מדוע נקבר כלב עם שבעת הקדושים בבית הקברות העתיק שבעמק טוּיוּק? התשובה, כפי שנראה, שנויה במחלוקת קשה. הינשוף הנודד במבט ייחודי על דרך המשי הדרומית בחבל שין-ג'יאנג שבסין. מסוכות הגפנים של העיר טורפאן, מקור הענבים העסיסיות והמרוות ביותר בעולם, דרך מערות פולחן בודהיסטיות עתיקות בנאות מדבר, רכסים בוערים וערים אבודות בחולות המדבר הלוהטים. חבל שין-ג'יאנג הוא הסְפָר הרחוק של סין, מוקד מהומות אתניות וביתם של האוּיגוּרים המוסלמים, עם טורקי שחייב את קיומו הן לממלכות בודהיסטיות עתיקות והן לחבר יוסף סטלין. הצצה לסין שלא הכרתם.

"שבעה קדושים קבורים כאן, שבעה קדושים וכלב," אמר לי מוכר המיצים המבוגר עם הכובע הבוכרי, במנדרינית עם מבטא אויגורי כבד, על הפסגה מעל הכפר המוסלמי מזאר. לאחר מסע בחום הלוהט לאורך ערוץ הנחל, ובין סימטאותיו של הכפר ה"מסורתי" שבעמק טויוק, זכיתי לשבת בצל, עם בקבוק צונן של מיץ פטל טבעי ופיסות מלון מיובש, ולשמוע קצת מעבר לסיפורי "ההרמוניה המושלמת" שזועקת לתייר מהשלטים שהוצבו בכפר מטעם ממשלת חבל שין-ג'יאנג, בצפון מערב סין העממית. המוכר פתח בסיפור ארוך, שרק את חלקו הקטן הצלחתי להבין. משהו על קדוש ערבי, מסע וכלב. לאחר מכן, סקרן מתמיד, חזרתי בין סימטאותיו של הכפר למכונית, שחנתה מאה מטר מהמסגד המקומי. המדריך שלי, טאהר, נזעק כששאלתי אותו על הסיפור. "לא היה שם שום כלב!" הוא אמר, "כלבים טמאים אצלנו באסלאם."

בסופו של דבר, לאחר שיחת דיבוב ארוכה יותר וביקור במוזיאון האזורי של עיר המחוז, טורפאן, הצלחתי לפענח את הסיפור על שלל גרסאותיו. האויגורים המקומיים בדרום מחוז שינג'יאנג, כך ,מסתבר, מייחסים את המרת הדת שלהם לאסלאם לקדוש תימני שהגיע לאזור עוד בימי חייו של הנביא מוחמד. משלחת התימנים, שישה במספר, ביקרו את מלך גאו-צ'אנג הבודהיסט, שלא התלהב במיוחד מהדת החדשה והמוזרה. השליח התימני, ששמע מאחד המוסלמים המקומיים שרק פסע מפריד בינו לבין הגרדום, נמלט למערה מעל העיר, ברכס "ההרים הבוערים". שם נרדמו הוא וחבריו למאות שנים, ורק לאחר מכן התעוררו והפיצו את בשורת האסלאם באזור כולו. לפי גירסה אחרת של הסיפור, סייעו לשליח התימני רועה וכלב – והם קבורים ביחד איתם במזאר, בית הקברות הקדוש שמעל הכפר בעמק טויוק. מכיוון שקבורים במקום שבעה קדושים (to say nothing of the dog), המסורת האויגורית קובעת ששבעה ביקורים לטויוק שווים ביקור אחד במכה. בלא ספק, זה חוסך הוצאות נסיעה ואש"ל.

הסיפור על הכלב ושבעת הקדושים היא דוגמא אחת לשלל האגדות, המסורות והשמועות שמגיעות לאוזניו של המטייל בשין-ג'יאנג, המחוז המוסלמי אדיר הממדים בצפון מערב סין שמשתרע על נתיביה הישנים של דרך המשי. פירוש השם בסינית מנדרינית הוא "הגבול החדש" (new frontier), והוא מגלם, מין הסתם, את מבטן האימפריאלי של הרשויות בבייג'ינג, בין אם מדובר באחד מקיסרי שושלת צ'ינג, במנהיג הלאומני ג'יאנג קאי-שק או במפלגה הקומוניסטית היושבת על כס הדרקון בימנו אלה. ואכן, בהשפעתם של הסינים, קוראים האויגורים לסין "ג'וֹנְג גוּאוֹ" (ממלכת המרכז), כמקובל במנדרינית. מבין המקומיים, יש כאלה המעדיפים לקרוא בלחש למחוז שלהם "מזרח טורקיסטן". ואכן, יש מעט מאד מיעוטים בסין שמתהדרים בייחוד אתני ותרבותי גדול מזה של האוּיְגוּרים, עם ממוצא טורקי שמהווה את אחת מהקבוצות הילידיות הגדולות והחשובות במחוז. האויגורים של היום מייחסים את עצמם לשורה של ממלכות, שהחליפו מספר פעמים את תרבותן ואת דתן. בתחילה החזיקו באמונה המניכאית, דת פרסית דואליסטית, לאחר מכן עברו לבודהיזם ולבסוף, באמצע האלף השני, לאסלאם. האמת היא, שלאחר חורבן הממלכה האויגורית במאה ה-13 בידי המונגולים, השם "אויגורי" יצא משימוש, והעמים הטורקיים-מוסלמיים במרחב הגדירו את עצמם בשמות אחרים. רק במאה העשרים, ביוזמה של ברית המועצות הסטליניסטית דווקא, השם "אויגורים" עשה קמבק היסטורי, והקבוצה האתנית הטורקית בשין-ג'יאנג ייחסה את עצמה, בדיעבד, לממלכות האויגוריות ההיסטוריות. השם התקבע באופן סופי כשסין העממית הכירה באויגורים, כחמישים אחוז מתושבי שין-ג'יאנג, כמיעוט לאומי רשמי, ואף הגדירה את המרחב כ"מחוז האויגורי האוטונומי".

מאז שנכבש באופן סופי בידי שושלת הצ'ינג במאה ה-18, שין ג'יאנג היה, ועודו, חלק חסר מנוחה מסין עצמה. מדי כמה דורות פורץ מרד טורקי-מוסלמי שמרעיד את סין: ההתקוממות הגדולה של יעקוּבּ בֶּג באמצע המאה התשע עשרה נגד הקיסרות, רפובליקת מזרח טורקסטן קצרת הימים שקמה בשנות הארבעים, וגם כעת שין-ג'יאנג רחוקה מלהיות שקטה לחלוטין. סינים מבני ההאן (הקבוצה האתנית המרכזית בסין) אמנם חיים במחוז מזה אלף שנים, כפי שהתעמולה הממשלתית טורחת לציין, אולם בעשורים האחרונים מזרים הממשל הקומוניסטי בבייג'ינג מתיישבים מסין גופא בסדרי גודל ענקיים, עד שאלו הפכו, נכון להיום, לחמישים אחוז מאוכלוסיית המחוז ושבעים אחוז מבין תושבי הבירה אורומצ'י. יש אמנם אויגורים רבים שרואים את עצמם כסינים ונהנים מהאפלייה המתקנת, הזכויות התרבותיות, האפשרויות וההזדמנויות שהממשל המרכזי מעניק להם, אולם אחרים רואים את המשטר בבייג'ינג ככיבוש מדכא שנועד לשרת רק את בני ההאן.

המתח בשין-ג'יאנג התפרץ לרמה של מהומות דמים לפני שנתיים בערך. בתגובה לקטטה קטנה בין אויגורים להאנים בדרום סין, פרצו מהומות אתניות קשות באורומצ'י, בירת חבל שין-ג'יאנג. מושל המחוז, שלפי גירסה אחת היה שתוי, התמוטט ולא הגיב כאשר אויגורים אחוזי זעם ושנאה טבחו בעוברים ושבים סינים, ואלו הכו באויגורים כנקמה. המהומות דוכאו מאז, והממשל טרח להדגיש שנית את ה"הרמוניה" בין הקבוצות האתניות, אולם הגחלים עדיין לוחשות מתחת לפני השטח. לפני חודשיים, תקפו חמושים אויגורים שוטרים בכפר ליד טורפאן. כשהייתי באורומצ'י לפני כשבועיים, בזמן תפילות יום השישי, אכן שמתי לב לגדודי שוטרים מהמשרד לביטחון הציבור, ערוכים למלחמה עם מגנים, שריונות, קסדות ואלות מפחידות למראה. התפילה, למרבה השמחה, עברה בשקט.

המסגד הגדול באורומצ'י, בירת חבל שין-ג'יאנג. תפילת יום השישי אובטחה בידי גדודי שוטרים חמושים באלות.

אבל למרות הכל, אף אחד בשין-ג'יאנג לא מעוניין לפגוע בתיירות, שמפרנסת רבים וטובים במחוז – וזרים מכל הסוגים מתקבלים כאן תמיד בברכה על ידי כולם, סינים, אויגורים ושלל המיעוטים האחרים, בלי קשר לסכסוכים הפנימיים ביניהם. ומספיק להיות כאן זמן קצר כדי לחוות את המרקם האתני, התרבותי והדתי העדין והשביר הזה, שמתקיים בכל זאת, למרות הכל.

והאזור של טורפאן, שעתיים מדרום לאורומצ'י, מסעיר ומושך תיירים רבים מרחבי העולם כולו. המקום הנמוך ביותר בעולם, מלבד ים המלח, נווה מדבר מיושב באמצע מדבר טקלמקאן – עיר אויגורית קטנה ולוהטת שתושביה משיבים את נפשם בקיץ תחת גפנים עמוסות בענבים. טורפאן ידועה כמקור הענבים העסיסיות והטעימות ביותר בעולם – ירוקות זוהרות, מרוות ומתוקות בדיוק במידה הנכונה, וזאת בנוסף למלונים ולאבטיחים – כולם מושקים בשיטה עתיקה ומתוחכמת להפליא, מערכת תעלות קרקעיות של מי תהום הנקראות קָארֶז. הטכנולוגיה הזאת, שנפוצה בימי הביניים ברחבי איראן, מזרח אסיה וסין, אפשרה לפתח אזורים מדבריים גם ללא טכנולוגיה מודרנית. כיום, בתוספת לשיטות מודרניות יותר של השקייה, מאפשר הקארז לתושבים המקומיים להצמיח מאדמת המדבר אינספור אשכולות ענבים, חלקם נאכלים במקום ורובם נמכרים ומיוצאים בסין ורוסיה כצימוקים ויין. אי אפשר להסתובב בטורפאן והכפרים שבסביבתה שעה אחת, בלי להיתקל בהיצע מסחרר של אשכולות, פלחי אבטיחים ומלונים, ביחד עם קנקנים צוננים של מיצי ענבים סחוטות, פטל ורימונים.

סוכות גפנים במוזיאון הקארז הלאומי, ליד טורפאן

שלושה קילומטרים מטורפאן, וכבר העיניים נעתקות מתפארת הארכיטקטורה האויגורית-מוסלמית. בסופו של מסלול עטור עצים, בין סימטאות מאובקות ובתים אויגוריים בפאתי העיר, ניצב מינרט אֶרְמִין – גלעד לשליט האויגורי האחרון של טורפאן שנכנע לצבאות הכובשים של שושלת הצ'ינג. ליד המסגד מתנשא מגדל אדיר, דומה מאד למינרטים היפים שניתן לראות באוזבקיסטן ומקומות אחרים במרכז אסיה, מקושט בעיטורי עיטורים של פרחים, צמחים וערבסקות מפוסלות בחימר.

קילומטרים ספורים מחוץ לטורפן והנוף, למי שיודע לאן ללכת, הוא עוצר נשימה. פניה אחת בכביש, והמדבר החדגוני מפנה את מקומו להרים אדומים ומחורצים, שבאור שמש הצהריים נראים כאילו הם עולים בלהבות. "ההרים הבוערים", כך כינו אותם הסינים העתיקים. והאפוס הסיני הגדול, "המסע למערב", שמוכר לכל ילד בסין, חרט אותם לנצח בדפי הספרות העולמית. במהלך הספר, המתאר מסע אפי להודו של קוף בעל כוחות קסמים, חזרזיר, מפלצת חול ונזיר מלומד, נתקלת החבורה בהרים הבוערים בלהבות. בסופו של דבר, מכבה הקוף את האש עם מניפתו, והקבוצה מצליחה לחצות את המכשול הזה, כפי שחצתה רבים אחרים. גם כיום, מי שיוצא מהאוטו הממוזג בשבילי ההרים המחורצים הללו, מבין שלא רק המראה גרם להם להיראות כבוערים. הטמפרטורה בקיץ עשויה להגיע לארבעים ואפילו חמישים מעלות. ההרים הבוערים הם מערבולת מרהיבה של צבעים וצורות, שמשנה את צבעה ומרקמה לפי האור בכל שעה משעות היממה. כשמגיעים אליהם בבוקר וחוזרים אליהם בצהריים, או לאור השקיעה, בערב, רואים הרים אחרים לחלוטין.

הנהג והמדריך הנפלא שלי, טָאהֶר טוֹמוֹר, הצליח למצוא נתיב עוקף למלכודת התיירים הרגילה של השלטונות המקומיים: מחסום דרכים שגובה מחיר מפולפל עבור הזכות לראות את "אטרקציית הנוף" של ההרים הבוערים. כי לצערה האינסופי של הממשלה, הרים קצת קשה להסתיר אפילו אם לא עוברים במסלול המוסדר. כשעקפנו את המחסום נסענו פנימה, לדרך המתפתלת בין ההרים, מעל עמק שעובר בו נחל צלול ושוצף, מוקף בסבך עשיר של שיחים ועצי פרי. המים, כך אמר לי טאהר, מגיעים מצפון שין-ג'יאנג, מהרי טיין-שאן, פסגות ההרים השמיימיים העטורות בשלג.

אני והרי טיין-שאן: ברקע, הפסגות המושלגות על רקע אגם השמיים

עוד נסיעה קצרה מעל העמק, והגענו לאחד האתרים היפים ביותר באזור: מערות בַּזַקְלִיק, אתר קבורה בודהיסטי עתיק חצוב בסלע האדמדם של ההרים הבוערים. המערות קרירות ונעימות, ואפשר לראות בהן סימנים המרמזים על עבר מפואר. בעבר, קירותיהן היו מלאים בציורים מרהיבים, שאולי היו נשארים שם אלמלא הגיע לאתר, בתחילת המאה העשרים, אורח לא קרוי. אלברט פון לֶה קוק, ארכיאולוג גרמני, פשוט חתך את הציורים ולקח אותם איתו לברלין, שם הושמדו חלקם באחת ההפצצות של מלחמת העולם השנייה. אולם בחלק מהמערות אפשר לראות ציורים שקוק פספס, פאר האומנות האויגורית בודהיסטית במיטבה. בניגוד לפנים הקפואות של רבות מהדמויות הבודהיסטיות בסין, הבודהה ותלמידיו מביעים רגש עז בציורים האויגוריים, מוקפים בשדים, מפלצות ואלים בוערים באש. וכשיוצאים מהמערה, נשקף נוף מרהיב של העמק כולו, עם ההרים הבוערים והנחל הצלול שזורם למטה.

נווה מדבר – מבט ממערות בזקליק

הוד קדומים – ציורים בודהיסטיים בני מאות שנים במערות בזקליק

נסיעה קצרה נוספת בין ההרים, וממערות בזקליק אפשר להגיע לשתי ערים עתיקות שקבורות במדבר, ג'יאוֹ-הֶה וגָאוֹ צ'אנג. בשתי הערים הבודהיסטיות הללו אין אמנם מונומנטים עוצרי נשימה כמו בית האוצר של פטרה שבירדן, אבל חורבות הארמונות, המקדשים והמונומנטים שלהם מלהיבים ומסעירים את הדמיון. כאן חומה אדירה, כאן רחוב רחב ומוקף בעמודים, כאן מצבה חרוטית אדירה. זה כל מה שנשאר מהערים המעטירות של העבר, מרכז פוליטי של ממלכה בודהיסטית אדירה ואתר של סחר בינלאומי משגשג, שבשווקיו התערבבו פרסים, ערבים, סינים, אויגורים, טוכארים ועמים עתיקים אחרים, בודהיסטים, מוסלמים ונוצרים. יש משהו נוגה ועגמומי בשקיעה של פאר העבר לתוך חולות המדבר. ההרפתקנים היפנים שהגיעו לאזור בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה כדי לרגל, לחקור וליצור קשרים חשאיים עם האויגורים, בוודאי חשבו על השורות האלמותיות הבאות משיר ההייקו של מָצוּאוֹ בָּאשוֹ:

עשבי קיץ – מחלומות הגיבורים, זה מה שנותר.

ועל עשבי הקיץ גדלה ציביליזציה חדשה – תוססת לא פחות מקודמותיה: תמהיל של תרבות מוסלמית, מרכז אסייאתית, אויגורית וסינית, עם קורטוב של השפעה רוסית. לרגלי הרכס המרכזי של ההרים הבוערים, יכולים תיירים לבקר בכפר מזאר, שהוזכר כבר לעיל –  קהילה אויגורית עובדת וקיימת שהממשלה דאגה לשמר כעדות לתרבות המסורתית. מי שמשלם את מחיר הכניסה, ויודע לצפות ולהסתכל בלי להפריע, יכול לזכות במבט מעניין על חיי היומיום של הכפריים, שדי אדישים לתייירים (הספורים) שמסתובבים ברחובותיהם: ילדים שמתרחצים בבריכה הטבעית שלרגלי ערוץ הנחל, תושבים שנחים בצל עצי התות העתיקים, זקנות שמכינות תה ואורז בבשר, מוכרי מיץ פטל טבעי, איכרים שעמלים על קטיף הענבים, ולמעלה – המזאר עצמו, בית הקברות העתיק והמפואר על רכס ההר, בו טמונים (או ישנים) שבעת הקדושים וגם הכלב.

רחוב שקט בכפר מזאר, שבעמק טויוק

פינת המטבח האויגורי

שוק הלילה בטורפאן

מלבד הפירות הטריים והענבים העסיסיים שסקרנו לעיל, המטבח האויגורי הוא אחד המשובחים ביותר במרכז אסיה, ומתהדר בפיוז'ן ערב לחיך של השפעות מרכז אסייאתיות, פרסיות, ערביות וסיניות.

קבב הכבש או הבקר המקומי, למעשה מעין שישליק, משובח בהרבה ממה שאפשר למצוא בישראל ואפילו במקומות כמו אוזבקיסטן. האויגורים נוהגים לתבל את השישליק שלהם בתערובת של תבלינים חריפים ולוהטים, וצולים אותו בדיוק במידה הנכונה. כשהוא יוצא מהגריל הוא עסיסי, פריך ונימוך להפליא, מרקם חריף שנמס בפה ומבעיר אותו בעת ובעונה אחת.

נאן – הלחם השטוח שאפשר למצוא, בוריאציות שונות, בכל רחבי הודו ומרכז אסיה, נפוץ מאד גם בשין-ג'יאנג. סוג משובח במיוחד הוא נאן קשה שאפוי עם גבינה, וכדי לרכך אותו טובלים אותו בתה (ארוחת בוקר אויגורית טיפוסית).    

לגמאן (סינית: לה-מיין) – אטריות שנמתחות ביד ומוגשות עם רוטב חריף, ירקות וחתיכות בשר.

רובין הוא סוג של לחם מטוגן ממולא בתערובת של בשר טחון, ירקות טריים ובצל מטוגן.

צ'וּצ'וּרה הן כופתאות מקומיות, במיני מילויים, גירסה טעימה בהרבה של הבאו-דזה הסיני. בדוכן הרחוב שאכלתי בו באורומצ'י, הגישו צ'וצ'ורה עם מילוי של תפוחי אדמה מתוקים, חתוכים לקוביות קטנות, בצל, ירקות אחרים וקצת בשר.

המלצה חמה מאד

טורפאן היא מקום לוהט, והתחבורה הציבורית לא משהו. אפשר לראות את כל האתרים שהוזכרו לעיל, וגם אחרים, בטיול זול ונוח של יום באוטו ממוזג (הצלת חיים ממש בקיץ) עם נהג ומדריך מנוסה במחיר שווה לכל נפש. לפי המלצת לונלי-פלנט וויקי טרוול, יצרתי קשר עם טאהר טומור, בחור אויגורי צעיר דובר אנגלית שוטפת, אדיב וידידותי, עם אוטו נוח וממוזג. טאהר גם דאג לארגן לי מלון, להסביר על האתרים ועל חיי האויגורים בשין-ג'יאנג ולמצוא את חנויות הקבב הזולות והטובות ביותר בצדי הדרכים. והעיקר – בניגוד למדריכים רבים אחרים בסין, הוא מעולם לא הטריד אותי בהפצרות להגיע לאתרי שופינג שמשלמים לו עמלה. המחיר של טאהר הוא 700 יואן (כמאה ועשרים דולר) ליומיים שלמים. מומלץ ביותר! למי שרוצה ליצור קשר, האימייל שלו הוא: tahirtour8@yahoo.com

טאהר טומור – מדריך מצויין ואדיב