ארכיון הבלוג

קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות, ספרו של יובל נוח הררי, הוא אחד מהספרים הלוהטים והנמכרים ביותר בישראל, מחקר פופולרי שאף תורגם לשפות רבות ומופץ בעותקים אין ספור בכל רחבי העולם. מעטים הם הכותבים שהצליחו לסכם אלפי שנות היסטוריה אנושית בשפה קולחת ובהירה כל כך, ולזקק מהן תובנות פרובוקטיביות ומעוררות מחשבה. מדוע הרכילות סייעה למין האנושי שלנו לצמוח ולהתפתח? מה חשיבותו של הדמיון, וכיצד נוצרו שטרות כסף, דתות, מדינות ואימפריות? ומה יהיה בעתידו של מין ההומו-סאפיינס, ואיך יראה עתיד המדע הבדיוני? השאלות הללו מרתקות לא פחות מהתשובות שהררי נותן להן. אולם בכל זאת, בקיצור תולדות האנושות יש בעיות חמורות מאד, שפוגמות באמינותה של התזה כולה. ינשוף היסטורי על דמיון, אורז, שדות נסתרים ובורותם של אדונים ושליטים.

הורד

קיצור תולדות האנושות מאת יובל נוח הררי, היסטוריון וחוקר מהאוניברסיטה העברית בירושלים (שכתב גם מחקר מבריק על מהות הטרור) הוא ללא ספק אחד מהספרים הפרובוקטיביים, המרתקים והמאתגרים שנכתבו בישראל בתקופתנו. במשך מאה השנים האחרונות, אחרי הכל, היו לא מעט שניסו לשלוח ידם בכתיבת ההיסטוריה הכוללת של המין האנושי, והתוצאות היו בדרך כלל מביכות בלשון המעטה. במקרה הטוב – ספרי מתנה עם כריכה מבריקה, מסוג אלו שדורכים עליהם כדי להגיע לספרים אחרים המונחים על מדף גבוה, ובמקרה הרע- כרכים עבים ומבולבלים של אלף עמודים, מלאים בשמות ותאריכים המתערבלים במוחו של הקורא ללא כל טיעון או פואנטה. ספרים כאלו, על אלפי עמודיהם המאובקים, נשכחו במהרה ולא השיגו שום אפקט מלבד נזק נוסף ליערות הגשם.

יובל נח הררי

יובל נח הררי

ספרו של הררי, הנו, כאמור, אופרה אחרת לחלוטין. המחבר עומד בכבוד במשימת האדירים שעמדה לפניו – כתיבת ספר קצר ומתומצת על ההיסטוריה האנושית כולה באופן בהיר, מרתק ושווה לכל נפש, וחשוב מכל – בעל משמעות. בד בבד עם הצגה בהירה, מבנה עשוי לתלפיות ושפה נטולת ז'רגון, הררי מצליח לזקק מסיכום קצר של ההיסטוריה האנושית שורה של טיעונים מקוריים, פרובוקטיביים ומעוררי מחשבה, בלי להסתבך בבליל של עובדות חסרות פשר. בספרו, מנסה הררי לארגן את סבך האירועים מימי האדם הקדמון ועד ימינו מסביב לטיעון מרכזי אחד: עלייתו של ההומו-ספיאנס מובילה לירידה קבועה ודרמטית במספר המדינות והציביליזציות, בנתיב ארוך ומפותל לאיחוד המין כולו תחת ממשלה עולמית אחת. ביחד עם המהפכה המדעית שאפשרה לנו, דרך ההנדסה הגנטית, לשנות את חוקי הביולוגיה הבסיסיים ביותר, ההומו-ספיאנס ישנה בעתיד הן את עצמו והן את עולמו, יחדל מלהיות "אדם" ויתפתח למין אחר, שונה לחלוטין. ספרו של הררי, לפיכך, נע מהפרה-היסטוריה, להיסטוריה ובסופו של דבר לעבר מחוזות המדע הבדיוני.farmers

אם נגדיר מילת מפתח המסכמת את התזה של הררי על ההיסטוריה האנושית, והחידוש שבה, הרי המילה הזאת היא דמיון. מדוע, למעשה, התגברו בני האדם מזן ההומו-סאפיינס על בני דודיהם הניאונדרטלים, החזקים מהם פיזית בהרבה? לדעתו של הררי, הם עשו זאת כתוצאה מהמהפכה החשובה הראשונה בהיסטוריה: המהפכה הלשונית. בכך שההומו סאפיינס המציאו שפה, ואיתה את אחד המנהגים העתיקים והמושמצים ביותר בעולם – רכילות, חבורות של עשרות בני אדם הצליחו "לדמיין" את עצמם כקהילה ולשתף פעולה באופן הדוק במלחמה וציד. חבורות הלקטים הצליחו להפוך, בהדרגה, לחברות, מדינות ואימפריות רק בגלל יכולתם המופלאה של בני אדם לעשות מה שאף קוף אדם או חיה אחרת לא עשתה מעולם: לדמיין דברים שאינם קיימים במציאות. דתות, אלים, מדינות, לאומים, זכויות אדם, חוקים, חברות בע"מ – כל אלו הם יצירי דמיון ומחשבה שמאחדים קיבוצים גדולים של בני אדם, יוצרים סדר בתוכם ומאפשרים להם למספרים עצומים מהם לשתף פעולה ביצירת מבנים מורכבים, ולעיתים יעילים להפליא.

רכילות - את זה עשינו כבר במערות

רכילות – את זה עשינו כבר במערות

יצירות הדמיון הללו, שהם לדעתו של הררי הבסיס לציביליזציה האנושית, השתלבו בשורה של מהפכות שיצרו, כל אחת בתורה, שינויים מפליגים בעולם החומרי האנושי: המהפכה החקלאית, ובהפרש של אלפי שנים ממנה, המהפכה המדעית והמהפכה התעשייתית. המצאת החקלאות, טוען הררי, לא היתה יציאה מהברבריות אל התרבות, מעוני לשפע, אלא בדיוק ההיפך – מלכודת דבש שהריעה את תנאי החיים של בני אדם במקום לשפר אותם. המין האנושי בכללותו אמנם התעצם והתעשר, אולם האיכרים הפשוטים לא נהנו מהעושר הזה – רובו ככולו נספג לתוך קופותיהן של אליטות קטנות וצרות, והזין מלכים, אצילים, כוהנים, בירוקרטים, סופרים, אומנים ואינטלקטואלים. מה שנשאר – נוצל להאכלת מספר גדל והולך של ילדים עם גידול האוכלוסיה. אם כבר, מצבו של האיכר הפשוט היה גרוע יותר ממצבו של הצייד-לקט. היו לו הרבה יותר דאגות, התזונה שלו היתה גרועה יותר, והוא היה מוגבל וכבול יותר לתנאי חיים עלובים במקום ספציפי. בני האדם נפלו למלכודת הדבש הזאת טיפין טיפין, מתוך רצון לשפר את חייהם, בלי להבין שכל עודף שיפיקו יתחלק בין יותר פיות או ייגזל בידי גובי המס של השליט. דינמיקה זאת – שיפור בתנאי המין האנושי בכללותו בד בבד עם הרעה או קפיאה במקום בתנאי החיים של היחיד- אפיינה לדעתו של הררי את התפתחות ההיסטוריה האנושית עד למאתיים השנים האחרונות ממש. רק כאשר היתרגמה המהפכה המדעית לפריצות דרך בעולם הרפואה, והמהפכה התעשייתית העלתה באופן דרמטי את כמות המזון הזמין ומשאבי האנרגיה, חל שיפור ממשי, דרמטי, בתנאי החיים של חלקים גדולים יותר מאוכלוסיית העולם.

לא שיפרו את חייהם - חקלאים במצרים העתיקה

לא שיפר את חייו – חקלאי במצרים העתיקה

ובכל זאת, קיצור תולדות האנושות הוא ספר בעייתי, ובמידה מסויימת אפילו בעייתי מאד. הררי, ככל כותב של ספר אדירים מסוג זה, נתקל בבעיה כמעט בלתי פתירה: כיצד להתגבר על המגוון, הסיבוך והשוני האדיר בין חברות אנושיות ותקופות שונות. כמובן, שכל מי שקורא ספר כזה צריך לצפות למידה מסויימת של חוסר דיוק: יהיה בלתי ריאלי לחשוב אחרת. ובמידה מסויימת, לגיטימי לומר שראוי לשלם באי דיוק מסויים עבור טיעונים פרובוקטיביים, מקוריים וחוצי תקופות. הבעיה היא שבמקרים מסויימים לפחות, ניתן לגלות בספרו של הררי אי דיוקים מצטברים הנוגסים באופן מטריד בנכונותה של התזה כולה, החל ברעיון ההזוי כאילו החיטה בייתה את האדם ולא להיפך, עבור בטענה כאילו תיירות הפנאי היא המצאה מודרנית (למעשה, מדריכי טיולים לתיירים נכתבו כבר בסין של המאה העשירית וביפן של המאה החמש עשרה) וכלה בהכללות גורפות שבמקרים מסויימים הן פשוט מוטעות.

