ארכיון הבלוג

המדריך לפיתרון תעלומות היסטוריות: טור אורח של אור-אל ביילינסון

דמיינו שמצאתם מסמך היסטורי שעוסק בתעלומה שמעניינת אתכם. אתם מעלעלים בעמודים, מעבירים מול עיניכם את האותיות ומנסים לפענח את הטקסט. דברים מסויימים נראים לכם מוכרים ואפילו מובנים מאליהם, ואחרים – דו משמעיים או סתומים. כל מסמך שנגלה – מכתב של דיסידנטית סובייטית מתקופת סטלין, פרוטוקול של משפט פלילי בארצות הברית בשנות החמישים, דו"ח של סוכן חשאי בגרמניה – ייקח אותנו לעולם אחר, זר ושונה מהמציאות שלנו. מכיוון שהעבר הוא ארץ זרה, דווקא מה שנראה מוכר עשוי לתעתע ולהטעות. אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מאוניברסיטת ייל, מציע לכם מדריך שייסייע לכם להתמצא בערפילי העבר.

Credit: KvKirillov, depositphotos.com

אחד הדברים שהופכים את חקר ההיסטוריה למלהיב הוא שאנו עוסקים במסמכים שלא נכתבו, על פי רוב, עבורנו. ההיסטוריה היא מקצוע מציצני. אלו שעובדים עם מסמכים ארכיוניים קוראים מסמכים שנכתבו לעיניהם של אחרים ולמטרות אחרות ואפילו האבק המסורתי המלווה את התיקים לא היה במקור. עם חדוות הגילוי מסתתרת גם אומנות שאין לזלזל במורכבותה: איך לוקחים מסמך שיכול להיות דו"ח של משרד ממשלה, תיק רפואי, פרוטוקול משפט או מכתב אהבה וכותבים ממנו היסטוריה?

הסמסטר קראו הסטודנטים שלי בייל מגוון רחב של מקורות העוסקים בתולדות גרמניה הנאצית וברית המועצות. האזנו לעדויות שואה (שהן אחד מסוגי המסמכים שדווקא כן נכתבו עבורנו), קראנו דיווחי עיתונאים בריטיים ואמריקאים על אוקראינה הגוועת ברעב של שנות השלושים, חיבור של חנה ארנדט על הפליטים היהודיים מגרמניה הנאצית, כתבות מעיתונים קומוניסטיים בארה"ב ומכתבים בין מפקדי מחנות גולאג למפקדה במוסקבה.

איך כותבים ממנו היסטוריה? בתמונה: מכתב אהבה. Credit: Librakv, depositphotos.com

סטודנטים הניגשים לקרוא היסטוריה לראשונה מתייחסים אליה, כמעט תמיד, בלא חשד רב או כאילו היו פרקליט המדינה. עדות של ניצול שואה נתפסת כתיאור היסטורי מהימן בעוד שהעיתונאי האמריקאי במוסקבה נתפס כשקרן המשתף פעולה עם סטאלין. שתי הגישות האלו, אם באמת נעים ביניהן באופן דיכוטומי, לא מאפשרות לנו לייצר שאלות מחקר מעניינות שאותן ניתן יהיה לתרגם לטיעון מקורי ומשכנע. על מנת לסייע, הכנתי את המדריך הבא לקריאת מסמכים ותעודות היסטוריים (שמופיע כאן בגרסה מתורגמת ומעובדת)

אל תקראו מסמכים כמוהו: היועמ"ש וממלא מקום פרקליט המדינה אביחי מנדלבליט. Credit: Prokurator11, CC-BY-SA 4.0

קטגוריה ראשונה: הצבת המסמך בהקשר

1. מה אתה יודע על המסמך? מי כתבה אותו? איפה הוא התפרסם? מתי? מי היו אמורים לקרוא אותו? האם זה עשוי להשפיע על התוכן?

גם דיסידנטית, נחושה ככל שתהיה, תכתוב אחרת לביטאון המפלגה, במכתב הלשנה למשטרה החשאית, ביומן שהיא התכוונה לשרוף [אבל, למזלכם, שכחה] ובעיתון דיסידנטים שיש סיכוי מסוים שייפול לידי השלטון. לאותה הדיסידנטית היו מקורות מידע אחרים, הטיות מחשבתיות אחרות, נקודת מבט אידיאולוגית שונה וכדומה  בהשוואה לאנשים אחרים מקבוצות אחרות באוכלוסיה שכתבו לבמות אחרות. זה לא אומר שהיא משקרת או מעוותת את דבריה, אלא רק שהיא מביטה על העולם ממקום מסוים ובאמצעות עדשות מסוימות ומתאימה את דבריה (או שמישהו אחר מתאים את דבריה) לנמענים.

2. מדוע נוצר המסמך? האם הוא נוצר כדי שייקרא על ידי קהל קוראים או כחלק מתהליך ביורוקרטי? מה המטרה המוצהרת שלו לפי הכותבת?

לפרוטוקול של משפט פלילי, למשל, יש מטרה ברורה: הוא נועד לשקף תהליך שבסופו אדם עשוי להישלח לכלא. תיק של סוכנויות מודיעין מכיל מסמכים רבים, חלקם לחקירה פנימית או לליקוט מידע ואחרים, למשל, כהכנה לקראת משפט. דיווח חדשותי על המשפט נכתב לקהל קוראים, כמו פנייתה הנרגשת של הנאשמת לעיתון או ספר הזיכרונות שכתב הבן שלה. לכל אחת מהמטרות האלו, כמו בשאלה הקודמת, יש השפעה על האופן שבו ניתן או כדאי להגיד דברים ויש להתחשב בכך.

3. האם שמות המקומות אומרים לך משהו? כדאי לבדוק את המקורות המוזכרים וגם תאריכי מפתח. האם יש להם חשיבות כלשהי? האם הם מאפשרים לנו לאפיין יותר טוב את נקודת המבט של הכותבת?

אפשר לשער שיש הבדל בין חוויית ילדותה של יהודייה שנולדה בברלין ושגדלה בה עד שעזבה לבריטניה לבין זו של יהודייה ילידת ליבק, עיר בצפון גרמניה שהתגוררו בה כ-150,000 תושבים ערב מלחמת השנייה ובהם 650 יהודים, שעברה בילדותה בעקבות אביה למינכן ואז נסעה ללמוד בהיידלברג. כמו בהרבה מקרים אחרים, מה שתוכלו להוציא מן ההקשר תלוי במידה רבה בידע הקודם שלכם (האם ליבק היא עיר קתולית או פרוטסטנטית? האם זו עיר בעלת נטייה קומוניסטית או שמרנית?) ובמידע שתוכלו למצוא (מה היה המעמד הכלכלי של הנשים הצעירות הנ"ל? האם הוריהן היו ציוניים? לאומנים גרמנים?)

שימו לב מה אתם קוראים – כל אחד מהמסמכים בתמונה נכתב למטרה אחרת. Credit: Vampy1, depositphotos.com

קטגוריה שנייה: ממשפטים לשאלות

4. כעת תוכלו לקרוא את הטקסט קריאה ראשונה. סכמו אותו לעצמכם. כתבו לכל פסקה סיכום קצרצר או תנו לה כותרת. ודאו שאתם מבינים איך הטקסט בנוי. האם אתם מבינים את כל המושגים? האם מוזכרות שם דמויות שאינכם מכירים? השלימו פערים באמצעות גוגל. ודאו שאתם ממלאים את פערי המידע עד כמה שניתן.

5. התעכבו על החלקים הלא ברורים. במקום להעמיד פנים שהבנתם אותם, לדלג עליהם או לקוות שהטקסט גדול מסך חלקיו, התמודדות עם החלקים הלא ברורים והקשים לרוב תתגלה כפעולה מתגמלת. זה נכון על אחת כמה וכמה אם לא מדובר באנקדוטה אלא בטיעון.

בטקסט "אנו הפליטים" שכתבה חנה ארנדט, היא מבחינה לקראת הסוף בין "מצורעים מודעים", אנשים כמו "היינה, רחל וַרְנְהָגן, שלום עליכם, ברנרד לזר, פרנץ קפקא או אפילו צ'רלי צ'פלין" שלהם היא מייחסת את "הלב היהודי", אנושיות, הומור, תבונה חסרת פניות", לבין המתעשרים החדשים שמתאפיינים בכל "המגרעות היהודיות", כלומר בחוסר טקט, אווילות פוליטית, תסביך נחיתות ותאוות בצע (בתרגום מאיה שמעוני). אתם הצלחתם להבין את ההבחנה הזו?  האם אתם יודעים מי זה היינה, ורנהגן או לזר ואיך הם מתיישבים בהבחנה הזו? אם לא, צאו וחקרו! פתירת הקונפליקט הזה, כך גילו תלמידיי, מייצרת שאלות חדשות על החיבור כולו.

upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/4/...
האם אתם יודעים מי היא? אם לא, צאו וחקרו. רחל ורנהאגן

6. עמתו את הכתוב עם מה שציפיתם שייכתב. מה הפריע לכם בקריאה? מה סתר את האינטואיציה שלכם או את מה שקראתם עד כאן במקומות אחרים (בין אם בעדויות או במקורות משניים)? אילו פתרונות אפשר להציע לסתירות הפנימיות או להפתעות האלו?

7. לעתים קרובות עולות שאלות טובות מקריאת תיגר על העובדות.

קראתי עם תלמידיי מכתב מאת מפעילת חשמלית בשם אנטונובה שכתבה מכתב למולוטוב כמה שבועות אחרי מות סטאלין. תהינו ביחד האם המכתב, שבו היא ביקשה ממולוטוב לנקוט ביד קשה נגד הפושעים שמציפים את מוסקבה, באמת משקף עלייה ברמת הפשיעה. הסכמנו שגם אם זה רק שיקוף של חרידה נטולת בסיס, אין צורך להשליך את המסמך לפח. למה אנטונובה הייתה כה חרדה? האם רק היא הייתה חרדה? ממי היא כל כך פחדה?

אם היא צודקת, נפתח לנו אפיק אחד למחקר שייתכן שבשבילו בכלל ביקשנו את המכתב הזה בארכיון: רמת הפשיעה בברית המועצות הבתר-סטאליניסטית. אך אם היא טועה, ואם אנחנו מתעניינים בנושא זה, נוכל לצלול לתוך נושא דומה אך שונה: החרדה מפני פשיעה לאחר מות סטאלין.

8. היו קשובים מאוד לשפה. התווכחנו בכיתה לגבי הטון של אנטונובה. האם היא כתבה מהלב או מהשכל? ראינו שהיא מנסה לדבר "בולשביקית" ולהגיד למולוטוב את מה שהיא חשבה שהוא מצפה לשמוע. באותה העת ראינו גם שהשפה שלה מבולגנת. היא מדברת על "הפועלים הכנים" ועל "פרודוקטיביות", שזו אכן נשמעת כמו בולשביקית ספרותית, אבל גם פתגמים עממיים ("רק הקבר מיישר את הגבנון") וגם מטאפורות משונות ("מים עכורים") וסרטים הוליוודיים ("גנגסטרים רוסים").

היו קשובים לשפה – עובדת חשמלית סובייטית, תמונה אילוסטרציה. למצולמת אין קשר לכתבה. : Israel Ozersky, Moscow, 1964, via Twitter

קטגוריה שלישית: משאלות לתשובות

9. לאחר קריאת המסמך עלינו להמשיך ולנבור בספרות ובאינטרנט. הראתי לסטודנטים שלי קטע קצר מתוך סרט שנקרא "הקיץ הקר של שנת 1953" וממנו למדנו שאחרי מות סטאלין ניתנה לרבים חנינה. ראינו גם שהחנינה באותה השנה עצמה הייתה די מוגבלת ובעיקר הומרה לגלות פנימית, אבל הנה קצה חוט אחד לגבי חרדתה של אנטונובה.

10. על ידי מיפוי של בחירת המילים, התחלנו לחשוב מאיפה אנטונובה למדה את כל הדברים האלה. די ברור לנו שאת המילה gangstery היא למדה בקולנוע. תהינו, למשל, האם "מים עכורים" יכול להיות משהו שהיא למדה מפוסטרים או מתעמולה של הממשל נגד פשיעה. בברית המועצות, אחרי הכול, היה פוסטר לכל דבר. זה הפנה אותנו לספרות המחקר על נושא שלא חשבנו עליו עד כה בכלל – מניעת פשע ומדיניות נגד פשיעה בברית המועצות הסטאליניסטית. גם הגנגסטרים יכולים להוביל אותנו אל ספרות המחקר על קולנוע אמריקאי בברית המועצות. הפתגם השתלב לנו עם הבקשה המ-א-ו-ד ספציפית שלה "לכרות את חמש אצבעות יד שמאל [של פושע] ולצרוב בו סימן", עד שאחד מהתלמידים שאל אם אולי כדאי לחפש תפיסות מסורתיות של צדק, אולי אפילו מלפני המהפכה. כיוון טוב! ישנן עוד אפשרויות אחרות כמו לבדוק מה עשו עם המכתבים האלו או לחשוב על הקונספט של כתיבת מכתבים לבעלי שררה (תופעה ארוכת שנים ברוסיה על גלגוליה השונים).

תפיסות של צדק מלפי המהפכה – מחנה כליאה באזור הנהר אמור, 1908-1913

11. התווכחו, קודם עם עצמכם ואז עם חוקרים אחרים, על הסיבה שבגינה אנטונובה משתמשת בכל כך הרבה אמצעים רטוריים. האם זו השלכה של כתיבה נמהרת, של אי התגבשותה של שפה "נכונה" אחת לדבר בה או של ניסיון לקלוע לכל רגש שעשוי להיות לנמען? ויכוחי פרשנות שכאלה הם קריטיים: בלי טיעונים, קטנים וגדולים, אין לנו לאן להתקדם. אחרי שתכריעו את שאלות הפרשנות הקטנות, תוכלו להציב את הטענות הגדולות שלכם אל מול הטענות של חוקרים אחרים בתחום. אין זה אומר שבאמצעות כמות המקורות שתקראו לעבודה סמינריונית (שלרוב עובדו ותורגמו עבורכם וכבר נחקרו בעבר) תפריכו את הקונצנזוס המחקרי, אבל בהחלט תוכלו לסייג אותו, להרחיב אותו, לטעון לחולשתו וכך הלאה.

ראינו כיצד קריאה זהירה ומודעת מאפשרת לנו לייצר שאלות מעניינות. יהיה זה בנאלי להגיד שמקורות היסטוריים לא נכתבים בוואקום ובשיא האובייקטיביות, אבל זה לא אומר שצריך לזרוק אותם לפח. זה גם לא אומר שכולם שקרנים, טועים או נבלים. זה אומר שעלינו להצליב, לשאול שאלות אחרות, ליצור מארג של עדויות שיבססו את מה שאנו מציעים. טקסט, אחרי הכול, חולק את מקורו האטימולוגי עם המילה טקסטורה. קריאה זהירה ומודעת מבוססת על אמפתיה, על ניסיון אמיתי להבין את האדם שהפיק את המקור – היו בלשים חרוצים ויסודיים, לא פרקליטים הפועלים למען הרשעה.

הצורך לייצר שאלות משמעו שהמחקר שנכתוב צריך להתרכז בהיבט אחד או בכמה היבטים בודדים שאותם נוכל לחקור לעומק. גם אם אנחנו רוצים לבצע ניתוח עומק של מקור אחד או ליצור עבודה המשלבת בין כמה מקורות, עלינו לשאול שאלה שמתאימה לנפח שעלינו לכתוב ושאנו יכולים לחקור באמצעות ספרות המחקר והמקורות שאליהם אנו נגישים. הגישה שהצעתי פה, שניתן ליישם באופן יותר הדוק או פחות הדוק בהתאם לזמן שיש לנו לשבת עם כל מקור, היא הבסיס לעבודה עם עולמם העשיר של המסמכים השרויים במאות אלפי אם לא מיליוני קילומטרים של מדפים בארכיוני העולם כולו.

על ידי יציאה מן המקורות לספרות המחקר דרך גשר של שאלות ותהיות תוכלו להשתמש במקור המעניין שבו נתקלתם כדי לכלכל חיבור קצר, עבודת סמינר, תזה, דוקטורט או ספר. הכי חשוב הוא לבחור נקודות שאפשר להתווכח עליהן, שאפשר להפריך, שאומרות משהו מעבר לרמת הפרט, שלא רק מאששות את אשר ידעתם לפני שהתחלתם לקרוא את המקור.

%d בלוגרים אהבו את זה: