בדצמבר 1937   ביצע הצבא הקיסרי היפני את אחד ממעשי הזוועה הידועים לשמצה במאה העשרים, טבח שנודע לימים כ"אונס של ננג'ינג". רבבות רבות של סינים נטבחו, נשרפו ושוספו בכידונים היפניים, בין אם בהוצאות מאורגנות להורג של שבויי מלחמה או במעשי רצח, אונס וביזה ספורדיים. אולם "אונס ננג'ינג", אירוע מכונן שעודנו מרעיל את היחסים בין יפן, סין וטייוואן, נבע לא רק מברוטליות יפנית או ממסורת סמוראית, כפי שכתבו רבים. למעשה, הוא היה קשור לפגם בסיסי בתורת הלחימה היפנית, שמקורו בהחלטות שהתקבלו עשרות שנים קודם לכן. מזלזלים באספקה, לוגיסטיקה ואפסנאות? "תלמד או שתהיה נַגָּד"? עליתם על הדרך הישירה לננג'ינג.

ב-1884, השתתף רב סרן יאקוב מקל (Meckel), טקטיקן גרמני מוערך ויועץ לצבא הקיסרי היפני, בתמרונים של צבא היבשה באזור הירושימה. ההכנות לתמרון לא התנהלו כמתוכנן, וסוגיות שונות עוררו מחלוקת בין היועץ הגרמני לעמיתיו היפניים. במהלך אחד הויכוחים הללו, איבד אחד מקציני הצבא היפני את עשתונותיו ויידה ברס"ן מקל עיפרון. מקל קם, הכריז קבל עם ועדה כי המעשה מהווה פגיעה במדי הצבא הגרמני והשפלה אישית להוד רוממותו הקייזר וילהלם, ועזב את חדר הדיונים. במשך מספר שעות הסתגר בחדרו, סירב לקבל איש ואמר כי "העניין יעבור להמשך טיפול במשרד החוץ." רק התנצלויות חוזרות ונשנות של מיידה העיפרון, שהגיע לחדר באופן אישי, החזירו את מקל לשולחן הדיונים והתקרית הדיפלומטית נשכחה.

אף על שכבודו של הצבא הגרמני והקיסר וילהלם היה יקר לו, יאקוב מקל בלט לטובה בחבר הקצינים היפני. מכריו העידו כי היה קצין אנושי ולא יהיר, מומחה בתחומו ואדם ידידותי בסך הכל. קשה להגזים בחשיבותו, ובהשפעתו הרבה על התפתחות ההיסטוריה הצבאית של יפן. כיועץ הזר שהשפיע, יותר מכל אחד אחר, על התפתחותו של הצבא היפני, סייע מקל לקבוע את תפיסת הביטחון הגיאו-אסטרטגית של יפן. בין היתר, שכנע את ראשי הצבא היפני כי עליהם למנוע מכוחות זרים להשתלט על קוריאה, "אותה סכין המכוונת לליבה של יפן", ובכך פתח שער למדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית של יפן ביבשת האסייאתית. המודל הארגוני שעליו המליץ סייע ליפן לבנות צבא מודרני ויעיל יחסית, אבל גם חיזק את התפיסה המסוכנת כאילו הצבא אינו כפוף לממשלה, אלא לקיסר ישירות – תפיסה שהובילה לאי ציות צבאי כרוני בשנים מאוחרות יותר. אולם השפעתו הדרמטית ביותר של מקל היתה דווקא בתחום אפור יחסית, שהשלכותיו היו דרמטיות. התורה הטקטית שהטיף לה בתחום ההגנה, ההתקפה והלוגיסטיקה הובילה לבזבוז משווע בחיי אדם, למעשי טבח מחרידים בסין, כולל ה"אונס של ננג'ינג" ב-1937 ולחלק גדול מהזוועות של מלחמת העולם השנייה. מיותר לומר שמקל, או שומעי לקחו, לא התכוונו להוביל להשלכות ההרסניות הללו. אבל בהיסטוריה, השלכות תלויות רק לעיתים רחוקות בכוונות המקוריות של מקבלי ההחלטות.

הקצינים היפנים שהעסיקו את יאקוב מקל, לא ידעו ככל הנראה שבמפה האירופית של המאה ה-19 הוא נחשב לעוף מוזר. באותה התקופה, המילייה האסטרטגי הפך שוב ושוב בשאלות של הגנה והתקפה – סוגיה שהיתה חשובה במיוחד לאור התפתחותם המהירה של כלי נשק קטלניים כגון מכונת הירייה והלהביור. האם ראוי להסתער למוות בהמונים מול מסכי אש, כפי שעשו חיילי הצפון והדרום במלחמת האזרחים האמריקאית? או שמא יש לחסוך בחיי אדם, לשלב התקפה עם הגנה, לתמרן ובמקרים מסויימים גם להתחפר? בשנות השמונים של המאה ה-19, המטוטלת נטתה, אמנם באופן מתון, לכיוון ההגנה. יאקוב מקל היה חריג בקרב עמיתיו בתמיכתו הקיצונית בגישה התקפית ואגרסיבית ללא מצרים. הוא התנגד אפילו ליצירת מערכי הגנה ותמרון, אלא כצעד קצוב שיתחלף בהתקפה ברגע האפשרי הראשון. בגרמניה, מקל היה משתתף אחד, קיצוני למדי, בויכוח שלם. ביפן, לעומת זאת, הוא היה קול דומיננטי ומכריע. כך, הצליח מקל להנחיל לקצינים היפנים את תפיסתו האגרסיבית: מטרתו של צבא היא להתקיף, להתקיף ושוב להתקיף. רוח לחימה חשובה יותר מטכנולוגיה; אגרסיביות עדיפה על תחכום.

התפיסות הללו, יש לציין, התאימו ככפפה ליד לגישה ההתקפית המסורתית, מורשתה של תרבות הלחימה הסמוראית. התוצאה ניכרה במלוא זוועתה כבר במלחמת רוסיה יפן. גנרל נוגי, המצביא היפני העיקרי בחלק היבשתי של המלחמה, הסתער על העיר הנצורה פורט-ארתור בהתקפות פרונטליות מרובות חיילים, שגרמו לאובדן מסיבי ומיותר של חיי אדם, במקום לנסות לאגף אותה ולנתק את צינור החמצן של הצבא הרוסי – מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. בשנות העשרים, כתגובת נגד לליברליזציה של המערכת הפוליטית, לקיצוצים בתקציב הביטחון ולמחסור כרוני במשאבים, נוצרה בצבא הקיסרי גירסה קריקטורית ומעוותת של תורת מקל, שהיתה גורמת אפילו ליועץ הגרמני להתהפך בקברו. מצביאים יפנים החלו לטעון כי אין חשיבות אמיתית לטכנולוגיה, תקציב וגורמים חומריים: כל עוד קיימת רוח לחימה התקפית, היא תוביל את הצבא לניצחון.

תורתו של מקל הובילה, במשך השנים, לזלזול בשני אספקטים משמעותיים מאד של עבודת הצבא: מודיעין ואספקה. לוגיסטיקה, במיוחד, נחשבה לתחום נחות. סיפור יפני צבאי ידוע, שצוטט לימים באהדה בידי כותבים נאציים, גולל עלילה על קצין אספקה "ג'ובניק" שאיים בהתאבדות אם לא ישלח להילחם בחזית. ההנחה היתה שחיילי הצבא הקיסרי, צאצאיהם הרוחניים של הסמוראים, אמורים להכות באויב בכוח רצון של פלדה עם אספקה או בלעדיה. גם אם לא יגיע המזון, כוח הרצון יגבר. המחסור של יפן במשאבים בזמן מלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945) חיזק את התפיסה הזאת. גנרל מאצוי איוואנה, מפקד זירת מרכז-סין, וקציניו, הורו ליחידות השונות לאסוף את המזון שלהם ביישובים הסיניים (live off the land), במקרים שלא מגיעה אספקה. והמקרים הללו היו רבים. מערכת הלוגיסטיקה הכאוטית, שלא הושקעה בה מחשבה רבה, לא הצליחה לתפקד כיאות בדרכים הבוציות של סין, במיוחד במקומות שאי היה אפשר להעביר אליהם אספקה דרך הנהרות. וממילא, גם כאשר הועברה או הונצחה אספקה, המפקדים היפניים הורו להעדיף תחמושת על פני מזון.

כאן – ולא רק בהסברים נפוצים כמו ה"בושידו", "המסורת הסמוראית" או ה"ברוטליות היפנית", טמון אחד ההסברים למעשי הזוועה היפניים בזמן המלחמה. חיילים אמריקאים שנפלו בשבי, למשל, הורעבו למוות בידי שוביהם היפניים. אבל בגלל בעיות האספקה, גם החיילים היפנים ששמרו עליהם רעבו לעיתים קרובות, וקשה לצפות מצבא לדאוג לשבוייו יותר מאשר לחייליו. חלק מהותי מטבח ננג'ינג קשור לאותה הבעיה. אמנם החלק המפורסם ביותר של הטבח, הרצח המאורגן של שבויי המלחמה, נבע בעיקר מחשש ממרידות שבויים ומדה-הומניזציה כללית של הסינים. אולם דווקא מעשי הזוועה המפורסמים ביותר של היפנים בננג'ינג – האונס, הרצח, העינויים המחרידים של אזרחים סינים, גברים ונשים בכל הגילאים – היו קשורים בטבורם למערכת האספקה המבורדקת. צבא שציפה מחייליו, באופן מערכתי כמעט, לבזוז מזון על מנת לחיות, הוביל להתנגשויות בלתי נמנעות בשטח בין חיילים לאזרחים. כאשר חייל חמוש נכנס לבית כדי לבזוז רכוש, רצח, אונס ועינויים הם רק צעד קטן קדימה.

הסיפור הזה מלמד אותנו שיעור כואב, אבל חשוב במעשי זוועה. מי שרוצה לשמור על צלם אנוש גם בשעת לחימה, לא יכול לסמוך אך ורק על מצפונם של החיילים, בוודאי שלא בתנאים של קרבות קשים ולוחמת גרילה. לצד שיפוט צבאי נוקשה, יש חובה ליצור תנאים שיפרידו ככל האפשר בין הצבא הלוחם לאוכלוסיה האזרחית, יספקו את צרכי הלוחמים ולא יאלצו אותם לעסוק בביזה, שהיא השער למעשי זוועה אחרים. האנשים שעיצבו את תורת הלחימה הבסיסית של הצבא היפני בסוף המאה התשע עשרה בוודאי לא התכוונו לתרום למעשי טבח – אבל התנאים שיצרו התגלו כקטליזטור החשוב ביותר לזוועות שהתחוללו בננג'ינג ולאחר מכן באסיה כולה.

חורבן סין, כיבוש קוריאה, אונס המוני של נשים: שכנותיה של יפן מתקשות לעבור בשתיקה על ההתכחשות היפנית לצללי העבר. בדיוק מסיבה זו, עורר ביקורו של ראש ממשלת יפן במקדש שנוי במחלוקת זעם רב כל כך במזרח אסיה. מה הוא בדיוק מקדש יסוקוני, מה תפקידו ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו? ינשוף היסטורי על נשמות דהויות של גיבורים ושל פושעים, צער, גאווה וזעם.

מקדש יסוקוני טוקיו

מאמר זה פורסם, בגירסה שונה במעט, גם בווי-נט

לפני מספר שנים, כאשר גרתי ביפן לצורך לימודי באוניברסיטת טוקיו, הדרכתי תיירים מדי פעם בפעם. יום אחד, הגיעו אלי בני זוג מארצות הברית, והצעתי להם סיור מודרך במקדש יאסוקוּנִי ("הארץ השקטה"), על המתחם המקודש, שדירת האורנים, זירת הסומו והמוזיאון הצבאי שלו. הבעל, שלא ידע כמעט דבר על יפן, התחלחל כאשר שמע את השם. "אני לא הולך לשם!" מחה, "זה מקום נאצי!"

            נזכרתי בתגובה הזאת, כאשר קראתי לפני שבועות מספר את הכתבות בעיתונות הישראלית על ביקורו של ראש ממשלת יפן, אָבֶּה שינזו­­­ֹ, במקדש יסוקוני המושמץ, "מקדש פושעי המלחמה", כפי שכונה לאחרונה בעיתון ישראלי מרכזי. המתח העולה במזרח אסיה, כמו גם המחאות הקולניות של סין, דרום קוריאה וגורמים ליברליים ביפן עצמה, הביאו אפילו את מחלקת המדינה של ארצות הברית לגנות את הביקור. מזרח אסיה רוגשת וגועשת: המתיחות בין סין ליפן עולה מדי יום ביומו, ואבה אף אמר לאחרונה שהמצב באזור מזכיר את אירופה לפני 1914. לאור המתח הזה, ביקורו של אבה במקדש בוודאי שלא שיפר את המצב. מי שמכיר את ההיסטוריה הקרובה של יפן יודע כי ביקורים כאלו היו מושא לזעם במזרח אסיה מזה עשרות שנים, מאז ביקורו של ראש הממשלה נקסונה יסוהירו בשנות השמונים. לכן, נמנעו ראשי ממשלה יפניים מסויימים מלפקוד את המקדש, ואחרים דאגו להדגיש כי מדובר בביקור פרטי ולא רשמי. לאור החשיבות הבינלאומית של המקדש כגורם מתיחות, אכן ראוי להבהיר במה בדיוק מדובר, על מה הזעם ואלו דפוסים עמוקים הוא מסתיר מאחוריו.

            מקדש יאסוקוני הוקם בשנת 1869, זמן קצר לאחר המהפכה הידועה כ"רסטורציה של מייג'י" שהפכה את יפן ממדינה פיאודלית לאומה מודרנית. מטרתו של מקדש השינטו הזה, שפירוש שמו ביפנית הוא "ארץ שקטה", היה להנציח את רוחות הנופלים למען הקיסר במלחמת האזרחים שנלוותה לרסטורציה. ב-1878, כאשר דוכא מרד סמוראים גדול כנגד השלטון הקיסרי, הונצחו במקדש גם רוחות הנופלים במרד הזה, וכך הלאה, בכל מלחמותיה של יפן, עד מלחמת העולם השנייה. חשוב להדגיש כי לא מדובר במוסד הנצחה גרידא, כמו "יד לבנים" בישראל, אלא במוסד דתי. לפי האמונה העממית היפנית, רוחות הנופלים במלחמה הופכים לאלים המגנים על האומה. תהליך ההפיכה לאל מתבצע על ידי טקס במקדש, שמחזיק ברשימות מפורטות של האלים המונצחים בו. בתקופה הקיסרית שלפני המלחמה היה המקדש אחד מהמוסדות החשובים ביותר של "השינטו הממלכתי", דת המדינה של יפן. בשנות השלושים, תקופת הדיקטטורה הצבאית, ננקטו אף סנקציות כנגד דיסידנטים (בעיקר נוצרים) שסירבו להשתתף בפולחנות שנערכו בו.

שינטו ממלכתי – הקיסר הירוהיטו מבקר במקדש יסוקוני ב-1935

            לאחר מלחמת העולם השנייה, ובהשפעת שלטון הכיבוש האמריקאי, נאסר השינטו הממלכתי והמדינה היפנית הופרדה מהדת. מקדש יסוקוני הפך למוסד פרטי, אולם בכל זאת, הקשרים בינו לבין המדינה לא נותקו לחלוטין. סוכנות ההגנה (מה שנותר ממשרד המלחמה היפני) הוסיפה להעביר לו שמות של חיילים שמתו בתאונות אימונים, צעד שנוי במחלוקת שעלה פעמים אחדות לבתי המשפט. ביקורי ראשי הממשלה בו הפכו לבעייתיים במיוחד, משום שפרנסי המקדש החליטו, בצעד פרובוקטיבי, להנציח בו כאלים לא רק את החיילים שמתו במלחמת העולם השנייה אלא גם את פושעי המלחמה שהוצאו להורג לאחריה. בראש הקבוצה הזאת, שכללה גם פושעי מלחמה דרגה א' (היינו, הפושעים הגרועים ביותר), עמד ראש ממשלת יפן בזמן המלחמה, גנרל טוג'ו הידקי, ששמו נקשר לרבים ממעשי הזוועה שהתבצעו נגד אזרחים ושבויי מלחמה. המונצחים הבעייתיים הללו, שקיבלו כאמור פולחן של אלים, לא הוצנעו בידי המקדש: ההיפך הוא הנכון. במוזיאון הצבאי הנלווה אליו, שמצדיק באופן כללי את התנהגותה של יפן במלחמת העולם השנייה, הם מובלטים ומוצגים כגיבורים וקדושים מעונים. ובכל זאת, מקדש יסוקוני אינו מקום המיועד אך ורק להלל ולפאר פושעי מלחמה, ולרוב המונצחים בו (חללי מלחמה מאז 1868) אין שום קשר לפשעים כאלה. ראשי המקדש סירבו בתוקף להפריד בין חללי המלחמה "הרגילים" לבין הפושעים המורשעים. לטענתם, ברגע שנשמה נספגה במקדש לא ניתן להפרידה מהשאר.

גם הוא מונצח במקדש יסוקוני- ראש ממשלת יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, טוג'ו הידקי. הורשע כפושע מלחמה ונתלה לאחר משפטי טוקיו.

            בעיני יפנים רבים, כולל ראש הממשלה אבה, הביקורים במקדש יסוקוני אינם נתפסים כניסיון לפאר פושעי מלחמה, אלא אך ורק לבכות את החיילים שנפלו. באחד מביקורי במקדש, ראיתי קשישים במדי הצבא הקיסרי עם תרמילי גב ישנים בתפילה חרישית. מבחינתם, המקדש הוא מקום אישי: מקום להתייחד עם חברים שמתו. אבה אף אמר שחלק ממטרת ביקורו הוא להתפלל למען השלום ונגד מלחמה נוספת. בעיני הסינים והקוריאנים, לעומת זאת, מדובר בביטוי נוסף לנטייה של בכירים יפנים "לשנות את ההיסטוריה" ולהכחיש את פשעיה של יפן בזמן המלחמה, תוך מאמץ לשנות את החוקה הפציפיסטית של המדינה ולהקים את הצבא היפני מחדש. ההפגנות ההמוניות שליוו ביקורים כאלו בעבר מלמדות כי הזעם אינו מוגבל לקובעי מדיניות ומתפשט במהירות לציבור הרחב במדינות הללו, שסבלו בעבר מנחת זרועה של יפן. מבחינתם, המקדש מסמל את טבח ננג'ינג, חורבן סין, כיבוש קוריאה והאונס ההמוני של נשים, במיוחד "נשות הנחמה" שנחטפו לבתי הבושת של הצבא היפני.

            אולם כיום הצטרף לתסבוכת הזאת ממד קריטי נוסף: מדיניותה האגרסיבית של סין המסכנת את מזרח אסיה בפועל, ולא כזיכרון היסטורי. בשנים האחרונות מנהלת סין סכסוכי גבולות כנגד כל שכנותיה כמעט, כולל יפן. ההתנהגות הסינית באיי סנקאקו, השנויים במחלוקת בין המדינות, היא אלימה ובריונית ללא תקדים כמעט. באמצעות השיח האינסופי על הלאומנות היפנית, פשעי העבר והביקורים במקדש יסוקוני, מצדיקה סין את מדיניותה האנטי-יפנית. וגרוע מזה, החשש (המופרך בעליל) משובו של האימפריאליזם היפני למזרח אסיה, מסיט את תשומת הלב מהסכסוכים האמיתיים המתרחשים באזור – אלו הנגרמים בשל התנהגותה התוקפנית של סין. יש גם משהו בדברי השמרנים היפנים, כי ההתערבות של מדינות שכנות בענייניה הפנימיים של יפן הפכה כבר לבלתי נסבלת. לפיכך, גם אם ראש הממשלה אבה טעה בעיתוי ביקורו, במיוחד בהתחשב במתח באזור, אפשר להבין את הסיבות שהניעו אותו לעשות זאת.