מסלול הצליינות הנודע באי שיקוקו - יפן. מדריכי טיולים למסלול, שכוללים אטרקציות "לא דתיות" רבות, מסתובבים ביפן במשך מאות שנים. תיירות פנאי היתה כה נפוצה ביפן המסורתית בקרב בעלי האמצעים, עד שאדונים פיאודלים ראו לנכון לפרסם חוקים שאוסרים על סמוראים לבקר באתרי תיירות כאשר הם נוסעים בדרכים מתוקף תפקידם.

מסלול הצליינות הנודע באי שיקוקו – יפן. מדריכי טיולים למסלול, שכוללים אטרקציות "לא דתיות" רבות, מסתובבים ביפן במשך מאות שנים. תיירות פנאי היתה כה נפוצה ביפן המסורתית בקרב בעלי האמצעים, עד שאדונים פיאודלים ראו לנכון לפרסם חוקים שאוסרים על סמוראים לבקר באתרי תיירות כאשר הם נוסעים בדרכים מתוקף תפקידם.

הנה, למשל, דוגמא. התזה המרכזית של הררי, כאמור, בנויה על הטיעון לפיו המין האנושי התעשר עקב כל מהפכה באמצעי הייצור, אולם מצבו של האדם הפרטי קפא או הידרדר, וזאת בשל שתי סיבות עיקריות: השלטון לקח את כל משאביו הפנויים כדי לתמוך במנגנון בירוקרטי הולך ומתרחב, כמו גם הילודה הגוברת שבלעה את מה שנשאר. שתי ההנחות כוללניות, פשטניות ובעייתיות מאד. הבה ניקח את יפן בתקופת אדו (1600-1868) כדוגמא לכך. אם נקרא את המסמכים הרשמיים, הן אלו של הממשל המרכזי של השוֹגוּן (שידוע גם כ"בָּקוּפוּ", או "ממשלת האוהל") או של האצילים הפיאודליים השונים (דאימיו) נגלה לכאורה מציאות דומה מאד לזו שמתאר הררי. טוקוגאווה איאיסו, מייסד המשטר שמשל ביפן לאורך כל התקופה, כתב בצוואתו כי על השליטים לאפשר לאיכרים לחיות "על הסף", אך לא להתעשר. עליהם לקבל את המשאבים הדרושים להם כדי לחיות, אולם את כל העודף צריכים ליטול השוגון או האדון המקומי. אכן, בתיאורים כלליים רבים של התקופה, המסתמכים על הצווים ועל שיעורי המס, אפשר לקרוא שהאיכרים של תקופת טוקוגאווה חיו בסכנה מתמדת של רעב, תמיד "על הסף". במשך חודשים ארוכים הם נאלצו לעבוד בשדות האורז, רק כדי לראות את גובי המס של השוגון או הדאימיו מגיעים ו"מורידים את עמלם לטמיון" (פרפראזה מהספר).

