ארכיון הבלוג

סופות בנגב

אז למי באמת יש רסיס בישבן, ומה הקשר בינו לבין סופות בנגב? בין לקרדות ריחניות לסטודנטים מעצבנים, הינשוף תוהה על משמעות ה"חרם" האירופי על ההתנחלויות.

שמיים מעוננים 

במהלך ימי העליזים באוניברסיטת תל אביב, השחתי את זמני לא רק בנבירה בספריות אלא גם בויכוחים פוליטיים שונים ומשונים. חלקם, כמו אלו שניהלתי עם ידידה טובה שפקדה את האוניברסיטה רבות באותם הימים – היו אינטליגנטיים ומסעירים. אחרים, כמו השיחות עם הליברטריאן טרוט העיניים שדידה מעדנות במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח, היו הזויים והסתיימו לרוב בבקשת הלוואה של חמישה שקלים לקנות קפה במכונה. לעיתים הגיעה השיחה לגבהים פילוסופיים: זכור לי למשל דיון עם סטודנט שהצהיר על אמונתו העזה בתורה הדאואיסטית, וטען בתוקף כי הצבעה בבחירות היא הפרה של עיקרון ה"אי עשייה" של לאו דזה וגרוע מכך – מעשה קונפוציאני משוקץ. אחרים היו מעניינים או מתישים בהתאם למצב הרוח וכובד החמסין. אולם מדי פעם – נתקלתי במישהו מעצבן במיוחד.

כך, למשל, ברנש מסויים, נקרא לו לירון, שמאוחר יותר, בזמן ההתנתקות, הופיע בטלוויזיה והצהיר קבל עם ועדה כי הוא מוכן "למות" למען גוש קטיף. בכל פעם שעלה נושא פוליטי כלשהו, ואי מי תהה האם לימין יש פיתרון לבעיות העומדות בפני ישראל, פתח הלירון בצווחות שבר. "ומה עם השואה? ומה עם פוגרום קישינב? ומה עם הסופות בנגב?" (הכוונה, אם תהיתם, היא לא למדבר המאובק שלנו אלא לדרום רוסיה). ומכאן הוא התחיל למנות את כל הפוגרומים והפרעות הזכורים לנו מספרי הלימוד של התיכון, כולל גזירות עלומות מאוקראינה שרק מומחים (ותלמידים המתכוננים לבגרות בהיסטוריה) זוכרים את קיצורי האותיות שלהן. כאשר תהיתי מדוע אירועים שהתרחשו באוקראינה לפני מאה שנים רלוונטיים לסכסוך שלנו עם הפלסטינים היום, אמר לירון  שזה "מוכיח שכולם אנטישמים" והדיון הגיע לסיומו.

מאוקראינה עד רמאללה - הסופות בנגב

מאוקראינה עד רמאללה – הסופות בנגב

נזכרתי בלירון לא מזמן, כאשר שמעתי את החברים ממפלגת הבית היהודי והפריפריה שלה מתלוננים על ה"אנטישמיות האירופית" בעקבות החרם החדש של בריסל על ההתנחלויות. אורי אריאל, אבי ורצמן והיתר נתנו את ההופעה הקבועה בתקשורת, והשר נפתלי בנט, זה מהרסיס בישבן, שרק לא מזמן הצהיר בגבהות לב ואטימות שאין כדוגמתן כי הוא "כל הזמן" מסתובב בעולם והסכסוך הישראלי-פלסטיני "אינו מעניין איש" ("מי בעולם, מבייג'ין ועד וושינגטון, בדרום קרוליינה או בוויילס, מתעניין בסכסוך הזה? מה שמעניין זה מחירים, כלכלה, תעשייה, צמיחה" ), גילה לתומו כי הוא דווקא מאד מעניין את שותפת הסחר העיקרית של ישראל. כך גם גיא בכור, המזרחן שכבר שנים גובה כסף מקוראיו התמימים בטענה כי רק הוא מבין את "חוקי המזרח התיכון" (אותם חוקים נצחיים שלטענתו היו אמורים להגן על מובארכ מנפילה), כותב כבר זמן מה על "אפקט פרח הצבעוני". בלי לקלקל לבכור את עסק המאמרים בתשלום ליודעי ח"ן, רק נאמר כי לפי ה"אפקט" הזה, ההתפרקות במזרח התיכון עקב האביב הערבי גורמת לכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני אינו רלוונטי ואינו מעניין אף אחד. ואכן, את תשובתה של המציאות לתחזיותיו של בכור הפרשנים קיבלנו השבוע, וזו, כמובן רק ההתחלה.

ובינתיים, כמובן, שיטת הלקרדה עובדת שעות נוספות. כתבתי על כך פעם כאן בינשוף, אבל "לקרדה" היא שיטה שמקורה בתכסיסים של עבריינים לבלבל כלבי משטרה. הם משליכים לקרדה, על מנת להסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. ז"ת, בכל פעם שמישהו מעלה טיעון לא נוח מבחינתך, אתה עונה לו במגילה ארוכה של חטאיו שלו עצמו כדי להסיח את הדעת מהדיון האמיתי. יש, כמו בנימין נתניהו, שמעדיפים ללעוס את השואה או נטישת צ'כוסלובקיה ב-1938. לירון מאוניברסיטת תל אביב חיבב במיוחד פוגרומים מאוקראינה. יש המעלים את חטאי הקולוניאליזם, והפרשן הימני שאול רוזנפלד, במאמר הזוי במיוחד, תקף את בריטניה על "כיבוש איי פוקלנד" (אז מה אם רוב מוחלט של תושביהם רוצים להישאר בריטים, וגם הכריעו על כך במשאל עם) ואת רוסיה על "כיבוש מחוז קלינינגרד" (מגרמניה הנאצית, אבל מי יודע).

די לכיבוש - עיירה באיי פוקלנד

די לכיבוש – עיירה באיי פוקלנד

האמת היא, שמנהיגי המתנחלים, שוחריהם ותומכיהם מנסים להעלים מהציבור הישראלי אמת פשוטה מאד – את המחיר שהוא משלם, ועתיד לשלם, על הגשמת חזונותיהם המשיחיים. פרוייקט ההתנחלות כולו הרי מבוסס על תפיסת ה"אתחלתא דגאולה" מבית מדרשם של הראי"ה קוק ובנו, האמונה שאם נשוב לארץ ישראל, השלמה כמובן, יתאחדו הניגודים בין חילוניות לדתיות במין סינתזה הגליאנית לשלם אוטופי וגאולי. אני לא מתכוון כאן חלילה לזלזל ברב קוק, אחד ההוגים המקוריים, המעמיקים והחשובים ביותר שקמו לעם ישראל במאה העשרים, אולם חסידיו תמיד ניסו להסתיר את המחיר שהם דורשים מהציבור הכללי לשלם בשם הגשמת חזונו. כל עוד הפלסטינאים בעיקר שילמו את המחיר הזה – לציבור הישראלי לא היה אכפת יותר מדי. תמיד אפשר להתפשר על חשבון מי שלא יושב ליד השולחן. אם מתנחלים במאחזים גוזלים אדמות פרטיות מתושבים פלסטיניים בסוסיא, למה שזה יהיה אכפת לריקי כהן מחדרה? כשריקי, כמובן, התחילה לסבול מפיגועים, בעלי החזון של "אתחלתא דגאולה" נתנו לנו תשובה אחרת. זה לא קשור להתנחלויות, הם אמרו, הם ממילא שונאים אותנו ורוצים להשמיד את כולנו, אז תנו לנו להמשיך להתנחל בשקט כי כולנו בסירה אחת, ודין יצהר כדין שייח מוניס.

הרא"יה קוק - מי משלם את המחיר?

הרא"יה קוק – מי משלם את המחיר?

עכשיו, כשמוסדות האיחוד האירופי התחילו להחרים את ההתנחלויות ואותן בלבד, הקוקיאנים מנסים את אותה השיטה. העיתונאי אבישי בן חיים כתב בסטטוס שלא משנה מה נעשה, האירופים תמיד ישנאו אותנו, כי מה לעשות הם תמיד שנאו אותנו ואי אפשר להבין למה הם שונאים אותנו פשוט כי הם שונאים אותנו. מין חוק טבע לא מוסבר שכזה, כמו, נגיד, העובדה שמים רותחים במאה מעלות, או שחוואי טקסני לא יכול להיפרד מתת המקלע שלו. אז מכיוון שכך, הבה נמשיך להתנחל ללא הגבלה ב"ארץ אבותינו". אם ממילא נהיה מנודים, אז לפחות שנהנה.

אבל האמת היא, שהממסד האירופי, להבדיל מגורמים בשמאל הרדיקלי, אינו מתנגד לישראל עצמה אלא אך ורק להתנחלויות, והתזה של "כולם שונאים אותנו כי אנחנו יהודים" לא מחזיקה אפילו זרזיף גשם ביום סגריר. ישראל, בכל שלב בתולדותיה, החזיקה מעמד תודות לברית עם מדינה אירופית או מערבית כזאת או אחרת – הנשק שהגיע מהגוש המזרחי ב-1948, הברית עם צרפת בשנות החמישים, שיתוף הפעולה עם ארצות הברית לאחר מכן. בעשורים האחרונים, הפך האיחוד האירופי לשותף הסחר העיקרי של ישראל. נכון, זה גם כי לישראל יש המון מה להציע לאירופים, אין ספק בכך, אבל לא פחות מכך אפשר לתלות את הקרבה הזאת בזהות תרבותית ובשיתוף פעולה טבעי בין מדינות דמוקרטיות. ואם האירופים תמיד שנאו אותנו, איך נסביר את הפריחה ביחסים בשנות התשעים, למשל? חסידי הרב קוק, שוב, משתמשים בטיעון השחוק הזה כדי להסתיר את האמת המטרידה: הם מסבכים אותנו עם העולם כולו, כדי להגשים חזון משיחי שאין לנו חלק ונחלה בו. וכדי שלא נראה את זה, הם מוכרים לנו את המיתוס ש"כולם שונאים אותנו." דחילק, לפחות שיאמרו את האמת: הם רוצים להתנחל מתוך אמונה דתית, ודורשים מכולנו לשלם את החשבון. ההחלטה האירופית האחרונה מועילה וחשובה בעיקר משום שהיא חושפת את האמת הזאת.

יש, כמובן, את אלו ממנהיגי המתנחלים הנמצאים עדיין בשלב ההכחשה. אורי אליצור מנסה לשכנע אותנו שזה לא כל כך נורא, וודאי "לא כמו שמספרים" לנו, ובמשרד החוץ יש כבר כאלו ששלפו את המחשבונים ומרגיעים שבסך הכול מדובר בהפסד של עשרות מיליונים ונשרוד את זה. במיוחד מטעה היא האמירה, הנשמעת מאליצור ואחרים, כאילו ה"חרם" הנוכחי הוא יוזמה של ה"פקידים" בנציבות האירופית, בירוקרטיה שממילא לאיש לא אכפת ממנה. אז זהו, שאליצור צודק מבחינה מסוימת. אירופים רבים אכן מזלזלים בנציבות ורואים בה גוף זולל משאבים, מיותר ורופס. אולם, אבוי, בכל הנוגע לעניין הישראלי-פלסטיני, הציבור האירופי הכללי, וזה משתקף בנתוני סקרים במהלך שנים רבות, דווקא סבור כי הנציבות האירופית לא הרחיקה לכת די הצורך. זאת אומרת, לא מדובר כאן בציבור אדיש או פרו-ישראלי, ובנציבות ש"פקידיה" הם פרו-פלסטינים, אלא בדיוק ההיפך: בציבור אנטי-ישראלי ובפקידות שמרנית, דיפלומטית וזהירה. איך אחרת אפשר להסביר את ארגוני הצרכנים שמאיימים על סופרמרקטים להוציא מוצרים ישראליים ואת עובדי הנמלים המסרבים לפרוק סחורה ישראלית, למשל? והרי אלו אינם נמנים עם חוגי האינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי באקדמיה.

כמה עולה לנו הרסיס בישבן? נפתלי בנט

כמה עולה לנו הרסיס בישבן? נפתלי בנט

למעשה, וזה חשוב מאד להבין, הויכוח שמתנהל באירופה שונה מהשיח אצלנו בישראל. אין ויכוח באירופה על חוקיותן של ההתנחלויות, למשל. אפילו הגורמים הפרו-ישראליים ביותר, המיוצגים בידי מדינאים כמו אנגלה מרקל, מאמינים שפרוייקט ההתנחלות אינו לגיטימי. גורמים קיצוניים יותר באירופה, והם הולכים וצוברים תאוצה, סבורים כי אי אפשר להפריד בין ההתנחלויות לישראל עצמה, ומידרדרים למחוזות של אנטי-ציונות קיצונית ולוחמנית. הויכוח בין שתי האסכולות הללו, במידה רבה, נדחה בשל האמונה כי המשא ומתן ממילא עומד מעבר לפינה, ולפיכך מוטב לתת לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, לשאת ולתת על סיום הכיבוש בעצמם. אולם כשפוליטיקאים ישראלים, כולל שרים בממשלה, אומרים למעשה שהכיבוש לא יסתיים לעולם, שפיתרון שתי המדינות מת ושנבנה בכל מקום; כשהתנחלויות צצות כפטריות אחרי הגשם, מאחזים מתרחבים על חשבון קרקע פלסטינית פרטית באופן שמסכל כל סיכוי להסדר, והיועץ המשפטי עוד מכשיר את כל זה – חודרת אט אט ההכרה לחוגים רבים ושונים במערב כי ההבדל בין ישראל גופא לבין ההתנחלויות מלאכותי. בהיגיון ששורר בעולם שמחוץ לגבולות נתב"ג, המשמעות ברורה: חרם לא רק על ההתנחלויות, אלא על מדינת ישראל כולה. ומי שלא מבין שאנחנו מתקדמים לכיוון הזה, כדאי שיתעורר – ובמהירות.

בהקשר הזה, החלטת ה"חרם " האירופי היא צעד הגנה אחרון לא של אויבי ישראל, אלא דווקא של ידידיה ותומכי הקשרים ההדוקים עמה, ניסיון להציל את ישראל הלגיטימית מגל ה-BDS  והסנקציות – תמרור אזהרה, אם תרצו. ההחלטה עדיין מתונה, גם בנוגע להתנחלויות. היא לא תפגע, למשל, באנשים פרטיים שגרים מעבר לקו הירוק. אבל כל אלו ששולפים את המחשבונים וטוענים שאנחנו יכולים לספוג את הנזק, פשוט לא מבינים שמדובר אך ורק בצעד ראשון, ולאחריו יבואו נוספים.

לא צעד של אויבי ישראל - קתרין אשטון

לא צעד של אויבי ישראל – קתרין אשטון

הדבר המסוכן ביותר, כמובן, הוא התגובות הפבלוביות של אנשי הימין התובעים "להכניס להם", לנקום באירופה, מעין תג מחיר אם תרצו. לא תהיה מתנה יותר גדולה לאנשי ה-BDS ולגורמים הקיצוניים שרק מחכים להזדמנות הזאת. הרי כיצד "תנקום" ישראל באירופה? האם היא תפסיק את הסחר? זה לא יהיה נעים לאירופים, אבל ישראל תיפגע יותר. זה מזכיר לי קצת את הגרפיטי שהיה די נפוץ בתקופת שירותי הצבאי: "תיזהר! כשאתה משתין על הצבא, הצבא נרטב. אבל כשהצבא ישתין עליך, אתה תטבע." אופציה נוספת, שהעלה לאחרונה זאב אלקין, האיש שלמרבה החרפה משמש כפנים הדיפלומטיות של ישראל בעולם, היא לפגוע במימון של פרוייקטים אירופיים בשטחים או להגביל את חופש התנועה של דיפלומטים אירופיים ביהודה ושומרון. אין דרך טובה יותר להכניס את ישראל לסחרור מוות, לגרום לה להשתולל ולירות, כרגיל, ברגליה שלה. מעבר לעובדה שמדובר, למעשה, במדיניות של תג מחיר – שלילת גני ילדים מתושבים פלסטינים כי מישהו בירושלים כועס על אירופה – זו איוולת שאין כדוגמתה. צעדים כגון אלו יחזקו ממילא את הגישה שישראל היא מקרה אבוד וימריצו את אלו שרוצים להחרים אותה לחלוטין. כך, במקום קתרין אשתון והנציבות האירופית, נמצא מולנו בסופו של דבר את אנשי ה-BDS  ותומכיהם.

וזה כבר באמת לא יהיה נעים. רסיס בישבן כבר אמרנו?

%d בלוגרים אהבו את זה: