אל קאעדה, ארגון הטרור שהפיל את מגדלי התאומים והצמיח מתוכו את דאע"ש, התחיל במחנה אימונים קטן באפגניסטן. כפי שכתבנו בפוסט הקודם, הפיכה צבאית שהתרחשה במדינת ההרים הקטנה ב-1978, יצרה מכתב שרשרת של מוות: סדרה של החלטות שגויות ואסונות שהעצימו זה את זה עד לפיגועי 11 בספטמבר. הפוסט הנוכחי עוסק בחזון העוועים הפקיסטני שסייע לצמיחת הג'יהאד הגלובלי.

ינשוף צבאי-אסטרטגי מכיר לכם את חמיד גול – אחד מההוגים הצבאיים ההרסניים ביותר במאה ה-20 המאוחרת.

"עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר"

גנרל אסאד דוראני – מפקד שירות הביון הפקיסטני, ISI

בינשוף הקודם, דיברנו על מלחמת אפגניסטן ההרסנית, ועל האופן שבו נפתחה בשל סדרה של החלטות רגעיות ומקריות. הפעם, ננסה להעמיק לתוך הגורמים ארוכי הטווח שהזינו את אותו האסון. מאחוריהם עומדים שורה של מקבלי החלטות בוושינגטון, מוסקבה, ריאד ואיסלמאבאד, שכל אחד מהם ניסה לפעול למען האינטרסים שלו כפי שראה אותם. התוצאה היתה הצטלבות של תהליכים, תאונת שרשרת שהזיקה בסופו של דבר לכל הצדדים גם יחד. אי אפשר להבין את מפלצת הטרור הבינלאומי של אל קאעדה ודאע"ש, בלי להתבונן על אותם אירועים רחוקים. הפעם, נתמקד בחלקם של הפקיסטנים, ונכיר את אחד החזונות האסטרטגיים ההרסניים ביותר במאה העשרים המאוחרת: השאיפה הפקיסטנית ל"עומק אסטרטגי" באפגניסטן. מאחוריה עמדו שני אנשים, שהיו אסלאמיסטים ולאומנים בעת ובעונה אחת: הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, וקצין המודיעין חמיד גול. השניים הללו ביחד, וכל אחד לחוד, היו מהארכיטקטים המרכזיים של אסון הג'יהאד הגלובלי שמרעיל את העולם עד ימינו. מהחזון שלהם, ושברו הנורא, אפשר ללמוד לקחים חשובים על מגבלות האסטרטגיה והתכנון הפוליטי באופן כללי.

פקיסטן נוצרה, עוד מראשיתה, כמדינה שנועדה להעניק בית לאומי למיעוט המוסלמי בתת היבשת ההודית, כדי להגן עליו מהרוב ההינדי. גם אם חלק משליטיה הראשונים, כמו המייסד מוחמד עלי ג'ינה והדיקטטור הצבאי איוב חאן, היו חילונים באופן אישי, הזהות הדתית נטמעה היטב ב-DNA הלאומי שלה. כמו בישראל, הדת בפקיסטן היתה לא רק הלכתית אלא גם לאומית. לכן, המדינה היתה חשופה להדתה קיצונית. היה קל לזהות את האינטרס האסלאמי עם האינטרס של המדינה, דבר שהשתקף גם בסכסוך ארוך השנים על קשמיר. גישה זו הגיעה לשיא תחת שרביטו של הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, ששלט בפקיסטן מ-1978 ועד 1988. חאק, אדם אדוק בדתו, שנהג לדבריו "להתפלל, כשחברי הקצינים היו עסוקים בשתייה ובהימורים", פתח בתוכנית לאסלאמיזציה מזורזת של המדינה והצבא, חוקק חוקים דתיים, ומינה חברים במפלגות אסלאמיות לעמדות מפתח בפיקוד הבכיר, במודיעין הצבאי ובשירות החשאי.

מוחמד זיה אול-חאק – הדיקטטור של פקיסטן, 1978-1988

אחד החשובים שבקצינים הללו היה גנרל חמיד גול, שעמד בראש שירות הביון הפקיסטני, ה-ISI (המודיעין הבין-זרועי), בתקופה הקריטית שבין 1987 ל-1989, והוסיף לנהל באופן לא רשמי את המדיניות האפגנית של פקיסטן מספר שנים לאחר מכן. גול ניסח בלשון אסטרטגית את החזון הגיאו-פוליטי של מוחמד זיה אול-חאק: פקיסטן, אפגניסטן ואיראן חייבות לחבור זו לזו, ולהקים גוש פאן-אסלאמסיטי אנטי-מערבי, שמאוחר יותר יצטרפו אליו גם טורקיה והרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות במרכז אסיה. כך, תוכל פקיסטן להפוך למעצמה המובילה בעולם האסלאמי, ולרתום את כוחה החדש לפתרון צבאי של הסכסוך מול הודו בקשמיר. שימו לב, שלא מדובר כאן בחזון דתי קיצוני גרידא, כמו הפנטזיה של אל קאעדה (ואחריה דאע"ש) להקים חליפות אסלאמית עולמית, אלא בחזון לאומני פקיסטני. מפתה לראות בו ריאל-פוליטיק ציני, מדיניות מעצמתית דורסנית שראתה במוסלמים של אפגניסטן אך ורק כלי להגשמת שאיפות טריטוריאליות ופוליטיות. אולם משום שבפקיסטן לאומיות ודת היו כרוכות זו בזו בלי הפרד, החזון הזה השתלב באופן טבעי ברגשות דתיים כנים של חלק גדול מהמעורבים. גול וחבריו זיהו את האינטרס של האסלאם עם האינטרס של פקיסטן. בדרך, האפגנים היו שטיח שאפשר לדרוך עליו. אפגניסטן, טענו גול וזיה-אול חאק, היא ה"עומק האסטרטגי" של פקיסטן בדרום אסיה.

המדיניות של גול, שהמשיכה גם לאחר מותו של זיה אול-חאק בתאונת מטוס, היתה להשתמש בפלישה הסובייטית לאפגניסטן כתירוץ לאמן ולחמש כוחות מוג'אהידין פרו-פקיסטנים, ובסופו של דבר לסייע להם להשתלט על המדינה. כפי שהבהרנו בפוסט הקודם, האמריקאים מילאו חלק מרכזי במדיניות הזאת. קובעי המדיניות של ממשלי רייגן ובוש היו ממוקדים עדיין במלחמה הקרה, ורצו לגרש את הקומוניסטים מאפגניסטן. לפיכך, החליטו האמריקאים, במימון ובסיוע סעודי, לחמש ולטפח את מורדי המוג'האידין. אולם מפני שהפקיסטנים (ולמעשה, גול וה-ISI) היו אלו שחילקו את הכסף והנשק בשטח, הסיוע האמריקאי זרם אך ורק למפקדים הקיצוניים ביותר, כמו גולבודין חקמאטייר, עבדול ראסול סאייף או אוסמאה בן לאדן. מפקדים פרו-מערביים יחסית, כמו אחמד שאה מסעוד, לא קיבלו כמעט דבר.  כך, שימשו האמריקאים ככלי בחזון האסטרטגי של חמיד גול. ה-ISI, ה-CIA והסעודים הזינו את דרקון הטרור הבינלאומי שעדיין מנגע את העולם במאה ה-21.

גנרל חמיד גול

גם כשפקיסטן רצתה לשנות מדיניות, בדרך כלל בגלל שילוב של התפתחויות פנימיות ולחץ בינלאומי, הדבר התגלה כקשה לביצוע. בנזיר בוטו, האישה הראשונה ששלטה בפקיסטן ובתו של ראש הממשלה שהודח על ידי זיה אול חאק, היתה זו שרבים במערב תלו בה את תקוותיהם. בפועל, בתקופתה של בוטו ה-ISI הגביר את מאמציו לסייע למתנדבי אל-קאעדה, לאנשיו של גולבודין חקמטאייר וליתר הגורמים הקיצוניים בפקיסטן, כדי ליצור "בלוק אסלאמי" בהתאם לחזונו האסטרטגי של גול.

בראשית כהונתה, בוטו עשתה מאמצים מסויימים להטות את כיוון הספינה. היא ניצלה את סמכותה כראש ממשלה, ופיטרה את גול, האדם שנתפס בעיניה, די בצדק, כראש הנחש. במקומו, היא מינתה את אחד מנאמניה, גנרל שמס אור-רחמן קאלו. אולם הרמטכ"ל מירזה אסלאם בג,  תומך מושבע בחזונו של זיה אול חאק, מינה את גול למפקד גיס ו"יועץ מיוחד" לעניינים אפגניים. התוצאה היתה פארסה. השליח האמריקאי המיוחד, פיטר טומסן, נפגש תדירות באיסלמאד עם בוטו, שר החוץ שלה, ומפקד ה-ISI, ואלו הבטיחו להם שפקיסטן תפסיק לנתב את הסיוע האמריקאי לגורמים הקיצוניים ביותר. אולם בפועל, קציני ה-ISI בשטח התעלמו מפקודותיו של קאלו, והמשיכו לסייע לחקמטאייר, בן לאדן ואנשיהם. אנשי ה-CIA, שתמכו בעמיתיהם מה-ISI, עבדו קשה כדי להכשיל כל ניסיון של מחלקת המדינה בוושינגטון להפסיק את הסיוע החמוש והקטלני.

ניסתה לרסן את השירות החשאי, אך נכשלה – ראש ממשלת פקיסטן בנזיר בוטו

תקווה חדשה לשינוי אסטרטגי באליטה הפקיסטנית התעוררה בראשית 1992, כאשר הרמטכ"ל החדש אסיף נוואז ג'נג'ואה, בוגר האקדמיה הצבאית הבריטית סנדהרסט, הצהיר על ניתוק הצבא מהפוליטיקה, וביטול האסטרטגיה העצמאית של ה-ISI בפקיסטן. הרמטכ"ל נוואז העביר את אסאד דוראני, יורשו וממשיך דרכו של גול, לתפקיד שולי יחסית, ופיטר רבים מאנשי השטח של ה-ISI שיישמו את מדיניות התמיכה במוג'אהידין הקיצוניים בשטח. לרגע, נראה היה שפני היאנוס של פקיסטן מתאחדות למדיניות קוהרנטית ברורה. במשך שנים רבות, ההצהרות של המתונים במשרד החוץ באסלמאבאד היו קליפה ריקה, שכיסתה על מדיניות עצמאית של ה-ISI. בסוף 1991 וראשית 1992. נראה שהרמטכ"ל החדש נחוש להפוך את ההצהרות הריקות למציאות. השליח המיוחד האמריקאי, פיטר טומסן, קיווה שה-CIA יתיישר מאחורי המדיניות החדשה של ה-ISI, וכך יהיה ניתן לאחד ולסדר גם את המדיניות האמריקאית בשטח.

אולם בצבא, קצינים אסלאמיסטים רבים תיעבו את המדיניות החדשה של נוואז ג'נג'ואה וניסו לחתור נגדה. גרוע מכל, ראש הממשלה נוואז שריף הטיל עליה ווטו, וניווט את פקיסטן חזרה למורשת ההרסנית של גול. הוא עקף את הרמטכ"ל ומינה קצין אסלאמיסט למפקד החדש של ה-ISI. בשנות השמונים המאוחרות, כשבנזיר בוטו ניסתה למנות ראש ISI נאמן לה במטרה לשנות את מדיניות ה"עומק האסטרטגי", הגנרלים בג וגול עקפו אותה והתעלמו מהוראותיה. כעת, הרמטכ"ל נוואז ג'נג'ואה ציית בנאמנות להוראותיו של ראש הממשלה שריף.

ניסה לשנות מדיניות: הרמטכ"ל הפקיסטני נוואז אסיף ג'נג'ואה

המדיניות האסלאמיסטית והתוכנית הגיאו-פוליטית של ה"עומק האסטרטגי" היו טבועות כה חזק ב-DNA הצבאי, הפוליטי והלאומי של פקיסטן, עד שהם הפכו לנחלתה של אליטה שלמה. לכן, היה קשה לגורם יחיד כלשהו, חזק ככל שיהיה, לבטל אותה. כדי לשנות את הכיוון של הספינה, היה צורך לכל הפחות בהסכמה בו זמנית של שלושת האנשים החזקים באמת בפקיסטן: ראש הממשלה, הרמטכ"ל ומפקד ה-ISI. אם אפילו אחד מהשלושה תמך במדיניות האסלאמיסטית, הוא היה יכול להיעזר בממסד הצבאי, הפוליטי והאזרחי, בציבור הדתי והשמרני ובלאומנים פקיסטנים אנטי-מערביים בכל רמות הממשל כדי להכניע את השניים האחרים. מפקדי ISI ורמטכ"לים יכלו להפיל ראשי ממשלה בהפיכות צבאיות ובהתנקשויות. ראשי ממשלה יכלו לנצל את האנרגיה הדתית של חלקים גדולים בציבור נגד מפקדים צבאיים, אם אלו ניסו לפנות לכיוון ליברלי ופרו-מערבי יותר. האסלאמיזם האסטרטגי של גול היה כמו טיפת דיו רעילה: מספיק שהוא ניגע את אחד משלושת האנשים החזקים בממסד, כדי להכתים ולהרעיל את כל היתר.

את התוצאה כולנו מכירים: לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי האפגני ב-1992, הפקיסטנים סייעו לפלגים הקיצוניים ביותר של המוג'איהדין לתפוס את השלטון. הם נתנו חסות ותמיכה למשטר הטליבאן, ומאוחר יותר גם לאל קאעדה. אולם כפי שכותב פיטר טומסן בצדק, חזונו האסטרטגי של חמיד גול התפוצץ גם לפקיסטן בפרצוף. אם יש משהו שאפשר ללמוד ממלחמות אפגניסטן מהמאה ה-19 ועד ימינו, זה הכלל הבא: מעצמות זרות אינן מסוגלות להשליט את האפגנים החביבים עליהן בקאבול ולקוות לתמרן את המדינה דרכם. מעבר לעובדה שהשלטון המרכזי בקאבול מעולם לא שלט לחלוטין במדינה כולה, מעורבות של מעצמה זרה אחת בעניינים אפגניים כמעט תמיד תמשוך מעצמות זרות אחרות לתמוך ביריביה. אם פקיסטן היתה עוזבת את אפגניסטן לנפשה ב-1992, במקביל להפסקת המעורבות הרוסית ודעיכת המעורבות האמריקאית, מדינת ההרים הדרום-אסייאתית היתה נותרת פינה שכוחת אל של לחימה שבטית בקנה מידה קטן, ואולי אפילו היתה חוזרת לסדר המסורתי הרופף אך יציב שאפיין אותה בתקופת המלוכה של זאהיר שאה. במקום זאת, התמיכה הפקיסטנית בטליבאן והבסיסים של אל קאעדה במדינה הוציאו מתוכם את פיגועי 11 בספטמבר, ומשכו פעם נוספת מעורבות אמריקאית ובינלאומית לאפגניסטן. המלחמה נמשכת עד ימינו.

גרוע מזה, בניגוד לחזונו של חמיד גול, שהוסיף לתמוך בקול גדול בטרוריסטים בינלאומיים ובפיגועים נגד המערב עד מותו בשנת 2015, אפגניסטן לא הפכה להיות "עומק אסטרטגי" פקיסטני משום סוג שהוא. מפלצת הטרור שפקיסטן יצרה, במימון ובסיוע סעודי, פנתה נגד פקיסטן וערב הסעודית כאחד. ה-ISI עדיין מממן טרוריסטים באפגניסטן ובקשמיר כדי להפנות אותם נגד הודו וארצות הברית, אבל הקיצונים האסלאמים בפקיסטן פנו גם נגד המשטר באסלמאבאד. ה"טליבאן הפקיסטני" ערער את היציבות בפקיסטן, וביצע שורה של פיגועים רצחניים במדינה, לרבות טבח באחת הפנימיות היוקרתיות של הצבא הפקיסטני.

מעבר לנסיבות הספציפיות של דרום אסיה, חזון העוועים של חמיד גול, אולי אחד מההוגים האסטרטגיים ההרסניים ביותר בסוף המאה ה-20, מעלה הרהורים נוגים באשר לסכנות הגיאו-אסטרטגיה באופן כללי. מאד קל לתכנן תוכניות מרחיקות לכת, לחשב אינטרסים ולהזיז עמים ומדינות על לוח גלובלי כאילו היו כלי שחמט. אבל בפועל, מדובר בבני אדם, עם אינטרסים סבוכים, רגשות ושנאות. מעצמה זרה שנכנסת למדינה מפולגת כמו אפגניסטן, לעולם לא תוכל לתמרן את סבך הסיעות השונות לטובתה, בלי שיתערבו מעצמות נוספות וינסו לעשות את אותו הדבר עצמו. לעולם אינך יכול לדעת אילו אירועים לא צפויים ישבשו את תוכניותיך, ומתי בני הברית שלך יפנו נגדך. והדבר נכון על אחת כמה וכמה, כשאתה עובד עם קיצוניים דתיים שמתעבים אותך באופן עקרוני. אפגניסטן לועגת, ולעגה תמיד, להוגים אסטרטגיים שהביטו בכוכבים ממעל, אבל נפלו בבורות שנכרו מתחת לאפם. כפי שאמר גנרל אסאד דוראני, יורשו של חמיד גול, ברגע של גילוי לב: "עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר."

בבוקר סוער אחד, באפריל 1978, הפילו קצינים קומוניסטים את משטרו של נשיא אפגניסטן בהפיכה צבאית. היום הנשכח ההוא פתח מכתב שרשרת של מוות, שאדיו הרעילים מרחפים בחלל האוויר עד זמננו. הם מהדהדים בין חורבות מגדלי התאומים, בדם הנרצחים הרבים של אל קאעדה, דאע"ש ואינספור חקייניהם, בפלישה האמריקאית לעיראק ובכאוס האינסופי שזו יצרה במזרח התיכון ומעבר לו. האם התוצאה הזאת היתה בלתי נמנעת? נשיא אפגניסטן היה יכול למחוץ את ההפיכה, אולם אויביו פעלו נכון, בעוד הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. ואם היה פועל אחרת, מה אז? ינשוף היסטורי חוזר לאותו יום נשכח, ותוהה עד כמה אירועים קטנים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. 

בשנת 1978, אפגניסטן לא היתה עדיין הארץ החרבה, מוכת המלחמות והטרור שאנחנו מכירים היום. הרפובליקה הדרום אסייאתית היתה אמנם מדינה מוסלמית מסורתית, שבטית וענייה, אבל לא קיצונית או קנאית. האסלאם הפופולרי בה היה בעיקר מהזרמים הסופיים, המיסטיים והרכים יותר. תיירים שביקרו בה באותה העת זכרו אותה כמדינה של אנשים מכניסי אורחים ומסבירי פנים, שלא היססו להציע נאן, כוס תה או חפיסת חשיש משובח למבקרים תמורת מחיר שווה לכל נפש. מסיבה זו בדיוק, קאבול הפכה לתחנת חובה בטיולי ההיפים האמריקאים של שנות השישים והשבעים. תיירים חובבי רוחניות מהמערב עברו באפגניסטאן בדרך להודו, קנו מזכרות ברחוב התרנגולות בקאבול, עישנו גראס ושתו אינספור כוסות של צ'אי אפגני חזק. אם היו הרפתקנים יותר, יצאו גם למרחבים ואזורי הכפר, טיילו בהרים המושלגים, ביקרו במסגד עוצר הנשימה במזאר א-שריף או הביטו בהערצה בפסלי הבודהה המונומנטליים בבמיאן. גם מבחינת מעמד האישה, אפגניסטן השתפרה בהדרגה, ובקצב שלה. בכפרים ובשכונות העוני נשים עטו בורקות ורעלות כמימים ימימה, אולם בחברה הגבוהה של קאבול הן היו יכולות להיות מרצות באוניברסיטה או אפילו שרות בממשלה. מאות פרופסורים ומומחים זרים הגיעו ללמד את הנוער האפגני, ובערים הגדולות של המדינה צמחו אוניברסיטאות עיוניות וטכניות.

אולם מתחת לפני השטח, הפוליטיקה האפגנית סערה. חמש שנים קודם לכן, ב-1973, הפיל דאוד ח'אן, נסיך ממשפחת המלוכה, את זאהיר שאה, המלך האחרון של אפגניסטן, והכריז על הקמת רפובליקה. המהלך, שהונע בראש ובראשונה מקנאה אישית ומשפחתית, הסתיר מתחתיו יריבויות שמקורן בפוליטיקה הסבוכה של המלחמה הקרה. בעוד המלך זאהיר ניסה לשמור על הנייטרליות של אפגניסטן ולתמרן בין ארצות הברית, ברית המועצות, סין והשכנה המאיימת פקיסטן, דאוד תמך בקו פרו-סובייטי מובהק יותר. הקג"ב, שסוכניו מילאו את אפגניסטן כפטריות אחרי הגשם, תמך בדאוד, וראה בממשלתו הרפובליקנית החדשה הזדמנות מצויינת ליצור מדינת לווין סובייטית באזור אסטרטגי של דרום אסיה. במיוחד, הקג"ב הורה למפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, שרבים מאנשיה היו קציני צבא שאומנו בברית המועצות, לתמוך בשקט בשלטונו של דאוד.

אולם לאחר שנתיים, החל דאוד לסטות מהמדיניות הפרו-סובייטית, ולנקוט בקו מתמרן ונייטרלי יותר, בדומה למלך שהדיח מהשלטון. הוא החל לקבל סיוע אמריקאי, אירח בקאבול את מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, ואף שיפר את היחסים עם פקיסטן, אז בעלת ברית אמריקאית ומדינה עויינת לאינטרסים הסובייטיים באזור. הדיקטטור האפגני, שחשד בצדק כי כל המערך השלטוני שלו מלא במרגלים וסוכנים סובייטיים, החל לטהר מהממשלה ומהפקידות את חברי המפלגה הקומוניסטית. לרוע מזלו, הוא שכח שניים מהם, שהחזיקו בתפקידי מפתח במשטרה החשאית. באפריל 1977, במהלך ביקור במוסקבה, דחה דאוד בזעם את דרישתו של מנהיג ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב הקשיש וקשה העורף, לפטר יועצים אמריקאים שעבדו ליד הגבול הסובייטי. מבחינת הסובייטים, זה היה קאזוס בלי. הקג"ב עדיין היסס בנוגע להפיכה, אולם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האפגנית פעלו על דעת עצמם וגררו את הרוסים אחריהם.

בדיעבד, היסטוריונים יציגו את השתלשלות העניינים כבלתי נמנעת. הם יסבירו ששלטונו של דאוד היה חלש, ובסיס התמיכה בו לא היה איתן מספיק כדי לבלום את הקומוניסטים. אולם בפועל, כפי שכותב פיטר טומסן בספרו על מלחמות אפגניסטן, הנשיא היה חזק יותר מאשר נדמה לנו בדיעבד. בעיקר, היתה לו תמיכה משמעותית מאד בצבא. רוב הקצינים והמפקדים החשובים תמכו בו. לפיכך, ב-26 באפריל 1978, הנחית דאוד את המכה הראשונה. אלמונים, ככל הנראה סוכנים של השירות החשאי האפגני, התנקשו באחד מראשי המפלגה הקומוניסטית, ובכך גרמו לקושרים לדחות את מועד תחילת ההפיכה. הקומוניסטים עשו עוד טעות, כאשר במהלך הלווייתו ההמונית של הבכיר הנרצח, התירו לבכירי המפלגה לשאת נאומים שקראו להפלת השלטון. דאוד הגיב בגל מעצרים של הדוברים בהלוויה. אבל אז, החרמש שהנחיתה הממשלה פשוט נשמט לקרקע. במקום לקרוא לכוחות צבא נוספים מהמחוזות להגן על הבירה, על ארמון הנשיאות ועל בסיסי צבא קריטיים (במיוחד בסיס חיל האוויר בבגראם), התחילו המפקדים הנאמנים לדאוד לחגוג את ניצחונם. במקום להמריץ אותם לפעולה מיד, הנשיא, שהיה בטוח שהגרוע מכל כבר מאחוריו, בזבז זמן יקר בישיבת ממשלה ארכנית.

אולם בזמן ישיבת הממשלה, הקומוניסטים, שהבינו שהם נמצאים במצב של להיות או לחדול, הנחיתו את מכת הנגד. רק מיעוט בצבא תמך בהם, אולם היו להם נאמנים ביחידות הקרובות לקאבול, בחיל השריון, בחיל האוויר ואפילו במשטרה החשאית. בניגוד לקושרים בטורקיה של ארדואן, הפוטשיסטים האפגנים פעלו ביעילות ובמהירות. כפי שכותב טומסן, הם פיצו על מיעוט אנשיהם וחולשתם בצבא במכת בזק ממוקדת, מפתיעה ומכריעה למרכזי הכוח של השלטון – בדיוק בהתאם לחוקי ההפיכה הצבאית שניסחו תיאורטיקנים כאדוארד לוטוואק. בשעה תשע בבוקר ב-27 באפריל, 1978, יחידות שהונהגו בידי רס"ן מוחמד אסלאם וטאנג'אר, מראשי הקושרים, פשטו עם טנקים על ארמון הנשיאות ומשרד ההגנה, בעוד עמיתיהם השתלטו על בסיס חיל האוויר בבגראם והשיגו מטוסי הפצצה יקרים. כעת, מטוסי מיג 21, מלווים בהליקופטרים, המריאו לקאבול כדי לתמוך ביחידות השריון של וטאנג'אר. אלו כיתרו את כוחות המשמר הנשיאותי שהתבצרו בארמון, והכריעו אותם. שר ההגנה ראסולי הצליח לברוח לאחת מיחידות הצבא בסביבת הבירה ולארגן התקפת נגד לכיוון ארמון הנשיאות, אולם כוחותיו הופצצו מהאוויר והתקדמותם נבלמה. ראסולי עצמו נתפס ונורה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 באפריל נכבש ארמון הנשיאות, שהיה נתון ממילא להפצצה אווירית מסיבית. הנשיא דאוד הסתגר באחד החדרים עם משפחתו המורחבת, וניסה להגן על קרוביו באמצעות אקדח. הוא נורה למוות מיד, והחיילים הקומוניסטים טבחו את כל בני המשפחה, לרבות נערות וילדים רכים. גופות ההרוגים הושלכו לקבר אחים ליד העיר. קצין מקומי חמל עליהם, והיטה את ראשיהם לכיוון מכה, בהתאם למסורת המוסלמית. בהמשך, אותו הקצין יברח לגבול פקיסטן ויהפוך לאחד ממנהיגי המוג'אהידין שיילחמו בשלטון הקומוניסטי.

ההפיכה של הקומוניסטים האפגנים פתחה מכתב שרשרת של מוות, תאונה מתגלגלת של הכרעות בינלאומיות שגויות שהעצימו זו את זו, ושינו לנצח את ההיסטוריה של אפגניסטן והעולם כולו. הממשלה הקומוניסטית החדשה, שעמדה בפני מרד, הזעיקה סיוע סובייטי. בהתחלה, הסובייטים החליטו בתבונה שלא להיכנס, אך נגררו פנימה כדי להפיל את אחד המנהיגים הקומוניסטים שהשפיל אותם בריש גלי. אז נשארו כדי לסייע לממשלה החדשה שהקימו.

לאוניד ברז'נייב התגבר על היסוסיו, והחליט על התערבות סובייטית מסיבית באפגניסטן. בתגובה, חימשה ארצות הברית את המוג'אהידין, הלוחמים האסלאמיסטיים שנלחמו בשלטון הקומוניסטי ובפולשים הסובייטים. במיוחד, האמריקאים ציידו אותם בטילי סטינגר שהיו יכולים להפיל מטוסים. ה-CIA אימן לא רק את המוג'אהידין, אלא מאות רבות של מתנדבים שהגיעו מכל רחבי העולם האסלאמי כדי לתמוך בהם. שניים מאותם מתנדבים, עבדאללה עזאם ואוסאמה בן לאדן, הקימו בסיס אימונים לג'יהאדיסטים, שנודע בעתיד כ"בסיס", בערבית – אל קאעדה. וההיסטוריה ידועה. האמריקאים, בכוחות עצמם, חימשו, מימנו ואימנו את אויביהם הגרועים ביותר בעשורים הבאים.

גרוע מכל, פקיסטן, שראתה את אפגניסטן כ"עומק האסטרטגי" שלה מול הודו, טיפחה את הגורמים הקיצוניים והפונדמנטליסטיים ביותר בחברה האפגנית. בעזרת כספי נפט וסיוע מסיבי של ערב הסעודית, מימנה פקיסטן לוחמים אסלאמיים פנאטים, חלקם ילדי פליטים, ששרצו במדרסות קיצוניות בגבול פקיסטן-אפגניסטן. האסלאם הסעודי הוואהבי, שהיה זר למסורת האפגנית, הוא שהוליד את אימי משטר הטליבאן. מאז ידעה אפגניסטאן חילופי שלטון ומהפכות נוספות. השלטון הקומוניסטי בקאבול התמוטט לאחר נפילת ברית המועצות. המוג'אהידין הפרו-אמריקאיים התעמתו עם יריביהם הפרו-פקיסטניים, ובסופו של דבר נסוגו מקאבול מול התקפת הטליבאן. משטר הטליבאן באפגניסטאן נתן חסות לבן לאדן ויתר הטרוריסטים שחוללו את התקפות 11 בספטמבר. ההמשך ידוע לכל: הפלישה האמריקאית, ההזנחה של המדינה ההרוסה והכבושה על ידי הנשיא בוש, הפלישה האסונית לעיראק וגלי ההדף הבינלאומיים האדירים שחוללה אחריה. מכתב שרשרת של מוות, תאונת שרשרת, שהתחילה בהפיכה צבאית ובניסיון של מעצמה עולמית להתערב בענייניה של מדינה קטנה אחת.

ההפיכה הנשכחת של 1978 באפגניסטן, מלמדת אותנו, עד כמה לאירועים קטנים שמתרחשים בפינות נידחות של הגלובוס יכולה להיות השפעה דרמטית, מרחיקת לכת וחסרת כל פרופורציה. החוקר תיאודור קריצ'פילד הצביע על תהליך דומה, בכל הנוגע להתערבות המעצמות המערביות והאסייאתיות השונות בענייני קוריאה בסוף המאה ה-19. הבחישה האינסופית בפוליטיקה הפנימית של ממלכה מסוגרת ונידחת הובילה לכיבוש היפני של קוריאה ומנצ'וריה, למלחמת סין-יפן, לעימות בין יפן לארצות הברית, ולמלחמת העולם השנייה באוקיאנוס השקט. הנתיב הזה הסתיים בהטלת שתי פצצות אטום ובעידן הגרעיני.

הטענה כאילו לאירועים קטנים, שוליים ומקריים יכולה להיות השפעה דרמטית, אינה פופולרית במיוחד בקרב היסטוריונים ומומחים אחרים. רוב החוקרים סבורים שתקריות כמו ההפיכה באפגניסטן, המאבקים הפנימיים בקוריאה או ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד ב-1914, רק האיצו תהליכים שהיו מתרחשים בין כה ובין כה. אולי הם צודקים. אבל מפני שכאן בינשוף אנחנו לא בבמה היסטורית רשמית, מותר לנו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו. ההפיכה באפגניסטאן לא היתה חייבת להצליח. הקושרים הקומוניסטים היו בנחיתות מספרית ואיכותית, בעיצומו של טיהור דמים וכפי שהודתה גם ההנהגה הסובייטית לימים, גם חסרי תמיכה עממית כלשהי. אם דאוד חאן היה מביא את כוחותיו לנקודות המפתח בבירה ולבסיס חיל האוויר בבגראם במהירות מספקת, סביר להניח שההפיכה היתה נכשלת והמפלגה הקומוניסטית מתרסקת. קשה לראות את ברז'נייב, קשיש חולה והססן, פולש לאפגניסטן בלי ממשלה ידידותית שתתמוך בו ותעניק לו לגיטימציה כלשהי. ואז – מה עם כל האירועים שהתרחשו לאחר מכן? מה עם מלחמת הג'יהאד, מחנות הפליטים שהצמיחו את הטליבאן, הקמת אל קאעדה, ה-11 בספטמבר, המלחמה בטרור, כיבוש עיראק, הקמת דאע"ש – האם כל אלה היו מתרחשים?

המחשבה שתהליכים גדולים יכולים להתהפך בגלל החלטות רגעיות, התפתחויות שוליות ואירועים מקריים מטרידה. היא אומרת שגם אם נבין את התהליכים הגדולים, אנחנו יכולים לפספס את האירוע הקטן שישנה את המשחק. התהליכים חשובים: הם קובעים את הנסיבות, הגבולות, האילוצים ומערכת התמריצים. כפי שכתבתי פעם בינשוף, התנאים החיצוניים שמתעצבים בידי אותם תהליכים מטים את הטלת הקוביה, ומגבירים את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת. אולם התוצאה לעולם לא ברורה או וודאית, ויכולה להתהפך באופן לא צפוי. זו מחשבה טורדת מנוחה – לקציני מודיעין, מעריכי הערכות והיסטוריונים גם יחד.

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. הסוציולוג יריב מוהר בטור אורח לינשוף.

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת  הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. אם לוקחים בחשבון את מכלול העובדות הרלוונטיות, המיתוס מתפורר. בשל השלכותיו, זהו מיתוס שראוי לנפץ כדי לשוב לדיון על התמודדות עם טרור ממקום של רוחב יריעה.

ראשית כל, הרקע של מרד הטאמילים אינו בדיוק התקוממות מול דיכוי, ונקודת המוצא הזו חשובה לענייננו. מלכתחילה הייתה מסגרת זכויות בסיסית סבירה שנותרה על כנה עבור המיעוט הטאמילי בסרי לנקה: סרי לנקה היא הדמוקרטיה הוותיקה באסיה – והפכה לדמוקרטיה עוד בטרם החל הסכסוך – והטאמילים, למרות מקרי אפלייה, הם אזרחים מן המניין במדינה.

את מקורות הסכסוך בין הרוב הסינהאלזי של סרי לנקה למיעוט ההינדי הטאמילי, ניתן לאתר בהחלטות של ממשלת סרי לנקה, לקבוע את השפה הסינהאלזית כשפה רשמית של המדינה, את הדת הבודהיסטית כדת רשמית; וכן בשנות ה-70 של המאה הקודמת פעלה הממשלה להגביל את מספר הסטודנטים הטאמילים באוניברסיטאות באופן עקיף – באמצעות "מדיניות הסטנדרטיזציה" – כלומר קביעת מכסות ללימוד בכל אחת מהשפות הלאומיות. צעד זה הוצדק כאפלייה מתקנת לרוב הסינהאלזי לאור שנים של תת-ייצוג שלהם באוניברסיטאות. כבר ניתן לראות שלא מדובר ברקע של דיכוי חריף במיוחד, אלא יותר פגיעה במעמד האליטיסטי, ובכבוד הלאומי והקהילתי של הטאמילים, שהיו רגילים ליחס מועדף מהשלטון הקולוניאלי הבריטי. בזכות התמיכה של הבריטים – ששאפו לקבל תמיכה מהטאמילים כשלטון זר – מיעוט זה דובר אנגלית ברמה טובה שמסייעת גם לשיעורים גבוהים של השכלה אקדמית – המדובר באליטה. זה לא אומר שלא היו גם קווי אפלייה ויחס פגום כלפי הטאמילים, אלא שהשורשים העיקריים לסכסוך נוגעים למישורים הסמליים הללו, ואף לאפלייה מתקנת, ולא לדיכוי חריף. אם דיכוי חריף מגביר ומרחיב את המוטיווציה לטרור; הרי שמאבק על פריווילגיות מהדהד פחות.

מעבר לסוגיות הללו היו בעיות נוספות ביחסים בין האוכלוסיות, בעיקר של חלוקת קרקעות – יישוב סינהאלזים עניים במחוזות של טאמילים. הטאמילים מצדם החלו, לאור מדיניות "התנחלותית" זו, לדבר על אדמת אבות (traditional Tamil homeland) – מושג שהפך מרכזי ברטוריקה הפוליטית של הטאמילים ועמד גם בסימן הקצנת הדרישות של הטאמילים – להקים מדינה טאמילית עצמאית במחוזות של המיעוט. אבל גם בהקשר של הקרקעות וההתנחלויות, המדיניות הסינהאלזית קשורה גם בשאיפה מסויימת לצדק חלוקתי או אופק לאוכלוסיות עניות, ולא רק לדיכוי, אפלייה ונישול גרידא של הטאמילים. בנוסף, הטאמילים הם ברובם תושבים חדשים באי סרי לנקה (הובאו, לרוב, כעובדים על ידי המעצמה הבריטית ששלטה באי), ולפיכך דרישתם למדינה עצמאית לא קיבלה לגיטימציה בינלאומית והדיבור על "אדמת אבות" זכה גם הוא לפקפוק והיה חסר בסיס.

כאמור, כשסכסוך מראש קשור לדיכוי גורף וחריף של אוכלוסייה מסויימת, ולשלילת זכויות יסוד שלה, הסיכוי של גורמים מיליטנטיים לזכות לתמיכה עממית רחבה, מתמשכת ובלתי-מתפשרת מאותה אוכלוסייה, צפוי להיות גבוה. בהקשר כזה יש גם מוכנות רבה יותר לספוג אבדות לאורך זמן, כי "אין לנו מה להפסיד". בהיעדר תנאים כאלו, פוטנציאל התמיכה הרחבה והמתמשכת במליטנטים יורד מראש. כלומר מראש היה לנמרים הטמילים פוטנציאל תמיכה עממית נמוך או קצר מועד. ואכן, בספרה של מיה בבלום, Dying to Kill: The Allure of Suicide Terror, (עמוד 7) היא מתארת ממצאים לפיהם רוב האוכלוסיה הטאמילית לא תמכה בטקטיקת הטרור של הנמרים, ובפרט ביחס לפגיעה באזרחים [ר' התייחסות גם בעמ' 68 כאן].

לבסוף, מה שהביא לסיום המאבק האלים לא היה רק תימרונים צבאיים קשוחים ומוצלחים, אלא שמעבר להיבט הצבאי, הפלג הפוליטי של הנמרים הטאמילים – הברית הטאמילית הלאומית (Tamil National Alliance) – מעולם לא הוצא מחוץ לחוק בסרי לנקה, והממשלה ניהלה איתו מגעים – כלומר לצד המקל הצבאי היה פתוח בפני הטאמילים גזר של ערוץ השפעה פוליטי לא-אלים על מדיניות הממשל. מהינדה ראג'פקסה, נשיא סרי לנקה בעת המבצע המכריע נגד הנמרים הטאמילים, פנה במקביל לאוכלוסייה הטאמילית בשפתם שלהם, והבטיח להם לחיות יחד בשיוויון בין הקהילות ולמצוא פיתרון שיהיה מקובל על שני הלאומים. עם זאת האיחוד האירופי קרא לחקור חשדות לפשעי מלחמה חמורים בעת המבצע נגד הנמרים הטאמילים שפגע גם באזרחים טאמילים לא מעורבים רבים. עם סיום הלחימה, הממשלה והברית הטאמילית הלאומית פתחו במגעים לפיתרון פוליטי, פדרטיבי, למיעוט הטאמילי בתוך סרי לנקה. כמה שנים לאחר מכן הוכרז גם על הקמתן של ועדות אמת ופיוס בין הקהילות לפי המודל שפעל בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד. נכון ל-2017, הממשלה מבטיחה גם חוקה חדשה על מנת להגיע להסדרה הוגנת והרמונית יותר בין שתי הקהילות הלאומיות; ולשם כתיבת החוקה ועדה מיוחדת התייעצה ושמעה אלפי אזרחים מהקהילות השונות. פיתרון פדרטיבי למחוזות המיעוט ייתן להם יותר אוטונומיה ויעמוד בקנה אחד עם הדרישה המקורית של הנאבקים לפני שזו הוקצנה והפכה לתביעה למדינה עצמאית.

לאור הנתונים הללו, הניסיון לצבוע את סיום המלחמה עם הנמרים הטמילים כדוגמא לשימוש יעיל בכוח צבאי בלבד כדי לדכא טרור והתנגדות, הוא שגוי, חלקי ופשטני. אפשר שהבטחת זכויות המיעוט הטאמילי מצד הממשל פעלה לכל אורך הסכסוך על מנת לתקוע טריז בין השאיפות הלגיטימיות של הטאמילים כאוכלוסייה רחבה לטקטיקות האלימות של ארגון הנמרים. כך פעלה ממשלת סרי לנקה בחוכמה. ואכן טאקטיקות הטרור והאלימות איבדו תמיכה רחבה ולגיטימציה מאוכלוסיית היעד, למרות שהנמרים כארגון נותרו אהודים על רוב מוחלט של הטאמילים.

אם כן, במקרה של דיכוי הנמרים הטאמילים פעלה נוסחה משולבת: שמירה על מערך זכויות סביר לקבוצת המיעוט הטאמילי, אי-דיכוי הזרוע הפוליטית של המיעוט (על אף שהיא מזוהה עם ארגון טרור) והצעה לשדרוג הזכויות – הן הזכויות כאזרחים והן זכויות ייחודיות בצורת אוטונומיה אזורית למיעוט. כמובן שבמקביל הטאמילים הם גם בעלי זכות הצבעה לפרלמנט של הדמוקרטיה הסרי לנקית. אכן, כל אלו הופעלו לצד מבצע צבאי קשוח נגד ארגון הנמרים שכלל ככל הנראה גם הפצצות חסרות הבחנה והרג לא-סלקטיבי של אזרחים לא-מעורבים. האם הימין הישראלי רוצה להחיל את המודל הזה על הסכסוך עם הפלסטינים? במקרה כזה, מבצעים מדממים מול הפלסטינים היו לנו לא מעט, כעת יש להגיע לשלב שדרוג הזכויות.

הפיגוע המחריד נגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה לקדמת הבמה ויכוחים ישנים, ובעיקר: האם דאע"ש מייצג את ה"אסלאם האמיתי"? כרגיל, העיוורון אינו נחלתו של צד אחד בלבד, והוא עתיד לפגוע הן ביכולת ההתגוננות של המערב והן במוסלמים עצמם. ינשוף פוליטי-מדיני על אמיתות כואבות, מצליפים מקצועיים ודמגוגיה שמאלנית וטראמפיסטית.

הפיגוע המחריד כנגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה מחדש ויכוחים ישנים, הן בארצות הברית והן מעבר לגבולותיה. מבט קצר בתגובות של השמאל והימין האמריקאי (וחקייניהם בארץ הקודש), יראה מיד שכל אחד מהצדדים משנן עמדות ישנות ומנסה למנף את הפיגוע כדי לקדם אג'נדה פוליטית ארוכת טווח. השמאל הליברלי, בצדק גמור, מפנה זרקורים לחוקי הנשק המופקרים של ארצות הברית, המאפשרים לכל זב ומצורע להשיג רובה סער אוטומטי. בו בזמן, מתעקשים דוברים ליברליים, ועוד יותר מהם נציגי השמאל הרדיקלי, להבהיר ש"זה לא האסלאם" אלא הקיצוניות. והמהדרין אף אומרים שמדובר בעוני וייאוש, שהאחריות עליהם (ניחשתם נכון) נופלת על המערב הקולוניאליסטי. הימין הטראמפיסטי, מלווה במקהלת ה"אמרנו לכם" של מצליפי האסלאם המקצועיים, מאשים את השמאל ברכרוכיות וברמייה עצמית, מעלה מחדש את התזה של "מלחמת הציביליזציות" ומציע לסגור את הגבולות למהגרים ופליטים מוסלמים. כרגיל, בדברי שני הצדדים יש גרעין מסויים של אמת, ושניהם חוטאים בעיוורון מסוכן. באופן אירוני, העיוורון של כל אחד מהצדדים מסכן בדיוק את מה שהוא שואף להגן עליו. רוצה לומר: העיוורון הימני מסכן את המערב בעיקר, והעיוורון הליברלי – גם את המערב וגם את המוסלמים עצמם. ומעל כל הויכוח מרחפת השאלה הגדולה: האם הטרוריסטים מייצגים את ה"אסלאם"?

 לפני שנגיע לעיוורון השמאלי-ליברלי, תופעה מעניינת יותר לפי דעתי, כמה מילים על שיח "הצלפת האסלאם" של הימין. האבסורד הגדול ביותר, כמובן, הוא ההאשמות כלפי הנשיא אובמה, על כך שלא זיהה את הטרור עם האסלאם הקיצוני או האסלאם בכלל בנאומו. ברק אובמה, נשיא שיש הרבה מה לבקר במדיניותו ובהתנהלותו, הפך לבוגימן של שנאה בלתי רציונלית בימין האמריקאי והישראלי כאחד, עד כדי איבוד עשתונות מוחלט. מישהו שכח, כנראה, שנשיא ארצות הברית אינו אינטלקטואל או חוקר, אלא פוליטיקאי שאמור לנהל את מדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם. נניח לרגע שמבחינה אינטלקטואלית טהורה, מצליפי האסלאם הימנים צודקים. אז מה? מישהו חושב שבגלל שהנשיא לא אומר משהו בנאום פומבי, האף-בי-איי עוקב אחרי כמרים קתולים, וחיל האוויר מפציץ מדינות בודהיסטיות?

הנשיא אובמה, למי ששכח, מנהל מלחמה נגד הטרור האסלאמי הקיצוני במספר חזיתות. רוב בעלי הברית של ארצות הברית במלחמה הזאת, רוב הלוחמים בשטח, הם מוסלמים. לוחמי ולוחמות הפשמרגה שנאבקים בדאע"ש בגבורה בסוריה ובעיראק – הם מוסלמים. מצרים – מוסלמית. ערב הסעודית היא מדינה מוסלמית קנאית. טורקיה, חרף טירופו הגובר של ארדואן, נותרה מדינה אסטרטגית במערכה הזאת. וכפי שגנרל דייויד פטריאוס ציין בצדק, גם בצבא האמריקאי, בסי איי איי ובאף בי איי משרתים מוסלמים רבים, חלקם הגדול כמומחי מודיעין ושפה למדינות היעד. אזרחים מוסלמים תורמים לכלכלה ולמשק האמריקאי בכל תחומי החיים כמעט, במגזר הפרטי ובממשל. שגריר ארצות הברית באו"ם ובעיראק היה מוסלמי אפגני. שגרירת ארצות הברית בשוודיה היא מוסלמית-שיעית ממוצא איראני. כל מי שחושב פוליטית ואסטרטגית, יכול להבין מיד שהנשיא לא יכול להרשות לעצמו להעליב ולהשפיל את בעלי הברית העיקריים שלו במערכה צבאית, רק כדי לרצות כוחות פוליטיים מבית. מי שינהג אחרת, יפגע בראש ובראשונה במערב עצמו.

מעבר לכך, גישתו של הימין הטראמפיסטי מבוססת על בורות. מדהים לראות לפעמים איך אינטלקטואלים שלא יודעים צורה של אות ערבית, בטוחים שיש להם ידע וכלים לנהל דיונים תיאולוגיים ולקבוע שה"אסלאם האמיתי" הוא זה של דאע"ש ואל קאעדה. בורות יכולה גם לעוור. רוב מעשי הטבח בארצות הברית, למשל, לא מתבצעים בידי מוסלמים, אלא בידי גברים זועמים שפותחים בירי אקראי. גם הטרור אינו בלעדי למוסלמים, והמחבל הניאו-נאצי אנדרס ברוויק, שטבח בעשרות רבים של ילדים באי בנורבגיה, יוכיח. אין לכך עדיין אישור סופי, אולם המודיעין האוקראיני טוען שעצר טרוריסט צרפתי ימני קיצוני עם מטולי רימונים ו-275 ליטרות של חומר נפץ, שיועד לפיגועים בצרפת, ככל הנראה בזמן אליפות היורו. ההתמקדות הבלעדית באסלאם הקיצוני יכולה להסיט את תשומת הלב מאיומים פוטנציאליים אחרים.

העיוורון השמאלי-ליברלי, בהקשר שלנו, מתבטא בעיקר בסירוב העיקש להבין שדווקא כן יש קשר, משמעותי למדי, בין פיגועי טרור לבין אמונות דתיות מוסלמיות. במשך כמה שנים, היו כמה נשמות טובות, בשמאל הרדיקלי והליברלי כאחד, שניסו להסביר לנו שאנשי דאע"ש או אל-קאעדה אינם באמת מוסלמים. דת לא מניעה אותם. עיתונאי אחד סיפר שבבית של קצין בכיר דאע"ש בכיר שנהרג "לא נמצא אף עותק של הקוראן". אחרים מיחזרו אנקדוטה ישנה על שני מתנדבים לדאע"ש, שקנו באמזון את הספרים Islam for dummies ו-Quran for dummies. כותבים מעמיקים יותר, כמו גרהאם ווד ואיימן ג'וואד אל-תמימי, הפריכו בנקל את הטענות הללו. אנשי דאע"ש הם דתיים אדוקים, שהאידיאולוגיה חשובה עבורם. אחדים מהם גם מומחים רציניים בהיסטוריה ותיאולוגיה אסלאמית. למשל, השריפה של הטייס הירדני, שנוגדת את פשט ההלכה האסלאמית, הוצדקה על ידי חכמי הדת של דאע"ש באופן מתוחכם למדי, תוך שימוש בתקדימים מהעבר ושיטות פרשנות מסורתיות. גם רצח היאזידים ואונס נשותיהם הוצדק באמצעות מחקר מדוקדק של מלומדים וחכמי דת מאוניברסיטת ראקה ש"הוכיח" כי מדובר ב"עובדי שטן".

חשוב להדגיש: אי אפשר להבין את דאע"ש אך ורק על סמך המניע הדתי. זו טעות קשה. לתופעת דאע"ש פנים רבות. הדיכוי של האוכלוסייה הסונית בעיראק על ידי הרוב השיעי, למשל, היא גורם מרכזי, וכמובן הכאוס שנגרם על ידי הפלישה של 2003. גם העוני והייאוש חשובים, ועדויות אמפיריות מלמדות שהם שימשו מניע משמעותי לפחות עבור חלק מהתומכים והאוהדים, בעיקר מהמעגלים ה"רכים" יותר (אנשי הגרעין הקשה, האידיאולוגי, לעיתים קרובות אמידים ואף עשירים, כמו אוסאמה בן לאדן עצמו). אבל באותה מידה – אי אפשר להתעלם מהדת. Religion talks. להתעלמות מהגורם האסלאמי בשם הפוליטיקלי-קורקט יש גם השלכות בשטח. לפעמים מדובר בחזירות מרתיחה אך לא מסוכנת פיזית, כמו ההחלטה של אגודת סטודנטים רדיקלית באוניברסיטה מסויימת לא לציין את יום הזיכרון ל-11 בספטמבר כדי "לא לעודד אסלאמופוביה". במקרים אחרים, מדובר בסכנת נפשות של ממש. המחבל מפורט-הוד, למשל, עבר תהליך הקצנה ארוך לפני שביצע טבח בעמיתיו ופקודיו בצבא ארצות הברית. לפי דיווחים מסויימים, עמיתים רבים פחדו לדווח לרמות הממונות, כדי לא להיות מואשמים ב"אסלאמופוביה". הקפדה על דיני הפוליטיקלי-קורקט עלולה להסתיים בשפיכות דמים.

קל להבין מדוע הטיעון התקליטי שנשמע אחרי כל פיגוע, "אין לזה שום קשר לאסלאם", מוצא חן בעיניו הקהילות המוסלמיות עצמן. לא קשה להבין גם מדוע, אחרי כל פיגוע כמעט, הגינויים של מנהיגים ואנשי רוח מוסלמים בארצות הברית ובאירופה כוללים כמעט תמיד את המשפט הזה. אבל הטיעון הזה, שנתמך על ידי מקהלת השמאל הליברלי והרדיקלי, הרסני בעיקר כלפי המוסלמים עצמם. אפשר לטעון שהפרשנות של הטרוריסטים לכתבי הקודש אינה נכונה. אפשר לומר שהם מעוותים את המקורות, ומתעלמים מהמסורת. לגיטימי אפילו לטעון שהם "רחוקים מהאסלאם האמיתי", במסגרת ויכוח פנים-מוסלמי או דיון בקרב מביני עניין. אבל ההכחשה של כל קשר לדת, מסמאת את העין ומונעת מאיתנו לראות ולהבין, שגם במיינסטרים המסורתי יש פגמים ובעיות למכביר, שעלולים, בתנאים מסויימים, להצמיח אלימות וטרור. זה עלול לכאוב למוסלמים מאמינים, אבל אמת צרך לומר: הפרשנות של הטרוריסטים אינה הפרשנות היחידה של האסלאם – אבל היא פרשנות אפשרית. רק מי שמודה באמת הזאת, ומוסלמים אמיצים רבים – גם דתיים – כבר מודים בה, יכול להתחיל לחשוב על שיטות לטיפול ומניעה. מי שמצביע על בעיות בקהילה המוסלמית, או בחלקים מהתרבות המוסלמית, אינו "אסלאמופוב", ובעיות לא נעלמות אם מכחישים אותן. הן רק מחמירות. הראשונים לשלם את המחיר יהיו, כרגיל, המוסלמים עצמם.

הינשוף מתגייס למלחמות הקודש – וממשיך להתבונן מקרוב על הג'יהאד במאה העשרים. בפעם שעברה, כתבנו על ויכוחי המלחמה הצודקת במסורת המוסלמית, והפעם נדבר על הג'יהאד והח'ליפות האסלאמית כרעיונות פוליטיים. כיצד התפתח רעיון הח'ליפות במסגרת שיתוף הפעולה בין הסולטן העותומאני למלכה ויקטוריה, ומדוע החליטו קצינים חובבי ויסקי משובח להכריז על ג'יהאד נגד הכופרים? הפוסט שלפניכם מתבסס על פאנל חוקרים בנושא ג'יהאד שנערך לאחרונה בכנס השנתי של האגודה ההיסטורית האמריקאית. מאיסטנבול, דרך ארגוני הטרור הפלסטיניים ועד לדאע"ש – ינשוף היסטורי על מלחמות קודש מוסלמיות במאה העשרים.

לפעמים, תמונה יכולה להיות שווה אלף מילים.

הביטו היטב בתמונה שלעיל – שלקוחה במקור מכתב העת הימני-אמריקאי National Review. היא נועדה להציג את ההבדל בין הלוחמים, או במקרה הזה הלוחמות האמריקאיות, לבין המחבלים המתאבדים מהעולם המוסלמי. בחורה יפה בבגד קצר משמאל, וטרוריסטית לא חיננית, מאיימת, עם שלל צעיפים, קלצ'ניקוב וחגורת נפץ מימין. יש בתמונה לא מעט דברים תמוהים, במיוחד כשמסתכלים על הלוחמת האמריקאית. האם מי שמחזיקה בידה עותק של הברית החדשה תצטלם בבגדים כאלה? מי יוצאת לקרב עם גופיית חוף, מלבד בכריכות של ספרי פנטזיה מליגה ג'? נראה שמחברי הכרזה רצו להלחים, בדמותה של החיילת האמריקאית, אוסף רחב של ערכים מערביים סותרים בתמונה אחת – פונדמנטליזם נוצרי-אוונגליסטי, שמרנות, פולחן היופי והנעורים, לוחמנות אמריקאית וזכויות נשים, כדי להנגיד בינם לבין האויב הג'יהאדיסטי המאיים.

ואכן, רבים מהנסיונות להבין את האויב הג'יהאדיסטי, בין אם מדובר במחבלי אל-קאעדה, ג'בהת א-נוסרה, חמאס או המדינה האסלאמית, מתרכזים מסביב לשני צירים עיקריים: תיאור מזועזע של פשעיהם וקנאותם הנוכחית מחד, וחקירה לאחור לשורשי הג'יהאד במסורת האסלאמית מאידך. ההנחה, לרוב, היא ששני המושגים העיקריים שמשמשים את דאע"ש בימינו, מלחמת הקודש והח'ליפות האסלאמית, מתבססים על כתבי הקודש המוסלמיים והגיעו מהם. יש בכך אמת, ובפוסט הקודם עסקנו בהרחבה בויכוח על מלחמת הקודש במסורת המוסלמית. אולם הן לרעיון הח'ליפות והן לג'יהאד המודרני יש ממד חדש, נסתר, שבדרך כלל לא מדברים עליו: שניהם שינו צורה וחזרו למרכז הבמה במאה העשרים, ביוזמה של כוחות חילוניים, למען אינטרסים לא דתיים – או לפחות לא דתיים לחלוטין. רק לאחר מכן, לפעמים לאחר עשורים רבים, כוחות פונדמנטליסטיים אסלאמיים אימצו את הגירסה החדשה של הג'יהאד והח'ליפות, תוך הלחמתם עם רעיונות קומוניסטיים, כדי ליצור את הטרור הבינלאומי שאנחנו מכירים היום. במילים אחרות, הדרך בין כתבי הקודש האסלאמיים לג'יהאד הנוכחי אינה ישרה אלא מפותלת, רצופת מעקשים ומלאה עד אפס מקום בגורמים פוליטיים אינטרסנטיים, שהרעיונות שפיתחו עברו מוטציות שהם עצמם לא העלו בדמיונם הפרוע ביותר.

נתחיל ברעיון הח'ליפות – בסיס האידיאולוגיה של דאע"ש. לפי ההיסטוריון הטורקי ג'מיל איידין, אחד מגדולי המומחים להיסטוריה אסייאתית בימינו, הרעיון הזה חזר לקדמת הבמה במסגרת מסע תעמולה שערך הסולטן הטורקי עבד אל-חמיד השני, השליט החזק האחרון של האימפריה העותומנית והאדם שעיצב את דמותה בעשוריה האחרונים. עבד אל-חמיד היה כמובן מוסלמי מאמין, אבל גם מאמין גדול במודרניזציה של האימפריה. מבחינת מדיניות חוץ, הוא היה פרו-בריטי, וראה במלכה ויקטוריה קיסרית אחות לא רק במובן המדיני, אלא גם במובן הרוחני. ויקטוריה הרי משלה על מיליוני מוסלמים, דבר שהפך אותה, במובן מסויים, לשחקן מרכזי בעולם האסלאמי. יתר על כן, המוסלמים ההודים נחשבו באותה התקופה לנתינים נאמנים יחסית של האימפריה הבריטית, בוודאי יותר מההינדים. הקשר בין בין הסולטן הטורקי למלכה הבריטית, אף הוביל להצעה רצינית ביותר לחתן את אחת מבנותיה של המלכה ויקטוריה עם אחיו של עבד אל-חמיד. הנסיכה דווקא היתה מעוניינת (הנסיך הטורקי היה בחור יפה, אריסטוקרטי ומקסים להפליא) – אבל ההצעה נפלה בסופו של דבר מסיבות פוליטיות ודתיות.

ראה את עצמו כמנהיג הרוחני של המוסלמים בעולם – הסולטן עבד אל-חמיד השני

הסולטן העותומני נחשב כח'ליף המוסלמי, ממשיכו של הנביא מוחמד עלי אדמות. עבד אל-חמיד לא ראה בח'ליפות תפקיד פוליטי בלבד, אלא בראש ובראשונה עמדה רוחנית. כסולטן, הוא תפס את עצמו כמנהיג הרוחני של המוסלמים בכל העולם, לרבות האימפריה הבריטית. המוסלמים נתיני בריטניה אמורים לציית למלכה ויקטוריה כריבון הפוליטי, ולעבד אל-חמיד כשליט רוחני, מעין אפיפיור. כלומר, רעיון הח'ליפות בתקופה המודרנית עלה על הבמה לא כבסיס לעימות בין אירופה לעולם המוסלמי, אלא כסוג של סימביוזה ביניהם. הג'יהאדיסטים של דאע"ש היו מזדעזעים לראות את הח'ליף העותומני ומשפחתו: גברים עטויים במדים מערביים מהודרים, ארמונות בסגנון צרפתי ונסיכות לבושות בשמלות ערב שניגנו יצירות של באך בפסנתרי כנף.

דאע"ש היו מזדעזעים – הנסיכה העותומנית פהימה-סולטן

אולם סמלים יכולים להשתנות, ובמהירות רבה: לאחר נפילת הח'ליפות העותומנית, החלו תנועות התעוררות בעולם המוסלמי, ובמיוחד בהודו, להעלות את זיכרון הח'ליפות כסמל רב עוצמה לאיחוד כל המוסלמים בעולם למלחמת קודש בכופרים ובמערב. גם התנועות הללו, מבחינה רבה, לא היו "מוסלמיות מסורתיות", אלא גירסה מוסלמית מודרנית לרעיונות האיחוד האתני-דתי שרווחו בעולם באותה תקופה, כדוגמת הפן-גרמנים שרצו לאחד בין כל המדינות דוברות הגרמנית, או הפן-אסייאתים היפנים ששאפו לאחד את אסיה ולגרש ממנה את האדם הלבן.

איידין ממשיך וטוען, שגם הג'יהאד נדחף למרכז במה במאה העשרים בידי חילונים גמורים. הטורקים הצעירים, אותם קצינים רפורמטורים שתפסו את השלטון ב-1908 והובילו את האימפריה העותומנית למלחמת העולם הראשונה, השתמשו בכלי המסוכן הזה כדי להלהיב את ההמונים במלחמה, בדיוק כפי שהקייזר השתמש בלאומנות הגרמנית. יש אירוניה מסויימת בעובדה שהג'יהאדיסטים הראשונים במאה העשרים לא היו אנשי דת מזוקנים ועוטי גלימות, אלא קצינים טורקים ממוערבים לגמרי, חילונים וחובבי ויסקי משובח, שראו בו כלי לרתימת העולם המוסלמי למלחמה לאומנית בעיקרה, נגד בריטניה ולטובת גרמניה. הג'יהאד העותומני במלחמת העולם הראשונה לא היה מלחמה של האסלאם נגד המערב, אלא דרך להצדיק מעורבות של מעצמה מוסלמית במלחמה בין המערביים לבין עצמם. בשנות החמישים, האחים המוסלמים אמנם דיברו על ג'יהאד נגד הכופרים והמערב, אולם גם בהגות שלהם, הג'יהאד היה בראש ובראשונה מלחמה בתוך העולם המוסלמי עצמו, כנגד העריצות של השליטים הערבים הכופרים. המלחמה במערב היתה קיימת, אבל נותרה עניין משני.

מארי-כריסטין אבו סארח, חוקרת צרפתיה צעירה, ממשיכה את מחקרו של איידין, ובודקת את השימוש במונח ג'יהאד בקרב ארגוני טרור פלסטיניים במאה העשרים. תוך בחינה מדוקדקת של אלפי כתבי עת, ספרים ועלוני תעמולה של אש"ף, אבו סארח נדהמה לראות עד כמה נדירה היתה המילה הזאת בתעמולה האש"פיסטית. מבחינה כמותית, מאו דזה דונג צוטט בפרסומים של ערפאת ואנשיו עשרות מונים יותר מאשר מקורות אסלאמיים מסורתיים. המילה ג'יהאד הופיעה מדי פעם כדי לתאר את המאבק הפלסטיני נגד ישראל, אולם לרוב העדיפו הכותבים מאש"ף להשתמש במילים נרדפות, כגון "נידאל" ו"כיפאח". גם כאן האירוניה חוגגת. לפי אבו סארח, הג'יהאד חזר למרכז הבמה ביוזמתם של ארגונים פלסטיניים שמאליים קיצוניים בלבנון, בעלי אוריינטציה מאואיסטית. רסיסי הארגונים הללו, שאף אחד מהם לא קיים היום, ראו "ג'יהאד" כמילה המתארת מאבק אוניברסלי, ולפיכך – דרך טובה להעביר בשפה הערבית את רעיונות המאבק המהפכני הבינלאומי מבית מדרשו של מאו. בחצי השני של העשור, התנועות האסלאמיות המתעוררות, כגון החמאס, הלבישו אותו מחדש בבגדים אסלאמיים מסורתיים. באותה תקופה, הוא אומץ בידי המוג'אהידין באפגניסטן והמתנדבים הערבים שעזרו להם – כמעין קונטרה אסלאמית למהפכה הקומוניסטית הבינלאומית. אי אפשר להדגיש מספיק, עד כמה הג'יהאדיסטים הללו הושפעו מרעיונות לניניסטיים ומאואיסטיים, אותם הקצינו והפיצו מחדש בלבוש אסלאמי. מבחינה זו, דאע"ש הוא סוף התהליך: ההקצנה הלוגית מרחיקת הלכת ביותר של רעיונות הח'ליפות, הג'יהאד והמהפכה הקומוניסטית בישות מדינית-טרוריסטית אחת.

בפוסט הזה, אני לא מתכוון לטעון שרעיונות הג'יהאד והח'ליפות של דאע"ש אינם מתבססים על מקורות מוסלמיים מסורתיים. לרעיון הג'יהאד, כפי שהוא מופיע בכתבי הקודש ובהגות של ימי הביניים, יש חשיבות עליונה. אבל הג'יהאד, כמו הח'ליפות, אינו רעיון דתי בלבד. בראש ובראשונה, אלו רעיונות פוליטיים, וככאלו נתונים למניפולציות בידי גורמים רבים ושונים – מקצינים טורקים שותי ויסקי ועד לוחמים אפגנים מזוקנים במערות טורה-בורה. רעיונות וסמלים הם חומר נפץ קטלני. למי שמשתמש בהם, אין אף פעם ערובה שאחרים לא יגלגלו את הסמל לכיוונים שונים לחלוטין לאחר מכן, גם למטרות שאותן לא העלה בדמיונו הפרוע ביותר.

האם אפשר לזהות את תהליכי ההקצנה של מחבלי הג'יהאד העולמי? ינשוף צבאי-אסטרטגי תוהה מדוע כשלה מערכת הניטור המתוחכמת באוניברסיטה שבה למדה תשפין מאליק, המחבלת שביצעה ביחד עם בעלה את הטבח במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. אולם הבעיה חורגת מכישלון מודיעיני: פרדוקס אדי הדלק מסביר כיצד מלבות הרשויות הפקיסטניות את האש שמלחכת את מפתן דלתן.

לפני מספר ימים, בוצע בארצות הברית פיגוע נתעב במיוחד על ידי זוג מחבלים, סייד פארוק ותשפין מאליק, שפתחו בירי במרכז לבעלי מוגבלויות בסאן ברנרדינו, קליפורניה. השניים, זוג נשוי, שייכים לז'אנר "המחבלים הפרינלסרים" שצובר פופולריות בימינו, וכמוהו ניתן לראות בשפע גם בקרב הדוקרים הפלסטיניים בגל האלימות האחרון בישראל. לפני שיצאה לפעולה, כתבה מאליק שהפיגוע התבצע לכבוד "המדינה האסלאמית", אך אין ראיות שהיא ובעלה היו חברים אי פעם בתשתית טרור כלשהי או קיבלו הוראות מדאע"ש. ממילא, המדינה האסלאמית מעודדת אפילו את מפקדיה בשטח, לא כל שכן מחבלים בארצות ניכר, לתקוף בהתאם להזדמנות בלי לבקש הוראות. החקירה נמצאת בראשיתה, אולם בינתיים נראה שפארוק ומאליק הושפעו, מעל הכל, מהתעמולה של דאע"ש ברשתות החברתיות.

כל פיגוע כזה מוביל אחריו דיון בתהליך ההקצנה של מחבלים מסוגם של מאליק ופארוק. מדוע, מבין מיליוני מוסלמים שלווים, ביניהם דתיים אדוקים רבים, בוחרים אנשים מסויימים, ולא אחרים, לבצע פיגועי טרור? בחוגים שמאליים, שאמונים על מסורת החומרנות המרקסיסטית וסבון הרחצה הפוסט-קולוניאלי, נהוג להאשים את העוני, אי הצדק, האבטלה, הייאוש, האימפריאליזם המערבי או כולם גם יחד. לפעמים זה גם נכון, במיוחד כאשר מדובר במעגל התמיכה הרחב יותר של ארגוני טרור. אולם חלק גדול מהמחבלים, המתנדבים הצבאיים ומארגני הפיגועים של הג'יהאד העולמי מגיעים דווקא ממשפחות של מעמד בינוני וצווארון לבן. במקרים מסויימים, כמו המחבל הניגרי המפורסם שהסתיר מטען חבלה בתחתוניו, מדובר בבנים למשפחות עשירות ממש, ואפילו חילוניות. רבים מהם פועלים כנגד רצון המשפחה, ומתוך מרד בה, וחלקם היו חילונים או דתיים מתונים, ועברו לקיצוניות ג'יהאדיסטית בשלב מסויים של חייהם. משקיפים רבים ניסו להבין את תהליך ההקצנה הזה, ברמות שונות של הצלחה (אחד המאמרים הטובים יותר בז'אנר, שהתפרסם ברולינג סטון ומומלץ מאד לקריאה, חקר לעומק את ההמרה הג'יהאדיסטית של האחים המחבלים מפיגוע המרתון בבוסטון). פיענוח חידת ההקצנה אינה רק עניין אקדמי, אלא משימה בעלת חשיבות מכרעת לממשלות, רשויות ושירותי מודיעין. ידיעת הסיבות והתסמינים להקצנה יוכלו לסייע במניעה, ואם אינה אפשרית, לפחות במעקב, איתור ומאסר של המחבלים לפני שהם עורקים לדאע"ש או מבצעם את זממם במדינות אחרות.

בהקשר הזה, תשפין מאליק, צעירה פקיסטנית שבילתה חלק גדול מחייה בערב הסעודית, היא מקרה מעניין במיוחד. ממאמר שהתפרסם לא מזמן בניו יורק טיימס, עולה כי המוסד שהיא למדה בו, אוניברסיטת בהאא אודין זכרייא בעיר מולטאן שבדרום פקיסטן, היה אתר ניסוי לקמפיין ממשלתי למאבק בקיצוניות האסלאמית. ב-2007, השנה שבה תשפין התחילה את לימודיה, פקיסטן הזדעזעה משורה של פיגועי טרור אכזריים של הטליבאן, ואזור מולטאן נחשב לחממה של קבוצות קיצוניות. לעיר עצמה דווקא יש עבר סופי, זרם מיסטי של האסלאם שנחשב כתועבה בעיני הג'יהאדיסטים, ופקיסטנים רבים טוענים שהאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הגיעה לאזור כתוצאה של השפעה של אסלאם ווהאבי רדיקלי מערב הסעודית. הקיצוניות האסלאמית חלחלה לאוכלוסיה של מולטאן לא רק דרך הכספים שזרמו למסגדים ולמוסדות החינוך שבנו נדבנים סעודים, אלא גם באמצעות נשאים אחרים – פקיסטנים שעבדו זמן ארוך בערב הסעודית וחזרו למולדתם.

הוריה של תשפין מאליק היו שייכים לקבוצה האחרונה. באוניברסיטה תשפין נודעה כתלמידה מצטיינת, אך אדוקה מאד בדתה. אביה החרים את האסלאם הסופי המקומי של מולטאן, סירב ללכת למסיבות וחתונות, ושמר בקנאות על כללי האסלאם הוהאבי. במהלך לימודיה באוניברסיטה, תשפין כיסתה את עצמה תמיד בניקאב, כיסוי הפנים הנהוג בערב הסעודית, ונמנעה מחברתם של סטודנטים גברים.

לא ברור אם תשפין קיבלה על עצמה אידיאולוגיה ג'יהאדיסטית כבר בתקופת לימודיה בפקיסטן, לפני שהיגרה לארצות הברית. אם התשובה חיובית, הרי שמדובר בכישלון מפואר של מערכת ניטור מתוחכמת שהוקמה באוניברסיטה בשנה האחרונה ללימודיה. ראשי האוניברסיטה במולטאן, שפחדו מקיצוניות אסלאמית, שיתפו פעולה עם שירותי הביטחון באיתור תאים ג'יהאדיסטיים, ואף התקינו מצלמות במעונות הסטודנטים כדי לזהות מגייסים לארגוני הטרור. תשפין אף פעם לא נחשדה בדבר, משום שהיתה שקטה ושמרה את דיעותיה בעיקר לעצמה. בכלל, מערכות ניטור מהסוג הזאת נוטות לזהות בעיקר סטודנטים רעשניים שלא בהכרח "נושכים", ולפספס טיפוסים שקטים ומופנים שדוגרים על עמדות קיצוניות להחריד בפרופיל נמוך. כך, פספסו מערכות הניטור המשופשפות של אוניברסיטאות אמריקאיות את הסטודנטים שביצעו מעשי טבח במספר קמפוסים, חרף סימני אזהרה רבים, וגם השב"כ לא הבחין ביגאל עמיר, שהיה פחות רועש מפעילי ימין קיצוני מוכרים יותר.

יעילותה של מערכת "ניטור הקיצוניות" באוניברסיטת מולטאן, ומערכות דומות לה, מוטלת לפיכך בספק. אולם לצד זאת, קיימת בעיה אחרת, שמשקיפים נוטים להתעלם ממנה בדרך כלל, ונכנה אותה כאן "פרדוקס אדי הדלק". קהילות דתיות שמרניות בעולם המוסלמי נוטות במקרים רבים להסתייג מטרור, במיוחד כשהוא לא מכוון נגד אויב ספציפי של הקהילה, לא כל שכן כשהוא פוגע בקהילה עצמה – תופעה נפוצה יותר ויותר בימינו. אולם במקביל, כפי שכתב כבר עמנואל סיוון בספרו הקלאסי קנאי האסלאם, הקהילה השמרנית גם מפיצה, מדעת או שלא מדעת, את אדי הדלק שמבעירים את מנועי הטרור המכוון נגדה.

המקרה של אוניברסיטת בהא א-דין זכרייה במולטאן הוא טיפוסי במידה רבה. הוא לא יכול להסביר את ההקצנה של תשפין מאליק, משום שהתרחש לאחר שסיימה את לימודיה, אבל הוא דוגמא מצויינת ל"פרדוקס אדי הדלק". בשנת 2013, האשימו סטודנטים אסלאמיסטים באוניברסיטה מרצה לאנגלית בשם ג'ונאייד חאפז ש"העליב את הנביא מוחמד" בפוסט שכתב בפייסבוק. חאפז היה חבר בקבוצה סגורה, "הליברלים כביכול של פקיסטן", ושם סיפר ככל הנראה בדיחות על נשותיו של הנביא. כמו שקורה לא מעט בפרשות מסוג הזה, ציד המכשפות מלמטה השתלב עם דיכוי מלמעלה. המשטרה עצרה את חאפז על יסוד סעיף 295-C לחוק העונשין הפקיסטני, שאוסר על חילול השם והעלבת הנביא. העונש המקסימלי הוא מוות. עורך הדין הראשון של חאפז פרש בשל איומי מוות מצד קיצונים אסלאמיים. המשפטן האמיץ שהסכים למלא את מקומו, עו"ד רשיד רחמן, החליט להתעלם מהאיומים. כבר בשימוע הראשון, הזהיר התובע ללא בושה ש"רחמן עלול לא לחיות עד השימוע הבא" – והשופט התעלם מהאיום המפורש, שהפך למציאות: שני רוצחים ירו ברחמן בתוך משרדו, לאור יום. הרצח עדיין לא פוענח. נכון לעכשיו, פרופ' חאפז מיוצג בידי פרקליט שלישי, אמיץ לא פחות, שקיצונים כבר הספיקו לירות מחוץ לביתו.

הרשויות הפקיסטניות, ואוניברסיטת בהאא אודין זכרייא שמשתפת איתן פעולה, מעבירות מסר כפול לאנשים מסוגה של תשפין מאליק. מצד אחד, הן משקיעות משאבים עצומים כדי לאתר תאי טרור ולסכל הטפה קיצונית של ארגונים כמו דאע"ש והטליבאן, ומצד שני – באמצעות רדיפה של אנשים כמו פרופ' חאפז – הן מעודדות חלק מהנחות היסוד של ארגוני הטרור הללו, בצורה מרוככת ומוגבלת. אחרי הכל, אם מותר להוציא להורג אנשים שאשמים בחילול השם, מדוע לא להרחיב את ההגדרה הזאת לכלל המוסלמים שחלוקים עליך מבחינה דתית, לא כל שכן לכופרים אמריקאיים ואירופיים? לפי נתוני הסקרים, רק מיעוט קטן של פקיסטנים תומך באופן פעיל בדאע"ש, ורוב האוכלוסיה מתנגדת לפיגועי טרור חסרי הבחנה, במיוחד לאחר שורה של פיגועים אכזריים בפקיסטן עצמה. אולם רבים מדי מחריגים מכך מחללי שם שמיים, שנתפסים בעיניהם כפושעים, ואפילו את אלו שמגנים עליהם בבתי המשפט, והרשויות מלבות את האש שמגיעה מלמטה. בדרך כלל, הקנאות הדתית הממסדית נשארת במהדורה המוגבלת שלה. רוב האנשים אינם הרפתקנים, וגם יודעים לסייג סייגים ולבצע הבחנות בין בודדים שנראים בעיניהם מתועבים במיוחד, לבין שאר העולם. אולם באווירה של אדי דלק, תמיד יהיו אנשים שבליבם ידלק ניצוץ שיפעיל תגובת שרשרת גרעינית – אלו שיקחו את העיקרון רחוק יותר ויכוונו את חרב האלימות והטרור לכל מי שאינו הם, כולל הציבור שבתוכו צמחו.

מה הקשר בין ויכוח קולני של שני עורכי דין נשואי פנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, משחק אכזרי בטיולים שנתיים והאסטרטגיה של ארגוני טרור? מה מנסים ארגוני טרור להשיג באמצעות פיגועים? ינשוף צבאי על האסטרטג המבריק של תנועת החמאס, הטקטיקה של אל-קאעדה בעיראק וסוד האימה של הטרוריסטים.

ערב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. שני עורכי דין מכובדים, נשואי פנים והדורי גלימה, מנהלים ביניהם ויכוח קולני. אחד מהם בוחר להביע את דעתו על עמיתו המלומד במלוא מגוון הרפרטואר של שוק העגבניות, עם ביטויים כמו "מניאק", "בן זונה" וכיוצא בזה. השני, בתגובה, מציע פיתרון פרקטי. "תזרום, נשמה, תזרום!". התגובה הנון-שלנטית הנ"ל, כמובן, רק מעצבנת את המקלל עוד יותר, דבר שגורם לו להמשיך להתרתח ולאבד את שיקול דעתו. אם תרצו, הדיאלוג הנ"ל הוא גירסה משפטית של משחק הבזזזזז הידוע מטיולי אוטובוס שנתיים בבתי ספר ישראליים. מספר ילדים מקיפים קורבן תמים מכל העברים, מסובבים את אצבעותיהם ומזמזמים "בזזזזז". כשהקורבן המבולבל מסתכל מסביבו, מנחית אחד הילדים שמאחוריו כאפה על צווארו. הקורבן כמובן מסתובב כדי לראות מי הכה אותו, אבל הדבר היחיד שהוא רואה זה את כל החבורה ממשיכה לנופף אצבעות ולזמזם בזזזזז. המשחק נגמר רק כאשר הקורבן בוכה, צורח ויוצא משליטה – המטרה של המתעללים מלכתחילה. למרבה הצער, לא רק ילדים בטיולים שנתיים אלא גם טרוריסטים משחקים בזזזזזז. הבנה של המשחק הזה, כפי שהוא פועל בעולם האמיתי, היא אבן יסוד לכל מי שרוצה להכיר לעומק את האסטרטגיה של הטרור, ומדוע רבים מאלו שמנסים להילחם בו רק מחזקים אותו בסופו של דבר.

לא הרבה ישראלים מכירים היום את שמו של אבראהים מקאדמה, אבל בעבר הוא היה אחד ממנהיגי תנועת חמאס והאסטרטג המרכזי שלה. בספרו להכיר את חמאס, סיפר שלומי אלדר כי פגש את האיש הזועם הזה, שניסה לחנוק אותו פיזית כאשר הטיח בו שהוא וחבריו רוצחים ילדים. אלדר מעולם לא הצליח לדבר עם מקאדמה ישירות, לפני שהלה נשלח בסערה השמימה בסיכול ממוקד של צה"ל, אבל מהיכרות עם פעילים רבים אחרים בחמאס ופרסומיו הכתובים, הצליח לפענח את האסטרטגיה שהגה מקאדמה, והפכה לתוכנית הקרב העיקרית של חמאס בשנות התשעים המדממות. הרעיון היה פשוט, אכזרי וציני כאחד. חמאס, לפי הבנתו של מקאדמה, נמצאת בעימות עם שני אויבים עיקריים: ישראל והפת"ח של יאסר ערפאת, כאשר דווקא השני הוא הבלם המרכזי להשתלטות חמאס על השטח. לפיכך, החמאס צריך להכות בישראל בפיגועי ההתאבדות האכזריים והכואבים ביותר, לרצוח אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות ובתי קפה, כדי להוציא את הממשלה משיווי משקל ולגרום לה להגיב במלוא העוצמה. מן הסתם, שיער מקאדמה, החמאס יספוג חלק מהתגובה. אבל משום שהפת"ח הוא הגורם האחראי לשטח, משום שגם חלק מפעיליו שיתפו פעולה בטרור, ומשום שערפאת – על עברו המדמם, שקריו והתנהגותו הדו-פרצופית – גילם בעיני הציבור הישראלי את הרצחנות הפלסטינית, תנחת רוב המכה הישראלית דווקא על הפת"ח.

כך, יגרום חמאס לאויב אחד, ישראל, לחסל את האויב השני שלו – פת"ח. התוכנית, כפי שאנחנו יודעים, הצליחה מעל ומעבר למשוער, הן משום שמנהיגי ישראל לדורותיהם נפלו ישירות למלכודת, והן מפני שערפאת עצמו משך חלק גדול מהאש לעברו. בכל מקרה – וזו הנקודה שחשוב לזכור – האסטרטגיה של מקאדמה לא התבססה על הנזק שהוא עצמו תכנן לגרום לאויב. בניגוד להתפארויות תעמולתיות כאלה ואחרות, איש בחמאס, ופחות מכולם מקאדמה, לא האמין כי פיגועי ההתאבדות יבריחו את הציונים חזרה לאירופה או יפגעו במדינת ישראל באופן רציני. הטרור, כמו משחק הבאזזז, אמור להוביל לתגובה בלתי שקולה של המדינה. וכפי שכתב יובל נוח הררי, כשמדינות מגיבות בכל העוצמה והזעם, הרבה מאד דברים מתרחשים: צדדים נוספים נסחפים לסכסוך, גורמים לא צפויים נפגעים, הקהילה הבינלאומית נמשכת פנימה ומאזן הכוחות בשטח משתנה באופן שקשה לחזות מראש. כך, במהלך ג'יוג'יטסו, משתמש הטרוריסט בכוחו של האויב כדי "לערבב את הקלפים מחדש" לטובתו.

אם נצא לרגע מגבולות הביצה הקטנה היחסית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונתבונן במלחמת עיראק, נראה דוגמא נוספת, אכזרית בהרבה, לאותו סוג של אסטרטגיה. מנהיג אל-קאעדה בעיראק, אבו מוסעב א-זרקאווי (חוסל ע"י האמריקאים בשנת 2006), נכנס לשטח כגורם זר ולפיכך חלש יחסית במערך הכוחות העיראקי. הוא עצמו היה ירדני, ורבים מלוחמיו הגיעו מערב רב של מדינות זרות. השחקנים המרכזיים במרד הסוני, כולל מפוטרי הצבא העיראקי וותיקי מלחמת הבעת' לא היו מחוייבים לו. בשדה מלחמה המבוסס על מרד לאומני עיראקי נגד כיבוש אמריקאי לא היה לו שום סיכוי להשתלב, בוודאי שלא בעמדת הנהגה.

לפיכך, נקט זראקווי באסטרטגיה דומה לזו של אבראהים מקאדמה. הוא הקדיש את רוב משאבי הטרור שלו לפגיעה מסיבית בשיעים, שנחשבו בעיניו ככופרים. שוב ושוב, שלח זרקאווי את המחבלים המתאבדים, מכוניות ומשאיות התופת שלו לאתרים הקדושים לשיעה בערים כמו קרבאלה, נג'ף וסמארה. מעשי הטבח הללו גם חיללו את קדשי הדת השיעית פעם אחרי פעם, גם גרמו לאלפי הרוגים וגם הוכיחו את אוזלת היד של הממשלה העיראקית. אבל מעל הכל, הם הפכו את הסכסוך בעיראק למלחמה סונית-שיעית. כפי שאמר אנליסט צבאי אמריקאי לאחרונה, מתח בין סונים לשיעים היה קיים תמיד בתקופת סדאם חוסיין, אבל בתקופה ההיא לא היה מדובר בשנאה בלתי מרוסנת. א-זראקווי, בפעולות שלו, היה אחד הגורמים המרכזיים שיצרו את השנאה הזאת.

בתגובה, הממשלות השיעיות בבגדאד, בהכוונה ובעידוד איראני, החלו להפלות ולרדוף את הסונים באופן הולך ומסלים. זו בדיוק התגובה שציפה לה זראקווי: שבטים סונים רבים, שחשו כי הם נמצאים במלחמת דת וראו בצבא ובמשטרה העיראקיים אויב, ביקשו סיוע והגנה מאל-קאעדה, הכוח ה"סוני" ביותר שבנמצא. הממשלות השיעיות של אבראהים אל-ג'עפרי ונורי אל-מליכי, כמובן, ראו בכך צידוק לרדוף את הסונים עוד יותר, מה שחיזק את תחושת הרדיפה בצד השני. הצבא האמריקאי בעיראק, בראשותו של גנרל ג'ורג' קייסי, חיזק את התמיכה בממשלה הנצורה בבגדאד, דבר שהתפרש בעיני הסונים כמזימה אמריקאית-שיעית לחיסולם. התוכנית של זרקאווי הצליחה באופן מושלם כמעט, וכמו במקרה הפלסטיני, הצלחתה היתה תלויה בעיקר בתגובה לא חכמה של היריב. ממשלת עיראק השיעית שיחקה לידי אל-קאעדה, בדיוק כפי שישראל שיחקה לידי מקאדמה. אפשר, דרך אגב, לפרש גם את פיגועי 11 בספטמבר עצמם באותה צורה. דווקא התגובה האמריקאית, ה"מלחמה העולמית בטרור", יצרה אינספור זירות לחימה בכל רחבי העולם, מוטטה מדינות והפכה את אל-קאעדה מארגון טרור מקומי יחסית לכוח גלובלי של ממש.

כאן נשאלת השאלה, מדוע ממשלות, שוב ושוב, מגיבות באופן כל כך בלתי שקול לטרור? הרי אפילו בישראל נהרגים רבים יותר מתאונות דרכים מאשר מטרור, וגם פעילות פלילית, רצחנית ככל שתהיה, לא מעוררת בממשלה ובציבור זעם דומה. במאמר מבריק שמנתח את התופעה הזאת, טוען ההיסטוריון יובל נוח הררי כי האימה הגדולה שמעורר הטרור קשורה לאופן שבו המדינה המודרנית מגדירה את עצמה. מאז העת החדשה המוקדמת, התרגלנו כי המדינה מחזיקה במונופול מוחלט על אלימות פוליטית. בניגוד לימי הביניים, אז היתה הזירה הציבורית גדושה עד אפס מקום בגורמים שהפעילו אלימות פוליטית, האזרח המודרני התרגל שעליו לפחד אך ורק מאלימות פוליטית של מדינות אחרות, או (במקרים מסויימים) מדינתו שלו, ולדברים טובים מתרגלים מהר. הטרור מערער עצבים באופן יעיל כל כך, משום שהוא שוחק את המוסכמה הזאת, ואיתה את עצם הלגיטימציה של המדינה לשלוט. מכאן מגיעות התגובות המוחצות, שהטרוריסט מצפה להן מלכתחילה. לפעמים תגובתה של המדינה יעילה דיה כדי לחסל את ארגון הטרור, או לפחות להחליש או לנטרל אותו, אולם במקרים רבים אחרים הניסיון לצוד יתושים באמצעות פטיש של תשעים קילו משחק לידיו של הטרוריסט, וגורם ליותר נזק מאשר תועלת.

לבעיה שתיארנו אין פיתרון פשוט. בניגוד למה שמשתמע אולי מדבריו של הררי, קשה מאד למדינה לא להגיב למעשי טרור מחרידים, במיוחד מפני שערעור המונופול על אלימות פוליטית עשוי להביא לאובדן הסדר המדינתי המודרני, על כל יתרונותיו הרבים. אולם הצורך להגיב אינו פוטר מדינה משיקול דעת. תגובות לפיגועים, מרתיחים ככל שיהיו, חייבות להיות מעוגנות בדיון אסטרטגי. השאלה הראשונה שצריכה להישאל, בהתאם לחומר המודיעיני, היא "מה הטרוריסט רוצה להשיג", והשאלה השנייה: "מה הסיכוי שהתגובה שלנו תסייע למטרה שלו". כששוקלים את ההשלכות האפשריות של התגובה, אסור ליפול לפח היקוש הנפוץ במקרים כאלה: אסטרטגיה המתבססת על התרחיש הנוח ביותר למקבלי ההחלטות. לפני שפועלים, חייבים למפות באופן מסודר כמה שיותר השלכות פוטנציאליות, במיוחד את אלו שלא משתלבות עם קונספציות קיימות, אסטרטגיות רצויות או נוחות פוליטית. כדאי להימנע גם מפח שני: הנחה שהתרחיש שיתמשש יהיה זה שיש לנו כלים מתאימים להתמודד איתו. במילים אחרות, אם לצבא האמריקאי קל יותר להתמודד עם אויב סדיר כמו צבא סדאם, אין פירוש הדבר שמדובר באויב שבאמת כדאי להתמודד מולו. אם אנחנו מגיעים למסקנה שההשלכות הסבירות של הפעולה שלנו ישחקו לידיו של הטרוריסט, רצוי למצוא דרך פעולה אחרת, ואם אין, להסתפק בתגובה סמלית ולא לפעול. ואת הביטויים "אין ברירה אחרת", "הם כובלים את ידינו" ו"אין מה לעשות" יש להוציא מהלקסיקון. תמיד יש ברירה. ומי שמכיר רק דרך פעולה אחת, רצוי שלא יקבל החלטות חשובות בפוליטיקה, במודיעין או בכוחות הביטחון.

ביוני ואוגוסט 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים את העולם, כאשר ריסק לרסיסים חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות של הצבא העיראקי, ואף הצליח להנחיל תבוסות משפילות לפשמרגה הכורדית. בפוסטים קודמים, עמדנו על חלק מהגורמים שיצרו את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית, אך מעט מאד נכתב עד היום על האסטרטגיה הצבאית של הארגון. איך מצליח דאע"ש לשלב שיטות טרור מסורתיות, כמו פיגועי התאבדות ומכוניות תופת, עם אסטרטגיה צבאית קונבציונלית? איך נראה בפועל כיבוש עיר בידי דאע"ש? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

ביוני 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים משקיפים במזרח התיכון, אירופה וארצות הברית כאשר ריסק לרסיסים את הצבא העיראקי במוסול, בירת מחוז נינווה. חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות לעייפה התפרקו לרסיסים, בעוד מפקדיהן מוגי הלב היו הראשונים לברוח לכורדיסטן ולבגדאד. מאוחר יותר, התלונן מסעוד ברזאני, נשיא המחוז הכורדי, כי הצבא העיראקי התנהל כאחוזתו הפרטית של ראש הממשלה נורי אל-מליכי, וסבל מחוסר מוטיביציה ושחיתות, כאשר הציוד שנועד לחיילים נגנב בריש גלי וברגל גסה על ידי המפקדים. "צבא שארצות הברית ונאט"ו אימנו במשך עשר שנים," אמר ברזאני בראיון לאל-ערביה, "התפרק תוך עשר שעות." מליקי ויועציו היו די יהירים כדי לדחות הצעות כורדיות לסיוע צבאי, עד שהיה מאוחר מדי. ככל הנראה, הם חששו שכוחות הפשמרגה יכבשו את מוסול ולא יעזבו אותה. אבל כשהדיביזיות התחילו להתמוטט בשבוע הראשון של יוני, התקשר עוזרו של מליכי לבכיר כורדי והתחנן לעזרה. "מאוחר מדי, ידידי", אמר אותו בכיר, "הצבא שלך כבר נעלם."

אולם גם הפשמרגה הכורדית עצמה, חרף סדרת נצחונות מרשימים על דאע"ש ביוני, קרסה מול התקפה מרוכזת ומסיבית של ארגון הטרור בראשית אוגוסט. בסדרת מאורעות שזעזעו את העולם, הצליח דאע"ש לכבוש את רכס הרי סינג'ר, מולדתו של המיעוט היאזידי, קבוצה כורדית אתנית שמחזיקה באחת מהדתות הלא מונותיאיסטיות העתיקות ביותר במזרח התיכון. לוחמי הפשמרגה, שהתחייבו להגן על היאזידים, ברחו בחסות החשיכה כמעט ללא קרב. היאזידים נטבחו בידי דאע"ש, נשים רבות נחטפו ונמכרו לעבדות ואחרים מצאו את עצמם במצור אכזרי בהרים. בימים שלאחר מכן, החלה החזית הכורדית להתמוטט. העיירות האסטרטגיות מח'מור וטוז ח'ורמטו נכבשו בידי הלוחמים של דאע"ש, שהגיעו בסופו של דבר עד לגוור (Gwer), כ-25 קילומטרים מבירת החבל הכורדי, ארביל.

מדוע התמוטטו כוחות הפשמרגה, שנחשבו בעיני רבים לכוח הצבאי היעיל היחידי בעיראק, במהירות כה גדולה? שאלה נוספת היא כיצד הצליחו הכורדים להתאושש במהירות גדולה כל כך, לבלום את דאע"ש ובסופו של דבר לשחרר את רוב השטחים שכבש. בשתי השאלות הללו נדון בפוסטים עתידיים. הפעם, הייתי רוצה להתמקד בזווית נוספת, לא כל כך ידועה, של ההצלחה הפנומינלית של דאע"ש. בפוסטים הקודמים עמדנו על סדרה של גורמים שסייעו לצקת את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית: היכולת למשוך לוחמים זרים באמצעות פלורליזם אתני והבטחות למוביליזציה חברתית מהירה, אכזריות מחרידה ופומבית שמבריחה אויבים פוטנציאליים עוד לפני שהקרב החל, וניצול הרשתות המחתרתיות הישנות של מפלגת הבעת'. אבל מעט נכתב, עד היום, על האסטרטגיה הצבאית של דאע"ש. פקודות מבצע, ככל הידוע לי, עדיין לא נתפסו, והמידע הקיים נובע מחקירות של שבויים, תעמולה גלויה של דאע"ש וניתוח קרבות. ובכל זאת, התמונה שמצטיירת מרתקת ומטרידה ביותר.

החידוש האסטרטגי העיקרי של דאע"ש הוא שילוב יצירתי טקטיקות טרור מסורתיות, כגון משאיות תופת, מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים, בתוך אסטרטגיה צבאית סדורה. אבו מוסעב אל-זראקווי, האב המייסד של אל-קאעדה בעיראק (הגלגול הראשון של דאע"ש) הרבה אף הוא להשתמש במכוניות תופת באופן אינטנסיבי בהרבה מארגוני טרור קודמים, לפעמים במוקדים רבים בעת ובעונה אחת. אולם זרקוואי היה בסופו של דבר טרוריסט מסורתי. המטרה שלו היתה לזרוע פחד ואימה, לפגוע בכוחות האויב כדי למוטט את המורל שלהם  ומעל הכל, לנטוע שנאה ופירוד בין שיעים לסונים כדי לחצוב חלל פעולה לאל-קאעדה בתוך מלחמת האזרחים הכללית במדינה. דאע"ש, לעומת זאת, משתמש בפיגועים כאלו כשלב ראשון במבצע צבאי לכיבוש קבע של שטח, אסטרטגיה שמבוססת על שילוב בין אימה והלם (shock and awe) לתמרונים צבאיים קונבנציונאליים.

אסרטגית ההלם והאימה הזאת השתקפה באופן מצמרר בהתקפה על העיר ג'לולה, בגבול איראן-עיראק. ג'לולה נמצאת במחוז דייאלה, מרחק נסיעה קצר מגבול מחוז סולימאנייה שבדרום כורדיסטאן. לעיר יש חשיבות היסטורית, משום שבה ניהלו הצבאות המוסלמיים במאה השביעית את אחד מהקרבות המכריעים כנגד האימפריה הפרסית-ססאנית. ב-11 באוגוסט פרצו שתי משאיות תופת של דאע"ש את קווי ההגנה הכורדיים. אחת התפוצצה ליד המטה המרכזי של הפשמרגה וגרמה לעשרות רבות של הרוגים אזרחיים וצבאיים, והשנייה במרכז העיר. בו זמנית עם הרס מרכז הפיקוד והשליטה של הפשמרגה, התפוצצו כתריסר מחבלים מתאבדים על עמדות שמירה, נקודות ובידוק ומחסומים של הצבא הכורדי בגבולות העיירה ומסביבה. החיילים, אחוזים בפניקה, מבולבלים ונטולי פיקוד, לא ידעו איך להגיב. דאע"ש תקף בכל מקום ומכל מקום. בתוך שעות ספורות, בעוד ההגנה הכורדית מתמוטטת, נכנסו הכוחות הסדירים של דאע"ש, מלווים בכלי רכב משוריינים, לתוך העיר וכבשו אותה כמעט ללא קרב. מיד לאחר הכיבוש, צוותי הנדסה של דאע"ש פוצצו גשרים ומיקשו נתיבים מרכזיים בצירים הצפויים של התקפת הנגד הכורדית. בעוד שירותי המודיעין של הפשמרגה לא הצליחו לחדור לתוך דאע"ש והופתעו מההתקפה, לארגון הטרור היה מודיעין מדוייק על הצבא הכורדי, שחלקו נאסף בידי תומכים מקומיים, בעיקר ערבים סונים.

טכניקת ההתקפה של דאע"ש מעידה על מקצועיות צבאית מרשימה, ניסיון והיכרות מעמיקה עם תוואי השטח. המדינה האסלאמית מתמחה במבצעים של חיל רגלים קל. לפעמים צבא דאע"ש תוקף בחוליות קטנות, ולפעמים ביחידות גדולות יותר של שמונים עד שלוש מאות חייל, המלוות במספר מסויים של משוריינים וכלי ארטילריה. חלק גדול מההתקפות מתבצעות באישון לילה, דבר שמעיד על יכולת צבאית בלתי מבוטלת, משום שככל הידוע אין לדאע"ש ציוד ראיית לילה או פגזי תאורה. המפקדים המקומיים נהנים משיקול דעת נרחב. כל מפקד מקבל, מדי פעם בפעם, הוראות בכתב יד מהאמיר האחראי על הגזרה, או מהמושל האחראי על המחוז. ההוראות הללו מפרטות בכלליות את המשימה שיש לבצע, אולם נותנות למפקד שיקול דעת באשר לדרך הביצוע. למושלים עצמם סמכות נרחבת לבצע התקפות ומבצעים בלי לבקש אישור מהרמות הממונות, אולם לעיתים המועצה הצבאית של דאע"ש מגייסת אותם למבצעים צבאיים נרחבים יותר. ברמה הטקטית, החוליות יודעות להתפצל בדרך ליעד, ולהתאחד לכוח מחץ גדול כאשר יש צורך בכך. רובן רכובות וניידות ביותר – תנועתיות שמתאפשרת תודות למערך הכבישים המשובח שבנה סדאם חוסיין בצפון ומרכז עיראק. במבצעים, דאע"ש עושה שימוש נרחב בתכסיסי הטעייה, וכאן נראה שאין גבול ליצירתיות שלו. בחלק גדול מההתקפות בגיזרה הכורדית, עטו אנשי דאע"ש מדים של פשמרגה וכך הצליחו להכניס חוליות פשיטה, מתאבדים או מכוניות תופת לתוך מערך ההגנה הכורדי. במקרים אחרים מתבצעים מבצעי הסחה שנועדו להסית את המגנים מנתיב ההתקפה העיקרי. בהתאם לעצתו הקלאסית של ההוגה הצבאי פון קלאוזביץ, אנשי דאע"ש מנסים לזהות את הנקודה החלשה ביותר במערך של האויב, ולרכז לתוכה כוחות בהתקפת מחץ.

בחלק מההתקפות שלהם, ליוו דאע"ש את הגל הראשון של משאיות התופת, מכוניות התופת והמחבלים המתאבדים בהרעשה ארטילרית, מצויידים בכלים אמריקאיים כבדים שבזזו מהצבא העיראקי הקורס. בקרבות כנגד המיליציות השיעיות באזור תיקרית, נעשה שימוש בתעלולים יצירתיים למטרות הגנה. דאע"ש מתמחים במוקשים מחוכמים, שאפילו הצבא האמריקאי לא תמיד הצליח לנטרל. בקרבות על תיקרית, לפי חלק מהדיווחים, ישנו שימוש בחרוזי תפילה ממולכדים המפוזרים על הכבישים.

הרחבתי בנושא, כי רק מי שמכיר את האסטרטגיה הזאת יכול להבין מדוע התקיפות האוויריות של צבא ארה"ב היו יעילות יותר מאשר צפו רוב הפרשנים מלכתחילה. בחודשים הראשונים של הלחימה, למשל, העריך מטין גורצ'אן, קצין טורקי לשעבר ששימש יועץ צבאי לכורדים ולכוחות מזויינים שונים במרכז אסיה, כי יעילותן של ההתקפות תהיה מוגבלת. זאת משום שדאע"ש הוא צבא גמיש מאד, שלא מתבסס על מפקדות קבועות או מתקנים שקל לזהות ולהפציץ. אולם גורצ'אן, חרף מומחיותו, פספס בסופו של דבר את הנקודה העיקרית. ההתקפות האוויריות של צבא ארצות הברית ומדינות הקואליציה האחרות ערערו את אחד הנדבכים המרכזיים באסטרטגיה של דאע"ש: ריכוז כוחות בנקודה החלשה ביותר של היריב על מנת להכריעו. כאשר מזלט"ים ומטוסים אמריקאיים צופים בך יומם ולילה, לא קל לרכז כוחות למסה מכריעה. גם כאשר האמריקאים לא מפציצים ישירות, הם מזהים את הקואורדינאטות של אנשי דאע"ש ומוסרים אותן לארטילריה של הפשמרגה, כפי שהתרחש בקרבות על העיירה הטורקמנית טוז חורמאטו (Tuz Khurmatu) ב-9 וב-13 לאוגוסט. בשני המקרים הללו, מודיעין מוקדם מהאמריקאים הצליח לסכל התקפות מחץ של דאע"ש על העיירה הזאת.

באופן כללי, דאע"ש נמצאת היום בנסיגה. ב-1 באפריל הצליחו כוחות הצבא העיראקי ומליציות שיעיות, בסיוע הפצצות אוויר אמריקאיות, לכבוש את תיקרית, עיר הולדתו של סדאם חוסיין, מידי דאע"ש. הפשמרגה הכורדית התאוששה ימים ספורים לאחר המהלומה של ראשית אוגוסט, ובהדרגה דחקה את דאע"ש לאורך רוב החזית. כעת, שולטים כבר הכורדים ברוב רכס הרי סינג'ר, מולדתם של היאזידים, וקרבות כבדים מתנהלים בעיר סינג'אר עצמה. אולם המדינה האסלאמית עדיין לא הובסה בלב שטחי שלטונה, בעיראק או בסוריה, ובעבר היא גילתה יכולת מפתיעה להתאושש ולהיחלץ ממצבים אבודים. אלא אם יהיה שינוי לא צפוי בתקופה הקרובה, נראה שדאע"ש תישאר איתנו לתקופה לא מבוטלת.

לאחרונה, הוציאו מילואימניקים מיחידה 8200 מכתב סרבנות שנשלח לבכירים באמ"ן ולראש הממשלה נתניהו. בוגרי היחידה מאשימים את הזירה הפלסטינית בחדירה לא מוצדקת לפרטיות של אנשים חפים מפשע, אטימות מוסרית, סיוע לגורמים פוליטיים והתעלמות מלגלגת מדוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל. עד כמה הטענות שלהם נכונות, ואלו צעדים הן מצדיקות? ינשוף פוליטי-מדיני מסרב לחתום.

לאחרונה התפרסם בעיתונות מכתב סרבנים יוצא דופן, שעליו חתומים כמה מבוגרי 8200, יחידת האיסוף היוקרתית של אמ"ן. החותמים, כולם מילואימניקים של היחידה, העלו טענות קשות מאד על אתיקת הלחימה של 8200 בזירה הפלסטינית. גם חיילי המודיעין שיושבים במשרד ממוזג ומאזינים לשיחות, טענו, הם שותפים אינטגרליים בכיבוש ובנישול של הפלסטינים. למשל, כך נטען, השתתפו חיילי היחידה באיסוף מידע שהוביל לסיכולים ממוקדים שבהם נפגעו אזרחים רבים, או מטרות שאינן צבאיות במובהק (שוטרי חמאס בעופרת יצוקה, למשל). אחד החותמים אף טען כי בקורסים של 8200 מבהירים כי "ביחידה אין דבר כזה פקודה בלתי חוקית בעליל". כמו כן, טענו החיילים כי הם נאלצים להקשיב לשיחות פרטיות של אזרחים פלסטינים שאינם מעורבים בטרור, כדי לגלות "חולשות" (למשל מצב רפואי קשה של קרוב משפחה) שיוכלו לשמש את השב"כ בגיוסם כמשתפי פעולה. נטען גם כי שיחות סקס שהוקלטו עוברות מיד ליד בין חיילים כחלק מההווי והבידור של היחידה. לאור כל זאת, טוענים החותמים כי אינם יכולים לשרת במילואים בזירה הפלסטינית. הם מוכנים, עם זאת, לשרת בזירות מודיעיניות אחרות, משום ששם מדובר בהגנת המדינה נגד צבאות זרים ולא בנישול ובדיכוי של עם כבוש.

כבוגר היחידה (אם כי בזירה אחרת), שאלו אותי לא מעט אנשים בזמן האחרון מה דעתי על המכתב. ראשית כל, עמדתי העקרונית היא שיש להעריך אדם שמסרב מטעמי מצפון, אם הוא מוכן לשלם את המחיר על כך ואם הוא לא דורש מימון או סיוע מהמדינה (כדוגמת ישיבות הסדר המטיפות לסרבנות). במקרה שלפנינו לא מדובר בסרבנות שנובעת משנאה למדינה, כמו בחלקים מהשמאל הרדיקלי, אלא בסרבנות סלקטיבית מאד. החותמים, כאמור, מוכנים לשרת כמילואימניקים בחיל המודיעין, אבל לא כחלק ממדיניות הכיבוש. עם זאת, אין פירושו של דבר שהחותמים צודקים בהכרח בסרבנותם. יש לדון בפירוט בתוכן ובנימוקים של מכתבם, על מנת לראות האם הטענות הקשות שהם מעלים נכונות בפני עצמן, ואלו צעדים (אם בכלל) הן מצדיקות.

חלק מההאשמות במכתב חמורות לפי כל קנה מידה. אם, למשל, מבהירים מדריכים ב-8200 לחניכיהם כי "אין ביחידה פקודה בלתי חוקית בעליל", מדובר בהנחייה שערורייתית שדגל שחור משחור מרחף מעליה. חוקי הפקודה הבלתי חוקית בעליל נקבעו לצה"ל כולו, ואף יחידה מיחידותיו אינה משוחררת מהם. אם, למשל, יקבל חייל ב-8200 פקודה לאסוף מידע מבצעי שיוביל בבירור לפגיעה בגן ילדים כמטרה עיקרית ומכוונת, הוא חייב לסרב, ואם לא יעשה זאת, הוא עשוי לעמוד לדין ביחד עם מפקדיו. הדבר נכון באותה מידה, למשל, לפקודה להאזין לשיחה של פוליטיקאי ישראלי ולמסור את המידע למפלגה יריבה, דבר שיש לו תקדימים בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם מדריכים לא מבהירים את המציאות הזאת לחניכיהם, הרי שהם עושים עוול כפול: הן לחוקי מדינת ישראל והן לחניכים עצמם, שעלולים למצוא את עצמם מסובכים משפטית רק מפני שהסתירו מהם את החוק. דוקטרינת הפקודה הבלתי חוקית בעליל, דרך אגב, תקפה באותה מידה גם ליתר זרועות הביטחון. בפרשת קו 300 ראינו כיצד נפל השב"כ לתהומות של אי חוקיות ורמייה, רק משום שאנשיו הניחו שמבחן הדגל השחור לא רלוונטי לעבודתם. בשולי הדברים כדאי לציין שאני שרתתי ביחידה בין השנים 2000 ו-2003, ולאחר מכן במילואים, והשתתפתי בכמה וכמה קורסים. באף אחד מהם לא שמעתי טענה ש"אין ב-8200 פקודה בלתי חוקית בעליל", אם כי הניסיון האישי שלי אינו מהווה הוכחה.

אולם המציאות שהוצגה לעיל, שערורייתית ככל שתהיה, עדיין אינה מצדיקה סרבנות. בדומה לכשלים מוסריים אחרים (התענגות על שיחות סקס של אזרחים פלסטינים, למשל) היא מצדיקה סרבנות לפקודה הספציפית, ותלונה לרשויות המוסמכות. אם הרשויות הללו אינן מגיבות, אפשר להבין חיילים שמחליטים "לפוצץ" את העניין בתקשורת. אולם על מנת להצדיק מהלך קיצוני כמו סרבנות שירות אין די באנקדוטות. כפי שהחותמים עצמם הודו, לא מדובר בכשלים ספציפיים אלא במציאות שלטענתם היא לקויה מהיסוד. כאן, אליבא דכולי עלמא, נמצאת ליבת הטיעון שלהם. הטיעונים והתלונות במכתב ובראיון מעורבבים מעט, ועל מנת לדון בסוגיה באופן יסודי יש להפרידה לחלקיה השונים.

ראשית, החותמים קובלים על פעולות מודיעין המשרתות את הכיבוש הישראלי בשטחים. אם הכיבוש אכן הוא כל כך נתעב מבחינה מוסרית עד שאין לשרתו בשום צורה, הרי אין הבדל בין חייל מודיעין (בזירה הפלסטינית לפחות) לבין חייל קרבי המבצע פעילות מבצעית באיו"ש. הן זה והן זה משרתים את הכיבוש, כל אחד לפי כישוריו ויכולתו. ברגע שקיבלנו את הטענה הזאת של החותמים, כל יתר הטענות למעשה מיותרות. יש לסרב באופן עקרוני לשרת את הכיבוש בכל צורה שהיא. אני מסכים כמובן עם חותמי המכתב שהכיבוש בשטחים הוא רעה חולה ונתעבת, מציאות לא מוסרית באופן בסיסי שפוגעת בעם הפלסטיני ומשחיתה את החברה הישראלית. כשמוסיפים למרק העכור הזה את ההתנחלויות, הרי שהוא הופך לבאוש אף יותר. יתר על כן, ישנו סיכוי הולך וגדל שהכיבוש יוביל למציאות אפרטהייד דו לאומית, ויחסל בסופו של דבר את מדינת ישראל והחזון הציוני. כשעניינים כבדים כל כך מונחים על הכף, סירוב בלתי אלים שיוכל לשנות את הכיוון של הרכבת הוא אסטרטגיה שיש לשקול.

אבל כאן, כרגיל, אנחנו נתקלים בבעיה. הכיבוש בשטחים הוא מציאות נתונה, חרב שתקועה בצלעות של הישראלים והפלסטינים כבר עשרות שנים. כל מי שמבין משהו ברפואה יודע ששליפה מהירה של חרב שנעוצה בצלעותיו של מישהו היא מהלך מסוכן להפליא. להב נעוץ יש להוציא אך ורק בתהליך כירורגי מורכב, אחרת הפציינט עשוי למות. הישראלים והפלסטינים קשורים אלו באלו באלפי דרכים שונות, ואי אפשר פשוט לקום ולסגת מהשטחים, במרחק כל כך קצר ממרכז הארץ. נסיגה מהירה שכזאת עשויה לגרום להתלקחות, ובסופו של עניין, קורבנות מרובים יותר בשני הצדדים. כמו כן, יש בשטח מציאות של טרור. המציאות הזאת עוצבה על ידי הכיבוש, אבל בשום פנים ואופן לא נוצרה על ידו. בתנאים הנוכחיים אי אפשר להסיר את הכיבוש אלא על ידי פתרון פוליטי מוסכם. בינתיים, צריך להגן על אזרחי המדינה מפיגועים, והגנה כזאת מחייבת כיסוי מודיעיני נרחב ביהודה ושומרון, שאי אפשר לדמיין בלי פעילותה של הזירה הפלסטינית באמ"ן. פעילות 8200, לפיכך, מצילה חיים.

אבל רגע, אולי זה לא נכון? אולי החותמים צודקים, והפעילות של 8200, גם במסגרת הכיבוש, לא קשורה רק למלחמה בטרור אלא גם למטרות אחרות, לגיטימיות פחות? דיו רבה נשפכה על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שבמסגרתם נפגעים למרבה הצער גם חפים מפשע לא מעטים. מידת יעילותה של הטקטיקה הזאת קשורה במובהק למציאות של לוחמה א-סימטרית. כאשר קשה לפגוע בלוחמי האויב, המסתתרים מתחת לאדמה, טבעי שצבא ינסה לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכו לפגוע במטרות "איכותיות" יותר, שישבשו את מערכת הפיקוד והשליטה של ארגון הטרור. צבא ארצות הברית מאמץ את האסטרטגיה הזאת במלחמתו בדאע"ש, אל-קאעדה וא-שבאב, וקשה לומר שאין לה תוצאות. לפי ספרו של שלומי אלדר, למשל, החמאס הסכים להפסיק את פיגועי ההתאבדות ההמוניים רק לאחר שורת ההתנקשויות במנהיגיו הבכירים, במיוחד אחמד יאסין ועבד אל-עזיז א-רנטיסי. ישראל, כידוע, נוקטת באמצעי זהירות נרחבים יותר למניעת פגיעה בחפים מפשע מאשר צבאות מערביים אחרים. בהינתן כל אלו, קשה להגדיר סיוע מודיעיני לסיכולים ממוקדים כפקודה בלתי חוקית בעליל, אפילו במובן המחמיר ביותר של המילה. מה גם שלחייל ב-8200 אין את תמונת המודיעין המלאה. אולי החיסול הזה עשוי לסייע במניעת פיגוע המוני?

טענה נוספת, מעניינת יותר, קשורה לפגיעה בפרטיותם של אזרחים פלסטינים, במיוחד גיוסם של משתפי פעולה. תעשיית המשתפ"ים של אמ"ן והשב"כ היא ללא ספק עסק מלוכלך, כפי שגיוסם של סוכני מודיעין בכל מקום הוא עסק מלוכלך. המגייס מנסה לנצל את חולשותיהם של בני אדם, לעיתים קרובות באופן ציני להפליא. כל מי שמפקפק בכך, ראוי שיצפה בסרטים תיעודיים כמו שומרי הסף או הנסיך הירוק. אבל גם כאן, העולם הוא מקום מורכב. האם פעולה לגיטימית היא אך ורק איסוף מידע על מפגע שנמצא בדרכו לזירה, או על הוראות שעוברות בתוך חולית טרור? כל מי שעסק במודיעין יודע שקשה מאד למצוא מפגע בדרכו, או אפילו לאכן חולייה, בלי ידע על הרקע במובן הרחב ביותר של המילה. למעשה, הדרך הטובה ביותר למנוע את הפיגוע הוא לסכל את צמיחת תשתיות הטרור, ומי שרוצה לעשות זאת אינו יכול לוותר על כיסוי מודיעיני נרחב בשטח. כיסוי כזה כולל, למרבה הצער, גם ניצול חולשותיהם של משתפי פעולה. הטרייד-אוף המוסרי כאן ברור. האם חותמי המכתב היו מוכנים להימנע מגיוס של משתפי פעולה ולקחת אחריות על הגברת הסיכון לפיגועים? זו שאלה שהם חייבים לענות עליה. ואפילו לא התחלתי לדבר על סיכול של סכנות אסטרטגיות, כמו ההפיכה המתוכננת של חמאס בגדה. האם מישהו יטען שסיכול האסון האסטרטגי הזה היה אפשרי מלכתחילה בלא כיסוי מודיעיני נרחב, בין היתר גם של משתפ"ים? בהתחשב בכך, ניצול חולשותיהם של משתפ"ים על מנת לגייסם אינו מהווה פקודה בלתי חוקית בעליל.

הטענה היחידה במכתב שיכולה להצדיק, ולו באופן דחוק, סירוב לשרת במחלקות מסויימות בזירה, היא טענתם של החותמים שמידע מודיעיני עובר לגורמים פוליטיים או מפלגות פוליטיות. אם זה המצב, ראוי לפוצץ אותו. אבל כדי לעשות כן, יש להציג ראיות משכנעות יותר. החותמים על המכתב, למרבה הצער, עדיין לא הצליחו לעשות זאת.