לחיות על הסף - טוקוגאווה איאיאסו

לחיות על הסף – טוקוגאווה איאיאסו

הבעיה עם התיאור הזה, היא שהוא מבוסס על המסמכים הרשמיים בלבד, ולא משקף באמת את המציאות בשטח. כיצד יודע השוגון או הדאימיו כמה מס לקחת מהאיכרים, או כמה עודף יש להם בדיוק בשדה האורז? הדבר התבצע בפועל באמצעות תהליך מורכב של שמאות אדמות. כל חלקה משפחתית הוערכה לפי שוויה, וכך נקבע שיעור המס, שהשתנה לפי כמות היבול השנתית והמדיניות בכל נחלה ונחלה. הבעיה עם הערכות השווי הללו, שהן היו בלתי מעודכנות להפליא. לרוב הן התבצעו על ידי פקידיו של האדון בעשורים המוקדמים של תקופת אדו (ראשית המאה ה-17), והאיכרים התנגדו – בין אם באלימות ובין אם באמצעים מתוחכמים יותר – לכל ניסיון להעריך את שווי אדמותיהם מחדש. היתה להם סיבה טובה לכך: תקופת טוקוגאווה היתה תקופה מאד חדשנית מבחינה חקלאית: איכרים רבים עיבדו אדמות בור, שקודם לא ניתן היה לעבד, החזיקו שדות נסתרים בהרים, או הצליחו, בשיטות טכנולוגיות שונות, להגדיל את היבול בשדותיהם. ההערכות הרשמיות, שלא שיקפו את הגידול הזה, היו לעיתים קרובות מוטעות, וכך, מערכת שהצהירה שהיא מעוניינת לקחת מהאיכרים (כמעט) את הכל, לקחה מהם לעיתים הרבה פחות. הדברים הללו התרחשו גם במקומות אחרים בעולם, בעיקר מפני שלשלטונות, עד התקופה המודרנית, לא היו אמצעים משוכללים מספיק לדעת בדיוק מה מתרחש בכל כפר וכפר. הנשק שסייע לאיכרים חרוצים, חדשניים ומהירי מחשבה לשמור בידיהם הרבה יותר, היה בראש ובראשונה בורותם של האדונים. וכאשר משקללים את הבורות במשוואה שלנו, אזי תיאורו של הררי (המין האנושי מתעשר, בני אדם כפרטים נותרים עניים) הופך לבעייתי בהרבה, ובמקרים מסויימים אפילו מוטעה.

{93C808A0-5431-4421-9562-2C07F9DA1E4B}

הטיעון השני של הררי, כאילו הילודה המתגברת בלעה את כל המשאבים שנותרו, בעייתי אף הוא. בשפה המקצועית נוטים לכנות את התופעה הזאת בשם "המלכודת המלתוסיאנית", על שמו של הכלכלן תומס מאלתוס שכתב מסה מפורסמת על הפערים בין גידול האוכלוסיה לגידול בכמות המזון. לפי התזה הזאת, כל שיפור באיכות הממשל, בעיבוד הקרקע או בטכנולוגיה החקלאית, עד למהפכה התעשייתית, לא העלה באמת את רמת החיים, משום שהעודף נבלע במהרה בפיותיהם של ילדים חדשים ורעבים. לאיכרים אולי היו יותר משאבים, אבל גם היו להם יותר פיות להאכיל. במקרים מסוימים, הדבר כמובן נכון, אבל כרגיל התזה מתעלמת משתי אמיתות חשובות. ראשית כל, גם שיפור ממשי בתנאי חייו של איכר למשך עשר או עשרים שנה הוא משמעותי מאד. אפילו אם החברה חוזרת למצב העוני הקודם בשל גידול בילודה, אין פירוש הדבר שדור שנוקט צעדי רפורמה משמעותיים לא ירוויח ויתעשר מכך, ולו באופן זמני. והרי הזמני, המקומי, הוא קריטי לניסיון האנושי. אני חי את ההווה, לא את מה שכלכלנים בעתיד יראו בגרף שלהם המשקף התפתחויות של שנים ארוכות. שנית, וזה חשוב יותר, אוכלוסיות במהלך השנים פיתחו שיטות רבות ושונות לויסות של גידול האוכלוסיה, בדיוק על מנת לחמוק, ולו באופן זמני, מה"מלכודת המלתוסיאנית". ישנן שיטות רבות כאלו: לשלוח בנים ובנות "מיותרים" למנזרים, למלחמות או למסעות צלב; לייסד קולוניה מעבר לים; להתחתן בגיל מאוחר יותר או גם, עד כמה שמזעזע לחשוב על כך היום, להרוג תינוקות, הן ממין זכר והן ממין נקבה. המנהג הזה ידוע במיוחד בסין ובמזרח אסיה (ביפן הפרה-מודרנית קראו לכך "מָבִּיקי" – דילול) – אבל הוא היה קיים למעשה ברוב החברות המסורתיות.

shaker_wideweb__470x305,0

אלו רק שתי דוגמאות קטנות לבעיות שיש בתזה של קיצור תולדות האנושות, ויש לציין כי בביקורת שלו על הספר, מצא חוקר הדתות תומר פרסיקו בעיות כלליות ומטרידות אף יותר. אין פירוש הדבר שספרו של הררי איננו חשוב ופורץ דרך, ההפך הוא הנכון, אולם כמו כל תזה כוללנית מדי, יש לקחת את טיעוניו הגורפים מדי עם גרעין גדול מאד של מלח.

אורז לאנשי שלומנו: שערוריות שחיתות בדמדומי יפן הסמוראית

חשבתם שיפן הסמוראית היתה ארץ בעלת מנהל תקין, יעיל והגון? לא בדיוק. למעשה, שערוריות שחיתות מסמרות שיער ליוו את הפוליטיקה היפנית מאז ומעולם. בפעם הראשונה בעברית, ינשוף היסטורי חושף שלדים עתיקים בארון, ומספר לכם על שחיתויות של סמוראים, עסקאות סיבוביות על סמך חוקים פיאודליים מוזרים, והקשר של בלונדיניות צרפתיות לכל אלו. ומה קורה כשבכירי האוצר חורשים מזימות, ושר המשפטים לוקח קצת יותר מדי ללב?  

 

corruption_0331

זהו מאמר שביעי בסדרה על סיפורה הסוער של יפן בשלהי התקופה הסמוראית וראשית העידן המודרני. למאמרים הקודמים, שהתפרסמו כאן בינשוף, ראו: המתנקש שלא הרגהסמוראי שהדליק זיקוקיםאספני הראשים ,להבים באפלה ופרשת מריה לוז איך בוטלה העבדות ביפן.

ביום סתווי אחד, בחודש נובמבר 1872, נכנס סמוראי בשם יָמַשִירוֹיָה וואסוּקֶה ללובי של משרד הצבא בטוקיו, בירת הקיסרות היפנית החדשה. רק ארבע שנים קודם לכן, הפילה ברית של ארבע הנחלות הפיאודליות "הנאמנות", צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה את שושלת השוגונים מבית טוקוגאווה, שניהלה את יפן כקונפדרציה פיאודלית במשך מאתיים וחמישים שנה. חבורה של סמוראים צעירים מארבע הנחלות הצליחה לתמרן את הדאימיו (האדונים הפיאודליים) שלהם ואת המדינה כולה, ובאמצעות הרבה כישרון, מזל ונסיבות – לחולל הפיכת חצר שעיצבה את יפן מחדש כמדינה מאוחדת בראשותו של הקיסר הנער מוּצוּהיטוֹ, מהלך שנודע כ"רסטורציה של מייג'י". בפועל נשלטה הקיסרות בידי מחוללי המהפכה שניהלו ביניהם פוליטיקה עדינה ומלוכלכת של בלמים ואיזונים, תוך כדי מרידות בלתי פוסקות של איכרים וסמוראים מתוסכלים. גם לאחר שבוטלו הנחלות הפיאודליות (האנים) באופן רשמי באוגוסט 1871, הן הפכו בפועל לסיעות פוליטיות והשפעתן נותרה על כנה במשך שנים רבות.

משרד הצבא, אליו נכנס ימשירויה באותו יום שגרתי כביכול, התנהל בפועל כאחוזתם הפרטית של אנשי צ'ושו בפיקודו של סגן השר הנמרץ, גנרל ימגאטה אריטומו שנודע לימים כאבי הצבא היפני. דמותו של הסמוראי, שחיכה לראיון עם סגן השר ימגאטה, לא היתה חריגה במשרד – בעבר הוא היה שם בן בית. אולם זמן קצר לאחר שנכנס לבניין, ולפני שסגן השר התפנה לראותו, שלף ימשירויה חרב ונעץ אותה בבטנו שלו. הוא מת במקום. "טרגדיה נוראה", כתב קידו טקאיושי, יועץ קיסרי בכיר ואחד ממנהיגי צ'ושו בממשלה החדשה.

מאנשי שלומנו. ימשירויה וואסוקה

מאנשי שלומנו. ימשירויה וואסוקה

טרגדיה נוראה, אכן – כי לפני שהחליט להתאבד, ימשירויה היה ללא ספק חלק בלתי נפרד מהקליקה השלטת של צ'ושו, "בחור טוב" שרבים הכירו וחיבבו. הוא היה מותיקי המלחמה נגד השוגון, סמוראי קשוח שנלחם וסבל עם אנשי המחתרת של צ'ושו שנאבקו במשך שנים נגד המשטר כנגד כל הסיכויים. כחייל ב"יחידה המעורבת" הידועה לתהילה, הכיר מקרוב את כל המנהיגים המפורסמים של ההאן, ביניהם קידו וימגאטה. אפילו שם משפחתו, ימשירויה, לא היה שמו המקורי, אלא כינוי זיכרון להרפתקאות של תקופת מלחמת האזרחים. זה היה, למעשה, שמו של הפונדק האהוב על חבורת הלוחמים של צ'ושו, שואסוקֶה אימץ כגלעד לתקופה ההיא.

כאשר עזב את ההאן ועבר לטוקיו, הבירה הקיסרית החדשה, החליט ימשירויה לפנות לעסקים ולא לפוליטיקה או לצבא, כפי שעשו רבים מחבריו לנשק. כצפוי, החברה שהקים הצליחה להתברג בקלות במארג הקשרים המורכב שהקימה הקליקה של צ'ושו מסביב למשרדי האוצר והצבא. חברו הטוב, סגן שר הצבא ימגאטה, מינה אותו כאחראי לאספקת הציוד והתחמושת לצבא ולמשמר הקיסרי. כאן, דברים התחילו להסתבך: המשמר הקיסרי, כוח נפרד בעיקרו, לא היה נתון לשליטתה של קליקת צ'ושו, אלא דווקא לשליטתן של הקליקות המתחרות מטוסה וסאצומה. חיילי המשמר הקיסרי, ברובם סמוראים פרועים ולמודי קרבות, ניהלו קטטות עם חיילי הצבא ברחובות עיר הבירה, תקפו זרים ובכלל "לא ספרו" את ימגאטה – אותו ראו כפוליטיקאי מאוס ומושחת שדואג רק לותיקי ההאן שלו. במהלך 1872, הבינו במשמר הקיסרי שישנן בעיות מחמירות והולכות עם אספקת הציוד והנשק – אצבעות הופנו לימשירויה, והחשדות הובילו לצמרת.

 כאן נכנס לתמונה שר המשפטים אֶטוֹ שימְפֵּיי – סמוראי מהקליקה של סאגה והפרוגרסיבי שמבין שרי הממשלה. באותה תקופה ניהל אינספור מאבקים נגד משרדי הצבא והאוצר, שנשלטו בידי צ'ושו, וכנגד שורה של עוולות ורעות חולות שניגעו את החברה. בין היתר נאבק בסחר המשגשג בנשים למטרות זנות, בדו קרבות, נקמות פרטיות של סמוראים ויתר קטטות רחוב. הוא כתב מחדש את החוק הפלילי, נאבק עם משרד האוצר על תקציב להקמת בתי משפט בכל רחבי המדינה – וגם ניהל מלחמה חסרת פשרות כנגד מנהגם של אנשי צ'ושו לתת ג'ובים ויתר כופתאות דשנות לאנשי שלומם. אטו הקים צוות חקירה, והתחיל לתהות על קנקנם של כספי הצבא שזרמו כמעין שופע לקופתו של ימשירויה.

ימשירויה וואסוקה מתאבד במשרד הצבא.

ימשירויה וואסוקה מתאבד במשרד הצבא.

            איש העסקים מצ'ושו התחיל להבין שכלבי ציד מרחרחים אחריו. למעשה, הוא "לווה" כספי ענק מהצבא והקים איתם חברות לסחר בינלאומי במשי גולמי – ואלו פשטו כולן את הרגל. בצר לו נמלט לפריז, ושם ניהל חיי מותרות על חשבון משרד הצבא. שמועות שהגיעו ליפן אמרו כי הוא מתגורר במלון מהודר, שותה שמפניה יקרה ואפילו (אוי לאימה) "נשוי לצרפתייה בלונדינית". במשך זמן מסויים ניסו החברים מצ'ושו להגן עליו – אחרי הכל הוא נלחם וסבל איתם במשך כל כך הרבה שנים לפני המהפכה – אבל לבסוף פקעה אפילו סבלנותו של ימגאטה. נכון – הוא הלווה לימשירויה כספים על חשבון הציבור, אבל לא שיער שיאבד אותם במהירות כזאת. לפיכך, בסוף 1872, זימן ימגאטה את ימשירויה ליפן ודרש ממנו להחזיר את ההלוואות שלקח. ותיק המלחמה היה יכול ככל הנראה להמשיך ולהסתתר בפריז. באותה תקופה לא היו הסכמי הסגרה, ואיש לא היה יכול לתפוס אותו. אבל סביר להניח שכספו היה נגמר במועד כזה או אחר, ותחושת כבוד קלושה מהעבר משכה אותו חזרה לטוקיו. הוא עזב את פריז ואת "אשתו הבלונדינית" (אם באמת היתה לו כזאת) ופנה לפגוש את ימגאטה במשרד הצבא. אולם ליבו לא עמד לו לעמוד ככלי מלא בושה וכלימה לפני חברו הותיק. דקות לפני שהיה אמור להיכנס ללשכה, התאבד בלובי של המשרד. ימגאטה נאלץ להתפטר בעקבות השערוריה, אם כי חזר לתפקידו זמן קצר מאוחר יותר.

לוחם נגד השחיתות - שר המשפטים אטו שימפיי

לוחם נגד השחיתות – שר המשפטים אטו שימפיי

            שר המשפטים אטו שימפיי החליט להמשיך ולהכות בכת של צ'ושו – והמטרה הבאה שלו היתה משרד האוצר. אחרי הכל, זה היה המשרד שלא נתן לו תקציבים להקמת בתי משפט, אבל כן הזרים כספים לצבא שנשלט בידי צ'ושו. באותה תקופה, עלו החוקרים שלו על פרשיית שחיתות מחוכמת בהרבה מזו של ימשירויה – פרשת מכרה אוסריזאווה בצפון מזרח יפן. במקרה זה, אדי הסירחון הובילו הרחק לתוך תקופת טוקוגאווה הפיאודלית, למנהגיו המוזרים של ההאן הצפוני של מוריאוקה.

            כאלף ומאה שנים קודם לכן, במאה השמינית לספירה, התגלה באזור אוסריזאווה מכרה נחושת, ששימש באופן מסורתי כמקור הכנסה בלתי נדלה לשליטים הפיאודליים באזור. בתקופת טוקוגאווה הוא עמד במרכז הכלכלה של מוריאוקה, נחלה פיאודלית לא גדולה במיוחד אך כושלת ורוויה בחובות מעיקים. במאה התשע עשרה, כאשר משטר טוקוגאווה כולו עמד בפני כליה, נקלע ההאן לקשיים כלכליים בלתי נסבלים. כדי להקל במעט את מצבו, החליט הדאימיו לקחת הלוואה מסוחר עשיר מהמחוז, איש עסקים בשם מוּרָאי מוֹהֵיי. דא עקא, שלפי המנהגים המוזרים של ההאן, נרשמה ההלוואה באופן הפוך. היינו – לפי המסמך הרשמי שהונפק על ידי הממשלה המקומית, מוראי לא הלווה כספים לדאימיו, אלא להיפך – לווה ממנו כספים. בדרך כלל, זו לא היתה בעיה. הן הממשלה והן הסוחרים המקומיים הכירו היטב את המנהג, וידעו ממי לדרוש את כספם בלי קשר לשפה הרשמית של המסמך.

מנהגים פיאודליים מוזרים, כלכלה כושל. חומת הטירה העתיקה של מוריאוקה.

מנהגים פיאודליים מוזרים, כלכלה כושלת. חומת הטירה העתיקה של מוריאוקה.

            העניינים התחילו להסתבך באוגוסט 1871, כאשר בוטל ההאן של מוריאוקה ביחד עם כל יתר הנחלות הפיאודליות. הממשלה המרכזית ומשרד האוצר לקחו על עצמם את החובות הניכרים של ההאנים, ביניהם האן מוריאוקה. בינתיים, הצליח מוראי לקנות את מכרה אוסריזאווה היוקרתי. עסקה טובה? לא בדיוק. סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, חבר עוצמתי בקליקה של צ'ושו, נאנק תחת החובות החדשים שלקח על עצמו וחיפש מקורות הכנסה. כאשר עיינו הוא ופקידיו בספרי החשבונות של מוריאוקה, הם גילו כי מוראי חייב להאן סכום נכבד של כסף. מחאותיו של הסוחר הנזעם, שטען, בצדק גמור, כי מדובר אך ורק במסמך רשמי ולמעשה ההאן חייב לו – נותרו ללא מענה. אינואואה החליט לחלט את המכרה כדי לכסות את "חובו" של מוראי לממשלה. לאחר מכן נמכר הנכס במכירה פומבית, במחיר מבצע, ל… ניחשתם נכון. סמוראי מקורב לאינואואה, חבר לנשק מהקליקה של צ'ושו. ולאחר שסגן שר האוצר פרש מתפקידו, הוא עצמו קנה את המכרה במחיר מציאה ואף נעץ בו שלט: "רכוש פרטי של אינואואה קאורו."

רכוש פרטי של אינואואה קאורו - מכרה הנחושת אוסריזאווה

רכוש פרטי של אינואואה קאורו – מכרה הנחושת אוסריזאווה

            כך, באמצעות עסקה סיבובית, הפך אינואואה חוב של הממשלה לסוחר מוראי לחוב של מוראי כלפי הממשלה, החרים את המכרה שנקנה בכסף מלא והשתלט עליו דרך איש קש. מוראי, שפשט את הרגל, פנה למשרד המשפטים, שכאמור נשלט על ידי אֶטוֹ מהקליקה של סאגה. השר אטו, שבעבר ניהל מאבקים ביחד עם אינואואה כנגד הסחר בנשים, נגעל עד עמקי נשמתו ממעשיו של סגן שר האוצר ויצא למלחמת חורמה נגדו. הוא לא רק סייע למוראי לתבוע את הממשלה (דבר קצת משונה כשאתה שר המשפטים), אלא גם פתח בהליך פלילי משלו ודרש להכניס את אינואואה ותשעה מבכירי משרד האוצר לכלא בעוון שחיתות. אולם ההליך נגרר במשך שנים, מוראי מת בינתיים, גם מנהלי החקירה קודמו והועברו לתפקידים אחרים, ולבסוף ביקש משרד החוץ לשלוח את אינואואה כשגריר מיוחד לקוריאה. לא היה ניתן לשלוח אותו כאשר עמדו נגדו הליכים פליליים, ולכן כל הסיפור נקבר בשקט.

העניין נקבר בשקט. סגן שר האוצר אינואואה קאורו

העניין נקבר בשקט. סגן שר האוצר אינואואה קאורו

            ומה קרה לשר המשפטים אטו שינפיי? באוקטובר 1873 הוא התפטר מהממשלה ביחד עם רוב השרים מטוסה, סאגה וסאצומה, כמחאה על ביטול הפלישה המתוכננת לקוריאה וגם על השחיתות של אנשי צ'ושו. מספר חודשים לאחר מכן מצא את עצמו מנהיג מרד נואש של סמוראים מסאגה, ולבסוף הוקע ראשו על מקל משונן בחוצות טוקיו. מילותיו האחרונות היו: "רק הקיסר מבין לליבי."

צל מתעתע: הנינג'ה ללא מסיכה

נינג'ה מיתי. האם הם באמת נראו כך?

מאמר זה מבוסס על כתבה שפורסמה במגזין יפן של גו טרוול

בשנים האחרונות, יותר ויותר תיירים ישראלים מבקרים ביפן. עם זאת, מעטים מהם מרחיקים למחוז מיאֶה שבדרום האי המרכזי הונשו. אלו שכן מגיעים, עולים בדרך כלל למקדשה של אלת השמש באיסֶה. אבל רק מעט מזער טורחים לבקר באזור הררי נידח בשם איגָה. מי שיעשה זאת, לא יתאכזב. מלבד יופיו הטבעי של האזור, מסתתר בו אחד המוזיאונים המרתקים ביותר ביפן- מוזיאון הנינג'ה של איגה-ריוּ. תמורת מחיר שווה לכל נפש, יכולים המבקרים להתחמק מ"מלכודות", לזרוק כוכבי נינג'ה (שוריקֶן), לעבור בדלתות סודיות ואפילו, לפי אתר האינטרנט של המוזיאון, "לקנות מוצרי נינג'ה אותנטיים שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר, כמו חולצות טי שירט, צעצועים, כלים ובגדים."

המוזיאון באיגה-ריו, כמובן, מנגן על מיתרים של מיתוס ידוע ופופולרי. הנינג'ה ידועים במערב בעיקר כסוכנים חשאיים רומנטיים, מתנקשים עוטי שחור עם כוחות על טבעיים המשליכים שוריקֶן קטלניים על אויביהם המופתעים. התדמית הזאת רחוקה מאד מהמציאות, אך אינה חדשה: היא התפתחה ביפן של המאה השבע עשרה, בתחילת תקופת השלום הפיאודלי בראשות השליטים הצבאיים מבית טוֹקוּגַאווה. בהעדר מלחמה או משימות חשאיות לבצע, הנינג'ה הפכו לגיבורי תרבות אגדיים, עוטי שחור ומטילי לחשים. התדמית הזאת יוצאה למערב ומשגשגת עד ימינו, כפי שניתן לראות בסרטים פופולריים כמו "צבי הנינג'ה". אולם במאות ה-16 וה-17 היו ביפן גם לוחמים חשאיים אמיתיים, שעליהם התבססה תדמית הנינג'ה המאוחרת. מי הם היו בדיוק?

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: