מה יהיה אם מגיפת הקורונה תימשך ללא סוף, בגלים חוזרים ונשנים של וריאנטים, סגרים ואיומים בקריסה של מערכת הבריאות? במקרה כזה, יתכן שהמשטר הדמוקרטי שלנו יאלץ להשתנות או לוותר על חלק מעקרונותיו המקודשים, המובנים מאליהם כביכול. האם נהדק את הסגרים ונתקרב יותר ויותר לסין הטוטליטרית? או שמא נפגע בריבונות האדם על גופו, באתיקה הרפואית או בסולידריות החברתית? בניגוד למה שאנחנו חושבים, הנחות היסוד של החברה שלנו הן די חדשות, ובשום אופן לא נצחיות או מובנות מאליהן. השאלה היחידה היא על מה נהיה מוכנים לוותר.

מגיפת הקורונה שהכתה בנו בראשית 2020 היא, לכל הדעות, "ברבור שחור": אסון אסטרטגי מהותי שאיש לא היה יכול לצפות בהסתמך על ניסיון העבר. בהקשר זה כדאי לשאול לא רק כיצד להתמודד איתה, אלא גם האם ואיך היא עלולה לשנות אותנו ואת החברה שלנו לטווח הארוך.

לאנשים, ועוד יותר מכך, לחברות אנושיות, קשה להבין שהם עומדים בפני שינוי משמעות ומהותי באורח חייהם. יותר מכך, כפי שכל היסטוריון יוכל לספר לכם, רובם מתקשים גם להבין את השינוי כאשר הוא מתרחש. אנשים שחיו בתקופות שנחשבות היום "נקודות מפנה" כמו נפילת האימפריה הרומית, המהפכה התעשייתית או אפילו עידן המלחמה הטוטלית, לא תפסו בדרך כלל שהם חיים בצמתי מפנה היסטוריים, ולרוב הבחינו בכך זמן רב לאחר שהשינוי כבר התרחש. זאת מפני שבני אדם מבכרים בדרך כלל את ההמשכיות. גם אנחנו, כבני אדם יחידים, משתנים פיזית ונפשית כל הזמן. אבל כשאנחנו מסתכלים במראה, אנו נוטים לראות את מי שהיינו, עד לרגע שבו השינוי כבר משמעותי עד כדי כך שאי אפשר להתעלם ממנו.

אנחנו הישראלים, ביחד עם יתר תושבי הדמוקרטיות התעשייתיות, נוטים להניח שיסודות החברה והחיים שלנו – דמוקרטיה פרלמנטרית, מידה מסויימת של סולידריות חברתית, מונופול המדינה על אלימות פוליטית, שלטון החוק, ושימוש בשיטה המדעית כדי להתמודד עם בעיות רפואיות, למשל – כל אלה מובנים מאליהם, זאת אף על פי שהם המצאות חדשות יחסית, חלקן ממאה השנים האחרונות ממש. הם נוצרו בגלל תנאים היסטוריים, ועלולים להשתנות ולהתחלף בשל תנאים היסטוריים. ואני לא מכוון כאן לאלו שעבורם סגירת ערוץ 1 או התיקים של ביבי הם "סוף הדמוקרטיה", אלא למקרה שבו השיטה הדמוקרטית כפי שאנחנו מכירים אותה היום תצבור מספר גדל והולך של חריקות וסתירות עם המציאות, עד שתיראה פחות ופחות מתאימה ורלוונטית לרוב בני האדם.

בואו ניכנס, ברשותכם, לניסוי מחשבתי. נניח – וזו לא הנחה בטוחה בכלל – שדווקא התרחישים הפסימיים בנוגע לקורונה יתממשו; שכל החיסונים שנמצאים בשימוש כיום, והתרופות שבפיתוח, יסייעו אמנם באופן דרמטי להפחתת נזקה של המגיפה, אבל זו תמשיך ותפתח וריאנטים ותנגע אותנו בגלים חוזרים ונשנים של התפרצות. זאת במקביל למיליוני סרבני חיסונים בכל העולם שיסרבו לטיפולים החדשים, וישמשו כר הדבקה ומוטציה פורה לכל וריאנט חדש. בתרחיש כזה, כל אחת מהמדינות הדמוקרטיות תאלץ לעמוד מול הברירה של עומס אדיר על מערכת הבריאות, עד קריסה ממש, וסגרים שימוטטו את הכלכלה. חשוב לציין גם שכמו כל כלי חירום, יעילותם של סגרים הולכת ופוחתת ככל שמשתמשים בהם יותר. זאת מפני שסגר תלוי לשם הצלחתו במידה רבה של ציות וולנטרי. יכולת האכיפה של המדינה היא לעולם מוגבלת, ואי אפשר להעמיד שוטר או פקח בכל עסק ובכל פינת רחוב. כפי שלמדנו מהפארסה של חוקי היובש בארצות הברית, חברה אנושית שלא מקבלת גזירות ממשלתיות מסויימות לומדת במהירות להערים על אכיפה, בוודאי כשהמשטרה מוגבלת בכללים של משטר דמוקרטי. סגרים כאלו עלולים להיות הרסניים מכל היבט שהוא. מספיק אזרחים ממושמעים יצייתו להם בכדי שייגרם נזק כלכלי, ומספיק לא ממושמעים יפרו אותם בכדי שלא תהיה להם תועלת אפידמיולוגית. השמיכה הקצרה של "סגר עם יעילות הולכת ופוחתת או קטסטרופה בריאותית" תאיים על החברות הדמוקרטיות בקריסה מכל הכיוונים.

במצב כזה, נראה שלא יהיה מנוס למשטרים הדמוקרטיים, לרבות זה שלנו, מויתור חלקי לפחות על חלק מהנחות היסוד שנתפסות בעיניהם כרגע כמקודשות. יתכן שהויתור הזה יהיה זמני, עד שיסתיים המשבר. במלחמת האזרחים האמריקאית ובשתי מלחמות העולם, למשל, אימצו מדינות דמוקרטיות למהדרין כמו ארצות הברית, אנגליה וצרפת, חוקים דיקטטוריים ונהלי כלכלה מתוכננת שלא היו מתקבלים בשום מצב אחר. אולם גם שם, חלק מאותם חוקים, כמו סמכויות נרחבות של הממשל האמריקאי בענייני כלכלה וביטחון, נותרו על כנם גם לאחר המשבר. וכשהמשברים תכופים וחוזרים על עצמם, השינוי הזמני יכול להפוך לקבוע.

אופציה ראשונה: ויתור על חופש התנועה והכלכלה

אופציה אחת היא לנסות לפתור את המשבר באמצעות הידוק הסגרים מעבר למה שהיה נהוג עד כה. בתרחיש כזה, שמזכיר את מדיניותה של סין כיום, הממשלה תשתמש בכל יכולתה הצבאית והבטחונית כדי לאכוף סגר אפידמיולוגי על אפה ועל חמתה של האוכלוסיה. בישראל, למשל, יגויסו לא רק משטרה ופקחים אלא גם שב"כ, צבא ואולי כוחות חדשים שיוקמו למטרה זו. ככל שנכונותו של הציבור לציית לסגרים תפחת, האכיפה תהפוך להיות טוטליטרית יותר ויותר, ובשלב מסויים תתרחב לאלימות פיזית כלפי מפרים. אם המשבר יתמשך לשנים, החירום כמובן יהפוך לאט לאט לשגרה. פתרון כזה בעייתי מבחינה כלכלית, כמובן, ולא ייתכן אלא במדינה עם כיסים עמוקים מאד, כמו סין. בכל מקרה שהוא, תרחיש כזה יאלץ את המדינות הדמוקרטיות לשחוק יותר ויותר, ולבסוף לוותר כליל, על חירויות יסוד כמו חופש התנועה וחופש העיסוק. אלו יהפכו להיות מותנות ברצונה הטוב של הממשלה, בכל פעם שזו תכריז על מצב חירום.

אופציה שנייה: ויתור על זהירות ואתיקה רפואית-מדעית

בשלב שאנחנו נמצאים בו כרגע, ובהסתמך על דעת המומחים והנתונים שזורמים אלינו מכל רחבי העולם, אנחנו יכולים לומר בוודאות שהחיסונים נגד קורונה בטוחים ויעילים, וסביר שכך הדבר יהיה גם עם תרופות שיפותחו בעתיד. הבעיה היא שהוירוס פשוט מקדים אותנו במירוץ. השיטה המדעית במאה ה-21 קיבלה על עצמה כל כך הרבה מגבלות של זהירות ואתיקה, עד שהפכה לאיטית ומסורבלת. אנחנו נמנעים, למשל, ממתן טיפולים וחיסונים שיכולים לבלום את הגל כעת, עד שנגיע לסבירות גבוהה מאד (ולא, למשל, גבוהה סתם) שהם בטוחים ויעילים לחלוטין, עד שנשתכנע שתופעות הלוואי, נדירות ככל שיהיו, מסוכנות פחות מסכנתה של המחלה. יש לזהירות הזאת סיבות טובות מאד, כמובן. כפי שנהוג לומר בצבא, אלו כללים שנכתבו בדם. אולם למרבה הצער, לוירוס יש כללים משלו וקצב משלו. ככל שהמשבר ימשיך, והנזק לכלכלה ולחברה יאמיר, כך יגברו הקולות שיקראו לשינוי בשיטה המדעית עצמה: מהירות על חשבון ודאות, ובמיוחד – ויתור על כללי האתיקה הרפואית שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה. תחשבו, למשל, כמה מהר היה אפשר לפתח את החיסון של פייזר, אם היו משלמים לאנשים בכדי להידבק בכוונה. אמנם חלק מהמתנדבים היו עלולים לשלם בחייהם, אולם כמה אנשים היו ניצלים וכמה מיליארדים נחסכים? כרגע הפיתוי הזה נראה קלוש, אבל אם ניגרר לעוד שנים רבות של וריאנטים, סגרים וקורונה, תהיו בטוחים שהוא יצבור תאוצה כאחת מהדרכים לחתוך את הקשר הגורדי.

אופציה שלישית: פגיעה בריבונות האדם על גופו

בתרחיש של התמשכות המשבר, אופציה שלישית היא "לרדת" בכוח על סרבני החיסונים, שמעמיסים על מערכת הבריאות ונותנים לקורונה זמן ומרחב להשתכפל. הטענה הרווחת, שמהווה משום מה קונצנזוס מוחלט, כאילו "ריבונות האדם על גופו" כוללת את הזכות שלא להתחסן, היא למעשה חדשה למדי. במדינות דמוקרטיות למהדרין, כולל ישראל, היו פעם חוקי חיסון חובה שכללו אפילו סנקציה של מאסר. כמובן שאם יבחרו את הפיתרון הזה, מידת הכוח שהמדינה תיאלץ להפעיל נגד סרבני החיסונים תגבר ביחס ישר להתנגדותם, עד כדי כפיית הזריקה בפועל. גם האופציה הזאת תיראה הזויה לרובינו המוחלט, אם לא לכולנו, אבל תלך ותיראה הגיונית יותר ויותר ככל שהמשבר יתמשך וסופו יתרחק אל מעבר לאופק.

אופציה רביעית: ויתור על סולידריות חברתית

הבעיה העיקרית עם גלי הקורונה, לפחות כפי שהם משתקפים בשיח הציבורי, היא העומס שהם יוצרים על מערכת הבריאות. בהקשר הזה, עד כמה שכואב ואירוני לומר, חולים קשים בעייתיים הרבה יותר מנפטרים. העומס על המערכת, שעלול להתרחב אקספוננטיאלית, בולע כל תוספת תקציבית שמוסיפים אליה, והוא הנימוק החזק ביותר לסגרים. הקורונה, אם כן, הופכת טיפול רפואי למשאב במחסור אקוטי. אבל הכלכלה המודרנית מכירה דרך יעילה ובטוחה להתמודד עם הקצאת משאבים במחסור: העלאת המחיר. ברגע שהמחיר עולה ביחד עם הביקוש וביחס הפוך להיצע, המחסור פוחת. המשמעות, היא כמובן, מחרידה: אנשים יגססו וימותו מחוץ לבתי החולים (כפי שדרך אגב התרחש בלא מעט גלי מגיפות היסטוריים). אופציה נוספת, סבירה יותר, היא להעלות את המחיר אך ורק לסרבני החיסונים, בין אם באמצעות תשלום בכניסה לבית החולים, או העלאה מונעת, דרמטית, של מס הבריאות ופרמיות הביטוח. בכל מקרה שהוא, נצטרך לנטוש את עיקרון הסולידריות החברתית, שמבטיחה טיפול רפואי טוב לכל – אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של החברה הדמוקרטית שלנו. ה"פיתרון" הזה מזכיר לי את אחת מהפסקאות המחרידות יותר ב"דבר" של אלבר קאמי, המתאר כיצד, בתחילת המגיפה, המשפחות השתדלו ללוות את החולים ולקבור אותם באופן מכובד, עד, שלאט לאט, הסולידריות התפרקה לחלוטין, אנשים מתו לבד, הקברים היחידים הפכו לקברי אחים, ובסופו של דבר סתם חפרו בורות וכיסו את המתים בסיד.

אני בטוח שרבים מכם יזדעזעו מהמאמר הזה, וכבר צופה שבתגובות יוכיחו כמה מהמגיבים של הבלוג הזה, באותות ובמופתים, שאי אפשר, פשוט אי אפשר, לוותר על עיקרון כזה או אחר; שהדמוקרטיה לא תאפשר הגבלות דרקוניות ונצחיות על חופש התנועה; שריבונות האדם על גופו מקודשת; שהאתיקה המדעית-רפואית נכתבה בדם, ומה פתאום שנהיה כמו הרופאים הנאצים; ושהסולידריות החברתית היא אבן היסוד של המדינה, ואיך אפשר לתת לבני אדם לגסוס מחוץ לבתי החולים. אבל אם יש משהו שההיסטוריה מוכיחה היא שמצבי חירום, בעיקר מתמשכים, גורמים לדברים ש"לא יעלו על הדעת" לעלות על הדעת באופן הדרגתי, ולעיתים אפילו די מהיר. הנקודה היא שבמצב של משבר קורונה מתמשך, סביר מאד להניח שהאנושות הדמוקרטית תאלץ לוותר לפחות על אחד מעקרונותיה המקודשים, אם לא על כמה מהם או על כולם.

ומה יהיה, ישאלו כמה מכם, אם משבר הקורונה דווקא יסתיים בקרוב? אולי החיסונים המעודכנים יצמצמו בהדרגה את מגרש המשחקים העולמי לוריאנטים? לחילופין, יתכן שהתרופות היעילות המפותחות עכשיו, שמכוונות לסימפטומים ולא לוירוס, ינצחו את כל הוריאנטים גם יחד. במקרה כזה, אולי התחזית המוצגת כאן בכלל לא תתגשם, והסדר העולמי ישוב על כנו. מצד שני, יתכן גם שהעקרונות שלנו יאלצו לעמוד באתגר של משברים רפואיים, בטחוניים ואקולוגיים נוספים: מלחמת עולם בין ארצות הברית וסין, קריסה כלכלית עולמית, ומעל הכל – משבר האקלים שאת תוצאותיו הזוועתיות אנחנו כבר רואים, ונמשיך לראות בשנים הבאות.

אנא, אל תקחו את עקרונות היסוד של החברה שלנו כמובנים מאליהם או נצחיים. הם לא. ואם ניקלע למצב שבו נאלץ לוותר על כמה מהם, כדאי שנתחיל לדבר על התיעדוף שלנו כבר מעכשיו.

קארל פון קלאוזביץ, גדול ההוגים הצבאיים בתקופה המודרנית, אמר ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים." מהי הסכנה שממנה הזהיר אותנו קלאוזביץ, וכיצד המבצע לשחרור החטופים דוחף אותנו בדיוק לשם? וגם: איך ההתנפלות על חנין זועבי, פוליטיקאית מאוסה לכל הדיעות, חושפת מגמות אפלות וקטלניות שמסכנות את ישראל יותר מכל מה שהחמאס יכול לעשות.

בעולם האסטרטגיה הצבאית יש מעט מאד אמיתות נצחיות: אחת מהן היא הקביעה הנודעת של ההוגה הצבאי הפרוסי, קארל פון קלאוזביץ, ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים." במילים אחרות: לא יוצאים למלחמה אלא על מנת להגיע למטרה מדינית תחומה, ברורה וניתנת להשגה. כמו כן, יש לבחור אמצעים מתאימים להשגת המטרה הזאת, לשקול את הסיכונים, ההשלכות ותוצאות הלוואי, ולהחליט האם היעד שווה את הסיכון. מי שיוצא למערכה צבאית ללא מטרות ברורות (מה שנקרא במקומותנו "מבצע מתגלגל"), עמומות או לא ניתנות להשגה, נמצא בדרך המלך לטראומה צבאית נוסח וייטנאם, עראק או מלחמת לבנון הראשונה. היינו, דשדוש אינסופי בבוץ שקשה לצאת ממנו, בלי להשפיל את עצמך או להודות שכל הקורבנות והדמים שהוקרבו עד כה היו לשווא.

כרגע, נראה שמבצע "שובו אחים", כמעין שידור חוזר של מבצעי העונשין שנערכו בעזה בעקבות חטיפת גלעד שליט, הוא דוגמא קלאסית ל"מבצע מתגלגל" עם אמצעים בעייתיים מחד, ומטרות עמומות וחמקמקות מאידך. נתחיל עם חוסר המודעות לסיכונים, בראש ובראשונה הבערת השטח, ביחס לאמצעים שנעשה בהם שימוש. לא זה המקום לדון בשאלה, האם מבצע צבאי גורף, אלים וכוללני הוא הדרך הנכונה לשחרור שלושת החטופים. קשה לתת תשובה מוסמכת לטענה הזאת, לא משום שאסור לבקר את צה"ל וזרועות הביטחון, אלא משום שחסר לנו מידע שנחוץ על מנת להכריע. אבל בכל מקרה שהוא, מבצע צבאי בגדה נושא עמו סיכונים מרובים ותגובות דומינו אחרות שקשה לצפות אותן. בשלב הנוכחי הסיכונים עוד נמוכים: כפי שאמרו כבר פרשנים לא מעטים, רבים בצד השני מצפים שישראל תגיב בחומרה לחטיפת אזרחיה. מהסיבה הזאת, הלחץ הבינלאומי על ישראל מינורי או אינו קיים בשעה זאת. אולם מצב עניינים זה ישתנה, ובמהירות רבה, ככל שהמבצע יתמשך וזיכרון האירוע הראשוני יתעמעם. אפשר להסתכל על זה כמו "דלק": החטיפה, בדומה להתקפות משמעותיות אחרות של ארגוני הטרור, ממלאות את מיכלי הדלק של המבצע בבנזין שמספיק לתקופה מסויימת. ככל שהמבצע נרחב יותר, אלים יותר וגורם יותר סבל לאוכלוסיה – כך הדלק נגמר במהירות רבה יותר. יתר על כן, התמשכות המבצע, עצימותו והיקפו מגבירים את הסיכויים לאירוע שבו ייהרגו אזרחים רבים, לרוב מנזק קולטרלי או טעות מבצעית, נוסח כפר כנא בלבנון. מניסיון העבר, אירוע כזה יכול להפוך מבצע לגיטימי לאסון אסטרטגי ברגע אחד בודד.

מתוך הנחות היסוד הללו, ראוי להסתכל בעין ביקורתית במיוחד על התנהלות צה"ל והממשלה בשלב הנוכחי, עוד לפני שעברנו לדבר על הנושא הקריטי של היעדים. קשה להאמין, למשל, שהפלישה האלימה לאוניברסיטת ביר זית, או מעצר פוליטיקאים נוסח יושב ראש הפרלמנט הפלסטיני, יתרמו באופן משמעותי לחילוץ החטופים. מי שחושב שכך הוא משיג "קלפי מיקוח" משלה את עצמו. "קלפי מיקוח" כאלו נחטפו הרי אחרי עסקת שליט, ולא זכור לי שהם עזרו להוריד את המחיר כהוא זה. לעומת זאת, הם יוצרים רעש וצלצולים, משפילים את הרשות הפלסטינית ויוצרים זעם מיותר בציבור הערבי בגדה ומעבר לה. בקיצור, אם נשוב להשתמש במטפורת הרכב, מדובר ב"חראקות": מהלכי סרק שלא תורמים לנסיעה ליעד, אבל מכלים את הבנזין במהירות רבה. כשיש שפע דלק, קל ונוח לבזבז. את החיסרון מרגישים בדרך כלל רגע אחד לפני שהמיכל מתרוקן.

הדברים הופכים לבעייתיים וחמורים אף יותר, כאשר אנחנו מסתכלים על הנושא החשוב ביותר: המטרות והיעדים של המבצע. כפי שלימד אותנו פון קלאוזביץ, כל פעולה צבאית עלולה להיות הרת אסון ללא מטרות ברורות וניתנות להשגה. אבל האם יש למבצע "שובו אחים" מטרות ארוכות טווח פרט לשחרור החטופים? לפי ניתוח הפעולות הצבאיות, כמו גם ההתבטאויות הבלתי רשמיות ששמענו על כה, הכוונה היא לנצל את אירוע החטיפה על מנת ליצור מציאות חדשה בשטח. המשמעות של "מציאות חדשה" היא משולשת: ריסוק תשתיות החמאס בגדה, החלשתו בבחירות עתידיות וסיכול הפיוס הפנים-פלסטיני בינו לבין פת"ח. כדי להעריך את מדיניות הממשלה באופן רציני, צריך לבדוק עד כמה המטרות הללו ברורות, באיזו מידה הן ישימות ומה הסיכונים שאנחנו לוקחים על עצמנו בניסיון להשיג אותן.

המילה "תשתיות" היא מושג שמשתמשים בו הרבה מאד בשיח הבטחוני הישראלי, אך למעט מאד אנשים ברור מהי משמעותו המדוייקת. מתי "מושמדות" התשתיות של ארגון טרור? מי שיעקוב אחרי ההיסטוריה הבטחונית של ישראל, יגלה שדיבורים על השמדת תשתיות פח"ע חוזרים על עצמם מדי מספר שנים, לכל המאוחר החל ממלחמת לבנון הראשונה. פעמים אינספור ניסתה ישראל להשמיד את תשתיות אש"ף בלבנון, חיזבאללה, החמאס או הג'יהאד האסלאמי. מכל המקרים הללו, השמדת אש"ף בלבנון היתה ההישג הממשי היחיד, שנבע, בעיקר, מעוינות האוכלוסיה הדרום לבנונית לפלסטינים. ההיסטוריה הישראלית מוכיחה שכל ניסיון "להשמיד תשתיות", היינו, למגר לחלוטין, ארגון טרור שמבוסס היטב בשטח ונהנה מתמיכה של חלקים נרחבים בציבור, אינו יותר מחלומות באספמיה. תספרו: כמה פעמים הצהיר צה"ל כי הוא ימגר את "תשתיות" החמאס או החיזבאללה? כל אחד יכול לעשות את החשבון שלו, אבל דבר אחד ברור: הארגונים הללו עדיין איתנו.

המטרה השנייה, מרחיקת הלכת יותר, היא שינוי פוליטי בשטח על ידי החלשת החמאס בבחירות עתידיות. בהקשר הזה, נראה שמקבלי ההחלטות הישראלים באמת לא לומדים מההיסטוריה. האם צריך להזכיר מה קרה בפעם האחרונה שישראל ניסתה להתערב באופן צבאי במאזן הכוחות במדינה שכנה, כדי להשליט בה שלטון ידידותי יותר? תשאלו את חסן נסראללה ועלי חמנאי, שהפכו בסופו של דבר למרוויחים העיקריים מכל הסיפור. אם כבר, סביר שהחמאס יתחזק ולא ייחלש בשל ההתערבות הצבאית הישראית נגדו. באשר להסכם הפיוס, הוא קרטע זה זמן רב, ויתכן בהחלט שהאירועים הנוכחיים יספקו לרשות סיבה להתנער ממנו. האם זה טוב לישראל? בכלל לא בטוח, ובכל מקרה – ההתבטאויות הישראליות הגסות כאילו המבצע הצבאי נועד למוטט אותו בוודאי לא קונסטרוקטיביות בעניין זה. והדובדבן על הקצפת: ההתבטאות של "גורמים ממשלתיים בירושלים", שהובאה על ידי רון בן ישי, כאילו המטרה היא "לערוך דה-לגיטימציה להסכם הפיוס בזירה הבינלאומית" היתה צריכה להותיר את הקוראים עם פה פעור. מי שעוד חושב שמבצע ישראלי יכול לעבוד לטובתה של ישראל בזירה הבינלאומית ולערוך דה-לגיטימציה לצד השני דווקא, צריך לעבור בדיקת עיניים דחופה.

אבל גם אם מתמקדים במטרה האסטרטגית עצמה, סימני השאלה רק הולכים ומתרבים. נניח שהסכם הפיוס בין החמאס לפת"ח יחוסל: כיצד ישראל מתכוונת למנף את ה"הישג" הזה? אופציה אחת היא לנסות לחזור למתכונת הישנה של שיתוף פעולה עם הנשיא עבאס והרשות. אבל איך זה מסתדר עם סירובה של ישראל למדינה פלסטינית במתכונת כלשהי בשולחן המשא ומתן, ועם נטייתו של נתניהו להאשים דווקא את אבו מאזן במשבר החטופים? במקרה הזה, הפת"ח נתקל במלכודת קלאסית של משטרי חסות פשרניים. מחד, הצד הישראלי מצפה ממנו לשיתוף פעולה מוחלט, גם ברמת המעשה וגם ברמת הנרטיב (ויעידו הנסיונות המגוחכים למדוד את עוצמת הגינוי הפלסטיני לחטיפה), ומאידך – מגנה ומשליך עליו בוץ בלי קשר למעשיו בפועל. בה במידה, חוסר הנכונות של הישראלים לויתורים כלשהם בתמורה מרסק את המעמד של הפת"ח ברחוב הפלסטיני. כך שדווקא הגורמים המתונים, שנכונים ומוכנים ללכת לקראת ישראל כברת דרך, גם אוכלים את הדגים המסריחים וגם מגורשים מהעיר. זו אסטרטגיה עקומה. ישראל מציבה לעצמה מטרה שתועלתה מוטלת בספק, תופעות הלוואי שלה חריפות ונזקיה חמורים ומרובים.

לבסוף, יש לתת את הדעת לגל הלאומני הדביק והמסוכן ששוטף את מדינת ישראל מאז החטיפה. לא – הכוונה שלי אינה לסימפטיה של כולנו לחטופים ולמשפחותיהם או אפילו לתפילות ההמוניות שראינו בתקופה האחרונה, אלא לנטייה של התקשורת, ורבים מהציבור, להוקיע באלימות ובגסות כל מי שמעז לסטות מהגירסה המיינסטרימית של האירועים. מדובר בתופעה פסולה לכל הדיעות, אפילו אם מושא ההתנפלות עונה לשם חנין זועבי. כדי להסיר ספק, מדובר בעיני בפוליטיקאית כושלת שחיה מפרובוקציות זולות, ומייצגת שילוב מאוס בין לאומנות ערבית לרטוריקה פוסט-קולוניאלית צדקנית. ובכל זאת, לכל הדברים הללו אין שום קשר לעליהום ההמוני עליה. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם דבריה של זועבי, מקוממים ככל שיהיו, עוותו באופן חלקי לפחות. נכון שהיא אמרה שלדעתה החוטפים "אינם טרוריסטים", אבל מיד הבהירה שהיא לא מסכימה עם החטיפה, ושההימנעות שלה משימוש בהגדרה טרור הוא משום שלדעתה מאבק השחרור הפלסטיני הוא צודק במהותו. מעבר לכך, הקריאה לציבור הישראלי להבין את הסבל של הצד השני, בעיקר בגזרת האסירים שובתי הרעב, הוא חשוב בפני עצמו. תמיד ראוי להבין את מחשבותיו ורגשותיו של הצד השני והצידוקים שמניעים אותו, גם ובמיוחד בעיתות מלחמה וסכסוך. אבל ברגעים מסויימים של היסטריה המונית, הציבוריות הישראלית נשטפת בגל סוחף של צדקנות ומוסרנות, שמטיח לסלעים את כל מי שמעז להציע פרשנות אחרת. מיותר לציין את הסכנות שבסחף כזה, שאוטם את המחשבה לאלטרנטיבות, יוצר קבעונות ומסייד את העורקים המנטליים שלנו. בחלק מהמקרים, מדובר בתגובה של זעם רגעי. אולם במקרים אחרים – אנחנו יכולים לראות תחילה של מגמות מסוכנות בהרבה.

נעזוב לרגע את המסיתים הקבועים נוסח מיכאל בן ארי ובני מינו, ונסתכל במפלגות שחברות בממשלה. שר החוץ ליברמן, אדם שערכים דמוקרטים הם כידוע נר לרגליו, כבר טרח לערוך משפט בזק כמיטב המסורת הפוטיניסטית, ולהבהיר כי "דינה של זועבי הוא כדינם של החוטפים". מירי רגב דווקא הציעה גירוש לעזה, והדגימה פעם נוספת את שליטתה המרשימה בקללות בערבית. התעלתה על כולם אישה בשם ענבל ליבר, שמתהדרת בתואר "ראש המטה החילוני בבית היהודי". כל השגיאות במקור:

זוהי הקדנציה השנייה בה מכהנת חנין זועבי כחברת כנסת. זוהי הקדנציה שנייה שבה רוב הציבור בישראל מגיע פעם אחר פעם לנקודת רתיחה, ללחץ דם בשמיים ולהקפצת הוריד העצבני שעל המצח מעבר ליכולתו, בגלל התבטאויותיה של זועבי. קדנציה אחת יותר מידי. יש שיאמרו שזו הרי הדמוקרטיה במיטבה; שהעובדה שניתנת לכבודה המפוקפקת הזכות להשמיע דעותיה נגד המדינה שמעניקה לה בית ונגד האזרחים שמאכילים אותה, הינה גדולת הפלורליזם וחופש הביטוי. ואני שואלת, האומנם זו הדמוקרטיה? האומנם מילים שונות ממעשים? בכל מדינה מתוקנת בעולם אלו שביצעו מעשי בגידה יושבים בכלא, נענשים עקב דקירת הסכין שנעצו בגבה של מדינתם. אך נשגב מבינתי מדוע מילים מקבלות יחס שונה; האם אין בכוחה של מילה להוות בגידה חד משמעית במדינה? לא ברור. 

מעניין לאלו "מדינות מתוקנות", כאלו שמענישות בעלי דיעות לא פטריוטיות על בגידה, מתכוונת ליבר בטור שלה. הקורא יכול להביא דוגמאות כיד דמיונו הטובה. האם המודל של "ראש המטה החילוני בבית היהודי" הוא צפון קוריאה, או שאולי די בהגבלות הסיניות על "דיבורים חתרניים" כדי להניח את דעתה הפטריוטית? ליבר מוסיפה ומוספת כי "הגיע הזמן שנכיר בכוחה ובמשמעותה של המילה. היא חזקה לא פחות ממעשה. מילותיה של זועבי לא נופלות משפיכת דמם של ילדינו בעצמה, ועל כן יש לפעול בהתאם." נותר רק לשאול, האם חנין זועבי תהיה הקורבן האחרון של "פטריוטיות" מהסוג המאוס הזה, וכמה מאלו שלא טורחים להגן עליה עכשיו יעמדו, במהרה בימינו, במקומה. הלכי רוח טוטליטריים נוסח ליבר ודומיה (מישהו אמר ספיר סבח?) הם איום קיומי אמיתי למדינת ישראל ולאופיה – מעל ומעבר לכל דבר שאויביה יכולים לעשות.

בשבועות האחרונים, התנהל ויכוח ער בתקשורת ובציבוריות הישראלית על פרשת המורה אדם ורטה: מורה לאזרחות שזומן לשימוע לפני פיטורים בגין תלונה של תלמידה. המתלוננת, ספיר סבח, טענה כי ורטה ערער על מוסריותו המוחלטת של צה"ל, הביע "דיעות שגויות" ו"הסית את התלמידים". מפלי דיו וזעם נשפכו על הפרשה, אולם היכן באמת קבור הכלב? ינשוף פוליטי-מדיני על סכנה מבהילה, מכיוון בלתי צפוי. 

השבוע התכוונתי לכתוב פוסט על הסכסוך המתמשך בין סין לבין יפן, אבל כמו שקורה בארצנו מדי פעם, אירועים דחופים התערבו והניעו אותי לשנות את הנושא. אני מתכוון לפרשת הרדיפה של המורה אדם ורטה, שהואשם על ידי תלמידה בהבעת דעות "שמאלניות" ומאז סומן כמטרה לפיטורים בידי מעסיקיו מרשת אורט. הפרשה הזאת משכה אש ושחררה מפלים של דיו מכיוונים רבים ושונים. מאז שהתלמידה ספיר סבח התלוננה כי ורטה הטיל ספק במוסריותו של צה"ל והודה שפעם אמר "ויוה פלסטין" כמחאה על נאום של סגן שר החוץ דני איילון, התלבש מיודענו מיכאל בן ארי על הפרשה כדי לגרד עוד כמה דקות מסך. מנכ"ל רשת אורט הארצית, צבי סגל, ושליחיו רמזו לורטה שעליו להתפטר "לטובתו ולטובת המערכת", והיחצ"ן של הרשת, רני רהב, כתב בכנות אופיינית כי ורטה עצמו בכלל "שוקל" להתפטר. אתם יודעים, גם בברית המועצות נהגו נידונים להתפטר "מרצונם" או "מטעמי בריאות".

היו שמשכו את הפרשה לכיוונים לא נכונים. העיתונאי אורי משגב, שבצדק לקח את ההגנה על ורטה כפרוייקט אישי, טעה כאשר פירט את ייחוסו המשפחתי של המורה לאבות הציונות והנגיד אותו לרקע המשפחתי של התלמידה ספיר סבח. כך, במקום ויכוח ענייני, הטה נציג בכיר של השמאל את הדיון עוד פעם לביצה העדתית, רמז כי ערכי ההומניזם רשומים בטאבו על שם אליטה חברתית מסויימת ונתן פתחון פה לעסקני הקיפוח למיניהם, ברשתות החברתיות ומחוצה להן. משגב חזר בו בינתיים, אבל הנזק כבר נעשה. כאן, אני רוצה לדון בהיבטים נסתרים ומעניינים יותר של הפרשה, כאלו שנעלמים לעיתים קרובות בתוך הויכוח הצפוי והשגרתי בין שמאל ובין ימין.

            באופן כללי, אני לא אוהב הקבלות היסטוריות לא מבוססות, ומודע בהחלט לאהבת המרטיריום של השמאל שגורמת לביטויים כמו "ציד מכשפות" להיות שגורים מדי על לשונו. במקרה של אדם ורטה, למרבה הצער, אין מנוס משימוש בביטוי החמוּר הזה. לא מדובר רק בעובדה שהמורה הושעה על רקע פוליטי, מדאיגה ככל שתהיה, אלא בכך שהדבר נעשה על סמך עדות של תלמידה אחת בלבד, בעוד תלמידים אחרים טענו שדבריה אינם נכונים (עדויות נוספות אפשר למצוא כאן). תלמידים, כידוע, נמצאים במערכת יחסים מורכבת ובעייתית עם מורה – כל מורה. הם מקבלים ממנו ציונים, נתונים לסמכותו המשמעתית, ולעיתים קרובות מושפעים רגשית מכל מילה שהוא אומר. לתלמיד, במילים אחרות, יש לא מעט סיבות לכעוס על המורה שלו ואף לנסות לנקום בו. קבלה של עדות כזאת, מוטה מעצם טבעה, ללא תמיכה חיצונית, היא הסימן המובהק ביותר לציד מכשפות. הרי כך בדיוק התנהל הציד המפורסם באירופה: המערכת, מסיבותיה שלה, רצתה להרשיע מכשפות, ולכן השתמשה בכל עדות, מפוקפקת ככל שתהיה, כעילה להרשעה. כך, כל סכסוך בין שכנות היה יכול להסתיים במוקד בכיכר העיר. כך גם במקרה שלפנינו: המערכת של אורט, המנוהלת בידי אדם המתפאר כי אחוזי גיוס לצבא הם פסגת חזונו החינוכי, דואגת כל כך לקונפורמיות אידיאולוגית, עד שכל חשד לסטייה גורר רדיפה והענשה מיידית, אפילו אם מקור החשד היא עדות יחידה ומפוקפקת של תלמידה עם קשרים כהניסטיים.

אבל הבעיה, למרבה הצער, עמוקה אף יותר. שימו לב, למשל, לניסוח תלונתה המקורית של ספיר סבח נגד אדם ורטה. בניגוד לאלו שחושבים שסבח עצמה לא מעניינת, אני דווקא חושב שהיא מעניינת מאד. הטקסט שלה, אם קוראים אותו לעומק, מצביע על הכלב שקבור בשורש העץ הרקוב. הציטוט לקוח מהכתבה של אור קשתי ב"הארץ":

במהלך רוב השיעורים בשנה אני נתקלת בהמון קשיים. אדם דואג להדגיש את דעותיו הפוליטיות מדי שיעור. הוא מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים, ושאנו, היהודים, לא צריכים להיות כאן. המורה מדגיש שצה"ל הוא גוף שנוהג באכזריות ואלימות בלתי רגילה, בשונה מיתר הצבאות. הוא מסביר שצה"ל אינו מוסרי בעליל ושהוא מתבייש בצבא של מדינתנו. עוד סיפר אדם שבעבר הוא היה בכנס בחו"ל ובמהלכו הוא צעק 'ויוה פלסטין'. כאשר הבעתי את דעתי ואמרתי לו שאיני מסכימה עם דבריו הוא צחק ואמר לי 'מבחינתך להרוג את כל הערבים זה מה שאת רוצה'. הדבר העיקרי בעיניי הוא לא הלעג ששם אותי אדם לעיניי הכיתה, אלא העובדה שהוא מהווה חלק ממערכת החינוך, והוא משתמש במעמדו על מנת להחדיר לתלמידים מחשבות שגויות כאלה על המדינה שלנו ועל הצבא שלנו… אני מבחינתי לא מכבדת אדם כזה, שיוצא כנגד המדינה שלנו וגרוע מזה מסית את התלמידים.

עד למשפט המודגש בקו (ההדגשה היא שלי – ד"א), מתארת סבח, באופן מפוקפק למדי בעיני, את ההתבטאויות של ורטה. מפוקפק – לא רק כי מדובר בעדות יחידה של תלמידה עם דעות פוליטיות קיצוניות, אלא גם מפני שמאד לא סביר שמורה כלשהו יעז לומר בפני כיתה יהודית כי "היהודים לא צריכים להיות כאן." אמירה כזאת, שמשמעותה בפועל היא קריאה לטיהור אתני של התלמידים ומשפחותיהם, היתה אמורה לעורר מהומה בקרב כל התלמידים, תהא דעתם הפוליטית אשר תהא, או לפחות בקרב רובם המוחלט. במקרה כזה, סביר להניח שהיו מוגשות תלונות רבות על ורטה, ובוודאי שלא תלונה אחת בלבד.

            המשפט שהדגשתי בקו, עם זאת, מעניין אף יותר. ספיר סבח כותבת כאן במפורש כי בעיניה, הבעיה היא לא "הלעג ששם אותה אדם לעיני הכיתה." היא אפילו לא טוענת שורטה ניסה להשתיק אותה, למרות שלמורה בתיכון יש הרבה מאד דרכים להשתיק תלמיד, אלא שהוא "משתמש במעמדו על מנת להחדיר מחשבות שגויות." שימו לב לנימה הטוטליטרית של הדברים: ישנן מחשבות "נכונות", שהן מן הסתם המחשבות המקובלות על המשטר, וישנן מחשבות "לא נכונות" שיש להגן על העם מפניהן. לא פקיד של משרד החינוך הוא שאומר את הדברים, אלא תלמידה המעוניינת שיחדירו לראשה את המחשבות ה"נכונות" הללו, תוך בידודן ממחשבות "שגויות". היא לא מסתפקת בביטוי העמדה הפוליטית שלה, זכות בסיסית לכל הדעות, אלא רוצה לשמוע אותה ואך ורק אותה מגורמי הסמכות שסביבה.

            כבר כתבתי כאן בינשוף לא מעט פעמים על קווי הדמיון המבהילים (לצד ההבדלים המשמעותיים) בין ישראל לבין יפן הלאומנית של שנות השלושים. אחד מהם הוא ללא ספק התשוקה הבלתי נשלטת של אנשים מן השורה להיות מפוטמים בתעמולה, והחרדה העצומה שהם חשים ברגע שהם שומעים משהו החורג מן הקו הרשמי. החוקר ברק קושנר, מומחה לתולדות יפן מאוניברסיטת קיימברידג', כתב כי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוצף משרד התעמולה היפני במכתבים של אזרחים מודאגים, שהתחננו בפניו להגביר את מינון התעמולה, הן בכמות והן באיכות, ואף חלקו עמו את תובנותיהם כיצד יש לעשות זאת. היו אלו גם אזרחים מן השורה, שזעמו ואף יצאו להפגנות אלימות כנגד כל מי שניסה לחרוג מהקו הרשמי. יש כאן דמיון מסויים ל"מנוס מחופש", התופעה שנחקרה בידי הפסיכולוג הנודע אריך פרום: האדם כמה למשטר סמכותני, משתוקק שיאמרו לו מה לחשוב ואיך לחשוב, כדי להימנע ולהתחמק מהמורכבות המערערת של העולם המציאותי. בעולמה של ספיר סבח אין מורכבות: יש יהודים ויש ערבים, יש טובים ויש רעים, יש יהודים נאמנים ויש "שמאלנים", ובעיקר, דעות מסויימות הן "נכונות" ואחרות הן "שגויות". המורה אדם ורטה הרגיז אותה כל כך, דווקא כי מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. לפי גרסתו של ורטה:

התנהל דיון בכיתה בטענה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. בין השאר ניסינו לדון בטענה מהו צבא מוסרי ומהו המשמעות של 'הכי בעולם'. לאחר מכן התלמידים שאלו לדעתי, ואמרתי כי צה"ל לפעמים עושה מעשים לא מוסריים, ובהם אני מתבייש.

צריך כמובן לחיות בעולם של אגדות כדי להאמין שצבא כלשהו, כולל צבא הגנה לישראל, מוסרי במאה אחוז מהמקרים – ובוודאי שלא צבא הפועל בתנאים של כיבוש. ורטה ניסה ליצור דיון בכיתה, לאתגר את התלמידים, לסבך את ההגדרות, ובסופו של דבר אמר את דעתו (שאין בה שום דבר חריג או קיצוני). בכך, ניסה להרגיל את התלמידים למחשבה ביקורתית, אלמנט חיוני לכל אזרח ואפילו לכל חייל במדינה דמוקרטית. הרי גם מחייל, שאמון על ציות לפקודות חוקיות, לא מצפים להיות רובוט או אוטומט. אבל סבח לא רוצה דיון. היא רוצה וודאות. היא רוצה שלא לשמוע "דעות שגויות", משום שעצם פתיחת האשנב לחירות מחשבתית מערערת על הוודאות הטוטליטרית השלטת בעולמה.

            בנקודה זו, משתלבת הטוטליטריות מלמטה עם הטוטליטריות מלמעלה. צבי פלג, מנהל רשת אורט, רואה כאמור באחוזי גיוס לצבא את פסגת שאיפותיו החינוכיות. גם הוא לא סובל ספק, דיון או מחשבה חופשית. "אסור לערער על מוסריות צה"ל", הוא אמר בפסקנות, ואף הוסיף כי אם ורטה יעשה זאת "הוא לא יהיה מורה באורט, נקודה." שימו לב לניסוח: אסור לערער. יש דעה אחת נכונה, ויש לדבוק בה בלי קשר לעובדות. ונניח שצה"ל, למרות הסיוע למאחזים, למרות הכיבוש ולמרות כל יתר הדברים, הוא צבא מוסרי לעילא ולעילא. מה יקרה אם מחר ישנה הצבא את דרכיו וינקוט בצעדים לא מוסריים? מה יקרה אם למורים ברשת אורט יגיעו עובדות חד משמעיות המערערות על מוסריות הצבא? כמובן, אליבא דפלג, עליהם להתעלם מהעובדות הללו ולדבוק בדעה "הנכונה" שהוא מכתיב להם מלמעלה. והדבר העצוב ביותר הוא חוסר הביטחון מכמיר הלב של הטוטליטריות הדורסנית הזאת. כי מי שבטוח בעצמו ובצדקת עמדתו, לא מפחד מויכוח, מדיון, מאתגרים אינטלקטואליים. רק מי שיודע בסתר ליבו כי משהו רקוב בפנים, כי עמדתו נשענת על יסודות שקריים ורעועים, משתבלל בהיסטריה בתוך עצמו ומגיב בתוקפנות של קיפוד בכל אימת שנשמעות דעות סותרות. וחוסר הביטחון הזה, שמוביל למעגל מכושף של היסטריה, חיפוש קורבנות ודיכוי, מסוכן למדינת ישראל הרבה יותר מכל דעה שישמיע מורה בכיתה, קיצונית ככל שתהיה.

ועוד שלוש הערות:

1. בן דרור ימיני כתב השבוע מאמר ב-NRG  מעריב על פרשת אדם ורטה. אין מנוס מלהסיק כי הפעם הוא באמת בייש את הפירמה. המאמר, למרבה הצער, לא מתייחס עובדתית לאף אחת מהטענות של מחנה ורטה. את התחקיר של אורי משגב הוא מגדיר כשקר מוחלט בלי להתעמת עם העובדות הרבות שהוא מביא. ימיני מתעלם מהעובדה ששימוע לפני פיטורין רחוק מאד מלהיות בירור חסר פניות של תלונה מצד תלמידה. הוא לא מזכיר כי ורטה קיבל המלצה "להתפטר" לטובתו ולטובת המערכת, וכי תלמידים רבים מאד, גם בעלי דעות ימניות, תמכו במורה כנגד העלילה של ספיר סבח. במקום זה, ימיני בחר לשפוך שנאה בלתי מרוסנת, דמונולוגית כמעט, כלפי הנמסיס הקבוע שלו, עיתון הארץ. אם ימיני דואג כל כך לתדמיתה של ישראל בעולם, כדאי שיתמקד בשיפור ותיקון במקום בהשמצות שקריות. וכן, בלימת הגל הטוטילטרי העכור ששוטף אותנו תועיל לתדמיתה של המדינה ולמאבק בחרם הבינלאומי עליה יותר מאלף מאמרי הכפשה נגד עיתון מתחרה. מסר לימיני: עוד לא מאוחר להתנצל ולמחוק את זכרו של המאמר המביש הזה.
2. בניגוד לכותבים רבים אחרים מהשמאל, תמיד הערכתי את שר החינוך, הרב שי פירון. לצד מחלוקות בנושאים מסויימים, אני חושב שהרפורמות שהוא מקדם במערכת החינוך טובות ומועילות בעיקרן, במיוחד הדגש שלו על "למידה משמעותית" על חשבון השעבוד לבחינות, בגרויות וסטטיסטיקות למיניהן. דווקא הוא היה צריך לשים לב, עד כמה המדיניות החינוכית של צבי פלג והחבורה שלו מנוגדת לערכים שהוא מנסה לקדם, אפילו אם נאמץ גישה צבאית-פטריוטית לעילא ולעילא. בדיוק כמו המחנכים שסוגדים למבחני מיצ"ב, אחוזי הצלחה בבגרות ויתר נתונים מספריים, פלג מתעניין בראש ובראשונה באחוזי הגיוס לצבא – ולא באיכות התלמידים שהוא מוציא מפס הייצור שלו. דבר אחד בטוח: רשת שמתהדרת בכך שהיא מטיפה אך ורק לדעה נכונה אחת, רחוקה מ"למידה משמעותית" כשמיים וארץ. לא מספיק שמנהלת מחוז הצפון במשרד החינוך תמכה בורטה. השר פירון עצמו צריך להתבטא בעניין, אחרת יוטל כתם כבד מאד על כהונתו, וחבל.
3. גם השמאל, למרבה הצער, לא נקי ממחשבה טוטליטרית. פרופ' יולי תמיר, במהלך כהונתה כשרת החינוך, פיטרה את המורה הדתי ישראל שירן משום שהעז לערער על תקפותה של "מורשת רבין". בעיני, זו פרשה חמורה בדיוק כמו הסיפור של אדם ורטה, ומאותן הסיבות בדיוק. לכן, שמחתי לשמוע ששירן, שזכה לאחרונה בתביעה נגד משרד החינוך, תומך במאבקו של ורטה, למרות שדיעותיהם הפוליטיות רחוקות זו מזו כמזרח ממערב.