"חייב מצלצלת כאן! אמר המישלינג מדרגה בלתי ידועה ושוב חבט בכף ידו בפעמון הדלפק… נראה שהטיפול בעניינו ייאלץ להידחות עד שכמה דברים במדינה הזו יסודרו שוב, אך בעיני רוחי כבר התחלתי לערוך רשימה של אויבי העם ו"מכבסת הבזק של יילמאז" בהחלט עמדה בראשה."

טימור וורמש, הוא חזר, מגרמנית: עידו נחמיאס. עריכת תרגום: אורי רדלר (הוצאת ספרים סלע-מאיר). ניתן לרכוש עותק דיגיטלי באתר Getbooks.

מה יהיה אם אדולף היטלר ישוב, כמעשה שטן, ויתעורר כנווד חסר כל בגרמניה של היום? הסופר טימור וורמש, בקומדיה השחורה שלו הוא חזר (Er ist wieder da), מנסה לענות על השאלה הזאת. התוצאה מצחיקה עד דמעות, בדיוק כפי שהיא מחרידה. בסיפור של וורמש, הפיהרר לשעבר מתעורר במגרש חניה נטוש, במקום שבו שכן בעבר הבונקר שלו. מכיוון שאף אחד לא לוקח ברצינות את האפשרות שהיטלר האמיתי מסתובב בגרמניה של 2011, כל הסובבים אותו מאמינים כי מדובר בקומיקאי מוזר שמתפרנס מחיקויים של הפיהרר; לא רק משום שאין חיקוי טוב יותר מהמקור, אלא גם מפני שסגנון הדיבור של היטלר *באמת* נשמע מגוחך במונחים של המאה ה-21. כתוצאה, הקריירה של היטלר כקומיקאי, אושיית רשת ובדרן זול צוברת תאוצה. הוא מקבל פינה בתוכנית טלוויזיה נידחת של קומיקאי טורקי, ורוכש במהירות קהל מעריצים אדיר ביוטיוב וביתר הרשתות החברתיות. במהרה, הוא מזהה הזדמנות לצבור כוח בדרכים עקלקלות, ולהשלים את העבודה שלא סיים ב-1945…

הספר של וורמש הוא ראשית כל פצצת צחוק, במיוחד למי שלא נרתע מהומור שחור. כפי שכתב גדעון אורבך בביקורת שלו על הוא חזר,  "ניכר במחבר שהוא התייגע כהוגן וקרא את 'מיין קאמפף' כמה וכמה פעמים, כך שהוא שולט להפליא בז'רגון ההיטלראי, על הפאתוס המגוחך שלו, ההתייפיפות הפסאודו-קלאסית, האקסצנטריות והיכולת להתקשקש בזעם קדוש על סוגיה איזוטרית ולהגדירה כ"בעיה יסודית בקיום הגרמני לאומי", ולמרוח את זה על כמה וכמה עמודים טבולים בחשיבות עצמית בלי שום עידון או הסוואה. עד כדי כך טובה השליטה של המחבר, שהוא מצליח לכתוב מעל 500 עמודים כתובים באורח אמין מאד בגוף ראשון, בהם היטלר (שהוא המספר ביצירה) מאביס אותנו בפרשנות של המציאות ב-2011, כאילו מדובר בעוד סוגיות במיין קאמפף, מתובלות ברחמים עצמיים טיפוסיים, ובכל החשבונות הקטנים והגדולים עם העוזרים לשעבר שלו מלפני 1945, שכמסתבר הוא לא שכח ולו אחד מהם…. הספר מזמן לו כמה וכמה סצנות בהם 'היטלר' מצליף בפוליטיקאים משמאל וגם מהימין, החל מהראיון ההזוי שהוא עורך לפוליטיקאית ממפלגת הירוקים, ההשוואה המשעשעת שהוא עורך בין אנגלה מרקל לגרינג, ועמוד בלתי נשכח בו הפיהרר שופך את זעמו בפרץ צרחות אופייני על המנהיג של הימין הקיצוני (NPD), ומראה לו מהר מאד מהיכן משתין הדג הנציונל-סוציאליסטי. ואם לא די בזה, הרי שמי שמתעבים יותר מכולם את 'אושיית הבידור' החדשה, הם דווקא הניאו-נאצים, שבטוחים שמדובר במזימה מחוכמת של השמאל הגרמני לשים אותם ללעג ולקלס."

בפוסט הזה, הייתי רוצה לחשוף צד נוסף של הביקורת של וורמש על החברה המודרנית: האופן שבו קומדיה יכולה לשמש דרך פתלתלה להחדרת רעיונות הזויים בדלת האחורית. לא שאני משווה אותו להיטלר, אבל תחשבו למשל על מיודענו פרופסור אמיר חצרוני, שהתחיל את הקריירה שלו כחוקר תקשורת באוניברסיטת אריאל. כבר מהשלב הראשון, חצרוני הביע דעות בלתי מקובלות בסטנדרטים של החברה הישראלית על כל קבוצותיה הפוליטיות: אנוכיות משולבת באנטי-פמיניזם, אנטי ציונות ושנאת בני אדם כללית. כשחצרוני ניסה להביע את העמדות הללו במאמרים רציניים כביכול, הן זכו בהתחלה להתעלמות, ואז לגלים של זעם שעלו לו במשרתו האקדמית. בשלב הראשון, התקשורת סיקרה אותו בדיוק מפני שעורר זעם, אבל העניין בפרובוקציות שלו שכך בהדרגה. אם בהתחלה עוד סילקו אותו מאולפן חדשות מרכזי משום שאמר למלהקת ש"חבל שהוריך לא נשארו במרוקו ונרקבו שם" – בשלב השני התחילו להזמין אותו כמעט אך ורק לתוכניות היתוליות, כדי לצחוק עליו. ואז, ככל הנראה, נפל לחצרוני האסימון: מה שלא הצליח לעשות כפרופסור פרובוקטיבי, הוא יכול בהחלט לעשות כליצן חצר. למי שלא מעודכן – החצרון מופיע בקביעות בבמות סטנדאפ מרכזיות בירושלים ותל אביב, תחת הכותרת "טינופים וחיוכים עם הפרופסור, עוכר ישראל", והכרטיסים למופעים שלו נגמרים במהירות אדירה. כאן, אף אחד לא מזועזע: התבטאויות סקסיסטיות, גזעניות ומעליבות נגד נשים, מזרחים ועניים, שהיו יכולות לחסל כל אדם שנחשב ל"רציני", מתקבלות בחיוך כאשר אותו אדם בדיוק מוגדר כקומיקאי. הצחוק, במילים אחרות, משמש כדרך מפלט לומר דברים שהתרבות לא מאפשרת לומר בדרכים אחרות.

המגמות הללו היו עשויות להיות תמימות ובלתי מזיקות, אלמלא חזינו בשנים האחרונות בערבוב חסר תקדים בין עולמות הסטנד-אפ קומדי והפוליטיקה. בישראל, וככל הנראה במדינות רבות נוספות, התופעה הזאת קשורה לעליית שיטת הפריימריז או שיטות פוליטיות אחרות, שנותנת יתרון לפוליטיקאי שהוא גם סלב. בעולם החזותי של הטלוויזיה, לא רק המראה החיצוני של פוליטיקאי חשוב (דמיינו לכם את דוד בן גוריון ולוי אשכול מתמודדים בבחירות היום), אלא גם היכולת שלו להשיג כותרות במהירות, בדרך כלל באמצעות פרובוקציות בידוריות למיניהן. כבר בשנות התשעים, פוליטיקאים התחילו לנדוד מאולפני החדשות לשעשועונים כמו "דן שילון מארח", אבל אז היתה עוד הפרדה בין הצד החדשותי של פוליטיקאי לבין הצד הבידורי שלו. עם עליית הרשתות החברתיות והירידה בכוחם של המתווכים מהממסד התקשורתי (עורכים, מנחים, מפיקים), פוליטיקאים למדו לצבור פופולריות על ידי תקשורת ישירה עם המוני אנשים. ואחת הדרכים לעשות זאת היא לבדר אותם באמצעות טכניקות שמגיעות מעולם הסטנדט-אפ קומדי. מעבר לזה, הסטנד-אפ מייצג גם קוליות, נעורים ואנטי-ממסדיות. באקלים פוליטי של חשדנות עמוקה כלפי מומחים מעונבים, ממסדים ואליטות למיניהן, הכוח שלו עולה אלפי מונים.

בישראל, יש פוליטיקאים שהעלו את הסטנדאפיסטיות לדרגת אומנות. תקשיבו, למשל, לנאומים של אורן חזן בכנסת. אמרות כנף כמו "כיבוש יש לי אצל המלפפונים במקרר" או (לח"כ איימן עודה) "נעטוף אותך באריזה של ממתק ונשלח לסוריה", לא נועדו לתרום לאיזשהו ויכוח או אפילו להביע דעה, אלא בראש ובראשונה להצחיק את הקהל של חזן. הימין הפופוליסטי במערב מלא בפוליטיקאים אקסנצטריים למיניהם, שמשלבים מסרים פוליטיים מחודדים, בדיחות גזעניות ששמות ללעג את הפוליטיקלי-קורקט, גסויות ולבוש מוזר, ומרחפים בין הפוליטי לבין הקומי. אם הייתם מראים, למשל, לשמרנים אמריקאים בשנות החמישים את מילו יאנופוליס, על לבושו הססגוני, גינוניו המשונים וכרבולתו הצבועה לבלונד, ואומרים להם שזה יהיה מוביל דיעה עתידי במחנה שלהם, סביר שהם היו שולחים אתכם לבית משוגעים. מארין לה-פן היא אמנם פוליטיקאית ימנית קיצונית מסוג ישן יותר, אבל חירט וילדרס ההולנדי בהחלט אימץ לעצמו גינונים קומיים. ובפה גרילו, ממנהיגי הימין הפופוליסטי באיטליה, הוא כמובן קומיקאי מקצועי לשעבר. אפילו בצרפת, השוליים האנטישמיים של הימין הקיצוני מיוצגים בידי הקומיקאי דיודונה, שתומכיו מצטלמים עם אננסים ויתר סמלים בהם נהג להשתמש בהופעותיו.

 אומן הסטנדט-אפ הפוליטי הגדול ביותר בדורות האחרונים הוא כמובן דונלד טראמפ, שבידר את קהל תומכיו בעצרות הבחירות באמצעות בדיחות הלקוחות כולן מעולם הבידור הזול: חיקוי של עיתונאי נכה, הדבקת שמות גנאי קליטים ליריביו (Crooked Hillary, Lying Ted), רמיזות מיניות על גודלם של אברי גוף, ועוד כהנה וכהנה. למעשה, טראמפ היה מבדר עד כדי כך, שהרשתות השונות נתנו לו בחינם במה פרסומית שבדרך כלל עולה מיליונים רבים של דולרים – טריק גאוני שיילמד בעתיד בקורסים לקמפיינרים פוליטיים. ומעבר לפרסום, המוני בוחרים – שחיפשו את אותו הבידור הבועט במוסכמות – העדיפו את טראמפ על פני מועמדים רפובליקאיים שאמרו את אותם הדברים בדיוק, אבל באופן רציני ומעונב יותר.

וזה בדיוק המסר שמנסה להעביר טימור וורמש: הקומדיה עלולה לתת ביטוי לשדים שמקננים בצד האחורי של התודעה, למוסס את כבלי הציביליזציה ולתת פורקן לכל מה שאסור לומר. כל עוד הגבול בינה לבין הפוליטיקה עצמה ברור, או לפחות קיים, השחרור שהיא מציעה הוא חלק בלתי נפרדת מקיומה של חברה דמוקרטית תקינה, ובכלל מחייהם של בני אדם. אבל כשהקומדיה הופכת לפוליטיקה, ומי שרוכב עליה מנסה לקחת את תרבות הנגד גם לעולם האמיתי, התוצאה עשויה להיות, איך נאמר זאת, בלתי משעשעת בעליל. "שמעתי שבוש אומר שאני ליצן", הטעים פעם ביל קלינטון במסע הבחירות שלו. "אישית, אני לא חושב שמר בוש ליצן. ליצן גורם לאנשים לצחוק, בוש גורם להם לבכות." בעולם הפוליטי של היום, ההתבטאות של קלינטון כבר הפכה למיושנת. מי שעלולים לגרום לכולנו לבכות הם דווקא הליצנים.