הספר אוריינטליזם של אדוארד סעיד הוא אחד המחקרים המשפיעים ביותר בלימודי המזרח התיכון. סעיד, האינטלקטואל הפלסטיני המפורסם בכל הזמנים, פרש כתב אשמה כנגד המזרחנים לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. אולם למרות גלי התשבוחות שליטפו מעדנות את אוריינטליזם ואת מחברו, בדיקות מעמיקות יותר חשפו שככל שחופרים יותר לתוך הספר, כך הוא מידרדר הלוך ושלוך. מגניו של סעיד, לעומת זאת, טוענים שחרף טעויותיו הרבות, הדיון שהוא יצר היווה תרומה שאין שני לה בחקר המזרח התיכון. אבל אולי עיקר נזקו של הספר טמון דווקא בדיון הזה? הינשוף על עלבונות, פורטוגזים דמיוניים ותרבות של השתקה ופחד. 

 מאמר זה פורסם במקור באתר קומפרס. למאמרים דומים ראה להרביץ לפרה, כל העוולות כולן, וישחקו הנערים לפנינו 

לפני שנים השתתפתי בקורס ערבית של חיל המודיעין. יום אחד שאלתי את אחד ממורי, דוקטורנט למזרח תיכון שנודע בדעותיו הימניות, האם הוא ממליץ לי לקרוא את אוריינטליזם של אדוארד סעיד. "ספר חזק!" אמר אותו המורה, "הוא טלטל את כל עולם המחקר. אני ממליץ לך לקרוא." "האם אתה מסכים אתו?" שאלתי, והוא השיב: "אפילו לא למילה אחת."

אוריינטליזם הוא ספר כה חשוב, עד שאפילו אלה שלא מסכימים עם "אף מילה" מציינים אותו כמחקר  קלאסי שחובה לקרוא. אדוארד סעיד (1935 – 2003), גדול האינטלקטואלים הפלסטינים ומי שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת קולומביה, פרסם את הספר בשנת 1978, ככתב אשמה חריף כנגד חוקרי המזרח התיכון לדורותיהם: מלומדים, נוסעים, ציירים, היסטוריונים, מומחים לאסלאם ולתרבות ערבית. ה"ידע" על המזרח שהם הפיצו בעולם המערבי, הוא האשים, היה ידע מניפולטיבי שנועד לשלוט, לדכא ולנצל. באמצעות ידע זה, הפכו אותם "אוריינטליסטים" את הערבי ל"אחר" האולטימטיבי שעל גבו נבנתה הזהות האירופית. האוריינטליסטים הציגו את הערבי כרפה שכל, יצרי, נשי, אינפנטילי ופסיבי. כך הצדיקו את הדיכוי, הכיבוש והנישול של אדמות המזרח התיכון. הספר חולל מהפכה אדירה בתחומים רבים, מספרות אנגלית ועד לימודי מזרח אסיה, ושימש בסיס לאסכולה שלמה של כותבים "פוסט קולוניאליים". אוריינטליזם זכה לפרסים, לתהילות, לתשבחות ולאין ספור ספרי המשך שניסו להחיל את לקחיו על דוגמאות ותקופות שסעיד עצמו לא התייחס אליהן.

סעיד, אינטלקטואל פלסטיני שהתהדר בהיותו "פליט", נתפס כאדם המושלם להגיש את כתב האשמה של המדוכאים כנגד המערב האימפריאליסטי והמנצל. כתביו אומצו בחום על ידי השמאל החדש לסוגיו, והפכו במקרים רבים למעין כתבי קודש החקוקים בסלע. אמנם הוגים פוסט קולוניאליים מאוחרים יותר פיתחו ולעיתים שינו במקצת את טיעוניו; היו אף שחלקו עליו בנקודות כאלה ואחרות, אולם מעטים, אפילו מקרב מתנגדיו, ערערו על חשיבותו. במקרים רבים, עצם הניסיון לעשות זאת נתפס כגזענות וכ"אוריינטליזם" במסווה.

כצפוי, עורר ספרו של סעיד גם ביקורת קשה. חלקה יש לציין, לא הייתה עניינית והתמקדה במחבר ולא בחיבור. סעיד ספג ביקורת על עמדותיו הפוליטיות ועל קשריו עם אש"ף בימים שבהם נחשב ארגון טרור. היו שניסו להוכיח שאינו באמת פליט, בניגוד לפרטים הביוגרפיים שמסר בראיונות עיתונאיים אינספור. מבקרים רציניים יותר טענו כי אוריינטליזם מכיל  טעויות גסות שהיו מכשילות אפילו סטודנט בשנה א'. אם לתת דוגמה מתחום התמחותי, סעיד כתב, למשל, שהפורטוגזים הפכו את יפן לקולוניה בעת החדשה המוקדמת. טעות.  הפורטוגזים מעולם לא הפכו את יפן לקולוניה. היא הייתה מדינה עצמאית שאפשרה לאנשי המערב לפעול בתוכה לזמן מה. במאה ה-17 גירשה מגבולותיה את כל הזרים המערביים, למעט ההולנדים שהורשו לסחור עמה בתנאים מגבילים. דוגמא זו, אחת מבין רבות, מצביעה על בורות בנושאים שסעיד התיימר להתמחות בהם.

תומכיו של סעיד נטו להאשים את מבקריו בהטיה פוליטית. הביקורת של רוברט אירווין, פרופסור למזרח תיכון שדעותיו הפוליטיות דומות לאלו של סעיד הייתה קשה יותר לפסילה. את אירווין,  איש השמאל הרדיקלי, היה קשה להאשים שביקורתו מונעת מגזענות, מהתנשאות על מוסלמים או מציונות. בספרו , Dangerous Knowledge: Orientalism and Its Discontents , טען אירווין, כי סעיד טועה לא רק בפרטים, כמו ההשתלטות הפורטוגזית הדמיונית על יפן, אלא גם בתזה הגדולה שלו. סעיד מתעלם, טען אירווין,  מן העובדה שרבים מבין ה"אוריינטליסטים" שאותם בחן בספרו לא היו משרתי האימפריאליזם המערבי אלא דווקא מתנגדיו וכי רבים מהם התייחסו בכבוד לתרבות האסלאם . חקר האסלאם, מראה אירווין, נשלט במאה התשע עשרה דווקא בידי "אוריינטליסטים" גרמנים – שלא היו קשורים לשום פרוייקט אימפריאלי במזרח התיכון. סעיד, טוען אירווין, אנס את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה מחוררת ככברה.

הסנגורים של סעיד הגיבו בטיעון המוכר לנו מתשובותיהם של פוליטיקאים בתוכניות האקטואליה: "זו לא השאלה, יונית, השאלה היא…." מאיה ג'סאנוף, היסטוריונית מאוניברסיטת הרווארד, כותבת כי ספרו של אירווין ערער אמנם כמה מהלבנים במבנה של סעיד, אך לא את המבנה כולו. נכון, היא מודה, רבות מהעובדות בספר הן מוטעות. אז מה? תיאורטיקנים חשובים רבים טעו בעובדות כאלו ואחרות. העיקר הוא דווקא הדיון שסעיד עורר. אוריינטליזם הפך אותנו ליותר מודעים לעצמנו, לפריבילגיות שלנו כחוקרים מערביים וליתרון הלא הוגן שיש לנו על מושאי המחקר שלנו – אותם תושבים עניים של העולם השלישי שאין להם כסף או יכולת לחקור אותנו. בתגובה לטענות כאלו, כתב אירווין כי דיון המבוסס על עובדות שגויות הוא חסר ערך. אני לא בטוח שהאבחנה הזאת תקפה תמיד. לעיתים גם תזה שהבסיס העובדתי שלה לוקה בחסר יכולה ליצור דיון תיאורטי מועיל. דא עקא, שהבעיה העיקרית אצל אדוארד סעיד אינה התשתית העובדתית הרעועה של ספרו אלא דווקא הדיון שהוא יצר, דיון שגרם נזק בר ישוער לתחום לימודי המזרח התיכון ואולי לאקדמיה בכלל.

הבעיה הראשונה היא הנטייה של סעיד לראות כל אמירה ביקורתית על "האחר" כגזענות מבלי לברר אם יש לה או אין לה יסוד. בעשרים העמודים הראשונים המגמה כבר ברורה. סעיד מצטט אמירות "גזעניות", למשל התבטאותו של הנציב הבריטי במצרים, לורד קרומר, שהמצרים מתאפיינים בחוסר כנות כאשר הם נושאים ונותנים עם הרשויות. סעיד אינו טורח לבדוק, עד כמה האמירות הללו משקפות מציאות מצרית כלשהי. מה בכלל קרה במצרים באותה תקופה? מה היו יחסיהם של המצרים עם הרשויות הבריטיות? האם היה למצרים עניין לנהל מערכת יחסים כנה עם שליטיהם הבריטים?. ברור שהמושל הבריטי רואה את הדברים מנקודת ההשקפה שלו (הוא מעוניין בנתינים צייתנים וגלויי לב), אבל האם יש לדבריו של קרומר על מה להתבסס? סעיד אינו אומר. שכן המציאות המזרח תיכונית כלל לא מעניינת אותו – רק הדימויים שלה מעניינים אותו. בהקדמה לספר, הוא כותב שאמנם הייתה מציאות שניתן לכאורה להשוות אותה לדימוי, אבל הוא "יעבור עליה בשתיקה." לכאורה מדובר בהחלטה אידיאולוגית, אבל יש לזכור שסעיד, חוקר ספרות אנגלית, ששליטתו בטקסטים ערבים מוגבלת ביותר, לא ידע יותר מדי על המזרח התיכון, בוודאי הרבה פחות מן ה"אוריינטליסטים" שהוא מגנה. כך, הוא מנתח באזמל כל התבטאות, ייצוג או ניתוח כלשהו של המזרח במערב, לפי אמת מידה אחת בלבד: עד כמה הוא "מעליב". לשיטתו, רוב ייצוגי המזרח במערב מסולפים וזדוניים מעצם טבעם. הנתק הזה בין מציאות לדימוי יצר מסורת שלמה של מחקר המתעניינת בדימויים בלבד ואינה טורחת לבדוק עד כמה הם משקפים את המציאות. לא תמיד קל לבדוק מה הייתה "המציאות" ותמיד ייצוגיה של "המציאות" מוטים במידה כזאת או אחרת. אבל ההתעלמות המוחלטת מן המיוצג היא אולי ההטייה החמורה מכול.

במסורת הספרות ה"פוסט-קולוניאלית" שמתבססת על סעיד, הפך המונח, "אוריינטליסט" לכינוי גנאי שאין צורך להסבירו. כל חוקר מערבי שעוסק במזרח, קדם לסעיד או אינו מקבל את הנחות היסוד של הפוסט-קולוניאליזם, אינו היסטוריון אלא "אוריינטליסט". אין צורך לבדוק את טענותיו לגופן. צריך "לנתח אותו", שהרי הוא מראה מעוותת מכוח ההגדרה. באופן לא מפתיע, סעיד וממשיכיו במערב, העוסקים אף הם בחקר המזרח התיכון, לעולם אינם מוגדרים כ"אוריינטליסטים". הם מלומדים, אנשי ספרות, חוקרי תרבות, היסטוריונים, "אינטלקטואלים רדיקלים". מי שסוטה מן הדוגמה המוסרית-פוליטית הנכונה מפסיק להיות חוקר בעל ערך ונעשה "אוריינטליסט"—מי שאין צורך להקשיב לו. מסורת ההשתקה והפחד הזאת, שנוצרה בידי הפוסט-קולוניאליים בעקבות אוריינטליזם, היא  המורשת החשובה ביותר של אדוארד סעיד – ואותה יש לפרק, לבנה אחר לבנה, כדי להחזיר את המחקר ההיסטורי למסלולו.