באותן ההפגנות נישאו סיסמאות הסתה משולהבות כנגד האוניברסיטה וראשיה. כאשר החליטה הנשיאה לאפשר רק לסטודנטים כניסה לקמפוס (כדי שלא יגיעו הומלסים ופעילי מחאה מבחוץ ויפריעו למי שאשכרה לומד שם), התרעמו הפעילים שההנהלה "מפריעה להם". הם גם לא היססו להשתמש בכסף של האוניברסיטה, היינו – לבקש משאבים אותו הממסד שהם קראו להפיל. ב-Occupy Harvard שמתי לב בפעם הראשונה לדפוס המרתק הזה, שנתקלתי בו מאז פעמים רבות בחוגים שונים של שמאל רדיקלי: "מהפכנים" שמדברים גבוהה-גבוהה כאילו היו פרטיזנים שנלחמים כנגד המשטר הנאצי ביערות בלרוסיה, אבל באותו הזמן לא מוכנים לוותר כמלוא הנימה על נוחותם האישית, ואף דורשים כסף, מימון ותמיכה מהממסד שהם כביכול מתנגדים לו. לרשימה המתארכת והולכת של זכויות האדם נוספה, ככל הנראה, זכות חדשה: זכותו של המורד לקבל מימון.

זכותו של המורד לקבל מימון - תנועת "לכבוש את הרווארד"

זכותו של המורד לקבל מימון – תנועת "לכבוש את הרווארד"

אין צורך, כמובן, להרחיק עד להרווארד. אם תסתכלו מסביבכם תראו מהפכני צעצוע למכביר. זוכרים את הפעיל האירופי הרדיקלי, תייר כיבוש שהגיע כדי להתעמת עם חיילי מג"ב בשטחים, שנשאל על ידי עיתונאי ישראלי מדוע הוא לא מרחיק למקומות שבהם נרמסות זכויות אדם באופן חמור בהרבה? בתגובה, אמר הפעיל שבסך הכל, ישראל היא מקום נוח להפגין בו. ביום אמנם מתעמתים עם חיילים, ואפילו קצת מסוכן, אבל בלילה יש מלון טוב בירושלים ואפילו פאבים לא רעים. "אני רדיקל," הוא הודה, "אבל גם מפונק." דוגמא מצויינת נוספת היא ההתרעמות שהיתה בשמאל הרדיקלי כשחוקק "חוק הנכבה", שמנע מימון ציבורי מאירועים שנועדו לבכות את הקמת מדינת ישראל. חשוב להבהיר: הקמת מדינת ישראל היתה אכן טרגדיה לעם הפלסטיני, ושאלת "מי התחיל" הנצחית לא משנה כלל את הקביעה הזאת. טבעי גם בעיני שפלסטינים אזרחי ישראל יציינו ויבכו את הטרגדיה הלאומית שלהם ואף יביעו את זעמם כנגד הממסד הישראלי. אבל להתרעם על כך שאותו הממסד אינו מממן את הפעילות הזאת? זו אינה אלא הוכחה נוספת לשורשים העמוקים של תרבות "מהפכני הצעצוע" במקומותינו.

            והרשימה היא אינסופית: אינטלקטואלים רדיקליים באוניברסיטאות, בארץ ובארצות הברית, שחופרים לסטודנטים שלהם במשך שנים, במיטב הז'רגון הביקורתי, על המפלצתיות של מדינת ישראל (ומדינות לאום בכלל), אבל לא מוותרים על אף אגורה של מימון ממשלתי; עומר ברגותי, הנביא של תנועת החרם האקדמי על ישראל, שעומד על זכותו ללמוד באוניברסיטה שאותה הוא קורא להחרים ואפילו לא מבין מה הבעיה כאן; אותם מנהיגים ערבים ישראלים שניזונים במשך שנים מדמוניזציה של מדינת ישראל והממסד הציוני, אבל מזדעזעים מעצם המחשבה לחיות תחת ריבונות פלסטינית; חרדים שמוכנים לשכוח לרגע את התנגדותם "העקרונית" למדינה הציונית כדי לסחוט ממנה תקציבים, ועוד ועוד.

            וכאן אנחנו חוזרים לאריאל זילבר – דוגמא מובהקת למהפכן צעצוע ימני, והייתי אומר אפילו, מרסל רייך-רניצקי לעניים מרודים. זה ששר בקול ניחר כי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים", היינו – הגדיר את מדינת ישראל וממשלתה כמדינה של "כופרים" שמותר להפר את חוקיה – לא היסס לרגע לקבל כבוד ויקר בדיוק מאותו הממסד. כאשר אקו"ם, בהחלטה מתונה מעין כמוה, שינתה את כותרת הפרס מ"מפעל חיים" ל"פרס מוזיקה ותרבות" כדי להפריד בין דיעותיו הקיצוניות של זילבר ותמיכתו בטיהור אתני, פשעי מלחמה, גזענות ועבריינות אידיאולוגית סתם, לבין פועלו המוזיקלי, עלה הזמר על הבמה והתחיל להרעים בקולו. מה לא שמענו בנאום התוכחה הזה? ממסד שמאלני, אמנים מתוסכלים, צריך לפרק את אקו"ם. אבל עד שהארגון השמאלני המרושע יתפרק, אפשר בהחלט לקחת ממנו פרסים יוקרתיים וכסף. זילבר, בקיצור, קצף, רעם, בעבע, אבל את הפרס לקח.

רייך-רניצקי לעניים מרודים - אריאל זילבר

רייך-רניצקי לעניים מרודים – אריאל זילבר

            טוב לדעת שימין ושמאל בישראל לומדים משהו אחד מהשני. עם מהפכנים מהסוג הזה, משני הצדדים, הממסד הפוליטי בהחלט יכול להיות רגוע.

%d בלוגרים אהבו את זה: