לאחרונה, פתחו צמד חוקרים אירופים בקמפיין חדש ומתקדם, שקורא לאסור פיתוח רובוטים למטרות מין. בניגוד לכמה אחרים, הם לא מודאגים דווקא מזכויות הרובוטים, אלא יותר מזיהום עולמו הערכי של הציבור בתכני תועבה. מה הקשר בין הצמד הנ"ל למטיפי התשובה, עסקני הזהות היהודית ויתר הנשמות הטובות שקוראות לממשלה לחנך אותנו? ינשוף פוליטי-מדיני על ממלכתיות, משבר בתי הספר הכנסייתיים וקידוש הבינוניות.

בכל שנה כמו שעון, מתקיים באודיטוריום הגדול של אוניברסיטת הרווארד טקס משעשע להפליא, שמכורים בכל העולם עוקבים אחריו באדיקות. ועדת האיג-נובל מעניקה פרסים לחוקרים שהצליחו להפיק את המחקרים המשעשעים או המגוחכים ביותר בכל תחום ותחום, בין אם פיזיקה, כלכלה, ספרות או רפואה. ידועים במיוחד פרסי האיגנובל לשלום. פעם אחת, ניתן הפרס לחוקרים שבדקו רמות כאב בסוגים שונים של הוצאה להורג, ובשנה אחרת – למדענים במעבדות חיל האוויר האמריקאי שהציעו לפתח פצצה עם חומר כימי, שיגרום לחיילי האויב להתאהב זה בזה. על הטקס הזה, והמסורות המוזרות הקשורות בו, כתבתי כבר כאן בינשוף. היום, הייתי רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להציע הצעה צנועה. אם קברניטי האיג-נובל יחליטו להעניק פרס גם בתחום המגדר, עליהם לתת אותו מניה וביה לצמד החוקרים קתלין ריצ'רדסון ואריק בילינג שפתחו לאחרונה בקמפיין מתקדם ונאור ביותר. השניים, שעוסקים ב"אתיקה של הרובוטיקה", קראו לממשלות להתארגן ולאסור פיתוח של רובוטים למטרות מין.

הצמד, יש לציין, לא מונע מדאגה חסודה לזכויותיהם של הרובוטים. בניגוד לכמה אחרים שדווקא החלו להגג בנושא זכויות האדם של מחשבים, הם סבורים שרובוטים הם יצירה אנושית מוחלטת, ולפיכך, חסרי זכויות משל עצמם. המקור לקמפיין של ריצ'רדסון ובילינג הוא שונה. הם סבורים, כך כתוב באתר הקמפיין, ששימוש ברובוטים למטרות מין יתרום לאובייקטיפיקציה של נשים, יפחית אמפתיה ויחזק אי שוויון בחברה. מה ההבדל בין רובוט שכזה לבין אינספור "עזרים" אחרים שקיימים היום, הם לא אומרים. אבל הנקודה המעניינת היא כדלהלן: ריצ'רדסון ובילינג לא קוראים לאסור את פיתוח הטכנולוגיה הנ"ל, משום שהיא מזיקה או פוגעת בזכויות של מן דהוא, אלא משום שהיא מפיצה ערכים פסולים ואנטי-חברתיים, לדעתם האישית. כלומר, שני המומחים ל"אתיקה רובוטית" קוראים לממשלה להשתמש באמצעי כפייה כדי לחנך את העם לפי השקפת עולמם.

בכך, כמובן, האתיקנים החביבים הללו אינם חריגים. העולם המערבי הרחב, וגם ארצנו הקטנטונת, מלאים במטיפי מוסר ותשובה דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, שמרנים ומתקדמים, שרוצים לשכנע את הממשלה לכפות בכוח את הערכים המקובלים עליהם, ולאסור תכנים שאינם חינוכיים. זכור לי עוד ח"כ שלמה בניזרי מש"ס, שבהופעה מדושנת במיוחד בפופוליטיקה, גער במנחה על כך שב"תוכנית יהודית" מראיינים אנשים מדתות אחרות שעלולים "לסחוף את העם לכיוונים אחרים". משרדי הממשלה השונים רוחשים בעסקני "זהות יהודית" למיניהם, שרואים לעצמם שליחות לרפד את נשמותיהם הרכות והתועות של פשוטי העם במורשת אבות. העובדה שהאוכלוסיה היהודית בישראל מסורתית בחלקה הגדול, ושקבוצות שונות מתעסקות עם תכנים יהודיים כחלק מחיי היומיום התרבותיים שלהם, לא משנה במיוחד לאותה העסקונה. לא יהדות כשלעצמה הם רוצים, אלא את הזכות לעצב ולהכתיב אותה לעם, תוך כדי שימוש בכסף ו/או כוח כפייה ממשלתי. באוניברסיטאות אמריקאיות מתפתחות מנהלות פוליטיקלי-קורקט שלמות, שנועדו לחנך את הסטודנטים ל"רגישות גזעית" או ל"מודעות למיקרו אגרסיות", מילות צופן לתיאוריות רדיקליות שזולגות מהסילבוסים האקדמיים לספרי התקנות. באוניברסיטת קולומביה, השתתפות ב"סדנאות רגישות" כאלו הפכה לחובה. מי שהשקפותיו הפוליטיות, רחמנא לצלן, שונות – יחונך, ישתוק, או יסולק. דמוקרטיה במיטבה.

אם נחזור לישראל, הנחת היסוד שתפקידה של הממשלה הוא לחנך את הציבור לערכים כאלו ואחרים, הוא מוסכמה יסודית כמעט בשיח. בכך, למשל, אין הרבה הבדל בין השרה מירי רגב לבין מתנגדיה בעולם התרבות. אלו וגם אלו מאמינים שהממשלה, ו/או אליטות מסויימות, צריכות לחנך את העם. הויכוח הוא על הסמכויות, על התכנים, ובעיקר – על זהות האדם שיחזיק בידו את השיבר.

וכאן, אנחנו מגיעים לאחד המשברים האחרונים בישראל, שקשור באופן הדוק לדחף החינוכי-ממלכתי שהזכרנו: השביתה הממושכת של בתי הספר הכנסייתיים, שנפתרה לא מזמן. בלי להיכנס לעובי הקורה, בתי הספר הללו סבלו, במעין פגיעה קולטרלית, מנסיונו המתמשך של משרד החינוך לייבש את בתי הספר הפרטיים, שאינם נמצאים תחת שלטונה של המדינה. בשגרה, בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, היינו כאלה שמלמדים ליבה אולם קובעים את התכנים בעצמם, מקבלים מימון של 75%. כדי לפגוע בחינוך הפרטי הזה, שי פירון קיצץ את המימון. החלטה מקבילה של משרד החינוך, להגביל את תשלומי ההורים שבתי הספר הללו רשאים לגבות משיקולים של שוויון חברתי, הנחיתה גרזן על הצוואר של מערכת החינוך הזאת. העובדה שאיכותם של בתי הספר הכנסייתיים גבוהה מאד, ושבוגריהם משתלבים ותורמים לחברה, לא הורידה ולא העלתה דבר. שי פירון לא היה חזק מספיק כדי לתקוף את החינוך החרדי הפרטי, אולי המטרה העיקרית שלו, אז הוא פגע במטרה קלה ונוחה יותר. לאחרונה נמצא פתרון כלשהו למשבר, אבל כנהוג בישראל, מדובר בהטלאה זמנית שלא פתרה באמת את הבעיה.

למעשה, היומרה של המדינה לחנך את העם היא כל כך מושרשת במדינת ישראל, עד שמשרד החינוך, ולא משנה מי השר, מנהל מזה שנים חורמה בבתי ספר פרטיים באשר הם. המגמה הזאת מקבלת אישור נלהב הן מהימין והן מהשמאל. שלי יחימוביץ', אחת הנציגות המובהקות ביותר שלה, תקפה בחמת זעם את בית הספר הפרטי "חברותא", שאכן נסגר בסופו של דבר. היא סבורה שילדים שגדלים בתנאי חממה יהפכו לאליטה מתנשאת, ושבתי הספר הללו יגזלו את התלמידים והמורים הטובים ממערכת החינוך הממלכתית ויפגעו בערכי השוויון היקרים לה. ומה עם הורים שרוצים לחשוף את ילדיהם לתכנים אחרים, או לחנך אותם לערכים שונים מאלו שמקובלים על הממשלה? שיעשו מה שאומרים להם. יש לנו עם לחנך כאן. אם באמת יש חשש שבתי הספר הפרטיים ימשכו תלמידים טובים יותר (ככל הנראה כי הם מציעים חינוך טוב יותר), לא הגיוני לצפות ממערכת החינוך הממלכתי להשתפר מתוך תגובה לתחרות, להשיל ממנה את שכבות השמרנות והשומן ולעבור שידוד מערכות אמיתי? אבל זה קשה. במקום זה, הגישה היא לחסל את כל מי שמצטיין, כל מי שבולט, וכל מי שחורג מן השורה, בשם אותה בינוניות ממלכתית מקודשת.

בניגוד לאחרים, אני לא חושב שצריך ואפשר לנתק חינוך מערכים. לממשלה מותר גם להחזיק באג'נדה ערכית, בהתאם להכרעת העם בבחירות, אבל היא חייבת להתאפק ולחשוב עשר פעמים לפני שהיא כופה אותה על הציבור. מה אפשר לכפות על מי שרוצה לקבל מימון ממשלתי? לימודי ליבה שיאפשרו לתלמידים להשתלב בשוק העבודה, חינוך לאזרחות בסיסית וערכי פלורליזם בסיסיים שיאפשרו לקבוצות השונות בחברה הישראלית לחיות ביחד בלי לפגוע זו בזו. אזרח משלם מיסים שרוצה לחשוף את ילדיו לתכנים חינוכיים אחרים, לצד הערכים הללו, לא צריך להיתקל במכשולים ממשלתיים, במיוחד לא הגבלות שערורייתיות על תשלומי הורים. הפתרון הטוב ביותר, לדעתי, הוא מתן ואוצ'רים ממשלתיים להורים, שיוכלו לרשום את ילדיהם לכל בית ספר, ממלכתי או פרטי, שמלמד את תוכנית הליבה. הגיע הזמן להפסיק לנסות לחנך את האזרחים, ולתת להם להתווכח על ערכים בכוחות עצמם, במסגרת השוק החופשי של הרעיונות.

השמאל הרדיקלי מתהדר בביקורת אופנתית על מדינת הלאום, אולם בפועל- דורש ממנה יותר ויותר כספים ומשאבים.כיצד זה מסתדר ביחד? ומהו "פרדוקס הפרה"?

דאי גי'ן-הואה היא אישה שהשמאל העולמי אוהב לאהוב: פעילה סינית חסרת מורא, סוציאילסטית ופמיניסטית, שנאבקת כנגד עוולות השלטון בארצה. כמו פעילי דמוקרטיה אחרים, היא מבקרת את שרירות הלב של השלטון, הדיקטטורה והשחיתות, אולם בניגוד לפעילים ליברלים, הביקורת שלה מגיעה משמאל, ולא מימין. בנאומה האחרון בכנס השנתי של חוקרי אסיה בטורנטו, קנדה, התרפקה דאי על האידיאלים הקומוניסטיים הישנים של המהפכה הסינית, אם כי הוקיעה את הדיקטטורה הרצחנית שעשתה בהם שימוש. העולם, היא טענה, חייב למצוא אלטרנטיבה לקפיטליזם, לפיתוח הכלכלי ולפערים החברתיים, אלטרנטיבה שתשחרר את עצמה מסד הדיכוי של מדינת הלאום. אין זה חלום, היא הדגישה, אלא מציאות שהולכת ומתגשמת מתוך מאבקם של פעילי תנועת "לכבוש את וול סטריט" ברחבי העולם.

אלטרנטיבה לקפיטליזם? שחרור מסד הדיכוי של מדינת הלאום? חלום שהולך ומתגשם? עוגת השכבות הזאת נשמעת מפתה. אין דבר שאהוב יותר על אנשי השמאל המערבי בזמננו, מאשר קריאה לצדק חברתי, המתובלת בהתנגדות לקפיטליזם ולמדינת הלאום כאחד.  ואכן, מדינת הלאום מצויירת לרוב כמקור כל רע בהגות הרדיקלית לסוגיה. מישל פוקו האשים אותה בהפעלת שדה כוח תעמולתי מתוחכם דרך מערכות החינוך, התקשורת והענישה, שכובל את היחידים בתוך רשת בלתי נראית של "עוצמה" (power). אריק הובסבאום הוקיע את ה"מסורות המומצאות" שהיא מפיצה כדי ליצור אחדות מדומה ואשלייה של "אומה", שאינה אלא יציר דמיון. גיאוגריו אגמבן הבליט בכתביו את מצוקתו של "האדם החשוף", שדבר אינו חוצץ בינו לבין אלימותה של מדינת הלאום. נועם חומסקי קושר בין המדינה לבין האימפריאליזם והקפיטליזם הדורסני. מדינת הלאום, הוא טוען, היא "המצאה אירופית חדשה, כל כך מלאכותית ובלתי טבעית עד שהיה אפשר לכפותה אך ורק באלימות קיצונית". אחרים חוזרים ואומרים שפשעיהם של ארגוני הטרור מתגמדים לנוכח קורבונתיה הרבים של מדינת הלאום.