ארכיון הבלוג

המהפכה הסאחית: מטרתה של ממשלת השינוי

את מטרתה של ממשלת השינוי אפשר לסכם בשתי מילים: חזרה לנורמליות. החיים עצמם עדיפים מאידיאולוגיה, פשרה עדיפה מחרמות, קיום בפועל עדיף על ייעוד תיאורטי, ובעיקר, מדינת ישראל חשובה יותר מגורלו של המנהיג העומד בראשה. ינשוף פוליטי-מדיני על המהפכה הסאחית.

Credit: Bestofgreenscreen, depositphotos.com

ממשלת השינוי שעומדת לקום בשבוע הבא – ומי יודע אם אכן תושבע -חורטת על דגלה בפועל שתי מילים: חזרה לנורמליות. בכהונתו האחרונה של בנימין נתניהו, נחשוב מה שנחשוב על הישגיו הרבים וכשלונותיו הרבים לא פחות, ישראל התנהלה במצב חירום תמידי שפורר אותה מבפנים. אם חייזר היה מסתכל על ישראל של אותם ימים, הוא היה נדהם. ראש ממשלה שעומד למשפט פלילי, וביחד עם שריו תוקף את מערכת אכיפת החוק שהוא ממונה עליה, כולל מפקדי משטרה וראשי תביעה כללית שהוא עצמו מינה; ממשלה שבשם מאבק ב"דיפ סטייט" מדומיין משמידה את השדירה המקצועית שלה עצמה, זו שאמורה לנהל את המדינה ביומיום. שרים שמייבשים את משרד החוץ עד חוסר תפקוד מוחלט, ולאחרונה אפילו את הפקידות הבכירה של משרד האוצר; עשרות תפקידי מפתח, בכירים יותר או פחות, שנשארים לא מאויישים ומנטרלים את המנגנון הדיפלומטי ואת משרדי הממשלה, כאשר במקום משרתי הציבור הקבועים מכהנים ממלאי מקום שצריכים להתחנף לשרים הממונים בכדי להישאר בתפקידם; ניסיון לפמפם שוב ושוב תחושה של "מצב חירום" בכדי להסית ציבור נגד ציבור, ולהציג את האחר, ה"שמאלני" או ה"ערבי" לא כיריב פוליטי שטועה אלא כדמון שאורב בשער (כמובן, עד שצריכים אותו קואליציונית, ואז אפשר להתחנף אליו ולהבטיח לו הכל, עד לפעם הבאה).

גרוע מכל – בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה ולהעביר תקציב, וגרר את כולנו ללופ אינסופי והרסני של מערכות בחירות. הדבר נבע לא מהאידיאולוגיה הימנית שלו, אם יש לו כזאת, אלא משקרנות פתולוגית ויחסי אנוש גרועים להחריד. שורה ארוכה של אנשי ימין שעבדו לצד נתניהו – איווט ליברמן, יועז הנדל, צבי האוזר, גדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד – והרשימה עוד ארוכה, הסתלקו בשאט נפש, כי אי אפשר לעבוד עמו בלי לחשוש מסכין בגב בכל רגע נתון. התרגיל המלוכלך שעשה לגנץ, פירוק ממשלת הרוטציה מסיבות אנוכיות לחלוטין, הגדיש את הסאה. נתניהו לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות, פשוט כי איש לא סומך עליו. המדינה לא מתפקדת, וראש הממשלה, כדבריו הנכוחים של מחליפו המיועד נפתלי בנט, גורר את כולנו ל"מצדה הפרטית שלו".

"מדינת ישראל נגררה לטירוף ולופ אינסופי של בחירות. נתניהו גורר אותנו למצדה הפרטית שלו" – נאום ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט

בדיוק מהסיבה הזאת, נוצרה קואליציה בלתי אפשרית של מפלגות שמאל, ימין, מרכז וערבים, ממרצ, העבודה ויש עתיד, עבור בכחול לבן, תקווה חדשה, ימינה ורע"מ, שהקימה ממשלה בלתי אפשרית לא פחות. אבל בניגוד למה שאנחנו שומעים לא פעם בתקשורת, מטרתה של הממשלה הזאת אינה רק להפיל את בנימין נתניהו, אלא, בעיקר, להחזיר את מדינת ישראל לנורמליות.

כי ממשלת השינוי מייצגת, בסופו של דבר, את האזרח שפוליטיקה פחות מעסיקה אותו. את הגברים והנשים מראשון לציון, תל אביב, ירושלים, אפרת, רהט ואום אל פאחם, שכל מיני "מאגניבים" מטעם עצמם אולי יכנו "סאחים". לאותו תומך של ממשלת השינוי יש כמובן עמדות פוליטיות. יש שיתמוך בהתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, ויש שידגול בפתרון שתי המדינות. הוא עשוי להיות סוציאל-דמוקרט, או, לחילופין, תומך בכלכלה חופשית או בעל עסק קטן שנאנק תחת תקנות הקורונה והרגולציה. היא עשויה להיות ציונית נלהבת או מוסלמית אדוקה, ערביה-פלסטינית, חילוניה או דתיה, אך כזו שמתעבת אלימות ולינצ'ים, ותומכת בחוק, סדר ציבורי, איסוף נשק בלתי חוקי וחיים נורמליים. במילים אחרות, לתומכי ממשלת השינוי יש אידיאולוגיה, אך כרגע הם מעדיפים לדחות סיפוקים מסוג זה למען החיים עצמם, ולו עד שהמדינה תחזור למסלולה. אם נשתמש במונחים של ידידי החכם יצחק קרומביין, שכתב פעם מאמר אורח מאלף בינשוף, ממשלת השינוי נועדה עבור אלו שמעדיפים את ציר הקיום (החיים עצמם) על פני ציר הייעוד (רעיונות, חזון ואידיאלים).

מתעדף קיום על פני ייעוד- ראיון עם יו"ר רע"ם מנסור עבאס

מי אלו שמרכיבים את האופוזיציה לממשלת השינוי? בקצירת האומר, אלו הם כל האנשים שמתנגדים לחזרה לנורמליות של חיי היומיום. יש, כמובן, את הביביסטים, ועליהם אין צורך להכביר מילים: אלו שזהותם קשורה לגורלו של מנהיג ספציפי, לא משנה מה יאמר ומה יעשה. לצדם, יש טיפוסים נוספים, למשל, אידיאולוגים כמו סמוטריץ' שמעדיפים ללכת ל"עשר מערכות בחירות" (ציטוט מדויק) בכדי שערבים לא ייכנסו לממשלה ויפגמו בחזון המפורט והמנומק שלהם לעליונות יהודית נצחית במדינת ישראל. מבחינת האידיאולוג מימין, יותר חשובים מאפייניה התיאורטיים של המדינה, מאשר האופן שבו היא מתפקדת בפועל. הטיפוס האידיאולוגי מימין דומה בהקשר הזה למקביליו מהשמאל הרדיקלי והמחנה הלאומני הערבי. גם עבור אלו האחרונים, החזון חשוב יותר מהמציאות בפועל. לאחרונה, למשל, ביקר פרופ' אסעד גאנם את מנסור עבאס, והטעים בתוקף כי רע"מ "תהיה אחראית על כל בית שייהרס במגזר הערבי". אותה אחריות תיאורטית פחות חשובה מהישגיה המעשיים והתקציביים של רע"מ בפועל, כי כאמור, האידיאל חשוב יותר מהמעשה. בכלל, חשיבתם של הגאנמים והאבו שחאדות אופיינית לאנשי אקדמיה מסוג מסויים, שחיים בעולם של עקרונות ותיאוריות, ולא של בני אדם אמיתיים. כמובן, לאלו נוספים סוכני האלימות והכאוס עצמם: הבריונים החצי-עירומים של להבה, השבאב המתלהמים במגזר הערבי, אוהדי להב"ה ולה-פמילייה.

אנחנו עומדים כרגע לפני ימים של הכרעה. אין לדעת האם ממשלת השינוי אכן תקום, או שעריק תורן יכריע אותה ברגע האחרון. חשוב מכך, אין לדעת כמה תצליח לשרוד. מבחינתי, אם היא תצליח להעביר תקציב דו שנתי, אז עשינו את שלנו מבחינת החזרה לנורמליות. מנגד, יחסים אישיים טובים בין חברי הקואליציה, מנגנונים קבועים מראש לפשרות, הבנה שלאיש אין כרגע אינטרס לטלטל את הסירה, ומנגנון האי האמון הקונסטרוקטיבי שמקשה על הפלת ממשלות, עשויים דווקא להאריך את ימיה. כרגע ברור שלא משנה מה יקרה, הושגו כבר הישגים משמעותיים: מפלגה ערבית שדוגלת בנורמליות הצליחה לעשות היסטוריה ולהפוך ללגיטימית בעיני השמאל, המרכז, וחלקים גדולים של הימין; יאיר לפיד, שאני מעריך אותו יותר ויותר בזמן האחרון, הצליח למצב את עצמו כמנהיג של מחנה הנורמליות השפוייה, ולהניע שורה ארוכה של שותפים, חלקם אידיאולוגיים, משמאל ומימין, לכיוון ציר הקיום על חשבון ציר הייעוד, וחשוב מכל – השגנו ניצחון, ולו זמני, על תרבות החרמות הארורה שמשתקת מזה שנים את הפוליטיקה הישראלית. במקום עקרונות כמו "לא אשב לעולם עם X כי הוא X", נלמד לומר ש"אשב עם X בתנאי שיסכים ל-Y, ונתפשר ביחד על Z". למדנו שימנים, שמאלנים וערבים יכולים לשבת בחדר אחד, להסכים על דברים מסויימים ולהתפשר על אחרים, תוך כדי דחיית המחלוקות הבלתי פתירות לצד. מערכות פוליטיות היסטוריות, לרבות הרפובליקה של ויימאר, התמוטטו בעבר, מפני שהשחקנים המרכזיים שלהן התבצרו בעמדות לעומתיות ולא ניסו להתפשר זה עם זה. כולי תקווה שהפוליטיקאים הישראלים יחזרו וילמדו את אומנות הפשרה. ממשלת השינוי, אם תקום, יכולה להיות צעד חשוב ראשון בכיוון.

%d בלוגרים אהבו את זה: