ארכיון הבלוג

ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד: מה אנחנו יכולים ללמוד מהסכם חודייביה?

"ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא יעוד!", קריאת התיגר המבטיחה ליהודים כי ימוגרו בידי האסלאם, מדליקה נורות אדומות בכל פעם שהיא נשמעת בישראל. כמותה, גם איזכור הסכם חודייביה, שביתת הנשק בין הנביא מוחמד לאויביו ממכה, היתה שגורה על פיהם של מנהיגים ערביים כיאסר ערפאת כאשר ניסו לנמק מדוע הם חותמים על חוזי שלום עם האויב הציוני. בישראל, נהוג לפרש את הסכם חודייביה כחלק מתורת השלבים הפלסטינית, אבל מה קרה באמת בחודייביה ובח'ייבר? כיצד הפרשות הללו קשורות זו לזו, ומה אנחנו כישראלים יכולים ללמוד מהן? התשובה מפתיעה מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

ח'ייבר ח'ייבר יהודים – האזינו לשיר

ב-23 במאי 1994, כשמונה חודשים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, נשא יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, נאום חשוב בפני הקהילה הפלסטינית ביוהנסבורג. במילים שהרעילו את האווירה האופורית ששררה בחוגים ישראליים מסויימים באותה התקופה, השווה יו"ר אש"ף את ההסכם ל"חוזה חודייביה" שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט בני קורייש, הסכם הפסקת אש שהופר בסופו של דבר והסתיים בכיבוש מכה בידי המוסלמים. פוליטיקאים מהליכוד, כמו בני בגין, הסיקו מהנאום כי ערפאת אינו מתכוון לקיים את הסכם השלום, והוא רואה בו אך ורק הפסקת אש זמנית בדרך לכיבושה המלא של פלסטין. ואכן, אף כי אבו מאזן אינו מתבטא באופן דומה, טענות על "תורת שלבים" פלסטינית נפוצות מאד בימין ובמרכז הישראלי עד ימינו אלה.

האיזכור של הסכם חודייביה, אותו חוזה הפסקת אש עתיק בין הנביא מוחמד לאויביו עובדי האלילים, אינו חידוש של יאסר ערפאת. בהלכה האסלאמית, נודע לחוזה הזה תפקיד חשוב כתקדים להסכם שלום בין מוסלמים לאלו שאינם מוסלמים. חלק מהפוסקים הקלאסיים סברו שניתן לחתום על הסכמים כאלו ובלבד שיחודשו מדי עשר שנים, התוקף המקורי של הסכם חודייביה. במהלך המשא ומתן לחוזה השלום עם מצרים, אישרה מועצת ההלכה של אוניברסיטת אל-אזהר את ההסכם, שוב – בהסתמך על התקדים של חודייביה. גם אז היו כאלו שהתעקשו לראות בכך רמז ל"תורת שלבים" מצרית, אף כי חוזה קמפ-דייויד, במתכונתו הצוננת כ"שלום קר", חי וקיים כבר כשלושים שנה.

האמין בתורת השלבים לפי הסכם ח'ודייבה? יאסר ערפאת. קרדיט: סער יעקב, לע"מ- CC BY-SA 3.0

אכן, את "תורת השלבים" כרעיון אפשר לפרש במובנים שונים: מזימה מורכבת ומפורטת לחיסול היריב תוך כדי הרדמתו באמצעות חוזים חלקיים וזמניים, או בדיוק להיפך: ניסיון להשתמש בטענה של "זמניות" ובהבטחה לניצחון באחרית הימים כדי לפייס את הקיצונים במחנה שלך. בהיסטוריה, חשוב לציין, ישנן דוגמאות לפירוש השני לא פחות, ואולי יותר מאשר לראשון. הסוציאל-דמוקרטים באירופה, למשל, לא ויתרו במהרה על רעיון המהפכה במובנו המרקסיסטי. במשך תקופת מעבר ארוכה, עשרות השנים הראשונות בהן פעלו במדינות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, העדיפו אלו לדחות את המהפכה הפרולטרית לאחרית הימים, תוך הדגשה שההשתתפות במערכת הפוליטית הבורגנית אינו אלא שלב בדרך למהפכה הסופית. התוצאה ידועה: רעיון המהפכה התעמעם, נדחה, נסוג לרקע ולבסוף גם נעלם לחלוטין. התופעה המעניינת הזאת, של "תורות שלבים" המשמשות כאמצעי פסיכולוגי המסייע לעכל פשרות כואבות, קשור לפער הידוע בין כוונות אידיאולוגיות למציאות המשתנה תדירות. התנאים הפוליטיים מתאימים את עצמם לעיתים נדירות לתוכניות מתוחכמות ומחושבות, וצד המנסה להשיג מטרה כלשהי בשלבים מרובים עשוי לגלות כי הוא "נתקע" בשלב זה או אחר זמן רב יותר מאשר חשב, ואפילו לתקופה ארוכה מאד. בינתיים, הזמני בהחלט עשוי להפוך לקבוע.

המנהיג הסוציאל-דמוקרטי הגרמני אדוארד ברנשטיין: דמות מרכזית במסמוס רעיון המהפכה
המנהיג הסוציאל-דמוקרטי הגרמני אדוארד ברנשטיין: דמות מרכזית במסמוס רעיון המהפכה

במאמר קודם, התייחסתי לפער בין כוונות ומציאות, אידיאולוגיה ותנאי שטח, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאן, אני רוצה לדון לאו דווקא בכוונות הפלסטינים ובמהותה של תורת השלבים, אלא במסקנות שאנחנו כישראלים צריכים להסיק מהסכם חודייביה עצמו. התרבות הערבית והמוסלמית היא תרבות בעלת תודעה היסטורית. פרשות כמו הסכם חודייביה, מלחמת ח'ייבר וגירוש היהודים ממדינה ידועות לכל מוסלמי משכיל לפרטי פרטים, דרך הביוגרפיה של הנביא, פרשנות הקוראן ואינספור מקורות אחרים. השיר האנטי-ישראלי הידוע "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא-יעוד" (ח'ייבר, ח'ייבר, יהודים. צבא מוחמד עוד ישוב!), שנשמע בין היתר על סיפון המאווי מרמרה, מדליק מיד את כל הנורות האדומות אצלנו, ובצדק. אבל כדי שנדליק את הנורות הנכונות, כדאי שנדע ונבין מה קרה בדיוק בחודייביה ובח'ייבר, ואלו מסקנות אופרטיביות אנחנו יכולים להסיק מהפרשות ההיסטוריות ההן.

תודעה היסטורית: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד" על כרזה אנטי-ציונית
תודעה היסטורית: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד" על כרזה אנטי-ציונית

בנקודה זאת אני נעזר במוחמד והיהודים, ספרו המרתק של פרופסור מיכאל לקר מהאוניברסיטה העברית, שכבר סקרתי כאן בינשוף. בפוסט הקודם ראינו, בעקבות לקר, כיצד הצליח הנביא מוחמד לגבור על יהודי מדינה באמצעות גישה אסטרטגית נועזת ומקורית. פרשות חודייביה וח'ייבר, הקשורות זו לזו בקשר הדוק, הן במידה רבה סיפור ההמשך של המאבק מול היהודים. ב-628, לאחר שכבר הכה שוק על ירך את השבטים היהודים קיינוקאע, נצ'יר וקורייטה, ניצב מוחמד מול ברית של כוחות עוינים מחוץ למעוז שלטונו במדינה. שני הכוחות החזקים ביותר במערך האנטי-מוסלמי היו היישוב היהודי הגדול בנווה המדבר ח'ייבר, והעיר הפגאנית העשירה מכה. חיי'בר ומכה היו קשורים זו לזו בברית צבאית של הגנה הדדית, ולמוסלמים לא היתה יכולת ממשית להתמודד מול שתיהן  בו זמנית. זאת ועוד: לח'ייבר הגיעו פליטים רבים מקרב יריביו של מוחמד במדינה, שסיכנו אותו לטווח הארוך בפעילותם הפוליטית. הנביא התמודד מולם בין היתר באמצעות מתנקשים, כפי שעשה קודם לכן במדינה, אבל השיטה הזאת לא היתה מסוגלת להביא להכרעה צבאית.

ב-628 יצא מוחמד עם צבאו למסע לעבר מכה, משהו בין פלישה, איום בפלישה ועלייה המונית לרגל. בחודייביה, שליד מכה, נפגש הנביא עם נציגי שבט קורייש וחתם איתם על חוזה אי התקפה למשך עשר שנים. החוזה לא היה שוויוני ונחתם בתנאים משפילים מאד למוחמד, דבר שהוביל להתנגדות עזה בקרב חלק ממאמיניו, ובראשם עומר אבן אל ח'טאב (לימים, הח'ליף השני). ראשית כל, המוסלמים לא הורשו לעלות לרגל למכה באותה השנה, אף כי נקבע שיהיו רשאים לעשות זאת בשנים הבאות. מוחמד לא הוכר בהסכם כשליח אללה, ונאלץ לחתום עליו אך ורק כ"מוחמד בן עבדאללה", חילול קודש שאין גרוע ממנו בעיני המוסלמים. בחוזה גם נקבע כי אם יגיע איש ממכה למוסלמים בלי רשות האפוטרופוס שלו, אלו יאלצו להחזיר אותו. לעומת זאת, אנשי מכה אינם חייבים להחזיר מוסלמי שנמלט אליהם מכל סיבה שהיא.

לכאורה, ההסכם הותיר חופש דיפלומטי לשני הצדדים. הן לאנשי ומכה והן לאנשי מוחמד הותר לכרות בריתות בחצי האי ערב כטוב בעיניהם. אולם דווקא כאן היה טמון נצחונו הגדול של מוחמד: הסכם חודייביה לא איזכר את ברית ההגנה בין קורייש לח'ייבר. כלומר, מכה לא היתה יכולה לבוא לעזרתם של אנשי ח'ייבר היה ויתקוף אותם מוחמד. מיכאל לקר סבור, אם כי מדובר בהשערה בלבד, שזו היתה התוצאה של שרשרת ההתנקשויות במנהיגי ח'ייבר: אנשי מכה כבר לא האמינו שיהודי ח'ייבר מסוגלים להגן על עצמם ולכן החליטו לנטוש את הברית. כך, אפשר הסכם חודייביה למוחמד לרכז את כוחותיו מול יהודי ח'ייבר ולנצח אותם בקרב. כיבוש ח'ייבר כמובן חיזק את המוסלמים במידה מספקת כדי להתמודד בקרב מול מכה.

הסכם חודייביה, שנחתם כאמור לעשר שנים, הסתיים בפועל לאחר שנתיים. יש הסבורים כי מדובר בתוכנית שלבים מחוכמת של מוחמד, ואחרים סבורים כי המלחמה בין הנביא לאנשי מכה התחדשה עקב סכסוך בין בעלי ברית של שני הצדדים מקרב הבדואים. שתי האפשרויות הגיוניות, ולא בהכרח סותרות זו את זו. רבים במחנה המוסלמי ראו, בצדק, את הסכם חודייביה כמשפיל ולא הוגן, ובוודאי חיכו בקוצר רוח לסיומו. מכה, העיר העשירה ביותר באזור, היתה גם פרס גדול ומפתה. אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהתזמון היה אכן קשור לסכסוך שפרץ בשוליים, בין בעלי ברית של שני הצדדים. מלחמות גדולות יותר בהיסטוריה, כמו למשל המלחמה הפלופונזית בין אתונה לספרטה (431-404 לפנה"ס), פרצו בדיוק מאותה הסיבה: המעצמות נגררו אחרי בעלות הברית הזוטרות שלהן. בין כך ובין כך, התוצאה ידועה: מוחמד כבש את מכה, ועד היום היא העיר הראשונה בחשיבותה לאסלאם.

נסחפו אחרי בעלות הברית שלהן? בספרו, "תולדות מלחמת פלופונס", מסביר ההיסטוריון היווני הגדול תוקידידס את שורשי המלחמה המעצמתית בין אתונה וספרטה

לרוב, הישראלים שמעלים לתודעה את פרשות חודייביה וח'ייבר (ואת האזכורים המודרניים שלהן) עושים זאת כדי לתמוך בתזה הישנה של יצחק שמיר המנוח: הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים. יש המוסיפים אף שהשקר נטוע בתרבות האסלאם, כאילו שדיפלומטים מציביליזציות אחרות הקפידו תמיד על אמירת אמת. המסקנה היא השתבללות: אין אמונה בערבים גם ארבעים שנה בקבר, כמאמר הפתגם הידוע, ואף הסכם אינו שווה את הנייר שעליו הוא נחתם. אבל בחינה מדוקדקת של סיפור חודייביה וח'ייבר, כמו גם המאבק של מוחמד ביהודי מדינה, עשויה להוביל אותנו למסקנה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה. כל יריב שמוחמד הביס, נותק קודם כל מבעלי בריתו ובודד מבחינה דיפלומטית. השבטים היהודים במדינה הוכרעו רק כאשר הצליחה הדיפלומטיה של מוחמד למסמס את הבריתות בינם לבין עובדי האלילים סביבם. ואכן, המבצרים של קורייטה לא סייעו להם כאשר היו מבודדים מבעלי בריתם. באותו האופן, ח'ייבר ומכה נוצחו רק כאשר בודדו והופרדו זו מזו. ההיסטוריה של חצי הערב במאה השישית, במילים אחרות, לא נטתה חסד למשתבללים בתוך חומותיהם וגדרותיהם, ובוודאי לא לבוטחים בכוחם ובעוצם ידם. המנצחים היו אומני המשא ומתן: אלו שידעו מתי לתקוף, אך גם מתי לוותר ולסגת, ובעיקר – לעולם לא להישאר מבודדים. התובנה הדיפלומטית הזאת נכונה בסיטואציות רבות אחרות, גם, ובעיקר, במזרח התיכון של ימינו.

%d בלוגרים אהבו את זה: